יעוץ לאחרים

הנה כמה מחשבות לגבי יעוץ לאנשים אחרים:

אתמול קראתי (חלקית) את הדף, יסורי בגידה, "בובה" שם מנהלת רומן מחוץ לנישואים, בזמן שהיא בהריון, הרבה מייעצים לה שם להפסיק את הרומן ולנסות לשקם את הקשר שלה עם בעלה. באחת ההודעות האחרונות שלה היא אומרת שסיימה את הרומן, ואומרת:
בטח זה ישמח הרבה אנשים טובים כאן, לא?... בסופו של דבר, "הוכנעתי" ויישרתי קו. אני שוב ילדה טובה...

המשפט הזה שבר לי את הלב.
בלי קשר לכך שאני לא חושבת שלנהל רומן מחוץ לנישואין זה רעיון טוב, התחושה הזו שלה (אם פרשתי נכון) שדורסים אותה, מכניעים אותה, מפעילים עליה לחץ לעשות משהו שהיא לא בטוחה שהיא רוצה... מעוררת תחושה של משהו שגוי בעניין הזה של ליעץ לאדם אחר מה לעשות.

בזמנו קראתי גם את הספר "בגנות הפסיכותרפיה" שאומר פחות או יותר שכל טיפול נפשי מכל סוג שהוא הוא כפייתי, ובו המטפל כופה על המטופל את השקפת עולמו. כדרכן של הכללות, הטענות לא יכולות להיות נכונות תמיד, אולם התחלתי לשאול את עצמי איזה חלק מהן נכון. אני מכירה אנשים שעמדו על סף פרידה, והמטפל שלהם דחף אותם לצד זה או אחר (להשאר, או להפרד). האם המטפל תמיד דחף בהכרח לצד המתאים? ובעצם, למה הוא צריך היה לדחוף לצד כלשהו?

לפני כמה שנים גם השתתפתי בקורסים רבים בחברת לנדמרק, ואף הדרכתי אנשים אחרים שם. היו מדגישים לנו השכם והערב, שאסור לנו לעולם ליעץ לאדם אחר מה לעשות. תמיד השתדלנו להתמקד רק בחקירה של המצב, של הרגשות, כוונות, מטרות, מעצורים, ולתת לאדם השני למצוא לבד את דרכו. זה לא תמיד עבד. ובדיעבד היו החלטות שקיבלתי שלדעתי היו בניגוד לנטיה שלי, בגלל עידוד של אנשים שם שרצו בטובתי, אבל לא הבינו לגמרי נכון איפה אני עומדת. הדיעה שלהם היתה מוטית בגלל השקפת עולם מסוימת.

ביום יום אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מנסה להסביר לאנשים אחרים מה הם צריכים לאכול, לבשל, להתעמל, לעשות עם הילדים. אנשים לפעמים מנפנפים אותי ולפעמים לומדים ממני. לפעמים מתעצבנים עלי ולפעמים אני מתעצבנת. יש אנשים (בעיקר קרובים אלי) שאומרים לי שלמדו ממני הרבה. ואחרים שלא אוהבים לדבר איתי על הדברים הללו, אני יוצרת אצלם לחץ.

עוד משהו שאולי קשור, מישהו לאחרונה אמר לי, חבל שאנחנו עושים הבחנה גסה וברורה כל כך בין דתיים לחילוניים. ככה אי אפשר ללמוד אחד מהשני. חשבתי על זה שכשיש תפיסה מאוד מגובשת בנושא מסוים, פוסלים אנשים שחושבים אחרת, אי אפשר ללמוד מהם ובד"כ הם גם לא יכולים ללמוד מאיתנו.

כל הנושאים האלה מתקבצים לכמה שאלות.
עד כמה כדאי בכלל ליעץ לאנשים אחרים?
עד כמה אנחנו באמת יכולים לדעת מה מתאים להם?
עד כמה זה יכול לפגוע בהם?
מה אפשר לעשות במקום חלק מכל היעוץ הזה?

הדף הוא ייסורי בגידה.

מקשיבה בינתיים.
הנושא הזה מעסיק אותי רבות.

_עד כמה כדאי בכלל ליעץ לאנשים אחרים?
עד כמה אנחנו באמת יכולים לדעת מה מתאים להם?_
קודם כל, זו שאלה נכבדה מאד, למה הכוונה במילה "יעוץ".
אם את אומרת לאנשים מה הם צריכים לאכול, לבשל, להתעמל, לעשות עם הילדים אז את לא מייעצת בעיניי. את מקרצצת. למה? כי כל אחד אוכל/מתלבש/מתנהג אחרת ומסיבות שונות ומגוונות. הוא לא צריך לקבל ממך הנחיות שבכלל מתאימות לך באופן אישי. אם פיתחת ידע בתחום מסויים ואנשים רוצים להעזר בידיעותייך- זה דבר אחד. אם את "מנדבת" את העדפותייך ללא בקשה מהזולת וללא בירור מעמיק איתו- זאת ביקורת ושתלטנות.

אתן לך דוגמא מחיי:
אני מייעצת למשפחות בתחום הכלכלי (בסגנון "משפחה חורגת" אם את מכירה).
משפחות שזקוקות לעזרה כזאת הגיעו למצב בלתי נסבל בחשבון הבנק שלהם. אחרי שאני מנתחת את ההוצאות וההכנסות של המשפחה ולפני שאני מתווה להם דרך להחלץ מהמינוס, אני מבררת מה השאיפות שלהם: במה היו באמת רוצים להשקיע כסף, איך הם מדמיינים את העתיד הכלכלי שלהם. לכל משפחה יש חלומות אחרים וכל משפחה צריכה מסלול שונה בהתאם לשאיפותיה.

עד כמה כדאי בכלל ליעץ לאנשים אחרים?
כלכלית, עשוי להיות כדאי, אפשר להתפרנס מזה.

עד כמה אנחנו באמת יכולים לדעת מה מתאים להם?
אנחנו לא יכולים לדעת מה מתאים להם.
בתור אחד מאוד פעיל בדף שהזכרת, כניעותה של בובה כמסקנה איננה מתוך כך שהייעוץ שקבלה הוא שקבע מה טוב לה או מה מתאים לה, אלא, החיים הם אלה שקבעו את אלה בעבורה, ההחלטות שלה לא קשורות בייעוץ הזה כאן, שכן, ראשית דבר היא בחרה לחזור לאיש שלה, ובחירתה שלימה.
ההתרסה שלה בבחינת בטח זה ישמח הרבה אנשים טובים כאן, לא?... בסופו של דבר, "הוכנעתי" ויישרתי קו. אני שוב ילדה טובה... איננה קשורה לכל שאלותייך אלא למקום הזה שבו נשבר לך הלב.
ואולי טוב שנדבר בכלל על פנטזיות שלא מתגשמות או שלא יכולות להתגשם.
מעצם שם הדף שבובה בחרה, הרי שמראש לא היתה בגן עדן, מראש לבה היה חצוי, וכראשית הדף כך אחריתו, אלא, שבאחריתו, נוסף שם בובון, שממלא את עולמה ומקשר באחת את קשר הדם לאיש שלו נישאה.
מה גם שבן זוגה לבגידה (אם יש דבר כזה בכלל) לא ממש הסכים להמשיך ל"מרד" של בובה נגד הקו.

עד כמה זה יכול לפגוע בהם?
זה - בעיני המתבונן. יש שטוענים כלפי היועץ - שעצתו היא שהרגה את המתייעץ, בעוד האחריות איננה על היועץ כלל ועיקר.
עם זאת, אדם המייעץ מתוך כוונת זדון, עשוי, מתוך כוונתו הזדונית אכן לפגוע, מורלית, כלכלית, בריאותית, מוסרית או מינית.
קל מאוד לנצל את חולשת המתייעץ ולפגוע שם.
מעבר לכך, אף אחד עוד לא הצליח להרוג במילים.

מה אפשר לעשות במקום חלק מכל היעוץ הזה?
להעביר את מסר הריפוי, הטיפול, וההבראה ברמה הזו של רפאי עצמך, טפלי בעצמך, הבריאי בעצמך.

ואם כולם כך ינהגו, הרי שאשמח להיות מובטל, ולהתחיל לרקום גובלנים. באמת.

תודות.

תודה על הדף. גם אני חושבת על זה רבות.

אני באופן אישי ממש לא סובלת שמייעצים לי בלי שאני מבקשת עצות במפורש.
זה נותן לי תחושה שלא סומכים על היכולת שלי למצוא את הדרך שלי בעצמי (פתלתלה ככל שתהיה).

אני לא אוהבת את התחושה שאנשים חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה אני צריכה,
או שמרוב דאגה כלפיי (דאגה כנה, אני יודעת) מנסים 'לסדר לי את החיים' - כדי ששום דבר לא יחרוק או יכאב. (אם זה עובד כל-כך טוב, היו יכולים לסדר את החיים של עצמם כבר מזמן, לא?)

אני אוהבת שפשוט מקשיבים לי !
ואם גם יש עידוד או אמפתיה - זה אפילו יותר טוב.
אבל לכל הפחות - הקשבה נקייה.
לתת לי לעשות את הדרך שלי - ורק להקשיב. ורק ללוות. ולסמוך עליי. זה הכול.

מתוך ההבנה הזו, שאני חוקרת אותה על עצמי כבר הרבה שנים -
ניסיתי לחקור את זה גם מול הזולת.
ואני בהחלט חושבת שבהרבה מקרים (או ברובם?) - זה נכון גם לגבי אנשים אחרים.

רק מה, כשאני מנסה רק להקשיב, בלי לייעץ - זה הרבה פעמים קשה לי.
גם לי יש הנטייה לרצות 'לסדר לאנשים את החיים'. אני הרי כל-כך רוצה שיהיה להם טוב !

כמה קשה רק להקשיב.

*************

ואני מבחינה בכך, שהרבה פעמים כשאני מרגישה צורך לייעץ - זה נובע ממקום שיפוטי בתוכי.
מקום שמרגיש 'זה לא מספיק בסדר כמו שזה ככה, אני לא מצליחה לקבל את איך שהבן אדם הזה בוחר להתמודד - אני צריכה לנסות להגיד משהו כדי שזה ישתנה'.

דוגמא קטנה: ידיד שדיברתי איתו לא מזמן. הוא היה נורא מוטרד ממעבר דירה והיה נראה במורל די נמוך כבר כמה זמן - אז ניסיתי להראות לו שבעצם יש לו הרבה דברים לשמוח עליהם. ומשהו הרגיש צורם. היה נראה שהוא לא מתחבר לדברים שאמרתי. ואחר כך חשבתי על זה והרגשתי שלא הייתי אותנטית.
זה בא מתוך מקום שלי שהיה קשה לי לקבל את האדם כפי שהיה באותו רגע - שקוע בבעיות שלו עד כדי כך שקשה לו להבחין בטוב. משהו בתוכי שפט אותו על זה. ומתוך זה כנראה בא הרצון לייעץ.
הבנתי שהיה יותר נכון פשוט לקבל את זה ככה. כמו שזה.

אז בין שזה נובע ממקום שאני לא ממש סומכת על האדם שמולי, או ממקום (אפילו לא מודע לי) שאני שופטת אותו - בכל מקרה, הייעוץ נראה לי מיותר.

וכן, מותר לאנשים גם להיות מדוכדכים לפעמים. אני לא חייבת מיד לקפוץ ו'לתקן' להם את החיים.

הייתי מציעה לשנות את שם הדף למשהו יותר ברור, שמדגיש את הסוגיה. (אני בהתחלה חשבתי שזהו דף שבו מישהי מייעצת...)

למשל:
האם כדאי לייעץ לאחרים
האם כדאי לתת עצות
מתי כדאי לתת עצות
וכד'.

כמה קשה רק להקשיב.
דווקא באינטרנט, כאשר אדם מעלה בעיה, ומגדיר אותה כבעיה או מתחבט בה, אם עולה עצה בעבורו, בגלוי או בסמוי, אין כל בעיה, הבמה פתוחה ואין כל פסול בייעוץ גם כשאינו מתבקש במפורש.
שכן, אם פונה האדם אל חלל האוויר, מבקש התייחסות, ואם לא ציין שאינו מבקש התייחסות - זה המובן מאליו.

מאידך, לא יעלה על הדעת, לגשת לאדם כלשהו ברחוב ולייעץ לו אם לא באה בקשה מפורשת לייעוץ.

ולא, לא קשה להקשיב.
אפילו לא קשה לא להגיב.

התבוננות והקשבה, הם כניסה לעמדת המתבונן, נסי להיכנס לתוך סרט, לחוש את הרוח הנושבת בנופי הסרט, כשאינך יכולה לשנות דבר, או אם תרצי, הקשיבי והתבונני ממקומו של כל עץ ושיח.

היי עץ איזה זמן, ואז, בהכרח תהא עצתך משובחת עוד יותר, ותבוא בזמנה, לכתובת המדויקת, במינון, בזמן ובאופן המושלם לבא אלייך לשם השיח.

תודות.

השם המתאים לדף הזה הוא עצה ושיח.
או שיח ועצה.

דווקא באינטרנט, כאשר אדם מעלה בעיה, ומגדיר אותה כבעיה או מתחבט בה, אם עולה עצה בעבורו, בגלוי או בסמוי, אין כל בעיה, הבמה פתוחה ואין כל פסול בייעוץ גם כשאינו מתבקש במפורש.
נראה לי נכון כאשר:

מדובר בדף שנפתח לצורך ליבון אותה בעיה.
או, אם זה בבלוג - כאשר הכותב מבקש במפורש עצות, או ידוע כאוהב עצות.

אך אם אני פשוט מספרת על החיים שלי בבלוג, גם אם אני מתארת בעיות - אין לי כל כוונה שאנשים ינסו לפתור לי אותן. אני פשוט רוצה לתאר את מה שקורה בחיי. לשתף.
כשאני צריכה עצה - אני מבקשת במפורש.

כמובן שאני לא מדברת על עצות מאוד מעשיות - כמו איזו משחה למרוח, או איך להבשיל פפאיות - עצות כאלו דווקא נחמד לקבל.
ואם אני כותבת שאני תוהה איזה טיפול הוליסטי יכול לעשות לי טוב - אז יהיה נחמד לשמוע רעיונות.

אך נראה לי לא נכון שאני מתארת את החיים שלי - ואנשים רואים לנכון לכתוב 'את צריכה לעשות כך', 'את צריכה לעשות אחרת', 'אולי תעשי כך וכך?' וכו'.

לאנשים מאוד מאוד קשה לא לנסות להשפיע מנסיון החיים של עצמם. (גם לי

)

נסי להיכנס לתוך סרט, לחוש את הרוח הנושבת בנופי הסרט, כשאינך יכולה לשנות דבר

הבעיה זה עם האשליה שאנחנו יכולים לשנות.
(ואפילו, הפנטזיה - שזה התפקיד שלנו)

תודה,

יפה כתבתם.
אין לי הרבה מה להוסיף כי באמת זה יותר עניין של למידה, תרגול, איך לעשות את הדברים האלה.

אשמח לעוד תובנות.

עוד הצעה לשינוי שם הדף:

עצות האם מתי וכמה

אשה ואם, מה דעתך על ההצעות לחדד את שם הדף? האם משהו נראה לך?
(את רואה, גם אני נותנת עצות...

)

_הבעיה זה עם האשליה שאנחנו יכולים לשנות.
(ואפילו, הפנטזיה - שזה התפקיד שלנו)_
הו, אנחנו יכולים לשנות בהחלט, את הלכי הרוח שלנו, אנחנו יכולים לשנות, למעשה רק את הלכי הרוח שלנו. אלה באחריותנו.
כך שיכולה להרגיש טוב בכעל מקום, בכל מצב, ובכל דרך, עם או בלי תפקיד.

לכך מכוון היעוץ מראש.

תודות

מוזמנים לשנות את השם.
צפריר נתן שם פיוטי, עצה ושיח, נשמע טוב.

אני מודה שאני עדיין מתקשה עם כל הקבלה הזו של כל דבר שקורה סביבי, אבל כנראה שאין יותר מדי ברירה...

אני מודה שאני עדיין מתקשה עם כל הקבלה הזו של כל דבר שקורה סביבי, אבל כנראה שאין יותר מדי ברירה...
לא חייבת להסכים, וטוב אם בעיקר מסכימה לכך שלא מסכימה.
כלומר, מקדשת את נבדלותך, ומסכמת לעצמך את נבדלותך, מבלי לכפות על עצמך קבלה.

כאשר מבקשת להסכים עם עצמך על משהו שאינו מקובל, הסכמה עצמית זו קדושה ומקודשת.

תודות.

מקדשת את נבדלותך, ומסכמת לעצמך את נבדלותך

הבעיה היא שהמחיר שאני משלמת גבוה מדי. בעיקר בשלוות הנפש שלי.
ברור לי גם, שככל שאני פחות מקבלת אנשים כפי שהם, יש פחות אוירה של צמיחה, להם ולי.
האנשים שלמדתי מהם הכי הרבה היו אנשים שקיבלו אותי כפי שאני, ואהבו אותי כמו שאני.

רציונלית זה די ברור, אבל רגשית יש איזה קושי, כאילו שאם אני מקבלת דברים כפי שהם, הכל ישאר כפי שהוא.

תודה, אתה כותב יפה כרגיל, מקבל כרגיל... (-:

השם עצה ושיח הוא שם פיוטי, אך גם הוא לדעתי לא מתאים.
זאת משום שגם השם הזה, כמו השם המקורי - הוא שם סתמי, שלא משקף את נושא ההתלבטות בעניין.

אני בעד שם שמשקף את השאלה אם-כדאי-לייעץ-לאחרים-ואם-כן-אז-מתי-ובאיזה-מצב? (או מה-כדאי-שיהיה-היחס-בין-הקשבה-למתן-עצות?)

_ברור לי גם, שככל שאני פחות מקבלת אנשים כפי שהם, יש פחות אוירה של צמיחה, להם ולי.
האנשים שלמדתי מהם הכי הרבה היו אנשים שקיבלו אותי כפי שאני, ואהבו אותי כמו שאני.
רציונלית זה די ברור, אבל רגשית יש איזה קושי, כאילו שאם אני מקבלת דברים כפי שהם, הכל ישאר כפי שהוא._

מזדהה לגמרי....
(ובכל זאת רוצה שיקבלו אותי לגמרי כפי שאני....

)

_הבעיה היא שהמחיר שאני משלמת גבוה מדי. בעיקר בשלוות הנפש שלי.
ברור לי גם, שככל שאני פחות מקבלת אנשים כפי שהם, יש פחות אוירה של צמיחה, להם ולי.
האנשים שלמדתי מהם הכי הרבה היו אנשים שקיבלו אותי כפי שאני, ואהבו אותי כמו שאני.
רציונלית זה די ברור, אבל רגשית יש איזה קושי, כאילו שאם אני מקבלת דברים כפי שהם, הכל ישאר כפי שהוא._

ראי,
הנה את מלינה על עודף ייעוץ, ובאיזו קלות הנך מסכימה לקבל עצה, גם אם השיח הוא נראה כעיקר, הרי שהעצה, ניתן לומר היא הכלי דרכו מתבטא השיח.
יש גם שיחות אחרות, שאינן עצה אלא ביטוי מרחב אישי, ממוקד ומופרד לעילא ולעילא, גם אם מתפייט על יפי העולם ועוצם הבריאה, כל פיוט - בייחודו.
כאן, כל השיח הזה, בינך לבין עצמך.
כאשר אינך מקבלת את הדברים כפי שהם, אינך מקבלת משהו בך, כפי שהוא.
ומכאן, אין טוב מלפנות אל נבדלותך, ולהתחיל בהסכמה הזו אל נבדלותך, גם אם זו מתפנקת על תסכוליה.

כאשר הנך מקבלת את הדברים כפי שהם, כבר שום דבר אינו אותו דבר.
שכן, למרות דעותייך התפוח מרקיב עם הזמן, ולמרות רצונך בקיבוע דברים מסוימים, למרות פחדייך משינוי, גופך משתנה, והקמטים שאת אוגרת על פנייך, נמצאים מייצגים את דילוגייך בזמן, אם בשמחת קמטי צחוק, ליד זוייות העיניים, אם בקמטי דאגנות ואם בקמטי הגותך.

ומכאן, שממילא לא באמת מוטרדת מכך שהעתיד יהיה מקבע את הטוב ההווה, אלא מכך שהבלתי צפוי הוא הממתין כעתיד, הבלתי ידוע.
כך, שאם מקבלת את הדברים כפי שהם, עדיין יכולה להעדיף ללגום מים חיים, על פני להטביע את יגון המציאות אל תוך אלכוהול למשל.
כך או כך מקבלת שהשמש זורח בבוקר ושוקעת לעת ערב, וכן הלאה.
אלה לא נתונים הנתונים לויכוח.
על המבן מאליו ההסכמה רחבה ואין לך כל ויכוח עם המובן מאליו.

לגבי ניהול העולם, ובכן, כאן בהחלט יש לך ויכוח עם הבריאה, או עם החסד, ונדמה לך שאת יודעת טוב מהאל הטוב, מה טוב לך או לאחרים, ואין הדברים כך.

עם זאת, באחריותך, או בכוחך, להקפיד על המקום הזה של איך את עם עצמך, האם את יכולה לקבל את עצמך, ולהסכים אל עצמך, ולעשות שלום עם אלוהייך, עם הבריאה, עם החסד הזה, אשר ללא כל קשר להתפנקות גחמותייך, מנפק לך תנאי חיים, להרף העין הזה של כמה עשרות שנים, לחיות כעפר בוער ונושם, ולשמוח על הקיים, להאדיר את נחת הרוח ואת החסד האפשרי, גם אם בוחנת בתוכך התבוננויות עמוקות לגבי חייך, עד כה ומאילך, מה רוצה בחייך ומה לא.

בירור זה הוא רב משמעות מחד, מאידך, אינו בר חשיבות כה עמוקה כמו שנראה, ובמובן הזה, פחות ערך אל מול טיפול מובן מאליו נאמר, בילד שמתעורר בבהלה בלילה.

ומכאן, מה שמוצע לך, כעצה, הוא להודות ככל הניתן על המובן מאליו, לגלות את המובן מאליו, להפריד ולקלף את כל שמובן מאליו מבחינתך, צבע המדרכה, צורת העץ, מזג האויר, חוקי היסוד, מסלולי הכוכבים וכן הלאה... ומודה, מקרב לבך, ממלאה את החוסר במה שיש, שקיים מול עיניה, ונמצאת עדה אל החסד האפשרי, אם מסכימה לכך.

תודה רבה.

<שלם>

ועצתי מתוך האנרגיה של הדברים, שימי לך דף ועט ליד המיטה, ורשמי את חלומך, אם יעלה מלפנייך.

ליל מנוחה.

צפריר.

צפריר, כמה כייף לקרוא אותך שוב ולקבל תזכורת להודות על המובן מאליו. שזה הייעוץ שאתה נתת לי - ודרכו עשיתי ועושה את רוב העבודה שלי עם עצמי.

רקפת,
שזה הייעוץ שאתה נתת לי
אני לא נתתי דבר, אלא לדברים לעבור דרכי.
תודות לך, עבודתך נעשית - מאליה, כמובנת מאליה.

שוב תודות.

בדיוק יצא לי עכשיו הגריין הזה:

כל פעם שאני זוכרת לעשות את זה - להיות שלווה, לא להתערב, רק לעזור למי שבוכה לי לנסח מה מציק לו, ולשאול אותו "אז מה עושים", זה כמו קסם! זה כאילו התפקיד שלנו הוא לחבר בשבילם את הכבל הישיר לחוכמה, אבל זה מצריך חיבור תקין בכבל שלנו...
(בשמת א מתוך קשה לי עם בכיות)

ואני נוהגת לטעון, שמה שטוב לילדים - טוב למבוגרים.

באופן טבעי

באופן טבעי