ילדים עם עודף משקל

לא טוב!

מיכנסיים שניכנסת אליהם כמעט, משאירים פצע בלב, גם אם נדמה כי שמחה על החדש.

כי אני כמעט.
כי אני לא.
כי חסר לי.
או יש לי.
או השד יודע מה.

צריך מכנסיים שטובים לה . בדיוק לה.
שלא צריך לעבוד עליהם כדי שיהיו מדויקים.
לעבוד במובן של לעשות עבודה , אך גם של להסיט מהאמת.

אל תיתני לירושות מחשבתיות (הם יפים, למה לתת, לזרוק) לכפתר אותך.
היי כנה ובדקי מה מניע אותך.

_מיכנסיים שניכנסת אליהם כמעט, משאירים פצע בלב, גם אם נדמה כי שמחה על החדש.
כי אני כמעט.
כי אני לא.
כי חסר לי.
או יש לי._
ואני בתור ילדה הרגשתי בדיוק הפוך..
הייתי מקבלת ערמות של בגדים נהדרים מבת של חברה של אמא שהייתה בערך מידה מתחתי ונורא נהניתי שאני יכולה ללבוש את כל הדברים הנפלאים האלה
בתיקונים קטנים ולא ללבוש רק את הבגדים הנוראיים שייצרו אז לילדות שמנות.

ולגבי שאלתך - לי בזמנו אכן נתנו לתופרת כדי להרחיב. לחלק מהבגדים הוסיפו חתיכת בד פשוט, לחלק הוסיפו טיפה גומי מאחורה ואז זה התאים.

מירב, הצגת זווית שתמיד חשוב לזכור. תודה.
פו - תודה גם לך על הזווית האחרת.

מאחר שאני לא מתכוונת לקחת את הדס למדידות אצל תופרת, אני חושבת שהתהליך יהיה שקוף מבחינתה. עוד מעט יבוא החורף, שמלות יהיו פחות רלוונטיות, והיא תרצה להתלבש כמו חברותיה לגן, כך שנראה לי שווה להשקיע בתיקונים דווקא כדי שלא תיווצר אצלה תחושה שהיא שונה מחברותיה (תיקון מכנסיים בטח יעלה כמעט כמו קניית מכנסיים חדשים).

אנסה עם זוג אחד ואראה איך זה הולך.

נורית סיפרה לי עליכם ואני כמובן שמחה לבוא ולדבר אתכם...אני מדענית החוקרת השמנה אצל ילדים ... והיות ואני ביוכימאית אני מתייחסת לניסיון ל"חסוך" בתנועה כאל סימן של "דאגה" של הילד ל"מה יהיה מחר?"...אם הוא יהיה בטוח שיהיה בסדר הוא לא יחשוש כל כך לבזבז אנרגייה על תזוזה ולא יהיה דחוף לו כ"כ לאכול...כתבתי על זה מאמר (מצורף) ואני אשמח לשמוע מה אתם חושבים...הדגש שאני רוצה להבהיר הוא שהסרת "הדאגה" (לא-מודעת) מהילד היא תנאי הכרחי להפסקת השמנתו... http://www.notes.co.il/dina/31183.asp
תודה ולילה טוב, דינה

הדגש שאני רוצה להבהיר הוא שהסרת "הדאגה" (לא-מודעת) מהילד היא תנאי הכרחי להפסקת השמנתו
קראתי את המאמר - ובתור ילדה שמנה [בעברי אני כבר מזמן לא ילדה] ממש לךא התחברתי להסבר.
לא כילדה ולא כמבוגרת.
מעולם לא דאגתי ל"מה יהיה מחר". קיבלתי חום, אהבה וחיבוקים כמה שהייתי צריכה ומוכנה לקבל.

מה שלא קיבלתי זה הרגלי אכילה נכונים ועוד כמה דברים שבדיעבד הבנתי שכנראה תרמו להשמנה [בנוסף כנראה לגנים].
יש לי המון מה לכתוב בנושא אבל קצת חשוף לי מדי כאן...

בכל אופן אני לא התחברתי למאמר.

מעולם לא דאגתי ל"מה יהיה מחר"
דינה מתיחסת לדאגה של הגוף (הגוף הוא זה שדואג). כלומר - מצב/הרגלים/אורח חיים של הגוף שמשדר לו שעליו לאגור.

דינה מתיחסת לדאגה של הגוף (הגוף הוא זה שדואג). כלומר - מצב/הרגלים/אורח חיים של הגוף שמשדר לו שעליו לאגור.
הבנתי..
לא התחברתי - אני בכלל לא הרגשתי ככה.
לא כילדה ולא היום.

הדס מעולם לא לבשה ג'ינס או מכנסי בד עם ריצ'רץ' וכפתור. רק שמלות ומכנסיים מבדים אלסטיים, עם גומי במותניים.
השבוע מצאתי בסניף H & O במלחה, ג'ינס יפה עם בד רך, אלסטי, במותניים, כמו אלה שהיו אפנתיים לפני כמה שנים ואומצו בהתלהבות על ידי נשים הרות.
התלבטתי ארוכות כי המחיר היה שערורייתי - 90 ש"ח, אבל בסוף החלטתי שזה שווה את השמחה שלה ואת תחושת הנורמליות, שיהיה לה זוג מכנסיים אחד שהוא לא טרנינג.

תודה -
שיהיה לה זוג מכנסיים אחד שהוא לא טרנינג. -אני אבדוק את הסניף הקרוב לביתנו

.

אני פודה את ההבטחה מדף הסירבול- אשמח לסיעור מוחות בנוגע לפעילות גופנית בחורף (בינתיים יש כבר חוג רכיבה וחוג שומרי הגן, אבל בכל זאת אשמח לרעיונות).

מוזיקה וריקודים. זה הלהיט אצלנו עכשיו. (מודה ומתביישת - מורידה מהרשת, אבל לא אלבומים שלמים P-: )

גם אצלנו הלהיט הוא ריקודים, או סתם השתוללות, לצלילי מוזיקה.
יש לנו טרמפולינה באמצע הבית והילדות מרבות לקפוץ עליה. הקפיצה מאוד ממריצה (תנועה ליניארית, ראי בדף על סירבול) ואז הן כבר מחפשות איך להוציא אנרגיה.
בדף המלצות משחקים לחורף יש עוד רעיונות נחמדים.
וחוץ מכל זה, כאן בלוונט אנחנו נהנות מחורף נוח יחסית, ולפעמים פשוט אפשר להתלבש חם ולצאת החוצה. בימים האחרונים אנחנו כמעט לבד בגינת המשחקים, אבל כיף לנו מאוד שם.

ואם כבר מתלבשים חם, אז גם טיול פשוט הוא יופי של פעילות גופנית. וכשיש שלוליות אז אפשר גם לשלב קפיצה בשלוליות.

אתמול, בזמן המקלחת אומר לי המרכזי (בן ארבע וחצי) בתוגה"אמא, אני מרגיש שבזמן האחרון אני נהיה שמן". למודת נסיון, לא הכחשתי אבל שאלתי מה זה עושה לו. הוא ענה שזה עושה לו עצוב, כששאלתי למה, הוא הסביר שעל ילדים שמנים צוחקים. הוא ביקש שאני אעזור לו לא להיות שמן, אני חזרתי והסברתי על החשיבות של אוכל בריא וטוב ושל פעילות גופנית ולא אמרתי לו שהוא לא שמן ושלא ידאג. והוא באמת לא שמן. הוא מוצק ובנוי היטב ויש לו בטן עגולה של ילדים, אמנם יש סביבו ילדים בני גילו שכבר אין להם בטן כזאת, אבל הוא לא היחיד שכן יש לו והוא חד משמעית לא שמן.
ואם כבר מדברים על ההקשר העונתי, שמתי לב שאצל אסף יש איזו מחזוריות בתנודות המשקל. בקייץ ,דוקא, הוא משמין ובחורף הוא מרזה. משונה בהתחשב בכך שבקייץ אנחנו מבלים כמעט כל יום בבריכה והוא יכול להעביר את כל זמן השהות שלנו שם במים (לפעמים שעות רבות).
כל העובדות האלו, שאני מעלה כאן , הן לא כלים ולא מסקנות. יותר נקודות למחשבה בשבילי ואולי גם בשבילכן. אם יש תובנות אשמח לקרוא.

מאחלת לכולנו חורף נעים, נמרץ ומהנה.

שירים שהגורות שלי אוהבות במיוחד:

א-ג-דו דו דו
The Hamster Dance (חפשו ביו-טיוב, גם הקליפ משעשע)
Don't go breaking my heart של אלטון ג'ון עם הספייס גירלז
I like to move it move it, זה מתוך מדגסקר
וכמובן, הלהיט של כל הזמנים - המקרנה!

עוד הצעות לשירים מקפיצים? (רוצה להכין להן דיסק ריקודים)

<משעשעים אותי דיוני "מה עושים בחורף" - בגן של הצעירה יוצאים החוצה כל עוד הטמפרטורה לא נמוכה ממינוס 10... ובכלל, ללכת ולגלוש במזחלת או לזרוק כדורי שלג זה כיף נורא!>

חורף נעים, נמרץ ומהנה. בדיוק כך אני רוצה את החורף שלי

disk]זה details[/po].asp?disk id=11523 הדיסק הכי מרקיד ומשמח שיש לנו בבית.

ו-

לאמצעי שלך, מימה. את הדיון על רשעותם של ילדים נשאיר לפעם אחרת.

הדס סיפרה לי שילדה בגן שלה אמרה שהיא "קצת שמנה", אבל הדיווח היה אגבי והדס לא רצתה לפתח שיחה בנושא. חשבתי לא מזמן שהדס קשורה לאבא שלה באופן יוצא דופן, מעריצה אותו ומזדהה איתו, אז אולי העובדה שהם חולקים מבנה גוף דומה לא תיראה לה כדבר שלילי בהכרח. הלוואי.

לפני שתקראו- אני מבקשת שתניחו את "כולם יפים כולם מושלמים" בצד... אני מבינה את הגישה הזו והיא מדברת אלי, אבל כאן אנו לא עוסקים בדימוי הגוף שלנו אלא של ילדינו.

קראתי רק חצי מהדף (ארוך לי

) אז אני מקווה שאני לא חוזרת על דברים שנאמרו, אבל...
בתור ילדה מלאה, היה לי נורא קשה עם זה. בבית לא אמרו כלום (חוץ ממקרים בודדים ביותר)- גם אימי אחותי ואחי מלאים (ויש עוד 2 אחיות רזות). אמא שלי מה"מפטמות", אבל על אמת... מהאלה שרצות אחרי הילד עם בננה...

בכל מקרה- ואני מקווה לא לדרוך כאן על יבלות... לא משנה כמה טוב יהיה בבית הקללות וה"ירידות" בחוץ תמיד יהיו בעלי השפעה מצלקת, אצלי לפחות... ונכון, שאם לא על השומן תמיד יהיה לילדים על מה לצחוק. ונכון, שבכל תחומי החיים כאן אני בהחלט לא בעד חיקוי של החברה. וגם לא כאן- אני לא בעד רזון מוגזם ודיאטות. אבל גם הצד השני לא טוב. הילד/ה מרגיש נחיתות מול חבריו אפילו אם הוא מקבל את כל החיזוק בבית.
נכון- לא צריך "לעשות עיניין מהאוכל"- כי זה רק יגרום לילד תסכול ואכילה רגשית מרובה יותר, אבל מה שכן- אפשר להקפיד שלא נכנסים חטיפים הבייתה (ולדוג' פעם בשבוע פינוק מיוחד). אם הילד רעב אפשר גם להציע מלפפון... או כל דבר "דל" אחר. אפשר לשלוח את הילד לחוג (למשל ריקוד לבנות או אמנויות לחימה לבנים). יש מה לעשות גם בלי להכניס את הילד לדיאטה וללחץ מאכילה.

אני מצטערת על המגילה, פשוט אצלי זה נושא כואב. הלוואי שאמא שלי הייתה דואגת לי שאהיה יותר רזה. הייתה חוסכת לי הרבה כאב חברתי ורגשי בתור ילדה.

ושוב- לא מדברת על "רזה" אנורקסית אלא רזה בריא.

אה, וגם: אני לא יודעת עד כמה "שמנים" או "מלאים" הילדים בהם מדובר, אבל אני למשל שומרת על המשקל כי יותר מידי שמן זה פשוט לא בריא! יש קשר בין השמנה בילדות למחלות כמו סכרת ומחלות לב בגיל מבוגר. היום יש גם ילדים שכבר חולים במחלות כאלו, שפעם היו נחלת מבוגרים בלבד.
אני לא באה חו"ח במטרה להפחיד @} אלא רק ליצור מודעות. אם עודף המשקל לא רציני אני לוקחת את דברי בחזרה...

שיהיה לה זוג מכנסיים אחד שהוא לא טרנינג
מבינה את זה. אתמול הלבשתי לילדה (4) מכנסי קורדרוי מקסימים, עם רוכסן וטיקטק, חגורה צבעונית, שהיא קיבלה מחו"ל, והם לא נסגרים.

דווקא ג'ינס יש לה מחנות בזאר, עם גומי מסביב, כך שהם די נוחים. עוד מכנסיים שהיא קיבלה במתנה, הם מכנסי ג'ינס מעוצבים עם גומי במותן כמו מכנסי הריון, עם כפתורים כך שאפשר להתאים את הגודל. פטנט נחמד מאוד.

עוד הצעות לשירים מקפיצים? גם אצלנו יוטיוב הוא מקור מוצלח לשירים כיפיים. אתמול רקדנו כולנו יחד לצלילי ברבאבא, היה מצחיק.

יש לו בטן עגולה של ילדים זה גם מה שיש לה, אני לא חושבת עליה כעל ילדה מאוד שמנה, אבל בביקור האחרון אצל הרופא היא גם נשקלה והוא אמר שהיא שוקלת קצת יותר מדי לגובה שלה. אני לא עושה שום דבר בנדון עדיין, אבל זה במודעות.

תודה על ההצעות.
בדיוק אתמול הייתה לי שיחה עם הבת שלי, ביוזמתה. היא אמרה שנמאס לה להיות שונה, שכל הילדים רזים ושזה באמת יותר יפה להיות רזה, (נאמר כתגובה לשיחות שלנו בעבר על כך שבחברה שלנו התפיסה התרבותית היא שרזה זה יותר יפה ושזה לא בהכרח נכון), כי השמלה נראית יותר יפה (היא מתכוונת לזה שאצלה השמלה לא נופלת על הגוף בגלל הבטן). אמרתי לה שזה נראה לה ככה כי בכל הסרטים הילדות והנערות הן רזות, וזה משפיע על הדרך שבה היא רואה את עצמה.
לא יודעת אם זה טוב להגיד את זה, אני די נטולת מענה בקטעים האלו, אף פעם לא יודעת אם מה שאמרתי בסדר ואם לא עדיף פשוט להקשיב ולשקף את הקושי וזהו, אם זה בכלל עוזר (הנטייה שלי היא לחשוב שלא, ובכל זאת אני עונה). אחרי היסוס גם אמרתי לה שמאז שהיא התחילה לעשות כל יום פעילות גופנית היא מאוד רזתה. אמרתי את זה כדי לעודד אותה, אבל ההיסוס היה בגלל שאני לא רוצה לעשות את הקישור הזה בין פעילות גופנית להרזיה, שזה לא יהפוך למין משהו מאוס שעושים כדי לרזות, ובכל זאת אמרתי כי הרגשתי שזה יכול לעודד אותה.
כאמור- בכל מה שקשור לעניין הזה אני מאוד לא בטוחה.

יש לו בטן עגולה של ילדים_ גם לה, וגם פנים עגלגלות מאוד. וגם אצלה _בביקור האחרון אצל הרופא היא גם נשקלה והוא אמר שהיא שוקלת קצת יותר מדי לגובה שלה. .

פעילות גופנית עושים כדי להרגיש טוב. בגלל זה היא חייבת להיות כייפית!
מה אני יודעת. אין לי עצות לגבי מה להגיד לפעמים אני שוברת את הראש. איך לדבר איתם? ואז יום אחד הפסיכולוגית של אסף, מכל האנשים, אמרה לי "לא צריך לדבר כל כך הרבה על כל דבר, אפשר לעשות עיסוי, ריקוד, חיבוק, לא הכל זה דיבורים" איכשהו נראה לי נכון גם לכאן.

יתכן והעניין הוא גם באופן היציאות ולא רק במה שנכנס או נשרף. אני הייתי נותנת תשומת לב לתנוחת הוצאת ההפרשות.
הישיבה על השירותים לא תורמת לתהליך המטבולי במערכת העיכול, עדיף תנוחת כריעה, מנסיוני עוזר גם לשלב עם נשימה מהאף (ספונטנית גם שרירי הבטן משתפים פעולה).

אצלי, תוך השינוי היחיד הזה (כמבוגרת, לא ילדה), זלגו בלי מאמץ ובלי לשים לב 7-5 ק"ג. בערך בשלושה חודשים. בלי תופעות לוואי (מלבד הליכות סדירות ותכופות יותר לשירותים).
הרגשתי שהגוף שלי מתפעל מההזדמנויות החדשות ומנצל את ההזדמנות להיפטר מהרבה סוגיות תקועות שבישיבה פשוט אי אפשר להוציא כמו שכדאי.
לדעתי שלושת השלבים חשובים- כניסה, שימוש ויציאה. ולא צריך שכל אחד מהם יהיה מושלם, אלא שיהיה תיאום יעיל ביניהם.

אחרי היסוס גם אמרתי לה שמאז שהיא התחילה לעשות כל יום פעילות גופנית היא מאוד רזתה. אמרתי את זה כדי לעודד אותה, אבל ההיסוס היה בגלל שאני לא רוצה לעשות את הקישור הזה בין פעילות גופנית להרזיה, שזה לא יהפוך למין משהו מאוס שעושים כדי לרזות, ובכל זאת אמרתי כי הרגשתי שזה יכול לעודד אותה.
באמת דילמה. אבל אולי העובדה שאמרת לה תשחרר אותה קצת מתחושת חוסר האונים מול הדבר שמפריע לה, ומכל מקום נראה לי שעדיף לתעל את הרצון לרזות לכיוון של פעילות גופנית מאשר לכיוון של ניסיונות להפחית בכמויות האוכל, שעשויים לפעול כבומרנג.

באמת חשוב שתמצאו את הדרך שלכן להמשיך לעשות פעילות גופנית גם בחורף, באופן יומיומי.

כבר דיברנו הרבה על כך שחשוב לעשות כאן עבודה פנימית עם עצמנו על קבלת הגוף שלנו ועל קבלת הגוף של ילדינו, כדי לבוא לדיאלוג הזה ממקום נקי ככל האפשר. אבל אם היא מעוניינת לרזות ואם עודף המשקל שלה אמתי, אולי כדאי בשיא הזהירות לחשוב איך עוזרים לה בזה, באופן שיהיה שקוף ככל האפשר מבחינתה (בת כמה היא, אגב?).
את יכולה להצביע על משהו בהרגלי האכילה או התנועה שלה, ששונה משל אחיותיה?

ומכיוון אחר: מה יכול לעזור לה לבנות יחסים טובים יותר עם הגוף שלה? לאהוב אותו ולקבל אותו? יש תחום ספורט שהיא נהנית ממנו במיוחד או עשויה להיות טובה בו? (אצלי, בגיל 7, זו הייתה שחייה).

דליתוש- מעניין מה שכתבת. אני תוהה עד כמה זה מעשי שכולנו נעבור לכריעה על האסלה, אולי זה הזמן לטיול משפחתי בהודו

.

כדי לבוא לדיאלוג הזה ממקום נקי ככל האפשר.

כן. הפעם השיחה תפסה אותי ככה...לא מוכנה. כבר הרבה זמן לא דיברנו על זה וזה גם היה באוטו, תוך כדי נהיגה. אבל כן, זה אות לכך שעלי לרענן את
ה עבודה פנימית עם עצמנו על קבלת הגוף שלנו ועל קבלת הגוף של ילדינו ,
ואני לוקחת גם את העצה של הפסיכולוגית של אסף לא צריך לדבר כל כך הרבה על כל דבר, אפשר לעשות עיסוי, ריקוד, חיבוק, לא הכל זה דיבורים .

היא בת שמונה וחצי.
מבחינת הרגלי אכילה- יש לה קטע חזק של אכילה רגשית, כשהיא משועממת או שקשה לה הנטייה שלה היא לאכול. אני משתדלת להיות קשובה לזה ולהציע לה לעשות משהו ביחד (או רק להאיר לה את זה שהיא משועממת), או להתייחס לתסכול הרגשי שהיא חווה.
היא מאוד בררנית באוכל- אוכלת בעיקר עוף, ביצים, חיטה (לפחות עברנו לקמח מלא) ופירות. לא אוכלת הרבה ממתקים וחטיפים, אם כי גם. ירקות לא אוכלת כמעט בכלל

.
בארוחות, ובמיוחד כשמדובר במשהו שהיא מאוד אוהבת, היא נוטה לאכול יותר ממה שהיא צריכה, "להתפוצץ", ובקטע הזה קשה לי להרפות ואני לעיתים מזכירה לה להקשיב לגוף או מציעה שתחכה עשר דקות ואם עדיין תהיה רעבה אני אגיש לה עוד מנה.

לגבי הרגלי התנועה- כל מה שתואר בדף הסירבול מאוד רלוונטי לגביה. עד לפני כחצי שנה-אז כאמור התחלנו בפעילות גופנית כמעט יומיומית- היא מיעטה מאוד בתנועה, אני מרגישה שבעניין הזה חל שיפור עצום ובאמת חשוב לי מאוד לשמור על זה גם בחורף.

הפלונית זו אני.

מה שאת מתארת בנוגע לפעילות הגופנית נשמע כמו הישג עצום

.
הייתי מתמקדת בלשמור על ההישג הזה ומניחה עד כמה שניתן לנושא האוכל.

בכל אופן, בנוגע לירקות, אולי detail]כאן id[/po]=18683 יש איזשהו רעיון שלא חשבת עליו. אצלנו ירקות נאכלים בעיקר כאוכל אצבעות (בעיקר עגבניות שרי אורגניות, שממש נראות כמו סוכריות אדומות ומפתות) או במרקים טחונים לגמרי כמו גמבולי עוד רעיון - יש סיכוי שהיא תסכים לנסות פטרוזיליה בחביתה או עם העוף? קל לגדל פטרוזיליה, ולפעמים עצם העובדה שזה אוכל שגידלתם בעצמכם הופכת אותו למלהיב.

הדס בת חמש וחצי, פחות בררנית באוכל, אבל גם לה יש קטע חזק של אכילה רגשית, כשהיא משועממת או שקשה לה_ וגם היא _נוטה לאכול יותר ממה שהיא צריכה, "להתפוצץ". כמו שכתבת, הכי טוב לנסות למנוע את השעמום או המצוקה הרגשית, ואם זה לא מסתייע אז לפחות לשקף אותם. בשעות ובמצבים שבהם אני צופה שיתעורר אצלן צורך לנשנש, אני משתדלת לשים מראש צלחת של פירות חתוכים על השולחן, כי זה עונה על הצורך ומונע זלילה של אוכל בריא פחות. ובנוגע להפרזה באכילה בזמן הארוחות: אנחנו אוכלים בצלחות לא גדולות ומשתדלים לחלק את האוכל מראש לצלחות אישיות, למעט הירקות שנמצאים בצלחת משותפת. מותר, כמובן, לבקש תוספת, אבל יש גם מאכלים שמהם אין תוספת ואנחנו מסבירים שלא בריא להפריז בהם. זה לא מונע לגמרי אכילה מוגזמת, אבל בהחלט מצמצם אותה (די בטוחה שאני לא מחדשת לך כלום

).

@}

מצחיק שנכנסתי לדף הזה, שהרי לי ולילדיי אין שום בעיית השמנה, אבל מכיוון שאני באה ממשפחה רוויית אנשים שמנים שמתעסקים עם זה כל חייהם הירשתי לעצמי להיכנס ולהציץ.
לא קראתי הכל הכל.
במעלה הדף מישהי סיפרה שהיא נותנת לבנה לבחור קרטיב במקום ארטיק (הארטיק הפך "לאירוע מיוחד").
מנומך קומתי אומר: בדיוק לזה אני מתנגדת.התחליפים האלה כל כך מתסכלים ולא מתגמלים שהארטיק הזה יכול להפוך ל"מפלצת" בראש. לא נראה לי בריא פסיכולוגית.
אני בעד שאם הילד/נער/בוגר החליט לעשות מעשה, כל שהוא צריך לעשות הוא להוריד מינונים.
לאכול פעמיים ביום מתוק. לאכול שלוש ארוחות ביום, או חמש אבל למנן את הפעמים ובעיקר את הכמויות.
מה שהבן של פותחת הדף (אסף?) עשה אינסטנקטיבית, הוא הנכון: פשוט לאכול חצי סנדוויץ, במקום שלם.
גם אם נשארים קצת רעבים זה לא נורא...מקטין את הקיבה ומרגיל אותה לכמויות אחרות.

ומזכירה לכם ולי: ראיתי לא מזמן בחורה בתחנת דלק. הייתה מלאה מאוד (תחת גדול, שדיים ענקיים ובטן "חודש רביעי"), והיא הייתה סקסית בטירוף..לבשה שימלה הדוקה, הייתה בטוחה בהליכתה ושידרה חיוניות.
אני ברזוני לפעמים מרגישה כמו מקל מטאטא, חסר נשיות.
לא חושבת שיש מודל מבחינתי, היופי יכול לצאת בכל כך הרבה צורות וגוונים (גם חיצוניים וגם פנימיים).
וכבר חוויתי התאהבות בצורה. אין דבר ריק מזה.

ועוד מזכירה: הרבה פעמים בגיל ההתבגרות ואפילו בסופה (גיל 18-20), מתחילים לאבד משקל מכל מיני סיבות.

ועוד דבר: אני עד היום לא בטוחה אם "שמנים" באמת אחראיים לכך שהם שמנים (לפחות בחלק מהמקרים).
יש לי הרגשה שיש פה גם נטיות תפקודיות של הגוף וכמויות האוכל הן לא הסיבה. (אולי חילוף חומרים, אולי בלוטת תריס לא יודעת...)

לגבי הירקות- היא אוכלת גמבה, אבוקדו (אני יודעת שזה פרי אבל בכל זאת מחשיבה את זה ברשימת הירקות, אולי כי זה לא מתוק), ואוהבת בצל ממדורה או כזה שנאפה בתנור עם העוף. גם תירס לפעמים.
והיא אוהבת מאוד מרק עוף- אמנם לא אוכלת את הירקות אבל המרק עצמו בכל זאת מכיל חלק מהאיכויות שבירקות.
בסך הכל לגבי הירקות אני לא מאוד מודאגת כי גם אני כילדה לא נגעתי כמעט בירקות (וגם בעלי לא) וכיום שנינו אוכלים הרבה ירקות. אני מאמינה שזה יגיע.

הנקודות שהעלו נקודות ורודות (

) ושרון ס. מעניינות ומחזקות.
בייחוד הסיפור שלך שרון- עליך ועל אחותך, שעוזר לי כי הוא מזכיר לי שהתסריט הלא מודע שהשתלט לי על הראש והלב בנוגע לעתידה של בתי הוא רק תסריט אחד, וכשאני שומעת תסריטים נוספים אני נזכרת שאחד הדברים שישפיעו על מה שיתרחש בסופו של דבר הוא, בין השאר, הציפיות והפחדים והאמונות שלי כאמא שלה. וגם זה-

ההורה מרגיש יותר טוב כאשר הוא מדבר על בריאות ולא על משקל, אבל לעתים קרובות מאוד מה שמפריע לו זה המשקל, והילד מזהה את זה מיד. זה מעליב מאוד, ובסופו של דבר מגביר את הצורך בפיצוי רגשי.

זה כל כך נכון.

תודה לכן, אני נתרמת מאוד מהדיון הזה @} .

גם אני מודה מאוד לכולכן @}.

שהתסריט הלא מודע שהשתלט לי על הראש והלב בנוגע לעתידה של בתי הוא רק תסריט אחד, וכשאני שומעת תסריטים נוספים אני נזכרת שאחד הדברים שישפיעו על מה שיתרחש בסופו של דבר הוא, בין השאר, הציפיות והפחדים והאמונות שלי כאמא שלה.
נכון מאוד (אוף, כמה אחריות).
ועוד משהו - את יודעת, מה שמקל עלי מאוד בחודשים האחרונים הוא שלמרות אישיותי הדאגנית, הצלחתי להשתחרר כמעט לגמרי מתסריטים ומִפחדים בנוגע לעתיד. אני משוכנעת שבעוד עשר שנים ידעו יותר על השמנה ועל ההתמודדות איתה. הנושא הזה נחקר עכשיו באינטנסיביות במקומות רבים בעולם. ואולי בלי שום קשר משהו יסתדר במבנה הגוף שלה. ואולי היא תהיה אישה עם עודף משקל וזה לא כל כך יטריד אותה. לא חסרות סביבי נשים שמנות שחיות עם עצמן בשלום, נשים שמנות ויפות, נשים שמנות עם זוגיות מצוינת. עכשיו אני רוצה רק לדאוג לעכשיו ולהניח את התשתית: תשתית לדימוי עצמי חיובי, תשתית ליחסים טובים עם הגוף ויכולת להנות ממנו, תשתית להרגלי אכילה ותנועה טובים.
(אולי לי קל יותר לא לדאוג, הדס עדיין בגן וגיל ההתבגרות נראה רחוק, וגם האישיות שלה שונה לגמרי משלי, פגיעה פחות).

יצאתי לעוד קצת חיפושים ברשת ומצאתי כתבה לא רעה על מתבגרים ועודף משקל

מחשבה שהתחדדה לי בעקבות משהו שנכתב שם: להכניס לתוך החיים של כל המשפחה יותר תנועה, יותר פעילות גופנית בלי הכותרת של פעילות גופנית: לשחק יחד משחקי כדור / דג מלוח / מחבואים, לסדר יחד את הבית, לשטוף את המכונית, לטייל בטבע, לקפוץ ברגל למכולת וכו'. חשוב נורא לעשות את זה בלי שום לחץ גלוי או סמוי (יותר להיענות להזדמנויות כאלה מאשר ליזום אותן) ובלי לעשות את הקישור בין פעילות והרזיה.

שבת שלום לכולן @}.

הצלחתי להשתחרר כמעט לגמרי מתסריטים ומִפחדים בנוגע לעתיד. איזה יופי @} אני חושבת שגם אני בדרך, בסך הכל. כשבתי יוזמת שיחה כזו כמו שתיארתי זה מבלבל ומפיל אותי שוב, אבל רוב הזמן גם אני פחות דואגת ובכלל- פחות מתעסקת בזה .
תודה על הדברים שכתבת
להכניס לתוך החיים של כל המשפחה יותר תנועה עוד משהו קטן שיכול להיות משמעותי- לחנות את האוטו בכוונה קצת יותר רחוק מהמקום שאליו צריך ללכת

.

שבת מבורכת @}

אשה שמחה, איכשהו וללא נסיון אישי (ילדיי עוד קטנים), נראה לי שהכי טוב בשיחות עם הבת , להיות אמיתית ולא ספקולטיבית.להגיד אמונות ואמיתות שלך בדיוק כפי שהיית אומרת אותן ל...חבר/ה.
הלא כך??

נקודה שעולה לי כאן מקריאת הדף המרתק הזה (ואין לי ילדים עדיין)
בקשר לרכישת הרגלים חדשים, בד"כ פעולות מצליחות להפוך בקלות יותר להרגל, כאשר נקבעת להן שעה קבועה ביום, והיא הופכת לחלק בלתי נפרד מהשגרה כמו: צחצוח שיניים, שעת סיפור (לפני השינה או בזמן אחר), שעת צפיה בטלביזיה, חוג שמתקיים תמיד באותו יום ואותה השעה... וכ'. באופן הזה, יש משהו מוגדר ומובנה שנותן הרגשה שיש לפעולה הזו זמן ומקום, התחלה וסוף. אולי אם לפעילות הגופנית (ריקוד, טיול, ריצה, משחק) תהיה שעה קבוע ביום או בשבוע, זה יעזור לה להפוך להיות מן טקס כזה שמצפים לו בהתלהבות ומרגישים בחסרונו כשאינו קורה כי הוא הפך להרגל, לדבר שבשיגרה (והרי אנחנו כ"כ אוהבים שגרה, אנחנו כאלה creatures of habits.....(-: )
זה עוזר לי, כאדם מבוגר להטביע הרגלים בחיים בלי קשר לעודף משקל (למשל, המדיטציה שקורית תמיד בבוקר כשאני קמה, לא משנה אם יש לזה זמן או לא, אם חם או קר, אם יש רעש בבית או שקט, אם אני בסערת רגשות או רגועה.... יש ישיבה בעיניים עצומות וזה כשלעצמו עושה את שלו בלי קשר לטיב או לאיכות המדיטציה ותורם רבות ביצירת מבנה לתודעה שלי)
אולי זה מתחבר למישהי כאן... (-:

בכל מקרה, מאוד מעניין כאן.

היום הילדונת אכלה משהו (כבר לא זוכרת מה) ואז אמרה לי "אכלתי הרבה, כמו חזיר" אז שאלתי אותה למה היא אומרת את זה ומי אמר לה את זה. היא לא ענתה לי משהו ספציפי, ואני גם לא בטוחה שהיא אמרה את זה כעלבון, אלא יותר כהערה. אני צריכה לשים לב, לבדוק אם זה משהו שאולי אני אמרתי, לראות מאיפה זה הגיע, ומה ההקשר.

דיברנו על מכנסיים, וקלטתי שיש גם בעיה של חולצות. הן מעוצבות כיום עם מותן גבוה ושרוולים ארוכים. כל החולצות שכביכול טובות עליה, הן עם שרוולים ארוכים מאוד, מגוחך. במידה הקטנה יותר, הן לא מכסות את הבטן.

חוץ מזה, אני קוראת ומחכימה. היא עדיין קטנה, אבל זה משהו שכבר צריך להיות לי בתודעה.

שהכי טוב בשיחות עם הבת , להיות אמיתית ולא ספקולטיבית

זה לא ממש אפשרי. אני לא יכולה לזרוק עליה את הפחדים שלי, את האמונות השגויות שלי וכו'.

מצד שני, ברור לי שהדברים שאני מסתירה בהחלט נקלטים אצלה, אני לא משלה את עצמי שלא, ומהבחינה הזו את צודקת..

הכי חשוב לדעתי זה לעבוד על עצמי כדי לשנות ולרפא את הפחדים שלי, את האמונות השגויות שלי , כדי שאוכל באמת להיות כמה שיותר אמיתית בתגובות שלי , להיות תוכי כברי (ככה אומרים? נשמע לי מוזר פתאום).

העובדה שהבעייתית נובעת ממלאות הגוף ולא מגובה אינה אומרת שהפתרון הנגיש יותר הוא בשינוי מידות הגוף ולא בשינוי הבגד.
אני לחלוטין חושבת שהבעיה היא בבגד ולא בגוף שלה. הבעיה בעיני היא באופנה המגוחכת הזאת, וזה פשוט יותר מתסכל בגלל מבנה הגוף שלה. (וזה שבכלל חולצות בטן הן לא צנועות בעיני)

מותר לה להשתמש בביטוי שפירושו - אכלתי יותר מדיי כמובן, אבל בכל זאת שאלתי מאיפה זה בא, האם זה נאמר לה כביקורת, או בצחוק, או סתם כהערה בהגזמה.

יש לי וידוי קטן. התחלתי עכשיו קורס (משהו שקשור ליוגה) ואנחנו בערך 40 תלמידים בכתה, הרוב בנות ואני, על 57 הקילוגרמים שלי (פחות בעתות משבר קצת יותר בימי הווסת אבל מי סופר) , הכי שמנה בקורס. אני יכולה לספר לעצמי ולכל העולם שזה לא משנה לי ושזה לא ענין אבל זאת לא האמת.
עכשיו לכי תגדלי ילדים בלי תסביכי משקל...

כתבה על ארבעה צעדים לילד רזה
אמנם שם הכתבה מעצבן אבל יש שם כמה רעיונות טובים ובעיקר מעודד את המשפחה לקחת אחריות על הבריאות.

הבנים שלי נדלקו על המשחק הזה אותו מצאו באחד מאתרי המשחקים ברשת.
אתן לא צריכות לשחק אבל מוזמנות לענין את הילדים. הילד במשחק הזה צובר כוח וחיוניות כשהוא "אוכל" מאכלים בריאים ושותה מים והופך איטי וחלש כשהוא צורך חטיף או משקה קל .
בוקר אחד אני שומעת את המרכזי זועק "אמא! בטעות אכלתי תפוצ'יפס ועכשיו אני תקוע!" אני חושבת במהירות, איפה הוא מצא תפוצ'יפס ואיך אפשר לאכול אותו בטעות? ואז גיליתי שהוא יושב ליד המחשב ומשחק....

הקישור מה-19/12 מתמצת את זה יפה (תודה!):

לפי ד"ר ניבה שפירא:

"למעשה, די בארבעה צעדים קטנים כדי לשנות את תמונת המשקל אצל ילדים:

להפחית את זמן הצפייה בטלוויזיה לפחות משעתיים ביום.
להגביר את התנועה היומיומית, בנוסף ל־30 דקות פעילות ספורט ביום.
לצרוך לפחות חמישה סוגי ירקות ופירות ביום.
להגדיל את שתיית המים: לפחות שמונה כוסות ביום. "

נותר רק ליישם לגבי כל בני המשפחה, וכמה שזה לא פשוט...

ומימה - @}

מתוך מאמר ב-YNET
"על פי נתונים מעודכנים שפרסם המרכז הארצי למניעת מחלות כרוניות בארה"ב לשנת 2000, אפשר לדעת אם נתון ה-BMI נמצא בטווח הרצוי או חורג ממנו. לילד וילדה בני 5, ה-BMI הוא 15 בממוצע. הגבול העליון הוא 18 לילד, ו-19 לילדה. מעבר לגבול זה ברור כי הילד סובל מבעיית השמנה. בגיל 10, ה-BMI הממוצע לילד הוא 16.5 והגבול העליון הוא 22, ולילדה הממוצע הוא 17 והגבול העליון הוא 23. בגיל ההתבגרות ה-BMI הממוצע לנער ולנערה בני 15 הוא 20, והגבול העליון הוא 26 לנערים ו-28 לנערות".

עד עכשיו נמנענו מהחישוב הזה, אבל פתאום יצא שהדס נמדדה ונשקלה ואני לא עמדתי בפיתוי וחישבתי. ה-BMI שלה ממש נושק ל-19. אני מרגישה שקיבלנו כרטיס צהוב

.
מעניין שרופאת הילדים (הנהדרת) שלנו, שביקשנו ממנה להציץ בהדס, דווקא נמנעה מלמדוד אותה ואמרה לנו לעזוב את זה. אני מנחשת שהיא התרשמה שאנחנו בסך הכול עושים מה שאפשר בתחום עידוד ההרגלים הבריאים, וחשבה שהמחיר של הגדרת המצב כ"בעיה דורשת טיפול" עולה כרגע על התועלת שבכך.

כל הכבוד לרופאה שלכם!

על הדרך.

כל הכבוד לרופאה שלכם! לגמרי !

גם ממני

כמדענית שהיתה ילדה שמנה, בחרתי לעסוק בזה כל חיי...לאחרונה כתבתי מאמר שאשמח לדבר אתכם עליו...הוא חשוב במיוחד להורים שאינם שמנים

שתי סיבות לאכול...
http://www.notes.co.il/dina/41751.asp

טיפ: מחוץ לבית, כשמתארחים ומקבלים בבת אחת מנה גדולה של ממתקים, להביא כבר בהתחלה שקית ולהציע לילד לשמור בה את עודפי הממתקים, כך שמה שלא יאכל עכשיו, יישאר לו לאחר כך. יש ילדים שזה ימנע מהם לטחון ממתקים מתוך הרגשה פנימית של "זה עכשיו או לעולם לא".
על אותו עיקרון עובדת המלצה שהופיעה היום בעיתון הארץ, לזמין "דוגי בג" במסעדה מיד בתחילת הארוחה.

מתוך הדף שאלות למטפלת ברפואה סינית לילדים:

אמא בלמידה מתמדת
רוני, כל הכבוד על היזמה.
אם מתחשק לך להציץ בדף ילדים עם עודף משקל, יש שם חבורת אימהות שישמחו מאוד לתובנות שלך. באופן ספציפי הבת שלי (בת 6) אוהבת לאכול מאכלים מסוימים (ממתקים ופחמימות) הרבה מעבר למה שהגוף שלה צריך. כשמאכלים כאלה נמצאים לה מול העיניים, קשה לה מאוד להפסיק. זה לחלוטין לא נראה עניין של משמעת עצמית (הרי הילדים האחרים לא מפעילים משמעת עצמית כדי לא לאכול) אלא של ציווי גופני מאוד מאוד חזק שמופעל אצלה. לאכול הרבה ומהר.
אצלה זה בא עם כובד תנועה ועולם פנימי מאוד עשיר.
מה דעתך?

רוני
הי אמא בלמידה, אני משוטטת לא מעט באתר (רק לא כתבתי עד היום) ויצא לי לקרוא את הדף ילדים עם עודף משקל, וללמוד ממנו המון. אתן אמהות עם תובנות מדהימות לטעמי.
בעיניים מלוכסנות - עודף משקל וצריכת יתר של מאכלים מסויימים מעידים על חוסר איזון באלמנט האדמה. האדמה אצל ילדים חשובה מאוד כי היא זו שנותנת את הקצב לחיים. את קצב הגדילה ואת קצב השגרה וגם קצבים אחרים. גם טונוס השרירים הוא ביטוי גופני לאלמנט האדמה. לכן זה לא מפתיע שהתופעות מגיעות ביחד.
לכל אלמנט ברפואה סינית יש אספקטים פיזיים, רגשיים ורוחניים. עולם פנימי עשיר מאוד יראה שהאספקט הרוחני אינו פגוע כלל ואולי אף מפצה על הפיזי. (גם סוג של חוסר איזון).
הסיבות לחוסר איזון כזה הן מגוונות, זה יכול להיות מולד או תורשתי, זה יכול להיות תוצאה של חשיפה למזון לא מתאים לגוף בגיל צעיר שיצר תקיעות במערכת שהפכה לחוסר איזון גדול יותר.
בגדול האבחנה המבדלת שלנו היא בד"כ השאלה האם חוסר האיזון נובע מעודף: תקיעות, שיוצרות ולכן רעב ואכילה מהירה, ואי יכולת של הגוף לנצל באופן יעיל את מה שצורכים, או ממצב של חוסר, בו הגוף מראש חלש יותר וקשה לו להתמודד עם המזון ולנצל את האנרגיה באופן יעיל. גם כאן וגם כאן התוצאה תהיה עודף משקל. חשיבות האבחנה היא לטיפול.
בטיפול ברפואה סינית במקרה כזה יהיה דגש גם על תזונה, אבל בעיקר על איזון האדמה בעזרת דיקור וצמחים.
צר לי על התשובה הכללית אבל זה מקרה שדורש לראות את הילדה כדי להבין את שורש הבעיה.
אני אכנס מאוחר יותר שוב לדף ילדים עם עודף משקל ואראה אם יש לי רעיונות נוספים.
אם כן, מבטיחה לכתוב.

אמא בלמידה מתמדת
רוני, תודה. אולי אחר כך אעתיק את התשובה גם לדף הרלוונטי.
ראשית, אני לומדת מדברייך שלרפואה הסינית יש הסבר תיאורטי וגישה טיפולית לתופעה הזו, וזה מעודד. האם יש גם עצות פרקטיות שנגזרות מהגישה של הרפואה הסינית, עוד לפני שמגיעים לטיפול? לדוגמה, האם יש דברים שאפשר לעשות ביומיום כדי לחזק את אלמנט האדמה?
אגב, מאיזה גיל עושים דיקור בילדים?

רוני
שלום אמא בלמידה,
חיזוק אלמנט האדמה מחוץ לחדר הטיפולים הוא בעיקר עם תזונה. אבל אני מניחה שלתת יעוץ תזונתי לילדה עם חוסר איזון כזה זו תהיה הכשלה, כי נראה שיש לה קושי לשמור על תזונה מאוזנת כרגע ואיני חושבת שמגבלות כרגע יועילו. במידה ותתחילו טיפול, חלק ממטרות הטפול יהיו לאפשר שינוי בתזונה.
מה שכן אפשר לעשות, זה קודם כל לדאוג לסדר יום קבוע ומסודר. האדמה מאוד אוהבת שגרה ויש לה יכולת להתאזן ולשגשג עם קצב קבוע.
זה אומר: ארוחות בזמנים קבועים, שינה בזמן קבוע, סדר יום מסודר (כמובן שבמידת האפשר). זה מאוד חשוב שהילדה תדע מה הדבר הבא שהולך לקרות, מתי קורה כל דבר וכו'.
לחיזוק האדמה חשוב גם הרבה זמן אמא. פשוט להיות עם הילדה כמה שיותר, אני משערת שזה קיים אבל כותבת בכל זאת.
האם יש לה הרבה ליחה? האם היא מנוזלת? לפעמים חוסר איזון באדמה יבוא גם עם תופעות של ליחה, אם כן חשוב להוריד מזון שיוצר המון ליחה, כמו חלב ומוצריו, בננות, בוטנים וסוכר לבן. לא כדאי להחליף את החלב בחלב סויה, אלא בחלב אורז.
ניתן לטפל בדיקור בילדים מגיל צעיר מאוד. אפילו כמה חודשים. זה לא כואב, משתמשים במחטים קטנטנות, והם מגיבים מהר בד"כ.

אנחנו מתמודדים עם הנטייה של הדס לאכילה מופרזת. יש הרגשה שעם הזמן, ההתבוננות, הניסוי והתעייה, אנחנו משתכללים קצת. בינתיים משתכללים פירושו: להצליח לגרום לה לצרוך מזון בצורה מווסתת יחסית, בלי שזה יהפוך לעניין, לבעיה או למוקד למאבקי כוחות. רוב הזמן זה כך.
באופן כללי הדס עכשיו בתקופה של אכילת יתר ועודף משקל מובהק, אם כי גם כעת, בימים טובים היא נראית מלאה באופן חינני ולא יותר, כך שלא מדובר בעודף גדול מאוד [עדיין?]. בשבת פתחנו בריכה והיא ישבה בה עירומה עם עוד שתי ילדות. הסתכלתי על הגוף שלה והלב שלי נצבט. ראיתי גוף שגדול על ממדי הבריכה הקטנה, גב כפוף, כתפיים שמוטות ובטן גדולה ועגולה. הבנתי שאני קצת מתביישת בגוף שלה, ותהיתי תוך כמה זמן גם הדס תתחיל להתבייש בו (המשפט האחרון הוא אולי הוידוי הכי חושפני שכתבתי כאן אי פעם

).
התשוקה שלה למזון לפעמים נראית חזקה כמו כוח טבע. היום, למשל, הגעתי לגן והסייעת סיפרה לי ש: "הדס לא אכלה ארוחת צהריים כי היא אכלה המון המון המון ביום-הולדת" שהיה בגן בבוקר. הדס פירטה בהתלהבות: "אכלתי ארבע חתיכות של פיצה בגן ועוד שלוש בחצר. ילדים אחרים אכלו הכי הרבה שלוש פיצות, אני חושבת. אכלתי גם תירס וזיתים וירקות ופיתות עם חומוס ועם קוטג'. אכלתי מהעוגה של מ' אבל העוגה של נ' הייתה יותר טעימה. אני חושבת שאכלתי כמעט את כולה. אחר כך כאבה לי הבטן."
בימים פחות מאוזנים שלי, דיווח כזה יכול לערער אותי לגמרי, להכניס אותי לייאוש מוחלט. היום הצלחתי לקבל אותו באיזון. זה לא קורה כל יום שזלילה כזו מתרחשת/מתאפשרת. אם היום הזה היה יום מייצג, הדס הייתה בעודף קיצוני הרבה יותר, כך שכנראה ימים של זלילה מתאזנים במידה מסויימת עם ימים אחרים. הדס ויתרה לגמרי על ארוחת הצהריים, כלומר בכל זאת קיימת איזושהי יכולת לזהות שובע ולהפסיק (אם כי כאב בטן זה לא סימן לשובע אלא למצב קיצוני הרבה יותר).
ובכל זאת, אני חושבת שהגיע הזמן לעשות את מה שנמנענו ממנו עד כה. לאור אירועי היום, אורי ואני סיכמנו שהערב נתקשר לגננת (הנבונה, הרגישה, המנוסה) ולראשונה נשים על השולחן את הבעיה, בשיא הענייניות. הדס זקוקה לעזרה בויסות. היא זקוקה לכך שיגידו "כל ילד יכול לקבל עד שלוש חתיכות של פיצה ופרוסה אחת מכל עוגה". זה הכל. הצורך הזה כנראה לא התעורר בגן עד כה, אבל הנה הוא מתעורר. צורך של ילדה אחת. נראה אם אפשר לתת לו מענה בגן של 35 ילדים.

אין לי מה להוסיף רק הזדהות עמוקה ביותר.
מזדהה בכאב גם עם תחושת הבושה. טוב להתוודות על זה.

דף מקסים וחשוב
יש לי כל מני תובנות לכתוב כתגובה לכל מני שואלים ושואלות,
אבל אני לא רוצה לכתוב סתם לפני שקראתי את כל הדף (לא לחזור על דברים שכבר נאמרו)
המשך יבוא... (אחרי שאקרא עד הסוף)

לא יאמן, אבל הצלחתי לקרוא את הדף מההתחלה עד הסוף. לקח לי יותר משעה וחצי!
כתבתי תגובה מאוד ארוכה שנוגעת לכל מני דברים שכתבו פה אחרות ואחרים.

וקצת מקדים תרופה למכה-
אני לא הורה לילדים. כבר כתבו לי בעבר שאין לי מושג כי אין לי ילדים. אם זה מה שאתם חושבים, אתם מוזמנים לדלג על הפוסט שלי ולא לקרוא.
תודה.

ועכשיו לקצת מלל ( יצא מאוד ארוך ) :

עכשיו לגבי, ידע על תזונה, זה דוקא משהו שאני כן מדברת עליו הרבה עם הילדים, אולם עד כה לא בהקשר של משקל. למשל אני אומרת להם שחטיף צ'יפס הוא לא בריא כי יש בו הרבה מלח והרבה שומן ושניהם עלולים להזיק ללב, הם יודעים שחשוב לאכול פירות וירקות ויכולים לדקלם על חשיבות הסידן והברזל ומקורותיהם
אני חושב שלא פה תמון הפתרון. הם ילדים קטנים.
הפתרון לא צריך להיות בכך שהם יבינו את ההשפעות של מאכל כזה או אחר. הפתרון צריך להיות בכך שיהיה בבית רק אוכל בריא!
אם כן להסביר לו משהו, זה שלא נהיים רזים יותר מזה שאוכלים פחות, אלא מזה שאוכלים אוכל בריא של אמא.

נכתב פה במעלה הדף הרבה על הפרעות אכילה הנובעות בין היתר מדימוי עצמי וכו' (ויעדים כמו להיות רזה יותר).
אני לא מבטל את הקשר לנפש ואת הכיוון של הפרעות אכילה, אבל מאמין (בלי ידע, פשוט מאמין בזה) שאם הילד יבין שלאכול פחות לא יגרום לא לרזות, הוא יפסיק לאכול פחות מדי.
אחת הדרכים לכך, לדעתי, היא להכניס רק אוכל בריא הביתה ולשכנע אותו שהכי טוב זה אוכל של אמא.

_אני משוכנעת ש-לילדים ובני נוער אסור לעשות דיאטה
משטר דיאטה, ספירת קלוריות, שקילות - הם איומים ומזיקים בכל גיל, על אחת כמה וכמה בילדות_

לעומת זאת אני כן חושב שלאכול יותר מאכלים בריאים ופחות מאכלים מזיקים זה בסדר. כלומר, כן לקווים מנחים, לא לספירת קלוריות. ושוב, אגב, אני מזכיר שספירת קלוריות באה ממקום מוטעה ומזיק של "כמה אני אוכל", במקום לבוא ממקום של "מה אני אוכל".

אני ממש מאמינה שמאוכל מהנה משמינים פחות.
ברור שיש בזה הרבה מאוד אמת.
אבל מצד שני, אם זה תירוץ להכין מטעמים רוויי מרגרינה, סוכר לבן ומלח, אז כאן המקום שבו התיאוריה הזאת כושלת.
כאן המקום שבו המאכל המהנה "שייק תמר בננה" לא משמין, והמאכל המהנה "חלבה נאה" (או אפילו טחינה עם דבש) לא משמין, כנ"ל המאכל (האהוב בפסטיבלי השנטיפי למיניהם) "כדורי אנרגיה". אבל המאכל המהנה "עוגת שוקולד עם קצפת, מרגרינה, קמח לבן, סוכר לבן, קקאו ועוד" משמין לאללה. כנ"ל גלידת שטראוס.

כאן נכנס גם הנושא של אכילה רגשית, שאני מזהה בברור אצל אסף, ואמא בלמידה מתמדת אצל הדס, ואני יודעת שהם לא לבד בענין הזה. אכילה רגשית יכולה להיות מאוד מבלבלת אצל מי שרק התחיל לנסות למפות את הצרכים האמיתיים, כי הצורך הרגשי הוא הרי כה חזק! אז איך לומדים לאיזה צורך להקשיב? איך מלמדים ילד מה המענה הנכון לצרכים השונים?
אכילה רגשית! נהדר!
למה לא?
לדעתי למנוע (או אפילו לצמצם) מעצמך (או מילדיך) אכילה רגשית זה אסור ומזיק.

רוקדת,
לסיום אני אוסיף, שבתי הפעוטה נמצאת בקצה התחתון של הסקאלה. בתור אמא זה מדאיג אותי ולפעמים הייתי מעדיפה שיהיה לה עודף משקל.
למה בעצם?
(השאלה מופנית לא רק לרוקדת, אלא לכל מי שרואה את הקצה התחתון של הסקאלה כמשהו לא טוב)

אתמול בערב שוב קיבלנו החלטה לנסות להרפות, לצמצם את התערבותנו בענייני האכילה של הדס למינימום. זה קרה דווקא אחרי אירוע משפחתי גדול וצפוף שהדס התקשתה למצוא בו את מקומה, וכתוצאה מכך אכלה כמה פרוסות עוגה בזו אחר זו.
מכל מקום, אתמול החלטנו להרפות עוד יותר, כדי להחזיר את הנושא הזה למימדים הראויים לו. כרגע הוא תופס הרבה יותר מדי מקום.
גם אני חושב שראוי להרפות, גם אם הילד אוכל 8 פרוסות עוגה ברצף. אבל חשוב מאוד לדעתי, שזה לא יהיה אירוע יומיומי. זה בהחלט תלוי לכמה "אירועים" כאלה אתם הולכים. למשל אצל משפחה שכל ערב שישי יש קבלת שבת עם שני סוגי עוגות על השולחן, זה בעיה. לעומת זאת אם זה רק בחתונות ובר מיצוות (3 פעמים בשנה מקסימום) אז למה לא? שיאכל עוגה, ועוד אחת ועוד אחת!

_כשנכנסנו לאוטו, איה הודיעה שהיא לא רוצה את הכריך שלה, והדס אמרה: "אז אני רוצה אותו". שוב ריסנתי את התגובה האוטומטית שלי. אמרתי להדס בטון רגוע וענייני: "בסדר גמור. אני שומרת לך את הכריך של איה. תאכלי את הכריך שלך בנחת". במקרה זה, הגישה הלא מתערבת נשאה פירות. הסיטואציה נותרה נינוחה ולא טעונה, ובסופו של דבר הדס זנחה את הכריך שלה באמצע.
אבל מה היה קורה אם הדס הייתה מסיימת את הכריך שלה ואז מבקשת לאכול גם את הכריך של איה? האם הייתי מצליחה לשמור על אותו שיוויון נפש? כדי להרפות באמת, אני צריכה לקבל את האפשרות שהדס תאכל יותר ותשמין עוד יותר. רגשית זה קשה לי מאוד._
מדהים! כל הכבוד. פשוט אין לי מילים.

_אני חושבת שתרבות בה "רזית!" היא מחמאה היא תרבות מאד בעייתית וחולה.
יש לי מכרה שהיא אישה יוצאת דופן ביופיה, זקופה ודקה. לפני שנתיים הנישואין שלה נקלעו למשבר ובעלה עזב את הבית. כתוצאה מהמשבר היא ירדה מאוד במשקל, והפכה מאישה רזה לאישה עם רזון חולני, כחושה כמו ילדה טרום גיל ההתבגרות. אני זוכרת כמה נדהמתי כשנשים אחרות, שלא היו בסוד העניינים, החמיאו לה על כך שרזתה והניחו שזו תוצאה של דיאטה. כלומר, האפשרות שאישה בשנות השלושים לחייה, אמא לשלושה ילדים, תעשה מאמץ מכוון להפוך לשלד מהלך, נראתה להם סבירה ואפילו חיובית._
מבלי לגעת בסוגייה הזאת, רק רציתי להסב את תשומת הלב להבדל החשוב בין הקצה התחתון של הסקאלה לבין הימצאות מתחת לסקאלה.

תמרוש,
_מצד שני, אכלתי בהחלט אכילה רגשית. וזללתי ממתקים, וזיתים (כמויות של מלח שחבל על הזמן), (משובצים בהתקפות של תפוזים או עגבניות) והייתי מלקקת אבקת סוכר באצבע, עד שחצי קופסה נגמרה ואני נשארתי עם בחילה, וקניה מיוחדת בשביל בולמוס פעם בכמה חודשים: חבילה של שוקולד וחבילה של סוכריות טופי, ולפעמים קופסאות של מסטיקים מרובעים קטנים שטוחים כאלה, 440 גרם הצנצנת. ואת כולם קניתי מדמי הכיס שלי והגנבתי הביתה מתחת לחולצה. ואת כולם ללא יוצא מן הכלל בלסתי בקצב שיעלף תזונאיות.
ואת יודעת מה? כמה שזה נשמע רע עכשיו, כשזה כתוב ככה על הנייר, אני מסרבת להזדעזע מהאפיזודה הזאת בחיי. נראה לי נורמלי לגמרי לפתח אכילה רגשית כשיש לי מצוקות לא-ממש-ברורות ואין לי כלים יותר טובים לטפל בהן, ועוד יותר נורמלי לגדול מזה בהדרגה, ולגלות, שוב בהדרגה, עד כמה המתוק מתוק מדי ולא עושה לי טוב. ולהתחיל לחפש "ממתקים" אחרים, אנושיים יותר._
מפרגן על הפתיחות והתובנות.
האם אכילה רגשית היא באופן טבעי? (לדעתי כן)
אמנם חבל שבמקרה שלך זה כלל מלח, ממתקים תעשייתיים, מסטיקים, טופי וכו'. אבל עדיף שזה היה כך מאשר אם היית מזניחה את הנפש.
אני מאמין (רק מאמין, לא יודע, כי אני לא הורה) שאם אמהות יספקו לילדיהן כמויות מספקות של מזון בריא לרגש, הילדים לא יצטרכו להבריח מתחת לחולצה ממתקים שקנו בדמי הכיס.

_וסליחה על ההשתפכות
מותק שלי, פה הכל נסלח! רק תבואי._

באופן לייט,
היא מבקשת לאכול כשהיא עייפה / משועממת / כשהיא רואה מישהו אוכל / ולפעמים גם כמה דקות אחרי שגמרה לאכול ארוחה.
...
הבעיה היא לא כל כך מה היא אוכלת אלא התדירות והעובדה שהיא כל הזמן מנשנשת - גם בארוחות היא בד"כ לא אוכלת הרבה.
לדעתי החלק השני שציטטתי הוא דוקא משהו ללמוד מהילדה! באופן טבעי האדם אוכל ארוחה אחת גדולה של נשנושים, ולא 3 ארוחות ביום.

_ומה אם הגוף שלה בעצם זקוק להרבה ארוחות קטנות?
אכילה כל 1/2 שעה ?! או שעה?_
כן! בדיוק כך! מה כלכך מחריד בזה?

_הכי חשוב לפתח בדרך לחיים מאושרים ומשקל תקין, הוא הקשבה לגוף, ברגע שלקחתי לעצמי את תפקיד המפקחת על מה שילדי מכניס לפיו אני מנוונת אצלו את המנגנון הזה.
אני לא לגמרי מסכימה עם זה. הקשבה לגוף היא כן הדבר החשוב, אבל בנושא הפיקוח - לילד לא תמיד יש את היכולת לסנן את מה שלא טוב לו. המזון המתועש של היום מלא בחומרים ממכרים והיכולת לזהות אותם כלא טובים לגוף הוא קשה מאוד. גם לנו המבוגרים, שאילו המידע שישנו בידינו כמה זה לא בריא לא בטוח שיכולנו ע"ס הטעם להחליט._
כאן בדיוק האיזון הדק הזה בין הגישה הבאופנית (ואולי קצת ניו אייג'ית) של לתת לילד להקשיב לגוף, לבין הבעיה החמורה במזונות מתועשים ומזוקקים.

מי מה:
כבר לפני כמה חודשים הבחנתי שאצל אסף זה כבר קרה. הוא אף פעם לא לוקח לעצמו אוכל בלי לשאול אותי קודם ובכך האחריות על מה שנכנס לו לפה עברה ממנו אליי. זה מצב ענינים לא טוב וכבר לפני כמה חודשים החלטתי לנסות לשנות את זה ולתת לו להחליט.
נועה בר:
אני בעד שהאחריות על מה שנכנס לפה שלהם יהיה, לפחות בחלקו הגדול, שלנו. אנחנו עושים את הקניות לבית ומה שיש בבית זה האוכל שיש. כאשר האוכל בבית מספיק בריא או מקובל עלייך את יכולה לומר לו שיבחר מה שטוב לו, כך בתוך המסגרת את מאפשרת לו חופש, אחרת, בחופש מוגזם - אפשר ללכת לאיבוד.
בדיוק!
את תחליטי מה יהיה בבית, אבל הוא יחליט מה לאכול מתוך זה. לדעתי זה טוב וכדאי לא להתערב, גם אם ביום מסויים הוא החליט שהוא אוכל רק תפוחים, בוקר צהריים וערב.

בשמת,
_מה לעשות מול התקף תאווה למתוק? (ספציפית הצורך, הכמיהה, התשוקה הבלתי נשלטת ש"אני חייבת מתוק!")
קודם כל להבין, שזה לא מבטא צורך לגיטימי._
(זה ציטוט קצר שלא משקף את כל מה שכתבת שם, ובאמת שכתבת יפה)
קראתי בעיון ואני לא מסכים עם הנחת היסוד הזאת.
למה מתוק זה רע? למה מתוק לא לגטימי?

_יש תיאוריה על סרטן - להבדיל אלף אלפי ועוד אלף אלפי הבדלות - שאומרת שכל הזמן מתפתחים בגוף גידולים עם פוטנציאל ממאיר ומערכת החיסון מאתרת ומחסלת אותם כשהם קטנים. רק כשהמערכת חלשה ומפספסת את הגידול והוא עובר גודל מסוים, היא כבר לא יכולה להתמודד איתו בכוחות עצמה.
כשקראתי את התיאוריה הזו לראשונה, היא נראתה לי מטאפורה חזקה להרבה עניינים בחיים._
מקסים. מסכים, גם לגבי ההמשך שלא ציטטתי כדי לא להעמיס

מי מה,
היום, מיזמתו, אסף סיפר לי שהילדים קוראים לו שמן. כמעט יצאה לי שוב התגובה "מה פתאום שמן?!" אבל אז התעשתתי ועשיתי סוויץ' במוח לאשה השקולה והרגועה שאני חפצה להיות, ושאלתי בנחת "ומה אתה חושב?" הוא ענה שהוא חושב שהוא לא שמן, שבעיניו הוא רגיל אבל הילדים ממשיכים לקרוא לו שמן . לפחות הוא לא היה נשמע עצוב או כועס אלא די שווה נפש. שאלתי אותו אם אומרים לו גם שהוא הכי יפה כי הוא באמת הכי יפה. הוא אמר שלא אבל ראיתי שהיה לו נעים לשמוע את זה.
אם יום אחד אהיה הורה, אשמח אם תהיי הבייביסיטר

הזמן הכי טוב לאכילת ממתקים (אם בכלל) זה ממש לפני האוכל. אצלי לפחות. הממתק יוצר כמיהה לעוד, אז אני תיכף יושבת ואוכלת ארוחה טובה, בלי קינוח, וגומרת מבסוטה. אם אני אוכלת את הקינוח בסוף, אני יוצאת לא מסופקת ועצבנית.
לדעתי זה גם באופן טבעי.

להפחית את זמן הצפייה בטלוויזיה לפחות משעתיים ביום.
מגוחך לדעתי לקרוא לשעתיים "להגביל".
ואם כבר להגביל, אז לדעתי לא יומית אלא שבועית. לבחור X שעות שבועיות. כי אולי ביום אחד יש תוכנית מעניינת של 3 שעות וביום אחר לא רואים טלויזיה בכלל.

פעילות גופנית בלי הכותרת של פעילות גופנית.
לדעתי זה נכון גם לילדים וגם למבוגרים.
אני נחרד כל פעם מחדש מהאופנה הנוכחית של עבודה משרדית במישרה מלאה + מנוי לחדר כושר. כאילו ווואו?! אף אחד לא שם לב שזה קצת סינתטי?
צריך שפעילות גופנית קלה ונעימה תהיה חלק מהחיים, מסיבות שלא קשורות לפעילות גופנית.
למשל ילד שהתחביבים שלו דורשים ממנו להזיז את התחת (כדורגל או אפילו סתם לצאת עם החברים החוצה), או מבוגר שעושה את כל הקניות שלו בעיר עם אופניים (או ברגל).

אוי אורי כמה רואים שאין לך ילדים אם אתה באמת מאמין
הפתרון צריך להיות בכך שיהיה בבית רק אוכל בריא!
הרי שתי הודעות מעליך יש ילדה שאכלה בגן ארבע חתיכות פיצה ושלוש פרוסות עוגה וזה עוד לפני שהגענו ל:"תקני לי וזה עוד לפני שהזכרנו במבה בגן שעשועים "מה אתה לא מרשה לו במבה ?!? אבל למה ?!??"
וזה גם בלי קשר ל:"טוב שתבוא אלינו ותישאר לארוחת ערב" בבית שמגישים בו ג'חנון ובורקס עטופים במלוואח כארוחת ערב אחרי שהילדים ראו TV כל האחרי צהריים תוך כדי אכילת ציפסים ביסלי ודוריטוס.
אין לי פתרונות באמת שלא (אם היו לי פתרונות להשמנה הייתי מכילה אותם על עצמי )
יש רק ניסוי ותהיה בדיקה ומציאת הדרך האישית שמתאימה לכל אחד ואחד .
וכן מציאת הדרך הזאת מלווה בהרבה מאמץ

מזדהה בכאב גם עם תחושת הבושה. טוב להתוודות על זה.

שמתי לב שאני נמנעת מלהסתכל, מרוב שזה היה לי כואב וקשה, והכאב היה מתגבר בגלל האשמה שחשתי. ברגע ששמתי לב לזה, מה שעוזר לי בקטעים האלו זה להמשיך להסתכל עליה, תוך כדי נשימות עמוקות, ולשנות במודע את צורת ההסתכלות. למצוא את היופי שיש בה, להיזכר בציורים של רובנס , להפריד את הגוף של הילדה שלי (שבדיוק כמו מה שתיארת
בימים טובים היא נראית מלאה באופן חינני ולא יותר ) מכל הפחדים שלי.
ברור שזה לא בא במקום התמודדות עם הבעיה, רק עוזר ברגעים הספציפיים האלו, מאפשר קבלה של מה שיש באהבה.

אילה, לא התכוונתי שזה הפתרון הסופי ולא צריך כלום יותר מזה.
את ממש הוצאת את דברי מהקשרם. כתבתי שצריך שבבית יהיה אוכל בריא, ושהילד יבחר מה שבא לו מתוך זה, במקום להסביר לו על החשיבות באכילת מזון כזה או אחר, במקום לדבר איתו על תאוריות.
במקום לקרוא בעיון מהתחלה עד הסוף את מה שקראתי, בהקשרו, את סתם קופצת כי אין לי ילדים. (ושוב, לא בא להאשים אותך, וברור לי שכתבת ממקום של הזדהות עם אמהות וכאב אישי).

וברור שמה שהילד אוכל בחוץ זאת בעיה קשה, שגם שונה ממקרה למקרה ובאמת עניין של מציאת הדרך האישית.

מה שאני מעלה זה סתם נקודות ורעיונות.

ואם לרגע לא ננסה ש100% ממה שהוא יאכל יהיה בריא. בואי ננסה לכיוון ה70%.
אז בדיוק כמו שאני יכול לקחת איתי אוכל מהבית לבסיס, כי המזון בחדר האוכל בצבא הוא בין מזיק לרעיל,
למה אמא לא יכולה לשלוח את הבן שלה לגן עם אוכל מהבית?

אולי אפשר לנסות להכין בבית ממתקים בריאים שינצחו את המתחרים שאצל הדודה? אפשר להכין כמות ולשמור במקרר. וגם בד"כ ההכנה מאוד קצרה, שתי שניות ומערבל מזון

(אילה, אני קורא קצת מחדש את מה שכתבתי, ונראה שקצת עניתי לך בתוקפנות.. אני לא עורך מחדש את דברי, רק אומר שאין לי כוונה לריב, פשוט אני ממש לא אוהב שמוציאים את דברי מהקשרם)

בוא נסכים על זה שלמרות שלשנינו אין ילדים ולאחד מאיתנו גם אין כנראה ניסיון בלגדל ילדים דעותינו חלוקות
מנסיוני ילדים שיש להם בבית רק אוכל בריא מתחראים יותר על ממתקים עוגות ופיצות כשאלה זמינים אליהם
וכמו שכתבתי אין לי מושג איך פותרים את הבעיה יש לי רק מושג איך לא

איזה דף מעניין. התינוקת שלי בת 4 חוד', דפים כמו זה מבהירים לי שאין לי מושג לקראת מה אני הולכת

.
אני מניחה שבין רגש אשם למשנהו אתן יודעות איזה מזל יש לילדים שלכן עם אמהות מדהימות כאלה!

טוב, אז אני בכל זאת אכנס לשיחה הזאת, למרות שבהתחלה חשבתי שלא.
אורי, קודם כל , נגעה ללבי האכפתיות וההתיחסות המפורטת שלך. עכשיו אני אתן את שני הזוזים שלי (ותודה לצוויליך על הביטוי) לגבי המעבר בין תאוריה לחיים שלי. עד שבני הבכור היה בן שנתיים, באמת לא נכנסו הביתה מזונות קלוקלים. כשהוא היה בן שנה ועשרה חודשים חזרנו לחיות בארץ. חברה שלי אמרה לי אז "את עוד תקני חטיפים" . חשבתי שהיא מדברת שטויות. אבל אז הוא התחיל ללכת לפעוטון. בפעם הראשונה שראיתי שנותנים שם עוגיות בבוקר, הלכתי לעבודה בוכה. בחלוף הזמן מצאתי שעדיף לי לשחרר את הלחץ סביב הנושא הזה ולקבל את חוסר המושלמות בתזונה שלו. אני לא אומרת שמה שיש בתזונה של כולנו כמשפחה הוא המיטבי. ממש לא. אבל אני עושה הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון. סך כל המשתנים, שמשתנים ללא הפסק, בכל רגע נתון כזה, הוא עצום. אני עושה טעויות, בטוח, אבל האמן לי, שהכניעה לחטיפים פה ושם היא לא הטעות הכי גדולה בהורות שלי. אני בטוחה שאפשר לגדל ילדים מאושרים על רסק ירוק וחלבה נאה, אבל בחיים שלי כרגע, זה גדול עלי. ובכל זאת אני מנסה למצוא דרכים להקל עלינו ולשפר מצבים לא נוחים, גם באורח חיים שהוא, להבנתך, אורי, שגוי.
(לא לוקחת סיכון לאי הבנות אינטרנטיות, כל זה נכתב בנימה חמה ואוהדת ולא מתנצחת)

מי מה,
אני מאוד מקבל את מה שכתבת,
ואולי כתבת בצורה קצת יותר מובנת (עבורי) חלק ממה שאילה רצתה לומר.

יש לי מה להגיב, אבל אעשה זאת מחר, כי אני ער כמעט 23 שעות רצוף וקשה לי לנסח משפט מורכב

אורי, קודם כל , נגעה ללבי האכפתיות וההתיחסות המפורטת שלך. קראתי וחשבתי על הדברים שכתבת, ועם חלקם הגדול אני מסכימה.

מעבר לכך - כל מה שמימה כתבה נכון גם לגבינו. האוכל בבית בסך הכל בריא ומזין, ובאמת בבית כבר כמעט אין סיטואציות בעייתיות מבחינת האכילה. הבעיה היא בחוץ והיא יומיומית לגמרי. הממתקים הזבליים שמקבלים בצהרון (לצד מנת טלויזיה), הכיבוד אצל החברים ואצל סבתא, שלא לדבר על ימי הולדת ומסיבות שגם הם מתרחשים אחת לשבוע-שבועיים. אנחנו חיים בתרבות מלאה ממתקים ואוכל תעשייתי ברמות שמדכאות אותי באופן עמוק. ברגעי מצוקה אני מהרהרת לפעמים באפשרות לארוז את חיינו ולעבור מכאן לאיזשהו ישוב שבו אנשים אוכלים בריא יותר (ואם אפשר גם עושים ימי הולדת כמו פעם, ולא עם מפעיל, מתנפחים ומוזיקה מחרישת אזניים). אבל בחשבון כולל אני בכל זאת בוחרת לחיות במקום שבו בנינו את חיינו ויש לנו שכנים טובים וחברים ומשפחה ועבודות שאנחנו אוהבים - חיים שלמים.

מנסיוני ילדים שיש להם בבית רק אוכל בריא מתחראים יותר על ממתקים עוגות ופיצות כשאלה זמינים אליהם
זה בהחלט נכון לגבי הבת שלי, ועד גבול מסוים אני מוכנה לשלם את המחיר (אותן זלילות לא מבוקרות בחוץ), כי היא אוהבת את האוכל הבריא בבית ולא מתוסכלת לאכול אותו. לגבי תכולת ארוחת הבוקר ששולחים לגן, אנחנו עושים פשרות כדי למתן את הקנאה בילדים אחרים. יש ילדים שמביאים לגן מעדני חלב בטעם שוקולד, למשל (אלוהים יודע מה ההורים שלהם חושבים לעצמם). לבת שלי שמנו אקטימל כתחליף, אבל בשלב מסוים היא מאסה בו וביקשה מעדן חלב. הפשרה הייתה "גמדים" (גבינה לבנה בתוספת מחית פרי וסוכר לבן. אני לא משלה את עצמי שזה הרבה יותר טוב תזונתית, אבל זה בכל זאת קצת יותר טוב). יש ילדה אחרת בגן, היחידה כמדומה שהוריה מקפידים באוכל יותר מאתנו, ואני לא יודעת מה מכילה ארוחת הבוקר שלה, אבל יום אחד היא חטפה להדס את הגמדים ואכלה לה חצי מיכל. לא הייתי רוצה להגיע למקומות האלה.

באופן כללי אני מרגישה בעניין האוכל שהדס כאילו צועדת יחפה בעולם, ואנחנו צריכים להתרוצץ סביבה בלי הרף ולעקור את הקוצים מהדרך כדי שלא יפצעו אותה, וזה קשה ומתיש ומצליח רק חלקית. אני רוצה לעזור לה לגדל סנדלים, כלומר יכולת פנימית להתגונן מול פיתויי הסביבה, ואני מאמינה שאם זה יקרה זה לא יבוא דרך פיתוח משמעת עצמית או הקניית ערכים כלשהם, אלא דרך הגוף (פעילות גופנית, אולי שינוי תזונתי או דיקור - דברים שימתנו את התשוקה עצמה).
אגב, הבת הקטנה שלי גרה באותו בית ובאותה סביבה, זוללת אבוקדו, טחינה גולמית מלאה ושאר דברים טובים, והיא ממש כחושה - אחוזון 20 במשקל ו-75 בגובה. זה מחזק עוד יותר את התחושה שחוסר האיזון הוא קודם כל פנימי.

אני יודע שזה לא העיקר, אבל בכל זאת משהו -
ניסית פעם את הרעיון של להכין בעצמך את הממתקים? מנסיוני, ממתקים הם מסוגי המזון שלוקח הכי מהר להכין.

סתם לדוגמא, אמרת "גמדים".
אני מניח שעירבוב של פקאנים ואגוזי ברזיל עם בננות ותותים מיובשים (להכין כמות ולשמור בצנצנות בפריזר) שם בכיס הכי קטן את הגמדים.

ואני לא יודעת מה מכילה ארוחת הבוקר שלה, אבל יום אחד היא חטפה להדס את הגמדים ואכלה לה חצי מיכל. לא הייתי רוצה להגיע למקומות האלה.
לא בטוח אם הבנתי מה פה האישיו שאת מדברת עליו.
על זה שהילדה השניה היתה רעבה מדי, על זה שהיתה פה קנאה, על זה שלקחו להדס את האוכל..?

סוגיית הסנוביות בלהביא אוכל משלך ולאכול רק ממנו ולאף אחד אחר אסור להתקרב - היא סוגייה ידועה גם אצל אנשים בדיאטה בריאותית שמביאים אוכל מהבית (כמוני), ולא רק אצל ילדים בגן.
אפילו עדיאל תל אורן, שנתן לנו לא מזמן הרצאה בנושאי בריאות וטבעונאות, הזכיר את הנושא.
הפתרון שלי הוא שאני מבין כמויות יותר גדולות ממה שאני מסיים לבד, ותמיד מחלק למי שרוצה. קצת רסק-ירוק להוא, קצת תמרים להיא...
אני מקווה שאם יהיה להדס בתיק הרבה מהחיקוי של הגמדים, וכפית נוספת, לא רק שלא יריבו אלא תהיה לה חברה חדשה...
(אם כי אולי אני אופטימי)

הדף הזה מכיל אוסף כלכך גדול של שיעורים על החיים

_לא בטוח אם הבנתי מה פה האישיו שאת מדברת עליו.
על זה שהילדה השניה היתה רעבה מדי, על זה שהיתה פה קנאה, על זה שלקחו להדס את האוכל..?_

אורי, דיברתי על קנאה. החברה של הדס קנאה בה, כי הדס אוכלת מדי יום משהו שלאותה ילדה אסור לאכול, משהו שהיא ביקשה מהוריה והם לא הסכימו לו. איסורים יוצרים סיבוכים ותגובות בומרנג.

אני בהחלט נוטה לנסות את רעיון הממתקים תוצרת בית, אם כי ילדים - לפחות אלה שלי - בטוחים שמזון טעים באמת חייב לבוא באריזה מסחרית צבעונית, רצוי עם איזו "הפתעה" מצורפת.

אני מקווה שאם יהיה להדס בתיק הרבה מהחיקוי של הגמדים, וכפית נוספת, לא רק שלא יריבו אלא תהיה לה חברה חדשה...
רעיון מקסים, ובאמת הייתה לנו תקופה כזו בחורף, כשהדס לקחה לגן אשכול עגבניות שרי אורגניות וחילקה גם לחברות.

מימה והאמא שלומדת כתבו את מה שהתכוונתי בכל כך הרבה עדינות ומקסימות שכל מה שנשאר לי זה להוריד לעצמי איזו כאפה על היד ולהגיד לעצמי מתי תיהיה פחות מגושמת

יש ילדים שמביאים לגן מעדני חלב בטעם שוקולד, למשל (אלוהים יודע מה ההורים שלהם חושבים לעצמם).
אי אפשר לדבר עם הגננת?
בגן של בני הבכור (4) גן עיריה רגיל ביותר, באסיפת הורים הראשונה קיבלנו דף שמפרט כללים שונים בינהם מה מותר להביא לגן וביקשו בפירוש לא ממתקים, לא מענדי חלב , לא קורנפלקסים. ומידי פעם יש תזכורת בדפי הסיכום השבועי.
" אנו מזכירים כי.." ויש מקרים שמדברים עם ההורים.
< וכאן פינת ההשווצה: אני מקבלת מחמאות על זה שהארוחות של השמנדריק מגוונות ועל זה שיש לו תמרים, שקדים וצימוקים בקופסת האוכל (-: >

ומצד שני ניזכרתי במשהו שמעצבן אותי, יש בגן מנהג של "ממתק שבת" שאבא\אמא של שבת מביאים לילדים,
שונאת את זה!!!

שליחה על ידי אורחת* » 30 מאי 2008, 18:42

משהו עצוב ממקום אחר

עבר עלינו קיץ מצוין, עם הרבה פעילות גופנית ואוכל בריא (וגם פחות בריא). הדס נראית טוב בעיניי, 'יושבת טוב' בתוך מבנה הגוף הרחב שלה. מכל מקום, אני שוב מחפשת לה מכנסיים ארוכים, כדי שהסתיו לא יתפוס אותנו לא מוכנים.
אם מישהי מוצאת באחת הרשתות (או בחנות ירושלמית) מכנסיים בגזרה שהולמת ילדות רחבות, אשמח לשמוע. בפרט אני מחפשת ג'ינס עם בד אלסטי במותניים, כמו של ההריוניות. (בשנה שעברה מצאתי אחד כזה והדס חרשה עליו, אבל עכשיו הוא קטן). סתם מכנסיים עם גומי במותניים לא יושבים טוב.

Do you have someone who is visiting the US/Canada?
In Old Navy there are many girl's clothes in Plus Size, cute and not too expensive.

<Ima Incubator from work>

מתוך אתר קופת חולים מאוחדת:
אל תספרו קלוריות
קיימים ויכוחים רבים בין החוקרים מהי הדרך הטובה ביותר להפחתה במשקל אצל ילדים. רבים גורסים שהפחתה קלורית אינה בריאה ועלולה לפגוע בגדילה ובהתפתחות של הילד. מחקר שנערך באחרונה באיטליה גילה כי תפריט דל שומן והפחתה באחוזי השומן במזון מועילים יותר מאשר פחתה במספר הקלוריות.

החוקרים בדקו את מזונן של 22 ילדות בעלות משקל יתר. המשתתפות חולקו לשתי קבוצות. לכולן הוגשו ארוחות המכילות כמות זהה מבחינה קלורית.
אלא שקבוצה אחת קיבלה ארוחה דלת שומן שמקור האנרגיה היה מפחמימות מורכבות, ואילו הקבוצה השנייה אכלה ארוחה עתירת שומן.
לאחר הארוחה נמדדה מהירות חילוף החומרים ושרפת הקלוריות של כל אחת מהילדות לאחר הארוחה.
קצב שרפת הקלוריות בקבוצה שאכלה ארוחה עתירת שומן היה נמוך ב - 30% לעומת הבנות שאכלו ארוחה עתירת שומן.
המסקנה היא שלאחר ארוחה דלת שומן הגוף מאחסן רק שמינית מהאנרגיה במאגרי השומן, לעומת ארוחה עשירה שומן.
מחקר זה מחזק את הגישה שאין צורך בהגבלה קלורית אצל ילדים, אלא בהפחתת אחוז השומן בתפריט. רוב הילדים בעלי עודף המשקל אוכלים מזונות עתירי שומן כמו צ'יפס, פיצה, שוקולד, נקניקיות. אם הם יקבלו את אותו מספר קלוריות מדגנים מלאים, מפירות, מירקות, ממוצרי חלב, מעוף ומדגים, הם פחות יערערו את מזן האנרגיה של הילד, והוא לא ישמין בצורה קיצונית.

אם מישהי מוצאת באחת הרשתות (או בחנות ירושלמית) מכנסיים בגזרה שהולמת ילדות רחבות, אשמח לשמוע. בפרט אני מחפשת ג'ינס עם בד אלסטי במותניים, כמו של ההריוניות
מצאתי אחד כזה ביד שניה, וזכרתי שכתבת על זה אז ממש שמחתי, אבל לבת שלי זה לא נוח

(הן מחליקות לה למטה והיא כל הזמן צריכה למשוך אותן למעלה). אין מה לעשות, היא הכי אוהבת טרנינג.
לשמור לך אותו לכשניפגש? (עד שזה יקרה הזוג הזה אולי כבר יהיה כמעט מתאים לבתך

).

תודה, אין צורך @}
גם אצלנו בסוף הטרנינגים לוקחים בגדול ועניין הג'ינס ירד לגמרי מהפרק. אני רואה שגם החברות הרזות שלה מסתובבות בחליפות טרנינג, ובכלל - נעלי התעמלות ומכנסי טרנינג איכשהו מזמינים יותר פעילות ספורטיבית (גם מאפשרים אותה וגם מכניסים לאווירה המתאימה).

בתחילת העונה איכשהו הסתבכתי עם עצמי, עד שהבנתי שהפתרון הוא לקנות טרנינגים שנוחים לה ופשוט לקצר אותם בשיא הענייניות (מצאתי שכנה שעושה זאת בשמחה).

עוד קצת מקורותינו:
הדס עושה לא מעט פעילות גופנית ואוכלת די בריא. הגעתי למסקנה שלא כדאי לנסות להפוך את התפריט של הדס לבריא עוד יותר, מפני שהסביבה שלנו (בית הספר, השכנים, המשפחה המורחבת) מפוצצת בג'אנק, ויש גבול לכמה אפשר להתבדל בלי לשלם על כך מחירים במטבעות של מתח, תסכול ותחושת נבדלות.

התייעצתי עם רופאת הילדים ויחד מיקדנו את הבעיה בכמויות שהדס אוכלת. הכיוון שהיא הציעה היה להביא להקטנה הדרגתית של נפח הקיבה של הדס, כך שבהדרגה התיאבון שלה יקטן והכמויות יפחתו. הרופאה טענה שאצל ילדים אפשר לראות שינויים די מהירים בנפח הקיבה. היא הציעה להרגיל את כל בני המשפחה לשתות כוס מים לפני כל ארוחה, לאכול על צלחות קטנות ולהתמקד באוכל דל קלוריות וממלא כמו מרק וסלט (אלה ההצעות שאני זוכרת). הרופאה הציעה במפורש להגביל את מספר המנות שאפשר לקבל מאוכל שמן, גם בצהרון. היא הציעה להסביר להדס שלגוף שלנו קשה לפרק כל כך הרבה אוכל. באופן מפתיע ההסבר הזה היה די משכנע עד כה.

אני ממשיכה להתבונן ולחפש מה מביא לאכילת יתר ומה ממתן את האכילה. לדוגמה, גיליתי שאם אני חותכת בכל בוקר צלחת של פלחי תפוז ותפוח ופשוט מניחה אותה על השולחן, הדס נמנעת מלבקש מנה שנייה של חלב עם קורנפלקס. הכנסתי את זה לשגרת היום שלנו.

ועוד עיקרון אחרון שנראה לי מועיל: להגדיר יעדים אך ורק במונחים של הרגלים טובים, רצוי הרגלים על דרך החיוב ולא על דרך ההימנעות, כשבכל פעם מכניסים לשגרה רק עוד הרגל אחד: לשתות כוס מים לפני הארוחה, לאכול סלט מחמישה סוגי ירקות בארוחה, לעשות פעילות גופנית מסוימת בשעה קבועה או ביום קבוע בשבוע, וכן הלאה.

איך הקול השפוי שלך בא לי בזמן, עם כל טרפת הממתקים והמטוגנים של חנוכה.
למה? למה? למה? אמא שלי , עצמי ובשרי קונה להם את הסביבונים הענקיים האלה מלאי האשפה, ולאן שלא הולכים מגישים לנו סופגניות . הבכור דוקא צורך במתינות אבל הקטנים.... הפיונת ירדה במסיבה אחת על שתי ספגניות בלי להניד עפעף. המרכזי כמעט ואחר כך עוד ביקש ארוחת ערב

. אני אומרת לעצמי בלב "זה זמני, זה זמני, שחררי" אבל זה לא מצליח לי כל כך. אני כאחוזת דיבוק חותכת ירקות ושמה על השולחן בכל מקום שאנחנו מתארחים בו (כמובן תוך אזהרה חמורה שאסור לילדים לגעת, כי זה עדיין עובד עליהם אפילו שהם מודעים למניפולציה). הלואי והאוכל בכל החגים היה שילוב של יומכיפור וטו' בשבט...
אבל חג שמח!!!

אני מרשה לעצמי להתנהג לא יפה להורים שלי ולחמי ולחמותי במובן הזה של להתעקש איתם לא להיסחף עם הממתקים. זה לא לגמרי עוזר כי הנה רק אתמול הם הביאו להם שקיק של מטבעות שוקולד, לכל ילד אחרי ארוחת חנוכה מפוצצת בשמן.
מה התחשק לי לעשות?לצרוח. אבל אז נשמתי עמוק, אמרתי לילדים שמאוחר, ונשמור את השוקולד למחר, כי ב21 בערב לא אוכלים שוקולד.
אני מגלה, שטוב שאין אוכל מיוחד לילדים. אני לא אומרת להם לאכול ירקות(אלא אם מתפלק לי מהפה) או שום דבר אחר. אני משתדלת לא להציץ להם בצלחות(זה קשה!!) לאכול כמה שיותר ירקות בעצמי . אחרי כל השנים האלו של מאבק באוכל שאינו בריא, אני שמה את החרב בצד ומעמיסה על הצלחת שלי חסה.

לגבי ג'ינס רחב-אולי אפשר לקנות במידה יותר גדולה ופשוט לקצר את האורך?קניתי בזמנו בזארה מכנסיים לילדים עם גומי פנימי כמו של מכנסי הריון, זה מאד נחמד לילדים

חנוכה חג מזעזע מבחינה תזונתית. לא ברור לי ממתי סביבוני קרטון מלאים בממתקים נחותים הפכו לחלק מסמלי החג, אבל כל יום הן חוזרות עם אחד כזה הביתה, ועם דיווחים על סופגניות וממתקים שאכלו בגן / בבית הספר / בצהרון. אני אומרת לעצמי בלב "זה זמני, זה זמני, שחררי" אבל זה לא מצליח לי כל כך, מה גם שזו רק הקצנה של הצפת הממתקים שיש לנו גם בשגרה. בבית הספר מצד אחד כביכול מחנכים לתזונה בריאה, ומצד שני מחלקים להם ממתקים פעמיים בשבוע בערך, בכל פעם שרוצים לתת פרס או תמריץ, לנחם (אחרי מתן חיסון), או לציין אירוע. בכל יום שישי, 'ילד השבוע' מחלק עוגת שוקולד, וגם הילדים שיש להם יום הולדת. כשהם למדו את הצליל כָּ הם ציינו זאת בהכנת כדורי שוקולד, וכן הלאה. ובצהרון יש ילדים אחרים וגם הם מציינים את ימי ההולדת בחלוקת שקית גדולות של ממתקים זולים.
רוב האנשים סביבי רואים בהצפת הממתקים הזו משהו תמים, נחמד ולא מקומם, ואני מרגישה שרק אני אוכלת את הלב ונתפסת על ידי הסביבה כמחרבת שמחות. לפחות מצאנו איך להתגונן מפני כמויות הממתקים שמגיעות הביתה: כל הממתקים הולכים לקופסת פח גדולה (הבנות מתחלקות בממתקים שלהן), וממנה אפשר לאכול ממתק אחד ביום. זה עובר ככלל הגיוני ולא מכביד מדי.

אגב סבא וסבתא, לקחנו את חמי וחמותי לשיחה בנושא וניסינו לגייס אותם למלחמה במשקל העודף ("לגייס", להבדיל מ-"להתעקש" איתם, שאף פעם לא עבד). ניסינו לדבר בשפה שתשכנע אותם, על בעיה רפואית והנחיות מרופאים. זה עבד באופן חלקי. הם אוספים את הבנות בכל יום שישי בצהריים ומבלים איתן עד שעות הערב. ביקשנו להגביל את מספר פרוסות הפיצה שמותר לבנות לאכול (פיצה זה אחד המאכלים שלוחץ אצל הדס על איזה מתג של אכילה לא מרוסנת). חמותי אמרה שאם כך, היא תנצל את בוא החורף כדי להפסיק לקחת את הבנות לקניון ביום שישי, כי נוצרה התניה שקניון הולך עם פיצה, וקשה לה להגביל את כמות הפיצה. אני כמובן שמחתי. שתי ציפורים במכה אחת.
סיכמנו שהבנות אוכלות אצלם רק ממתק אחד (ביצת הפתעה). אחרי תקופה שבה חשבנו שהבקשה שלנו כובדה, התברר לנו בדרך אגב שחמי וחמותי קונים להן בקבוקי שוקו כשהן אוספים אותן (נוסף על ביצת ההפתעה). הם פשוט לא ראו בזה ממתק, או מה שיותר סביר, העדיפו לא לשנות את ההרגל הזה כל עוד לא שמעו דרישה מפורשת. חמותי מאוהבת במבנה הגוף העגלגל של הדס ולא רואה בו בעיה, ובאופן כללי היא מתקוממת מול כל הצבת גבולות לילדים, בכל תחום. טוב, לא ניכנס עכשיו לפסיכולוגיה שלה... מכל מקום, זה משחק מאוד עדין, מה לגיטימי לבקש מהם ומה מוגזם.

הם פשוט לא ראו בזה ממתק, או מה שיותר סביר, העדיפו לא לשנות את ההרגל הזה כל עוד לא שמעו דרישה מפורשת.

דווקא ההסבר הראשון נראה לי מאוד מתאים לבני הדור הזה. הם בטח חושבים שזה בריא, כי יש בזה סידן (בחלב).

איזה כייף שאת פה. צרת רבים היא לא חצי נחמה, אבל אולי רבע... יש בזה משהו... אז לא שאני שמחה שגם לילדות שלך דוחפים ממתקים אבל אני שמחה שאנחנו מזדהות יותר בגלל זה P-:

אני ממשיכה להתבונן ולחפש מה מביא לאכילת יתר ומה ממתן את האכילה. לדוגמה, גיליתי שאם אני חותכת בכל בוקר צלחת של פלחי תפוז ותפוח ופשוט מניחה אותה על השולחן, הדס נמנעת מלבקש מנה שנייה של חלב עם קורנפלקס. הכנסתי את זה לשגרת היום שלנו.

זה, בדיוק!
הלוואי שהייתה לי אמא כמוך...
בעצם, אפשר לבוא לגור אצלכם?

(אמא שלי הייתה מעירה שאני שמנה וממשיכה לטגן שניצלים ולהכין קוסקוס...)

שלום לכן,
אני זקוקה לעצות ורעיונות.
אלה (לצורך העניין) בת כמעט שלוש מסוגלת לאכול כמויות עצומות.
לשמחתי היא אוכלת הכל גם ירקות, פרי וסלטים מכל סוג כמעט. אנחנו מגישים ירקות קודם כל ורק אחכ חלבון ופחמימה אבל היא תאכל מכל מה שיש ותבקש עוד ועוד ועוד. חלבון היא תאכל עד שנגמר.
עכשיו זה עדין חינני ומתוק העגלגלות שלה אבל אני חוששת שהאכילה הזו יוצרת לה קיבה מאוד גדולה שתיצור בעיה בהמשך.

עד עכשיו דיברנו על זה (האיש ואני) רק ביננו ודאגנו כאמור לתגבר את הירקות (עכשיו נוסיף גם שתייה לפני הארוחה) ולהגיש במנות קטנות כך שתוספת לא תהווה בעיה. אנחנו מכינים את כל האוכל שלנו בבית ולא מטגנים בכלל כך שאין בעיה עם האוכל עצמו. לפני יומיים הגננת המקסימה שלה שאלה אותי בשיא העדינות אם אני רוצה להגביל את כמויות האוכל או להשאיר את המצב כמות שהוא. היא ספרה לי שכמות האוכל תלויה בתיאבון של שאר הילדים באותו היום כי היא פשוט לא קמה כל עוד יש אוכל על השולחן.
הודיתי לה ואמרתי לה שאני אחשוב על זה.
כאן אני צריכה את הרעיונות שלכן.

איך להגביל בלי ליצור תחושה של חסר?
איך לעשות את זה בלי לשתול לה רעיון שלילי לגבי עצמה/ גופה/ אופן אכילתה? בכל זאת מסביבה עוד חמישה ילדים שלא מגבילים אותם.
מה בדיוק להגיד לה. אני רוצה לחשוב על מנטרה/ משפטים קבועים שהגננת והמטפלת יאמרו לה.
אני רוצה לדבר עם הגננת והמטפלת לפני שאנחנו מתחילים ולמצוא דרך להגיע לכך שהגישה שלהן תהיה מאוד חיובית. גם אם הן יגידו את הדבר הנכון אבל ישדרו אחרת זה ייקלט.

למזלי יש לי עם מי לדבר הן שתיהן ישתפו פעולה בשמחה. בקיץ ישבתי עם הגננת על התפריט והיא שתפה פעולה ב 100% וזה משפחתון פרטי כך שהעלות של השינויים כולה עליה ובכל זאת היא הלכה איתי. הבעיה היא לא באיכות או בגיוון רק בכמויות.

כל רעיון הערה והארה יתקבלו בברכה@}

נונה יקרה,
מאחר שהתינוקת שלי עומדת להתעורר בכל רגע, אני אהיה תמציתית:
קודם כל, נשמי עמוק. זה מסע ארוך של ניסוי ותעייה, התבוננות ולמידה. מסע של שנים שמצריך נשימה ארוכה. להתמודדות עם עודף משקל (אם יתפתח) תוכלי, אם תרצי, לתת הקשר של הזדמנות להתפתחות. בשבילי, למשל, זו הזדמנות ללמוד לדאוג פחות ולבטוח בחיים, וגם הזדמנות לעשות תיקון, לגדל ילדה שחיה טוב עם עצמה למרות חוסר המושלמות שלה, לפתח סלחנות וחמלה אמיתיות כלפי חוסר המושלמות של הדס, שלי, של כולם.

אם תקראי את הדף הזה תמצאי לאורכו המון רעיונות טובים. נסי לא להציף את עצמך אלא לבחור בכל פעם רעיון אחד, לנסות אותו ולבדוק האם הוא עובד בשבילכם. עקב בצד אגודל, baby steps. אני ממליצה לך לקרוא גם את הדף סירבול וכובד תנועה אצל ילדים. יש שם המון רעיונות איך לעודד ילדים להיות פעילים יותר גופנית. פעילות גופנית היא נושא הרבה פחות טעון ובעל פחות פוטנציאל להסתבך מנושא ההגבלות על האוכל. מעבר לכך, חיזוק הביטחון הגופני של אלה וההנאה שהיא מפיקה מהגוף שלה יעזרו לה לבסס דימוי גופני חיובי, שאי אפשר להפריז בחשיבות שלו, במיוחד עבור ילדה עגלגלה. (בסוגריים: דיברתי לא מזמן על ענייני האוכל עם הבחורה המקסימה שמפעילה את הצהרון של הדס, והיא אמרה לי דבר מעניין: שלמרות שילדים בגילה של הדס יכולים להפגין הרבה רוע, היא מעולם לא ראתה מישהו צוחק על מבנה הגוף או על הסירבול של הדס, ולדעתה זה בגלל שהדס לא מתנהגת כמו ילדה שמנה או מסורבלת. היא שמחה, בטוחה בעצמה, אנרגטית ואוהבת להשתתף במשחקי ספורט. "רחוקה מלהיות בטטה", אם לצטט את הצהרונית).

וספציפית לשאלות שלך: אני ממליצה בחום להגביל מנות מסוימות, אבל אף פעם לא להגביל רק את אלָה, אלא לנסח זאת כחוק כללי של הגן או הבית. נגיד, אם אלה מבקשת פרוסה שלישית של לזניה, אפשר לומר לה: "מהלזניה אנחנו אוכלים רק שתי מנות. אם את עדיין רעבה, את יכולה עכשיו לאכול עוד סלט או מרק". אם יידרש הסבר, נסו את "לגוף שלנו קשה לפרק כמות גדולה מהמזון הזה" או משהו דומה. כעיקרון, אם ההגבלה היא סבירה, לא צריכה להיות בעיה להפוך אותה להגבלה שחלה על כול הילדים (וזה מבחן טוב לסבירות של ההגבלה).

את שואלת איך להגביל בלי ליצור תחושה של חסר. קודם כל, צריך לנסות להגיע כמה שפחות למצבים שבהם צריך להציב לאלה את הגבולות הללו. אפשר לנסות להביא להקטנת כמויות בדרכים אחרות, כך שהיא עצמה תיזום את הפסקת האכילה. הקפידו לאכול בצלחות קטנות ולעודד את אלה לשתות מים לפני הארוחה, לאכול לאט, בנגיסות קטנות, וללעוס את המזון היטב. את יכולה לחשוב על משפטים או על משחקים שיעודדו אותה לעשות זאת, וחשוב גם לתת לה דוגמה אישית. חפשו גם דרכים להאריך את משך הארוחה, כך שהמוח יספיק לקבל את מסר השובע. אצלנו עובדים כל מיני מאכלים שמגרים "לשחק עם האוכל": ביצה רכה שלוקח זמן לקלף, ביצה קשה שהדס חותכת לעצמה בסכין פלסטיק ומוסיפה לסלט, ירקות חתוכים שעושים מהם פרצופים, דברים כאלה. אוכל בריא ודל שומן וקלוריות רצוי שיהיה מוגש בצלחת מרכזית וללא הגבלה; אוכל שעדיף לאכול במתינות עדיף לשים בצלחות אישיות, ולאפשר רק תוספת אחת.

את אומרת שאלה פשוט לא קמה כל עוד יש אוכל על השולחן. העובדה שהיא אוכלת כמויות מופרזות בזמן הזה מעידה שהיא אוכלת מהר, כמו הרבה ילדים עם נטייה לאכילת יתר. עד שאלה תלמד לאכול לאט יותר, אולי הגננת יכולה לפתות אותה בפעילות אחרת בזמן שהילדים האחרים מסיימים לאכול, למשל, להיות "העוזרת האישית" של הגננת בארגון הגן לפעילות שאחרי הארוחה?

< זהו, צריכה לקום לתינוקת >

קודם כל תודה על כל מילה @}.

מבחינת תנועה אנחנו במקום מצוין. אלה כבר לוקחת חלק במשחקי כדורסל משפחתיים, טיולי אופניים, טיולים רגליים והליכות במושב. רוקדת בכל הזדמנות, מטפסת מגיל צעיר על כל סולם ומתקן שעשועים, וגם מחכה שוב לקיץ כדי לשחות בבריכה. היא רואה אותי הולכת לאימון פעמיים בשבוע ולפעמים מבקשת שאעשה איתה בבית "מה שעשית בשיעור".
אני לא מודאגת בתחום הזה. רק בנושא האכילה.

לפתח סלחנות וחמלה אמיתיות כלפי חוסר המושלמות שלי, של כולם
נכון וטוב תמיד. תודה על התזכורת

אני לוקחת איתי לשיחה עם הגננת והמטפלת את הרעיונות האלה:
לנסח זאת כחוק כללי של הגן או הבית נראה לי נכון.
וגם המדד טוב מאוד: אם ההגבלה היא סבירה, לא צריכה להיות בעיה להפוך אותה להגבלה שחלה על כול הילדים

דוגמא למשפטים שאני מחפשת: "מהלזניה אנחנו אוכלים רק שתי מנות. אם את עדיין רעבה, את יכולה עכשיו לאכול עוד סלט או מרק". "לגוף שלנו קשה לפרק כמות גדולה מהמזון הזה"

לעודד את אלה לשתות מים לפני הארוחה, לאכול לאט, בנגיסות קטנות, וללעוס את המזון היטב.

לחשוב על משפטים או על משחקים שיעודדו אותה לעשות זאת

אוכל שעדיף לאכול במתינות עדיף לשים בצלחות אישיות, ולאפשר רק תוספת אחת.

הגננת שלה, כדי לעודד אותה לקום מהשולחן, נותנת לה לפנות כלים. זו משימה שהיא אוהבת לעשות גם בבית והיא היחידה, לפחות עד עכשיו, שעושה זאת במשפחתון והיא מאוד גאה בעצמה.

מישהי יכולה לשתף במשחקים או משפטים שמעודדים אכילה נינוחה?

בד"כ אלה תגיד על עצמה "אני יפה" או "אני כל כך יפה".
היום היא אמרה לי "אני חתיכונת" (מלשון חתיכה) וזה עורר בי תחושה מאוד לא נעימה. אין לי מושג מאיפה זה הגיע. מי מדבר ככה לבת 3? מה הקשר בין ילדה, אפילו גדולה ממנה בהרבה, למילה חתיכה בכלל ולצורת ההקטנה הזו בפרט?
זו רק אני? או שגם אתן מרגישות שיש כאן משהו *&W?!^

עברתי להסתכלות. מתי קורה שהיא אוכלת כמויות גדולות במיוחד. רק אחרי זה אחליט איך ומה.

נונה, נשמע שאתן בכיוון הנכון.
מציעה לך להתבונן גם על הצד השני של המטבע: מתי קורה שהיא אוכלת כמויות מתאימות?

שלשום ישבתי עם הדס בארוחת הערב והיא פירקה להנאתה תרמילים של שעועית מבושלת וחקרה אותם. אותה ארוחה התנהלה בנינוחות והדס הכריזה על שובע אחרי שאכלה קערית סלט ומנה אחת של אורז מלא עם ירקות מבושלים. ההתנהגות הזו התחברה לי עם משהו שכתבתי בתגובה האחרונה לנונה. פתאום חשבתי על כך שהורים רבים מתלוננים על כך שהילדים (הרזים) שלהם "משחקים עם האוכל" במקום לאכול אותו, אבל אפשר גם להסתכל על זה מהכיוון ההפוך. נראה לי ש-
ילדים עם נטייה לאכילת יתר לא משחקים מספיק עם האוכל
הם ניגשים ישר לעניין ומנצלים את כל פרק הזמן שבו המשפחה יושבת אל שולחן האוכל לאכילה מהירה ותכליתית. הם לא עוצרים כדי לצייר עם המזלג בפירה או לפרק תרמילי שעועית. כך, כאשר הם מסיימים לאכול את הכמות שנחוצה לגופם, עוד לא עבר פרק זמן ארוך מספיק על מנת שתיווצר הרגשת שובע וסיפוק מן הארוחה.

מה דעתכן? האם זה תואם את הניסיון שלכן?

אפרופו לשחק באוכל

תיהנו.

אנא הציצו ב-לשכנע בנזקי תרבות הממתקים

מתי קורה שהיא אוכלת כמויות מתאימות? מתבוננת.

בימים האחרונים אכלנו ארוחות עם חברים שונים וגם ארוחה אחת אצל סבא וסבתא. כשיש עניין וילדים נוספים מסביב אלה עסוקה ואוכלת פחות.
אצלנו משוחחים בזמן הארוחה אבל לא מסתובבים. באחת הארוחות הילדים הסתובבו והמשיכו לשחק לאורך כל הארוחה, מדי פעם נגשו לשולחן אכלו משהו והמשיכו. את אלה זה ריתק וגם עצם המשחק שלהם. אלה ואח שלה ישבו ואכלו כשהם מסתכלים בחברים ואחכ הצטרפו אליהם. אלה אכלה פחות (דווקא אח שלה אכל יותר ממה שהוא אוכל בדכ בארוחה הזו).
בארוחה אחרת הילדים ישבו ליד שולחן נמוך עם כסאות קטנים ושיחקו תוך ישיבה ואכילה. היה סלט ירקות, לחם טוב ולבנה אבל גם לביבות בטטה שנאפו בתנור. עד שהלביבות יצאו אלה אכלה פרוסה עם לבנה וסלט מהרגע שהופיעו הלביבות ועד שהעלמנו אותן "נגמר" לא עניין אותה יותר כלום. בארוחה מוקדמת יותר באותו יום אכלנו בחוץ בחברת חברים תרנגולות וכלב, כלומר הרבה עניין ואלה הסתפקה בשתי קערות מרק עוף, למרות שהיו תפ"א ועוד ירקות שהיא אוהבת.

אני מוסיפה לרשימה שלי:
לעודד שיחה עם אלה בארוחה
לעודד התעסקות עם אוכל (לחתוך לחתיכות קטנות, לקלף, למרוח)
לעודד לעיסה (אתמול אלה אמרה לי "אמא את עושה כמו פרה" אבל הורידה הילוך ולעסה יותר)