כשהייאוש נעשה יותר נוח

הוא אכן הרבה יותר נוח פה בירוק ובשקט של איפה שאנחנו גרים בארה"ב
אבל הוא עדיין יאוש

הי אריאלה. איפה את בארה"ב?
אין ספק ששם הייאוש יותר נוח...יותר זול בסופרמרקט ובחנויות הבגדים לילדים, לא נוסעים כמו מטורפים בכבישים...אבל...
אני מעדיפה את הייאוש המקומי.
לי הוא יותר נוח (בארה"ב אני מוכנה לחיות באופן זמני בלבד)

יותר זול בסופרמרקט ובחנויות הבגדים לילדים
סליחה? שרון, היכן בארה"ב גרת?
בבוסטון ה-כ-ל יותר יקר. הממ...חוץ מדלק.

לא נוסעים כמו מטורפים בכבישים...
טוב, עכשיו גם פסלתי את ניו-יורק

_דף בלוג

אם זה דף קיטור, אז סליחה על הפלישה.

צפון מערב ארה"ב.
פורטלנד, אורגון.
אח, איזה מקום יפהפה.
אני, בפנטזיות שלי, אמרתי למקומיים שהנסיעה ב- highway 26 דומה לכביש מס' 1 בדרך לירושלים.
גם כשהגיע הקיץ אמרתי שבארץ זה לא הרבה יותר חם...
ואז...נחתתי בבן גוריון באמצע אוגוסט. ירדתי מהמטוס אל האספלט המהביל...עם המטריה שקניתי בסייל ולא נכנסה לשום מזודה...
וכבר אז אמרתי לרם - "מי המפגרת שאמרה שהקיץ באורגון אפילו דומה לקיץ בישראל?!!!"
ומהמטוס ראיתי מדבר מלמעלה, וחשבתי - מה זה, המטוס עושה סיבוב דרך מדבר יהודה?
ואח"כ כשנסענו לחברים בירושלים...
איזה כביש 26, איזה? גבעות עירומות חלקית (ועוד היתה שריפה באותה שנה).
איך שאנחנו מייפים דברים כשאנחנו רחוקים. ישראל נראתה לי כזאת יפה ונהדרת כשהייתי בחו"ל.

ואגב,, לגבי מחירים... אני זוכרת רק שקנינו כמויות של ג'ל לגילוח לפני שחזרנו לארץ. משהו כמו 2 דולר האחד. ואז דולר היה 4.2 ש"ח בערך.
בגדים חמודים היו ב- 10 דולר: אוברולים של אושקוש ועוד. אבל טרנינגים פושטים לגן דווקא היו יקרים. שמלות מדהימות לילדות סביב 10-15 דולר.
ירקות היו יקרים. אני זוכרת - 4 עגבניות קטנות עם טעם של פלסטיק עלו דולר או יותר. מלפפון אחד ענק עלה דולר לפחות. ברוקולי היה זול, וטעים.

שום קיטור

הכותרת פשוט תפסה אותי.
אנחנו גרים במיין. לא זול פה...אבל שקט וירוק ושליו. הנקודה היא שאיפה שאתה נמצא (אני...) הקשר לארץ ממשיך לטוב ולרע. ולכן הייאוש ישנו רק נעשה יותר נוח.
לקטר על הארץ, הרי לא יעלה על הדעת מיד יגידו לי שמי שלא יושב בתוך הצרות שייתכבד וישתוק. כמובן שגם המשפט "מה שרואים מפה אולי לא רואים משם " לא ממש עובר. כבר מזמן הפסקתי להביע את דעתי (הלא נחשבת) על מה שקורה.

נקודת מבט אחת ממנה הייאוש בארה"ב נעשה פחות נח (לטעמי...) היא האוכל. אין ירקות סבירים, הכל יקר להחריד. בכלל, בכל הנוגע לאוכל, הארץ שלנו לוקחת בגדול את רב מדינות תבל (כולל אלו של העולם המערבי). והמצב רק הולך ומשתפר.

אריאלה - מקווה שעודדתי אותך

הייאוש בארה"ב נעשה פחות נוח (לטעמי...) היא האוכל
אותו מצב היה בניו זילנד.
יש סופרמרקטים עצומים, המדפים מלאים כל טוב - אבל אין מה לאכול... זה היה מרשים ביותר איך בקושי הצלחנו למצוא אוכל פשוט וטעים, וכמה נהננו לאכול כשחזרנו לכאן.
פעם שמעתי על מחקר מעניין בו מצאו שאחד הדברים האחרונים שמהגרים מוותרים עליו הוא ההרגל של מה לאכול. חושבים שהאוכל שרגילים אליו מוטבע בנו מאד עמוק. על רקע זה עשו מחקר על מה ילדים אוהבים לאכול, בהתאם למה הם אכלו כתינוקות, ומצאו הבדלים משמעותיים בהעדפות מזון של ילדים שאכלו חלב אם, תמ"ל חלבי ותמ"ל צימחי. לצערי אני לא זוכרת את הפרטים, אך נדמה לי שאלו שקיבלו תמ"ל צימחי העדיפו מזונות יותר מרירים ומלוחים.

אבל הבת שלי בת הארבע, שעדיין יונקת במרץ, דווקא אוהבת רק שוקולד מריר.

נקודת מבט אחת ממנה הייאוש בארה"ב נעשה פחות נוח (לטעמי...) היא האוכל. אין ירקות סבירים, הכל יקר להחריד. בכלל, בכל הנוגע לאוכל, הארץ שלנו לוקחת בגדול את רב מדינות תבל (כולל אלו של העולם המערבי). והמצב רק הולך ומשתפר.

אני בתור צמחונית חובבת גבינת 9% (מרכיב חיוני בכל ארוחה), לבנה ומלפפונים חמוצים, ממש סבלתי בארה"ב. פשוט לא היה לי מה לאכול.

חבר שלנו, הגר בארה"ב, הגיע לארץ לביקור ולקח את ילדיו, שנולדו שם, לחומוסיה טובה בחיפה. הוא הקדים בהצהרה (והנה הטעות שלו...), שעכשיו יטעמו מהו חומוס 'אמיתי'. הילדים היו מזועזעים מן הטעם, עמדו על דעתם שזה פשוט מגעיל ו-"בכלל לא דומה לחומוס". כאילו הלו???

אבל לשמחתי, בערים הגדולות בארה"ב, בהן יש קהילה יהודית, יש בד"כ גם חנות אחת או שתיים המיבאות אוכל מהארץ. בבוסטון זו היתה ה'בוצרי' (=קצביה) הכשרה. זכורים לי עד היום הטלפונים הבהולים עם השמועה 'מחר עומד להגיע משלוח של סקי!' והקניה המטורפת של 6 גביעים (4.5 דולר האחד!), ושמירתם במקפיא ליום סגריר. כן, הקפאנו גבינה לבנה...דווקא מענין - קצת גבישי, אבל עם אותו טעם...
פעם אחת הם גם הביאו בורקס, לא תוצרת הארץ, אבל עדין, מריח מוכר. יקר להחריד, אבל הגעגוע, הגעגוע! מיד קניתי חבילה, חיממתי בתנור ועם הביס הראשון הבנתי את גודל הצרה - זה היה מבצק שמרים. אז למה לקרוא לזה בורקס, למה?!?

מצד שני, יש שם בשפע - סושי, לובסטרים, סטייקים עסיסיים, דגי סלמון וטונה טריים - בהם אני דווקא נזכרת בערגה. אבל בגדול בכל הנוגע לאוכל, הארץ שלנו לוקחת בגדול את רב מדינות תבל !!!

<מ י כ ל מהמחשב של בקי, כותבת על אוכל במקום לאכול!>

כשהייתי בארה"ב, הביאו לי גבינה מלוס אנג'לס, מרחק שמונה שעות נסיעה. קשה לתאר את השמחה!
פתאטי.

טוב, אז אם ככה אני יכולה להחזיר משאול תחתיות את התגובה הראשונה שלי שמחקתי במהירות כי חשבתי שמקומה לא יכירנה כאן...
שניה...
הנה זה בא...

מחכה.........

אה! קראתי את זה בזמנו

טרה רוסה, שניה...
נכנסו פציינטים...
שאני אגיד להם: "רגע, אני רק עורכת את הדף ומתפנה אליכם?"

חוצמיזה, מה קרה? שרק את תקראי? שכולם יסבלו!

_צפון מערב ארה"ב.
פורטלנד, אורגון.
אח, איזה מקום יפהפה._
אמן!
וגם כל מה שנצא צפונה: הר רנייר, הר סנט-הלנס, אולימפיק, סיאטל, ונקובר, הכביש לאלסקה, אלסקה וכל מה שיש בדרך...

> איתי נזכר בימים יפים בבוקר לוהט במזרח התיכון <

וצפון איידהו אזור מדהים, טבע יפהפה ואנשים מקסימים מלאי אהבה לישראל ואפילו לא יאומן...לישראלים.
אז השאלה הגדולה היאת מול גבינת 9% ומלפפונים ועגבניות מה ניתן להעמיד? כנראה שכלום. ועל כן הייאוש רק ממשיך להיות ...יאוש.

כל בנאדם שהיה שואל אותי מאין באתי, היה מיד מגיב בתשובה "הייתי בישראל" או לחילופין "אני מתכנן לנסוע לישראל"
לא אשכח את אותה אישה ברכבת לאוניברסיטה שלא התאפקה ושאלה אותי :"מה השפה בה את כותבת הפוך?"
היא לא ראתה את הכתב, רק את הכיוון...
<שרון היתה כותבת מכתבים ברכבת>

מה אתם עושים באיידהו אם מותר לשאול?
הדבר היחידי שאני יודע שעושים שם זה לגדל תפוחי אדמה...

ואני זוכרת את התחזית בחורף, עם הטמפרטורות המפחידות שהיו מצוינות על המסך ממזרח לאורגון. ברררר....

הר רנייר, הר סנט-הלנס, אולימפיק, סיאטל, ונקובר, הכביש לאלסקה, אלסקה וכל מה שיש בדרך

איימן

אכן יופי שקשה להאמין שהוא קיים. וגם בין המקומות המוכרים האלה יש אלפי פינות חמד מוכרות פחות ויפות לא פחות במרחק של נסיעה קצרה מהבית.
(מותר לכתוב דברים טובים בדף על יאוש?)

>דיאנה נוסעת לאלסקה בשבוע הבא ולאולימפיק לאחר מכן וכבר לא יכולה לחכות <

לגבי גבינה לבנה: פטנט שקראתי, אולי אפילו פה, סליחה על הסניליות: לטחון קוטג' בבלנדר עם מוט. מי שניסה טען שיוצאת גבינה לבנה לכל דבר.

כשהייתי בארה"ב, הביאו לי גבינה מלוס אנג'לס, מרחק שמונה שעות נסיעה. קשה לתאר את השמחה!
ואני, בשטרסבורג, אחרי חודש של אוכל צרפתי משובח (כולל אוכל ביתי אצל חברים) - התחלתי לקפץ מרוב שמחה למראה השלט "כשר" (בעברית) מעל מעדנייה יהודית. תיכף ומייד קניתי שני גביעים של קוטג' 9% של תנובה (שהמוכר אמר שהגיעו באותו יום), ואפילו לא חיכיתי להגיע למלון כדי לטעום - אכלתי בישיבה על ספסל בגינה (למרבה הבושה של החברה ההולנדית שנסעה איתי). אחרי זה הרגשתי מוכנה שוב להתמודד עם הקממבר והקפריס-דה-דייה.

אני נסעתי באיזה יום שישי בבוקר מיילים רבים לחנות של הפרסי כדי להגיע למשלוח של פיתות מסיאטל.
הגעתי לחנות ו...דיקטים! התאכזבתי כ"כ.
המוכר בכלל לא הבין על מה אני מדברת. (פיתות טריות! הוא אמר. תראי איזה נהדרות!) כדי לא לאכזב אותו קניתי חבילה.

פיתות טריות!
תארי לעצמך דיאלוג (?) בו אני מנסה להסביר לעובדת המאפיה בסופר ש "pita bread" זה redundant...

נראה לי שהדיאלוג שלך היה דומה לזה של שייקה אופיר: two people talking to themselves...

פיתות מסיאטל?! מאיפה? הדבר היחיד שמצאתי כאן זה ערמת דיקטים בשקית באחד הסופרים... כשאני רוצה פיתות אני אופה לבד. ואז זה הרבה יותר טעים מאשר פיתות מהסופר בארץ, וגם מחיטה מלאה. כנ"ל לגבי החלה.

חלה הייתי אכן אופה.
בנסיון הראשון יצאה לי חלה קטנטונת, וכל הישראלים הגיעו אחרי השמועה כדי לטעום...
פיתה לא ידעתי לאפות. ואני עדיין לא יודעת.
<זה היה רמז דק כמו פיל>

רמז למתכון או להזמנה לארוחת פיתות עם טחינה תוצרת בית?

רק תגידי מתי אתם באים ואני מתחילה להתפיח את הבצק... (רק לא כשאנחנו באלסקה או באולימפיק

)

הנה המתכון שאני משתמשת בו - "פיתות של גדי" (לא יודעת מי זה) שניתן על ידי ענת מסיאטל בפורום משפחות בחו"ל של YNET.
אני מחליפה את הקמח בקמח מלא בלי בעיה.

מתכון לפיתות של גדי

מחבר/ת : ענת מסיאטל - פורום משפחות בחו"ל YNET

כוס מים פושרים
כוס קמח
כף שמרים יבשים
כף סוכר
לערבב לבלילה ולהשהות כמה דקות
להוסיף 2 כוסות קמח
3 כפות שמן זית
כפית מלח
ללוש לבצק אחיד
להניח בכלי משומן ל45 דקות כוסנ במגבת לחה.

בוקס
לחלק ל8 כדורים
לרדד עם קמח (זה השלב שבו את גם מפצה על עודף מים)לעובי של כ4 מ"מ
תפיחה נוספת של כ45 דקות על נייר אפיה בתבניות
תנור חם מאד כ220 מעלות במרכז התנור או יותר נמוך
לאחר כ10 עד 12 דקות תלוי בחום התנור הצבע יפה ומוציאים את הפיתות הקשות לתוך שקית ותוך דקה שתים לשולחן.
אם לא אוכלים מיד יש להוציא מהשקית כדי שלא יירטבו מהאדים של עצמן.

>דיאנה נוסעת לאלסקה בשבוע הבא ולאולימפיק לאחר מכן וכבר לא יכולה לחכות <

תעברי אצלנו בדרך?

התחלתי לקפץ מרוב שמחה למראה השלט "כשר" (בעברית) מעל מעדנייה יהודית.

עצרנו יום אחד בהצטלבות הכביש עם מסילת ברזל, כדי שהרכבת על כל מאתיים קרונותיה תוכל לעבור. זו היתה רכבת משא עם מכולות בכל הצבעים. פתאום האוטו מזדעזע מהצרחות שלי: "צים!! זו מכולה של צים!!! הנה עברית!!"

כשראיתי בחדשות המקומיות את הדיווחים על הפיגוע בירושלים לא הקשבתי כלל למלל שאותו כבר ידעתי בעל-פה מ-YNET אלא רק התבוננתי ובלעתי כמה שיותר: הנה מכונית עם מספר צהוב. הנה שוטר ישראלי. הנה כאן על האוטובוס יש פרסומת בעברית.

ביקרה אצלי חברה ישראלית שהזדקקה לשקית ניילון כדי לזרוק בה אשפה. נתתי לה את השקית הראשונה שמצאתי, שקית של הסופרפארם שהגיעה באחת החבילות שקיבלתי מהארץ. החברה סירבה לזרוק את השקית הזו ואני מצאתי לה שקית של סופרמרקט מקומי.

לטחון קוטג' בבלנדר עם מוט. מי שניסה טען שיוצאת גבינה לבנה לכל דבר.

ינוסה עוד היום. רק תסבירי לי, למה מכל המאכלים בעולם הם נטפלים דווקא לקוטג' וליוגורט האומללים, מוציאים מהם כל טיפת שומן עד שנשאר רק טעם של מחצבה קטנה, מוסיפים הרבה ממתיק מלאכותי ו-voila - יוגורט דיאט, כשאפשר לרזות נפלא עם יוגורט אמיתי וקוטג' 9% אם רק לא אוכלים שקיות על גבי שקיות של צ'יפס סינתטי וקילוגרמים של סטייקים?

ולמרות הכל, המטבח שלי ישראלי במהותו ללא שום כוונה להפכו למטבח צפון-אמריקאי. אני לא קונה כמעט אוכל מוכן, לא מקרוני אנד צ'יז ולא מרקים של קמפבל, לא תועבות כמו צ'יז-ויז (ממרח שטוען שהוא בטעם גבינה) או לחם לבן מקומי - ענן אוורירי ללא תוכן או טעם. ומה שאני מכינה מהיסוד הוא בכל מקרה בטעם של בית.

לא דייקתי כשכתבתי "נוסעת", למעשה "מפליגה", והמקום היחיד בקנדה שעוצרים בו הוא ויקטוריה. את לא משם, נכון? אז זה יצטרך להדחות לפעם אחרת...

פתאום האוטו מזדעזע מהצרחות שלי: "צים!! זו מכולה של צים!!! הנה עברית!!"

חוויה דומה אצלי שלא קשורה דווקא לאוכל - טיילנו באיי סן חואן, קבוצת איים בין ארה"ב לקנדה. איים מבודדים למדי ויפהפיים שמושכים אליהם אומנים רבים. למסעדה שאכלנו בה היתה צמודה גלריה עם יצירות של אמנים מקומיים. הסתובבנו שם עד שהאוכל הגיע, ופתאום ראיתי על אחד הסטנדים חמסות ואריחי קרמיקה עם ציורים שקשורים ליהדות וכתובות בעברית. זה היה מאד מפתיע למצוא משהו בעברית דווקא במקום הנידח הזה! מסתבר שזו אמנית ישראלית שעברה לשם מירושלים עם הבת שלה לפני כמה שנים. כמובן שקניתי משהו שלה.

טעם של מחצבה קטנה
גדול

ומתאר במדוייק למרבה הצער את מה שהאמריקאים מעוללים לחלק מהמאכלים שלהם... עכשיו בכלל אופנתי כאן דיאטת אטקינס ובכל מקום מוכרים low carb. הזמנתי פעם סנדוויץ' כזה וללחם היה טעם של חביתה... אבל אני חייבת לציין שלמדתי לאהוב את המאכלים המקומיים, ובביקור בארץ חוץ מזה שהתענגתי על החומוס והפיתות והמנות הקלות והצמחוניות במסעדות והמבחר של היוגורטים ומעדני החלב התגעגעתי לסלמון, לסטקים, לקלאם צ'אודר, ל crab cakes ושאר המאכלים שהתרגלתי אליהם כאן.

עכשיו בכלל אופנתי כאן דיאטת אטקינס ובכל מקום מוכרים low carb
שומר נפשו ירחק. רופאות הבית, האם יש סימוכין לעובדה שאני נרתעת מכל מה שמריח אטקינס? האם נכון לומר ש"דיאטה" ו"אופנתי" הם שני מושגים שלא אמורים להיות בכלל בצמידות במשפט אחד? אולי רק משהו בסגנון "כדי להשתחל אל מכנסי השחלות האופנתיים, אתחיל ממחר דיאטה".

קלאם צ'אודר

אבל את יכולה לדמיין עצמך אוכלת אותו בקיץ המהביל של ישראל? או בחורף הלא-קר-בעליל שלנו?
יש מאכלים שמתאים להם להשאר ולהאכל בארצות המקור.

חוויה דומה אצלי שלא קשורה דווקא לאוכל ועם רמיזה לדריכות ישראלית -
נסענו עם חברים אמריקאיים לטיול באפ-סטייט ניו-יורק (יתכן שעברנו את גבולות המדינה לניו ג'רסי או רוד איילנד - כמו בארץ, גם שם גאוגרפיה זה לא הצד החזק שלי...). יום יפה, שימשי ובהיר ולפתע - מטוס סילון חותך את השמים, מותיר שובל לבן. האיש ואני נדרכים - הוזנקו מטוסים! מי הזניק מטוסים? ארוע בצפון? כוננות מוגברת? מה החיזבללה עוללו הפעם?!? טוב, בטח עוד מעט ידווחו ברדיו. נקשיב למבזק. כן. הממ...נוחתת (כן, תשארו בדימוי..) ההכרה - בטח לא קולטים כאן גל"צ...עוד 30 שניות...כן, גם בטח לא מקפיצים מכאן מטוסים לדרום לבנון...
ולמרות כל זאת, לא נרגענו עד שעברנו ליד שלט שהצביע על בסיס חיל האויר האמריקאי. טו בי און דה סייף סייד...
זה ברור שהחברים המקומיים אפילו לא שמו לב למטוס, נכון?

האם יש סימוכין לעובדה שאני נרתעת מכל מה שמריח אטקינס?
הנה כתבה של טובה קראוזה על הסכנות בדיאטות "משוגעות" למיניהן כולל גם אטקינס:
http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleL ... 16,00.html

מיכל - מצחיק ועצוב...
זו גם האסוציאציה הראשונה שלי כשאני רואה מסוקים (מה קרה בלבנון? צריך לפנות פצועים?). מעניין תוך כמה זמן זה עובר...

דיאנה נוסעת לאלסקה בשבוע הבא ולאולימפיק לאחר מכן וכבר לא יכולה לחכות
אני מקנא... ככה לעשות לבנאדם על הבוקר?

איפה תהיו? הייתי פעמיים כבר, ועוד ידי נטוייה.
אם ייצא לכם, אני ממליץ על מקום שבד"כ לא מגיעים אליו הרבה וזה הפארק Wrangell St. Elias, מגיעים אליו מהכביש המקסים לואלדז. זה פארק ענק, אבל אפשר לראות לפחות חלק קטן ממנו מעיירה קטנה שאליה מגיעים, כאמור, מהכביש. אם תרצי לשמוע עוד, רק תגידי!

שכחתי לציין שגם התחתנו באלסקה (את אחת משתי החתונות שלנו... כולם נוסעים לקפריסין ואנחנו נסענו לפיירבנקס)

מעניין תוך כמה זמן זה עובר...
קצת יותר זמן מאשר לוקח להפטר מהמבט המחפש אחר מאבטח שיבדוק את התיק בכניסה לקניון, וקצת פחות זמן מאשר לוקח להפטר מן התחושה שבהעדר מאבטח כזה אני בעצם לא מוגנת...

בחיי, אתמול ביקרתי באיקאה (כאן בארץ הקודש). המאבטח חיטט ביסודיות בכל תא ותא בתיק החיתולים שנשאתי עימי. הייתי כל כך מרוצה!

אני קוראת את הדף ומרגישה כמו רב שיח של חרשים (אולי עיוורים...)
כן אני יודעת לשבת בארה"ב ולהתייאש ממה שקורה בארץ זה ממש לא in
ובכל זאת כל פעם שיוצא לי לדבר עם ישראלים השוהים בחו"ל נראה שהם ממש נמנעים מלדבר על העיקר. למה אנחנו (חלקנו לפחות) פה ולא שם למרות הפיתה...פלפל...גבינת 9% וכל השאר.

אנחנו פה כי אנחנו יכולים ולמה לא לנצל אופציה אם קיימת
אולי כי חשבנו ממושכות והגענו למסקנה שפה כרגע עדיף על שם
שהנוחות גדולה מהגעגועים
אולי כי אחרי שנים מפחדים לחזור

כשאני מנסה להיות כנה עם עצמי עולים שני דברים:
הנוחות כן, כמובן. אבל מעבר לזה הרבה רגשות של תסכול וכעס על מה שקורה היום במדינה. ולא אני לא מדברת על המצב הבטחוני וגם לא חושבת שכל שחיתות שלטונית וכל קהות ואגרסיביות קשורים רק בו.
כן, קל לדבר מרחוק וקשה לעשות כשיושבים בתוך. בעיקר כשיש הרגשה שלא ממש יש עם מי לדבר. ולכן בחרנו בייאוש נוח...אפשר להתווכח על הבחירה או פשוט להינות מהאפשרות שנפלה בחלקי. אני עוד מתלבטת...

איך דף כזה לא התעדכן 8 שנים??