כל ההתחלות קשות דף בלוג של חגית אמא של יובל

יאללה, קדימה, בואו נשפוך כאן את ההירהורים והדיבורים.
אני מדי עייפה מכדי לנסח את מחשבותיי.
מי רוצה להתחיל?

התאוששתי קלות, אני אנסה:

על למה לא גן כבר כתבתי הרבה אבל למה כן גן?
בגלל החברה ובגלל החברה ובגלל החברה. 3 סיבות טובות, לא?
ילד בגיל 4 רוצה חברים. לא רק חברת מבוגרים ולא חברת ילד בן שנתיים וגם עם ילד בן 6 זה לא עובד מספיק טוב.
הוא רוצה חברת בני גילו.
אפשר לספק את זה בחנוך ביתי אבל זה מאד מאד מאד קשה.
זה דורש המון אנרגיות נפשיות והמון סידורים טכניים.
אפשר לראות כאן באתר את כל הנסיונות שלנו להקים וליצור מפגשים מסודרים.
לפעמים זה הלך טוב יותר ולפעמים פחות.
ליובל היה קשה עם כל התיאומים בבקרים. כי זה אומר שאמא בטלפון והיא לא זמינה וזמן הבוקר הוא זמן שדורש הרבה התארגנות, אבל אם נדחה את הטלפונים - הפגישה תתחיל מאוחר או תתבטל בכלל.
והיה לו קשה עם חוסר השגרה. שנינו אוהבים לקום בבוקר ולדעת בערך מה עושים היום.
כל מפגש בחוץ נתון לשלטון מזג האויר וזו בעיה.

בגן יש שגרה מסוימת ויש חברה קבועה ומסודרת, פחות או יותר. יותר מאשר בחינוך ביתי.
וגם מגוונת יותר. (מגוונת מדי!!!!!!!!!! 33 ילדים בגן! גיוועלד!)

בשבועיים האחרונים עשיתי עם עצמי חשבון נפש נוקב מתוך נסיון להבין למה קשה לי שיובל ילך לגן.
התובנה הראשונה שלי היתה שקשה לי לאבד את הידיעה על מה קורה בחייו של בני.
אני רוצה לדעת מה עולם ההקשרים שלו. היום די שיאמר לי משפט ואני בדרך כלל יודעת למה הוא מתכוון
ואולי הגיע הזמן שיהיה לו יותר עולם נפרד?

התובנה השניה - עד שסוף סוף אזרתי אומץ להציג את עצמי כ"אמא בחינוך ביתי" הנה גם זה מתפוגג ואני צריכה לעשות עוד הסבה (-;

לשני השיקולים האלה אין הרבה, אם בכלל, נגיעה לרווחתו של בני.

ועוד למה כן גן? כי הבעל רוצה. והוא רואה ושומע את קשיי הקבוצה וזה מחליש את ההתנגדות שלי.

ועוד שיקולון - שיובל יהיה (גם) עם ילדים דתיים, כמוהו.

אז ביום ראשון יובל הולך לגן עירוני.
לרגע אחד נפשי מתרוממת לה בקלילות: הנה לא צריך יותר להדיר שינה מעיניי בדאגה המתמדת לחיי החברה שלי בני
ובמטה קסם גם מתפנות להם שעות רבות ויש לי הרבה מה לעשות בהן (מישהו אמר לארוז? )

וברגע האחר - הבטן שלי מתהפכת ואינה יכולה לעכל כלל את הידיעה.
יובל? שלי? בגן? עם עוד 32 ילדים????
יחייבו אותו לעשות כל מיני דברים שאין בהם הכרח כלל???
מי יתווך בינו לבין הילדים?
מי יקשיב לו? הוא כל כך אוהב לדבר....

אני אהיה מספיק קשובה לדעת שלא טוב לו גם אם לא יאמר לי בפירוש?
אולי אהיה שבויה בקסם השעות החופשיות....

וחוץ מזה, בכלל עוד אין לו תיק לגן. אי אפשר בלי תיק. נכון?

ביום חמישי יש לנו פגישה עם כבוד הגננת. (אה, אני האמא שעוד לפני שפגשה את הגננת כבר הוציאה ממנה את מספר הנייד שלה...)
אני מבטיחה לעדכן.
לילה טוב

מי יצירתית כדי לתאר איך נשמע בוקר חורפי/מהביל?

חגית

אני בטוחה שאת אמא קשובה. אני בטוחה שתראי עליו אם טוב לו, אם משהו מפריע לו, אם זה בדיוק מתאים, אם הוא שותק מדי, אם צריך לפעמים לעשות פשרות, אם יש דברים שעליהם לא מתפשרים. תסמכי על עצמך. וגם על הבן שלך, שידע להעביר לך את התשובות לכל התהיות שכתבת.

גם ממני. אל תשכחי שיכול להיות ש...את בוחרת נכון (-: במה שמתאים לכם, עכשיו. למרקם המורכב של אבא אמא ילד מסויימים מאוד. בהצלחה!

חגית יקרה, טוב גם אני עברתי מאסטר במחשבות, כך שאני כל כך מזדהה איתך.
את כותבת נפלא ובכנות. תודה על הדף הוא בדיוק בזמן, אני אנסה בהמשך לשפוך כאן את הרהורי.

חגית, בהצלחה ואני חותמת על המלים של יונת ומיכל מ לפני.

גם אני שולחת איחולי הצלחה.

תודה רבה על כל המילים החמות והחכמות.

כיוון שאף אחת לא הצטרפה לההשתפכות, אני אמשיך...

ניסיתי לחשוב על יובל באופן ספציפי: איפה עלולות להיות נקודות הקושי שלו.
אני חושבת שהפרידה ממני לא תהיה החלק הקשה. הוא ילד מאד פתוח לזרים, מאז שנולד.
רק בשינה הוא צריך דווקא אותי אבל הגן לא יכלול שינה.

אני חושבת ששני הקשיים היותר גדולים שלו יהיו

מיעוט המבוגרים.

הוא מאד אוהב חברת מבוגרים, אוהב לדבר איתם ולהקשיב להם.
פעמים רבות הוא יעדיף חברת מבוגר על פני חברת ילד בן גילו.

כללים רבים ודרישה להיות "כמו כולם"

אצל יובל שכנוע כמו "תעשה כמו X " וכו'. ממש לא תופס.
אני, באופן עקרוני לא השתמשתי בו. ואני רואה שגם הוא אינו ילד שנוטה לחקות מעשים של ילד אחר.
הוא מאד לא קונפורמי. תמיד צריך לעשות דברים בדרך שלו. קצת אחרת.
מצד אחד, זה חלק מהרוגע הפנימי שלו כי זה מאפשר לו תמיד לראות את הפתרון הנוסף,
מאפשר לו "לרדת מהעץ שהוא נתלה עליו" (ומאפשר גם לי....)
אבל זו צריכה להיות גננת מיוחדת כדי לזרום עם התכונה הזו ולא להלחם בה.

למשל, הוא ילד שמאד אוהב תנועה. הוא צאד תזזיתי.
אבל הוא אף פעם לא אהב הפעלות תנועה למינהן.
הוא יזוז מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.
אפילו אם כל הקבוצה עכשיו בחוג תנועה (ג'מבורי) הוא מעדיף לשבת בצד....

הוא ילד סקרן וצמא לידע, אבל רק כשהוא רוצה.
וכך צריך להיות!!!!

התעלומה הגדולה היא מיהי אותה גננת.

אני מחכה בקוצר רוח ליום חמישי...

הפגישה הראשונה בעוד שעתיים וחצי.
אני לחוצה ודואגת.
עבר עלי יום מאד משונה. אולי הבוקר האחרון של החינוך הביתי. ואולי לא.
ולא יכולתי לשתף את יובל.
וניסיתי להיום מאד קשובה והייתי גם מאד לחוצה.

יובל לא שואל שאלות על הגן. וזה מאד משונה בשביל ילד שואל כמוהו....

אעדכן...

נו חגית איך היה? איך הגננת? ספרת לה או לא (שעד עכשיו הוא היה בבית)?

אז כמו שהבטחתי - עדכון. (מאיה - תודה ששאלת

)

(זה כבר נראה לי מתאים להיות דף בלוג וראוי לשנוי שם. איך עושים את זה?)

היינו בגן.
מותר להודות כאן שהתאכזבתי שהצוות הן שתי נשים נחמדות?
חשבתי שאולי ההתנהגות שלהן תפסול את רעיון הגן מעיקרו ותהיה לי החלטה קלה.
אז הצוות מונה גננת וסייעת. שתיהן מאד נחמדות.
הופתעתי לטובה מהקשב וההבנה שהיתה לסייעת ביחסה ליובל.
אני רגילה לראות אותו עם מבוגרים אחרים והיא בהחלט עולה עליהם.
היא גם מייד קלטה את האופי שלו.
ומיד בקשנו ממנה תשומת לב למשקפיים שלו. (להחליף למשקפי שמש, לנקות אותם...)

הגענו לגן ראשונים. רציתי שיובל יתרשם מהמבנה כשהוא עדיין ריק מילדים ופנוי לעיניים.
וגם הצוות יהיה פנוי כדי לקלוט את שמו....
(יש עוד 2 יובל!!! )
יובל חקר את הגן. פנים וחוץ.
החלק הפנימי מאד נעים. הגן הוא בסך הכל 4 שנים (גם הגננת...)
חלל גדול במרכז ו4 חדרונים קטנים. מין נישות כאלו. זה מאד נחמד בעיניי.
החוץ קצת מאכזב. די דל במתקנים. קצת מלוכלך והיה ספסל שבור. יום לפני תחילת הגן זה היה יכול להראות אחרת...
החול קצת נוקשה ומלא אבנים קטנות....

יובל התעסק זמן רב עם קוביות עץ ענקיות. הוא מאד אוהב את זה.
ובנה ביחד עם ילד נוסף. הם תקשרו נפלא. (חבל שהפגישה לא נערכה לפני כמה ימים. הייתי מפגישה אותם שוב לפני הגן...)
יובל הסתובב בגן בחופשיות ופתיחות רבה. לא בקש את קרבתנו, אלא כדי להראות לנו משהו...
תקשר בפתיחות עם הגננת והסייעת. ולא רצה ללכת הביתה...

אבל כשהגענו להוריי אחרי הגן הוא לא סיפר עליו דבר.
והוא ילד שמאד אוהב לספר על דברים שהלהיבו אותו. משונה.

לא אמרתי לגננת שהוא עוד לא היה בגן.
אבל היא חילקה לנו שאלון עם בקשה למילוי הציפיות שלנו מהגן ומהצוות.
בשבוע הבא תהיה אסיפת הורים...
אני מתכוונת לפרוס בשאלון את משנתי החינוכית.
אני אצרף אותו לדף הזה...

אני עדיין מתקשה לעכל. סקרנית לראות את היום הראשון.

בדרך חזרה קניתי תיק לגן. כחול עם טוויטי.

חגית, אני לא יודעת מה עובר עלי, אולי זה הירח, אולי זה מכל המתח שעברתי בחודשים האחרונים בנושא הגן, וכנראה בגלל שילדים מוכרים ואהובים עלי עוזבים ומתחילים משהו חדש, יש לי גוש בגרון שמאיים להתפרץ החוצה.
אני מאחלת מכל הלב ליובל ( וכל ילדי החינוך הביתי שעוזבים לגן), שתפרח, ושתהיה מאושר.

לא רוצה לעצבן אף אחת, אבל מה שמתרחש כאן זה ממש לא "ילדי חינוך ביתי". עד לפני דור, היה מקובל שאימהות נמצאות בבית עם ילדיהן עד לגיל הגן, ויהא זה גיל ארבע-חמש, או גיל שלוש. האם היתה "עקרת הבית" והאב יצא לעבודה.
אני למשל, הלכתי לגן בגיל ארבע. המשכתי לגן חובה ולבית הספר. אמא שלי מעולם לא עבדה מחוץ לבית.
מעטות המשפחות כאן באתר שבאמת ילדיהן הם ב"חינוך ביתי". כל השאר, הילדים נשארים בבית בגיל הינקות ועוד קצת הלאה.
גם כשהגעתי למפגשים של הקבוצה התל-אביבית, הייתי עדה להמון לבטים. מדי פעם מישהי שלחה או עמדה לשלוח את ילדה או ילדתה לגן, ואני מבינה שהיום הילדים הגדולים בקבוצה אכן פונים לגנים. וזה טבעי בעיני.
מה שלא מובן לי זה המשפט של אמבט ים:
וכל ילדי החינוך הביתי שעוזבים לגן
אם כך, גם אני הייתי בזמנו ילדת חינוך ביתי. עד גיל ארבע. וכך גם ילדיי. גם בתי בת החמש מתחילה בשעה טובה ללכת לגן ביום ראשון, כפי שידעתי שיקרה.
ולחגית ו, בשעה טובה. איחולים ליובל בן הארבע. שיגדל ויפרח ויהיה מאושר בכל מקום. בבית וגם בגן D-:

היום צריך בשביל זה אתר וקבוצת תמיכה ומפגשים במקומות שונים. פעם ככה גידלו ילדים.

היום צריך בשביל זה אתר וקבוצת תמיכה ומפגשים במקומות שונים. פעם ככה גידלו ילדים.

וחבל שהיום זה לא כמו פעם.
אני תמיד אומרת שאם היו לי 2-3 שכנות שלא שולחות את הילדים לגן, לא היתה לי כל התלבטות.
הבעיה היא בכמות הילדים והנגישות שלהם...

לגבי הגדרה של חינוך ביתי - רק בחודשים האחרונים העזתי להגיד ש"גם אני" ועדיין בהיסוס משהו.
תודה רבה על האחולים. שיהיה גם לכם בהצלחה. (נפגשנו פעם? ) (-:

אנהאטה זה ממש לא מעצבן, זה רק הגדרות, היום לצערי נקרא ילד בחינוך ביתי מגיל 3 חודשים, ברור שפעם זה היה אחרת, וכמו שחגית כותבת הבעיה היום היא בעצם הבדידות, הילדים לא נגישים, לא יורדים למטה בבוקר ופוגשים חבורת ילדים מוכרים, שאלתי את דודתי ששלחה את כל שבעת ילדיה בגיל 5 לגן איך זה היה פעם והיא אמרה שכל השכנות גם הן לא שלחנו את ילדיהם לגן לפני גיל חובה, זה פשוט לא היה מקובל, והן היו בבית עסוקות בענייני הבית, והילדים עסוקים בעניינם, ואז בטח שלא קראו לזה חינוך ביתי.

ליובל ולכל הילדים שאנו מכירים והולכים מחר לגן אז שיהיה לכם נעים וכיף ,בשבילנו אתם אמיצים. בהצלחה.
אנחנו נשארים בבית, בינתיים, עד לשנה הבאה, בתקוה להמשיך כך.
עבורנו תחילת שנת הלימודים מסמלת את תחילת שנת הנדודים, בחיפושינו אחר חברה בשעות הבוקר, שוב נסיעות, תיאומים וכו'. אך בינתיים אני לא נשברת.

שוב , בהצלחה רבה להולכים מחר לגן.

אני רק רוצה להזכיר שהאתר הוא לא רק לילדי חינוך ביתי, או בכאילו חינוך ביתי....אז תמשיכו לעדכן, איך היה ביום הראשון ואיך כולם מרגישים. וגם אחרי היום הראשון....אל תיעלמו, הא?

תודה גלית וענת (-:

מחר נהיה שם שעתיים.
אני סקרנית לראות איך יובל יגיב.
אני די לחוצה....

אעדכן...

הבטחתי ולכן אקיים (-:

טדדם, עבר היום הראשון בגן. וזה נראה ככה:
השעון המעורר צלצל ב6:45 לפנות בוקר. (ככה קוראים אצלנו לכל שעה שהיא לפני 7:30... )
אבא ואמא עוד התמתחו קלות ויובל כבר הגיע לבוש כולו וכמובן - תיק על הגב. צמוד צמוד.
סידורים אחרונים והופ לגן.

יובל חזר שוב בשמחה לפינת קוביות הענק, אחרי כמה דקות הצטרף אליו הילד מהפגישה הקודמת.
יש בינהם קליק.
הם בנו ביחד, כעסו ביחד כשפרקו להם ותכננו בלחשושים מלכודות...

יובל פנה, כשצריך, לגננת ולסייעת ולא אלינו (כן, גם אבא בא! בטח!)
הוא מאד אוהב חברת מבוגרים והתייחסות שלהם. אני מקווה שהם יצליחו לספק לו חלק מהצורך הזה..

ב8:30 פנה אלינו הילד שלנו והודיע "אבא! אמא! אתם יכולים ללכת"
נשיקה וחיבוק ענקי.
בדרך החוצה נפרדנו מהגגנת והוא רץ אליה והודיע לה "שחררתי אותם"
לחשתי לגננת שבמקרה ויובל מתחרט ורוצה שאני אחזור - שתודיע לי.
שלא יהיה מצב בו הוא בוכה ורוצה את אמא.
ויצאנו.
אני דמעתי לי.

ב10:00 חזרנו לקחת את הילדים. (טוב, נו 5 דקות קודם לכן...)
הצצתי עליו מהחלון הווא נראה בסדר גמור.
הסייעת קלטה אותי ואמרה לי "שלך בסדר גמור אין לך מה לדאוג".
בסוף גם יובל שם לב. חיוך ענק, ריצה וחיבוק חזק חזק.
זה היה לי דווקא יום ארוך, הוא אמר.
ולא ידעתי לפרש. אחר כך שאלתי אותו אם מחר הוא רוצה יום יותר ארוך או קצר, והוא ענה שהוא רוצה יום ארוך יותר...

היום הוא סיפר מחוויותיו בגן למי ששאל.
מחר 3 שעות. אני סקרנית...

ההסכם ביני לבין אבא של יובל הוא שהוא לוקח לגן ואני מחזירה.
רוצה גן? קדימה! תקום מוקדם?

אבל...
הסקרנות הרגה את האמא...
אני רוצה לראות מה קורה בגן כל עוד הם מאפשרים.
אני רוצה לדעת מי הם הילדים שהוא מדבר עליהם.
אני רוצה לראות את סגנון הצוות.

אז אני גם אקום מוקדם... (-:

"יש לו קליק עם ילד אחר" - כבר היה שווה. שיחקתם אותה.

היום זה כבר קונצרט אחר....

שוב נאלצנו להעיר את יובל בבוקר.
אבל בעוד שאתמול הוא קפץ כפנתר ועמד לבוש ומתויק ליד הדלת, היום הוא הודיע חגיגית:
"אני לא רוצה ללכת לגן"
שכנעתי אותו שכדאי לו ללכת היום. שאם בשמך השנה יהיה יום שבו הו6א לא ירצה ללכת - אני אסכים. אבל היום כדאי לו ללכת כי זו ההתחלה ועכשיו מסבירים את כל הכללים וגם זה יום קצר, ואני אוכל להשאר איתו...
הוא השתכנע והלבשתי אותו.
תוך כדי ההתלבשות הוא בקש שהיום אשאר איתו יותר זמן. הסכמתי ואמרתי לו שוב שאלך רק כשהוא יגיד לי שאני יכולה ללכת..

הגענו לגן. שלום לסייעת. יובל משחק.
ושניה אחר כך הסייעת נגשת אלינו "ההורים של יובל - נא ללכת"
אני הייתי המומה לגמרי. אמרו לנו שנוכל להשאר!
בעלי יצא.
אמרתי לה שאני אחכה שהוא יפרד והיא הניחה לי.
דקה אחר כך היא ניגשה ליובל ואמרה לו "תגיד שלום לאמא"
והוא אמר.
אמרתי לה שדווקא היום היה לו קשה יותר ואני מעדיפה שהוא יפרד ממני בעצמו כמו שהיה אתמול.
היא נאמה את נאום ה"שיתרגל- ילדים אחרים רואים".
נו באמת! אף ילד שם עוד לא שם לב כמה זמן כל הורה נשאר.
אפשר היה לחכות עד 8:30!
ממילא עד אז נכנסים הורים.
או לתת 5 דקות של התאקלמות!
ולמה לא אמרתם לנו קודם?
ולמה הלא הכנו את הילדים?
מאד לא מוצא חן בעיניי.
נתתי לה את הנייד שלי ובקשתי שתתקשר אלי אם יובל רוצה.
אני לא בטוחה שהיא תעשה את זה...

אני ממש לא רגועה עכשיו.

ובכלל - לא לקחו מס' טלפונים מההורים. ואם קורה משהו?
מי זו הגננת הזו בכלל? אני לא יודעת עליה כלום!

והטרמפולינה הקרועה עם הקפיצים החלודים והבולטים עדיין בחצר, למרות הערה שלנו אתמול.
זה רק משהו קטן? סימפטום?

מישהו פה?
אני מתה לדבר!
הבטן שלי עושה סלטות באויר!

חגית,
לא יודעת מה לומר.
רק הבנה גדולה על מה שעובר עלייך.

תחזיקי מעמד.

תגיד שלום לאמא" איזה חצופה!
מתי היום הזה נגמר?
אולי תחזרי לשם?

חגית, תסמכי על יובל שנתת לו בסיס טוב וחזק. לדעתך, הוא ילד בעל תושיה? תני לו לאמן את כנפיו.
אמרת שהוא אוהב חברת מבוגרים. אני מהמרת שהוא יהיה בסדר גמור.
שום גן איננו תחליף לאמא. אל תצפי לזה. אלה לא אותם סטנדרטים.
כשרשמתם אותו לגן נתתם את כל המספרי טלפון, לא?
תחושת הבטן שלך אמרה לך בזמנו שזה מקום בטוח. אפשר להעיר בנעימות, להציע שתפנו בעצמכם את הטרמפולינה אם זקוקים לעזרה...

מצוידת בצבעי הסואה (חולצה ירוקה וצאית שחורה), חמושה במשקפי שמש וכובע
יצאתי לעמדת התצפית (-:
קודם כל ראיתי את הטרמפולינה מחוץ לחצר. נקודה אחת.
אחר כך ראיתי שכל הילדים בחצר. איתרתי את יובל.
הוא היה בסדר גמור. עסוק מאד כהרגלו. ומעסיק את הגננת... כבר הזכרתי שהוא אוהב חברת מבוגרים? (-;
כשהגננת אספה אותם לקפיצה לפני הכניסה לגן הוא המשיך בשלו ולא אמרו לו כלום. וזה נהדר מבחינתי.
במפגש הסיום הוא ישב ולא "עשה את התנועות" וגם זה בסדר.
הוא רץ אלי עם כזה חיבוק נעים וטוב. (שלא כהרגלו, מהיר מדי או חזק מדי...)
אמר שהיה לו טוב, שהוא רוצה לבוא מחר. עד הצהריים.
לא נפרד מאף אחד והלכנו הביתה.

מסעדה,
כן הוא ילד בעל תושיה. מאד.

כשרשמתם אותו לגן נתתם את כל המספרי טלפון, לא?

לא חושבת...
עובדה שהיא בקשה שאני ארשום לה...

חגית

גדול ממני, זה בטח לא פשוט לראות ולשמוע דברים שהגגנת והסיעת אומרות או עושות ואת היית עושה אחרת, נראה לי באמת שצריך פשוט לסמוך על יובל ועל האינטואיציות שלך. שיהיה בהצלחה.

חגית, בכיתי יחד אתך. אני שמחה שבינתיים נהיה יותר טוב. לפני שנה הבת שלי ביקרה בגן במשך חודש וגם אני שמתי לב לכך שהיא לא סיפרה לאף אחד כלום, לא רצתה לענות על שאלות וכו'. אח"כ הסתבר שלא היה לה טוב, הסיפורים התחילו להגיע רק אחרי שהיא יצאה ועד היום לפעמים היא אומרת פתאום-"אסיף לא הייתה נחמדה" וכאלה. אני חושבת שהחווייה פשוט עוצמתית וקשה להם לבטא אותה במילים, לא בהכרח כי זה רע, ובכל מקרה את נשמעת אמא מאוד קשובה ורגישה שבטוח לא תיאטם. בהצלחה!

מאיה - תודה על החיבוק. אכן קשה...

רונית,
בת כמה היא היתה?
אני כל כך מפחדת מזה!
לאט לאט אני שומעת ממנו על "איך היה בגן".
צריך לדעת מה ואיך לשאול. ממש אומנות בפני עצמה!!
עכשיו אני לומדת בלשות. (מישהו מכיר את "מפתח הלב" של נירה הראל? )

נראה מה יהיה מחר...

צריך לדעת מה ואיך לשאול. ממש אומנות בפני עצמה!!
ב-שיטת אדלר למדתי כלי מדהים: כל יום כשאת באה לקחת אותו מהגן, ספרי לו משהו "שלך": משהו שעשית/ראית/אמרת/שמעת. כמו שאומרים, "יחס גורר יחס" (-:

אנונימי

וואי, חגית, כל הכבוד על האומץ והשיתוף, הפירוט, הכנות וכו'.
מצטערת שרק עכשיו מצטרפת לדיון אבל כנראה בלאו הכי אין לי יותר מדי מה לתרום. אנחנו עוד רחוקים מהמקום בו אתם עומדים.

בהחלט מסכימה איתך שהתיאומים והשינויים בכל בוקר של מפגש הם לא חוויה נעימה במיוחד, ובטח שלא יעילה. מאידך - אם היתה מחויבות אמיתית של אמהות הקבוצה, כלפי הקבוצה, ורק במקרים חריגים הן לא היו מגיעות למפגש, זה לא היה נחוץ, לא?
אני מאד מקווה שהשנה יהיה לנו מקום מסודר וקבוע לפחות פעם ואולי אפילו פעמיים בשבוע.
אני גם מקבלת את הצורך של הגדולים בקבוצה בחברת "גדולים" אחרים, ואפילו "גדולים" מהם, אבל בינתיים לפחות, החיים מזמנים לנו דברים אחרים; ותמיד יהיה בקבוצה ילד שהוא יותר גדול מהאחרים, לא?
מאידך, בקבוצה יש הרבה אמהות, ולא רק שתי נשים מבוגרות.

אין ספק שלקבוצה יש יתרונות וחסרונות על פני גן, ולהיפך.
ויותר מזה, לכל קבוצה יש את היתרונות והחסרונות שלה.
תשמעי את מאיה מדברת על הקבוצה של מודיעין והסביבה, ומיד תרצי לעבור לגור קרוב אליהן ולהצטרף אליהן. ולא בכדי. הן באמת מקסימות ונהדרות והקבוצה שלהן מגובשת וכיפית.
אבל מה? תעברי דירה לשם? תסעי חצי שעה או קצת יותר בשביל זה?
גם זה לא מושלם, כי למשל, זה לא יאפשר לו חברה לשעות אחה"צ - דבר שגן באזור המגורים בהחלט מאפשר, כמו שכבר נוכחת.

קשה מאד להבין מה באמת עובר בראש של ילד/ה בן 4. אולי הוא יבוא יום בהיר אחד ויגיד לך שזהו, הוא לא רוצה יותר גן. הוא רוצה לחזור לקבוצה שלנו.
קשה לי להאמין. נראה לי יותר שהוא יחשוב לעצמו את המחשבות שלו, וישתף אותך רק בחלקן.
אז כן - גם אני חושבת שאת אמא נפלאה: קשובה, מבינה, מקדישה, אוהבת, מבינה וכו'. באמת! אבל לקרוא את מחשבותיו, את מה שלא נאמר על ידו מפורשות ויתרה מזה, להבין את מה שנאמר לא רק מילה במילה - זו אומנות שאני לא יודעת מי יודע אותה. ( - בטח לא אני... )

איך לסכם? שיש טוב יותר וטוב ופחות בכל מקום ובכל בחירה שאנחנו בוחרים לנו ולילדינו. ואפילו - יש רע.
ובגיל 4 אפשר לתת ליובל - וגם לילדים אחרים, ובפרט שקיבלו בסיס יציב חם ואוהב - להתמודד עם דברים כאלה.
ולזרום, לזרום עם הגן, לתת לבחירה הזו את האפשרות האמיתית להיות בחירה טובה - לא להטיל בה ספק על כל צעד ושעל.
כן לבחון וכן לבדוק ולא לעצום עין על המשמרת, אבל יחד עם זה גם לא לדאוג כל כך. הרי הם מרגישים הכל והספקות והפחדים שאנחנו מנחילים להן בעל כורחנו גם כך רבים מדי בשביל כתפיהם הדקות.

כתבתי המון. מקווה שזה יתקבל ברוח טובה, כי זו היא כוונתי.
הרי את בוודאי יודעת שאני מעדיפה שתישברו ותחזרו אלינו...

מסרי ליובל את אהבתי ושיהיה לו הכי טוב שרק אפשר!!!

@}

מסעדה,
תודה. כבר מבוצע. (השמטתי את מבצע הבילוש... (-: )

ליאת,
ראשית, תודה על החיזוקים והמחמאות.
וקצת תגובות:
לגבי הקבוצה - אין ספק שמחויבות כזו היא ענין מבורך ביותר. מה שהיה בבית אלון היה טוב מאד.
ואני מקווה שתצליחו למצוא מקום טוב לשנה זו.
במצב הנוכחי של הקבוצה ליובל לא היה טוב כבר תקופה ארוכה.
אני לא יודעת אם שמת לב אבל היו מפגשים רבים שבהם הוא ישב בדד וזה שבר אותי.
אפילו ביום ההולדת שלו הוא היה לבד רב הזמן...
והוא ילד מאד חברותי אבל בחלוקת הילדים לזוגות הוא נשאר לבד...
בבית אלון נפתחו בפניו אפשרויות נוספות של חברה. מסיבה שלא לגמרי ברורה לי הוא בחר באף אחת מהן.
יתכן שעוד זמן היה משנה את המצב אבל אני לא בטוחה.
בכל אופן - גם ה"אפשרויות הנוספות" גרות רחוק (-;

אם יובל לא ירצה ללכת לגן - הוא לא ילך. אולי בכלל לא. ואולי ימים מסוימים. (אני זוממת על היום החופשי של הגננת כיום בית...)

ואני מאד מאד מאד מסכימה עם הסיכום שלך (-;

להתראות!!

חגית, מצטערת שלא הייתי כאן בבוקר כשנטרפת לבדך....הייתי שם בדיוק, אני זוכרת את הבקרים הקשים האלה.
בקשר לדרישת הגננת ללכת: אין שום סיבה לכבד את הדרישה המגוחכת הזאת ועוד ביום השני. אני מאחלת לכם המשך קל, אבל אל תעזבי את הגן בבקרים בבטן מתהפכת. את מחליטה על הקצב. את ובנך כמובן.

הי חגית,
אני עם ילדה אחת על הידיים ועוד אחת פה לידי כך שאני מקלידה ביד אחת וזה קצת מסורבל. אשמח לדבר בטלפון ולהחליף חוויות על הימים הראשונים. 09-7651165
ביי.

חגית, היא הייתה בת שלוש. נראה לי שהעצה של המסעדה טובה, (אני יותר "חקרתי", תוך נסיון להסוות את החרדה שלי לגבי כל העניין). ובכל זאת מוזר היה לי שהיא לא סיפרה מעצמה, כמו על כל פיפס שקרה לה עד אז, וגם מאז. כאילו שזה היה גדול עליה לבטא במילים, אולי?מכיוון שלא נשארנו אני לא יודעת מה היה קורה בהמשך, ואולי זו מיומנות שנרכשת, להצליח לבטא במילים, מעצם זה שמתרגלים לשינוי ולחוויה. מאוד מסכימה עם ליאת- להמשיך לבחון, להשתדל לא לדאוג כל כך, לזכור שיש לו כוחות ובחירות שהם מעבר ליכולת התפיסה שלך כרגע, ובלי קשר לכלום-תמיד אפשר גם לבחור אחרת, שוב ושוב, מחדש.

פתאום קלטתי שבכלל לא דיבתרי איתו על רגשותיו בעקבות הפרידה ממני.
סיפרתי לו על חבר לשו שהתחיל גן חדש. וטוב לו אבל היה לו קשה לפהרד מאמא.
ושתקתי.
ואז יובל אמר: גם לי היתה הרגשה משונה כשעזבת. הרגשה של להיות בלי אמא.
אני:?????
יובל: זה הרגשה אחרת מאשר להיות עם אמא.
אני? זה טוב? רע? סתם משונה?
יובל: סתם משונה.

ענת,
איכשהו היא לא הותירה לי ברירה. ברגע שהיא פנתה ליובל והוא הסכים שאלך.
אם הייתי מתעקשת - אני לא חושבת שזה היה לא כל כך טוב כלפי יובל.
האמת היא שגם אחרי שהוא הסכים לפרידה אמרתי לה שוב שהייתי מעדיפה שהוא ישחרר מעצמו.
למותר לציין שהיא לא ניסתה להשתכנע.
מחר אנחנו לא נקדים בוא. ונקדים קצת לצאת כדי לצמצם את השעות איכשהו.
אגב, שאלתי אותו אם היו לו בגן ילדים שהיה להם קשה להפרד מאמא..
הוא אמר שלא' היה קשה ואמה נשארה איתה כל הזמן.
קצת שיטת "מצליח". לא?

במשך היום הוא נראה שמח וטוב לב (-:

רונית,

תמיד אפשר גם לבחור אחרת, שוב ושוב, מחדש.
אכן כן.
דווקא היום שמעתי ממנו יותר. (לילך אמרה ש צריך לאכול את הקשה של הלחם כי הוא בריא....
נו, שויו, דוקא היום שמעתי שבדיוק ההפך. אמרתי את זה ליובל. עם הדגשה שיאכל רק מה שטעים לו. )

אעדכן מחר.
תודה לכולכם שאתם פה.

חגית, אני קוראת בנשימה עצורה ושולחת לכם חיבוק גדול גדול.

חגית יקרה,
א - בדיוק מפני שיובל לא מצא "בן/בת זוג" בקבוצתנו המצומצמת, שמחתי לשמוע שהיה לו קליק עם ילד בגן - בתור אם לילד שיש לו קליק עם חבר, ראיתי איזה פנאן זה ומשמח מאד לשמוע שיובל זכה.
ומי יודע, אולי בדרכי הנועם שלך עוד תגררי את אותם לחינוך ביתי...
ב - יובל הוא בעל תושיה הרבה מעל לממוצע , וכמו שאמרת פעם - לא מקבל "לא" בתור תשובה. זו יכולה להיות נקודת עדוד חשובה מאד בשבילך.
ג - מחזקת ידייך לגבי כישורי הדיבוב שלך - ראי תגובתך הנבונה והאפקטיבית על "היה לי יום ארוך". ממש היישר מ"איך לדבר עם ילדים" (או, יותר מתאים לכאן - החלק השני של השם: "איך להקשיב לילדים כך שידברו..")

היי, שאר בנות הקבוצה המתפוגגת שלנו - הנה מתמעטות שורותינו, שורה קצרה קצרצרה. מחפשת-שולה (כן כן את עם הגֶרביל החציל והתרמיל), לילה טוב, מה איתכן? מה עם תעוד בlive מהשטח?

חגית יקרה,
הנה, עומד להתחיל לו היום השלישי. (עוד סופרים, נכון?)
אני חושבת עליכם.
מאחלת שתמצאו את המקום הכי טוב עבורכם, גם אם זה כרוך בחיפוש.
נראה לי שעם ההקשבה ו ה"אצבע על הדופק" שלך,
ועם יכולת ה"עיבוד" וההבעה של יובל
אתם תגיעו למקום הזה.

וכמה שנאמר: אין חכם כבעל נסיון.

יומני היקר, בוקר יום שלישי (-:
אמש סוכם עם אבא של שאני אביא את יובל לגן.
כי אני לא מצליחה (ולא רוצה..) להתגבר על תאוות הידע שלי.
אני רוצה לראות עוד שניה ועוד פרט כדי להשלים לי חלק מהפאזל שנקרא "היום של יובל".
קמנו. התארגנו ואז אבא של סיפר שהיובל הודיע שהיום רק אבא שלוקח אותו.
טדדדדדדדדדדם. בררתי עם יובל. אכן כן.
באסה.
אבל כשהיה צריך להפרד ממני התחרט. יששששששששששששש.
אז אני הכנסתי אותו לגן. וגנבתי 15 דקות של תצפית.
הגננת קיבלה אותו יפה ואמרה שלו שש'. (זה מהקליק) חיפש אותו.
הם נפגשו והתחבקו.
הוא שיחק קצת בקוביות.

ילדה אחת הלכה לשחק במטבח. והסייעת אמרה לה שבבוקר לא משחקים במטבח.
יש קוביות/ספר/2 משחקים דידקטיים/ציור/תאטרון בובות וזהו.
היא אמרה את זה יפה. והצמידה את הילדה אליה.
אבל אני התאכזבתי. למה לא במטבח? זה לא מבלגן במיוחד. לא מוצע עוד משחק מסוג דומה.
הקוביות והתאטרון מלאים בילדים. אם היתה לי גבה שלישית הייתי מרימה גם אותה!

אבל אחר כך ש' שיחק עם ילדים אחרים. יובל ניסה למשוך אותו אליו. (ביד. ממש). וש' לר רצה.
יובל נגש אלי בפנים נפולות. חבקתי. שיימתי. ודאגתי.
רק שלא יעשה שוב את אותו הדבר. ,יצמד" לילד אחד, שרוצה לשחק גם עם ילדים אחרים.
הוא עלול שוב למצוא את עצמו בבדידות לא כל כך מזהרת....
ואז למה גן?....

יובל נגש לאחד ממשחקי הצורות. היה צריך לאסוף. ובועד הוא מנסה לשחק חטפה לו ילדה אחת את החלקים מהיד.
הוא לא הבין על מה ולמה. ורץ אלי

הוא ניסה להסביר לגננת אבל היא לא ממש הבינה והוא חזר להטמין את ראשו בתוכי.
היא הראתה לו משהו מענין והוא השתחרר.
ואז הגיע "אמא של יובל נא ללכת".
נשיקה וחיבוק.
והלכתי.

שוב בלב כבד. כמה מועקות כאלה יעברו עליו ביום בלי שהם יטופלו?

האם ללכת היום שוב להסתתר בין העצים?
אנחנו כרגע גרים רחוק מהגן. נעבור דירה לשם בעוד 3 חודשים.

מתלבטת...

אה, והיתה שם היום עוד אישה אחץ ולא הצלחתח להחליט האם אמא או שמא סייעת נוספת.
מי מטפל בבן שלי?
תעלומה!!!

אנונימי

חגית,
השאלות שלך נשמעות לי נורא מלחיצות.
אולי תשאלי את הגננת? אמרת שהיא נחמדה, לא? במקום להישאר עם הדאגות ווהלחצים האלה לבד, תשאלי. תמצאי דרך שלא תישמע לה תוקפנית, מזלזלת, או כל דבר שלילי אחר, אלא בנועם, מתוך לשתף אותה בדאגות והחששות ה לגמרי לגמרי מוצדקים שלך.
אופצית הבילוש תמיד קיימת ותמיד אפשר להשתמש בה. אבל אולי אם תשאלי, תקבלי תשובות שיספקו אותך.
נכון שגם אולי לא... אבל שווה לנסות לדעתי.

אני רוצה לתאר משהוא מחריד שקורה במעון של הבן שלי,
וזה דווקא בא מהכוון של ההורים.
הורים באים נכנסים יוצאים ולא סוגרים את הדלת,איך זה ייתכן אתם שואלים? גם אני,שני ילדים מהכיתה שלנו יצאו היום מהכיתה
לרחבה והדרך משם לכביש קצרה שכן הכיתה שלנו היא הראשונה מהכניסה,הילדים בני שנה פלוס איך הורה יכול להיות כול כך חסר זהירות?
מחר אני עומדת ליד הדלת וכול הורה שלא סוגר כמו שצריך אני מעירה לו (או מרביצה לו).
חוצמזה כול ההורים וגם אני מזועזעים מהמעון,המבנה חדש לגמרי הכול חדש צעצועים ריהוט נקי נעים אבל הבטיחות לוקה בחסר,
בחצר גללים של חתולים בחול,בור הביוב חשוף והילדים דוחפים אצבעות (נורא מעניין),המבנה אינו מבנה קרקע אלא שלוש קומות עם מעליות וחדרי מדרגות לרוב,היום בשיחת היום כיצד ילדים יוצאים מן הכיתה ואף אחד לא שם לב(אני זאת שהודעתי לגננת בשני המקרים)
סבתא אחת ספרה לי שמצאה תינוק מטפס לו על גרם המדרגות....הבלאגן חוגג!
ואני אלך אתו יום יום לגן עד שאני אראה שהם מטפלים בתינוקות כמו שצריך.

היום זה היה עד 1:20. (ולא דקה קודם לכן... ניסיתי...)
יובל יצא מאד מאד מבסוט.
מיד התחיל לספר לי בהתלהבות יובלית כזו על מה שהם עשו.
הם צבעו בצבעי גואש מיוחדים(שאפילו לי אין...)
והגננת בקשה שהוא יעזור לה לבצבץ את ארגז החול ושבחה אותו על כך. (שיחקה אותה! יובל+חול+מים+עמדת ה"עוזר". וואו! )
והיה לי כל כך טוב לשמוע אותו ככה.
ראיתי עליו שהיה לו טוב. שהיה לו "מלא", במובן החיובי של המילה.

שעה קודם לכן לא התאפקתי וחזרתי לעמדת התצפית.
ראיתי את יובל עסוק מאד. לא ראיתי ששיחק עם ילדים אחרים.
אבל רובם עוד שיחקו לבד.
הילדים היו רגועים. (בשונה מהגן השכן! ילדה בכתב והגננת ממש לא ניסתה לעזור לה. בררר)
הגננת הזכירה להם לשתות.
יובל היה עם משקפי שמש.
לא שרדתי עד קטע "איסוף הילדים לגן". היה לי חם מדי.
חבל שהם מוציאים את הילדים לחצר בשעות כל כך חמות ולא מתחשבים במזג האויר.

שאלתי את יובל והוא אמר שכשהם בחצר מותר להם להכנס לגן רק לשרותים או לשתות.
אבל הוא אמר שהוא בסדר עם זה...
הוא אמר שהיום לא היה לו ארוך מדי, ושוהא לא רצה לחזור לפני כן...

לפני ש"קיבלנו את הילדים בחזרה", התפתחה שיחת אימהות חביבה. כולם דואגות לאוכל (-:
ועלתה הצעה לבקש איש צוות נוסף. אולי בת שרות. הלוואי.
טוב לדעת שלא רק אני נחרדת ממספר הילדים.
אה, ואפילו לא הייתי התצפיתנית היחידה!

הוא נרדם לפני חצי שעה. חזרנו מארוע.
אני מסופקת אם נצליח להעיר אותו ואם כדאי....

לפני השינה הוא סיפר לי שיש 2 מפםגשים וגם מפגש הליכה.
אני: ???????..
יובל: שיר כזה של שלום והוא הראה לי את כל התנועות.
זה היה חמוד ומשונה.
פרצתי בצחוק ואמרתי לו שהוא ממש ילד גן (-:

ליאת,
אני מחכה בכיליון עיניים לאסיפת הורים בשבוע הבא. חבל שהיא לא קודם לכן.
בזמן הגן ממש אין זמן לשאול. )-:

בקר טוב!
יובל התעורר לבד הבוקר אבל הוא עייף.
הוא אמר שהוא לא רוצה ללכת לגן. אמרתי לו שזה עדיין הימים הראשונים וחשוב שהוא כן ילך. והוא הסכים.
ארחי הסוסון הוא נכנס לגן. שיחונת עם הסייעת ונפל לזרועות מחבקות של הגננת.
זה עשה לי טוב על הלב.
שהיא מקבלת אותו במאור פנים ושהוא מחזיר לה חיבה.
ניסיתי לשאול בעדינות את הסייעת אם הם יצאו היום החוצה כי מאד חם.
היא ענתה שכן אבל הילדים יכולים להכנס פנימה לשתות/שרותים וסיפרה שאתמול יובל נכנס סתם כדי לקרר קצת את הגוף.
ישב קצת ונח וחזר החוצה.
אז טוב לדעת שיובל מסתדר ושיש כזו אפשרות.
ובכלל היא סיפרה שיובל מסתדר ממש טוב. משחק עם ילדים וטוב לו.

התגלית המבאסת היום היא שגם לסייעת יש מחליפה. ואפעס היא נראית לי קצת אנמית.
היא ניגשה ליובל, שאלה לשמו. הושיטה לו יד ואמרה לו "בא נלך לשחק".
יובל אמר שהוא הולך לשחק לבד והלך. (-:
הקבועה צחקה (-:
אז כל יום שלישי יש גננת מחליפה וכל יום רביעי סייעת מחליפה.
די בעייתי.
נראה איך יובל יגיב לזה.

אתמול קראתי על היום הטוב לפני שנרדמתי, וחלמתי עליכם! יותר נכון, על הדף הזה... שהוא משמח ועם אייקונים של פרחים צהובים...
אז הנה, אייקונים של פרחים (ורודים) @} @} @} ושל שמשות צהובות

תודה מיכל!

כנראה שמחליפת הסייעת היא לא מציאה גדולה.
כשבאתי לקחת אותו הוא אמר לי שהבקבוק שלו לא בתיק.
מסתבר שהן אספו את כל הבקבוקים לסלסלה אחת.
אבל מה?
של יובל נעלם. נגוז. היא כנראה נתנה את הבקבוק שלו ליובל אחר.
המחליפה: ליובל הבת. (אין בכלל יובל בת בגן. כל השלושה בנים... (ח.ו.)
ויובל נשבז מזה קשות
בקיצור, עצם קיום מחליפה זה ממש בעיה והיא עצמה...
או כמו שיובל אמר "המחליפה לא כ"כ נחמדה. הגננת שהיתה אתמול יותר נחמדה."
זוכרים את התעלומה מאתמול?
אז היום פתאום נפל לי האסימון שזו הגננת המחליפה.
יובל לא זוכר איך קוראים לה. וגם לא איך קוראים למדריכה בחוג התעמלות שהיה היום . (למה את כל האנשים החדשים בבת אחת???)
והילד שלי, כמו ילד גן, מוחתם. (מכירים את מנהג החותמת על יד אחרי חוג?)
היה לי היום יצירה. הכנת שופר. יובל: אבל לי לא היה זמן לזה אז לא עשיתי.
והרשו לך?
כן.
יופי!
בסך הכל נראה לי שהיה לו יום טוב.
הוא אוהב את הצוות הקבוע. ומסתדר עם הכללים בגן.
הוא אמר שהיום הוא לא שיחק עם אף ילד. אני מקווה שהדיווח הזה לא מהימן במיוחד...

חגית, ומה את מתכוונת לעשות עם הזמן שהתפנה לך? ז"א אחרי שיירגעו הרוחות ומסכי הבילושים

או, זאת שאלה טובה!!! (-:

אנחנו עוברים דירה בעוד כמה חודשים, ויש עוד המון מה לסדר בדירה החדשה.
והמון מה לפנות ולמיין בדירה הנוכחית. כך שזה פרוייקט ענקי.
חוץ מזה, אני משתדלת לרכז את כל הקניות-סידורים-בישולים-כביסות לשעות הבוקר, כי יובל כבר תקופה ארוכה לא אוהב להיות שותף להן. וככה אוכל להתפנות אליו אחה"צ.
וקצת לנוח. קצת להפגש עם חברות וקצת לפנק את עצמי.
ואני צריכה להזדרז כי אני עדיין לא משוכנעת שיובל לא יגיד לי יום אחד "די גן. הבנתי את הרעיון. לא רוצה"....

ואיך היום?
בסדר. אני מקווה...
בוקר הוא שאל למה אני נשארת בגן עדיין.
הייתי שם כ25 דקות. הייתי האמא היחידה )-:
ולא כי אני חוששת אלא כי אני סקרנית מאד לדעת על היום שלו. על הצוות והילדים והמשחקים.
ואני לומדת מכל שניה שאני שם.
למדתי למשל, שבבוקר אסור להם לשחק בשום פינה. רק במשחק הרכבה מסוים או במשחקי קופסא אחרים.
וזה מאד מאד חבל לי.
ולמדתי שיובל לא מכיר את שמות הילדים וקשה לו עדיין למצוא חבר ושאני צריכה לדבר עם הגננת שתעזור לו.

בקיצור, אמרתי לו שאני בדיוק התכוונתי ללכת. אז הוא בקש שאשאר.
אמרתי לו שאני לא יכולה ושאני הולכת להכין לו ארוחה כבקשתו. והוא הסכים. (אוי, היה שם ילד שבכה נורא. נצבט הלב.)

אתמול אחה"צ הוא היה קצת נסער מהרגיל. אני עוקבת...
ואגב, תרגילי הבילוש -אני לא בטוהח שהם יסתיימו. אני רוצה לדעת!

הוא רוצה שאת תישארי ואת לא יכולה?
מה? אני לא מבינה.
יגררו אותך ברגליים?
אני מזכירה לך - זה הילד ש ל ך
בבקשה, בבקשה, תישארי ליד הילד שלך.

רק אם את שם את יכולה לדעת מה באמת קורה לילד שלך.
רק אם את לא שם את יכולה להשאיר אותו שם. בגלל זה מגרשים אותך משם. אל תתני להם.
לא כל ילד מגיב אותו הדבר. יכול להיות שהוא לא יגיד לעולם "די גן". אולי הוא לעולם לא יבכה. אולי הוא רק לאט לאט ילך וידעך. ועד שתשימי לב... אולי הוא גם יפרח. יש רק דרך אחת לדעת - להיות שם. אמינות הדיווחים של ילדים בני ארבע ושל גננות כאחד, מניסיון במקום פתוח כביכול הרבה יותר משלך, אינה מהימנה.

אני רואה את הילדים נעלמים. צל חיוור של עצמם. גם הילדה שלי. ואז האמהות חוזרות והיא אומרת: "הוא תיפקד והיה חיוני". תודה רבה. לא היה צריך לחבר אותו למכונת הנשמה. הוא שורד. כל הכבוד. זה כל מה שאני רוצה בשבילו? "הוא היה בסדר גמור", ואמא אחת שנשארה הציעה לו לעלות על המתקן היחיד בחצר, והוא מילמל מתוך המוצץ "אני לא רוצה כלום". בסדר גמור לא לרצות כלום בעולם הזה. שהרי לא תקבל. שהרי הגננת אמרה לאמא שלך שהכול בסדר גמור.

ואז האמא יוצאת החוצה עם הבת שלה. הן יושבות בגינה הציבורית הסמוכה לבד לבד לבד. והנה, לאט לאט, הילדה חוזרת. בפעם הראשונה מזה שבוע, הנה הילדה שלי. לא עצורה ודרוכה. לא מתפרקת ומשתוללת. פשוט עליזה ושמחה ורגועה. אלוהים. איזה אושר.

ואחר כך היא אומרת שהיא רוצה ללכת לגן.
אז היא רוצה. וקודם היא רצתה לעלות על הגג. לפעמים ילדים בני ארבע רוצים כל מיני דברים. אבל מסוכן לעלות על הגג. ואמא שלה הורידה אותה משם. ועכשיו היא מחכה שאמא שלה תוריד אותה מהגג השני. אבל בינתיים היא אומרת: "זה בגלל שאני עדיין לא מכירה ומתביישת". ואמא שלה חושבת, אולי זה רק אני. אולי עוד כמה ימים. אבל לא ברור אם יימצאו לה כוחות.

זה היה שבוע מתיש נפשית מאין כמותו. צפו ועלו דברים שמספיקים להעסיק את הנפש במשך שנה. פחד המוות התערבב עם התרגשות השחרור. היו רגשות מעורבים. היו ספקות. אבל זה הולך ומתחזק. משהו מאוד מאוד לא נכון מתרחש במקום הזה. שום סיטואציה אחרת לא מנפיקה קשיים כאלה וסערת רגשות כזו. בעוצמות ובאינטנסיביות כזו.

כל הקשיים בחינוך הביתי, וישנם, והעליתי אותם גם פה, בדפים אחרים, לא מזמן, מתגמדים. והם כאין וכאפס. והם בקושי מגרדים את פני השטח. והם שוליים, אני מעזה להגיד.

למרות שאני יודעת שלא מחכה לי כלום. והמצב הזה מייאש ועצוב. שמעט האנשים באזור המרכז הגדול מתפרקים להם לתת- קבוצות אקסלוסיביות על פי חלוקה גילאית ו"מעמדית" קשוחה, שהאנשים לא משכילים להנהיג ולהוביל ברוחב לב קבוצה רחבה ומקבלת ורב-גילאית. אבל אפשר לאסוף את השברים ולחזור ולעשות שינוי.

ואפשר גם לעבור דירה. כי אחת המסקנות שלי היא שכדי לעשות חינוך ביתי צריך שבט. ודירה עירונית ומשפחה גרעינית לא מספיקות לזה. אבל אולי בית במושב, גדול, עם חצר, קרוב למשפחה ולקבוצת חינוך ביתי יציבה ונדיבה ורחבת לב, שמקבלת לחיקה בשמחה גם תינוקות בני יומם, אולי שם זה קל יותר ומתאפשר.

וחגית אהובתי, מה שכתבתי בהתחלה, כפי שאת ודאי מבינה מן ההמשך, אינו התקפה עליך. אני מדברת מפצעי לבי הדואב.

אוי, בא לי לבכות. )-:

בדיוק אתמול חשבתי על זה. שאיך דווקא יובל והחמודה השניה שהולכים לגן עירוני נראים כאילו הפרידה עוברת מעליהם...
ואז עלה בי פחד עמוק שאולי זה כי אנחנו לא יודעים...
כשיובל לא איתי אני לא מתגעגעת אליו בכלל. רק דואגת נורא.
תודה שניערת אותי. אני בהחלט מתכוונת להיות יותר לידו.

ואתם - ויום ראשון? גן? בית?

חגית, ועוד שני דברים:
הוא אמר כבר פעמיים שהוא לא רוצה ללכת, וגם זה אומר דרשני.
וגם - לא הכול אפשר לראות מבחוץ. למשל, אם משקיפים מן הצד על החצר בבית הספר הדמוקרטי, רואים ילדים בני עשר-אחת עשרה יושבים ומשחקים בבוץ. אם יושבים לידם, שומעים שהם פותרים להנאתם משוואות ריבועיות. כך שלא הכול חזות עיניים, וגם לא הכול שחור...

ל קרן שמש - אם תמצאי זמן לצרף לכאן גם את ההתנסות שלכם מהשבוע שחלף - את יכולה למחוק את ההקדמה:

בהמשך לשיחתנו מהבוקר, בה תארת שהבוקר לא הלכתם לגן פעם ראשונה השבוע והיה בוקר נינוח ונעים מצד אחד אך לווה מיד ב"משעמם לי, אין לי מה לעשות, אני רוצה לפגוש מישהו" מצד שני -

האסוציאציה המיידית שהיתה לי מזה היתה מרטין שין כקפטן ווילר, הגיבור של "אפוקליפסה עכשיו"; הוא אומר שכשהוא בבית הוא רק חושב על וויטנאם, וכשהוא בוויטנאם הוא רק רוצה לצאת משם. רואים איך אחרי שנלחם בוויטנאם אינו מסוגל לחזור לחיים נורמליים בבית, כי ננעל ברמת הדריכות שהתאימה להישרדות בוויטנאם. נדמה לי שגם ב"צייד הצבאים" יש את אותו קטע של הינעלות ברמת הכוננות שהיתה מתאימה להישרדות בשדה קרב ואח"כ יש חיפוש אובססיבי אחרי גרויים שישמרו על האדרנלין בדם.
(האם זה אומר שאני מציירת לי בעיני רוחי את הגן שלכם כמו המחנה של קפטן קורץ, מערכת החינוך כלב המאפליה? הממ.... )

לילה טוב היקרה והחכמה, אני לומדת ממך המון, את אמיצה, אמיצה לנסות, אמיצה לראות את הדברים לעומק, לפרש אותם בתבונה.

חגית, אני בטוחה שאת תדעי, את תרגישי גם מעבר למילים של יובל, כי את אמא נהדרת.

חגית האהובה,
אני יושבת ודומעת ודומעת. קראתי את כל הדף ברגשות מעורבים. קנאה, שמחה, כאב, תחושת החמצה. אולי לאיתי מתאים יותר גן עירוני. אולי עשיתי טעות. יש ילדים שדוקא בגלל שהבית הוא דמוקרטי פתוח צריכים את המסגרת וההפעלות והפעילות המובנית. כואב לי הלב. אני לא יוכלה לכתוב על השבוע הזה. ים של דמעות בשתי עיני.

לילה טוב שחולקת איתי את הימים הקשים הזכירה את הדעיכה של הילדים. ההורה האחרון שיצא מהגן, בבקשה לכבות את האור שבעיניים. די. אנחנו החלטנו! לא עוד. החוצה משם. אבל הילד רוצה להמשיך. למה? כי אני רוצה להכיר חברים חדשים! אבל חמודי. חמודי שלי, יש מחיר שאמא לא מוכנה לשלם. לא מוכנה שאתה תשלם.

סיטואציה אחת מני רבות ששברה אותי:
איתי עומד במעלה גרם מדרגות שיורד מחדרי הגן לתוך החלל (או הריק, הואקום האין) של המבנה. איתי עומד וידיו צמודות לצידי גופו. אני שומעת אותו אומר, די, כנפיים, אסור. לא להיפתח כנפיים. אני שואלת אותו: למה לא? והוא מסביר לי שהכנפיים רוצות להפרש ולעוף אבל אסור. אסור. והוא מדגים לי איך ידיו מנסות להיפתח ואיך הוא משכנע אותן להסגר. אבל למה חמוד שלי למה? ואיתי עונה לי שאסור לרדת במדרגות בלי ליווי של מבוגר ואסור לקפוץ במורד המדרגות ולעוף למטה.
ואני מתאפקת לא לבכות מולו ומחבקת אותו ואומרת לו שתמיד תמיד תמיד לכנפיים שלו יהיה מותר להיפתח ולעוף ושמותר ומותר ומותר!

וזה עוד היה כשהיתה קצת חיוניות באיתי ונותרה בו טיפה של אור ואח"כ בימים הבאים הכנפיים כבר לא ניסו בכלל להיפתח ולעוף והמבט הכבוי והעצב. וחוסר התיאבון, ואף חיוך אחד לאורך כל היום ואף שיר לא הושר בפיו. והפיפי במכנסיים והקשקושים בטוש שחור על הקירות בבית והכעס והזעם והעצב של הילד שלי. למה?
אתמול אמרתי לו שמחר (היום) אבא לא הולך לעבודה ונראה לי שגם אנחנו לא נלך לגן. חופש? הוא שואל אותי. כן, חופש אני עונה. יש! חופש! ובמטה קסם חוזר החיוך, והחיבוק של הבוקר, והשירה לשפתיים.
אנחנו ננסה עוד את שבוע הבא, כי איתי רוצה. אבל זה יהיה יותר קל אני מקווה כי החלטתי - אבא של איתי ואני החלטנו יחד - די!

ונכון, לחזור לשגרה של שנה שעברה זה יהיה סיוט. אבל זה יהיה סיוט ורוד לעומת אותו מקום דמוקרטי ופתוח ואיום ונורא.

עדכון:
היום יובל לא הלך לגן.
כלומר הוא כן הלך אבל חזר... (-:
דוקא הבוקר לא נשמעה שום התנגדות.
אפילו בשביל שמוביל לגן נרשמה ריצה קלה, אבל מהרגע שנכנסנו הוא אפעס היה דבוק אלי יותר.
מחזיק בחולצה שלי, לא משחק כל הזמן.
סיבות אפשריות:

בבוקר אין הרבה אפשרויות משחק. משום מה בגן הזה אסור לשחק בפינות בבוקר וזו בעיה גדולה.

זה מאפשר מרחב פיזי הרבה יותר מצומצם. וגם לא מאפשר לילדים להתפרק ולהתחבר במשחקי דמיון, אלא מנתבים אותם לציור או משחק מחשבה. והפעם משחקי המחשבה היו ממש לא מפתים.
וזה גורר השמעת המון "לא" במשך הבוקר. לא בקוביות. לא ברופא. לא במטבח ולא ולא ולא.
וזה קשה לשמיעה גם לילד שה"ךא" לא מופנה אליו...

זה אולי ניתן לשינוי. יש אסיפת הורים בשבוע הבא.

היום יום שישי....

אולי נגמר לו הסוס. נפל לו האסימון. זה כבר היה יותר מדי בשבילו.
כמו שאמרתי לאבא שלו "גם אתה עובד רק 5 ימים..."

פרידה קשה במיוחד של אחד הילדים שהתרחשה לידינו ואני מאמינה שיובל שמע אותה.

(אתם בטוחים שאתם רוצים לשמוע?
לא לבעלי לב חלש:
הילד ממרר בבכי ונצמד לאבין בחוזקה.
האב מתעצבן. די אין לי זמן וכו'.
מה אתה רוצה לחזור לגן של הקטנים? טוב. תשאר קטן. תהיה תמיד קטן.
לא תלך לגן של גדולים ואל לבי"ס. תהיה תמיד קטן.
הילד ממשיך לבכות.
האב: אתה רוצה 2 סטירות???
זה ילך או בטוב או ברע. תבחר. נשיקה או 2 סטירות. )-: )-: )-:
האב הלך והבן המשיך לקרוא "אבאאאאאאאאאא". )-: )

את זה כנראה אי אפשר לשנות...

יובל לא רצה שאלך ונשארתי. התחיל כבר ה"רכוז".
יובל התישב על כסא.
תפסתי לי פינה מאחורי יובל וזהו. אני ריאתי רק את גבו.
אחרי כמה דקות הסייעת נגשה אלי ובקשה שאלך. אמרתי לה שיובל לא רוצה.
היא נגשה ליובל ודיברה איתו ואז ראיתי שהגננת מסתכלת אליו.
יובל סובב את ראשו אלי. פרצופו אדום כולו וחנוק מבכי.
הוא פרץ בבכי קשה ונצמד אלי.
חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו, כך שהסייעת תשמע, "אני לא משאירה אותך בוכה." "אני פה כל עוד אתה רוצה".
הוא דרש ללכת הביתה.
יצאנו החוצה. הוא נרגע מהר. הסייעת יצאה אחרינו וניסתה לדובב אותו. קצת הצליח לה.
היא שאלה אותי איך היה בגן הקודם.
אמרתי לה שהוא עוד לא היה.
והיא אמרה שהייתי צריכה להגיד לה.
אני לא סיפרתי כי לא היתה שיחה שקטה של הורים עם הצוות וחששתי מתגובתם. לא רציתי שיווצר מצב שבו הם יתלו את העובדה הזו
בחלק מההתנהגות שלו (טוב, הוא לא משחק עם אחרים כי...)
וגם ראיתי עד היום שהוא נפרד ממני הצורה סבירה, בעוד שחלק מילדי הגן המנוסים מררו בבכי.

יצאנו מהגן שמחים וטובי לב והיה לנו יום נחמד ורגיל
אני בסחרחרת רגשות היסטרית. ודואגת מאד.
בעלי אמר שביום ראשון הוא ייקח אותו. ואני מתלבטת...
אולי אתקשר היום לגננת...

אנונימי

חגית,
דעתי האישית והנחרצת - אשתדל להעביר לך אותה כבר במוצ"ש:
לכי עם יובל לגן ביום ראשון.
אם צ' רגיש ולו בטיפ טיפה פחות ממך כלפי הרצונות, הבקשות, התגובות של יובל - לכי איתם לגן.
את לא תוכלי בלאו הכי לעשות שום דבר אחר בזמן שהם ילכו להם לגן בלעדייך.

אממממ... היה פה שמח כשלא הייתי, הא?
מותר להידחף? (-;

במוצ"ש החלטתי להתגבר על בישנותי ולהתקשר לגננת ולדבר איתה.
היתה שיחה מאד טובה.
ניסינו להבין מה גרם לבכי ביום שישי. היא גילתה הבנה לכל אחת מהסיבות שהעלתי.
הבהרתי לה שאני, בשום פנים ואופן לא משאירה את יובל בוכה.
ושאני מציעה שנמצא פתרונות הדרגתיים ביחד.
היא מאד העריכה שהתקשרתי.
הבוקר הגענו. יובל נצמד ומיד הראיתי לו במה הוא יכול לשחק. (האמת? לא הרבה... הם חייבים לפתוח עוד אפשרויות....)
היה עוד קטע היצמדותי אלב אז הוא הלך לקוביות והיה מאד עסוק.
כשסיים את מלאכתו הוא נגש אלי ואמא "אמא, את יכולה ללכת הביתה". (-:
איזו הקלה. כך בדיוק רציתי.
סיפרתי לגננת.
והלכתי. (ולפני זה לקחתי ממנה דף עם מספרי טלפון של כולם. מיניתי את עצמי למכינת דף קשר... (-; ׂ

ולכולם - בהצלחה רבה רבה רבה בכל דרך שתבחרו!!!!
אני עוקבת ומחזיקה אצבעות למפגשים מוצלחים!!!

חגית, ואחרות - אני קוראת ומוצאת שאני חייבת להגיב גם אם דברי לא יתקבלו בשמחה (בלשון המעטה) .
ראשית אבהיר, שאני חושבת שמערכת החינוך בארץ היא איומה ונוראה וזקוקה נואשות לרפורמה מן היסוד. יחד עם זאת, ילדי נמצאים בגנים עירוניים ואני לומדת לקחת מהם את הטוב ולהשאיר בחוץ את הרע. לא אסכים בשום אופן שבגנים תהיה אלימות - מילולית או פיזית. אבל אני כן מבינה שבמסגרת, כל מסגרת, יש חוקים ומגבלות והילדים צריכים ללמוד לחיות עמם, כמו שאנו המבוגרים לומדים לחיות עם חוקים ומגבלות בהקשרים אחרים. לכן, לילדים אסור לשחק בפינת בובות ביום שישי (חוק שנשמע לי שרירותי לגמרי, אך אגן עליו בפני תלונותיה של ביתי מפני שאני חושבת שיש לכבד חוקים במסגרות לא שלנו. גם בבית יש חוקים, ולא תמיד הם הגיוניים).
בגן של ביתי 35 ילדים. במשך יומיים בכיתי כששמעתי את הכמות. לא יכולתי לדמיין איך היא תסתדר (היא בת 5). אבל אני יכולה לראות גם צדדים חיוביים לשהותה בגן. המגוון של הילדים מתוכם תוכל לבחור את חבריה, העובדה שעם כל כך הרבה ילדים יש יותר חופש ולא צריך להיות כל הזמן תחת עינה הבוחנת של הגננת.
בתי מתלוננת שמשעמם לה בחצר . אז משמעם. אני חושבת שהיא צריכה למצוא פתרון. שתשעשע את עצמה, או שתתחבר עם מישהו או שתעמוד על זכותה להיכנס לגן. נשמע קשוח מדי? לדעתי לא. זוהי התמודדות חשובה.
נראה לי, חגית, שאת אמא נהדרת, מכילה ואוהבת ואין לי ספק שציידת את ילדך בכלים וביכולות התמודדות - אבל עכשיו הגיע הזמן לאפשר לו ליישם אותם!!אני באמת מאמינה שכדי שילד יצמח הוא צריך מרחב - פיזי ונפשי. הנוכחות התמידית שלנו בכל משבר אינה מספקת מרחב!!! לטווח הארוך היא לא נותנת לילד להתמודד לבד עם משברים. וגבירותי ורבותי, המשברים יקרו, והרבה. אם לא עכשיו, אז מאוחר יותר. לא נוכל להיות שם תמיד. אז כמובן שאין אנו צריכים לעזוב אותם בגילאים רכים של שנתיים ושלוש. אך ילד בן 4.5 או 5 הוא ילד שאמור להתמודד עם משברים ולצמוח מתוכם. היותנו כל הזמן שם והקפיצה המיידית שלנו לפתרון כל מצוקה - אינה מסייעת לו לצמוח!!!
דבר נוסף, לאור דבריכם, אני שמה לב שגם בחינוך הביתי קשה ללא מסגרת - יש בכך מעין פרדוקס, אינכם חושבים?!

היה לו היום יום טוב. הוא סיפר לי בהתלהבות על חלק מהדברים שעשו.
הוא אפילו התלהב מחוג הריתמיקה. לא יאומן!!!
אבל משפט אחד שלו אחה"צ הפך לי את הבטן בחזרה.
שאלתי אותו אם הוא לא רעב מדי עד ארוחת 10:00.
והוא ענה שכן ושהוא ביקש מהגננת לאכול והיא לא הרשתה )-:
והוא היה עצוב.
ועכשיו עצוב לי על ילד שהסתובב רעב. (אני אשתדל לפתות אותו מחר לאכול משהו בבוקר. אם כי גם בבית היה רגיל לאכול מאוחר)
וגם עצוב לי שהגננת לא סיפרה לי את זה. כנראה ש"הוא היה בסדר" שווה ל"הוא בחיים והוא לא בכה" )-:

דיברתי היום עם הסייעת על נושא שעת האוכל. היא מיד הציעה שאני אביא עוד משהו קל והיא תתן לו אותו כשהוא יהיה רעב.
חשתי הקלה אדירה. לא כל כך מעצם העובדה שבני לא יורעב עוד אלא מהתחושה שיש בצד השני אוזן קשובה ומבינה.
יובל (בינתיים? ) בסדר גמור. מבסוט ומרוצה מהגן. דרש היום בתוקף שאבא יביא אותו ושחרר אותו כעבור דקות ספורות.
מספר בהתלהבות על היום שעבר, משחק עם ילדים אחרים (כן, גם היום תצפתתי...), התחבר היטב לסייעת. ובבית אחרי הגן הוא נשאר יובל שלי הרגיל והאהוב. עירני, סקרן ופעיל כתמיד (-:

חגית, איך הולך?

או, טוב ששאלת (-:
כי בדיוק התכוונתי לספר שחזרנו זה עתה מאסיפת הורים.
היו דיונים על חוגים וכספים וימי הולדת (בלי הורים?)
אבל אז הגננת סיפרה על סדר היום של הילדים.
היא אמרה שכרגע יש סדר יום מסוים א-ב-ל אחרי החגים היא פוצחת בשיטת היום הזורם.
אני הרגשתי זרימה מאד נעימה בגוף (-:
יהיה טווח של שעות בהן הם יוכלו לאכול. הם יאלכו בקבוצות והשאר ישחקו.
וככה האוכל יהיה לפי מידת הרעב.
חומרי היצירה יהיו פתוחים להם באופן חופשי. יהיו פינות "משימות" שאותם הם צריכים להשלים במשך פרק זמן של שבוע.
(ולא על בסיס יומי כמו בגנים אחרים).
היו הורים שהתרעמו. אני שתקתי לי ורק כשכולם הלכו נגשתי לגננת ואמרתי לה שחשתי הקלה עצומה למשמע צמד המילים "יום זורם".
היא חייכה בהבנה. ואמרה שזה באמת תואם את מה שכתבתי בדף הציפיות.
אני ממש (-: (-: (-:

שאלתי את הסייעת איך יובל. (אחרי שהיא וידאה שהוא אצל סבתא. היא כבר יודעת עליה הכל (-: )
והיא אמרה שהוא בסדר גמור. מסתדר נהדר. משחק עם החבר וכשההוא לא רוצה הוא מוצא לו עיסוק אחר. תמיד עסוק. יושב בשקט במפגש. מקשיב וסבלני. רגוע ו"על הקרקע"., כהגדרתה.
ואני עוד יותר נרגעתי (-:

אה, והתנדבתי לועד (-:
אולי אוכל להשפיע עוד טיפ טיפה. (צריך לקנות ספרים לגן...)

חגית, מה חדש?
כיוון שאנחנו לא מצליחות לדבר..

עדכונים:
בינתיים, נראה שהנסוי מצליח (-:
לא הכל זוהר ומושלם אבל בינתיים היתרונות עולים על החסרונות.
יובל הולך לגן ברצון. אפילו נצפו צעדי ריצה בדרך לגן (-:
הסייעת מדווחת שהוא מסתדר נהדר. (ואני מקווה לתפוס איתה כמה דקות שיחה כדי להבין קצת יותר).
הוא פתאום התחיל לשיר קצת. וזה חדש...
הוא נהנה מהחוגים ואומר שהוא מסתדר עם הכללים ושהם לא מפריעים לו.
הוא במצב רוח טוב אחר הצהריים ומבקש להשאר בביץ. אנחנו פשוט נהנים לנו מאד מאד בבית.
ואני רגועה כי אני יודעת שהוא "קיבל את מנת החברה" של היום...
הסייעת והגננת מוצאות חן בעיניי. מקפידות לתת תשומת לב לכל ילד בכניסה. מקפידות על צדק במריבות ומדברות לילדים בצורה רגישה.
(כולל נזיפות!). התקשורת בין ההורים לבינם טובה. אני מקווה שאצליח לקבל עוד מידע.
הגננת מחלקת בכל יום שישי דף ובו כמה דברים שרו להם השבוע. ומחכה למשוב ממה שהילדים סיפרו.
אני חוששת שיובל עדיין לא מספיק מעורה חברתית. הייתי איתו היום בגן יותר מחצי שעה והוא לא שיחק עם אף אחד.
אולי זה כי אני הייתי שם ואולי לא...
אני אשאל מחר את הסייעת. אני רק לא רוצה לעשות את זה מעל הראש של יובל.
אני מגייסת את כל הנחמדות שלי כדי ליצור קשר עם אימהות אחרות (-: אני מקווה שאוכל לעזור ליובל להדק קשרים, עוד לפני שנעבור דירה.

ואני?
אני מתרגלת.
הפכתי לסלחנית יותר כלפי "אמהות גן". הבנתי שיש אילוצים....
הבנתי כמה גן יכול להיות ממכר להורה. כמה שעות קבועות של שקט....
אני בינתיים בבקרים מסדרת את הבית ועורכת קניות. (כל החנויות הכיפיות, שתמיד צ'יקצ'קתי בהן את הקניות. פתאוןם הכל ברילקס....)
ומתחילה לסדר את הבית לקראת אריזה.

וביום שישי - יובל לוקח יום חופש. מספיק לו כנראה.
השבוע הוא כבר הודיע מראש. בעלי ניסה קלות לשכנעו. לא עזר והוא נשאר איתנו בבית.
קפצנו רק לגן לקחת את תיקיית הקשר. סיפרתי לגננות והן קיבלו את זה בהומור ובכיף (-:

אני מקווה שאצליח להמיר את יום שישי ביום אחר. ואם לא - שיהיה ככה.
שבוע עבודה מקוצר (-:

אני בינתיים בבקרים מסדרת את הבית ועורכת קניות. (כל החנויות הכיפיות, שתמיד צ'יקצ'קתי בהן את הקניות. פתאום הכל ברילקס....)
איזה כיף...
<נאנחת בקנאה>

אני במצב רוח רע )-:
אתמול יובל לקח (שוב..) יום חופש. הוא ביקש מיד על הבוקר ואני הסכמתי.
היה לנו יום של כיף בבית.
היום הוא שאל בחצי פה אולי גם היום חופש. אמרתי לו שלא ויצאנו.
הוא נכנס לגן בשמחה, חמק מהסייעת המחליפה. נגש לגננת, חיבוק ונשיקה. הראה לה זכוכית מגדלת. היא התייחסה אליו יפה וקראה לו לעזור לה.
הוא נגש, עם עוד כמה ילדים והיה עסוק מאד.
לא רציתי להפריע לו אז נשארתי עד שיסיים.
הוא סיים. נפרדנו בחיבוק כיפי ויצאתי.
פתאום הוא רץ אלי ובקש שאשאר. ושהוא רוצה הביתה כי הוא עייף.
אמרתי לו שהוא לא עייף ושאני מבינה שקשה לו ושהוא עוד לא כ"כ מכיר את הילדים אבל ככל שהוא יהיה יותר בגן הוא יכיר אותם טוב יותר.
הוא שוב ענה שהוא עייף ושוהא רוצה הביתה.
אמתי לו שיאמר מה באמת מפריע לו.
ואז הוא אמר שהוא לא מכיר את הסייעת המחליפה.
(כבר כתבתי שאני לא "מתה" עליה.) אמרתי לו שיגש רק לגננת וזהו.

ישבתי איתו בחוץ עוד כחצי שעה, דיברנו, הוא אכל.
אחרי המפגש נכנסנו לגן.
ביקשתי מהגננת שתשים עין נוספת. סיפרתי לה מה הוא אמר על המחליפה.
הוא לא בכה אבל ראיתי שקשה לו.
הגננת שאלה מי רוצה לשחק עם יובל ואף אחד לא ניגש.
אני חייבת לעזור לו בקטע החברתי.
טוב, אני הולכת להתקשר לגננת.
עצוב לי )-:

חגית

עם כל ההסתייגויות מכך שאני בכלל מציעה משהו, כי אין לי נסיון בעניין, מהתאור בדף אני מעלה השערה שמה שטוב ליובל בגן קשור לסייעת הרגילה. היא כנראה יצרה איתו קשר טוב, וזה נשמע כמו משהו חשוב. אולי אפשר לארגן לו את יום החופש כשהיא לא נמצאת? ואולי כדאי להיות בקשר איתה כשעולה בעייה?

ובקשר לדאגות החברתיות, אני חושבת שאפשר לחכות עם הדאגה... הרי עכשיו הוא עסוק בשינוי מאוד גדול, שקשור במליון ואחד תחומים נפשיים שצריך לארגן מחדש. העניין החברתי לא יכול לפרוח בזמן שהוא עסוק בכל זה, זה אולי יגיע בהמשך וחבל להלחץ. זו דעתי, עם כל הצניעות, באמת, ועם הרבה תקווה שתמצאו את מה שטוב לכם @}

חגית, איזו התמודדות קשה אתם עוברים, סליחה שאין לי מילים לנחמה, כולי תקווה שדברים יסתדרו לכם על הצד הטוב ביותר.
הגננת שאלה מי רוצה לשחק עם יובל ואף אחד לא ניגש , נראה לי שהילד\ה בכל אחד מאיתנו מרגיש את הכאב הזה בלב.
איתך כאן.

חגית,

מסכימה עם דבריה של מיכל.
חזקי ואמצי.
אשמח נורא אם תבואו מחר, ולדעתי גם אדוה. חבל שתיעלמו לנו לגמרי, וגם אולי נוכל סוף סוף לדבר.
להתראות!

וואו, תודה על כל החיבוקים. אני צריכה אותם... (-:
אכן הגעתי מתוגברת בסבתא לקחת אותו מהגן.
הוא יצא אלינו נלהב כולו והראה לנו פתק שביום שישי הוא יהיה "אבא של שבת".
נכנסתי פנימה כדי לתפוס שיחה קצרה עם הגננת. היא אמרה לי שהיא מקווה שזה יעודד אותו לבוא ביום שישי.
בינתיים הוא לא הודיע שלא...
אני מקווה שאכן בימי שישי הוא ילך לגן, כי זה יום קצר ודי כיפי, ואנחנו בדר"כ לחוצים בו על סידורים וארגון השבת.
וככה ניקח את יום שלישי (יש גננת מחליפה) או את יום רביעי (הסייעת) או את שניהם...
בגלל צמידות הימים הן ממילא לא ישימו לב... (-;
דיברתי עם כמה אימהות ומתברר שלא רק יובל ואני לא מסמפטים את המחליפה.
ואמא אחת אמרה לי שהגננת המחליפה עוד יותר גרועה )-:
זה לא שהן רעות לילדים או משהו כזה. הן פשוט חסרות איזושהי נוכחות, כריזמה, וקלילות שיש לצוות הקבוע.
הגננת והסייעת הקבועות באמת מוצלחות ויובל נקשר אליהן. (כשסבתא נכנסה לא היה צורך להציג אותה. גם הגננת כבר ידעה...)
יובל סיפר שהיה לו יום ארוך (4 שעות מאז שיצאתי מהגן...) ומשעמם....
לגבי חברה - הצלחתי לארגן לנו הזמנה (-;
ובררתי עם הגננת עם מי הוא משחק הכי הרבה וביקשתי ממנה תשומת לב מיוחד לנושא (-:
ואולי אני צריכה להתרגל למוד של פרידות קצרות ולא להשתהות בגן כי זה רק מקשה עליו...

לילה,
אני מסופקת מאד אם נצליח להגיע מחר כי אנחנו עולים לדירה שלנו.
תלוי מתי נסיים שם.
אבל מאד שמחתי על ההזמנה. אני לא מתכוונת להעלם (-:
דבר נדברה!

אנונימי

חגית,
קראתי משהו בדף אחר לגמרי, שמעלה בי שוב (ושוב ושוב) את השאלה - עד מתי על אחריות ההורה לדאוג לצרכי הילד? ז"א, ברור שלכל צורך יש את משך הזמן שלו, וספציפית לעניינכם - עד מתי בעצם את צריכה לעזור לו בעניין החברתי?
שלא תביני לא נכון - אני לא מנסה להעביר ביקורת, נהפוכו! אני ממש כואבת את המצב הזה, בו את מרגישה שאת צריכה לעזור לו, כי באמת לא קל ופשוט לו.
בטח ובטח, שגם מסכימה עם מיכל מ וחושבת שזמן הוא כמעט תמיד רופא מצוין.
מה קורה עם הילד שבהתחלה הם התחברו?

אני רוצה לספר לך סיפור אמיתי מהחיים:
כשהגעתי לכיתה א', התנקזו לכיתתי ילדים מכל מיני גנים, ככה שכולנו היכרנו לפחות חלק מהילדים עוד מהגן.
היתה ילדה אחת, שלמרות שגם מהגן שלה הגיעו ילדים נוספים, לא התחברה עם אף אחד. לגמרי.
יום אחד, פנתה אחת המורות היותר חביבות אל "מלכת הכיתה" וביקשה ממנה לקחת תחת חסותה (במילים אחרות כמובן) את אותה ילדה.
למרבה המזל, אותה "מלכה" היתה ילדה טובה, ולא כלפתא מרושעת, ונענתה בשמחה לבקשה. ואותה מורה, בחכמה רבה מאד יש לציין - ידעה איך לבקש, איך להעמיד את הבקשה בצורה כזו שתוציא את הטוב.
נדמה לי שהמורה סיפרה לה שהילדה ההיא עצובה, ושאולי אם אותה מלכה תדאג לשתף אותה במשחקים, היא תהיה יותר שמחה...
אין לי מושג אם משהו נאמר לילדה הבודדה.
בסופו של דבר, שתי הילדות היו "חברות הכי טובות" במשך שנתיים. לא יודעת על מה ולמה נגמר הקשר.
ובעצם, אחרי "סופו של דבר", חזרה אותה ילדה בודדה לבדידותה...
כן יודעת שפינה חמה שמורה בלב של לפחות אחת משתי הבנות כלפי רעותה.
סוף סיפור.

נראה לי שלא נתראה אחה"צ - חבל

חיזקו ואימצו בגן ועם הדירה

עד מתי בעצם את צריכה לעזור לו בעניין החברתי?

אני לא יודעת לענות על השאלה הזו באופן כללי, אבל במצב שלנו, בו הוא נמצא בגן, לראשונה בחייו,
במרחק של רבע שעה נסיעה, (ועוד אין לו רשיון...) ואין לו אפשרות לפגוש "סתם" בילדים אחה"צ/שבת.
וחלק גדול מהילדים נכיר היטב ממקודם ילד אחד או יותר (הגיעו 10 ילדים מאותו גן!) אני מרגישה שאני צריכה קצת לעזור לו.

מה קורה עם הילד שבהתחלה הם התחברו?

יובל מדווח שהם עדיין משחקים אבל יש לי הרגשה שלא כ"כ.

ותודה על החיבוק!

אתמול היה קצת יותר אופטימי.
בבוקר אבא לקח אותו. (אחרי פרידה יותר מדי נרגשת מצידי שהביאה את יובל לסף דמעות)
ויובל היה מרוצה. (לא, זה לא חסך לי את הנסיעה. כשאבא הגיע לגן הוא שם לב שהוא שכח את התיק של יובלי...)
כשבאתי לקחת אותו הוא התחבק ממושכות עם אחת הילדות (זו שהגננת אכן סיפרה לי שהם משחקים ביחד)
והם יצאו ביחד מהגן והמשיכו לשחק.
וזה עשה לי טוב על הנשמה. (קצת מצחיק בהתחשב שמה שהטריד אותי בקבוצה היה מספר הבנים... (-: )
והיום שלחתי לגן אבא של שבת, עם מיץ ענבים וכוסיות קטנות, וכיפה לבנה (-:

איזה יופי לשמוע.
שבת שלום.@} @} @}

חגית יקרה, לא התקשרתי להתנצל על כך לא הגענו ליומולדת של יובל, אז אני עושה את זה עכשיו. פשוט פרח מזכרוננו , אני לא יודעת איך. אני מנצלת את ההזדמנות לאחל לכם שנה טובה וגמר חתימה טובה, ומזל טוב ובהצלחה ליובל בגן החדש. לא קראתי את כל מה שכתוב למעלה, ואני מתארת לעצמי שזה לא תמיד פשוט, אבל אם כבר החלטתם, אז שתהנו מזה ועד הסוף, ותמשיכו לבוא למפגשים של אחר הצהריים. כל טוב.

אכן הוא היה אבא של שבת למופת (-:
וכמו שהוא הכריז "הגננת הצליחה להביא אותי היום לגן" (-;
בדף הקשר הודיעו שביום שני יש "טיול לדואר" (לפני כשנתיים נכנסתי עם יובל למיון של הדואר. היה מאד מענין. באמת הגיע הזמן לבקור חוזר)
ושהורה שרוצה ללוות שיודיע.
אני, כמובן, מתכוונת לעוט על ההדמנות. (כבר כתבתי פה שאני מחכה בכיליון עיניים לאיזו שביתת סייעות?)
וליום ראשון יש ליובל כבר הזמנה אמיתית (עם שעה והכל) לאחד הילדים, שאותו פגשנו היום (שבת! היינו אצל ההורים!).
אבל שוב אני עם פרפרים. אני יודעת שמקובל שאמהות לא נשארות במפגשים כאלו. ולא נעים להתקרצץ על האמא.
ומצד שני, בית זר, 2 אחים זרים. אני בכלל לא מכירה אותם.
אחרי זמן מה נגשתי לאמא ואמרתי לה שאני לא בטוחה שיובל יסכים להשאר לבד בהתחלה. (נעזרתי בתרוץ, הכל עוד כל כך חדש לו...)
אז קיבלתי גם אני הזמנה לקפה (-:
ואני אלך רק אם יובל יסכים.
נראה איך יהיה...

חגית היקרה, קראתי את הרוב... הזדהיתי עם הרבה.
אני שלחתי את הילד לגן לפני כמה חודשים, בגיל הרבה יותר צעיר - שנתיים ושבע. ומבין הדיבורים אני חשה שאתם בני מזל שמצאתם גננת וסייעת קשובות ורגישות כל כך. הן אוצר נדיר! והתגובות של יובל אליהן מעידות על כך.
לנו יש גננת (גם אוצר נדיר) שהעריכה שנהיה חודש בגן עד שהילד יתרגל וכך היה.

עד מתי בעצם את צריכה לעזור לו בעניין החברתי?
אני לא חושבת שאפשר לעזור להם בעניין החברתי. חוץ מאשר בלתת דוגמה אישית, כלומר להיות חברותית בעצמך, קצת כמו הטיפ שמסעדה נתנה בעניין התיחקור על מה "עשית היום בגן". (אם יצמחו לך חברות מבין האמהות של ילדים מהגן זה עשוי לעזור מאד ליובל, אבל חלילה מלהתאמץ יותר מדי ביצירת קשר כזה).
יש דברים שקורים להם בקצב שלהם ולנו אין ממש שליטה עליהם.
ויש דברים שיצמחו אפילו מתוך הקושי.
ויש דברים שאם נטפל בהם כב"בעיה" ימשיכו להיות בעיה. ויש דברים שאם נעזוב הם יסתדרו לבד, תוך שבועיים, חודש, שלושה חודשים.
אם המצב החברתי "יתקבע" ולא יהיו שינויים תוך כמה שבועות-חודשים אז אולי כדאי יהיה "לטפל" במצב.

אני יודעת שמקובל שאמהות לא נשארות במפגשים כאלו. ולא נעים להתקרצץ על האמא.
סליחה? אולי לא הבנתי בבדיוק באיזה מפגש מדובר. אבל אם זה ילד חדש בגן חדש שהולך לבית של חבר חדש, האמהות נשארות בכייף, ומכירות חברות חדשות גם הן. בהתחלה זה קצת מביך אבל זה מסתדר לאט לאט.
תעשו חיים!

ענת, בגיל חמש-שש באמת לא מקובל (לפחות אצלנו) שהאמהות נשארות. גם אני השתמשתי הרבה בתירוץ של "אם לא אכפת לך, אני אשאר כמה דקות עד שהיא תרגיש בנוח". הייתי בשוק מזה שהיו אמהות ששלחו ילדות בנות 4-5 לעלות אלינו לבד במדרגות בכלל (היו עוד אחים גדולים/קטנים שחיכו באוטו), בלי שהיו אצלנו מעולם בבית, בלי שמכירים עוד מישהו מבני המשפחה מלבדי... אנשים מוכנים להשאיר את הילדים שלהם עם אחים גדולים/אבות/סבים דודים של הילדים המארחים... היו פעמים שהייתי יוצאת מהבית עם חומר קריאה ואומרת למארחת שתמשיך בענייניה, כדי שלא תרגיש מחויבת "לבדר" אותי. אבל בהחלט צמחו לא מעט ידידויות לשנה-שנתיים. זה יכול להיות נחמד.
חגית - יובל אוהב לארח אצלו? במצבכם הייתי מזמינה יותר מאשר מחכה להזמנות. (אני מניחה שכבר חשבת על זה. מסוג ההערות שאני כותבת לאו דווקא באופן אישי...)

לנו יש גננת (גם אוצר נדיר) שהעריכה שנהיה חודש בגן עד שהילד יתרגל וכך היה.

ומה עושים עד אז???? מה זה לא מתרגל?
מה עושים כשילד רוצה הביתה????
לוקחים וזהו? משכנעים? מפתים? משחדים?
משאירים וזהו?????
מה עשיתם?

חגית - יובל אוהב לארח אצלו? במצבכם הייתי מזמינה יותר מאשר מחכה להזמנות. (אני מניחה שכבר חשבת על זה. מסוג ההערות שאני כותבת לאו דווקא

יובל דווקא מאד אוהב לאחר ומעדיף אפילו לארח מאשר להתארח אבל אנחנו עדיין גרים רחוק מכולם. ואני לא מאמינה שמישהו יתזז עד אלינו, אלא אם כן ירקם קש רמאד מיוחד בין הילדים.

אחרי אופטימיות רבה באה הנפילה )-:
יובל ראה את הסייעת מבעד לגדר ורץ אליה לחיבוק ענקי. יופי.
החלטתי על פרידה קצרה ועניינית ולא רגשנית.
אבל כשרציתי ללכת מצאתי אותו בפינת הספרייה עם 2 חברים. (החברה מהגדר והחבר מההזמנה של היום...)
כמובן שמיד הגיע "תקראי סיפור" ו"עוד אחד" . (היה לי דז'ה ווו קל...)
וכשקראו לכולם לתפילה הוא נצמד ולא רצה שאלך. ושוב החל עם "אני עייף". ורק אחרי שאני שאלתי אותו הוא אמר שקשה לו להפרד ממני.
ושוב יצאנו החוצה. והוא אכל קצת. והסייעת והגננת ניסו לשכנע אותו (בעדינות. באמת!)
בסוף הוא נכנס פנימה ואני הלכתי ואפילו לא היתה פרידה מסודרת )-: ולא רציתי לקרוא לו שוב. אבל בעלי התקשר מדי אח"כ...
וקשה לי להשאר איתו.
קשה לשמוע את הקולות. כמעט תמיד מישהו בוכה. וכמעט תמיד צריך להחזיר את משיהו לקשב. וכל הזמן יש נזיפות ברקע.
ואי אפשר באמת להתפנות לילד שבוכה. זה ככה "על קצה המזלג" או יותר נכון על קצה הרגש...
ומגיע לילדים יותר מזה! הרבה יותר מזה!!!
הועדה לזכויות הילד החליטה שאסור להכות ילדים ולהשפיל אותם.
כשיש 35 ילדים עם 2 מבוגרים זה לא טוב!!!!
חייבים לשנות את זה!!!

והטיול לדואר...
מיד כשנכנסתי היא שאלה אם אוכל להצטרף.
וזה הולך ככה:
הטיול הוא בסך הכל לסניף הדואר לקנות בולים ולשלוח שנה טובה. ולא למיון של הדואר.
כנראה בהסעות של 10 ילדים בכל פעם.
וזה נשמע לי טירוף. למה לקחת ילדים כ"כ קטנים בהסעה. מי ישמור עליהם. ובדואר?
וכולה בשביל מה! לקנות בולים!
ממש חוויה יחודית....
אם לא הייתי באה ברכבי עם כסא בטיחות - לא הייתי מרשה שיובל יסע!

כשבאתי לקחת אותו הוא היה מבסוט. שאלתי אותו אם הוא שמח שבסוף הוא נשאר בגן - והוא אמר שכן.
קשה, קשה....

היינו בדואר.
הייתי איתם חלק ניכר מהיום.
אני עדיין מעכלת ולא מסוגלת לכתוב.
אבל - מי שבחינוך ביתי וטוב לו עם זה - תשארו!
היחיד שצריך לאשפז זה את זה שאישר שבגן יש 35 ילדים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
התעללות!

35 ילדים בכפיפה אחת, ולא משנה עם כמה מטפלות, זה הרבה יותר מדי. עצוב. אבל עדיין ילד בוכה, זה דבר שקורה גם בבית מדי פעם, לא? וגם אז זה לא תמיד נורא כל כך שילד בוכה. לרוב זו הדרך שלו לדרוש תשומת לב או עזרה ממבוגר. השאלה כמה זמן לוקח עד שהילד מקבל את תשומת הלב שהוא זקוק לה, ואם היא באמת מספקת.

אצלינו מה שהקל על הפרידות - שלא היו קלות, היה שאבא היה לוקח אותו לגן. ושמעתי מעוד כמה שאצלם זה עבד ויש בזה גם הגיון מסוים. יותר קל להם להפרד מאבא. (ולצורך הענין אולי אפשר לנסות גם סבתא, דודה, בייביסיטר?)

_ומה עושים עד אז???? מה זה לא מתרגל?
מה עושים כשילד רוצה הביתה????
לוקחים וזהו? משכנעים? מפתים? משחדים?_

בגן עצמו הגננת דואגת לנתינת יחס מיוחד למי שיש לו בעיה, וברוב המקרים יחס מיוחד זה כל מה שהם זקוקים לו.
אם ילד רוצה הביתה בשלב ההסתגלות, אני באופן אישי הייתי נענית לו במקרים שהוא מתעקש לגמרי - לפי האינטואיציה.
מפתים, משחדים נחשב מסוג הפעולות הנמוכות יותר, אבל גם אליהן נגררנו לפעמים (לא ביוזמת הגננת).
הגננת שלנו ממליצה לדבר עם הילד על הקושי שלו ולהבהיר לו שאת תומכת בו וברגשות שלו, תוך כדי שידור תקיפות לגבי זה שהוא כן נשאר בגן. וכן להזכיר לו למה הוא הולך לגן.

בקטע של ההסתגלות, מצד אחד יש ללמוד לשחרר ולהאמין שהילד יכול להתמודד עם מצבים שונים, (אם יודעים שהגננת מספיק קשובה ושיש מספיק כוח אדם... )-: )
ומצד שני להיות עירנית למתרחש ולהמשיך לבדוק אם זה אכן המקום המתאים.
האם הילד רגוע ומאושר כשהוא חוזר מהגן?
האם הוא שמח לראות אותך שאת באה? (טוענים שילד שסובל בגן מקבל את אמא בבכי ובכעס).
ברור שיש ועוד יהיו קשיי הסתגלות, אבל צריך לקחת את רגשות האשם קצת בפרופורציה. אם את לא תהיה שלמה עם הצעד הזה, הוא לא יהיה מאושר שם.
הנה דוגמה קיצונית כדי שתביני שאת אמא לא כל כך גרועה:
חברה שלי שהיום היא אשת חינוך ביתי שלחה לפני כמה שנים את בנה לגן במשך שנה, מתייפח, כל בוקר. אשה מקסימה ומדהימה, שבזמנו לא הייתה לה שום נקודת התייחסות לאופציות נוספות.
אני בטוחה שאת זה את לא תעשי. ומה שאת עושה עכשו הוא לא עד כדי כך נורא. יש איזו נקודה בראש, שעד שהיא לא משתחררת, לא תוכלי לדעת אם הוא "מתאקלם". ואפשר טיפה לשחרר את החוט, וטיפה פחות להיות רגישה ל כל פיפס. הסימנים המובהקים לכאן או לכאן לא יאחרו לבוא.
כל התאקלמות במקום חדש היא לא קלה, פעמים רבות גם למבוגרים. אבל זה לא אומר שזה דבר רע. אם ממשיך להיות קשה, הולכים למקום אחר.
שמעתי אמהות אומרות, וגם אצלינו היה ככה בערך - זמן התאקלמות אמיתי: לפחות שלושה חודשים. אלא אם מתברר לך קודם לכן - מעל לכל ספק - שהמקום הזה ממש לא לעניין.

אנונימי

חגית,
מה קורה?
אתם כבר בריאים?

לא. יובל עדיין בבית חולים. חזרתי הלילה לישון בבית. (אחרי 3 לילות בית חולים) ואני כבר רצה לשם שוב.