כל ההתחלות קשות דף בלוג של חגית אמא של יובל

אוי )-: תהיו בריאים...

מה קרה?????????????

יובל חלה בדלקת ריאות והיה מאושפז בבית חולים 4 ימים ועכשיו הוא במנוחה בבית בערך עד אחרי החגים.
ציפור, אני לא מומחית ב"להבין" מחלות ובטח לא לחלק לפי אברים (את יודעת? מה זה אומר? )
אני די משוכנעת שהמחלה קשורה לגן. פיזית ונפשית.
עד היום יובל לא חלה בצורה דומה. פיזית - התנאים הפיזיים בגן פחות טובים ובכויי ההדבקה עולים.
נפשית - אני בטוחה שהגן דורש ממנו מחיר נפשי. אני יודעת שזו חוייה שיש בצידה המון המון קשיים.
הייתי שם. ראיתי מה קורה.
הוא אמר לי אתמול שיותר כיף לו איתי בבית מאשר בגן לבד.
הפרידה ממני קשה עליו.
אני מתכוונת לתת מקום מכובד לרגש הזה ולא לטאטא אותו ועם זאת לשאול את עצמנו אם הוא רוצה ויכול להתגבר על הקושי כדי בכל זאת להיות בגן.
אני מניחה שאחרי החגים נעבור תקופת קליטה נוספת ואני מתכוונת לעשות אותה עדינה ככל שניתן.
אני מקווה שהתגובה שלו תהיה חיובית. נראה....

חגית קראתי היום את כל הדף. כמה שזה דומה למה שעובר עלינו . קודם כל מאחלת רפואה שלמה , ושיעבור בקלות . רוצה לשתף אותך שהשנה הכנסנו את סיון לגן אחרי שנתיים בבית . הייתי מאוד שלמה עד עצם הכניסה לגן , ואחר כך מלאת לבטיים, כמובן ששרצתי בגן ואם לא אז מסביבו ובטלפון . שיתפתי את כל מי שסביבי בלבטים האם טוב לה או מה . אחרי איזה שבועיים של כניסה מאוד הגרגתי והרבה נוכחות שלי (ממש בלי קשר לשאר ההורים )היא חטפה אסטמה והייתה חמישה ימים בבית חולים ואחר כך עוד בבית . החזרה לגן לוותה בקליטה הרבה יותר קשה שכללה בכי עוד מהבית שלא רוצה ללכת . התחלתי להתנחל איתה בגן ולא לשלוח , אבל אז יום אחד הגננת ממש לקחה לי אותה ואמרה לי לצאת ואני בלב מאוד כבד החלטתי לסמוך עליה . עוד לפני שהגעתי לשער הסיעת רצה לומר לי שסיון כבר רגועה (עד אז לא השארתי אותה בוכה בכלל) לא האמנתי והלכתי לראות מהחלון שאכן זה כך . אני חייבת לציין שאין לי שום דבר נגד הצוות הן מקסימות , זה לבטים שלי עם עצמי כי אני בעצמי בכלל לא שלמה עם זה שהיא בגן .בקיצור אחרי המיקרה ההוא החלטתי שאני משגעת אותה עם חוסר הביטחון שלי ושאולי אני משדרת והפרידה הקשה היא הענות לצרכים שלי . מאז החלטתי שכרגע היא בגן וזהו ואני חייבת לציין שמאז (עברו איזה ארבעה ימים)היא מאושרת בגן וגם נפרדת הרבה יותר בקלות . עדיין אני לא לגמרי התחייבתי למקום העבודה החדש ואני משאירה לי פתח מילות אם היא לא תסתגל אבל החלטתי שעד אחרי החגים אני משדרת שזה גן וזהו . אני הרבה יותר רגועה מאז ההחלטה וגם היא. בכל מיקרה זה מה שאצלנו , תצפי לקשיים בבקליטה המחודשת לגן ותעשי מה שאת הכי הכי שלמה איתו .

באמת קשה להבחין מתי קשיי הפרידה של הילד הם שלו, ומתי הם הד לקשיי הפרידה של האם.
ברור שאם אמא אינה שלמה עם שהיית הילד בגן, היא משדרת את הרגשתה זו לילד, גם אם באופן לא מילולי.
הילד קולט את חששותיה או התנגדותה ומפנים אותם.
אבל יש גם מקרים שהילד עצמו - ולא אמו - חושש מהגן, או סובל בו, ואינו מוכן לשהות בו.
החכמה היא לזהות מה הסיבה האמיתית לקשיים. זה דורש יכולת לראות את עצמך מבחוץ או ממרחק - וזה לרוב בלתי אפשרי.

אבל החלטתי שעד אחרי החגים אני משדרת שזה גן וזהו

בדיוק!
תודה על כל מילה שלך! מתאים בול!

באמת קשה להבחין מתי קשיי הפרידה של הילד הם שלו, ומתי הם הד לקשיי הפרידה של האם.

צודקת! אני כולי תקוה שאדע להבחין!

בהצלחה. גם לך וגם לי . (-:

היינו עכשיו אצל הרופא. יש לנו גימלים עד יום חמישי.
בקיצור, עד אחרי סוכות....

(סלחי לי שאני כותבת כ"כ מאוחר) - צום קל, גמר חתימה טובה, ובהצלחה לכם.

על פי בקשתו יובל הלך היום לגן. נראה שכבר חסרה לו חברת ילדים.
הוא רץ בשמחה לגננת וקפץ עליה לחיבוק כיפי כזה.
היא מיד עוררה את תשומת לב הילדים, כשהוא עדיין על ידיה.
הילדים לא היו נלהבים יותר מדי, אני מקווה שזה השתנה במשך היום...
יובל נפרד ממני ביוזמתו אחרי דקה.
סוף דיווח (-:
ומחר - חופש...

המון זמן לא כתבתי.
היה לי קשה לכתוב. עכשיו המצב יותר טוב אז אני לשחזר את מה שהיה.

אחרי סוכות חזרנו לגן.
לאור הפרידה הקלילה ביום שלפני סוכות - הייתי אופטימית.
אבל נתבדיתי.
ביום שני היה לו קצת קשה להפרד אבל היה לו יום טוב.
ביום שלישי - כבר נצפתה דמעה מתגלגלת. נשארתי עוד קצת ועוד קצת ובסוף חתכתי והלכתי. בלב כבד מאד כי זה היום של הגננת המחליפה (=נ')
ביום רביעי - אבא הביא את יובל לגן. אחרי שעה הוא מתקשר לדווח שיובל לא מאפשר לו ללכת.
זה היום של הסייעת המחליפה (=א')ואבא לוחש לי שהוא ממש מבין את יובל.
הוא מנסה להסביר ליובל שיתעלם ממנה ויפנה רק לגננת (איך אפשר להתעלם מגברת-מלפפון-חמוץ??)
יובל אמר לי לפני כן שא' בכלל לא משחקת איתם אז בשביל מה היא באה בכלל.
מפה לשם אבא נשאר איתו כשעתיים ועוזב עם הסכם שאני אבוא עוד מעט לקחת אותו.
טלפון לגן. אנחנו מדווחים שהוא משחק ופעיל. החלטתי להאריך את ה"עוד מעט". (כנראה טעות...)
הגעתי אחרי 12:00. ויובל רצה מיד ללכת הביתה. ואמר לי שהוא מאוכזב ממני שהתעכבתי. )-:

חיכיתי בכליון עיניים ליום חמישי. סוף סוף בלי מחליפות. היום בטח תהיה פרידה קלה יותר.
הגעתי עם יובל לגן. והופ! חשכו עיניי. שוב הגננת המחליפה. שוב יובל לא רוצה להשאר.
לקחתי אותו והלכנו הביתה.
כמה כיף בבית.

יום שישי - סוף סוף כל הקבועות נוכחות אבל יובל לא רוצה להשאר.
מדמעה לדמעה. שום דבר לא משכנע אותו להשאר.
אני חייבת לרוץ לקחת את אמי לרופא.
אחרי שעה וחצי נפרדתי ממנו. בכי מתייפח קשה מאד. כזה שכבר מזממממן לא שמעתי.
נשברתי ולקחתי אותו הביתה. כלומר לאימי. איזה שמחה וששון.
"אמרתי לך שלא יהיה לי משעמם בסידורים שלך".

כל השבת הפכתי והפכתי בנושא. טחנתי אותו עד דק. נרדמתי עם המחשבות.
פזלתי לכוון החינוך הביתי. ושוב ספירת מלאי הראתה לי שגם שם קשה.

במוצש נפלה החלטה.
יובל נשאר בגן. זו החלטה שלנו. הקשבנו לו. אבל אנחנו רואים את התמונה הכללית יותר טוב ממנו.
בגדול טוב לו בגן. תמיד בסוף היום הוא מרוצה ומודה שהוא שמח שהלך.
נעזוב גם אם הוא בוכה ונשאר עם היד על הדופק לראות מתי ואיך הוא נרגע.
א-ב-ל נתחיל שוב לדרג את השעות. עד שנגיע שוב ליום שלם.

יום ראשון:
אבא נבחר למשימה הקשה.
יובל לא נפרד ממני. קשה לו מדי.
אבא עוזב אותו כשיובל בוכה ומנסה להצמד אליו.
עם הסכם שיובל מתקשר הביתה כשהוא רוצה שאבוא לקחת אותו.
אני בוכה בבית. זה קשה מאד.
איך?
איך אני עושה לו את זה?
למה?
איפה האמהות הזורמת שלי? האוהבת המקשיבה והמבינה?

כל חצי שעה טלפון לגן. הוא רגוע ופעיל. מבקש מדי כמה זמן להתקשר אלי והגננת מסיחה את דעתו.
ב11:00 התקשרתי. ובדיוק הוא נגש אליה בקש שתתקשר אליי. בשיא מתיקותו (איזה קול מתוק יש להם בטלפון. בקושי יוצא לי לשמוע אותו ככה) הוא מבקש שאבוא כי הוא רוצה הביתה אבל עוד מעט עכשיו. טוב?
באתי לגן. הילד מבסוט. חברו הטוב משדל אותו להשאר.
אמרתי לו שאני מוכנה להשאר עוד קצת ושישחק.
שיחק עוד שעה. אח"כ היה מפגש וחוג. באמצע החוג הוא נשבר (כ"כ הבנתי אותו! איזה שעמום! על זה אנחנו מוסיפים כסף?) ובקש ללכת.
הלכנו.

יום שני - אני חוששת לקחת אותו. אבא לוקח אותו. יובל נפרד ממני בבכי. פעם ראשונה בכל ימי חייו שהוא בוכה בפרידה ממני. אני לא צריכה לפרט מה הרגשתי...
גם בגן הוא נפרד מאבא בבכי. אבל קל יותר.

טלפון לגן - הכל בסדר. הילד לא מבקש שנבוא לקחת אותו.
הגננת דיוחה שיובל הבין שאבא מתקשר לגן והוא נגש אליה ואמר שתגיד לאבא שהוא לא צריך לבוא.
(הנה קרסה תאורית "אם תקחי אותו פעם אחת - הוא יתרגל ותמיד יבקש....")
כשבאתי לקחת אותו הוא סיפר שבבוקר כשאבא הלך הוא בכה אבל עכשיו תסתכלי על הפנים שלי...
וגם אישר את דברי הגננת.
וזה עשה לי מה-זה טוב על הנשמה.

יום שלישי - יובל ישן אצל הוריי והם לקחו אותו לגן.
אתמול אמי אמרה לו שהם ייקחו אותו לגן. כמו שהם לוקחים את הנכדה השניה. חיבוק נשיקה והולכים.
יובל ענה לה "אצלי זה לא עובד ככה"!
"איתי נשארים עד שאני מתרגל".

בסופו של דבר הוא נפרד ממנה בקלילות.
אני כמובן קיבלתי בקורת קלילה ממנה משתמע שכל קשייו כמובן נובעים אך ורק ממני.
(עובדות זניחות כמו רב הפרידות ממני שהיו בסדר ושגם מאבא הוא נפרד קשה השבוע נשכחו כלא היו... )
הוא נשאר עד סוף היום. נראה מרוצה.
בדרך הביתה הוא קיטר שהוא צריך ללכת כל יום לגן. בסוף הוא הודיע שהוא מוכן רק עוד ללכת לבי"ס אבל לא לעבודה. הוא תמיד יגור אצלנו ואנחנו נקנה לו דברים.

יום רביעי - יובל לא היה בגן.
חיכינו יחדיו לטכנאי ששכח להגיע.
אחה"צ "השלמנו" שעות חברה עם חברו הטוב מהגן. הם מסתדרים נהדר. טפו*3.
רק לראות אותם ביחד מזכיר לי למה שלחתי אותו לגן בכלל...
למחרת לא הצלחתי לחמוק מהחוייה המפוקפקת
הבאתי אותו והלכתי. הוא ניסה למחות. אמרתי לו שאני נורא ממהרת וחייבת לבשל עוד שבת שלמה.
הוא בקש רק שאומר לגננת שאם ירצה - יוכל להתקשר ואבוא.
הגננת לקחה אותו על הידיים, הוא הפטיר שלום והלכתי.
בצהריים דווחתי שהוא בקש להתקשר אלינו אבל היא הסיחה את דעתו. (טוב? רע? מה זה משדר לו?) . הוא לא סיפר על כך ואני לא שאלתי מפורשות. הוא אמר שהיא לו כיף.

אפילו ביום שישי הוא היה בגן
שנינו הבאנו אותו. בקש שאשאר. אמרתי לו שאנחנו חייבים ללכת והלכנו.
גם בסוף יום זה הוא נראה בסדר. ושוב דווחתי שהוא בקש והיא הסיחה.

הסייעת הקבועה היתה חולה ביומיים אלו ובכל יום היתה מחליפה אחרת שהוא לא מכיר

מסתבר שגם גן זה לא ממש שגרה...

השבוע הפרידות היו ממש בסדר. בלי מחאה מצידו.
אתמול הוא היה מקורר והשארתי אותו בבית.
היום הוא מרגשי יורת טוב ובכל זאת רציתי להשאיר אותו בבית
אבל יובל לא רצה!!!
שאלתי שוב. וכן ? הילד לא רוצה להשאר בבית ? רוצה לגן!
אז לקחתי אותו!

אני מקווה שהוא אכן מוצא בתוכו את הכוחות להתגבר על הפרידה ממני.

_אתמול אמי אמרה לו שהם ייקחו אותו לגן. כמו שהם לוקחים את הנכדה השניה. חיבוק נשיקה והולכים.
יובל ענה לה "אצלי זה לא עובד ככה"!
"איתי נשארים עד שאני מתרגל"._

גדול

בדרך הביתה הוא קיטר שהוא צריך ללכת כל יום לגן. בסוף הוא הודיע שהוא מוכן רק עוד ללכת לבי"ס אבל לא לעבודה. הוא תמיד יגור אצלנו ואנחנו נקנה לו דברים
איזה ילד חכם! איזה ראייה כוללת!
אני מציעה לפתוח לו עוסק מורשה כבר מעכשיו, כי לא נראה לי שהוא הולך להיות שכיר...

בצהריים דווחתי שהוא בקש להתקשר אלינו אבל היא הסיחה את דעתו. (טוב? רע? מה זה משדר לו?)
מה אכפת לה שהוא יתקשר אליכם?
ואדוה שואלת (אני מקריאה לה את זה, מצונזר כמובן, כסיפור לפני השינה.. כן, בשעה כזאת) - איך קוראים לגננת?

חגית, באמת כבר המון זמן לא כתבת, אני חושבת עליכם, קראתי את חוויות הגן מאז סוכות, את כותבת יפה וברגישות כזאת הרגשתי את הקושי, הלבטים, הלב נקרע, (אני מקווה שזה נחלת העבר).
אני שמחה לשמוע שיש לו חבר מועדף ושיש חיבור טוב ביניהם.
אני חושבת שאת (ובעלך) מתמודדת נכון עם הדברים, כמו שכתבת:
אנחנו רואים את התמונה הכללית יותר טוב ממנו.
נראה לי שזה הכי חשוב, להיות שלם עם ההחלטה, הם זקוקים לזה, כך אנחנו מקלים עליהם.
שימשיך לקום בשמחה.

חגית, אצלינו יש מצב מאד דומה. עושה רושם שהילד מאושר בגן אבל "לא רוצה ללכת".
הגננת שלנו אומרת שזה בגלל שהוא מקבל שדר אמביבלנטי. אצלי זה בטוח נכון , מאותן סיבות כמו שלך, אני משערת... וגם אצלינו הפתרון החלקי הוא שאבא לוקח לגן כמה שיותר.
אבל לא נראה לי נכון להרגיש אשמה, (למרות שכבר הייתי שם וחטפתי מזה מגרנה). אני עובדת על לחדד את התחושה שלי כמה שזה נכון לי שהוא הולך לגן. כי הרי אני יודעת שטוב לו שם. אבל בכל זאת יש לי חלומות חזקים על חיים בשבט ועל חינוך ביתי, והוא כנראה מרגיש את זה, ודורש ממני להיות שלמה לגמרי עם זה שהוא הולך לגן. להאמין שזה מקום ממש טוב בשבילו, ולא לפקפק שאולי זה לא המקום הכי הכי טוב...

עוגיה, ברונית, מאיה - תודה (-:

ענת - יובל אמר השבוע, פעמיים, שעכשיו כבר קל לו ללכת לגן כי הוא יודע שהוא יכול להתקשר ושאבוא לקחת אותו.
ואני ממש יכולה להתחבר לתחושה הזו. ההרגשה שאפשר ללכת.
אני כל כך שמחה על אותה פעם שבאתי.

לילה - היא לא רוצה שהוא יתקשר כי היא חוששת שהוא יבקש שאבוא לקחת אותו.
באופן חד פעמי או כהתחלה זה היה בסדר שבאתי לקחת אותו באמצע היום.
אבל מצב בו באופן קבוע הוא יבקש ממני לקחת אותו מתי שהוא רוצה - קשה לגננת. (יש עוד ילדים...)
ומה לעשות, קשה גם לי. אני לא יכולה להשאר כל היום ב"היכון".

אה, ולגננת של יובל קוראים לילך (-: (-:

חגית , חיבוקים על התהליך , אני עוקבת מהמקום שלי . כל הכבוד ליובל שנלחם כדי שדברים יהיו בדרך שלו .
יש ויש מה ללמוד ממנו .

מה נשמע אצלכם?

גם אני כבר זמן מה מהרהרת עליכם ותוהה מה קורה, עוד מעט מסתיימת השנה.

שאלה קצרה אבל התשובה ארוכה ארוכה....
מבטיחה להשיב בקרוב ותודה רבה על ההתענינות! (אני רצה להכין שבת...)

גם אני כבר זמן מה מהרהרת עליכם ותוהה מה קורה
גם אני...

מסתבר שלא רק ההתחלות קשות...
תמונת מצב כיום: יובל עדיין בגן העירוני. הוא הולך לשם 4-5 פעמים בשבוע.
לרב הולך ברצון. (בדר"כ אמהות אומרות "בשמחה". אני מרגישה שלרמת "שמחה" הוא לא מגיע...). לרב הפרידות אינן קשות לו. ובפעמים הבודדות שבהם הוא הרגיש צורך בעוד קצת אמא - נשארתי בגן עוד קצת עד שהוא שחרר אותי.
בסוף היום הוא אומר שהיה "נחמד". לא יותר. לא פחות. אם הוא נשאל הוא אומר שהוא שמח שהוא הלך לגן.

בסך הכל בסדר. לא טוב מאד, ולא רע מאד. או כמו שאמרה פעם בחכמה רבה צפור דרור. שלאמהות גן יש פשוט דאגות אחרות....

הלוואי ואפשר היה לעשות רגע "פאוז", לחזור אחורנית לראשון בספטמבר, לחיות אותו בבית ואז להשוות בין שני היובלים. או אז הייתי יכולה לומר יותר בברור מה עדיף לו. אבל אי אפשר ולכן כל מה שנשאר לי זה רק לנחש.

אני לא רואה שנויים גדולים בין יובל של בית ליובל של גן. יש שינויים מאד מינוריים, מתעתעים. אולי הם בכלל נובעים רק מהגיל, אולי זה היה קורה בלכ מקרה ואולי אני סתם מדמיינת....

הוא עדין אותו יובל. שובב, סקרן, רגע פה רגע שם, זריז כשד, ידו בכל ויד כל בו. נואם נאומים, חובב חברת מבוגרים שמקשיבים לו. ובסך הכל ילד טוב ושמח.

חברה ? את זה יש. ובגדול. ליובל יש חבר "הכי טוב". אותו אחד מהמפגש הראשון. הם עדיין צועדים בצוותא. אני מברכת על החברות הזו מכל הלב. הוא ילד מתוק ומקסים, מבריק ורגיש מאד לעצמו ולזולת. השבוע יובל נעלב מהסייעת בזמן היציאה הביתה. חברו לא נח ולא שקט עד שלא ברר היטב את סיבת ההעלבות והציע פתרונות משלו. זה ממש נגע לליבי.
במקרה, או שמא ממש לא במקרה, נוצר קשר נהדר ביני לבין אמו.

מלבד חברו הטוב יובל משחק עם עוד ילדים מהגן ברמות שונות.
חיי החברה של אחר הצהריים שלנו דווקא לא כ"כ מפותחים. כי עברנו דירה רק לאחרונה וגם לשנינו לא היה צורך עז בזה. שנינו צריכים את השקט שלנו.
עם פרוץ הקיץ, אנחנו יורדים כל יום לפארק ושם פוגשים תמיד כמה ילדים מהגן, וככה יש לו תמיד חבר למשחק בלי תאום מראש וזה מאד נחמד.

יובל ממש לא מנצל את הכמות הענקית של ילדי הגן לחברות. די היה לו גם בקבוצה של 10-15 ילדים. ( הם 35 ילדים בגן וזו שערוריה! )

לפי דברי הגננת, לא היו חסרות ליובל שום מיומנויות חברתיות. (בכל אופן לא משהו בולט שנראה מבעד למסך 35 ילדים...). בכלל היא מאד מחבבת אותו.
גם אני ראיתי שיובל השתלב היטב.
לצערי, יש המון אלימות בגן. חלקה אינו מטופל כלל כי הגננת לא רואה.

מבחינה רגשית אני חושבת שיובל מתמודד היטב עם הפרידה ממני ועם ההשרדות בגן. אני לא רואה שנוי לרעה מעצם ההליכה לגן. הוא עדיין פתוח, מודע לרגשותיו ומביע אותם. (גם בפני הגננת), איננו כעוס או תוקפן או עצבני.

מבחינה קוגניטיבית ? אני חוששת שיובל קצת "נתקע". אני לא רואה התקדמות גדולה. לא בהתאם להתקדמות שלו עד גיל 4.
הוא לא התקדם בכלל בקריאה . הוא ידע אותיות כשנכנס לגן וזו גם הרמה עכשיו. ניסיתי לענין אותו בקריאה אבל לא היתה הענות מצידו. האם הגן פגם בסקרנות שלו? האם ממילא זה הקצב שלו?
חשבון ? בגן הם מלמדים למונת עד 10. ואת זה הוא ידע...
איתנו הוא התקדם קצת מעבר. (אתמול אבא שלו נסחף קשות והסביר לו את משפט פיתגורס שהופיע על טלכרט שיובל מצא. יובל דקלם את המשפט והוסיף בעצמו שכשהמורה תלמד כל מיני דברים הוא ישתוק כי הוא כבר ידע אותם...)
שפה ? אני לא רואה מילים או בטויים חדשים. יש קצת הדרדרות של השפה לכיוון שגיאות מרגיזות, שהן לא ממני והן כבר לא שגיאות חינניות של ילד שמתחיל לדבר. (החלפת אותיות דגושות בלא דגושות ושות').
יהדות ? לזכות הגן יאמר שיובל התחיל להתפלל שחרית. אני לא הצלחתי להכניס את התפילה לסדר היום. מלבד "מודה אני" ו"שמע" הוא לא ידע להתפלל. בגן הוא צ'יק צ'ק למד. ואני שמחה על כך.
ידע כללי - לא שמעתי או קראתי בדף הקשר איזו ידיעה מרעישה שהוא למד..

מבחינה יצירתית - מהגן הוא מביא עבודות רגילות. לא מרגשות במיוחד. אבל הן שלו. אין עבודות ראווה להורים וטוב שכך!
בבית הוא עושה דברים נפלאים. יובל בעיקר נגר חובב ושיפוצניק לעת מצוא. את חופש ל"ג בעומר הוא בקש לבלות בהום סנטר....
כלי עבודה וקצת קרשים הם כלי הנדר ליצירתיות. ובכלל הוא עדיין מלא רעיונות ותכניות ותכנונים.

מוטוריקה גסה - יובל קופץ הרבה פחות. בגלל הגן? בגלל שהוא מיצה כבר כל קפיצה אפשרית?
בשבת האחרונה אבא שלו העלה אותו על "טבעות" והתפלא שהוא לא עשה סלטה שלמה כמו פעם.
אני לא מתפלאת. בגן אין הרבה אתגרים גופניים. המתקנים די נמוכים ובחוג ג'מבורי הם לא באמת מתעמלים... (יובל: אמא, היא אומרת לנו לצעוק, נכון שזה ממש לא התעמלות????) וחוץ מזה הם יושבים במקום אחד הרבה יותר מדי זמן. אני מקווה לתקן בקיץ...
עדיף שלא יתקלקל בכלל... )-:

מחלות ? יובל חלה במינון ובעוצמה דומה לשנים שעברו.

הקשר איתי ? עדיין קשר טוב אבל בימים שהוא נשאר בבית אני מרגישה את החיבור המיוחד הזה. את הביחד הנעים. זה חיבור אחר וקשר אחר. זו רמה אחת מעל.
היום היינו כל היום ביחד והייתי פחות עייפה מימים אחרים.

מה הגן עשה לי ? יש לי המון המון המון שעות פנויות. זה עשה לי מאד טוב. יש לי זמן לערוך קניות בשקט. קניות "סתם" במכולת, בשקט, ברגיעה. שי שניה להשוות מחירים, לקרוא תוויות. בלי "תקני לייייייייייי".
קניות בגדים, לי וליובל, קניות לבית. היה בי רעב אדיר לקניה בשקט. ואני מתענגת על הקניות. יום אחרי חופש פסח רצתי לשוטט בקניון. זו היתה התרפיה שלי.
בחינוך ביתי לא פירגנתי לעצמי שמרטפית לרגעים כאלו ואת הקניות עשיתי תמיד בין לבין. גונבת דקות. מסתכלת על השעון כל הזמן וממהרת. לקח לי זמן להגמל מזה.
היום אני יודעת שחינוך ביתי עם בעל הייטק חייב להיות משולב בשמרפטית בזמן קבוע. טעיתי כשלא עשיתי את זה.

יש לי זמן לסדר את הבית כמו שצריך. אי אפשר לטעות שזה בית שגר בו ילד, אבל ישנה שעה ביום שבה הבית מסודר. ואחרי זה כל בלגן הוא פחות נוראי, ויותר קל לסדר.
אני משתדלת לסיים את רב הכביסה-כלים-בשולים לפני שיובל מגיע ואז אני פנויה אליו יותר והיום לא נראה כמו רצף אינסופי בו אמא מתרוצצת מחדר לחדר ... אתן בטח יודעות על מה אני מדברת....
יש לי זמן לשוחח בטלפון, שיחות ארוכות וממושכות בשעות שבהן עוד יש לי כח לשמוע ולהשמיע.....
יש לי זמן לטפל (קצת...) בעצמי...
בקיצור אני התמכרתי לשעות האלו. וזה הפיל לי אסימונים.
אמא שלי שלחה אותי לגן בגיל 3 בערך. ותמיד היא סיפרה שסבא (אביה) היה לוקח אותי לגינה כל יום. היום אני מבינה כמה הרגעים האלו יקרים לאמא.
ועד כמה הטוטליות שלי פגעה בי.

לו היה לידינו גן של 3-4 פעמים בשבוע עם קבוצה קטנה יותר של ילדים - אני חושבת שזה היה פתרון טוב. אבל המציאות אחרת....

יאללה, אני שפוכה. בטח שכחתי המון דברים. אם יש שאלות מכוונות - בשמחה (-:
ומחכה עד כלות לפגוש את כולם ביום רביעי. (-:

חגית יקרה, תודה לך על השיתוף, קראתי בשקיקה,
שאלות? יש, אבל אח"כ.
אני שמחה שאת תגיעי ביום ד'.

האם התרגלת לזה שאין ביכולתך לנחם\לעזור כשהוא חווה רחוק ממך איזשהו צער\תסכול\פגיעה הן מהגננת והן מהילדים בגן, האם הוא משתף אותך בחוויות האלו, מספר? (יש לי חברה שאומרת שהיא שואלת את בנה איך היה בגן, הוא תמיד עונה במילה אחת "בסדר", או "כיף" והיא לא מצליחה לקבל אינפורמציה נוספת).

בקיצור אני התמכרתי לשעות האלו. וזה הפיל לי אסימונים
אני יכולה להבין את זה, כשכליל נוסעת להורי ליומיים אני כל כך נהנת שאני מחכה לפעם הבאה, למרות שאני לא נשארת לבד זה נורא נעים להיות אחד על אחד לפעמים, וזה גם נעים להתגעגע.
איזה אסימונים זה הפיל לך, שתפי אותנו בתובנות שלך.

ועד כמה הטוטליות שלי פגעה בי.
מזדהה עם זה לגמרי, השהייה בבית עם הילדים שואבת, והמון דברים חשובים נדחקים הצידה. אני מרגישה שרק עכשיו שליבי הופכת להיות ילדה וקצת פחות תלויה בי אני מתחילה לחשוב על הרצונות שלי, הזוגיות וכו'.

האם התרגלת לזה שאין ביכולתך לנחם\לעזור כשהוא חווה רחוק ממך איזשהו צער\תסכול\פגיעה
כן. בהחלט התרגלתי. ראיתי איך חבריו כשהם אצלנו נרגעים על ידי בקלות. במקרה הזה הגיל מאד משנה.
עדיין עדיף אמא מנחמת אבל...

האם הוא משתף אותך בחוויות האלו, מספר?
כמעט ולא. לפעמים אני דולה פה ושם. (השבוע גיליתי לפי המשקפיים שהוא בכה. הם היו מלוכלכים....). לעיתים רחוקות הוא מספר. הוא בכלל לא אוהב לדבר על הגן. מה זה אומר? אני לא יודעת... אצלנו המילה היא "נחמד" באותו טון מתחילת השנה...

איזה אסימונים זה הפיל לך, שתפי אותנו בתובנות שלך.
שאמא צריכה שעה-שעתיים של שקט לסדורי הבית. וזה בסדר להצטרך. זה בסדר להעזר באחרים. גם תמורת כסף. אפילו אם "מסתדרים" בלי עזרה - יש לזה מחיר...
ושגם אם סבא לא יתווך בינו לבין חברים בדיוק לפי הספר. (כאילו שאני כן...) זה ממש ממש לא נורא.

חגית, המסעדה כתבה באיזה מקום שהיא מספרת על חוויות היום שלה כשהיא נפגשת עם בנה וכך גם הוא משתף ומספר יותר.

היה כיף להיפגש ואת נראית נפלא! @}

ניסיתי את זה בתחילת השנה וזה לא עבד עליו (-:

תודה ותודה (-: (עוד פעם נעלם לי המסמיקון.... )

נדברה (-:

:

חגית, מה נשמע אצלכם?

יונת, שתהיי בריאה.
בדיוק פתחתי את הדף כי במסגרת הקינון אני מדפיסה לעצמי כל מיני דברים שכתבתי...

אז מה אצלנו...
יובל בגן. הגן עבר טלטלות רבות במשך השנה. זהו גן במסגרת של חטיבה צעירה בבית ספר חדש לגמרי.
הגננת הראשונה היתה חסרת אינטליגנציה רגשית ובכלל...
פעלנו כדי להחליפה ואפילו הצלחנו. קיבלנו גננת שההורים המליצו עליה.
החששות קיננו בי מיד כשראיתי אותה בפעם ראשונה ובכל יום שחלף גיליתי שהיא פשוט העתק צעיר וחיור של הגננת הראשונה.
עכבר מפוחד ומבוהל, חסר עמוד שדרה, חסרת הבנה בנפש הילדים. לא מבינה מה זה רגשות ומה עושים אותם. ולמה בכלל לתת לילדים חופש בחירה.
חרדה מכל שבוש של שגרה. חסרת גמישות. בקיצור - נורא.
יובל, באופן אישי, נפגע ממנה נפשית כמה פעמים. וחוסר הראיה וההבנה שלה את הילדים ואת היחסים בינהם החריפה מאד בעיה חברתית של יובל.
לולא הייתי אמא שנוכחת בגן. (מביאה בבוקר ולוקחת בצהריים, בלי תיווך וזה מאד נדיר בגיל הזה.) ולולא יובל היה דברן - לא הייתי עולה על הבעיה.
לשמחתנו הרבה - הבעיה נפתרה ויובל בפריחה חברתית.

קיטרנו, נפגשנו שוב עם המנהל, שהודה שאכן יש קשיים עם הגננת. הם ניסו לתת לה כל מיני הדרכות. עד שהמנהל אמר נואש.
ובצעד חריג מאד החליף אותה בגננת הנוכחית.

וסוף סוף הגיעה הגננת המיוחלת.
בעלת חכמת חיים, רגישה, רואה את הילדים באמת, את צרכיהם. כנה מאד מאד, אמיתית.יש לה גישה ודרך. יש לה מה לומר ואני רגועה. פחות או יותר...
יש בה נוקשות לגבי כללים. מצד שני, במסגרת הכנות שלה היא מודה שהיא קבלה ילדים חסרי גבולות לחלוטין אחרי הגננת הקודמת...
כנראה שאין הרבה יצירה חופשית בגן. יש כנראה נוקשות לגבי זמנים והם כנראה יושבים הרבה זמן ברכוז.
שוחחתי איתה ארוכות והבהרתי לה את עמדתי. את חוסר הערכתי לדפי עבודה לעומת החופש.
היא הנהנה בהסכמה ואמרה שתשתדל לשים לב לתגובות של יובל. (בעיקר אחרי הלידה...) ולאפשר לו יותר משחק.

להפתעתי, יובל דווקא לומד השנה יותר מאשר בשנה שעברה. בעיקר עניינים תורניים. יש להם כמה מפגשים עם רב בית הספר .
יובל אוהב אותם ולומד מהם.
חשבון ואורינות עדיין לא תואמים את מצבו. וחבל על בזבוז הזמן שלו. אבל שיהיה...

הגבלת החופש המחשבתי והיצירתי כואבת לי מאד. חבל לי שהוא נאלץ להתמודד עם זה.
אני משתדלת בבית לאפשר לו ככל יכולתי.
היתרון הגדול הוא עדיין, כמובן, החברה.

ליובל יש השנה הרבה חברים. הוא מונה אותם בעצמו בשמחה. ולפי הגננת היום הוא מקובל ואהוב על הילדים והם מחפשים את קרבתו ורעיונותיו...
עשה לי טוב על הלב לשמוע את זה....

בקיצור - על המאזניים עדיין נמצאים אותם השקולים.
אני מקווה שבבית הספר הספציפי הזה כן יהיה מקום רחב יותר לחופש ובטוי עצמי של הילד וכבוד לרגשותיו.
באחת הפגשות עם המנהל הוא סיפר שבכוונתו להפוך חלק מבית הספר לדמוקרטי. הן מבחינת התכנים והן מבחינת רב גילאיות.
אני מקווה שהוא יצליח.

יובל ממעט לבקש השנה ימי חופש ואני מקווה שזה אומר שטוב לו

תודה על העדכון, ושתהיה לך לידה טובה!

וסוף סוף הגיעה הגננת המיוחלת.
איזה יופי! זה ממש חדש, לא? פעם אחרונה שדיברנו עוד היתה ההיא. שמחה בשבילכם ומקווה שתעלו על דרך מלך מאוזנת - נשמע שאתם בכיוון.
וגם מוסיפה את תובנת "חמש שנים על מיכאל" מהמפגש ההוא - יובל והיצירתיות שלו לא נראים מדוכאים כלל.

טוב לשמוע ממך (בעצם לקרוא ממך

), ושתהיה לידה טובה @} @} @}

יונת - תודה על האיחולים
לילה - אכן כן, חדש דנדש. כמה חדשה ככה כבר קלטה את אופי הילדים.
השבוע היא שפכה מחמאות על יובל. אבל כאלה שרואים שהאשה באמת מכירה את הילד. כזה עוד לא ראיתי...
הקודמת ידעה לספר שיובל לא מדבר הרבה. נו באמת....
צר לי שלא יצא לנו להפגש. יום רדף יום ואני כבר לא במצב שאני יכולה לקבוע משהו... (איך? איך עברתם תשיעי בחינוך ביתי? כולי הערצה!
זוכרת אותך עם הבטן בגינה ברמת חן....)

מיכל - תודות! (-:

שיובל לא מדבר הרבה

גדול! או ש - אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק?
תספרי, אולי בדף אחר, איך היה הביקור במרכז לידה? או שכתבת על זה איפשהו?
וגם - אדוה דווקא בעניין של ביקור באזור, אז אני אדבר איתך אם נגיע.

זאת היתה אני מהמחשב של מיכל מ.

באופן טבעי

באופן טבעי