לא הייקו

[כותב_ת*]

"האחדות היא אחת , וככל שנפרק אותה לפרטים ,כך נשמור על אשליית קיומנו" - נשבעת לך שזה מה שהמרגיעון אמר כרגע!

[מצ'רה*]

אני מקנאה בך הרבה יותר מאשר בהם.

[כותב_ת*]

חחח lesser of two eviIs ?

[עירית_לוי]

[כותב_ת*]

הבוקר קראתי בעיתון הישובי שלנו המלצה על ספר. רק בתום קריאת ההמלצה החמימה והמרגשת, קלטתי שזה הספר שעליו כתב אבא שלי מכתב תודה לפני כמה חודשים למאיר שליו. הוא שלח לי בהתרגשות את מכתב התודה הנרגש וכתב לי כמה מילים נרגשות על כמה הוא שהתרגש לכתוב לו. כל כך הרבה התרגשות הייתה שם, שזה הוציא ממני בעיקר תגובה מבאסת "והוא ענה? "
לא, ענה אבי בצער. והוסיף ברגש מדולדל " וזה באמת מאכזב שהוא לא עונה"
כעבור כמה ימים , שטף את תיבת המייל שלי שאון דהרת סוסים שנעצרו באחת בקול צניפות , פרסותיהם ננעצות בקרקע ומעלות ענן אבק שמילא את כל החדר, ומתוך הענן המתאבך על פני חסרות הסבלנות לכל הדרמה הזאת יצא כרוז לבוש במחלצות מופרזות, פרש מגילה תלויה מחצוצרה, השמיע הרבה רעש ושאג בזו הלשון "הוא ענה לי! " ומצורף היה המכתב הבא: "אני מתנצל על האיחור בתשובה. תודה על המחמאות במכתבך"
אבא שלי קצת התאכזב מהתשובה. אני חושבת שמה שהוא הכי רצה זה לחבק את מאיר שליו ושמאיר שליו ירצה לחבק אותו בחזרה אותו דבר. אני מבינה אותו, מה יש להגיד. מזל שיש לי את אבא שלי כדוגמא לרגשנות מופרזת, כך אני יכולה לזכור לרסן את הרגשנות שלי ולהחמיא לעצמי כל פעם שדברים יוצאים משליטה, שאני לפחות לא יצאתי דרמטית כמו אבא.

[כותב_ת*]

נוסעים באוטו. שוחרת המוסיקה מאחור שואלת " זה נכון שהביטלס רצו להופיע בארץ ולא נתנו להם כי פחדו שהם יקלקלו את האנשים? "
כן, אני עונה לה. זה נכון.
"אוי" נשבר קולה, " ואת תכננת ללכת, אמא?!"
וחרף הצער האמיתי אני מתפוצצת מצחוק מהתמימות והמתיקות והיא נבוכה ומבינה, ומשתתקת ואז אומרת " אבל זה באמת דבר נורא , אמא, שהם יכלו להופיע פה. ולא נתנו להם. האנשים שאהבו את הביטלס יכלו לראות אותם."

[כותב_ת*]

בכל השנים הרבות שהיינו בחינוך ביתי, הביקורת חיה לנו על השוליים וליחכה את הקצוות שלנו במצמוצי שפתיים קצת דוחים קצת נסבלים קצת מובנים ולעתים מכאיבים ממש. כשהכיסוי העיקרי לפחד שפשה ברואינו המבוהלים היה "אבל מה יהיה על הילדים? איך הם יגדלו נורמליים? איך ידעו חשבון וערכים ומידות טובות ומשמעת איך ידעו עברית איך ידעו לעמוד במטלות איך יהיו אנשים שיודעים לבוא בחברה איך ידעו לעמוד בזמנים איך ילמדו נימוס איך ידעו מה זה אחריות מה זה כבוד לזולת תרומה לקהילה מעורבות חברתית כימיה גיאוגרפיה וכתיבה בלי שגיאות כתיב? איך ידעו לקרוא? איך ידעו לעשות גם את מה שהם לא אוהבים אם לא מכריחים אותם?"
וחשבתי לעצמי תגידו לי מה נסגר איתכם. מה לעזאזל נסגר איתכם. אולי שמישהו יטול קורה מבין עיניו כבר ויראה איך נראים רבים מהילדים שצמחו במערכת החינוך שלכם? מה פשר ההיצמדות הזאת למה שמוכר לכם כאילו זו דרך שהוכיחה את עצמה כאליפות העולם בדברים שעושים אותם נכון? . (אני מודה שאין לי מושג מה מקור הביטוי הזה, טול קורה מבין עיניך, אבל הוא בול מתאים לכאן)

[אישה_במסע*]

אני מודה שאין לי מושג מה מקור הביטוי הזה, טול קורה מבין עיניך, אבל הוא בול מתאים לכאן
המקור הוא %D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%9D_%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9A_%D7%98%D7%9C_%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%9F[/u]%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9A]ערכין טז


מזל שיש לי את אבא שלי כדוגמא לרגשנות מופרזת
מה רע ברגשנות שלו? הציפייה לתגובה היא שגרמה לבאסה. אבל אם לא מצפים מהסופר להגיב, ובטח לא להגיב חזרה בחיבוק (שזו לדעתי ציפייה מוגזמת בהתחשב בכמות המתכבים שבטח שולחים לו), אפשר להמשיך להרגיב בכמה התרגשות שמתחשק, ולהנות ממנה במלואה.

[כותב_ת*]

רגשנות יתר זה דבר מתיש. לא בהכרח רע, אבל מתיש, את עצמך ואת הסובבים. זה כמו הפרעת קשב, אבל בלב.

[כותב_ת*]

ואת יודעת, רק רגשן יתר יכול לצפות שסופר יחבק אותו ויתרגש כמותו מההתרגשות שלו ממנו. אנחנו, רגשני היתר, יש לנו ציפיות הזויות מעולמם הרגשי של הזולת. הזויות. אני אומרת לך. (מה, את לא בדמעות בעיניים כשאני כותבת את זה? כי אני כן. איך זה יכול להיות שאת לא? )

[כותב_ת*]

ותודה על ההסבר לביטוי- הוא מעולה. כבר חיפשתי בעבר את הפירוש אבל רק עכשיו ממש הבנתי אותו.

[אישה_במסע*]

רק רגשן יתר יכול לצפות
אבל לא כל רגשן יתר מצפה לזה. אני זוכרת את עצמי בסוף היסודי ותחילת החטיבה, עם סדרת הטלוויזיה האחרונה שאהבתי (אחריה הפסקתי לצפות בטלוויזיה. לא בגלל איזו החלטה גדולה, פשוט כבר לא היו שם דברים שעניינו אותי). ושמעי, רגשנות יתר זה תיאור חסר של מה שהיה. הטרדתי את החברות שלי עם הסדרה הזו במשך חודשים, אולי יותר מחצי שנה. כל הזמן דיברתי עליה וחשבתי עליה והורדתי את השירים שלה ושמעתי כל הזמן ועולם הדימיון שלי היה מלא בסיפורים שמתרחשים באותו עולם ועם דמויות מהסדרה.

עד שאחת מחברות שלי, אולי אפילו ממש זו שהציגה לי את הסדרה, אמרה שאני אפסיק כבר. האחרות גם רצו, אבל היא אמרה משהו שאני לא זוכרת את המילים שלו, אבל המשמעות כמו שאני זוכרת היא שהאהבה לסדרה היא כמו אש, ואם אני אבעיר אותה עכשיו גבוהה וחזקה, יגמרו הקרשים והאהבה לסדרה תגמר מהר. והיא מעדיפה לשמור את האהבה לסדרה על אש קטנה לאורך זמן. זה גם מתאים לה - היא מאוד רגועה ושלווה. כמו חכם זן.

כך שזו התנהגות שמתאימה לי, לפעמים. ואפשר להיות רגשנית יתר ולבעור בלהבת האהבה וההתלהבות ממשהו (ולא לנסות לדכא אותה. עבור מי שלא ככה באופן טבעי, בכל מקרה ההתלהבות תחלוף עם הזמן, והאש הקטנה תכבה, וזה יהיה סתם בזבוז של הרגשות הטובים מההתלהבות שדוכאו). ואפשר לעשות את זה בלי לצפות לדברים מאחרים.

ולדעתי כדאי, כי הציפיות האלו מאחרים הן גם לא הוגנות, וגם גורמות לאכזבה ולרגשות שליליים. זה לא אפשרות שאת חייבת לקבל, אבל מהניסוחים שלך נשמע כאילו בעינייך זה עסקת חבילה, קצת כמו מה שתמרוש כתבה בתחלית הדף רגישות חושית העולם הוא יותר מדי ואני רוצה לספר לך שאפשר אחרת. להיות מאוד מתרגשת (מצטערת, מסרבת לקרוא לזה "יתר". יש לך איזשהו מד שאומר מה מידת הרגש הנכונה ומה חורג ולא נכון?) מאוד, ולא לצפות לשום דבר מאחרים, ולכן להנות מההתרגשות הזו ולמצות אותה עד תומה.


ותודה על ההסבר לביטוי
בשמחה @} ברוך בורא גוגל.

[כותב_ת*]

GLEE ?

יתר, כשזה לא באיזון, אני מניחה. כשזה לא בפרופורציה. כשזה מזיק לך ומסמא ולא מיטיב או מפרה או פותח.
כשדברים הם בווליום הלא נכון יחסית למה שהם אמורים לתפוס בתוכך ובמרחב.

[אישה_במסע*]

כשזה מזיק לך
יחסית למה שהם אמורים לתפוס

אלו שני דברים שונים. משהו יכול לתפוס את המקום שהוא אמור, ועדיין להזיק. ומשהו יכול לתפוס מקום יתר ולא להזיק (כמו בסדרה ההיא שהייתה חיי במשף איזה חצי שנה, אבל לא הזיקה והשאירה זיכרונות נעימים).

מי קבע כמה מקום משהו אמור לתפוס בתוכך? (במרחב זה משהו אחר לחלוטין, מוזר לי שאת רושמת את זה ביחד.)

[כותב_ת*]

במרחב זה משהו אחר לחלוטין, מוזר לי שאת רושמת את זה ביחד.)
תודה. המשפט הזה שופך עוד אור. אם אנחנו מדברות עדיין על רגשנות יתר, אז טישטוש הגבול בין תוכך לבין המרחב הוא חלק מהסימפומים של רגשנות יתר.
מצטערת אשה במסע יקרה אני לא בטוחה שככל שנכתוב זה יהפוך יותר נהיר.

[אישה_במסע*]

אם אנחנו מדברות עדיין על רגשנות יתר, אז טישטוש הגבול בין תוכך לבין המרחב הוא חלק מהסימפומים של רגשנות יתר.
אני לא חושבת שיש הגדרה אחת ויחידה לרגשנות יתר. ברור לי שאת מתארת חוויה אחת, ואני אחרת, ושתינו קוראות לחוויות שלנו רגשנות יתר.

אני גיליתי שהדרך להתמודד עם התלהבות שלי ממשהו היא לתת לו לתפוס כמה מרחב שבא לו בתודעה שלי, אבל להגביל את המרחב שהוא תופס בעולם בהתאם למה שההיגיון שלי אומר שסביר. המקום שדברים תופסים במרחב נתון לבחירתי ושליטתי. בשבילי ההבנה הזו שינתה המון. מציעה אותה לך @}

אולי הניסוי יהפוך את זה לנהיר יותר. כנראה שמילים באמת לא יוסיפו הרבה. יש שיחות שעדיף שתתקיימנה פנים אל פנים, ומוטב מול דוגמא מוכרת שאפשר להצביע עליה ולהגיד "לזה אני מתכוונת".

[יעלי*]

המקום שדברים תופסים במרחב נתון לבחירתי ושליטתי. בשבילי ההבנה הזו שינתה המון. מציעה אותה לך flower תעשי ניסוי. מה כבר יכול לקרות?
אישה, אני חושבת שאולי תרצי לדעת שלפעמים צריך (אני צריכה בכל אופן) ממש להתאמץ כדי לא לפרש אותך כמתנשאת באופן מביך.

כותבת, בבקשה תישארי רגשנית (יתר?) בדיוק כמו שאת... נראה לי שאחרת לא היית כותבת (ככה).

[מצ'רה*]

כותבת, בבקשה תישארי רגשנית (יתר?) בדיוק כמו שאת... נראה לי שאחרת לא היית כותבת (ככה).

[אישה_במסע*]

מתנשאת באופן מביך.
מממ... בקריאה שנייה אני מבינה איך אפשר לקרוא את זה ככה. אבל קשה לי לחשוב על אפשרות לניסוח אחר. יש לך הצעות? @}

[כותב_ת*]

קרה לי משהו מעניין עם הכתיבה של אשה במסע. פעם לפני שנים הכתיבה שלך נראתה לי מתנצחת , מחפשת לריב, מנתחת ללא לאות גם את מה שלא מבקש ניתוח, וכעת פגשתי בכתיבתך אחרי שנים שלא יצא לי להעמיק בה, והרגשתי ברור וחזק איזה שינוי. אולי באמת שלב אחר במסע שאת עושה. אני חושבת שאת חקרנית, מוקסמת מדיון תיאורטי, ותאבת למידה וידע, וגם מלאת רצון טוב לשתף ולעזור. אולי במצב אחר הייתי מרגישה כמו יעלי (תודה על המילים החמות ומחממות ) אבל משהו איפשר לי לראות את מילותייך בלי להתכווץ. אולי זה גם המסע שאני עושה? זה מקסים בעיני שאת מחפשת דרך לעזור לי לראות את הדברים בצורה שתיטיב עמי ותקל עלי. משתפת אותך, שבכתיבה שלי, אלא אם צויין בשלטי ענק אחרת, אני לא נוטה לבקש עצה, אלא יותר לספר סיפור, במובן של "זה מה שראיתי ובמילים אלה בחרתי לצייר את מה שראיתי" משהו סטייל "אמא תראי" בגן שעשועים ולכן הניתוח, לי באופן אישי, הוא פחות נחוץ, למרות שאני בטוחה , בטוחה, שיש אמת וחוכמה בדברייך , ושהשקעת בהם מחשבה אמיתית ותיארת באמת תהליך של למידה שהצליחה לך ומשרתת אותך היטב. תודה על ההשקעה שלך. יחד עם זאת, אם הטקסטים שלי כאן מעלים בך צורך לכתוב ולהגיב , את מוזמנת לעשות זאת כי אולי זה ישרת אנשים אחרים שקוראים. אני מצדי אחת לכמה זמן מוחקת דיונים שהתארכו, כדי שיישאר הרצף הסיפורי, אז את יכולה להרגיש נוח מאוד לכתוב.

[טלי_ב*]

כותב ת , אני קוראת כאן באדיקות אבל איכשהו נתקפת ביישנות מצחיקה בכל פעם שאני רוצה להגיב (-:
אז החלטתי שדי, הגיע הזמן להגיד תודה על הציורים האלה שאני כל כך נהנית מהם @}

[כותב_ת*]

תודה טלי כיף שכתבת. אני לא מעלה בדעתי שקוראים כשלא מגיבים, אז זה ממש כיף שמגיבים, למרות שאני יודעת שקוראים. פעם יונת אמרה שיש איזו סטטיסטיקה, שעל כל מגיב יש כך וכך קוראים שאינם מגיבים. מה זה משנה?!
אולי מוטב לשאול מתי זה משנה. לפעמים יש זמנים שצריך את זה כנראה.
מעניין מה עשו סופרים אמיתיים ומכובדים בכל הזמנים שהם לא הזמן הזה. תארו לכן,כתבו וכתבו בדלות חדרם, וכתבו וכתבו וכתבו, בעט, במכונת כתיבה, אולי שנה אולי חמש, והוציאו ספר, וחיכו, ולרוב בעצם קיבלו בחזרה איזו ביקורת של איזה נפוח באיזה עיתון, שמי יודע מה היה טיבו והאם שפע טובו, או שסיכם, בהינף אצבעות על מכונת כתיבה, את היצירה במשפט אחד שהכריע את גורלה לכאן או לכאן. ורק לאט, לאט, כעבור זמן רב מאוד, אם בכלל, הייתה נאספת דעה ציבורית על אותה יצירה, ואולי היה נאסף לה כבוד ויקר, ואולי לא, ואולי זכה הסופר לדעת, ואולי לא.
אני בטוחה שהם לא יכלו להרשות לעצמם רגשנות יתר.

[אישה_במסע*]

@}

[אמא_לילי*]

מגיבה רק כדי שתדעי שקוראת ,תמיד,כשאני רואה שאת כותבת.
ומתענגת,ממש,בוכה וצוחקת ונהנית ולומדת ובעיקר מתפעלת עמוקות מהציורים שאת מציירת ,מלאי צבעים ומשיכות מכחול רכות ועדינות שצובעות את העולם ברגישות ואהבה גדולה והומור משובח וראיה חדה.תודה...

[כותב_ת*]

תודה!

[אמא_של_מוש*]

גם אני עוקבת! (-:

[כותב_ת*]

איזה כיף לי תודה

[יעלי*]

מממ... בקריאה שנייה אני מבינה איך אפשר לקרוא את זה ככה. אבל קשה לי לחשוב על אפשרות לניסוח אחר. יש לך הצעות?
לא, ואני גם לא חושבת שאת צריכה לערוך את זה או לשנות את זה או משהו, רק באמת חשבתי שתרצי לדעת.
אני יודעת שאני הייתי רוצה @}

[אישה_במסע*]

_רק באמת חשבתי שתרצי לדעת.
אני יודעת שאני הייתי רוצה_
תודה @}

[תמרוש_רוש]

מעניין מה עשו סופרים אמיתיים ומכובדים בכל הזמנים שהם לא הזמן הזה. תארו לכן,כתבו וכתבו בדלות חדרם, וכתבו וכתבו וכתבו
אני מאמינה שהם כתבו מכתבים.
כתבו וכתבו בדלות חדרם, אבל אחר כך גם שלחו לא-מעט מזה עם הדוור שנקש בדלת.
וכן, היתה שיחה תוך-כדי כתיבה. אני בטוחה.

וכמובן: גם אני בקוראות @}

[תמרוש_רוש]

קלטתי שזה הספר שעליו כתב אבא שלי מכתב תודה לפני כמה חודשים למאיר שלו
אה, כן. אולי ינחם את אבא שלך לשמוע את הדבר הבא:
זה בסדר.
מאיר שלו - יש לו פוטנציאל של אנטיפת.
לא בהכרח כזה - אבל מסוגל להיות כזה.
אבא שלו היה במחלקת "לא אוהב אורחים". היה מקבל אנשים בפתח הדלת באמירת : "למה באתם?"
ומאיר עצמו - נו, שוין. היה בחתונה שלי (בנדוד עקיף מדרגה כלשהי) - ולא הביא מתנה.
לא שחראם לי על המתנה, אפשר גם בלי, ממילא חצי מהמנות נשארו עשר שנים בבוידעם, אבל עדיין - הוא היה היחיד שלא הביא.
מכל האנשים שבעולם, לא כדאי להתרגש עליו עם רגשנויות

[תמרוש_רוש]

<שינסה את עמוס עוז>

[כותב_ת*]

תמרוש רוש
נכון! מכתבים! איך העזתי לשכוח.

[כותב_ת*]

אומרים שלא קונים אושר בכסף. אז השבוע גיליתי שזה לא נכון.
מחשבות נוגות על איך יום החופש שלי הולך להתכלות על נקיון אינסופי ואין-חשקי אך הכרחי של הבית , הביאו אותי פתאום למחשבה מבריקה, באמת, להזמין עוזרת.
אני בחיים לא מזמינה עוזרת. יש לי רשימת עקרונות מרשימה שמסבירה למה זה לא טוב להזמין עוזרת וכל פעם שאני מעיינת בה מחדש בתוך ראשי אני משתכנעת להפליא, אבל תכל'ס סתם אין לי כסף לזה.
אבל אני הולכת להזמין עוזרת. אני אקנה את זמני. זה נשמע נכון כשמציבים את זה ככה.
אהה. אבל את מי?
את העוזרת המעולה של השכנה, כמובן!
כמובן מיי אס. היא עסוקה עד עוד שבועיים, גיסתה עסוקה , אחות של גיסתה עסוקה אף היא.
אני אחפש לך, כתבה לי בוואטסאפ. אל תדאגי מותק. בסוף נמצא לך מקסימום לשבוע הבא.
אבל מרגע נפילת ההחלטה, שבוע הבא נראה כמו גזירה שלא ניתן לעמוד בה.
בערב, הודעה : אחיינית שלי יכולה לבוא אליך.
אחיינית? אני שואלת בחשד
היא עובדת בניקיון
בת כמה היא? אני שואלת בנימוס ככל האפשר
יש לה ילד, הגיעה התשובה
אה.
תכל'ס אני יכולה להבין למה בתרבויות מסויימות יש לה ילד שווה ליודעת לנקות נפלא. לא מניסיון אישי, אבל יכולה להבין.
אוקיי.
גם לה משלמים 50 לשעה? אני שואלת בקצת פחות נימוס
גם 50 לשעה וגם את משלמת לה נסיעות 30 שקל.
אה.
אוקיי.
בקיצור, הכנתי יפה את הבית לעוזרת (קפצו לי)
והיא הגיעה. אכן, צעירה כמו שאחיינית אמורה להיות.
והתחילה לעבוד במרץ כזה, ביסודיות כזאת, ברוח טובה , ובהמון ביקורת.
מדי פעם כשיצאתי מחדרי (בו התחבאתי תכל'ס, מין מצב משונה שכזה), עצרה והסתכלה בי ושאלה "מתי ניקית?"
לא ברור לי מה עניתי, זה היה מגומגם ונבוך.
בפעם השנייה ששאלה מתי ניקית, התנערתי ואמרתי "לא ניקיתי הרבה זמן. אני לא מנקה. אני אמא עם שלושה ילדים לבד ואני עובדת כל הזמן אין לי מתי לנקות"
היא המשיכה להתבונן בי בתמיהה ונדמה לי שהתאמצה לא לחייך. אם הייתה שולטת בעברית יתכן שהייתה שואלת מה? מה הקשר?!
אבל משהו גבר על הרצון לחייך, והוא (כנראה) תחושת שליחות משולבת בחמלה , ומאותו רגע בכל פעם שיצאתי מהחדר (השתדלתי כמה שפחות) היא נתנה לי תידרוך קצר : "את זה את לא צריכה פה " הצביעה על כל ערימת הדואר שממתין להתמיין, והזיזה הכל אל כסא. "תקחי את הסל הזה תשימי כל הניירות שמה ליד הספה (אולי הניחה שזה חומר קריאה). את זה (שולחן העבודה שלי) לא צריך בסלון, אני מזיזה לך אותו לשמה .
נמלטתי לחדרי ומראה הבית ההולך ומבריק מרגש אותי וכולי הכנעה.
לבסוף כשסיימה אחרי שלוש וחצי שעות בהן הספיקה המון ממש, במעמד התשלום, אמרה לי כך:
תראי, אל תתני לילדים להיות בסלון ושלא ישימו לך כאן שום דבר. תזכרי! הסלון זה לאורחים. החדרים זה לילדים. המטבח זה לאשה."
בסדר, אמרתי.
ביממה שהגיעה לאחר האירוע הפלאי הזה, חיי הפכו לחלום רע.
כל מה שהולך, אם זה ילד, כלב, חתול או קרציה, החריד אותי. הכל נראה כנתון בשליחות הרס מכוונת היטב. כל סנדל, סקייטבורד מחברות או גרעין של אפרסק , כל אורח של הילדים, אפילו כל טלפון שגרם לדישדוש סוליות חזק מדי על הרצפה, גרם לי לייסורים שלא ניתן לתאר.
כשבתי רצתה לחמם סיר עם תבשיל עוף ותפוחי אדמה, מלא בשמן כתום מכורכום, שמתיז החוצה אם הוא יתחמם מדי ושיערבבו אותו עם כף שאחר כך יניחו על השיש ויטפטפו ממנה קצת גם על הרצפה, הרגשתי שאני לא עומדת בזה יותר. זהו
"לאאאאאאא! " שאגתי
מה? נבהלה בתי
לא לחמם! לא לגעת! לא להוציא מהמקרר בלי רשות שלי!"
מה? אמא? את השתגעת?
כן! השתגעתי! זוזי"
והחזרתי את הסיר מהר למקרר והתנשמתי בהקלה על האסון שכמעט התרחש ונמנע.
בקיצור. הכסף אכן קנה אושר. והאושר קנה סבל, וכמו השועל שאכל מלא בתוך הכרם ולא הצליח לצאת מהחור בגדר, ונשאר לרעוב ולרזות, כדי שיוכל לחזור הביתה, כך גם אני, יושבת לי ומתבוננת בבית ההולך ומתלכלך, כדי שאוכל לשוב הביתה.

[כותב_ת*]

ליד תחנת הדלק פתחו חומוסיה. חומוסיה יהודית כזו, שקירותיה ממטירים עליך עם הכניסה "בזה השער לא יבוא צער! בזו הקלחת לא תבוא פדחת! בזה הפאסון לא יקרה שום אסון" וכן הלאה וכן הלאה. ממסך טלויזיה גדול מוקרן משחק כדורגל, והבעלים חביבים למראה מאוד, נרגשים , בעל ואשה, מגישים, מבררים אם טעים. החברים שלהם שותים איתם קפה בחוץ, הכל בסדר. כשהחריף ירוק טרי כזה שעשו לא מזמן, הכל בד"כ בסדר.
ויום אחד, יש להם עובד חדש, נער מתוח ונרגש, שלא בטוח שמדבר עברית. אני מחכה קצת, הם לא בנמצא. החומוסיה ריקה. האמת גם קודם לא הייתה מלאה מי יודע. מזמינה ממנו והוא לוקח את ההזמנה בהתרגשות, בפנים חתומות. מוחי לא יכול לקבל שיתכן שזו הזמנת החומוס הראשונה שהוא מקבל בחייו. מוחי, יצור משוחרר מדפוסים וקבעונות, בעיקר תרבותיים, סבור שערבי, אין דבר כזה שמגיש חומוס בפעם הראשונה. זה מה שערבים הרי עושים, לא? מגישים חומוס. עם מלא ניסיון. מהפעם הראשונה.
אני מאכילה את מוחי כף גדושה חריף ומניחה לו לנוס אל הפינה בבושת פנים.
הוא ילד, הוא פשוט נורא גבוה ורזה. על כל שאלת גישוש שלי הוא עונה בבהלה. אבל נשאר לעמוד לא רחוק מהשולחן. פתאום על מסך הטלויזיה ההוא, מופיע קליפ יפה של שיר בריטי משנות השבעים. אני מסתכלת לשם והוא מסתכל אלי בזהירות. מכיר את זה? שאלתי אותו בחיוך. אחלה שיר.
אני לא, הוא עונה, אבל הוא מכיר מוסיקה.
אני הולכת עם הכיוון של אצבעו העדינה שהונפה ברפיון לפינת החדר, מגלה את דמותו של איש זקן בהיר וצנום. אני מחייכת אל האיש והוא מניד בראשו כמעט ללא תנועה.
המקום שלכם עכשיו?
כן
בשעה טובה, תתחדשו, שיהיה לכם בהצלחה!
הוא מניד בראשו באלפית מעלה יותר מהתנודה הקודמת.
פניו חתומות.
אתם פה מהכפר?
נכון, הוא עונה
מדובר באחד לא נחמד. אני כזאת שופעת גשרים תרבותיים כה חביבים וזה, חתיכת אנטיפט. מה אתה לא נחמד? מה יש לך?
מתפנה לאכילת החומוס כשלפתע הוא אומר ממרחק "את יודעת מה זה עוד?"
בטח שאני יודעת מה זה עוד! ,מתרונן בי קהל צמא תקשורת כמעט בצעקה, בטח! עוד!
אבל אני נגן רק של פריד. מכירה פריד?
בטח מכירה. סבתא שלי בוכה מפריד. (אני לא באמת מכירה שירים של פריד אל אטראש. אבל אני מכירה את הפנים שלו, את הבכי בעיניו כששר בשחור לבן ואת הפנים של סבתא שלי שלרגע היו הופכות זהות לשלו כשהייתה שרה ובוכה גם, בסרט ערבית של יום שישי)
היה פעם סרט כל יום שישי, אתה זוכר?
אבל זה לא מרשים אותו כלל, הוא מניד שוב את התנודה ההיא ואומר
אחותו, איסמהאן. את יודעת מי זאת? (שמה איסמהאן, אבל הוא מבטא את שמה בפמיליאריות חמימה , סמאהאן, הוא אומר)
כן, יודעת. מתה, מסכנה.
לא סתם מתה, הוא נוהם ממעמקי צערו. הרגו אותה.
הייתה יפה מדי שרה יפה מדי הרגו אותה. הרגו אותה בים.
היא נולדה כשהמשפחה שלה באה באוניה ממצרים ללבנון.
נולדה בים ומתה בים
כך אמר, והשיחה הסתיימה. והשתררה דומיה.
ואז הרים את עיניו ושאל בשקט "את רוצה קפה?"

[תפילה_לאם*]

אוי, הקטע על העוזרת גדול! ג-ד-ו-ל!
המבוכה שתיארת וההתכנסות בחדר החזירו אותי ליום שעוזרת ניקתה אצלנו וסיכמה את פעלה לאחר מעשה: "הבית צעק 'הצילו!'". אבוי לבושה.
וגם הניסיון למשטר את הילדים לאחר מעשה הניקיון כדי לשמר אותו, ובייחוד ההיסטריה הלא קלה שמתלווה אליו, מוכרים היטב.

כך גם אני, יושבת לי ומתבוננת בבית ההולך ומתלכלך, כדי שאוכל לשוב הביתה.
מצוין. @

[תפילה_לאם*]

"בזה השער לא יבוא צער! בזו הקלחת לא תבוא פדחת! בזה הפאסון לא יקרה שום אסון"
שמת לב שתמיד הכול מחורז בלקט הברכות הזה חוץ מאשר "בזאת המחלקה לא תבוא מחלוקת"?
למה? אי אפשר לחרוז "בזאת המחלקה לא תבוא מועקה" או משהו?
ולמה בכלל להכתיר את מעונו של אדם בתואר "מחלקה" בבואנו לברכו? אתמהה!

[עירית_לוי]

נהדרת כתמיד את .
(מכירה את השיר של ברק פלדמן "אין היום פסטה העוזרת היתה"?)

[אמא_של_מוש*]

איזה יופי! נהנתי משני הסיפורים @}

ולגבי העוזרת, אני גם נגד אבל כל הכבוד לך שניסית. עכשיו תוכלי להנות מהבאלגן בלי שיכרסם בך הספק "ואם הייתי מזמינה עוזרת..."

[יולי_קו]

עירית,

תודה על ברק פלדמן. לא הכרתי.

[בשמת_א*]

_בת כמה היא? אני שואלת בנימוס ככל האפשר
יש לה ילד, הגיעה התשובה
אה.
תכל'ס אני יכולה להבין למה בתרבויות מסויימות יש לה ילד שווה ליודעת לנקות נפלא._
צצצ D-:
"יש לה ילד" זו תשובה ל"בת כמה היא". יקירתי, לא אומרים גיל של אשה! זו פגיעה בכבודה! לכן "יש לה ילד" פירושו בעברית מדוברת: "אל תידאגי גיברת, היא מספיק גדולה...".

ואהבתי עד דמעות את ההסבר הארוך שכתבת יותר למעלה ל אישה במסע. מקסים, והזכיר לי שוב כמה חשוב להגיד את הדברים כהווייתם.

[תמרוש_רוש]

הכסף אכן קנה אושר. והאושר קנה סבל, וכמו השועל שאכל מלא בתוך הכרם ולא הצליח לצאת מהחור בגדר, ונשאר לרעוב ולרזות, כדי שיוכל לחזור הביתה, כך גם אני, יושבת לי ומתבוננת בבית ההולך ומתלכלך, כדי שאוכל לשוב הביתה.
נפלא.
שועלה נפלאה שכמוך.

[כותב_ת*]

סוף סוף מצאנו תופרת טובה לתיקון המדים. טובה אבל מה, עסוקה. הילדה יוצאת רק לשישי שבת, אני מפצירה בה, אולי בכל זאת את יכולה מהיום למחר? תיקנת לה נהדר פעם קודמת.
אי אפשר. היא עונה. רק לעוד שבוע. יש הרבה מאוד עבודה.
בערב אני מספרת על זה לא' והוא צוחק "ניסית להגיד לה שתוסיפי כסף?"
מה? אתה רציני?
רציני לגמרי. תנסי.
הילדה חוזרת מהצבא ואני מספרת לה שהתופרת לא יכולה מהיום למחר, אבל שא' אומר שהיא כנראה תסכים אם נוסיף כסף.
מה? מה פתאום אמא זה מעליב! היא תיעלב ולא תסכים יותר לתקן לי, השתגעתם?
אבל מה נעשה?
לא יודעת! אני לא חוזרת אל הקודמת היא נוראית!
אנחנו עומדות על המדרכה בעיר המחוז שלנו עם המדים ביד, מתלבטות לרגע ואז הילדה אומרת טוב אבל איך נכתוב לה את זה ?
אני כותבת לה בוואטסאפ "תופרת יקרה שלום, אני מבינה שאין לך זמן, אבל הילדה ממש אהבה את העבודה שלך , ואולי תסכימי לתקן לה את המדים מהיום למחר בתוספת תשלום, כפיצוי על אי הנוחות שלך? "
אנחנו מחכות על המדרכה, הלחץ גואה. שני ה-וי עדיין אפורים
ואז- היא ראתה! היא ראתה!
שתיקה, מתנשמות בכבדות, מחכות
היא מקלידה!
שיט אמא היא מקלידה מלא. היא כועסת והלך עלי עכשיו.
ואז מופיעות המילים
"טוב. בסדר".
שאגת צחוק אי אמון והקלה עלתה משתינו ושמנו פעמינו אל חדרה הקטן העמוס והנעים באופן שאינו שייך לזמנים האלה.
שם בחדר יושבת מטרוניתא גאה לבושה בספק שמלה ספק וילון נשי ורך שכזה, תסרוקתה עשויה היטב, למען האמת זהה באופייה לתסרוקת של התופרת שלנו שאף היא מטרוניתא בפני עצמה, עסוקה, אכן, עד מאוד ובקושי מרימה עיניה מהמכונה לברכת שלום. משהו בי חוצה ימים ותרבויות ומתעקש לחבב אותה.
היא קמה ויוצאת ממבצר התפירה שלה אל מרכז החדר, מעיפה מבט בילדה שלי, משתהה קצת לפני שמבטה מגיע אל הנעליים הצבאיות המגניבות אשר לה ואומרת ביבושת " מי שעשו לך את המכנסיים קיצרו לך יותר מדי"
בתי מחייכת חיוך אמיץ וטוב לב ואומרת " זה את קיצרת לי. אבל אני מרוצה מאוד זה בסדר"
התופרת, שתהיה בריאה, שריר לא זז לה בפנים. באותה איטיות תנועות נעה בחדר, חוזרת לשבת ומחפשת דבר מה, אולי סיכות.
וחברתה עוטת הוילון הנאה, אומרת לאט, בעייפות מה, בטבעיות כזאת "בעיני זה דווקא יפה מאוד. זה נראה בסדר גמור" עיניה אמנם מופנות אל בתי, אך מילותיה לגמרי מכוונות אל אוזני רעותה , כשחושים רדומים שלי מתעוררים ומזהים שזו הייתה מחווה אצילה , הושטת יד עטופת מלמלה לבנה אל דודנית שהושיטה רגל ממדרגת הכרכרה כמעט היישר אל שלולית שלג מבוצבץ.
הילדה שלי נכנסת למדוד בתא ההלבשה
הרמתי עיני אל הקיר וגיליתי שם שוב את הציור שגם בפעם שעברה ניסיתי להבין את פשרו: שתי דמויות , גבר ועלמה תכלכלים, יושבים על ספסל, הגבר מסוכך על עיני העלמה, וכמו מסתיר ממנה את מראהו של מלאך שמעופף שם לא רחוק מהם. אל פתח נסתר בשולי התמונה מנסה להידחק עז. ידה של העלמה נמצאת מתחת למטפחת הפרושה על ירכיו של הבחור, ושמאלו, אין מנוס מלראות נכוחה, מונחת לה על הציצי.
המחשבה להזניק את המטרוניתות מן המאה שנתקעו בה היישר אל פיענוח הציור משתלטת לי על הכל ותוך רגע מפיק פי ללא שליטה "מישהי מבינה מה קורה בציור הזה?"
אה, זה מארק שאגאל, הן מהנהנות זו לזו, בשפתן אמנם, אבל את המילים מארק שאגאל הבנתי.
למה הוא מסתיר ממנה את המלאך?
לא, הוא מחבק אותה, והמלאך שומר עליהם.
אה.
שתיקה.
שתיקה
אתן רואות שהיד שלו על הציצי שלה?
מה? איפה? לא. זה על הכתף שלה
זה על הציצי שלה
אה? אה. כן, מאשרות שתיהן . זה על הציצי שלה.
בתי מצחקקת מעבר לפרגוד.

[כותב_ת*]

כמו תמיד בזמן הזה חולף בי ההרהור הנוגה "הקיץ הוא דבר כה מושלם, למה לקלקל אותו ככה" . כבר מאמצע אוגוסט עם הרמז הדק הראשון לרטט צינה חצי מדומיין בלילה , כשצבע האור טיפ-טיפה שונה מוקדם בבוקר, עולה בי עצב הפרידה. אני רוצה להיות בקיץ תמיד.
היום בדרך לעבודה ראיתי חצב והתעלמתי. עשיתי כאילו לא ראיתי.
אז באותה דרך בדיוק, בחזרה מהעבודה , כמו שקורה עם הכחשות, המתינה על המדרכה גויאבה. גויאבה! עגולה קטנה ומושלמת. שנשרה מהעץ עמוס הגויאבות הירוקות . צהבהבה. בשלה. ריחנית שאפשר למות הרי, מהניחוח המשכר הזה שבא להשכיח לך בעורמה של רוצחות שכירות בהרמון פרסי חשוף בטן ומצועף עיניים, שתכף הימים הקרים.
אז הרמתי אותה ולקחתי אותה הביתה ורחצתי וחתכתי לשניים כדי לראות שכלום לא זז בפנים, וממרומי חילוניותי המשמימה, הרכנתי ראש ואמרתי ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה של אכילת גויאבה. אמן.

[כותב_ת*]

עונה בדף בו נשאלתי:
תפילה, ולמה בכלל לפזר רשימת אסונות בפתחו של בית? איזה מנהג מוזר!!

תודה לכולכן איזה כיף שאתן קוראות!
שנה טובה

[תפילה_לאם*]

ולמה בכלל לפזר רשימת אסונות בפתחו של בית?
וואלה.

שנה טובה!

[בשמת_א*]

כמעט עלה בי דחף לשנות "עטופת" ל"עטוית", רק מפני שזה מה שהולך עם כסיות מלמלה לבנות, לא? (-:

ואני קוראת כשלפני שיירי הגויאבה.
גויאבות אומרות, תיכף יום כיפור. היום השליו והיפה בשנה.

כבר מאמצע אוגוסט עם הרמז הדק הראשון
מזדהה הפוך. הרמז הדק הראשון מזכיר לי: הקלה. הסתיו מגיע. סוף סוף... ואולי ההבדל הוא שאת חיה במקום שהקיץ נעים בו ואני... בתל אביב...

ואיך צחקתי מכל הסיפור על התופרת. שהרי רק לפני שבוע הייתי שוב עם בתי אצל בן החייט, יום שישי, שבע בבוקר. לא מוכנה ללבוש את המדים אם הוא לא תיקן אותם קודם. וזוכרת איך התדפקתי על פתחי תופרות שאמרו לי "ייקח שבוע". ומבינה תוך כדי קריאה איך כל צה"ל נשען על צבא תופרות בכל רחבי המדינה. כל חיילת וחיילת חוזרת הביתה עם המדים ולוקחת לתופרת. כל החיילות, כל המדים. למעט אלה שאמא שלהן יודעת לעשות את התיקונים האלה (-: ואצלנו, בשישי הראשון מהטירונות, אמא שלי ישבה על הספה אצל אחותי וסידרה מכפלת מושלמת לילדה, כדי שתוכל בכלל ללבוש את המדים עד שאיזה תופרת או חייט יתרצו (ובסוף זה היה - עד שהגענו למתפרה של בן ביום שישי אחד בשבע בבוקר...ישירות מהבסיס כי לקחתי אותה בשש וחצי משם הביתה...).

[ממ*]

כמו תמיד בזמן הזה חולף בי ההרהור הנוגה "הקיץ הוא דבר כה מושלם, למה לקלקל אותו ככה" . כבר מאמצע אוגוסט עם הרמז הדק הראשון לרטט צינה חצי מדומיין בלילה , כשצבע האור טיפ-טיפה שונה מוקדם בבוקר, עולה בי עצב הפרידה. אני רוצה להיות בקיץ תמיד.

גם אני.

וטוב לקרוא אותך.

[כותב_ת*]

(אני תוהה אם יהיה בסדר לספר שסבתא שלי היא דווקא כן תופרת ממולחת , עד כדי כך שתיקנה לבנה את הפתחים בבית השחי במדי ב')

עלה בי דחף לשנות "עטופת" ל"עטוית"
גם בי, דקות ארוכות. כך הוחלט לבסוף. לכי תתווכחי.

[כותב_ת*]

אני לא מתרגזת על נמלים.
קרציות כן, ג'וקים בוודאי, עקרבים, לא בדיוק מתרגזת, יש לי איזה כבוד עמום אליהם, מה שלא מנע ממני לשבור מטאטא בזינוק האימה שביצעתי השבוע אל אחד ענק שהתחבא מאחורי הוילון ושבמקום לנצל את הפדיחה ולברוח, הוא זז קצת וחיכה באורך רוח עד שכולם יירגעו מגעיות הצחוק שהתגלגלו עלי ועל המקל השבור בידי, והניח לי לנסות שוב ולרצוח אותו עם מגב. בישוב שלנו אנשים אוספים אותם בצנצנת ומשחררים. פעם שמעתי שבצרפתית יש ביטוי כזה על נשים: "יפה מדי" - ובכן כאן זה לטעמי "חמוד מדי" . בביתי אין עדנה לעקרבים.
אבל אתמול, על סף הבית, התגודד ענן שחור רוחש של נמלי הענק האלה שצובטות או נושכות בעוצמה כה רבה את כף הרגל המופתעת, שבאמת הן בעיני אחת החיות היותר מפחידות שיש, והענן התחיל לשלוח את חלוצותיו בנחישות פנימה. כבר היו כמה בודדות שהסתובבו בתחושת שליחות דחופה על רצפת המטבח , ומספר מדאיג יותר של כמה , מבקשות את ענייניהן מתחת לכיריים שהרי סוף סוף הוזזו ואפשר להביא לשם וולדות לבנבנות או גרגרי אורז או מה שזה היה שהן נשאו בפיותיהן הצבטניים הידועים לשמצה.
יש לי קרוב משפחה, שתמיד כשמדברים על נמלים (כנראה שהמשפחה מרבה להיפגש בעונות מעבר בהן החגים היהודיים נוטים לקרות והנמלים נוטות לנוע) - מתפשט על פניו חיוך רחב והוא אומר בקול "נמלים זה חיה נקיה, לא צריך לעשות כלום. הן באות והולכות" כשהוא מצטט אותי מלפני שנים ונהרס כל פעם מחדש מהמשפט ההזוי בעיניו כל כך.
אבל זה נכון.
יתרה מזאת, יש לי חברה שמדברת אל הנמלים, והן עוזבות.
אבל אתמול, אל מול צבא הנשכניות הנחוש כל כך,עלה פתאום זיכרון , שפעם הכנתי שתי ככרות לחם, על אחת סתם מלח גס ושומשום ועל השנייה המון תבלינים. ובבוקר, אחת הייתה מכוסה בנמלים ועל השניה- זו עם התבלינים- אף לא נמלה אחת.
אז פיזרנו פס דק ואחיד של זעתר (האמת, חשבתי על פלפל וקינמון שאני בטוחה ששמעתי שעוזרים אבל לא היה) - ממש צמוד לסף הדלת, ובאחת השתתקה ההמולה, ואפילו אחת לא ניסתה להיכנס.
שנה טובה לנמלים.

[כותב_ת*]

אני חושבת שהכוונה הייתה שמהרגע שהם נכנסים לגיל הזה, אנחנו הם אלה המתחילים להתבגר. שערינו מלבין גבינו שוחח אנחותינו עולות למרומים באין שומע וניטחות באדמה הנושאת את משקל צערנו באדישות. חרא על הגיל התבגרות הזה. יש בו חינניות כמו שיש בצירים הראשונים, כשזה כזה חמוד עדיין. ובהמשכו יש בו חן כמו בלודוזר שבטעות מטיח לך את הדבר הזה שהורס בתים מהאויר, אבל בלב ובראש. ואתה יודע שהוא לא מתכוון. ושאם בולדוזר שמצוייד בכדור כזה להריסת בתים ראשים ולבבות היה מדבר, הוא בטח היה אומר בשקט "אופסי" ואחרי רגע היה מתרעם "נו בסדר סליחהההההה, חאלאס! חפרת! "

[כותב_ת*]

מישהי פעם כתבה , (מי את?) , שבעולם נכון, את מגיעה בצהריים מהעבודה, מתקלחת, לובשת בגדים נקיים והולכת לשכב על הספה.
זה היה היום שבו הבנתי באופן עמוק שזה לא רק אצלי, מה שקורה פה.
זה הוריד לי בערך ...ארבעים, נראה לי, אחוז מהרחמים העצמיים.

[עירית_לוי]

[בשמת_א*]

נמלים, כמוני כמוך.
עקרבים, מספיק אני.
גיל ההתבגרות. יכול להיות שהגעתי לגיל הזה עכשיו?

[טלי_ב*]

_זה היה היום שבו הבנתי באופן עמוק שזה לא רק אצלי, מה שקורה פה.
זה הוריד לי בערך ...ארבעים, נראה לי, אחוז מהרחמים העצמיים._
כן.


בישוב שלנו אנשים אוספים אותם בצנצנת ומשחררים.
אצלנו במשפחה (מצד אחד) מייחדים את הכבוד הזה לעכבישים.
לא פעם תהיתי למה דווקא עכבישים, וחשבתי שבטח עומדת מאחורי זה איזו חוכמה עתיקה.
עד שבסוף שאלתי את סבתא שלי, והסתבר שהיא פשוט מאוד אהבה את הספר charlotte's web, שבו אם אני זוכרת נכון מככבת עכבישה או משהו בסגנון (-: מפה לשם, אצל הנכדים והנינים זה טאבו להרוג עכבישים.

[יולי_קו]

אני חושבת שהכוונה הייתה שמהרגע שהם נכנסים לגיל הזה, אנחנו הם אלה המתחילים להתבגר. שערינו מלבין גבינו שוחח אנחותינו עולות למרומים באין שומע וניטחות באדמה הנושאת את משקל צערנו באדישות. חרא על הגיל התבגרות הזה. יש בו חינניות כמו שיש בצירים הראשונים, כשזה כזה חמוד עדיין. ובהמשכו יש בו חן כמו בלודוזר שבטעות מטיח לך את הדבר הזה שהורס בתים מהאויר, אבל בלב ובראש. ואתה יודע שהוא לא מתכוון. ושאם בולדוזר שמצוייד בכדור כזה להריסת בתים ראשים ולבבות היה מדבר, הוא בטח היה אומר בשקט "אופסי" ואחרי רגע היה מתרעם "נו בסדר סליחהההההה, חאלאס! חפרת! "

איך ידעת. היה לי שבוע מעפן. שני שלישים מהילדים שלי בפנים. אחד בכל עוז (טסטוסטרון) והשניה נכנסת מעדנות (היא ב׳חמוד׳ עדיין). הקטנה, בשביל לאזן, סתם ג׳ינג׳ית עם אופי מתרתח בקלות. אוף.

[כותב_ת*]

[כותב_ת*]

לפני שנים רבות, כתבה חברתי היקרה עוברת אורח - זאת מבין טריליוני המשפטים החכמים שלה , המצחיקים שלה, המביאים לחשוב שלה- משפט מסויים שהרגשתי אז שהבנתי אותו במדוייק. הוא גם לא היה כזה מסובך.
ורק השבוע הבנתי אותו.
הרקע : בתי החליטה לעזוב את ביתנו ולעבור לגור עם אבא שלה.
בפתאומיות. בריב, בשאט נפש. מה שנראה כקריזה אחת מתוך אוי לנו אם נספור, התממש למציאות שלגמרי קורית. פסנתר חשמלי ובגדים נארזו בחופזה. לא שזה רק רע, או רק עצוב. זה אפילו בעיקר לא אלה.
אבל - וכאן מגיע תורכן, דינוזאוריות אהובות , כי למה לא להפוך את זה לחידון משעשע:
מה היה המשפט?

[פלונית*]

לא יודעת

[פלונית*]

לתרגל את שריר הלא יודעת...

[כותב_ת*]

את זה יונת אמרה

[כותב_ת*]

את זה יונת אמרה

[תמי*]

נו תגלי כבר

[ממ*]

הלא לא תשאירי אותנו במתח...

[פלונית*]

אני יודעת

[כותב_ת*]

פלונית, ווקשה.

[כותב_ת*]

טוב, נראה לי שפלונית בדייט כרגע , אז אגלה:

"אין משאית עם מדליות בסוף"

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מדויק.
רגע, אבל יש סוף?
אני לא בטוחה...
בכל אופן, סוף או לא סוף, נשמע לי שכרגע בכלל בכלל לא פשוט אצלך.

[יולי_קו]

_רגע, אבל יש סוף?
אני לא בטוחה...
בכל אופן, סוף או לא סוף, נשמע לי שכרגע בכלל בכלל לא פשוט אצלך._

כל מלה. והמון לבבות, וחיבוק.

[עירית_לוי]

[כותב_ת*]

לא פשוט. אבל באופן מוזר גם לא מסובך. התרגשות של שינוי.

[טלי_ב*]

@}

[יעלי*]

@}

[עוברת_אורח*]

לא חשבתי שזה יצא משפט כל כך נוגה בסופו של דבר...

[עוברת_אורח*]

כלומר, אני אסביר, כי הרי אמרת שזה לא רק רע או עצוב, אז למה אני אומרת נוגה?
כי המשפט הזה נועד אז להיות מן ספח פטור ממאמץ, מן איפכא מסתברא לכל ה"צריכים" של החיים, מן טפיחה על השכם בזמן שאת יושבת עם כוס קפה מול הטלויזיה כשהכלים בכיור מתגבהים וטרם שילמת את הארנונה לחודש יולי.
אבל לא חשבתי אז על כל הדברים שעשינו, ובסתר ליבנו אנחנו מקווים שמישהו יראה ויתן לנו מדליה. על כל הפעמים שלא הכנו קפה ולא הדלקנו טלויזיה, אלא רחצנו כלים ושילמנו חשבונות. וניחא רחצנו כלים ושילמנו חשבונות, שזה בקטנה, אבל כל הפעמים ש...
(עוזבת את זה כאן כי המחשבות שלי נהיות נוגות מדי אפילו בשבילי, ומה זה אשמתך)

[כותב_ת*]

אני מוכנה לכתוב כל דבר, ובלבד שתשבי כאן ותאריכי במשפטים. נוגים ככל שתצטרכי.
אבל לא חשבתי אז על כל הדברים שעשינו, ובסתר ליבנו אנחנו מקווים שמישהו יראה ויתן לנו מדליה זהו שאני דווקא כן, כנראה. לא במודע, אבל לפתע היה מוזר שאיש לא בא עם איזו משאית על גבו ותוקע כף לידך ומניח אותה בכבדות לרגלייך ואומר "קחי, זה שלך. עשית משהו מה זה טוב."
אגב, זה לא רע בכלל, וזה גם לא באמת עצוב. כנראה שהיא לא יכלה לעשות את זה אחרת, ושינוי היא באמת באמת רצתה. כמה רע יכול להיות ליפול לזרועותיו האוהבות של הורה שבמשך שבע שנים התגעגע להיות איתך באותו בית ? ולתת מנוחה לזרועות שאחזו בך עד עכשיו? החלק השני של המשפט הוא בטוח לא רע.
אבל תגידי, יש עוד נושאים שיכולים לגרום לך לתקשר, בנאדם? מתכונים? גפת? חדרי מדרגות? מה שאת רוצה יש לנו.

[אישה_במסע*]

אבל לא חשבתי אז על כל הדברים שעשינו, ובסתר ליבנו אנחנו מקווים שמישהו יראה ויתן לנו מדליה
אני הבנתי את כוונת המשוררת ככה: אף אחד לא ייתן לך מדליה על הכלים והארנונה וה... לכן, אם את עושה את זה בשביל המדליה, אל תעשי.
מראש שלי זה נמצא באותה מגירה יחד עם הציטוט הזה:
במצבים כאלה אני חייבת להזכיר לעצמי שבסוף הדרך לא מחלקים פרסים למי שהיה "בסדר" לפי קריטריון של מאן דהוא (או אפילו של כל החברה שבתוכה אנחנו חיים). יותר מזה, בסוף יש RESET של המערכת, כולל כל הסידורים ש"הספקת", הקריירה המפוארת שכן או לא פיתחת, כל הפעמים ששטפת רצפה או סידרת מיטה - הכל נמחק. לכן אין שום טעם לעשות אותם אם הם לא עושים לך טוב, כי זה לא נספר בשום מקום

(אני חושבת, שהרבה מהסיפורים על עולם הבא ועל שכר לצדיקים ועונש לרשעים בה ממש מהרצון הזה. של תגמול על דברים טובים שעשינו, ואף אחד לא ראה.)

[עירית_לוי]

אבל תגידי, יש עוד נושאים שיכולים לגרום לך לתקשר, בנאדם? מתכונים? גפת? חדרי מדרגות? מה שאת רוצה יש לנו.


בדיוק. תישארי.

[עוברת_אורח*]

אז שתדעו שבדיוק בשבוע שעבר התחבטתי עמוקות בסוגיה (שעכשיו כמובן כבר אין לי מושג מה היתה), וידעתי שזה החומר שממנו עשויים דפים בבאופן

[עוברת_אורח*]

מה שאלתן? למה לא פתחתי דף לדון בסוגיה ההיא בשבוע שעבר? משתי סיבות, די ברורות.

הראשונה, שמי יודע איפה כל החבורה החתרנית, הסקרנית, הנבונה והמכילה שגילגלה אתי שיחה על הורות ללא כפיה ותפיסות שבי לפני יותר מעשר שנים? על איזו יכטה הן שטות עכשיו בביקיני אדום אל האופק הטבעונאי?

והשניה, שכשהילדים שלך גדלים את כבר לא יכולה במצפון שקט לדון בפומבי בהם ובשלל הדילמות החינוכיות שהם מעלים.

אז לא פתחתי, ובטח נשארתי תוהה ובוהה מה יונת שרון היתה עושה

[כותב_ת*]

[עירית_לוי]

[כותב_ת*]

אה....זה בכלל לא מה ששאלנו. (נכון, עירית?) ואת הלב שיגרתי יחד איתך ולא בתגובה לדברייך (הנה התחלנו) שאותם ראיתי רק עכשיו
וזה מאוד נכון לגבי דיון בילדים שבגרו. אפילו מה שכתבתי כאן לאחרונה נראה לי לא לעניין. לגבי הביקיני כמובן אין שינוי. (וככל שידוע לי, לגבי היאכטה, ממש אין! הידעת?)

[עירית_לוי]

כן, היה פה ניסיון למו"מ למען שובך. 'זרקי נושא (גפת וכו') ונדון בו.

[תפילה_לאם*]

א) סליחה, אבל מה זה "גפת"?

ב) אף אחד לא ייתן לך מדליה על הכלים והארנונה וה... לכן, אם את עושה את זה בשביל המדליה, אל תעשי.
ה"מדליה" שאני שואפת אליה היא לאו דווקא איזו הכרה חיצונית נקודתית (אפילו שגם זה נחמד מדי פעם).
אני כן שואפת שבבוא היום (וכבר עכשיו מדי פעם בתחנות בדרך) אוכל להסתכל בסיפוק על עמלי ולראות שהודות לשטיפת הכלים, לתשלומי הארנונה במועד - ובעיקר הודות לכל שאר הדברים - גידלתי "ילדים לתפארת".
כמובן שאפשר לדון בהגדרה של המונח הזה, אבל לא מתאים שאאריך עד כדי כך.

[כותב_ת*]

מה זה "גפת"?
החומר שנשאר אחרי שסוחטים את הזיתים מן השמן. המוצקים של הזית. עיסה שחורה כזאת.
הייתה פעם סצינה בה עוברת נכנסה לדיון עם דליי גפת, מחאה על משהו. היא בדרך כלל הייתה נכנסת לדיונים במחאה על משהו.

[בשמת_א*]

הראשונה, שמי יודע איפה כל החבורה החתרנית, הסקרנית, הנבונה והמכילה שגילגלה אתי שיחה על הורות ללא כפיה ותפיסות שבי לפני יותר מעשר שנים? על איזו יכטה הן שטות עכשיו בביקיני אדום אל האופק הטבעונאי?
אני, למשל (בחוצפתי כללתי את עצמי בחבורה החתרנית וגו'), בשיפוצים. לא פתחתי מחשב שלושה ימים וגם עכשיו פתחתי רק כדי לראות שרטוטי נגרות והחלטות על קרמיקה P-:

עוברת אורח, תישארי. הגווארדיה הותיקה תתגייס. נארגן גם את היציע ואת כוס הקפה. לא העונה ללימונדה...

[עוברת_אורח*]

איזה יופי שאת בשיפוצים! נשמע כל כך שמח ואנרגטי!

[עוברת_אורח*]

ובעניין גפת, לעולם אזכור את זה שאמר עלי: ״אלה הצדיקים הכי גדולים״. נעים לי לחשוב שאולי זה נכון.

[כותב_ת*]

גם אני אזכור. ואת היריקה שירקת לרגליו, אזכור גם.