ילד שני שונה

רעיונות לפעילויות עם ילד כזה
בעקבות מה שכתבת עליו וגם מה שכתבו לך, נראה לי שהכיוון לא צריך להיות (או לא רק או לא בעיקר) שאת תחפשי רעיונות לפעילויות איתו. עד כמה שהבנתי, בתחום הזה הוא עצמאי, חקרן, סקרן וכו'. כלומר, זה לא שהוא יושב ומחכה לך שתביאי לו רעיונות לפעילויות. זה יותר שתאפשרי לו לפעול את הפעילויות שמעניינות אותו.

האם יש אפשרות שבחדר אחד בבית או לפחות פינה גדולה בבית (בחצר אם יש?) יהיו רק מזרונים עבים? האם יש לך חצר? אם כן, את יכולה לקנות נדנדה, טרמפולינה וכו'. אפשר גם לשים טרמפולינה בחדר או במקום ההוא עם המזרון או המזרונים.

ורעיון מכיוון אחר. את מכירה עוד ילדים נמרצים ואקטיביים כמו הבן שלך? אולי הפתרון הוא להפגיש אותו עם ילדים (בנים!) נוספים לפעילות גופנית נמרצת משותפת?

ועוד רעיון: מה עם חוג התעמלות עבורו? אולי חוג שחייה? הכוונה לכל חוג שקשור לפעילות ספורטיבית או פעילות גופנית.

יש קניונים שבהם יש מזרונים מתנפחים וכל מיני מתקנים מתנפחים והילדים יכולים לקפוץ שם ולזחול ולרוץ וליפול ישר על המזרונים הרכים והמתנפחים. אז כדאי לקחת אותו לשם. זה בנוסף למזרון או למזרונים בבית ששם יוכל לקפץ.

ואולי זו בכלל טעות לחשוב שהוא אמור להיות ולשחק רק או בעיקר איתך ועם אחיו. הם שונים ויש להם צרכים שונים. אולי לפעמים כדאי לתת לכל אחד מהם לעשות מה שמתאים לו, ואולי גם בחברה מתאימה.

מסכימה עם מה שכתבו לך: עד כמה שהבנתי, בתחום הזה הוא עצמאי, חקרן, סקרן וכו'. כלומר, זה לא שהוא יושב ומחכה לך שתביאי לו רעיונות לפעילויות. זה יותר שתאפשרי לו לפעול את הפעילויות שמעניינות אותו.
אבל רציתי לשאול מזוית אחרת - האם יש לך אפשרות לשלב סוגים שונים של מגע איתו? אני מתכוונת למסאג'/ טפיחות או סתם חיבוק מעורסל/ נדנוד, גם כזה שמשלב צלילים והפקת קול.
יש לי גם שני ילדים, שונים, והקטן (בגיל של הבן שלך) נשמע מאד דומה לשלי. אני עובדת איתו הרבה במגע (זה לא פייר, אני מטפלת במגע אז זה בא לי בלי להתאמץ), וזה מאד עוזר לו.
זה מדבר אליך?

אולי להיפגש עם משפחות שיש בהן ילדים בגיל שלו, תוכלי לראות איך אחרים מתארגנים ומסתדרים.

עד כדי כך שהרוב המוחלט של הפעילויות שאנחנו עושים מותאמות לילד מספר 1 ולא לילד מספר 2
נשמע לי מאוד הגיוני, ולכן שם הדף כן רלוונטי פה. זה לא רק שהוא שובב ואת לא, זה שהוא בא עלייך אחרי שכבר פיתחת נורמות מסוימות (גם במחלקת הציפיות וגם במחלקת ההתנהגות), ועכשיו פתאום הן מתגלות כלא-רלוונטיות. זה לא קל!

זה לא שאני קושרת אותו לשטיח וחובטת בו עם איה פלוטו עד שהוא מסכים לגלות האם הפרה מכינה קצפת

:-D:-D
מתה עלייך. לגריון מיידי!

בקיצור, גם כאן, אם יש לכן עצות מעשיות, אפילו ברמת ה-איזה צעצועי פלסטיק של כתר כדאי לקנות לגינה_
אז יש לכם גינה, כבר טוב.
מה שמזכיר לי שקודם כל קישור לאיש מעורר השראה, עם גינה:
http://www.youtube.com/embed/DFhFuuRB6yM

עכשיו, דברים לגינה. אני הולכת לזרוק שורה של רעיונות, קחי אותם ותשאבי מהם השראה לדברים אחרים, מדויקים יותר, כי בטח 60% לא יתאימו בכלל.
שלוש ארבע ו....

בולי עץ, אבנים גדולות וסלעים קטנים. לתקוע באדמה וליצור מסלול מכשולים
קוביות ענק (כאלה שאפשר לטפס ולקפוץ מהן)
סולם חבלים, אם יש לך למה לקשור אותו. העוגן צריך להיות דבר ממש חזק, שיכול לשאת משקל של פי 3-4 ממה שיהיה המשקל שלו בעוד שנה. בלי צחוק.
קורות שיווי משקל. יש קורות מיוחדות לצורך העניין שמתלבשות על קוביות כאלה שנותנות להן גובה, אבל כל קורה מאתר בנייה תעבוד, בתנאי שהיא נטולת מסמרים ושאת מוכנה להתמודד עם שבבים שנתקעים ביד מדי פעם. כשהוא קולט את הקטע של הקורה - אפשר לקשור חבל לשני עמודים או עצים, (משהו חושרלולה יציב) בגובה של 10ס"מ. נראה אותו הולך על זה . (זה ייתן לו שעות של אתגר עד שהוא יצליח)
סקייטבורד. קורקינט. תדאגי גם לקסדה טובה שמתאימה לגודל ולגיל שלו.

כתבתי בזמנו עוד כמה רעיונות ב סירבול וכובד תנועה אצל ילדים, החל מההודעה הבאה:
סירבול וכובד תנועה אצל ילדים (2006-05-21T06:00:46)
נכון שהם נכתבו במקור לילדים מהקצה השני של הסקאלה, אבל לדעתי הם יתאימו, לפחות חלקם. ואת יודעת מה? משום מה נראה לי שכל הדף ההוא יתאים לך...

טרמפולינה זו אפשרות, אבל מאז שנפגשתי עם בחור אחד ששבר את הצוואר שלו על טרמפולינה אני מפחדת להמליץ עליהן... עם זאת, אם את רוצה טרמפולינה, ויש לך מקום, אז או אחת מהקטנות ברדיוס מטר-ומשהו, או אחת גדולה עם רשת עומדת מסביבה. הרשת לא מפחיתה את כמות התאונות, אבל כן מפחיתה את החומרה שלהן. כל עוד היא שלמה ותקינה ואף אחד לא גזר אותה במספריים בלי ידיעתך

עוד אפשרות מצוינת היא פשוט לדוג מזרון קפיצים עבה מהרחוב, לשים אותו בגינה בלי ייסורי מצפון פולניים (אפשר, אם את מתעקשת, לארגן לו איזה ציפוי אטים למים), וכשהוא נהה באמת מגעיל מדי לשימושם של ילדים (שזה הרבה יותר מגעיל ממה שמגעיל בקריטריונים של מבוגרים), להחזיר לרחוב ולדוג "חדש".

אני חושבת שהרבה פעמים אני (אח שלו ואני, אבל האחריות היא לגמרי שלי, כמובן) פשוט משעממים אותו.
אולי זו ההזדמנות שלכם להיות קצת יותר אקטיביים פיזית...

לפי דעתי זה עניין של תשומת לב. לפי דעתי, ולפי נסיוני. גם אם תקריאי לו סיפור, או תשחקי איתו משחק, עדיף משחק שאת תמציאי בעצמך, הוא יקבל את מה שהוא מחפש, וזה אותך. לדעתי, טרמפולינות ולונה פארקים באים כדי לחפות על חוסר יכולת שלנו להעניק אינטימיות עם ילדינו. ויש ימים ויש תקופות. זה לא בא כביקורת חלילה, גם אני באה משם.

תלוי. יש ילדים שקופצים בשביל תשומת לב, ויש ילדים שקופצים בשביל לקפוץ.

לדעתי, טרמפולינות ולונה פארקים באים כדי לחפות על חוסר יכולת שלנו להעניק אינטימיות עם ילדינו
0-:

לדעתי, טרמפולינות ולונה פארקים באים כדי לחפות על חוסר יכולת שלנו להעניק אינטימיות עם ילדינו.
אכן

ולדעתי, טרמפולינות ולונה פארקים באים כדי לפצות במשהו על החסר בנחלים, שדות, יערות, אבנים, סלעים, עצים וכולי, שיספקו מרחב מתאים לצרכי ההתרוצצות של פרימט צעיר.

שימו לב שלמלה טרמפולינה יש שתי משמעויות בעברית:

מין צעצוע ישיבה לתינוק, שהוא אגב גרוע שבגרועים וגורם נזק כבד ליציבה של התינוק.
אביזר ספורט שקופצים עליו. קיים בגדלים שונים.

אני דיברתי על השני. אני לא רואה אותו בשום פנים ואופן כמחליף אינטימיות עם הילדים או משהו כזה, אלא כמחליף חוסר גישה לקפיצות בטבע.
אצלי בבית, הטרמפולינה אמורה להחליף את הספה, לא אותי... (הילד קפץ על הספה עד שהרס אותה, עכשיו המטרה היא לשמור על הספה המתוקנת...).

תודה על שלל העצות המעשיות! אני עדיין מתלבטת מה לעשות אבל בדרך לשם

לגבי-
לפי דעתי זה עניין של תשומת לב. לפי דעתי, ולפי נסיוני. גם אם תקריאי לו סיפור, או תשחקי איתו משחק, עדיף משחק שאת תמציאי בעצמך, הוא יקבל את מה שהוא מחפש, וזה אותך. לדעתי, טרמפולינות ולונה פארקים באים כדי לחפות על חוסר יכולת שלנו להעניק אינטימיות עם ילדינו. ויש ימים ויש תקופות. זה לא בא כביקורת חלילה, גם אני באה משם.
זה ממש לא הסיפור שלנו. אני צריכה להתאים את תשומת הלב לילד, אבל הוא זוכה לתועפות תשומת לב, ועדיין חסר כל עניין בסיפורים. לא ביקשתי רעיונות להפטר מהילד כדי שיעסיק את עצמו, אם זה מה שהשתמע במקרה.

מכירות את זה שבפתח שבוע עבודה את מתעוררת בבוקר ובטוחה ששבת רק כדי לגלות שאת חייבת לקום מהמיטה ולצאת לעבודה וזה סופר מבאס?
אז אתמול קרתה לי קונטרת החינוך הביתי של הסיטואציה הזו- בדמדומי הבוקר חשבתי לעצמי- הו, יום ראשון, עוד מעט אני אצא ללמוד קצת ויהיה לי זמן לעצמי. ופתאום זה הכה בי. לא! רגע! זה שבת היום! ושש בבוקר! ואני שומעת את הילד ממלמל לעצמו במיטה. שיט. שיט שיט שיט.

קמתי עצבנית מאוד (לא קורה לי כמעט אפעם) ובמצברוח איום ונורא, ממש ממש איום ונורא.
לקחתי את הקטנטן לשטוף את קקי הבוקר באמבטיה, תוך שאני זועפת וכועסת- "למה הקקי שלך כל כך דביק? למה הקקי שלך כל כך מסריח?!" (שאלות מפגרות של אמהות מתוסכלות, בדרך כלל נשאלות ללא קול). אהההההה. נשארתי עצבנית. הכנתי ארוחת בוקר עצבנית, טרקתי דלתות של ארונות מטבח. טרקתי מגירות מטבח. חשבתי שבקרוב אעלה באש.

אבל איכשהוא, זה היה דווקא מועיל, כנראה. ושארית הבוקר (והיום) עברו בשלווה מפתיעה מאוד. יצאנו לפארק, רצנו, קפצנו, דהרנו (אפילו ענייני המים עברו בשלום, איכשהו).

אין לי תובנה, אבל אולי לפעמים שווה לנטוש את השלווה.

מסיפורי היום-
אחה"צ, אחרי שקמו משנ"צ ואכלו משהו, יצאנו לבריכה המקומית, כמה דקות נסיעה מהבית.
הגענו, התארגנו, והופ לבריכת הפעוטות. הגדול- משחק במים, הולך לאורך הבריכה וחזרה, מטפס, הולך למדרגות, שוב חוצה את הבריכה, שוב מטפס, שוב הולך מסביב ויורד במדרגות. בקיצור- בתפעול עצמי בטיחותי יחסית.
הקטן... הו הו הו. הוא רץ רץ רץ, עלה במדרגות, ירד במדרגות, עלה במדרגות, ירד במדרגות. רץ רץ רץ באזור שמחוץ לבריכה. רץ רץ רץ. תפס פח, בחן אותו מקרוב. רץ רץ רץ. גילה נעליים של ילדים, החליט שזה רעיון מעולה לתפוס אותן ולנסות לזרוק למים (אני, כמובן, צמודה אליו, ומסבירה שזה לא מומלץ)- אבל מאיפה הוא מקבל את הרעיונות האלה? בכל אופן, לא עוצר לרגע, הוא גילה מגלשת ילדים שבה מתגלשים ילדים (גדולים ממנו פי שתיים בערך?) וטיפס, והחליק וטיפס וטיפס, והחזקתי אותו כשהוא מתגלש למים, אולי עשרים פעמים (וזה היה החלק הכי פחות מתיש בביקור הזה בבריכה! כי לפחות זכיתי לעמוד פחות או יותר באותו המקום לאורך כמה דקות שלמות). והוא לא מוכן לקבל סירוב. אם הוא רוצה לטפס, אבל לא יכול, הוא צועק. אם הוא רוצה ללכת ימינה, ואני ממליצה שמאלה (כדי לאפשר לעצמי טווח ראייה של כ-ל הילדים שלי בו זמנית) הוא צועק.

היה כיף, באמת שגם איכשהו היה כיף, ובטוח נחזור שוב. אבל הלוואי שהיה יכול להיות קצת יותר ר ג ו ע.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לך ילד אחד שהוא כמוך וילד אחד שהוא אומן אוונגארדי מחתרתי.

תזרמי איתו, אל תכווני אותו לפי הציפיות שלך, כי אחרת הוא יצא כמוני - לא טוב בשום דבר. אני חונכתי לעשות רק דברים "אינטלקטואלים" וכל הדברים שכוללים התפרעות בדמיון ובגוף (שזה מה שרציתי לעשות) היו מחוץ לתחום. היום אני לא רוצה לעשות דברים אינטלקטואלים ובטח יש אנשים יותר מוכשרים לעשות אותם ממני, ואני די גרועה בכל מה שקשור ליצירה, יצירתיות, מקוריות, הבעת רגשות כנים ואילתור.

מהנסיון (אמא שלי היא הקיצוניות של מה שאת מתארת ואני גם בת יחידה) הילד מרגיש כשהוא עושה דברים שמסבים אושר לאמא ודברים שהיא לא מרוצה מהם. גם אם זה נראה כאילו הוא נהנה לשחק ולהתפרע הוא עדיין מרגיש את מה שאת משדרת לו לגבי הפעולות והבחירות שלו, יבוא היום שבו הוא יפתח קצת יותר מודעות לגבי עצמו והוא יתחיל לפעול לפי מה שאת משדרת לו, למרות שהוא לא באמת ולגמרי שם, הוא יעשה ככה רק כדי לרצות אותך ולקבל את אהבתך. זה מה שאני עשיתי.
תקבלי אותו ותזרמי איתו הוא רק בן שנה. ידע אפשר להשלים בקלות אבל יצירתיות, דמיון, רגשות ויחסים עם העולם קשה להשלים אחר כך.

פאולין, קודם כל חיבוק גדול.

אני מבינה מה את אומרת לגבי הילד מרגיש כשהוא עושה דברים שמסבים אושר לאמא ודברים שהיא לא מרוצה מהם. גם אם זה נראה כאילו הוא נהנה לשחק ולהתפרע הוא עדיין מרגיש את מה שאת משדרת לו לגבי הפעולות והבחירות שלו
זה באמת נשמע כואב. למעוך את עצמך לתבנית שמתאימה למישהו אחר.
אבל, באמת, מה אני כאמא אמורה לעשות? להעמיד פנים שכיף לי לרוץ אחריו בכל הבריכה בשעה שהוא עושה דברים לא הולמים, כמו לזרוק למים נעליים של ילדים אחרים? לעודד אותו לעשות דברים כאלה? מה היית מצפה שאמא שלך תעשה עבורך כדי שתרגישי טוב?

ידע אפשר להשלים בקלות אבל יצירתיות, דמיון, רגשות ויחסים עם העולם קשה להשלים אחר כך.
אני מסכימה לגבי זה שידע אפשר להשלים בקלות. אבל אני לא מבינה איך יצירתיות ודמיון, רגשות ויחסים עם העולם הם פועל יוצא של שובבות דווקא. טוב, אולי אני יכולה להבין גם את זה במובן מסוים. אבל באמת לא מבינה איך אני אמורה להתנהג בפועל.

לרוץ אחריו בכל הבריכה בשעה שהוא עושה דברים לא הולמים, כמו לזרוק למים נעליים של ילדים אחרים?
בפעם הבאה תביאי כדורים ותתני לו כדור כל פעם. רוצה לזרוק משהו - הנה, קח כדור. זרוק אותו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את צודקת, מה שבאמת הכי קשה זה לעשות בפועל. שאלת אותו מה הייתי מצפה מאמא שלי לעשות אז זה קל:
לתת לי את החופש לעשות ולבחור דברים שהם לא תמיד הכי אינטלקטואלים, את החופש לעשות בלגן בלי לפחות ללכלך,להכתים או להרעיש לבחור פעילויות וחברים שהם לא חלק ממועדון איינשטיין הקטן.
אבל אני לא זוכרת איך זה היה כשהייתי בת שנה ולכן אני לא יודעת איך ומה הייתי משנה.

הדבר הראשון שאמרת אבל קצת הציק לי, נדמה שאת לא כל כך מבחינה בין השתוללות להתפרעות. אני לא אמא ואני לא מכירה כל כך ילדים קטנים אבל אני משערת שכולם מתפרעים לפעמים, במיוחד בגיל שנה לפני שהם מבינים שלאנשים שונים יש מחשבות ורגשות שונים משלהם, ולא כולם חושבים שזה מצחיק נעל בבריכה. את לא צריכה לעודד אותו להתפרע אבל כן להשתולל, תשמחי שהוא נהנה להפיק צלילים, ולבדוק איזה קולות אפשר להפיק על ידי נקישות של שני חומרים שונים, זה דווקא מגניב, תנסי לחשוב על זה כמוזיקה וכעת הוא מוזיקאי יוצר. תראי לו איזה דברים עושים קולות שונים, תשמיעי לו יותר מוזיקה בסגנונות שונים.
אם הוא בונה משהו אז עכשיו הוא פסל מודרני בסגנון מינימליסטי, אפילו קוביה אחת היא אומנות.
תחווי דברים דרך העיניים שלו, דרך החושים שלו, הוא עושה רק דברים שהוא מוצא בהם משהו מעניין, מוזר, מיוחד ויפה, אם תמצאי את המיוחד הזה בהתנהלות שלו את תראי אותו באופן אחר, את תבני אותו את מה שמושך אותו ולמה זה מושך אותו.
באופן אישי אני חושבת שזה מעולה שיש לך שני ילדים שונים מאד זה מזה, ראשית הם לא יתחרו באותו מקצה ושנית הם יפתחו את העולם שלהם אחד לשני וזה נותן להם יתרון גדול. תנסי להפוך אותם לחברים הכי טובים ולא לתחרות הראשון חייב להשאר מושלם תמיד והשני צריך לרדוף אחריו ולהתעלות עליו.

אגב:
זה חלק מלקבל אנשים שונים באהבה, לי היה מאד קשה עם זה בהתחלה (כמו שבטח אפשר לצפות אחרי שכל חיי לימדו אותי שיש רק סוג אחד של התנהגויות ופעילויות רצויות) אבל בשלב מסויים בחיים התחלתי לראות את החן בכל אחד, לראות דברים דרך העיינים שלו ולחוות דברים דרך החושים שלו אני מוצאת את עצמי מתאהבת בסתם אנשים ברחוב שמלקקים גלידה, אפילו שזה משמין, מלא בסוכרים ושאר כימכלים, אפילו שזה של נסטלה שאפילו אגורה אחת לא הייתי מביאה להם ובעיני כל מי שתומך בהם תומך ברוע עצמו-אבל הם לא יודעים את זה או לא חושבים על זה, אבל רק ההתנהלות שלהם עם הגלידה, המבט בעיניים. סתם להתסכל על אנשים שמסתכלים על דברים שהם אוהבים, מיד אפשר לראות את זה בעיניים שלהם, ומאותו רגע אני מכירה אותם קצת יותר טוב והם מתחבבים בעיני.
ואם זה כל כך פשוט להתחבב עלי, אני בטוחה שהילד שלך יתחבב עליך בקלות, ברגע שמצאי נקודת אור אחת תגלי עוד פן באישיות שלו שהיא כולה טובה (כי את לא מעניקה לו מוסר לקוי, כי את מעניקה לו את המוסר שאת מאמינה בו).
כשתכירי את האישיות שלו תוכלי לצפות יותר טוב מה הוא מתכנן לעשות, תוכלי לראות בעיניים שלו מה הוא רוצה ומה הוא אוהב ואין שום דבר נפלא יותר מלצפות בילדים עושים דברים בחפץ לב ובשמחה, בטח אם אלו הילדים שלך.

איזה יופי כתבת, פאולין.

גילה נעליים של ילדים, החליט שזה רעיון מעולה לתפוס אותן ולנסות לזרוק למים (אני, כמובן, צמודה אליו, ומסבירה שזה לא מומלץ)

פתאום ראיתי את זה, וקלטתי שאת מסבירה לו. למרות שיש ילדים, ויש גילים, שבהם הסברים יכולים להועיל, אני חושדת שבמקרה שלכם זה לא רעיון טוב, לפחות כרגע. רוב הילדים בני השנה לא כל כך מתעניינים בתוכן ההסבר. אם הוא עסוק בלזרוק דברים, אז זה כל עולמו כרגע. הוא לא פנוי להקשיב. לכן, כמו שבשמת הציעה, כדאי למצוא דרך לעזור לו לזרוק -- אולי כדורים שהכנת מראש, אולי יש ענפים או אבנים קטנות שאפשר לזרוק בצד במקום בטוח, אולי משהו אחר.

אבל לא להסביר. עדיף לעשות ו/או להגיד -- ״את הנעל תשים כאן, קח את הכדור לזרוק.״

ולגבי הנטיה שלו להריץ אותך, הייתי מחפשת מקום בטוח שבו תוכלי לבחון כמה הוא מתרחק אם את נשארת במקום ולא רצה אחריו. יכול להיות שאם לא תרוצי אחריו, במשך הזמן הוא ילמד שהוא זה שצריך לדאוג להישאר בסביבתך ולא להפך.

יונת, כשבכורתי היתה עיזה צעירה ופעלתנית גם אני ניסיתי לבדוק לאן תגיע אם לא ארדוף אחריה. נאלצתי לשנות את התוכנית כשהגיעה לכביש (והיינו בכיכר עירונית גדולה, או בפארק רחב ידיים). לפעמים צריך להפסיק את הניסוי לפני שנגרם נזק רציני לנסיינים.

הייתי מחפשת מקום בטוח שבו תוכלי לבחון כמה הוא מתרחק

לכן לא אמרתי לעזוב ולסמוך. אמרתי לבחון, לאט-לאט, בסביבה מתאימה. אולי זה לא יעבוד, אולי זה לא יעבוד בפעמים הראשונות ויקח זמן להסתגל, אולי זה יעבוד רק במצבים מסוימים ולא באחרים. אולי. בכל מקרה, לרדוף אחרי פעוט זה מעייף, והייתי מחפשת אפשרויות אחרות להתנהלות, גם אם הן רק יפחיתו את השמירה הצמודה ולא יבטלו אותה לחלוטין.

תפילה_לאם

אני די נגעלת מג'ימבורי למינהו, אבל לפעמים זה יכול להתאים: אזור תחום, מרופד.

על תאונות יזומות:
כשהבן שלי היה בערך בן שנה וחצי, הייתיאצלחברה וישבנו בגינה שלה. הבן שלי טיפס על הספסל שהיה די ישן ורעוע והתחיל להתנדנד עליו.
הזהרתי אותו שזה מסוכן ושיפסיק. הוא הפסיק לדקה והמשיך. עוד אזהרה, עוד הפסקה ועוד חזרה לנדנוד. אז נתתי לו לנדנד, וכשהספסל הראה סימני יציאה מאיזון הוספתי עוד דחיפה קטנה משל עצמי.
וכשהספסל נפל הייתי מוכנה לזה, בלמתי את הנפילה (של הספסל ושל הילד) רק קצת ובעיקר האטתי אותה, ובתכלס נתתי לבן שלי ליפול על הפרצוף.
הוא קם ובפרצוף נעלב ועל סף בכי הצביע על הספסך ואמר:"נפל!!"
ואני אמרתי: נכון! אמרתי לך שהוא ייפול! לא מתנדנדים על הספסל!
הוא אסף את עצמו באלגנטיות והלך לעשות משהו אחר.
אבל כמובן, הילד הזה מסתפק בניסיון אחד כזה ולא צריך יותר. זה האופי שלו. ילד אחר עשוי להזדקק לכמה וכמה ניסויים כאלה, לפני שיפנים שלא כדאי לו. ואולי הוא יסכים לשלם מחיר גבוה יותר בכאב ואי נעימות

תמרוש, חשבתי עליך בסוף השבוע. היינו בבית עם המון מדרגות ובלי שום שער ילדים או משהו כזה.
כשהוא התחיל לטפס בפעם המיליון, פשוט... לא עשיתי שום דבר. הוא התיישב באיזו אקרובטיקה מוזרה על המדרגה השלישית (אלה היו מדרגות די גבוהות ובעיקול) ואיכשהוא הצליח להתגלגל וליפול. אחרי זה, הוא באמת הפסיק לנסות ולטפס. אבל כל האירוע הזה לא ממש גרם לי להרגיש כמו אם השנה (אם הייתי מתקרבת אליו לפני שהוא נפל, הוא היה ממשיך לטפס, ולא הספקתי לזנק אליו מרגע תחילת הנפילה עד הבום). אז הייתי מרוצה מזה שהוא למד, אבל לא מהדרך. אח, קשים החיים עם ילדים שלא נשמעים מראש לעצה הטובה של אמא שלהם

יונת, כשבכורתי היתה עיזה צעירה ופעלתנית גם אני ניסיתי לבדוק לאן תגיע אם לא ארדוף אחריה. נאלצתי לשנות את התוכנית כשהגיעה לכביש (והיינו בכיכר עירונית גדולה, או בפארק רחב ידיים). לפעמים צריך להפסיק את הניסוי לפני שנגרם נזק רציני לנסיינים.

שאלה קצת אחרת בהקשר הזה- האח הגדול, המיושב בדעתו, נוטה לראות מה הקטן עושה ולנסות גם. אבל מה, בזמן שהקופיף הצעיר מיומן בטריקים, הגדול לא, ולכן נוטה להפגע יותר בקלות. מה גם, שבגלל שהקטן קטן אנחנו מאוד סבלנים לשיגועים שלו, ובגלל שהגדול אחראי יותר ומיושב וברור שהוא רק מחקה את אחיו הצעיר, אין לנו (אני אומרת לנו, אבל מדובר בעיקר באבא שלו, אבל גם אני חוטאת בזה לעתים) המון סבלנות לזה. ואז יוצא שהצעיר עושה שיגוע, יוצא ממנו בחתיכה אחת ובלי יותר מדי נזיפות, והגדול עושה שיגוע, יוצא בשן ועין ותלונה מההורים. מה עושים?

והגדול עושה שיגוע, יוצא בשן ועין ותלונה מההורים. מה עושים?
שההורים יפסיקו להתלונן.
אין בזה שום תועלת וזה רק מזיק.
אני מאוד מצטערת על הפעמים שעצרתי, הזהרתי, חסמתי.
ואני מודה לעצמי עד היום על כל מה שלא עצרתי ולא חסמתי ופשוט השארתי את הילדים לנפשם.

בדברים מסוכנים, צריך להיות בסביבה להציל אם צריך.
לתת להיפגע אבל אם אפשר, עד מידה מסוימת...

הגדול עושה שיגוע, יוצא בשן ועין ותלונה מההורים. מה עושים?
אז בנושא הזה הקטן הוא המורה של הגדול. הוא מראה לו דרכים אחרות להתייחס למציאות, לחוות חוויות חדשות וכו'. מה עושים? לא מגנים אותו. למה לצעיר מותר ולבכור אסור? ולמה לבכור אסור ללמוד מהצעיר, לחוות בדרך חדשה ואחרת את המציאות?

ברור שהוא רק מחקה את אחיו
חיקוי = אחת מהדרכים המצוינות שבהן ילדים/ות לומדים דברים חדשים.

בשמת ואני כתבנו באותו הזמן. GREAT MINDS וכו'

בשמת ואני כתבנו באותו הזמן. GREAT MINDS
(-:

ואני רוצה להוסיף, שכל המוסיף גורע.
כלומר: אם הגדול יוצא בשן ועין - הוא ילמד מזה. לא משנה מה, הוא ילמד.
אחד הלקחים הכי חשובים שלי בחינוך הביתי (ואני מודה שלקח לי שנים ואני עדיין טועה בזה פה ושם) הוא לתת לילדים ללמוד את הלקח בעצמם. גם אם זה לא הלקח שהתכוונתי אליו.

אחרי שהילד יוצא בשן ועין, מה יש להורים עוד להוסיף?
אם יעשו לו רע, מה הוא ילמד?
לבטל את הרגשות שלו, לבטל את הלקח שהיה יכול ללמוד בעצמו, להרגיש רע לגבי עצמו, לאבד את בטחונו העצמי, להרגיש אפס מאופס. זה מה שהוא ילמד.

כשילד שלי יוצא ממשהו בשן ועין, הדבר היחיד הטוב שאני יכולה לעשות הוא - לחבק, ובשתיקה.

אם צריך, פלסטר, ניקוי, קרח מהמקפיא לשים על סימן כחול או חבורה. שמן אתרי לבנדר על צמר גפן לעצור דימום. כאלה.

ואם זה בן, על אחת כמה וכמה. אין מלים בפי כמה חשוב להדגיש:
לחבק.
בשתיקה.
כמה שנשתוק יותר, ככה הם ילמדו יותר. בדרך היחידה שלומדים: מהניסיון. כשזה רלבנטי לך.
כמה שנחבק יותר, הם יהיו פנויים יותר ללמידה עצמית. כי העוגן ללמידה הוא אהבה ובטחון.

תחושה שאני אפס מאופס, מעולם לא עזרה לי ללמוד דבר. להיפך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אחרי שהילד יוצא בשן ועין, מה יש להורים עוד להוסיף?
איזה תזמון.
היום הקטנה נדנדה משהו גדול ולא יציב והוא כמעט נפל עליה.
היא נבהלה ורצה אליי.
אבא שלה, שנבהל אף יותר ממנה, מיד הכין נזיפה אבל גיניתי אותו באופן מיידי והוא הבין כמה זה חסר תועלת (-:
הלקח מאוד מובן ומיידי ובמובן הזה - אין יעיל ממנו.
הנזיפה? סתם מוסיפה אשמה, מבוכה, בושה ופחד

תפילה_לאם

מרחיבה את נושא ההתנסות בסכנות:
מה בקשר לסכנות, שאני חושפת אליהן מיזמתי ומקווה שהילדים ילמדו לפעול בצורה הנכונה?
אני מתכוונת באופן ספציפי לשימוש בסכין ירקות. החלטתי לתת גם לקטנים לחתוך בעצמם ולרוב הכול עובר בשלום, אבל דווקא בפעם האחרונה, ששני הבנים (חמש וחצי, שלוש) חתכו פלפלים, שניהם הצליחו להיחתך. החתכים היו מינוריים (לפחות מבחינתי), אך בהחלט בלתי נעימים, ותהיתי אם "מבוגר אחראי" שהיה מתבונן על הסיטואציה מן הצד לא היה גורס, ש"האמא הזאת חסרת אחריות".

שליחה על ידי דנדי* » 15 יולי 2013, 20:23

האם אני היחידה שרואה כל הזמן את מה שיכול לקרות? אם הוא עומד על קצה של חומה, אני יכולה לראות אותו נוחת, אם הוא מטפס עם רולרס על מדרגות אני יכולה לראות אותו מתרסק,
אם הוא קופץ על הכדור פיזיו אני ממש רואה אותו נוחת בצד השני וכו' וכו' וכו'.
אני ממש צריכה להסתובב רוב הפעמים כדי לא להעיר כלום.

אצלינו אגב המצב דומה קצת, אבל הפוך, הבכור הוא הקופצני והשני הרגוע, ואחרי כמה שנים ביחד... השני פשוט למד, והיום הם משתגעים ביחד. (אני משתגעת מרחוק כדי לא להעיר...)

אני מתכוונת באופן ספציפי לשימוש בסכין ירקות. החלטתי לתת גם לקטנים לחתוך בעצמם
אני מגיל רך נתתי לילדים לחתוך בעצמם - אבל לאו דווקא בסכין ירקות! תמיד בחרתי את הסכין הקהה שהיא בעצם למריחה, רק עם קצת שיני משור. אפשר לחתוך פלפלים ככה בלי בעיה (וחסה, ומלפפון. גזר אולי לא) ומרקים שלמים הכנו כך יחד.
רק בשנה האחרונה הגדול שלי (8 וחצי) חותך בסכינים ה"מפחידות" ממש.

אני נתתי סכין ירקות סופר חדה מאיזה גיל שהם ביקשו. הסברתי שזה מאוד מאוד חד וצריך לעבוד לאט (לא אמרתי "בזהירות" אלא משהו קצת יותר מועיל). יש לי שלושה, כולם ביקשו סכינים חדות כמו של אמא לפני גיל שנתיים, עד היום הנזק היחיד שנגרם זה התקף לב לכל הסבתות והסבים (="אני לא יכולה לראות את זה. את משוגעת. אני הולכת מכאן". צעידה הפגנתית החוצה וסוף סוף יש שקט שבו הילד יכול להתרכז בלי לפצוע את עצמו).
אה, וגם שפשוף קטן מחתך פצפון אצל האמצעי. אפילו פלסטר לא היה צריך. ילדים יודעים להיזהר בעצמם שזה משהו. הרבה יותר ממני.

תפילה_לאם

הפגיעה באצבעות התרחשה אחרי כמה וכמה פעמים שהילדים כבר השתמשו בסכינים, כך שנראה שבדרך כלל הם נזהרים כפי שצריך, ונראה שאמשיך לתת להם להשתמש בסכינים האלה, אם רק ירצו, רק אולי לא בנוכחות סבתות ושות', שאז הם בוודאי ייחתכו ואני אזכה בביקורת.
מעניין שהקטן אוהב לחקות את הגדול יותר בכל דבר, לחזור על דבריו. אולי הוא נחתך רגע אחרי אחיו כחיקוי???

סכין קהה הוא לדעתי מקור לתסכולים. אני זוכרת משנות עבודתי הארוכות בבית ספר לחינוך מיוחד איך הילדים נאלצו לחתוך כך סלט לארוחת הבוקר והתקשו מאוד, בעוד הצוות חותך בקלות בסכין חד. מפתיע אותי, קרוטונית, שאת מתארת חיתוך ירקות למרק בסין כזה.

אצלנו כמו שממיתולה. יש סרטונים שמראים את הילדים חותכים ירקות במגוון סכינים. לא נחתכו. לא לפני גיל שבע...שאז אולי התחילו להיות קצת מולטי-טסקינג.

לגדולים (שש ועשר) יש לכל אחד ארגז כלים עם כלים אמיתיים - פטיש, פלס, צבת, מברג, והם יודעים להשתמש בהם.

ארגז כלים עם כלים אמיתיים.
אצלנו יש מגירת כלי עבודה נמוכה כך שכל אחד יוכל לגשת. יש שם דברים ממש רציניים. מעולם לא נגרם רציני נזק לאף ילד. מה שכן, אני זוכרת שכשהם פגשו כלי חדש הם באו לשאול שאלות לפני שהם רצו לעבוד איתו.
מה שכן פעם שנייה, בהחלט ניכר הבדל בין הראשון (הרבה יותר זהיר) לשני. השני יותר עצמאי ונלהב ומספר פעמים נחתך או נשרט.
מה שכן פעם שלישית, שום נזק שנגרם לו לא דרש טיפול, אפילו לא פלסטר או שמן לבנדר. לפעמים שמנו רק כדי שירגיש מטופל אבל לא באמת היה צורך.

וגם אצלנו הרבה פעמים הגדול מחכה לראות איך אחיו מתמודד בגבורה ורק אז מתנסה בעצמו. אני מתה על "חילופי התפקידים" האלה. ומספר שלוש זה סלט ירקות התנהגותי בהקשר הזה. מצד אחד יש שם הרבה זהירות ראשונית ומצד שני ברגע שנחצה המחסום של הפחד השמים הם הגבול עד שאני מתחילה לפחד. שילוב של השניים הראשונים.

מפתיע אותי, קרוטונית, שאת מתארת חיתוך ירקות למרק בסין כזה.
מאיזו בחינה זה "מפתיע אותך"? לא זכור לי שחתמתי על האמנה לשימוש בסכינים לקיצוץ בצל...
מדובר לא בסכין שהלהב שלה התקהה, אלא בסכין מריחה פשוטה עם שיני משור מתונות. לא עם שפיץ מחודד בקצה כמו סכין תפוחי אדמה, ולא חדה ואכזרית כמו סכין שף. גם אני קצת מפחדת מסכיני שף.

חוץ מזה: אני מזכירה לכולן, ברוח הדף הזה, שצריך גם להסתכל על הילד ולא רק על הסכין.
לבכור שלי נתתי לחתוך ממש מגיל רך, לדעתי לפני גיל שנה. הוא טיפוס קפדן, זהיר, מדויק, עם מתח שרירים די גבוה. אפילו סכין לחם ענקית נתתי לו, והיה חותך בה ארגזי קרטון ופותח בהם "דלת" ו"חלון", בגיל שנתיים בערך. כמעט שלא נחתך אף פעם.
צעיר בני הוא קצת היפוטוני, מפוזר, "מתפזר". יש לו אלפי אינטליגנציות אחרות, אבל הוא מהסוג שאומרים לו: תיזהר, יש פה שלולית! והוא מתחיל ללכת במעגלים, עד שהצליח להבחין איפה השלולית בכלל הוא כבר דורך בתוכה פעמיים. לכן, סכין שממש חותכת נתתי לו בגיל הרבה יותר מאוחר.
בכל מקרה ההצהרות האלה של "אצלנו אף אחד לא נפגע" לא אפקטיביות בעיני. פגיעות במטבח זה עניין של סטטיסטיקה. יותר חשוב לשים דגש על עבודה יסודית וזהירה (זהירות היא לא מילת גנאי). ובעיקר שלא ישכחו בתוך כל החיתוכים המרגשים האלה, שיותר חשוב שינקו אחריהם את הקליפות והשאריות...

להסתכל על הילד ולא רק על הסכין.
בטח. אבל הילד הוא גם הרצונות שלו. וכשהוא מבקש סכין אז אפשר להסתכל על זה ופשוט להגיד כן. לא חושבת שמישהי כאן נתנה סכין והלכה לשוטט בפייסבוק.

פגיעות במטבח זה עניין של סטטיסטיקה.
למה את מתכוונת? (לא בטוחה שזה הנושא של הדף אבל לא הבנתי ואני רוצה להבין, אם יש לך חשק להסביר).

זהירות היא לא מילת גנאי.
נכון. אבל היא גם לא מועילה אם הילד צריך עכשיו לשבור את הראש בלהבין מה בדיוק דורש זהירות ואיך צריך להיזהר. אני בעד משהו הרבה יותר מדויק.

וכשהוא מבקש סכין אז אפשר להסתכל על זה ופשוט להגיד כן.
אני חושבת שהסברתי מספיק ברור איפה אמרתי כן ואיפה אמרתי "כן, אבל". זו ממש לא בושה להגיד "כן, אבל".

_פגיעות במטבח זה עניין של סטטיסטיקה
למה את מתכוונת?_
אני מתכוונת לכך שבטח יש ילדים שקיבלו סכינים חדות ועבדו בצורה לא זהירה, ובכל זאת לא נחתכו. כמו שיש ילדים שלא קיבלו סכין בכלל, ובסוף נפלו על סכין או משהו.
זה שקרה או לא קרה בעבר משהו לילד מסוים, לא מוכיח את העיקרון. אנחנו (לפחות אני) רוצים ללמד כללי עבודה במטבח. וזה לא שאני מתרגשת משריטה באצבע, יש סכנות גרועות יותר.

נכון. אבל היא גם לא מועילה אם הילד צריך עכשיו לשבור את הראש בלהבין מה בדיוק דורש זהירות ואיך צריך להיזהר. אני בעד משהו הרבה יותר מדויק.
למה זה סותר? אפשר להזהיר ולהסביר מה עדיף. "הבצל חלקלק, לכן כדאי לך לחתוך אותו קודם לשניים ורק אח"כ לקצוץ קוביות".

תפילה_לאם

מאיזו בחינה זה "מפתיע אותך"?
הבנתי באיזה סכין מדובר לפי תאורך, ועדיין התפלאתי שהצלחתם לחתוך בקלות ירקות למרק.
למען הסר ספק, אין בדבריי ביקורת אלא רק פליאה.

תודה, קרוטונית.
קצת קשה לי להגיב לעניין. את משתמשת במילים חריפות (לטעמי). אף אחד לא אמר שזו בושה להגיד "כן, אבל", כמו שאף אחד לא אמר שזהירות היא מילת גנאי (מקודם), כמו שאף אחד לא אמר שזה שלא קרה משהו למישהו מוכיח איזשהו עיקרון. מדברים, את יודעת, ומשהו בסגנון שלך קוצני לי מדי.
אבל עדיין מעריכה את התשובה שלך וההבהרה, למרות שאני בגישה קצת אחרת, ומסתפקת בזה.

התפלאתי שהצלחתם לחתוך בקלות ירקות למרק
אם מפעילים קצת לחץ על הסכין וכמובן מכוונים את השיניים על הירק, אפשר לחתוך אותו. ברור שהרבה יותר קל עם סכין חדה, אבל גם יותר מסוכן. עם סכין עם שיניים אפשר לחתוך הרבה דברים. ומה שטוב בה, שהיא לא מסוכנת בכלל.

למען הסר ספק, אין בדבריי ביקורת אלא רק פליאה.
תודה.

שממיתולה, הטון של דברים שכתבת (כמו "אפשר פשוט להגיד לו כן" או "אני בעד משהו הרבה יותר מדויק") רומז לביקורת מתנשאת משהו על שיקול הדעת של אחרות, ועושה רושם (אולי רושם מוטעה) של התקטננות. בסה"כ שתינו נותנות סכינים לילדים קטנים, כן? כלומר באותו צד של הסקאלה. להתווכח על סוג הסכין זה כבר דקדוקי עניות. זה הרגיז אותי ובאמת עניתי ברוגזה מסוימת. מצטערת אם יצא לי קוצני מדי.

שליחה על ידי דנדי* » 16 יולי 2013, 23:12

דווקא היום בפעם הראשונה הוא (בן 6) נחתך מהסכין - ובדיוק נשארנו בלי פלסטרים...
וזה היה כשהוא חתך עגבניה -
הבצל חלקלק, לכן כדאי לך לחתוך אותו קודם לשניים ורק אח"כ לקצוץ קוביות".
ואני לא הייתי בפייסבוק - הנקתי לידו וריחפתי לרגע.

קורוטונית, תודה. מבינה אותך הרבה יותר טוב עכשיו.
כתבתי בלי שמץ של התנשאות או ביקורת. ממש מצטערת שככה זה נשמע.

לדעתי, להיחתך מסכין ירקות זה משהו שקורה שלוש-ארבע פעמים בחיים, תרצה או לא תרצה.
אני נתתי לילד כפית מרגע שהתחיל לאכול, מזלג מרגע שהתחיל להחזיק את הכפית, וסכין מריחה מרגע שידע להחזיק את המזלג (בלי להכניס אותו לעין).
באותו שלב בעלי הוסיף סכין חיתוך קטנה, ואני זאת שביצעתי יצאה הפגנתית מהמטבח עם פוזה מתעלפת.
אבל כל זה, כשראיתי שהבן שלי קשוב לסייגים וסיכונים,ומפנים בקלות הוראות בטיחות (היתה תקופה שקראנו לו "קצין הבטיחות של המשפחה" כי הוא היה נורא בעניין של להזהיר מסכנות ולהסביר למה ואיך להימנע מהן). עם ילד אחר זה היה עשוי להיות קצת אחרת.

_לחבק
בשתיקה_

אה, אני דווקא לא סותמת את הפה אחרי תאונות

. לא שאני נוזפת, אבל תמיד אני מוסיפה איזה משפט-שניים בנוסח "כן, זה רעוע ולכן זה נפל. אולי בפעם הבאה תוכל להחזיק את זה מהצד השני, וכך זה יישאר יציב". ולפעמים, תוך כדי החיבוק: "אני חושבת שלא כדאי לך לעשות את _. זה כבר יותר מדי מסוכן"
בלי שיפוטיות, בלי נזיפה, בלי דרמה. אבל לא מוותרת על הפידבק שלי,עלהפקת הלקחים הפרטית שלי שנעשית בקול רם, כשיתוף.

שליחה על ידי דנדי* » 17 יולי 2013, 09:25

אצלי אם אני מדברת תוך כדי החיבוק הם לא רוצים אותו בכלל. פשוט דוחפים ודוחים אותי. לקח לי זמן להבין שהם דוחים את המילים ולא אותי, ואז למדתי לשתוק.
גם לי בראש רצות המחשבות שאולי לא כדאי לעשות את זה בפעם הבאה, אבל בעצם למה לא? תאונות קוראות, אני אשמח שהם יישבו ולא יזוזו כל היום כדי שלא יפגעו, אבל להם זה הרי לא יהיה הכי טוב... ואולי בפעם הבאה שיעשה בדיוק אותו דבר זה לא יקרה. (כמה מחשבות וצריך לשתוק כל הזמן הזה, פחחחח)

בלי שיפוטיות, בלי נזיפה, בלי דרמה. אבל לא מוותרת על הפידבק שלי, על הפקת הלקחים הפרטית שלי שנעשית בקול רם, כשיתוף
והוא מקשיב, שלך? (-: אם כן, זן נדיר ביותר...

קראתי כמעט את כל הדף.
בתור אמא לשני בנים ומהיכרותי עם הרבה בנים אני יכולה להגיד לך רק - אשרייך, זכית בילד נורמלי לגמרי.
אני מצטרפת להמלצה של יונת - תמצאי משפחות עם בנים ותראי שהוא נורמלי ותלמדי דרכי התמודדות.

והוא מקשיב, שלך?
ברור שהוא מקשיב, אחרת לא הייתי ממשיכה להגיד לו...
אני רואה שהוא פתוח לזה, לא דוחה אותי ולא נלחץ. להיפך, נשמע שזה עוזר לו להתעשת ולהמשיך הלאה אחרי תאונות מפחידות.

אם כן, זן נדיר ביותר
זה מהאבא

שאלה לכל האמהות לילדים שניים שונים: מתי הרגשתן או זיהיתן שהילד השני שונה מהראשון?
כי לי יש בימים אלה ילד שני

, ובינתיים, בגיל שלושה חודשים, הוא נראה לי די דומה לראשון...
(יש הבדלים כמובן, אבל הם די קטנים. אני תוהה האם הם יישראו קטנים, או יתרחבו ויודגשו עם הגיל?)

אצלי זה היה מרגע הלידה. השני לא היה דומה לשני כאן בדף, אבל מהתחלה היה שונה מאוד מהראשון. והשלישי היה שונה משניהם מהרגע הראשון. והרביעי בכלל יוצא דופן...

_שאלה לכל האמהות לילדים שניים שונים: מתי הרגשתן או זיהיתן שהילד השני שונה מהראשון?
כי לי יש בימים אלה ילד שני , ובינתיים, בגיל שלושה חודשים, הוא נראה לי די דומה לראשון...
(יש הבדלים כמובן, אבל הם די קטנים. אני תוהה האם הם יישראו קטנים, או יתרחבו ויודגשו עם הגיל?)_

זכיתי (אפשר להגיד) וקיבלתי את הילדות שלי חודשיים-שלושה לפני שהיו אמורות לצאת לעולם. כבר בגיל מינוס עשרה שבועות וארבעה עשר שבועות הן הגיבו לסביבה ואלי באופן שונה לגמרי. הבכורה היתה ערנית ופקוחת עיניים, קשובה ודרוכה לסביבה כמו ינשוף קטן, והצעירה השתבללה בתוך עצמה והיתה נרדמת אחרי טיפולים כואבים. דפוסי האכילה והשינה שלהן היו שונים לגמרי, ההתקשרות איתי ועם אבא שלהן ושאר המשפחה היתה אחרת לגמרי, ובאופן מפתיע גם היום יש להן תחומי עניין והתנהגות שונים מאוד.

אצלנו כל העניין הזה די ממלא אותי ברגשות אשם, כנראה שלא לצורך, אבל ככה זה בפולניה (דגל לראש התורן).
כשהקטן נולד, בלידה מהירה ומופלאה שארכה מההתחלה ועד הסוף שעתיים וכאבה פחות או יותר כמו כאב בטן, הוא היה הילד הכי רגוע ושלו ויונק מצטיין ולא בוכה אף פעם. הוא חייך את החיוכים הראשונים שלו בגיל סופר מוקדם ושעשע את עצמו בעצמו מגיל אפס.
ואני? אני הייתי עסוקה בלהיות מותשת. היה לי חם והייתי עייפה ורעבה, ובעיקר רציתי לנוח בכל השעות שהיו פנויות מאחיו הגדול. ולא הקראתי לו אלפי סיפורים מגיל לידה, אלא הנחתי לו להיות לידי, כשאני קוראת ספר או צופה באנטומיה של גריי.
בקיצור, באופן נרקסיסטי להחריד אני מייחסת את אופיו השונה לעצמי. בקרוב הילד השלישי- אני בהחלט מתכננת להקריא לו אלפי סיפורים, ונראה מה יוליד הניסוי

אני רואה שהוא פתוח לזה, לא דוחה אותי ולא נלחץ. להיפך, נשמע שזה עוזר לו להתעשת ולהמשיך הלאה אחרי תאונות מפחידות.
טוב, יקירתי, קראתי בבלוג שלך על הילד... אני לא מתפלאת בכלל, והוא לא דוגמא לכלום... D-:

בקרוב הילד השלישי- אני בהחלט מתכננת להקריא לו אלפי סיפורים.

את מתכוונת לקרוא "אלפי סיפורים" לילד שלישי? בהחלט תופעת טבע, עוד יעלו אליך לרגל (לילד השלישי קורא אחיו הגדול, במיוחד אם הוא התאמן כל כך הרבה שנים בקריאה).
באמת הילד השלישי בקרוב? (בשעה טובה!). זה אולי מסביר למה השני כל כך מעייף אותך...

_את מתכוונת לקרוא "אלפי סיפורים" לילד שלישי? בהחלט תופעת טבע, עוד יעלו אליך לרגל (לילד השלישי קורא אחיו הגדול, במיוחד אם הוא התאמן כל כך הרבה שנים בקריאה).
באמת הילד השלישי בקרוב? (בשעה טובה!). זה אולי מסביר למה השני כל כך מעייף אותך..._

מוזמנים לעלות לרגל, כאמור, תמיד חסרה סביבת השבט בחינוך הביתי

לגבי כל כך הרבה שנים- הכל יחסי, הבכור יהיה בן 3 וחודשיים כשיוולד מספר שלוש.
וכן, אני מניחה שאם לא הייתי בהריון מתקדם (או בתחילת ההריון קודם לכן, או בשלישי השלישי בעוד רגע) היה לי יותר כח לרוץ, אבל זה הרבה עניין מנטלי, ולא רק פיזי. אבל אנחנו אופטימים פה (לפעמים).

חוזרת לדף הזה, לפרוק את בליל הרגשות שמציף אותי בימים אלה...

קשה לי עם ילד מספר שתיים. לא רק שאני מרגישה שהוא פרא (שובר דברים, מעיף דברים, מטביע דברים, מתרוצץ לכל עבר) אני מרגישה שאין לי שום מושג איך לתקשר איתו, איך ללמד אותו, איך להגיע אליו.
זו לא רק העובדה שנניח שהוא לוקח דף שציירו עליו וחושב שזה יהיה קורע מצחוק לנסות לקרוע אותו, זה גם זה כשאני מדברת איתו הוא פשוט צוחק. זה כאילו ילדי וחינני, אבל זה מוציא אותי מדעתי. שהוא לא לוקח אותי ברצינות, או נבוך מדי מכדי להגיב. מה שזה לא יהיה, זה לא מועיל.
אני מנסה לעשות דברים איתו, בדומה לזה שאני יושבת עם אחיו הגדול ומקריאה לו ספרים, אבל או שהוא מעיף אותי או שהוא לא מרוצה. ואז שוב, הוא לבדו בענייניו. שזה יכול היה להיות בסדר, לולא ענייניו היו לעשות בלגן.

אני ממש ממש מקווה שמספר שלוש יהיה ילד רגוע, כי אם לא, אין לי מושג מה אעשה.

איך בעלך מסתדר איתם? שאר המשפחה?

בעלי מסתדר איתם מעולה, אבל הוא לא מבלה איתם הרבה זמן (עובד במשרה מלאה מאוד).
העניין הוא שבעלי יכול רק לצחוק ולהשתעשע עם הקטן בזמן המועט שלהם יחד. אבל מבחינתי, אם אני נשארת בבית עם הילדים, אמורה להיות לזה איזו מטרה. נניח, לאפשר להם להתפתח בכיוונים שמעניינים אותם. כשמעניין אותם לקרוא ספרים/לעשות ניסויים מדעיים/לבשל אני מרגישה מועילה ושכדאי שאשאר בבית. אבל אם הצורך של הילד הוא להשליך דברים ולהטביע טלפונים באסלה, נראה לי שכל גננת יכולה לאפשר לו (או לא) לפתח את תחומי העניין המרתקים הללו...

אבל מבחינתי, אם אני נשארת בבית עם הילדים, אמורה להיות לזה איזו מטרה. נניח, לאפשר להם להתפתח בכיוונים שמעניינים אותם.
סליחה אם זה נשמע ביקורתי. אני מלכתחילה רואה במשפט הזה שתי בעיות:

אותה מטרה - היא מציבה איזה "צריך" גדול ברקע. למה צריכה להיות מטרה כל כך מוגדרת?

הרי את בעצמך אומרת שאם את לא ממלאה את החלק שלך באותה מטרה - אז כבר במילא הוא יכול ללכת לגן.
האם המטרה היא לא להיות יחד, בבית? לגדול ולצמוח יחד, בבית? כאילו, אם לא מתפתחים באיזו דרך מסוימת שבה את יכולה לתמוך בצורה מיטבית, אין לזה טעם.
החיים הם הם גדילה והתפתחות לא?

אני דווקא רואה במה שהוא עושה את הגדילה וההתפתחות שלו כרגע.

הוא חוקר את הסביבה ולומד איך העולם עובד.
כשהוא לוקח דף ומנסה לקרוע אותו, הוא לא רק לומד איך מתנהג החומר בעולם (הדף הנקרע), אלא גם לומד סיטואציה משפחתית, אישית וחברתית.
כשהדף נקע - זה מחלץ מאמא תגובה מסוימת, ואם זה דף שהיה חשוב לאחיו - אז גם ממנו.
ככה לומדים מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה לא כדאי. לא ככה?

לי נראה שמאוד קשה איתו, ואני מאוד מזדהה עם הקושי הזה, כאמא, לרדוף אחרי ילד בן שנתיים.
אבל נראה שהקושי שלך הוא הרבה מעבר לזה, כי את לא מקבלת בכלל את העובדה שכך מתנהג ילד נורמלי בן שנתיים.
נראה לי שמעבר לקושי הממשי, הבעיה העיקרית היא בציפיות שלך
(אני למשל לא הייתי מצפה מילד בן שנתיים שיקשיב להסבר מפורט על למה לא קורעים דפים.
אם אני רואה שהוא לא מסוגל להבין או להפנים את זה - הייתי מקדישה מאמצים בלעצב סביבה פיזית שפחות תאתגר אותי ואותו בזה
אבל לא הייתי מצפה ממנו לא לקרוע דפים, בשלב הזה).

הבעיה העיקרית היא בציפיות שלך.
אבל הוא לא הילד הראשון שלי. והילד הראשון שלי, באורח פלא?, עמד בכל הציפיות ה"לא נורמליות" האלה. הוא הקשיב, הוא התבונן, הוא חשב לפני שקפץ.
בגלל זה מאוד קשה לי לקבל את זה שעכשיו כל הבית צריך להיות ממוגן, שאסור להוריד ממנו את העיניים לרגע, שאם הוא עושה תעלול הוא חושב שזה סופר קורע מצחוק.
כי כבר גיליתי מה זה ילד (תינוק, בן, קטן משנתיים/שלוש)- וזה לא היה ככה.

אאל"ט הילד המדובר הוא בסה"כ בן שנה (!)

שנה וארבעה חודשים

אבל אופי וטמפרמנט הם יציבים למדי, לא?

כבר כתבו לך את זה נדמה לי, אבל אני מרגישה צורך לחזור על זה שוב -
נראה, מהתיאורים שלך, שדווקא הגדול שלך הוא יוצא הדופן.
רוצה לומר, שרוב הילדים שאני מכירה (בנים ובנות) לא נוטים להקשיב להסברים ארוכים, כדאי למגן את הבית עבורם (מי יותר מי פחות),
אין להם סבלנות לשמוע סיפורים ארוכים וכד'. זה "הנורמאלי".
לי יש שתי בנות בדיוק בגילאים של הבנים שלך, ואצלי דווקא הגדולה נולדה עם קוצים בטוסיק, הרבה יותר מאחותה.
התיאורים שלך את הקטן מזכירים לי אותה מאד. היא בת שלוש, עדיין עם קוצים בטוסיק, אבל כן מסוגלת לשבת ולשחק במשך 20 דקות נניח,
שזה הרבה יותר ממה שדמיינתי אי פעם.
חכי, זה יקרה.
ובנוגע לציפיות שלך - אנחנו גם בבית, והאמת שאני לא מסוגלת לעשות איתן שום דבר לימודי מכוון, מאחר והקטנה לא מאפשרת לנו לעשות כלום.
היא לא פעלתנית וחסרת מנוח כמו שאחותה הייתה, היא פשוט בת שנה וארבעה חודשים, וחייבת לגעת בכל דבר. אז אני משלימה עם זה, וחושבת לעצמי שכשהן תגדלנה קצת,
נוכל לעשות דברים יזומים יחד - מעבר לקיפול כביסה - וזה בסדר.
עכשיו יש להם אחת את השנייה, וזה כנראה מספיק (כי זה חייב להספיק).
מקווה שהייתי ברורה, קצת התפזרתי לי פה עם עצמי...

אבל הוא לא הילד הראשון שלי. והילד הראשון שלי, באורח פלא?, עמד בכל הציפיות ה"לא נורמליות" האלה. הוא הקשיב, הוא התבונן, הוא חשב לפני שקפץ.
כאמור, הוא כנראה היוצא דופן.
תראי, אני חושבת שזה קשה להיות ילד שלא עומד בציפיות של ההורים.
וקשה מזה שבעתיים - להיות בן שני שלא עומד בציפיות, אחרי שהראשון כן עמד בהן.
אני מציעה לך להתרכז בציפיות שלך ולעזוב את הילד בשקט כרגע.
הדפוס הזה יכול להזיק גם לך וגם לא.
הוא פעוט, הוא עושה מה שהוא אמור לעשות.
אח שלו לא עשה את זה? בראבו!
הוא לא אח שלו, וחבל לצפות ממנו שיהיה, בעיקר כשהוא נורמלי לחלוטין

מבחינתי, אם אני נשארת בבית עם הילדים, אמורה להיות לזה איזו מטרה. נניח, לאפשר להם להתפתח בכיוונים שמעניינים אותם.
דווקא ילד כזה, יכול להיתרם מהבית הרבה יותר מאשר בגן שבו הוא עלול להיות עוד יותר מקוטלג בתור השובב ועושה הצרות. ועוד יותר מוגבל בהזדמנויות ללמידה ועשייה מהסוג שמתאים לו.

כשמעניין אותם לקרוא ספרים/לעשות ניסויים מדעיים/לבשל אני מרגישה מועילה ושכדאי שאשאר בבית.
אוי

את נורא מזכירה לי את עצמי כשהגדול שלי היה תינוק, ואני נטרפתי משעמום, ולא יכולתי להפסיק לחכות ליום שהוא יהיה גדול יותר, ואני אוכל סופסוף להיות אמא כמו שאני רוצה להיות: אמא לילד בגיל 5-6 ומעלה.
התינוקאות הזאת היתה קשה לי. וגם שלב הפעוטאות.
ידעתי שזה היה משמעותי בשבילו, אבל זה היה הרבה פחות מדי משמעותי בשבילי.
כשאת מדברת על הילדים שלך, את נשמעת כאילו הם בני ארבע-חמש ומעלה.
אז מה אם זה הצליח עם הגדול. יצא, בפוקס, שהוא השתלב בציפיות.
זה אירוע נדיר.

ושוב, יש את העניין של הישגיות ואקדמיות-יתר שהתחלנו לדבר עליו אי שם במעלה הדף. נראה לי ששווה לחזור לזה, ולעבוד קצת סביב הנושא של ציפיות ושל סולם ערכים ושל איך אלה משתלבים (או סותרים) את המציאות.

היי
אשמח לעצות פרקטיות (כותבת בקיצור, ככה זה עם שלושה ילדים)

מה אני עושה כשזה כבר סוף היום, כולם קצת מיוגעים, ובדיוק צריך לעשות את סבב המקלחות, ארוחות וכו'. הקטן מאוד יונק, הגדול משעשע את עצמו בהצלחה רבה וילד האמצע, כדרכו- עושה שיגועים. מושך את ההוא, דוחף את ההוא, מוציא דפים שהרגע סידרנו. מצד אחד, אני מבינה שמדובר בציפיות מוגזמות מבן שנה וחצי, אוקיי. מצד שני, הוא ממש עושה הכל "להכעיס" (ובשבע בערב, אחרי ימים עמוסים עם שלושתם, הוא בהחלט יכול גם להצליח).

אתמול קראתי עצה שאהבתי- לדמיין שצופים בך/שמצלמים אותך. אבל אולי יש לכן רעיונות נוספים? (כי ממש לא בא לי לתת לו להתעסק באייפד או דברים מהסוג הזה שמציעות החברות ה"נורמליות" שלי).

קודם כל, מזל טוב על הבייבי החדש!!

אני עוד עם ילד אחד, על אף שזה צפוי להשתנות בחודשים הקרובים

בכל מקרה, הנה כמה דברים שעובדים על האנרגטי שלי בשעות העייפות האלה: להוציא לו כלי מטבח מכל הסוגים ולתת לו להרעיש בהם כרצונו, לתת לו דפים שאת לא צריכה כדי לקרוע אותם ולפזר על הרצפה (אז אחרי זה תעבירי מטאטא...או לא...זה שווה קצת שקט...) לתת לו נישנוש שהוא יכול להתעסק איתו הרבה (אצלנו זה יוגורט פשוט, או סלט ירקות. ברור שהוא מלוכלך לגמרי אחרי זה אבל בשביל זה יש מקלחת, ולגבי הסביבה המלוכלכת - זה פחות מטריד אותי...) לתת לו להסיע בובה בעגלה או מזוודה עם גלגלים ברחבי הבית, להוציא לו כובעים וצעיפים שלא חשובים לך במיוחד ולהראות לו איך להתעטף איתם...(וגם אני ממש לא נותנת להתעסק במחשב או משהו כזה!)

אני הייתי מזיזה את סבב המקלחות לזמן אחר ביממה, או מקלחת את 2 הגדולים יחד (אתם כבר מקלחים את הקטן?)

אפשרות אחרת היא לקנות כמה צעצועים קטנים וזולים, ולפתוח אחד כל יום בשעה הזו (רק לתקופת משכב הלידה. לא הייתי יוצרת שגרה כזו)

ואני... ברגע של משבר הדלקתי את המכשיר שעושה קולות ואורות
זה שברגע המשבר הקודם הכנסתי לו בטריות אבל הוא בדרך כלל על off (קיבלנו במתנה והוצאנו בטריות)
וזה נתן לי איזה עשר דקות של שקט
(ורגשי אשמה קלים)
(שקט מהפעוט, רעש בבית. אבל אפשרות לחתוך סלט ולהכין חביתה).
יש כאלה שנותנים לראות טלוויזיה או סירטונים ביוטיוב

חוזרת לכאן. עם לא מעט לבטים, כי קצת חשוף לי כאן, אפילו תחת הניק הזמני, יצא שכמה מכן הצליחו לזהות שאני זו אני. אבל נראה לי שאני זקוקה לעצה יותר מאשר זקוקה לחיסיון. בכל מקרה- השתדלו להיות עדינות, זו תקופה רגישה.

ילד מס' 2 מוציא אותי מדעתי.
לא כל הזמן, לא רוב הזמן, אבל לעתים. הבעיה היא, שכמו במערכות יחסים אחרות בחיי, אני מנסה להיות רגועה ובשליטה עד שכבר אין לי שום אפשרות להיות כזו (לא רגועה ולא בשליטה) ואז אני קורסת.

בניגוד לשאר בני המשפחה, ילד מס' 2 מסרב להרגע. הוא רץ וקופץ, ודוחף ומושך, הוא מוציא את חוברות הצביעה של אחיו הגדול וזורק אותן על הרצפה. הוא דורך על ספרים. הוא מנסה לקפוץ ראש לאמבטיה בזמן שהיא מתמלאת במים לאחיו הקטן. הוא עושה את הדברים האלה בכוונה. זאת אומרת, הוא יודע שהוא לא אמור לעשות את זה, הוא יודע שזה מרגיז. אין לו עניינים להתעסק בהם, הוא לא מתרכז בדברים למשך יותר מרגעים ספורים. (אני יודעת, הוא בן שנה וחצי, הוא בן שנה וחצי. אבל למה כזה בן שנה וחצי פרוע?).

בסוף, בתמרונים בין התינוק הזעיר לאח הגדול השקט, אני יוצאת מדעתי. זה לא טוב. כי מילא זה שאני מתרגזת על בן שנה וחצי (לא מאוד מועיל), אמא עצבנית הופכת את המשפחה לעצבנית ואז אני צריכה אולטרה כוחות ועוצמה כדי לגרור את כולנו החוצה מזה.

אני יודעת שעכשיו זה פחות או יותר שיא הקושי, תכף כולם יגדלו קצת. אבל אני מרגישה שאני בורחת להתעסקות בנוח (ילד 1 וילד 3, שעם שניהם כרגע קל לי למדי) ומס 2, שהכי צריך ממני משהו (מה?!?) לא מקבל אותו.

בנימה אופטימית מעט יותר, הפן החיובי של לידת מס 3 (מלבד ילד מס 3 המתוק מאוד) היה שבילינו הרבה זמן יחד בבית. וגיליתי הרבה דברים מתוקים וחיוביים בילד מס 2. זאת אומרת, דווקא כשלא הנחתי לו להתרוצץ במרחבים הפתוחים, וקצת סגרתי אותנו בבית, גיליתי יותר מי הילד הזה.

התקשרי לפטפט, אבל לא ענית (הלוואי שזה בגלל שאת ישנה ו/או אוכלת).
אנסה שוב בהמשך.
יש לי כל מיני מחשבות בנושא, אבל מסובך לי להעלות אותן על הכתב.
בינתיים-

היי עולם חדש מופלא, כן, אני ישנה ואוכלת בסדר דווקא, ובאופן כללי הכל באמת בסדר (אם אני לא עונה לטלפון, זה פשוט כי קצת קשה לדבר כששלושתם ערים

).
כרגיל בדף הזה- התמונה קצת קיצונית, ובמציאות הדברים על פניהם די רגילים (יחסית, את יודעת). אבל יש רגעים קשים...
חיבוק בחזרה, מקווה שנתראה בקרוב (תוגת מפגשי יום שלישי שהלכו לעולמם...)

תפילה_לאם

היי לך ניק זמני, ומזל טוב ללידת השלישי!

ומס 2, שהכי צריך ממני משהו (מה?!?) לא מקבל אותו.
זה נראה לי המשפט החשוב ביותר בתוך מה שכתבת. ואולי אפילו הייתי מורידה את המילה "ממני" בחלק מהזמן.
לא שאני יודעת מה הוא צריך, מס' 2, אבל אולי כמי שמכירה אותו ואת הסביבה שלכם, יצוץ איזה רעיון. אולי התשובה יכולה להשתנות מדי יום.
אולי הוא יכול לשבת באמבטיה במקביל לרחצת הקטן? אולי הוא ישמח שתשירי לו תוך כדי משימות הערב שלך? אולי אפשר להשמיע ברקע דיסק של שירי משחק, והוא והבכור ירקדו יחד? אולי לפני שאת מתחילה את סבב הערב - להקדיש לו כמה דקות של דגדוג וחיבוקים? אולי לתת לו לעזור לך: להביא מגבת, להניח כפיות על השולחן? אולי להסביר לו כל הזמן מה את עושה, מה הוא יכול לעשות כרגע ומה יקרה בשלב הבא?

בהצלחה רבה!

דווקא קראתי אבל אני רק מקשיבה, אין לי כרגע רעיונות

הוא אוהב לעשות אמבטיה?
אולי חצי שעה לפני כולם תכניסי אותו לאמבטיה כיפית עם צעצועים ואז תספיקי להניק/ להכין ארוחת ערב?
אולי האמבטיה קצת תרגיע אותו?
בעצם הוא בן שנה וארבע. אולי אמבטיה ממש ממש רדודה.
טרמפולינה יש לכם בבית?

אולי יעזור שדווקא הגדול יצטרף לקטן בהשתוללות שלו לפעמים, ואז לקטן יהיה שותף והוא לא יהיה חריג.
אולי פעם כשהוא משתולל אז תהפכי את זה למשחק השתוללות כזה של כולם, ככה תתני פריוויליגיה לגדול שלך גם להשתחרר קצת (אם את מרגישה שהוא צריך, כן), ולהיות ילד משתולל ורגיל כמו כולם, וגם פריויליגיה לקטן להיות כזה.
ואז אולי הם יעשו את זה קצת ביחד גם בלעדיך לפעמים, וזה ישחרר אותך להיות עם התינוק.

ילד כזה צריך אבא, כי אבות אוהבים להשתולל, והוא צריך להשתולל. אז הוא במיטבו.
אולי תנסי לפעמים להוות תחליף אבא ולהשתולל איתו.

תשמעי, אני כותבת את זה ממקום ענק של הזדהות, ולכן מתנצלת מראש אם תקראי בדברי ולו שמץ של שיפוטיות, כי אין, בחיי.
אולי הוא צריך שתאהבי אותו ותעריכי אותו בדיוק על מה שהוא?
אצלי זו הגדולה "המאתגרת", ולידה הקטנה - באותם הפרשים כמו השניים הגדולים שלך - המלאכית, כביכול (ואני בהריון, אבל ממש בהתחלה).
אני מוצאת את עצמי, מאז לידת הקטנה (כבר שנה וחצי) שופטת את הגדולה ללא הרף, מצפה ממנה להיות בוגרת יותר, כועסת כשהיא לא עומדת בציפיות שלי

שהן לא הגיוניות בעליל. למה אני מצפה מילדה בת שנתיים שתהיה בשקט למשך רבע שעה כשאני מרדימה את אחותה התינוקת??

וגם עכשיו, בתחילת הריון, עם הבחילות והעייפות, אני מצפה ממנה שתיתן לי לנוח בצהריים כשהקטנה ישנה, למשל. כאילו, מה?
וזה מוביל לאכזבות, וצעקות, ועצבנויות, ואמירות לא נעימות שלי כלפיה.
ורק כשאני עוצרת את עצמי ומסתכלת על הפלא שהיא באמת, וכמה היא נדירה, ומדהימה, וחכמה, ומיוחדת, ודעתנית, ובעלת בטחון עצמי - רק אז דברים כאילו נפתחים, ונפתרים.
אני צריכה להזכיר את זה לעצמי כל הזמן, וזה קשה.

_מתנצלת מראש אם תקראי בדברי ולו שמץ של שיפוטיות, כי אין, בחיי.
אולי הוא צריך שתאהבי אותו ותעריכי אותו בדיוק על מה שהוא?_
מסכימה מאוד עם כל מה שמיני כתבה וגם עם טון הדברים

רוצה להתייחס בעיקר לקטע הזה בדברייך:

ילד מס' 2 מסרב להרגע. הוא רץ וקופץ, ודוחף ומושך, הוא מוציא את חוברות הצביעה של אחיו הגדול וזורק אותן על הרצפה. הוא דורך על ספרים. הוא מנסה לקפוץ ראש לאמבטיה בזמן שהיא מתמלאת במים לאחיו הקטן. הוא עושה את הדברים האלה בכוונה. זאת אומרת, הוא יודע שהוא לא אמור לעשות את זה, הוא יודע שזה מרגיז. אין לו עניינים להתעסק בהם, הוא לא מתרכז בדברים למשך יותר מרגעים ספורים. (אני יודעת, הוא בן שנה וחצי,
נשמע מאוד מתיש. מצד שני (ובדיוק כמו שמיני כתבה, מה שכותבת לא מבטא שיפוטיות או ביקורתיות), אולי זה מתיש גם (בעיקר?) בגלל הציפיות שיהיו כמו אחיו הבכור. קרוב לוודאי שמדובר בטמפרמנט שונה, בצרכים רגשיים, נפשיים, גופניים, אנרגטיים ואחרים שונים. נראה לי שיהיה הרבה יותר קל אם תצליחי לקבל אותו כמו שהוא, בלי לצפות שהוא ישתנה בהווה או בעתיד. ואם תצליחי לקבל אותו, לא יהיו לך ציפיות (שמיועדות רק לכריות) שיתבדו ולא תבזבזי אנרגיות על אכזבות וכו'. נסי לקבל את הילד כמו שהוא, להתבונן בו כפי שהוא, ולתת לו מה שהוא רוצה וצריך.

אני לא מכירה אותו כמובן. אני יכולה רק להתבסס על התיאורים שלך. נראה שבנך השני זקוק ליותר פעילות נמרצת, פעילות פיזית. הוא רץ וקופץ, ודוחף ומושך - הוא עושה מה שהוא רוצה וצריך. הוא לא צריך לשבת בשקט. הוא רוצה וצריך להתבטא באופן פיזי נמרץ. לכן כדאי לחשוב איך לתת לו להתבטא באופן פיזי נמרץ בדרך שלא תשגע אותך יותר מדי, לא תהרוס את הבית, לא תסכן אותו. כבר הציעו לך בדף הזה הצעות שונות בנידון, ואם אני זוכרת נכון גם אני כתבתי על כך: חוג ג'ימבורי? חוג התעמלות? לסדר חדר עם מזרונים שבו הוא יוכל להשתולל? יש לכם גינה סגורה שבה הוא יוכל להשתולל בצורה שלא תסכן אותו? יש לך אפשרות כלכלית לשלם לנער (קרוב משפחה או שכן) לקחת אותו לגינת השעשועים ולהשתולל ביחד? אבא שלו בבית בשעות שהוא יכול לקחת אותו לגינת השעשועים? אפשר להפגיש אותו עם בנים נמרצים אחרים בגילאים קרובים כדי שיוכלו להשתולל ביחד?

כתבת עליו כך אין לו עניינים להתעסק בהם, הוא לא מתרכז בדברים למשך יותר מרגעים ספורים - למה הכוונה? הרי את עצמך מתארת עניינים שהוא אוהב להתעסק בהם ולהתרכז בהם. כנראה שאת חושבת ש"עניינים להתעסק בהם" ו"דברים להתרכז בהם" זה פעילות שקטה מסוג בניית מגדלים או בניית פאזל או ציור. אבל הוא מתעניין בדברים אחרים ולכן הוא מתרכז בדברים אחרים. הוא מתעניין בפעילות גופנית נמרצת ולכן הוא מתרכז בה ועושה אותה להנאתו הרבה.

הוא עושה את הדברים האלה בכוונה. זאת אומרת, הוא יודע שהוא לא אמור לעשות את זה, הוא יודע שזה מרגיז.
א. בוודאי שהוא עושה את הדברים בכוונה - אלו הדברים הגורמים לו עונג ומעניינים אותו. הוא אוהב לרוץ ולקפוץ וכו' ולכן הוא עושה בדיוק את זה
ב. למה הוא לא אמור לעשות את זה אם זה בדיוק מה שהוא רוצה וצריך?
ג. את בטוחה שהוא יודע שהוא לא אמור לרוץ ולקפוץ וכו'? את באמת רוצה שהוא ידע שהוא לא אמור לעשות מה שהוא ממש רוצה וצריך?
ד. את מציגה זאת כאילו הוא עושה את כל הדברים הללו בכוונה ונגדך ומתוך ידיעה שזה מעצבן. הילד בן שנה וחצי!!! מציעה לך לראות זאת מזווית אחרת: הוא עושה מה שמתחשק לו, מה שהוא רוצה וצריך. זה בעדו ולא נגדך! אם הוא חש צורך פנימי לקום ולקפוץ - איך בכלל זה קשור אלייך?

כדי להמחיש זאת אתן דוגמה הפוכה: תארי לך שאת קוראת אימא שמתארת שבנה מתנהג כמו בנך הבכור וזה מאוד מפריע לה. יש אימהות שהן מאוד אנרגטיות (כמו בנך השני) ואותן ילד כמו בנך הבכור יכול ממש לעצבן. תארי לך שהיא כותבת כך: הילד כל הזמן רוצה לשבת בבית ולשחק עם משחקים ועם פאזלים. הוא כל הזמן חוקר ובודק. הוא לא רוצה לצאת החוצה לרוץ ולהשתולל. הוא ממש מוציא אותי מדעתי!!! אני כל הזמן רוצה לצאת איתו לגינה ומציעה לו משחקי כדור ומשחקי מחבואים והוא לא רוצה! הוא רוצה לצייר! הוא עושה את הדברים האלה בכוונה. זאת אומרת, הוא יודע שהוא לא אמור לעשות את זה, הוא יודע שזה מרגיז.

יכולתי להמשיך אבל אני חושבת שכוונתי ברורה: ילד מתנהג לפי הטמפרמנט שלו, לפי הצרכים הנפשיים, הרגשיים, הפיזיים, האנרגטיים והאחרים שלו. הוא מבטא את עצמו. ואימא שלו מתרגמת את זה שהדברים נעשים בכוונה נגדה, כדי להרגיז אותה!

נראה לי שאחת מהמטלות הקשות שכל אימא צריכה לעבור היא להצליח לראות את הבן או את הבת כאדם בפני עצמו/ה, להבין שלמרות הדמיון ביניהם יש כאן בכל זאת אישיות בפני עצמה עם צרכים שונים ואחרים ולפעמים אפילו מנוגדים. ולא כל דבר שהבן או הבת עושים קשור בכלל לאימא ולקשר איתה: זה לא בעדה, זה לא נגדה, זה לא קשור אליה! זה נובע מהצרכים הפנימיים של הבן או של הבת.
זה מה שאני עצמי כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי וזה מה שאני רוצה להפנים וללמוד ביחסים ביני לבין בתי: לא כל מה שהיא עושה קשור אליי! אמנם אני כידוע מרכז היקום

אבל הפלא ופלא! יש בכל זאת כמה עניינים שלא נוגעים לי ולא מתייחסים אליי ולא קשורים אליי (לקח לא פשוט ללמידה ולהפנמה...)

קוראת את כולכן, וחושבת...

היום בבוקר יצאנו כולנו יחד למשחקייה שאנחנו אוהבים. המקום הוא כמו בית שמתאים לקטנטנים ומאוד כיף שם. ובאמת הכל היה מצוין, שלושה ילדים כקלי קלות.
חזרנו הביתה, קצת עייפים, דווקא לא רעבים. התעסקתי עם הקטנטן לכמה רגעים, הגדול (שוב, זה עיקר עיסוקו בימים אלה) תפס חוברת צביעה והקטן? התהלך רגע בחדר בחוסר מעש ואז...
דחף את אחיו.
זה נתקע עם הפה ברצפה, ופתח את השפה.

שום דבר רציני במיוחד. טיפ טיפה דם.

אבל...

נו, שוב זה דוחף, וזה, שרק ישב וצייר, אומלל מאוד. והנה, מקהלת שלושת הבוכים- הראשון כי ארוחתו הופרעה, השני כי כואב לו, השלישי כי נבהל מהבהלה הכללית.

ניסיתי להתרכז בנפגע ולא בפוגע. לדבר איתו, לתמלל לו. זה היה קצת קשה בין שני הצורחים האחרים. יצאנו החוצה. לאט לאט נרגעו הרוחות.

עכשיו אני חושבת- הייתי צריכה לתפוס את מס2 כרק התהלך לתומו ולתת לו תעסוקה. אבל בחיי, שאין לי רעיונות- אם הוא לא רוצה להתעסק בצעצועים, ולא רוצה להיות בחוץ, ואנחנו בדיוק באמצע כל מיני דברים...

אני תוהה אם אני מחפשת פתרונות לסיטואציות ספציפיות או משהו גדול יותר... בנתיים בעיקר פורקת... ומנסה לחזור לנשום.

בתחושה שלי, מס2 יוצא קרח מכל הכיוונים.

כשהוא רק נולד, מס1 היה בן שנה ושבעה חודשים והיה לי ברור שאני לא יכולה לנפץ את עולמו, את עולמנו, והשגרה שלנו צריכה להמשך כמיטב היכולת. ולכן, בתקופה הזו, על אף אינטנסיביות הטיפול במס2, הקדשתי הרבה מאמץ ותשומת לב למס1.

עכשיו, כשנולד מס3, אני מרגישה שאני חייבת לתת לו הרבה תשומת לב (לאו דווקא של הטיפול השוטף) כי אני חוששת שמס2 יצא "פרא" בגלל מחסור בתשומת לב. הבעיה היא, שזה שוב דן את מס2 לחסר בתשומת לב.

אוי...

עכשיו, כשנולד מס3, אני מרגישה שאני חייבת לתת לו הרבה תשומת לב (לאו דווקא של הטיפול השוטף) כי אני חוששת שמס2 יצא "פרא" בגלל מחסור בתשומת לב. הבעיה היא, שזה שוב דן את מס2 לחסר בתשומת לב.
לא הבנתי. עכשיו כשנולד מס3 את מרגישה צורך לתת הרבה תשומת לב למס2 כדי שלא יצא פרא בגלל חוסר תשומת לב? אז איך את דנה אותו לחסר בתשומת לב?

עכשיו, כשנולד מס3, אני מרגישה שאני חייבת לתת לו הרבה תשומת לב. - לו= למס3, כדי שלא ייצא פרא (כן, יש לי אשליית שליטה. ימים יגידו אם זה עבד או לא...)

הייתי צריכה לתפוס את מס2 כרק התהלך לתומו ולתת לו תעסוקה.
אני מאוד מזדהה עם בנך הבכור. אני הייתי בדיוק ילדה כזו (ולפי הסיפורים, גם תינוקת כזו). זה נראה לי מאוד מעצבן בלשון המעטה כשרוצים לשבת בשקט ולצייר ופתאום בא האח ו...

ועכשיו אני חושבת על הבן השני: את ישבת והתעסקת עם התינוק. אחיו הבכור ישב והתעסק עם עצמו. כנראה הוא הרגיש בדידות או שעמום ורצה תשומת לב. אולי הוא לא יודע איך לבקש תשומת לב מאחיו. אולי כשהוא דחף אותו הוא רצה בעצם להתחיל איתו במשחק? אבל הבכור הרי רצה קצת שקט ומנוחה ולצייר... השאלה מה לעשות במצבים כאלה. האפשרויות:

להסביר לבכור שמס2 רוצה לשחק איתו ושזו הדרך שלו לומר זאת ולהציע לו לשחק עם מס2 (אבל הוא דווקא רוצה לצייר ולא צריך עכשיו אינטראקציה).
לנסות להסביר למס2 שאם הוא רוצה לשחק עם אחיו הוא צריך לומר את זה ולא לדחוף אותו
לומר לבכור ללכת לחדר אחר ולסגור את הדלת (כדי שמס2 לא יפריע לו).
שאת עצמך תיתני למס2 תשומת לב ולא תצפי לכך מאחיו הבכור. כשאת מתעסקת עם התינוק, את יכולה בכל זאת לדבר עם מס2, לשיר לשניהם, לשתף אותו בטיפול באחיו (תביא לי בבקשה את הX) לומר לו משהו על אחיו ועליו (תראה איך הוא מסתכל עליך! הוא ממש אוהב אותך)

מקווה שמשהו ממה שכתבתי עוזר ולו במעט.

כדי שלא ייצא פרא (כן, יש לי אשליית שליטה
מכאן נובע ש
א. את חושבת שמס2 הוא פרא
ב. שזה בגללך...
האמנם הטמפרמנט הבסיסי של בנך נובעת ישירות וקשורה ישירות אלייך בלבד? זו לא רק אשליית שליטה, זו גם אשליית השפעה... לכל אדם הנשמה המיוחדת שלו....

מקווה שמשהו ממה שכתבתי עוזר ולו במעט
בהחלט! תודה רבה...

_מכאן נובע ש
א. את חושבת שמס2 הוא פרא
ב. שזה בגללך..._
הוא מתנהג בפראות. הלוואי שהייתי יכולה לחשוב עליו דברים טובים יותר. זאת אומרת, אני אוהבת הרבה מאוד דברים בו. אבל התנהגויות כאלה (פציעה של אחיו הגדול, גם אם לא בכוונה לפצוע, אלא "רק" לדחוף) מוציאות אותי מדעתי. והאם זה בגללי? לעולם לא נדע. לא תהיה לי קבוצת ביקורת של ילד מס2 שאתמסר אליו כמו שהתמסרתי למס1...

אני נוטה להסכים ש'פרא' הוא אופי מולד. הבן שלי בכור, אף אחד לא התחלק איתו בתשומת הלב, ובכל זאת היה פרא שמצטיין בנשיכות, מכות, משיכות בשיער, דחיפות, והכל מתוך צחוק וחדווה. אני כותבת 'היה' כי עכשיו ככשהוא בן שנתיים וחודשיים זה קצת משתפר. כלומר הוא מרביץ רק פעמיים בשבוע לחברים לא כמה פעמים ביום, והוא נושך בעיקר את אבא ואימא, ורק אם הם מעצבנים אותו (=לא מוכנים לעשות תיכף ומיד את מה שהוא מצווה) תאמיני לי שזה שיפור גדול.

מה שכן, עכשיו שהוא גדול אני מבינה רטרואקטיבית שהרבה מההשתוללויות הקיצוניות שלו נבעו משיעמום. הוא ילד שאסור לו להיות משועמם, כי אז הוא מעסיק את עצמו בשיטות שלו, שדי דומות לשיטות של הבן שלך. אבל בהחלט יותר קשה לחשוב על מספר מספיק של עיסוקים הולמים בגיל שנה וחצי. יהיו לך יותר אפשרויות ככל שהוא יגדל. אגב, הוא אוהב מים? אחת ההצלות שלי היה להושיב אותו במרפסת עם כמה קערות מלאות מים, מגוון צעצועי אמבטיה, בקבוקים וכו' ולתת לו להרטיב את כל העולם.