ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

[מיכל_בן_טובים*]

את יודעת, בגיל המבוגר אותם המשחקים ששיחקנו בילדות נשארים אתנו אבל הופכים להיות סמויים.
הם מתבטאים ביכולת להפעיל יצירתיות כדי לפתור בעיות
באופן שבו מדברים עם הבוס או עושים את השיווק (אם את עצמאית)
באופן שבו רבים ובאופן שבו עושים בעצם... כל דבר.

את שונאת את כל המשחקים? תמיד שנאת? מה עשית בילדות אם לא שיחקת?

[בשמת_א*]

_הם מתבטאים ביכולת להפעיל יצירתיות כדי לפתור בעיות
באופן שבו מדברים עם הבוס או עושים את השיווק (אם את עצמאית)
באופן שבו רבים ובאופן שבו עושים בעצם... כל דבר._
אלה המשחקים שלי.

אני גם משחקת בלסדר את הבית.
שמתי לב שאני נהנית מהמשחק של להיכנס לחדר ילדים מבולגן ולמיין את הכל ולסגור קטגוריה קטגוריה (כל המכוניות לקופסת המכוניות, מכשירי הכתיבה למגירות כלי הכתיבה, החלקים של הפאזל לקופסת הפאזל וכן הלאה).
אני למשל לא אוהבת לשחק משחקי דמיון בבית הבובות - שאהבתי מאוד כשהייתי ילדה, אבל די, עכשיו משעמם אותי לגמרי, ולמה שלא ישעמם, יש לי בית בובות גדול משלי - אבל אני מאוד אוהבת לשים את כל החלקים של בית הבובות בחזרה במקום (הרהיטים, הבובות) ואני תמיד זוכרת את הסדר שהם צריכים להיות בו, וגם את כל החלקים.

[מיכל_בן_טובים*]

בעצם אם אני מבינה נכון, את אומרת: היום אני יותר נהנית לעשות דברים פרקטיים מאשר דמיוניים, או כאלו שמלמדים את הבסיס (למשל מיון הצעצועים כדי לסדר את החדר לעומת משחק קופסה שדורש מיון כמו פאזל או רביעיות).
לי זה עושה תחושה של המקום של להיות מבוגר ולא להרשות לעצמך להשתעשע בשטויות אבל בטח יש לך מקומות אחרים שבהם אפשר להשתטות...

[שני_צו*]

_משחקיות- זה שם המשחק, זו הגדילה, בלי זה אין התפתחות נפשית. גם המשחק, כמו שלבי ההתפתחות האחרים שמגיעים לבשלות והופך לתוכנה. גם המשחק ערוך מראש במוח. זה לא שקורים משחקים. זה ערוך מראש כחלק מההתפתחות של הילד.
כל התהליך של משחק הקוקו, מחיאת כפיים, רץ אל, מתרחק, מושיט ידיים, מעגל ריקוד, תופסת, מחבואים.
כל אלה משחקים ערוכים מראש מבחינה נוירולוגית והביצוע שלהם מפתח את נפש אדם בכל העולם, בשבטים שנקראים פרמיטביים ממשיכים את המשחקים האלו כל החיים.
משחקי המלחמה- להתחבא , לתקוף, כל הדגמים מקופלים במשחקים מגיל הליכה._

ציטוט מהמעגל של יעל אופיר ביום העיון על התפתחות דרך תנועה.
אני חושבת שבחברות בריאות יותר ומתוחות פחות, אנשים ממשיכים לשחק גם בגיל מבוגר.
כל מי שמטייל קצת בעולם רואה את זה..

[לי_אורה*]

אני מאוד אוהבת לשחק משחקים שהם כיפיים, שהמטרה היחידה שלהם היא הכיף, השעשוע, המשחקיות, הצחוקים וכו'. ולכן תמיד אהבתי ועד היום מאוד אוהבת משחקי דמיון, לשחק תפקידים שונים, לעשות קולות, להיכנס לתוך סיפור או סיטואציה וכו'. יש בזה משהו מלהיות שחקנית במחזה, להיכנס למחווזת הפנטזיה. להפליג, לחוות מצבים או להיות אנשים או יצורים שאני לא זוכה להיות או לחוות בחיי היום יום.

[מצ'רה*]

הייתי משחקת שעות במשחק שבו יש כפר שהוכה בשיטפון, ואני זו שמארגנת משלוחי לחם ומזון לכפר, ואז כולם מתחילים לריב על הלחם ושאר משאבים (ככרות פלסטלינה, פיסות נייר, שברי גפרורים וחוטים שנפרמו מכיסוי המיטה) עד שאנחנו מארגנים איזו שיטה לחלוקה הוגנת. אז מה, זה עזר לי בחיים? לא! אז מה זה אומר? כלום!
ימים יגידו. אבל התאור הזה מקסים מרגש ומלא חיים.
משחק דמיון זה כמו חלום: אי אפשר לנתח ולקרוא אותו מבחוץ, בלי לעוות אותו. המשמעות היא בפנים.
בגלל זה אני, כמו ניצן, די נגד השתתפות הורים במשחקי דמיון של הילדים. זה משבש את התהליכיםהפנימיים. אני רואה את זה במו עיני בכל פעם שבטעות אני או האבא מתערבים ולו כזית במשחק הדמיון המפותח והמופלא (והאינסופי - שנים על שנים כבר) של ילדינו: ההתערבויות האקראיות והנדירות שלנו תמיד מתקבלות בתימהון, כזה שמבהיר שלא הבנו כלום מהמרקם הפנימי של המשחק.
(אז איך הם משחקים בזה יחד, כשלכל אחד עולם פנימי שונה כל כך? אתמהה.)
אה, ואני כיום ממש לא אוהבת משחקי דמיון. מיציתי את זה ובגדול כשהייתי ילדה. המשחקים שאני אוהבת כיום הם בחיים האמיתיים. אני משחקת ועוד איך, אבל בדרכים אחרות.

[לי_אורה*]

(אז איך הם משחקים בזה יחד, כשלכל אחד עולם פנימי שונה כל כך? אתמהה.)
נראה לי, שמשום שהם משחקים במשחק זה כבר שנים, הוא הפך לעולם משותף של שניהם, יציר משותף של הדמיון של כל אחד מהם. כל אחד מהם תרם ליצירת העולם הזה ולקיומו מדימיונו. הם עובדים בשיתוף פעולה.
ההתערבויות האקראיות והנדירות שלנו - זאת משום שלא השתתפתם ביצירת העולם הדמיוני ובתחזוקתו ולכן אתם לא מכירים את הדינמיקה הפנימית, את האירועים, את הדמויות וכו'.

[תמי_אמא_לשתיים*]

"צריך לפתח את הדמיון של ילדים" או ש"דמיון הוא שלב התפתחותי הכרחי
מסכימה שההנחות הללו רק מזיקות. מה גם שהצירוף של שתיהן יחד הוא הרי סתירה: אם הדמיון הוא ממילא שלב התפתחותי אז למה צריך לעשות משהו כדי לפתח אותו?
עבורי כלל הברזל הוא מה שניסחת ניצן:
היוריסטיקה שעובדת בשבילי באופן כללי בחיים, זה לא להתערב בדברים שאני באמת לא מבינה בהם מספיק, ולסמוך על הילדים ועל הטבע שהם ידעו לעשות את זה הרבה יותר טוב מכל הנחיה שאני אתן להם בתור יצירת תרבות נכה ושבויה.
לדעתי זה בתוקף גם כשלוקחים בחשבון שהילדים עברו תיווכים שונים ומשונים שרבים מהם לא רצויים. חוץ מלנסות ולמנוע את התיווכים הללו במידת האפשר אני לא מתערבת ומנסה לתקן את הדמיון שלהם. בטח שלא להפעיל את הדמיון שלם דרך הדמיון שלי.

[בשמת_א*]

לי זה עושה תחושה של המקום של להיות מבוגר ולא להרשות לעצמך להשתעשע בשטויות
למה יש לי תחושה שאת מבקרת אותי או משהו? 0-:

הניסוח "לא להרשות לעצמך" מגוחך ומופרך (תרגיעי, את לא צריכה להסביר שלא התכוונת לזה ככה וכל זה...).

אני מרשה לעצמי כל מה שבא לי.

פשוט השטויות שלי אחרות.
אני כבר לא ילדה ולא מעניינים אותי משחקים של ילדים. מעניינים אותי משחקים של מבוגרים. ואין לי שום סעיף במוח שמכתיב לי שאני צריכה להתיילד בשביל הקשר עם הילדים שלי. אני לא מאמינה בקונצפציות האלה.
למען האמת, אם אני חושבת על זה, יש לי אפילו משחקי דמיון משלי - הם פשוט אחרים מאלה של ילדים.

[תמי_אמא_לשתיים*]

אני כבר לא ילדה ולא מעניינים אותי משחקים של ילדים.
אני כל-כך מזדהה.
יש בתרבות המבולבלת שלנו מין הערכה כזו למבוגרים שיודעים "להתיילד" כאילו האחרים "רציניים מדי".
להשתטות ולשחק ולדמיין אפשר לא רק דרך משחקי ילדים.

[מיכל_בן_טובים*]

בגלל זה אני, כמו ניצן, די נגד השתתפות הורים במשחקי דמיון של הילדים. זה משבש את התהליכיםהפנימיים. אני רואה את זה במו עיני בכל פעם שבטעות אני או האבא מתערבים ולו כזית במשחק הדמיון המפותח והמופלא (והאינסופי - שנים על שנים כבר) של ילדינו: ההתערבויות האקראיות והנדירות שלנו תמיד מתקבלות בתימהון, כזה שמבהיר שלא הבנו כלום מהמרקם הפנימי של המשחק.

איך עושים שזה יהיה באיטליקס?
זה נכון שלא צריך להתערב לילדים במשחק וזה רק מפריע להם. מטיבו, משחק הדמיון נחווה עולם סגור, פנימי, ומי שמתערב הוא בעצם חודרני נורא.
השאלה היא לא כשהילד כבר משחק, אם להתערב או לא, אלא האם ללמד אותו לשחק, האם לשחק אתו ביחד כשמתאים וכו'.
אני חושבת שלבחור רק צד אחד: רק לשחק עם הילדים ולהתערב להם, או לחילופין, אף פעם לא לשחק עם הילדים כי זה רק שלהם
זאת טעות.
אפשר לפעמים להשתתף, ילדים גדולים מזמינים את ההורהלמשחק אם הם רוצים לשחק אתו
ואפשר לפעמים לא להשתתף ולתת להם לחיות את החיים העצמאיים והפרטיים שלהם

בכל זאת, יש המון הזדמנויות לכל הורה, לילדים בכל גיל, לשחק עם הילדים שלו ואני עדין מחזיקה בדעתי שאם עושים את זה נכון, לא חודרני מדי וכו', אז זאת התקשורת הכי טובה עם הילדים, כי זאת פשוט השפה שלהם.

בשמת, בדיוק כדי שלא תביני את מה שהבנת, כתבתי שמן הסתם יש לך דרכים משלך להשתטות.
תמי, מסכימה שהתרבות שלנו מבולבלת ויש כל הזמן מסרים להישאר צעירים, ילדותיים וכו', אני לא חושבת שבקטע הזה זה תופס. יש הבדל בין הורה שמנסה להשתתף במשחק של הילד שלו בתפקיד ילד לבין הורה שמתוך תפקידו כהורה משחק עם הילד. זה שונה. משחק הדמיון יהיה שונה אם הילד משחק עם ילדים אחרים ואם הוא משחק אתך, למעשה, אני לא בטוחה שדוקא משחק הדמיון הוא המקום להיכנס בו.
יש עוד המון משחקים אחרים.

[לי_אורה*]

מיכל, סידרתי לך את האיטליקס פשוט שמים קו תחתי בתחילת הטקסט וקו תחתי בסופו (כמו הקו התחתי שחוצה שמות באמצע כמו זה: לי אורה )

אני חושבת שלבחור רק צד אחד: רק לשחק עם הילדים ולהתערב להם, או לחילופין, אף פעם לא לשחק עם הילדים כי זה רק שלהם זאת טעות. אפשר לפעמים להשתתף, ילדים גדולים מזמינים את ההורה למשחק אם הם רוצים לשחק אתו ואפשר לפעמים לא להשתתף ולתת להם לחיות את החיים העצמאיים והפרטיים שלהם
זהו, שלדעתי זה לא לפעמים להתערב ולפעמים לתת לחיות חיים עצמאיים. אף פעם לא צריך להתערב, להידחף, להשתלט וכו'. כשילד/ה מזמין/נה את האם להצטרף למשחק דימיון - מי שרוצה, שאוהבת משחקים כאלה, שזה נעים לה, שזה טבעי לה, יכולה להצטרף, לשתף פעולה,לשחק ביחד. כמו ששיחקנו כשהיינו ילדות ונערות. לשחק בשביל הכיף. כלומר, אם זה כיף. מי שלא כיף לה, שלא תשחק משחקי דימיון שלא טבעיים לה ולא כייפיים לה. זה לא יכול לצאת טוב כשזה מאולץ, לא נעים.

לדעתי, כמו בעוד נושאים רבים, לא מדובר באידיאולוגיה אלא במה שאוהבים או לא אוהבים. מי שאוהבת לשחק משחקי דימיון - תשחק. ומי שלא - לא. ובעיניי זה לא להתיילד. זה פשוט כיף. אבל שוב, זה סובייקטיבי. מי שלא אוהבת, לא צריכה להכריח את עצמה.

[תמרוש_רוש]

איך עושים שזה יהיה באיטליקס?
מסמנים את הטקסט שמישהי אמרה ואת רוצה לצטט
ואז מופיעה קוביה בצד שמאל של המסך עם האפשרויות "צטט" ו"גריין".
אם את לוחצת על צטט, אז הטקסט מופיע אוטומטית בתיבת ה"הוספת הערה" עם הקוים התחתיים בהתחלה ובסוף.

[תמרוש_רוש]

ועם זאת, בגלל שיש לי תינוקת אני רואה המון אמהות לתינוקות מסביבי והרבה מהן לא יודעות איך לשחק עם הילדים שלהן, רוצות לדעת וגם - משלמות מחיר על זה שהן לא בענין.
נו??? אחרי אמירה כזאת את חייבת לפרט. אני רוצה להבין. מה את רואה מסביב? מה זה אמא שלא כל כך יודעת לשחק עם הילד שלה? איזה מחיר היא משלמת?

_{במאמר מוסגר ובאותיות קטנות מאוד אגיד שכל הנחייה טובת-כוונות להורים מסוג "תשחקו אתו כך" או "תדברו אתו אחרת" עולה לי על העצבים באופן יסודי, כמעט כמו הנחיות טובות לב בענייני תזונה. אל תידחפו לי לצלחת, ואל תידחפו לי להורות, תעשו לי טובה. מצד שני, ככל הנראה אני כן יודעת לשחק עם הילד שלי, וגם לדבר אתו, וגם ליהנות מזה, כך שגם אם לא יגידו לי מה לעשות זה לא כזה קריטי}

ואיך בכלל אפשר "ללמד" הורים לשחק? זה כזה ספונטני, וכל כך אישי ואימפרוביזטורי ותלוי סיטואציה...

<תמרוש לפעמים מגדירה את עצמה "אמא של גני משחקים">

[תמרוש_רוש]

אני חושבת שבחברות בריאות יותר ומתוחות פחות, אנשים ממשיכים לשחק גם בגיל מבוגר.
גם אצלנו אנשים ממשיכים לשחק.
הבעל שלי הולך כל שבוע לשחק כדורסל.
המון נשים שאני מכירה משחקות בגינה, מגדלות פרחים או חצילים וצ'ילי.
חברה שלי משתתפת בשתי מקהלות.
חמותי מכיירת.
אמא שלי לומדת ספרדית וספרות.
אבא שלי התחיל ללמוד צילום.
ידיד שלי מנסה לכתוב ספר.
אני וחברות שלי נפגשות בלי הילדים פעם בחודש, מבשלות, אוכלות, וכל פעם משחקות במשהו אחר: יוגה, ציורי מנדלות, בלק ג'ק, שירה....
מיליוני אנשים בימים אלה יושבים מול הטלוויזיה ומשחקים כדורגל. כן, כן, הם לגמרי פאסיביים פיזית (לא נוירולוגית כמסתבר... אזורים רלוונטיים במוח שלנו פעילים גם כשאנחנו צופים במישהו עושה משהו), אבל הם משחקים.

אז לא קוראים לזה משחק, קוראים לזה ערב נשים, או תחביב, או פנאי. אבל הרי זה אותו הדבר.

[תמרוש_רוש]

להמשך האנאלוגיה שהעליתי קודם - גם ילדי גן שמתווכים להם את הציור ומציירים להם מגיל אפס יכולים להתפתח ולצייר מקסים, זה לא אומר שלא נגרע מהם משהו באופן שבו הם הגיעו לשם
ניצי, אל תעשי לי את זה.... הילד שלי בקושי הגיע לשלב הקשקוש, כשהוא נדלק אנושות על מספרים וספרות. אז מה הייתי אמורה לעשות כשהוא הגיש לי את לוח הציור שלו וביקש ממני לצייר לו מספרים? כל יום או יומיים? לא לצייר אותם?
(בטח שציירתי, מה. וגם לא עמדתי בבקשות שלו וציירתי לו אותי, ואת אבא שלו, ואותו, וכל שאר בני משפחה וקרובים וחברים, אה כן וכמובן גם רכבות. כי הוא ביקש, ואני לא מסוגלת להגיד לו "לא"). לא חשוב. בקיצור, עכשיו הוא עדיין בקושי בשלב הקשקוש, שלא לדבר על זה שהוא בקושי טורח לקשקש (בבית), אבל כותב 2 ו- 3 בכיף. אוי אוי אוי. אותי לחוה בת חיים!

[בשמת_א*]

_שלדעתי זה לא לפעמים להתערב ולפעמים לתת לחיות חיים עצמאיים. אף פעם לא צריך להתערב, להידחף, להשתלט וכו'. כשילד/ה מזמין/נה את האם להצטרף למשחק דימיון - מי שרוצה, שאוהבת משחקים כאלה, שזה נעים לה, שזה טבעי לה, יכולה להצטרף, לשתף פעולה,לשחק ביחד. כמו ששיחקנו כשהיינו ילדות ונערות. לשחק בשביל הכיף. כלומר, אם זה כיף. מי שלא כיף לה, שלא תשחק משחקי דימיון שלא טבעיים לה ולא כייפיים לה. זה לא יכול לצאת טוב כשזה מאולץ, לא נעים.
לדעתי, כמו בעוד נושאים רבים, לא מדובר באידיאולוגיה אלא במה שאוהבים או לא אוהבים. מי שאוהבת לשחק משחקי דימיון - תשחק. ומי שלא - לא. ובעיניי זה לא להתיילד. זה פשוט כיף. אבל שוב, זה סובייקטיבי. מי שלא אוהבת, לא צריכה להכריח את עצמה._
אני לגמרי לגמרי בדיעה של לי אורה.
ממש מייצגת את עמדתי.

אז לא קוראים לזה משחק, קוראים לזה ערב נשים, או תחביב, או פנאי. אבל הרי זה אותו הדבר.
בדיוק. בדיוק.
אני ללא ספק משחקת כל הזמן.
פשוט, המשחקים שלי אחרים.

מה שכן, כמו תמרוש רוש,
ככל הנראה אני כן יודעת לשחק עם הילד שלי, וגם לדבר אתו, וגם ליהנות מזה
ויש לי שני ילדים עם דמיון עשיר ומפותח שנהנים לשחק במשחקי דימיון עשירים, מגוונים ומעניינים, בינם לבין עצמם ועם החברים שלהם הרבים.

[תמרוש_רוש]

בשמת
<לקח לי הרבה זמן להבין את הגדולה של אחי, שאמר לי פעם "אני הולך לעבודה כדי לשחק" (זה היה כשהוא התחיל לעבוד כצלם קולנוע). אני בזתי לזה, כי הרגשתי שזה "לא רציני" מצידו. רק אחרי שאני התחלתי לעבוד הבנתי כמה חשוב ויקר ערך הוא להגיע לעבודה ש(לפחות לחלק ממנה) אני הולכת כדי לשחק. אחרת מה...>

הערה אחרונה להערב, ונחזור לנושא המקורי:
רותה, פתאום אני חושבת שכתבתי לך קודם בחוסר זהירות מסוים.
כמו שאת תיארת את זה, אין ספק בכלל שחלק מהאבחון של המרפאה פספס את הילד, כי הוא בחן מיומנויות נרכשות, ובסיטואציה ששונה באופן קיצוני ממה שהוא חווה בבית (הקטע עם להפעיל אותו, הפאזלים...).
מצד שני, אולי היא כן עלתה על משהו, קושי אמיתי שלו שמעבר לשוני התרבותי?
מסוכן לפסול את כל ההערכות שלה קטגורית, רק כי בחלק מהן היא טעתה.
ולכן עוד יותר חשוב למפות את מה שהיא עשתה אתו מול מה שהוא עושה ומצופה לעשות בבית. למיין ולהבחין בין הדברים.

הנה, אמרתי.
@}

[מיכל_בן_טובים*]

לא מדובר באידיאולוגיה אלא במה שאוהבים או לא אוהבים
על זה גם אני חותמת, אבל מוסיפה שאם הילד כן מראה צורך שישחקו אתו ולאמא לא בא, אז שתארגן לו מישהו אחר שישחק אתו.

תמרוש שאלת מה אני רואה... אני רואה הרבה... חלק במשפחה וחלק מסביב ואני לעולם לא מתערבת אם לא מבקשים, אם המצב נראה לי ממש חמור ולא יודעים שאפשר לבקש ממני, אני מציעה מאוד בעדינות ורק אם רוצים אני מתערבת.

אני רואה למשל ילדים שבגיל מאוד צעיר, מסביב לשנה, כבר מציגים תמונה של היפראקטיביות קלאסית, שכמובן זה לא היפראקטיביות - הילד פשוט עוד לא יודע איך לייצר קשב וענין.
או למשל ילדים אלימים (בגיל התינוקות/פעוטות)
או ילדים שאין להם בכלל בכלל גבולות (איך זה קשור? זה קשור! אבל ההסבר ארוך ומתיש. לא כל ילד אלים זה קשור למשחק, אבל לפעמים זה כן)
או ילדים שלא יודעים להעסיק את עצמם ולפעמים זה גם בא עם קצת חרדתיות
או ילדים שנורא משועממים והסביבה לא מפרשת נכון את אי הנחת שלהם, הם פשוט רוצים לשחק אבל קטנים מכדי להביע את עצמם.

כל הילדים שאני מדברת עליהם הם מתחת לגיל שנתיים, אני חושבת שאחרי זה התמונה משתנה.
אחרי זה רוב הילדים כבר למדו מעצמם לשחק, בכל מיני סיטואציות, אם בגן, אם מעצמם ואם דרך המשפחה וילדים אחרים
והתמונה נראית שונה.
אחרי גיל שנתיים נשארים הילדים שלא יודעים לשחק ואז בטוח צריך ללמד אותם כי זה כבר לא תקין מבחינה התפתחותית
יש הרבה ביקורות על טבלאות התפתחותיות ומה צריך להבשיל מתי, אבל הטווח של לדעת לשחק מאוד גמיש ולא ממש נמצא בטבלאות
בקטע הסכמטי בגיל שנתיים רק מתחיל המשחק הדמיוני, אבל בשטח רואים שהוא מתחיל לפעמים גם שנה ויותר קודם לכן, אז אם ילד הגיע לגיל שנתיים ועדיין אין לו שום סימן למשחק דמיוני זה לא כל כך טוב.

ואני חוזרת ומזכירה שהמשחק הדמיוני הוא רק סוג אחד של משחקים ואין לו עדיפות על סוגים אחרים של משחקים (בראיה שלי).

[לי_אורה*]

מוסיפה שאם הילד כן מראה צורך שישחקו אתו ולאמא לא בא, אז שתארגן לו מישהו אחר שישחק אתו.
נכון. משום שכאן מדובר בצורך של הילד, צורך שהילד מבטא.

שהמשחק הדמיוני הוא רק סוג אחד של משחקים ואין לו עדיפות על סוגים אחרים של משחקים (בראיה שלי).
קודם כל דיסקליימר: אני לא מטפלת בעיסוק, לא למדתי שום תחום טיפולי אחר וכל מה שאני כותבת הוא מהאינטואיציה, ממחשבותיי, מניסיוני וכו'.
לדעתי הבלתי מדופלמת בעליל למשחקי הדמיון יש חשיבות רבה, והם שונים מאשר משחקים שכרוכים בחפצים ובחומרים שונים ובפעילות גופנית כזו או אחרת, כגון משחקי כדור, להרכיב פאזלים, משחקים עם צעצועים מסוגים שונים, משחקים עם בובות וכו' וכו'. ברור שכל אחד מסוגי המשחקים יש לו חשיבות משל עצמו, וכרוך בו כיף מסוג אחר, וזה גם אינדיבידואלי: יש ילדים/ות שמעדיפים סוג X של משחקים ואחרים/ות מעדיפים משחקים מסוג אחר. מה שאני מתכוונת הוא שלמשחקי דימיון אין תחליף. כלומר, אי אפשר להחליף אותם במשחקים מוחשיים ופיזיים, שכאמור כבודם במקומו מונח.

אין לי זמן עכשיו לפתח את הרעיון עד הסוף, אז אכתוב בקיצור שאחד מההבדלים החשובים בין משחקים כגון פאזלים, משחקי קופסה, משחקי קלפים, משחקי כדור וכו' וכו' לבין משחקי דימיון שאת המשחקים מהסוג הראשון יצרו אנשים אחרים (מבוגרים) ויש להם חוקים שונים שאותם קבעו ממציאי המשחקים והילדים/ות צריכים להתאים את עצמם לחוקי המשחק, לשחק דווקא עם החלק הזה ולהכניס את זה לכאן ולזרוק את זה לשם וכו' וכו' וכו'. ואילו משחקי הדימיון הם היצירה של הילדים/ות, שקובעים את החוקים ואת מהלך העניינים ואת הדינמיקה ויכולים לשנות כל פעם את כל הסצינה ואת כל הדמויות המשתתפות וכו' וכו'. יש עוד הבדלים, אבל עכשיו כאמור אין לי זמן להעמיק בזה. ולכן לדעתי אין תחליף למשחקי דימיון. כלומר משחקים מסוג אחר לא יכולים להחליף אותם ולמלא את מקומם.

[ניצן_אמ*]

אבל אין שום ניסיון להחליף את משחקי הדמיון במשהו אחר.
הרי כל משחק מומצא הוא דמיוני, גם אם יש בו חלקי פאזל. (לנו למשל, אין כמעט שום משחקי קופסא) גם ללמוד לקרוא, או לעשות חשבון, אם עוזבים את זה ולא נוגעים בתהליך הלמידה, זו יצירה ממעלה ראשונה שיש בה דמיון ועולם ומלואו שמתרחש הרחק מהעיניים שלנו עמוק בתוך המבנים הנפשיים היחודיים של כל ילד.
שתינו מדברות על אנסקולינג. אני ממש לא אומרת ש"דמיון זה לא טוב". אני חושבת שדימיון זה מה שזה, זה לא "חשוב" אם הילד לא עושה את זה בעצמו, ושכל ניסיון להכנס לו בזה מזיק ופוגע לו בדמיון.
(את אומרת משחקי קופסא גוזל מהם משהו, ואני אומרת שלקחת בעצמך את התבנית וליצור ממנה יציקת בוץ ולקרוא לה עוגה גוזל משהו.)

[רסיסים_של_אור*]

חבל שאין איזו מרפאת בעיסוק 'באופנית'.


גילוי נאות - לפני שהוצאתי את הילדים ובעיקר את עצמי מהמסגרת הייתי קלינאית תקשורת. מאז שאנחנו בבית (כבר חמש שנים) ראיתי כמה התרחקתי מכל מה שפעם הייתי עושה ואיך היכולת שלי להתבונן על ילדים השתנתה והתרחבה. לא מזמן היתה כאן הקב"סית בביקור וראיתי איך היא ישר מתנפלת על בת השנתיים שניסתה להרכיב פאזל ולנצל את ההזדמנות להרביץ בה קצת תורה. יש איזה חוסר כבוד כללי במגע עם ילדים - מין מחשבה שאנחנו המבוגרים צריכים כל הזמן לחשוף, להראות, ללמד אותם לעומת דברים שאני כבר יודעת היום - כמה כדאי לעצור, להתבונן, להקשיב וכמה אפשר ללמוד מכל ילד ויולד.

יש באמת קושי בלפגוש את המערכת, היא כמעט במאה אחוז מכוננת להכין ילד למסגרת. נניח ילד עם איחור שפתי שמגיע לקלינאית בקופה יצטרך טיפול של מרפאה בעיסוק כדי להרגיל אותו לעבוד לילד שולחן, הרי בכיתה א' הוא לא יוכל לעבוד על השטיח ! וכו' וכו'. וגם, הם תמיד יעבדו עם נורמות, משהו שאנחנו די השארנו איפה שהוא מאחור ובמקום להתבונן ולשנן נורמות, אנחנו פשוט מסתכלים על הילד שלנו, מתפעלים ומכירים יותר ויותר לעומק. למשל בת השנתיים שלנו - אם אנסה למדוד אותה לפי המערכת, יש לה איחור רציני בהבעת שפה - המילים האלה לעולם לא יוכלו לשקף את כל העושר והאושר התקשורתי שיש לה !

בחזון שלי דמיינתי ואולי עדיין מדמיינת ליצור מאגר של מטפלים שהם בעצמם מחנכים בבית ולכן נקודת המבט שלהם קרובה יותר לשלנו ואז באמת אפשר להעזר בהם במעט המקרים שאכן מצריכים התערבות...

[חוה_בת_חיים*]

"משחק" הוא בראש ובראשונה צורה של התנהגות אשר בעולם הטבע קיימת באופן אינטנסיבי בגורים . אח"כ כשמתבגרים המשחק מתמקד בחיזור ומגיע לדרגות אמנותיות - ריקודי חיזור , חיזור ע"י זימרת הציפורים , משחקי כוח - קרבות חיזור וכד' .
הגורים משחקים באופן טבעי וההתנהגות הזאת מאמנת אותם לתפקידיהם כבוגרים. תקופת התינוקות אצל בעלי החיים היא קצרה יחסית .
מומלץ לקרוא את "האדם המשחק" מאת הויזינגה .
ילדים הם גורים של בני אדם. והאדם הוא אחד מעולם הטבע ולא אחד ממכשירי הכתיבה .
התינוקות של בני האדם עוברים עד גיל 7 באופן מקוצר את ההסטוריה של ההתפתחות האנושית. זה המון חומר ולא צריך להוסיף על זה כמעט שום דב .רק טיפול עדין ושק . חיבוקים הרבה ובעיקר בשעת שקיעת השמש, דיבור מזמרר, הזנה, ערסול, שינה, מרחב עם מעט גירויים מתחלפים, מים, חברה במידה, מאור פנים, לדעת להזעיף פנים רק על הדברים החשובים ולדעת להיות מנהיג אחראי כלפי הילד. והכי חשוב להיות מחנך עם מודעות של מודל חיקוי. בדיוק כמו האריה לגור שלו.

רגישויות קינאסטיות מכל הספקטרום אופייניות לגיל הרך. והגיל הרך נמשך עד חמש שש.
לפותחת הדף היקר , אני מצטערת שנפלת לידי אחת המאבחנות שאין לה מספיק שקט נפשי להעניק לך, שאת אמא לילד שהוא בן ארבע בלב .
אנחנו, אנשי החינוך הביתי, אנשי הריפוי הטבעי, בעלי מודעות אקולוגית, אנשים אשר בוחרים לתקן בתוך חיינו הפרטיים את הסטיה העצומה אשר מתרחשת בחברה המערבית
צריכים לפתח חוסן מול האיוולת אשר מתרחשת בתחום האיתור המוקדם של הליקויים אצל ילדינו .
הילד הקטן סובל מחוסר ויסות כזה או אחר מעצם היותו ילד קטן. הויסות מגיע בסביבות גיל 7.
לכן יש להיות סבלניים. להירגע. ללמוד לעומק את שלבי ההתפתחות להאמין שהם קיימים, לתת להם לקרות. להתבונן בילד שלך במקום לרצות לקדם אותו שיתאים לסטנדרטים לא הגיוניים.
ובאשר לדבריך תמרוש רוש
(בטח שציירתי, מה. וגם לא עמדתי בבקשות שלו וציירתי לו אותי, ואת אבא שלו, ואותו, וכל שאר בני משפחה וקרובים וחברים, אה כן וכמובן גם רכבות. כי הוא ביקש, ואני לא מסוגלת להגיד לו "לא"). לא חשוב. בקיצור, עכשיו הוא עדיין בקושי בשלב הקשקוש, שלא לדבר על זה שהוא בקושי טורח לקשקש (בבית), אבל כותב 2 ו- 3 בכיף. אוי אוי אוי. אותי לחוה בת חיים!
גרמת לי צער רב. גם הוא בקושי טורח לקשקש וגם את לא מסוגלת להגיד לו "לא" ... חשבתי שאת מן הארזים והנה נפלה בהם שלהבת ...

[חוה_בת_חיים*]

התינוקות של בני האדם עוברים עד גיל 7 באופן מקוצר את ההסטוריה של ההתפתחות האנושית.
עד גיל 7 את ההתפתחות הפרההיסטורית, עד גיל 17 את הסטוריה עד ימינו

[מיכל_בן_טובים*]

התינוקות של בני האדם עוברים עד גיל 7 באופן מקוצר את ההסטוריה של ההתפתחות האנושית.
מאיפה זה?

בקשר לסוגי המשחקים,
כתבתי על זה כבר אי שם למעלה
שלא המשחק משנה, אלא החוויה של הילד את המשחק

עוד כתבתי שאני לא "באופנית" והדעות שלי שונות מן הסתם
אחת מהדעות השונות שלי היא שיש דברים שמתפקידנו ללמד את הילדים ולחשוף אותם להם, וללמד באופן כללי זאת לא מילה גסה אלא תהליך טבעי
בין אם הילד לומד ממודלינג או מהוראה ישירה, זה לא משנה, הוא סופג ולומד ואם לא - צריך לעזור לו

אפשר לכייר בקרמיקה באופן חופשי ולגלות את הגלגל מחדש
ואפשר שמישהו שיודע איך מכיירים ילמד את הטכניקות הבסיסיות על הבסיס הזה הלומד ימשיך ויצוק משלו
אני לא רואה יתרון בהמצאת הגלגל מחדש... כל פעם על כל דבר...
לדעתי כמו שכתב איש חינוך בשם ברונר "אנחנו עומדים על כתפיהם של הענקים שקדמו לנו".

[ניצן_אמ*]

אני לא יודעת בקשר לגיל שבע דווקא, אבל אני מבינה על מה חוה מדברת. המין, כל מין, אוגר בגנים את כל המידע המצטבר ממליוני שנות התפתחות. חלק מהמידע מזובל, אבל זה ליום אחר
ילדים ותינוקות מתפתחים לכדי בוגרים שאמורים להכיל את כל המידע הזה. מה שיפה כל כך במה שחוה אמרה, בעיניי, זה שני דברים.

1. ההכרה בכך שילדים הם אוצרות של התפתחות של מין שלם, לא רק של ההתפתחות שלהם עצמם. הם מכילים בתוכם את כל המידע על המין, ואת כל המידע על השושלת שלהם, והם מביאים אותו לידי ביטוי בסופו של דבר ביצור האצילי שהוא אדם בוגר. ההסתכלות על ההתפתחות האינדיבידואלית בצורה כזו, מדהימה בדיוק שלה. ההזדקפות, החיברות, היצירה, הדיבור, וכך הלאה.

_{(שוב סוטה - שלי באופן אישי קשה וכואב ללא גבול לראות אותו בתחתית ושפל המדרגה של קיומו המתגלם במשפחות ערסיות בקניונים. סוף סטייה.)}

1. כשיש את ההכרה הזו, ההתייחסות לתהליך לא יכולה להיות פחות מאשר של קדושה. כאשר הכוונה בכך היא לא לקדש את הילד, אלא לקדש את התהליך הזה, לכבד אותו בדיוק כמו שהוא - תפארת היצירה. גם תפארת היצירה האנושית, וגם תפארת היצירה ההורית. זה מטיל אור חדש על התפישה החינוכית שביסודה "רק לא לקלקל."

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

שאחד מההבדלים החשובים בין משחקים כגון פאזלים, משחקי קופסה, משחקי קלפים, משחקי כדור וכו' וכו' לבין משחקי דימיון שאת המשחקים מהסוג הראשון יצרו אנשים אחרים (מבוגרים) ויש להם חוקים שונים שאותם קבעו ממציאי המשחקים והילדים/ות צריכים להתאים את עצמם לחוקי המשחק, לשחק דווקא עם החלק הזה ולהכניס את זה לכאן ולזרוק את זה לשם וכו' וכו' וכו'.
אבל גם בפאזלים אפשר לשחק באופן חופשי (תלוי אם המבוגרים נותנים לך...).
מוצקו, בסביבות גיל 3, אחרי שפיצח פאזל פעם אחת, היה עוסק במשחק המלהיב "בוא ננסה להכניס קודם את כל החתיכות שלא מתאימות, ולחתיכה שאני יודע שהיא מתאימה, נגיע רק בסוף". מי שהיה צופה מהצד ולא קולט את זה, היה עלול להתחרפן מכמה שהילד "טועה" ולתקן אותו ללא הרף. אבל זה היה המשחק שלו.
כנ"ל עוד 101 המצאות.

[מה??*]

גרמת לי צער רב. גם הוא בקושי טורח לקשקש וגם את לא מסוגלת להגיד לו "לא" ... חשבתי שאת מן הארזים והנה נפלה בהם שלהבת
O-:

הילד לא מתפתח לפי הסקאלה של טיפת חלב וגם לא לפי הסקאלה של חוה?
מה יהיה אתו??

ועכשיו ברצינות.
אני עם תמרוש. אני רוצה לכפור פה בחלק מן הגישה של "אל תפריעו לילד".
בלי להיכנס כרגע יותר מדי לפרטים, מקוצר זמן, אומר רק שאני התחלתי לאחרונה לחשוב קצת יותר בכיוון של
"כל עוד הסיטואציה היצירתית היא מהנה לכל הצדדים, אין בעיה".
מה לעשות, אני נהנית לצייר ליד הילדים וביחד איתם,
למנוע מעצמי כל הזמן ליצור בקרבתם רק כדי לא לחשוף אותם חלילה לציורים מורכבים יותר או להחזקה אחרת של הצבע, זה מרגיש לי מלאכותי ובכלל בכלל לא נכון.
אני כמובן לעולם לא מציעה מיוזמתי שיציירו ככה וככה אבל אם הם מתעניינים ומבקשים, אני נענית להם במידה ובאופן שנראה לי.

[שני_צו*]

_הבעל שלי הולך כל שבוע לשחק כדורסל.
המון נשים שאני מכירה משחקות בגינה, מגדלות פרחים או חצילים וצ'ילי.
חברה שלי משתתפת בשתי מקהלות.
חמותי מכיירת.
אמא שלי לומדת ספרדית וספרות.
אבא שלי התחיל ללמוד צילום.
ידיד שלי מנסה לכתוב ספר.
אני וחברות שלי נפגשות בלי הילדים פעם בחודש, מבשלות, אוכלות, וכל פעם משחקות במשהו אחר: יוגה, ציורי מנדלות, בלק ג'ק, שירה...._

המשותף שאני רואה ברשימה הזו שמדובר באנשים שעושים דברים שאינם בהכרח מקדמים את פרנסתם המיידית. זה לא אומר שהם משחקים.
בן אדם יכול לעשות את כל הדברים האלו ולא לשחק אפילו רגע אחד.
לדעתי משחק זה החלק שעושים בהנאה ושמחה ושאין לו תכלית ברורה. שאין לו מטרה מוגדרת.
ו-אמאלה, צפייה בטלוויזיה היא בודאי שלא משחק.
צריכה להיות איזושהי רמה מינימלית של אקטיביות (לאו דווקא גופנית, אבל לפחות מחשבתית) כדי לשחק.

[טדליק_נהנאנע*]

משחקות בגינה, מגדלות פרחים או חצילים וצ'ילי.

משתתפת בשתי מקהלות.

יוגה, ציורי מנדלות, בלק ג'ק, שירה....

לי דווקא מאד נשמע כסוג של משחק.
זה שהחצילים צומחים, זה חלק ממנו. גם כשמשחקים מונופול, חלק מהמשחק הוא לקנות מלונות/ בתים/ רחובות. יש איזו "מטרה" במשחק.
יש משחקים חסרי מטרה, יש משחקים שבסופם יש "מטרה", אבל עצם המשחק היא לא למען המטרה, אלא היא חלק מהמשחק.
למישהו ששר במקהלה אין מטרה מלבד הנאה, אלא אם זו מקהלה מקצועית שאפשר להתפרנס ממנה. מתוקף נסיוני ומקצועי כזמרת מקהלות מקצועית, בארץ גם כששרים למען הפרנסה, זו מטרה משעשעת כי אין כזו כמעט. משלמים על שיעורי השירה הרבה יותר ממה שמרוויחים. מה שכן, ישנם זמרי מקהלה מקצועיים שכבר לא באמת נהנים מהשירה.

[מיכל_בן_טובים*]

חוסר התכליתיות היא חלק מהמאפיינים של משחק אבל היא לא המאפיין היחיד, או במלים אחרות: זה שפעילות איננה תכליתית לא אומר שהיא משחקית בהכרח.
מאפיין מהותי נוסף הוא שהמשחק לא מתקיים בדיוק במימד מציאותי אבל גם לא לגמרי במימד דמיוני, הוא פתוח ויש לו חוקים משלו אבל החוקים שלו ברורים.

מה שלי מצטייר מהרשימה של גינה-כדורסל-קרמיקה-וכו' זה שכולם דברים שצריך ללמוד כדי לדעת לעשות.

[ר_ו_ת_ה*]

ואו
הייתי בסדנה, ובלי מחשב, כמעט שבוע
(אין מילים לתאר כמה שזה כיף, ועל כמה עצים הילד שלי טיפס...)
נראה שהתפתח פה דיון ממש מעניין
תכף אתפנה לקרוא

[פלוני_אלמונית*]

_אבל גם בפאזלים אפשר לשחק באופן חופשי (תלוי אם המבוגרים נותנים לך...).
מוצקו, בסביבות גיל 3, אחרי שפיצח פאזל פעם אחת, היה עוסק במשחק המלהיב "בוא ננסה להכניס קודם את כל החתיכות שלא מתאימות, ולחתיכה שאני יודע שהיא מתאימה, נגיע רק בסוף". מי שהיה צופה מהצד ולא קולט את זה, היה עלול להתחרפן מכמה שהילד "טועה" ולתקן אותו ללא הרף. אבל זה היה המשחק שלו._

מקסים ויצירתי, אבל זה עדיין לא משחק דמיון. יש כאן החלטה שקשורה לחשיבה, לשכל ולהיגיון, לא דמיון חופשי. לא בגלל הילד, בגלל הפאזל. יש איזה גבול שמשחקי קופסא מציבים. תלוי איזה. קוביות פחות מגבילות, אפשר לבנות איתן משהו שלא ממש קשור לערימה שבונים מהן בפועל, יכול להיות להן תפקיד מופשט יותר. (שלוש קוביות בערמה יכולות להיות ארמון, למשל).

[קן_לציפור*]

_משחק" הוא בראש ובראשונה צורה של התנהגות אשר בעולם הטבע קיימת באופן אינטנסיבי בגורים . אח"כ כשמתבגרים המשחק מתמקד בחיזור ומגיע לדרגות אמנותיות - ריקודי חיזור , חיזור ע"י זימרת הציפורים , משחקי כוח - קרבות חיזור וכד' .
הגורים משחקים באופן טבעי וההתנהגות הזאת מאמנת אותם לתפקידיהם כבוגרים. תקופת התינוקות אצל בעלי החיים היא קצרה יחסית .
מומלץ לקרוא את "האדם המשחק" מאת הויזינגה .
ילדים הם גורים של בני אדם . והאדם הוא אחד מעולם הטבע ולא אחד ממכשירי הכתיבה ._

חווה, אוהבת את הגישה שלך ואת כתיבתך.
יחד עם זאת, הרי (עד כמה שידוע לנו) הדמיון הוא מנת חלקו של האדם. החיות אינן מדמיינות.
זו יכולת שלנו, (הדמיון, משחקי הדמיון, דמיון מודרך וכו' ) בני האדם וכילדים אנחנו עסוקים בה יותר מאשר כמבוגרים.

איך בכל זאת, מצטרפים לילד כשהוא מבקש למשחקי הדמיון שלו?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מקסים ויצירתי, אבל זה עדיין לא משחק דמיון.
ברור, לא טענתי שכן. זה פשוט משחק חופשי, שלא קשור לכללי המשחק המקוריים.

יש איזה גבול שמשחקי קופסא מציבים.
נכון.

[טדליק_נהנאנע*]

_יש איזה גבול שמשחקי קופסא מציבים.
נכון._
לא בהכרח.
זוכרת את עצמי עד גיל יחסית מאוחר מאד משחקת במשחקי קלפים נגד עצמי, כשלכל אחד מהצדדים אני ממציאה אישיות. נדמה לי שאפילו לקלפים המצאתי אישיות משל עצמם.
כנ"ל גם לגבי משחקי קופסא לפעמים.

[יונת_שרון*]

בחזון שלי דמיינתי ואולי עדיין מדמיינת ליצור מאגר של מטפלים שהם בעצמם מחנכים בבית ולכן נקודת המבט שלהם קרובה יותר לשלנו ואז באמת אפשר להעזר בהם במעט המקרים שאכן מצריכים התערבות...

רעיון מצוין!

יחד עם זאת, הרי (עד כמה שידוע לנו) הדמיון הוא מנת חלקו של האדם. החיות אינן מדמיינות.

על סמך מה את אומרת את זה?
אני מסכימה שלאנשים יש כנראה דמיון יותר מפותח מאשר חלק גדול מהחיות, אבל להגיד שלחיות אין דמיון בכלל זה קצת קיצוני. זה גם מקשה להסביר איך חיות מסוימות פותרות בעיות חדשות בלי ניסוי וטעיה (למשל העורב שמכופף חוט מתכת כדי להוציא אוכל מכלי, מכירה?).
שלא לדבר על זה שגם האדם הוא חיה...

[תמרוש_רוש]

_"כל עוד הסיטואציה היצירתית היא מהנה לכל הצדדים, אין בעיה".
למנוע מעצמי כל הזמן ליצור בקרבתם רק כדי לא לחשוף אותם חלילה לציורים מורכבים יותר או להחזקה אחרת של הצבע, זה מרגיש לי מלאכותי ובכלל בכלל לא נכון._
מה, תבורכי. בדיוק זה

גרמת לי צער רב. גם הוא בקושי טורח לקשקש וגם את לא מסוגלת להגיד לו "לא" ... חשבתי שאת מן הארזים והנה נפלה בהם שלהבת
תמיד טוב לדעת שיש בי מספיק חומר גלם בשביל שריפה בריאה.

אני מכבדת את התהליך של הילד שלי, גם אם הוא נראה מופרך. ולפעמים הוא אכן נראה מופרך. הוא התחיל להתעניין במספרים מיוזמתו הגמורה, בערך בגיל שנה וחצי, ואני נעניתי לזה בדיוק כפי שנעניתי לכל תחום עניין אחר שלו, כולל מערכת הסטריאו, גני משחקים, רכבות, אוטובוסים ומשחק עם מפסקי חשמל (כלומר, מאפשרת לו כמה שהוא רוצה, כל עוד זה לא מסוכן, לא משחית רכוש [מעל למידה סבירה, הרי ילדים הם גורם בלאי רציני איך שלא יהיה], ולא מפריע לתפקוד שלי ושל כלל המשפחה. בראייה גמישה של המושג "תפקוד").
ואם זה אומר לשבת אתו שעות ולצייר לו מספרים על הלוח, ואז לשמוע אותו מבקש ממני לצייר אותם הפוך, או בכתב ראי, או אומר: "רק שמונים?? אין מקום!", אז זה מה שאני עושה, ובעונג, ושיקפצו לי כולם עם הקונספציות שלהם. הילד הזה, בי נשבעתי, יודע מה טוב לו.

אני גם מכירה את הגבול שבין להיענות לילד וללכת אחריו, לבין להתלהב יותר ממנו (שיואוו, הוא מתעניין באותיות! מהר את האנציקלופדיה!) ןלהתחיל לדחוף. עשיתי את זה פעם, כלומר, הכנסתי לו "שיעור" שהוא לא רצה, והוא נעלם ונשמט ממני אחרי שלוש שניות. איזה נאחס זה הרגיש! (נאחס עדין מאוד, אבל נאחס. תחושה של צרימה וחוסר הרמוניה). לא עוד.
מאז והלאה - הוא יוזם, הוא מבקש, ואני הולכת אחריו. וכמובן - מזמינה אותו להשתתף [כמעט] בכל מה שאני עושה. ובאמת, שיקפצו לי כולם אם זה לא מתאים לתיאוריה. זה עובד.

[תמרוש_רוש]

לדעתי משחק זה החלק שעושים בהנאה ושמחה ושאין לו תכלית ברורה. שאין לו מטרה מוגדרת.
ברור שיש לו תכלית ומטרה. אחרת לא היינו עושים את זה.
הילד שלי שיחק היום בדומינו, ועסק זמן מה בהנאה רבה בהנחת הקוביות בשורה על הרגליים שלו. האם היתה לזה תכלית? או מטרה? לא "תכלית" מעולם המושגים "המבוגר", זה בטוח, הוא לא ניצח אף אחד ולא יצר דבר בר קיימא ולא נכנס לכושר ולא הוציא אנרגיות מיותרות ולא קיבלת שום התפעלות מהסביבה.... לא הרבה דברים. אבל פשוט יכולת לראות שיש בזה מטרה ותכלית לגביו. גם אם אנחנו לא מבינים אותה, או שבשביל הכיף והקסם אפילו נמנעים בכוונה מלנתח ולנסות להבין אותה בכוח
<כי יכולתי הרי לנסות ולשער כל מיני תכליות ומטרות של המשחק הזה. אבל זה לא כיף>
אה, וגם "הנאה" היא מטרה. מה, לא?

[אמא_ללי*]

תמיד טוב לדעת שיש בי מספיק חומר גלם בשביל שריפה בריאה.
תמרוש, סחטיין על הרוח הטובה.

[מצחיק*]

לדעתי כמו שכתב איש חינוך בשם ברונר "אנחנו עומדים על כתפיהם של הענקים שקדמו לנו".
מי זה "אנחנו" ?

• רק הצאר הרוסי או אדם שיש לו תולעים יכולים לומר על עצמם "אנחנו"

[תמרוש*]

_עוד כתבתי שאני לא "באופנית" והדעות שלי שונות מן הסתם
אחת מהדעות השונות שלי היא שיש דברים שמתפקידנו ללמד את הילדים ולחשוף אותם להם, וללמד באופן כללי זאת לא מילה גסה אלא תהליך טבעי_
בחייך, מיכל, מה שאמרת עכשיו זה בול "באופן"
(משפט זהה כמעט בדיוק הייתי יכולה להוציא מהפה של בשמת, בכל יום מימות השבוע ופעמיים ביום שלישי)
הררי מילים נשפכו באתר הזה על כמה שלמידה היא תהליך טבעי, ואיך ה"הלמדה" של ההורים את הילד יכולה להיות גם היא טבעית וזורמת, כחלק מהחיים, וללא לוח זמנים נוקשה, לוח וגיר או לוח שנה.


"אנחנו עומדים על כתפיהם של הענקים שקדמו לנו"
חוץ מאשר, כשלפעמים אנחנו עומדים על כתפי הגמדים שקדמו לנו

_{אוי, כמה טעויות גסות והרסניות נעשו בתחילת המאה וסביבותיה תחת כל מיני מילים יפות כמו קדמה ונאורות, אבל בפועל מתוך גזענות או בורות}

[תמרוש*]

בחייך, מצחיקונת, מה ההתקטננות? בטח ברוהנר התכוון לקולגות שלו, או לאנשים שאליהם פנה במה שכתב.
אני, אישית, לא רוסייה, לא צרה, ואפילו תולעים אין לי, ובכל זאת אני יכולה להגיד "אנחנו" בקלות רבה, כשאני מדברת עלי ועל החברות שלי מבאופן, עלי ועל משפחתי, עלי ועל הקולגות שלי, או על כל קבוצת התייחסות אחרת. הכל עם הדיסקליימרים וההסתייגויות המתאימות.

<מצברוח וכחני>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_אחת מהדעות השונות שלי היא שיש דברים שמתפקידנו ללמד את הילדים ולחשוף אותם להם, וללמד באופן כללי זאת לא מילה גסה אלא תהליך טבעי
בחייך, מיכל, מה שאמרת עכשיו זה בול "באופן"
(משפט זהה כמעט בדיוק הייתי יכולה להוציא מהפה של בשמת, בכל יום מימות השבוע ופעמיים ביום שלישי)
הררי מילים נשפכו באתר הזה על כמה שלמידה היא תהליך טבעי, ואיך ה"הלמדה" של ההורים את הילד יכולה להיות גם היא טבעית וזורמת, כחלק מהחיים, וללא לוח זמנים נוקשה, לוח וגיר או לוח שנה._
אני חושבת שזה ממש לא קשור. אם הלמידה טבעית וזורמת, אין צורך "לחשוף" את הילדים, ולא "ללמד אותם". בהחלט יש לענות ולהסביר להם כשהם שואלים. זה העיקרון הבסיסי של unschooling.
אמנם גם האנסקולרים הכי קיצוניים באתר לוקחים את הילדים לחוגים ומספקים להם חוברות עבודה וספרי לימוד כלשהם, משמע "חושפים" אותם. אבל הפריזמה שמתוכה יוצאים מונחים כמו "תפקידנו" ו"לחשוף" (מונח פדגוגי שבכלל מזכיר לי את תחום הפרסום) די רחוקה מההסתכלות הזו. כך אני הבנתי בכל אופן. ה"חשיפה" אינה יזומה אלא מתרחשת מאליה מפני שהיא חלק מחיי ההורה. האם היית אומרת שאת חושפת את ילדך להכנת סלט ולתליית כביסה?

[מיכל_בן_טובים*]

היום שיחקתי עם הבת שלי ושמתי לב שבתהליך הזה של לשבת ולשחק ביחד, חלק מהזמן באמת משחקים ביחד, חלק מהזמן אני מובילה וחלק מהזמן היא מובילה. לפעמים היא בוחרת לשחק לבד עם עצמה ושאני רק אשב לידה, לפעמים היא רוצה אותי שותפה פעילה. לפעמים אני רוצה רק לשבת ולהסתכל, או לעשות משהו אחר לידה (למשל לבשל) ולפעמים אני רוצה להשתתף באופן פעיל במשחק.
כשאני משתתפת באופן פעיל במשחק אני אוהבת גם להראות לה דברים חדשים.

עד כאן מאיך זה מתנהל כשמשחקים עם הילד, אני מספרת את זה כי עלו פה המון דעות ובמקום לכתוב פילוסופיות נראה לי מובן יותר לתאר קונקרטית.

לגבי ברונר, צר לי לאכזב אבל הוא אמריקאי ולא רוסי וכשהוא אומר "אנחנו" הוא מתכוון לכולנו. הוא והקולגות שלו וכל האנשים האחרים. כולנו משתמשים בגלגל שלא אנחנו המצאנו, אף אחד מהגולשים כאן לא המציא את המכונית שהוא נוסע בה ובכל זאת אין לנו צורך שהילד ילמד להרכיב מכונית לפני שהוא נוסע בה, אפילו לא בימבה.

[קטנו_נית*]

"אם הרחקתי לראות, הרי זה מפני שעמדתי על כתפיהם של ענקים" אמירה המיוחסת לאייזיק ניוטון.

[מיכל_בן_טובים*]

את רואה, ברונר עמד על כתפיו של ניוטון גם כשהוא אמר את זה...

[אמ.*]

וואו. התפתחו פה דיונים ממש חשובים (לי) ומעניינים...
רציתי להוסיף שעד כמה שהבנתי פה מדובר על אבחונים סטטיים. כלומר, אבחון ש(אמור) לשקף את מצבו העכשוי של המאובחן אבל יש גם אבחונים דינמיים, הוא אבחון שמשקף את יכולת הלמידה של המאובחן. וזה כבר יכול להתאים להרבה מהכותבים כאן אפילו שלא מדובר על אבחון שפתי לדוגמא (קלינאות)או בעיה מוטורית (ריפוי בעיסוק) אלא כל מה שקשור לקוגניציה קשב וריכוז וכו'. אני למדתי לאבחן בשיטתו של פויירשטיין ומאד התחברתי.

[תמרוש_רוש]

אני חושבת שזה ממש לא קשור. אם הלמידה טבעית וזורמת, אין צורך "לחשוף" את הילדים, ולא "ללמד אותם". בהחלט יש לענות ולהסביר להם כשהם שואלים. זה העיקרון הבסיסי של unschooling.
חלק מהזרימה הטבעית של למידה היא שאת חושפת את הילדים לדברים שאת אוהבת ושחשובים לך.
אני בכוונה תחילה נותנת לפוצקיון גישה מגיל כמעט אפס לדיסקים שלנו, ולגיטרה של בעלי, כי אני מחשיבה מוסיקה. ומאותו הגיל לימדתי אותו להתייחס אליהם בעדינות. הרי יכולתי להגיד לו "לא, לא" ולשים מנעול על הארון כמו שמיליון הורים אחרים סביבי עושים. ולא עשיתי את זה. אני גם בשמעתי הרבה מוסיקה כשהוא היה קטן, וכמעט אפס ממנה היה "דיסקים לילדים". הכל היה מוסיקה שאני החשבתי כטובה ומשמחת. זו היתה בחירה פעילה שלי, ואני לא רואה רע בלקרוא לה "חשיפה".

בטח שאני חושפת אותו להכנת סלט ותליית כביסה! מרגע שהוא היה פיצ ובמנשא ואני הייתי חותכת סלט כל בוקר, והוא היה מסתכל בעניין. זה היה בעיני אחד הפלוסים של מנשא, ואחד הדברים שגרמו לי ליהנות מהנשיאה, שאני יכלולה לחלוק אתו את הכנת הסלט בזמן אמת, והוא יכול להיות מעורב ברמה שמתאימה לו (כלומר, לבחור אם להסתכל או לינוק )
ואחר כך באופן מכוון מאוד העמדתי כסא ליד השיש והעמדתי אותו עליו מרגע שהוא היה יכול לעמוד יציב, כדי שהוא יוכל להשתתף אתי. שוב, כרצונו ובמינון המתאים לו. ושוב, הרבה הורים מסביבי לא העלו על דעתם לעשות את זה גם בגילאים מבוגרים יותר. זו היתה חשיפה מכוונת. חשיפה לפעילויות וחומרים שבעינינו נראים "מתחת לאף", ומובנים מאליהם, דברים שאין טעם להשתמש במילה "חשיפה" לגביהם, כל עוד אנחנו לא שמים לב לקשיי הנגישות של פעוטות במטבח (ובבית) שנועד למבוגרים.

בעיני זו היתה חשיפה וזה היה אנסקולינג, בלי סתירה. או כמו שחברה שלי מעדיפה להגדיר אנסקולינג: "למידה טבעית"

אמ, זה נכון. אני זוכרת שלמדתי פעם, שעקרונית אפשר להפוך כל אבחון סטאטי לדינמי, אם יודעים איך. גם בהקשר של שפה או מוטוריקה או כל דבר אחר. אני עדיין לא בטוחה איך

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בטח שאני חושפת אותו להכנת סלט ותליית כביסה!
תמרוש, השאלה נשאלה באירוניה. ברור שהוא צופה בך, משתתף איתך וכולי, בכל הפעולות האלה, וכך ראוי.
התווית "חשיפה" ששמים על זה היא:
א) מוגזמת, מנופחת ונותנת רושם דידקטי, למרות שסוג זה של למידה אינו דידקטי
ב) לא משקפת את אופן התרחשות הדברים, כי את לא אומרת "היום נלמד את הילד איך חותכים חסה", או "היום נחשוף אותו לסוגים שונים של ירקות ממשפחת המצליבים". את פשוט מתחילה לחתוך סלט וקוראת לו, ולפעמים גם שמה לב שהוא מגלה מיומנות חדשה כמו לחתוך חסה, או שואל אותך למה הכרובית נראית כך.

ובכלל, הדרך שלך נשמעת קשובה לילד ואין צורך שתגני עליה (באמת). גם אני העמדתי כיסא לפעוט, וגם אני שותפה לביקורת על הורים שבאופן מכוון לא רק לא מאפשרים גישה כזו, אלא מונעים גישה. מה שכתבתי היה דברים תיאורטיים ומענה תיאורטי לטענה שלך ש"חשיפה" היא עיקרון באופני (=unschooling שאליו התכוונת למיטב הבנתי), ולא היא.

[מיכל_בן_טובים*]

רגע לפני שאני פורשת מהדיון הזה
רציתי רק להגיד שהריפוי בעיסוק עוסק גם בהתפתחות המוטורית אבל לא רק
החלק המוטורי הוא רק חלק אחד מתוך מכלול הדברים שהריפוי בעיסוק עוסק בהם
כי זה טיפול מאוד הוליסטי.
במיוחד לכם כאן בבאופן חשוב לדעת את זה.

[מצחיק*]

_הייתי בסדנה , ובלי מחשב, כמעט שבוע
(אין מילים לתאר כמה שזה כיף, ועל כמה עצים הילד שלי טיפס...)_ |y| הנה קרה (בזכות החינוך הביתי)בדיוק מה שלצערי לא היית מקבלת כהמלצה מהמאבחנת / מטפלת 'מיינסטרימית ' :
יתכן שאחרי חוויה כה חזקה של שימוש בידיים יופיעו בקרוב (תוך 3 חודשים בערך ) גם ידיים בציורי הדמויות אצלו . כמובן שאני משתמשת במקרה הספציפי כדי להמחיש איך המנגנון פועל . זה לא קשור לסקאלה של ציפיות מבית מדרשי כי אין כזאת מבחינתי .
יתכן ותהיה גם הקלה ברגישות השמיעתית שלו עקב נחת רוח שבודאי העפילה לגבהי הענפים והעצים..
יש מי יגיד מה? ? מה הקשר בין טיפוס על עץ לבין רגישות שמיעתית - זה כמובן קשור לסינרגיה ההוליסטית . וכתוב על כך הרבה בדפים אחרים .
@}

תמיד טוב לדעת שיש בי מספיק חומר גלם בשביל שריפה בריאה.
תמרוש רוש , הרי לזה בדיוק התכוונתי . ממש בנימה הומוריסטית . 'ארזים ' . מה יותר טוב ?
(באשר נושא הדף קשור לחולשת 'אזובי הקיר'. התבטאות קצת נמלצת . זה נכון P-: ) סיפרתי לך שנגרם לי צער רב - לזה לא התייחסת בכלל. ( )
אבל לפי תגובתך נגעתי כנראה בעצב חשוף ואני ממש מתנצלת על כך .
ושיקפצו לי כולם עם הקונספציות שלהם.
ובאמת, שיקפצו לי כולם אם זה לא מתאים לתיאוריה. אני מעדיפה , מה שברגיל מקבלים ממך, שיחה טובה .
@}
_התינוקות של בני האדם עוברים עד גיל 7 באופן מקוצר את ההסטוריה של ההתפתחות האנושית
מאיפה זה?_
זה בדיוק מהיכן שאיזכרו ניוטון או ברונר בדבר "אנחנו עומדים על כתפיהם של הענקים שקדמו לנו". - בשפה נמלצת הוא אמר בדיוק את מה שהעסיק כבר את אפלטון :
החוויה המצטברת במין האנושי נהפכת למידע ונכנסת לגנום האנושי . מה שקרל יונג קרא ל"זיכרון הקולקטיבי" , הרעיון של הפילוגנטיקה כפי שמגיע לבטוי במשנתו של שטיינר וכד'..
עוד רבים וטובים . אלי זה הגיע לראשונה דרך הרברט ריד.
כל זה קשור לענין שהעלתה פותחת הדף היקרה כך : באמת , כאנשי החינוך הביתי ה'משק' שלנו ,כמו שאת אומרת , הוא לא אוטארקי , ולומדים אחד מן השני .
ואילו , באמת , המאבחנת המיינסטרימית לא שמעה על עקרון הרצף לא מבינה בכלל מהו ילד 'יונק' , 'נינשא' , 'ישן במיטת ההורים' , משחק בחבורה רב-גילית ... ועוד . ובאמת יש מקום לפתח משהו ייעוצי - טיפולי -קהילתי וזה מה שקורה פה באתר .
אני למשל בטוחה שהומיאופתיה יכולה לסייע לבנך . ו/או התייעצות אודות אורח חייו - הייתי ברצון מתנדבת לשוחח איתך על הענין.
@}

[חוה_בת_חיים*]

זאת הייתי אני שניסיתי להצחיק . D-:

[מיכל_בן_טובים*]

רגישות שמיעתית וטיפוס על עצים

[מיכל_בן_טובים*]

סליחה, נשלח לפני הזמן
רציתי להגיד בקשר לרגישות השמיעתית, בתור מרפאה בעיסוק שלא למדה את התחום התחושתי, שמנסיוני ממקומות אחרים בחיים, אני חושבת שאחד מתחומי התוכן שהכי עוזרים זה המדיטציות.
יש מדיטציות ספציפיות שקשורות בשמיעה ומתיחסות למרחב השמיעתי ואני מהמרת (בלי מחקרים או ענקים להסתמך עליהם) שזה יכול להיות מאוד אפקטיבי.

[ר_ו_ת_ה*]

עוד לא הצלחתי לקרוא כל מה שנכתב פה, אם כי ברפרוף, נראה כי דברים מאד מאד מעניינים
ככה זה אחרי שבוע בלי מחשב, יש כל כך הרבה מה לעשות, ולשבת שעות מול המחשב לא מסתדר פתאום...
רציתי רק לעדכן שהמרפאה בעיסוק דחתה את פגישתנו לעוד איזה חודש
(יש לי הרגשה שהיא נלחצת קצת מאיתנו ומכל הסיפור. שאי ההלימה של הכלים שלה מולנו צרמה גם לה ולא רק לי)
במקביל, החלטנו לא לחכות, והבנו עד כמה הקשיים שכבר זיהינו משפיעים על עוד תחומים,
והחלטנו לשמוע עוד דעה
פגשנו היום את יורם מ"שיווי משקל" בחרב לאת
מעבר לזה שהמקום מדהים, זה היה פשוט בינגו.
הוא קלט את הילד כמעט מיד. האיבחון שלו היה מרגש וקולע
והיה מאד קרוב לפנטזיה שהועלתה פה - האיבחון נעשה דרך טיפוס, משחק בחול, קפיצה על טרמפולינה.... הכל בטבע, בחצר המדהימה שלו, בין האתונות, וכמובן מתוך עדינות והדגשה שהילד לא חייב לעשות כלום. ובסופו של דבר הוא איבחן בצורה קולעת, ברגישות ובגובה העיניים
המליץ על טיפול.
יופי
(מה שכן, שוב פרטי, ושוב בכסף - שאין...)

[ר_ו_ת_ה*]

ועכשיו גם קראתי כל מה שנכתב פה בינתיים
מעניין וחשוב, תודה
והאינטואיציה שלך חוה, היתה נכונה. הומיאופטיה אכן עוזרת לו, אבל כנראה שלא די בה במקרה זה

[תמרוש_רוש]

חוה, תחליטי אם את מדברת בהומור או ברצינות.
כשכותבים לי גרמתי לי צער רב זה נשמע רציני מהתחלה עד הסוף.
אילו היית כותבת גרמת לי צער רב זה היה נשמע אחרת, והייתי מקבלת את זה אחרת.

[רונית*]

רותי, איזו זריזות. שהגעת כל כך מהר ליורם. אני נכנסת לפה במרוחים של שבועיים או יותר בתקוה שאוכל לקרוא הכל אבל אף פעם לא מספיקה...
וחוץמזה מתגעגעת למפגשים שלנו...