לא מצליחה להתמודד עם הילד שלי

תודה לכל הכותבות לגבי היכולת להשתנות. זה באמת מעודד וטוב לשמוע.

סליחה, אבל מעדיפה להמשיך להתמקד בי ולא להסיט את הדיון. מקווה שאת מבינה
אשה בדרך לרגיעה - No hard feelings בודאי שאני מבינה, מזל ששאלתי

.

גל ים - את מוזמנת לפתוח דף משלך ולהזמין את מי שאת רוצה לשם...

.
(אפילו יצא לי מרגיעון - באופן טבעי כולנו שייכים... (-: ).

אשה יקרה,
קצת קשה לי לעקוב אחרי קצב הכתיבה פה, אבל עדיין קוראת, מדי פעם כשאוכל לתרום משהו אשמח.
אהבתי מאוד מה שמיכל צמות כתבה לך, ולגבי הפגישות - לדעתי זה גם רעיון מצויין, גם אנחנו מנסים ליישם את זה בבית, בינתיים רק התחלנו אבל אולי בהמשך יהיה לי במה לשתף...

מאבקי שליטה?
מחכה בסבלנות לראות לאן הדיון מתפתח...

ובשבילך @}
כל הכבוד על הנכונות להתבונן פנימה ולעשות שינויים

יש לי קצת זמן פנוי, אם לא אספיק להגיב לכולם אמשיך מאוחר יותר.

ומה דעתך על ההפרדה? האם היא מאפשרת לך לראות זווית אחרת של התמונה?
דעתי חיובית. זה מקל על ההתייחסות למצב.

השאלה מדוע לשלוט בו? מאיזה מקום הרצון הזה באמת בא?
אין ספק, שאני שולטת בו בתחומים שונים בחיינו. אני לא כ"כ יודעת מהיכן זה בא. לאמא שלי יש חלק נכבד בזה, היא שטלתנית. אבל מעבר לזה, יש לי בעיה, כאשר משהו לא כפי שאני רוצה שיהיה. קשה לי כשעושים משהו שלא אני החלטתי או הסכמתי להחלטתו.
ברור שאני מחליטה הכל בבית (מחינוך ביתי, לידה, חיסונים...ועד הדברים הקטנים יותר). הזוגי מצידו לרוב מסכים לעיתים זקוק לשכנוע קל.
אתמול הוא אמר לי "אני לא עושה מה שאת רוצה שאני אעשה" הפעם הוא צודק

.
אני מודעת לשליטה הזו ומשחררת אותה לאיטי.
חייבת לציין, שהשתפרתי בעניין ויש דברים מסוימים שהרפתי והבנתי שאין צורך בהתערבות שלי. עדיין יש לי עוד דרך לעשות.

עושה הפסקה.

מיכל צמות תודה שהצטרפת
התווית של הבן שלך כעצבני - מה שהייתי מציעה לך לנסות זה למצוא זמנים בהם הבן שלך מתנהג הפוך מהתווית שהדבקת לו (כשהוא רגוע ושלו) ולשקף לו את זה.
אני לעיתים מיישמת את זה, לא מספיק ולא בדיוק כמו שתיארת. לוקחת את העצה בשתי ידיי והתחלתי ליישם כבר היום.
לגבי הניסוח "אתה משרה עלי שלווה" - האם זה לא יגרום לו לקחת אחריות על השלווה שלי ולנסות לרצות אותי??

הקשר בין שני האחים - אני מוצאת שבין הילדים שלי הקשר זורם טוב יותר כשאני מעצימה את הגדולים ליד הקטנים במקום של עזרה.
גם את זה אנחנו לא ממש מיישמים בבית. בעיקר כי לא רציתי לתת את תחושת האח הגדול שצריך לשמור/ללמד...את הקטנה שגם ככה לא רצויה מבחינתו. מעבר לזה אני באמת מאמינה, שברגע שהיחסים ביני לבין הזוגי יהיו טובים יותר, אנחנו ניהיה רגועים יותר כך גם היחסים ביניהם יהיו טובים.

ובלי קשר, חייבת לספר שבבקרים האחרונים הם ממש משחקים יחד בערך שעה (זה המון המון זמן). הם עושים מירוץ (הוא קורקינט והיא על בימבה) בכל הבית ובדרך הוא מתקן לה את המנוע, פנצ'רים....כמה נחמד ונעים. ובכלל הוא מכה אותה הרבה פחות ומתקשר איתה בצורה חיובית יותר.
אני מניחה שככל שהיא תגדל (בעצם הם) יהיה לשניהם קל יותר לתקשר.
לפני השינה הוא אמר "אמא, כש - X תיהיה בגובה שלי אני כבר לא ארביץ לה, כי היא לא תפריע לי".

אני מרגישה בין השורות שבן זוגך מאד זקוק לתמיכה שלך ולהכרה שלך בשותפותו.
כמה את צודקת. הוא מרגיש שאני תומכת בו מאוד פרט לתחות האבהות. ואכן, קשה לי לתמוך בדרך שהוא לעיתים בוחר. כלומר, אני קוראת הרבה יותר, מכניסה להורות שלי דרכים חדשות, צורת דיבור שונה....מבינה שאיך שגידלו אותנו זה לא נכון להיום.
הוא שונא לקרוא (אפילו לא פסקה), זה מעצבן אותו (אוף, מה בי"ס עושה לנו). קשה לו יותר להיחשף לצורות גידול אחרות, קשה לו יותר להיפתח לדברים חדשים. ועל אף שאנחנו בחינוך ביתי ועוד מוזרויות יש בו משהו 'מיינסטרימי'. וקשה לי עם זה.

אני חושבת שאתחיל בלכתוב לו מכתב ואולי גם אקבע פגישה - אהבתי את הרעיון.

מציעה לך לבדוק, האם את יכולה לעצור. לנשום מיד פעם ולא רק כי האוויר נתקע לי. ( חני בונה )
גם את זה אתחיל ליישם. שמתי לב, שהאוויר נתקע לי בעיקר כשאני כותבת כאן. במשך היום זה כמעט ולא קורה לי. אני מרגישה את זה פיזית. לא מצליחה להכניס הרבה אוויר, אפילו שאני מנסה.

כל הכבוד על הנכונות להתבונן פנימה ולעשות שינויים. (יתרון האור ) תודה זקוקה לחיזוקים מדי פעם.

בהמשך לעניין השליטה, רציתי להוסיף עוד משהו.
בעבר הלא רחוק, הייתי מעירה לו על כל פיפס שהיה עושה/אומר לילדים. לדוגמא, הוא דואג לארוחת הערב ואני ברקע, תציע גם מלפפון, למה לא חתכת גזר, שטפת להם ידיים.....
נגמלתי מזה ומעוד מיני הערות במהלך היום והלילה.
ויש עוד משהו, שקצת לא יודעת איך לכתוב מקווה שלא ישמע מוזר. קל לי מאד לשלוט בו. אין לא יכולת החלטה (כלומר, יש לו, אבל הוא בחר לסרס אותה) והוא אף פעם לא יודע.
לדוגמא,
אני : "אתה רוצה ללכת מחר לחברים/סרט/ים?"
הוא : "לא יודע מה שאת מחליטה, אם את רוצה אז כן".

אני : "אתה רוצה שאכין קציצות או פסטה?"
הוא : "לא משנה, מה שאת רוצה"

אני : "איך נראה לך חינוך ביתי?"
הוא : "לא יודע מה שאת רוצה"

מצד אחד, בדברים הקטנים באמת לא אכפת לו. מצד שני, אף פעם אין לו רצון למשהו. זה הרי לא הגיוני. ומה בדברים הגדולים (כמו חינוך ביתי), איך אפשר להחליט על משהו כזה בלי לקרוא על זה, בלי להתעניין בזה. זה הרי כרוך בכ"כ הרבה דברים.

הולכת לכתוב לו מכתב, מקווה שלא יצא מאשים ויהיה תומך ככל האפשר.

שוב תודה לכולכן על התמיכה וההשקעה, זה לא ברור מאליו (לא מסתדרת עם האייקונים, אז דמיינו זר פרחים).

_אני : "אתה רוצה ללכת מחר לחברים/סרט/ים?"
הוא : "לא יודע מה שאת מחליטה, אם את רוצה אז כן"._
קודם כל, מה, יש לך תלונות??? D-:

אבל הנה איך שאני רואה את זה:
ראשית, את לא אומרת מה את רוצה.
את הגבר ה"נורמלי", זה מפחיד. הגבר ה"נורמלי" נשוי לאשה שנוטה לבקר אותו, להעיר לו, להיות לא מרוצה ממנו ובאופן כללי יש לה המון רעיונות איך לתקן אותו. ברור לו, שהוא לא משביע רצון. אם הוא מהזן הנחמד, הוא רוצה להשביע את רצונך ולצאת "בסדר" ובעיקר הוא רוצה לא להסתכן בדברים המפחידים שנשים עושות: מלים מלים מלים מלים מלים מלים מלים. (צריך להוסיף?)

הוא לא יודע מה את רוצה, אז הוא לא יודע לאן לכוון את התשובה שלו.
הכי פחות סיכון מבחינתו זה להחזיר מייד את הכדור אלייך. שאת תחליטי. ככה, הוא חושב, הוא לא ייצא רע ויחטוף הכי פחות...

שנית, את מבלבלת אותו כי הוא לא יודע מה את רוצה ממנו. יש לך יוזמה אבל לא ברור לו מה התפקיד שאת מייעדת לו.

כמו עם ילד, הרעיון הטוב הוא לקבוע עובדה בשטח: להודיע בעדינות ובאדיבות ש"אני רוצה ללכת מחר לסרט הזה והזה בקולנוע הזה והזה בשעה זו וזו, ואני מזמינה אותך להצטרף אלי".
לחכות.
אם הוא אומר "בסדר", קובעים איתו.
אם הוא מתחיל להשמיע קולות של "אה, אה" - כלומר, שואל כל מיני שאלות טורדניות, מעלה כל מיני בעיות משונות ולא רלבנטיות, וכדומה, מבינים שהוא לא רוצה, ומתחילים לברר, אבל בצורה של הצעה ולא בצורה של שאלה.
מנסים לנחש מה מציק לו: זה הקולנוע שהוא לא אוהב? זה הסרט שהוא לא רוצה, או שהוא בכלל לא רוצה סרט אלא משהו אחר? או שבכלל יש לו משחק כדורגל מחר בטלביזיה והוא לא רוצה להחמיץ?

לקבוע עובדה בשטח אפשר גם עם התלבטות. למשל (דוגמא יותר מלאה הכוללת הקדמה חשובה שמזכירה לו למה את בכלל מזמינה אותו):
"נורא מתחשק לי לצאת איתך. כבר מזמן לא יצאנו. אבל אני מתלבטת ולא יכולה להחליט בין סרט לבין חברים. מצד אחד מתחשק לי לראות את ... אבל מצד שני נורא נחמד אצל ישראל וישראלה. מה דעתך?"
זאת לא מלכודת לגבר הנורמלי.
למה?
ראשית כי אמרת לו שאת אוהבת אותו ואוהבת לבלות איתו. זה כבר גורם הרגשה טובה שאת לא מנחיתה חובה אלא יוזמת פעילות זוגית.
שנית כי הודעת שאת מתלבטת, וגם נתת טיעון אחד לכל בחירה. זה נותן לו כיוון שהוא יכול להתייחס אליו.
שלישית כי הבהרת מה הרצונות שלך, ונתת לו את הזכות להכריע לכיוון שמתאים לו בלי שהוא ירגיש שהוא "לא מרצה אותך" אלא להיפך: הוא ירגיש שהוא הגבר, שהוא נותן את הטון, שהוא מתגייס לעזור לך.
כמובן חשוב להיות כנה. לא להגיד שאת מתלבטת אם בעצם את מעדיפה רק אופציה מסוימת. אם יש רק אופציה אחת, תגידי מה את רוצה ותחכי לשמוע אם מתאים או לא מתאים לו. אבל אם יש אופציות אפשר להציג אותן כהתלבטות: "אני לא יכולה להחליט אם עדיף מחר או מחרתיים" - זה נותן לו הזדמנות להגיד מה מתאים או לא מתאים לו ("מחר אני לא יכול כי אני צריך להישאר מאוחר בעבודה, אבל יום רביעי הכי טוב לי כי אני יכול לצאת מוקדם").
סתם, כמה רעיונות.

עירית_לוי

ובלי קשר, חייבת לספר שבבקרים האחרונים הם ממש משחקים יחד בערך שעה (זה המון המון זמן). הם עושים מירוץ (הוא קורקינט והיא על בימבה) בכל הבית ובדרך הוא מתקן לה את המנוע, פנצ'רים....כמה נחמד ונעים. ובכלל הוא מכה אותה הרבה פחות ומתקשר איתה בצורה חיובית יותר.
איזה יופי!
האם את עושה את הקישור אל מי שאת? האם את זוכרת לטפוח לעצמך על השכם?

לגבי הניסוח "אתה משרה עלי שלווה" - האם זה לא יגרום לו לקחת אחריות על השלווה שלי ולנסות לרצות אותי??
טוב, למיכל ולי היה דיון ארוך על זה בדף אחר (האם לחזק התנהגות חיובית) וכבר ראינו שאנחנו חלוקות כאן

.
גם בעיני זה בעייתי.
אני חושבת שהעצמה של ילד היא אחד הדברים החשובים, ובאותה נשימה אני גם חושבת שצריך להזהר לא לעשות עם זה מניפולציות שלמעשה מחלישות במקום להעצים מכיוון שהן מרחיקות את הילד מעצמו.

לגבי השליטה -
אחד הדברים היותר אפקטיביים לדעתי בנושא הזה זו (שוב

) עבודה על הפרדיגמות שלך.
הרי מה זה אומר לשחרר שליטה?
זה אומר לוותר על הדרך בה הדברים אמורים לדעתך להיות. לוותר על האמת היחידה והמוחלטת בה את תופסת את המציאות. לכן, לשחרר שליטה זה בעצם להפרד לשלום מכמה שיותר פרדיגמות שלך ביחס לבן זוגך שגורמות לך לסבל ("הוא חייב ללכת לטיפול", "הוא אמור להיות החלטי", "צריכות להיות לו העדפות ברורות", "הוא צריך לקחת אחריות" וכו' וכו' וכו' וכו').

תתחילי לשים לב כמה מקום תופסות במחשבות שלך המילים "אמור", "צריך", "חייב" ביחס למעשים ולתכונות שלו, כמה אנרגיות הן לוקחות ממך, כמה מתח הן מייצרות בתוכך, וכמה רעש הן עושות לך בראש. שימי לב גם שבמקומות בהם כבר שחררת שליטה, המילים הללו לא קיימות, הפרדיגמות ביחס אליו לא קיימות. ואז, כשהן לא קיימות, או שהמציאות לא משתנה אבל את כבר לא סובלת ממנה יותר, או ששינוי ההתייחסות שלך מייצר שינויים במציאות.

אם הכיוון הזה מדבר אלייך אפשר להרחיב.

מסקרן אותי לדעת, האם אתן (או מישהו שקורא פה) מכירות מישהו שאכן עשה שינוי כזה, ובהצלחה?
אני! אני! אני!
ועם כל שלושת הילדים שלי.

שיייאה תשמעי אמא בדרך לרגיעה איזה כיף לך! יש פה פשוט טיפול וייעוץ מדהים דרך המחשב פשוט רואים כ"כ המון התקדמות זה מדהים!אני קוראת הדוקה של הדף הזה וזה מחמם את ליבי ומלמד אותי המון.תודה תודה.

לגבי הניסוח "אתה משרה עלי שלווה" - האם זה לא יגרום לו לקחת אחריות על השלווה שלי ולנסות לרצות אותי. אני חושבת שזה תלוי באיך שאת מרגישה. כמו שפרח כתבה - היה כאן דיון - ולא נפתח אותו מחדש. ... את יכולה לקרוא שם בדף את הדברים לכאן ולכאן. מה שאני חושבת, שכשאת מעלה את השאלה הזו, אז באופן סובייקטיבי - לך זה לא מתאים. זאת אומרת - אם את חשה לא בנוח עם דרך הניסוח וחושבת שזה עלול לגרום לו לרצות אותך, אל תשתמשי בזה. השימוש במשהו שאנחנו לא מאמינים בו - לוקח את הדברים למקום מעושה. תשתמשי בניסוח שטוב לך. (פרח @} - אוהבת אותך גם כשאת לא מסכימה איתי!).

חייבת לספר שבבקרים האחרונים הם ממש משחקים יחד בערך שעה (זה המון המון זמן). הם עושים מירוץ (הוא קורקינט והיא על בימבה) בכל הבית ובדרך הוא מתקן לה את המנוע, פנצ'רים....כמה נחמד ונעים. ובכלל הוא מכה אותה הרבה פחות ומתקשר איתה בצורה חיובית יותר. וואוו ! @}.

.
האם את עושה את הקישור אל מי שאת? האם את זוכרת לטפוח לעצמך על השכם? (עירית לוי)

בעיקר כי לא רציתי לתת את תחושת האח הגדול שצריך לשמור/ללמד...את הקטנה שגם ככה לא רצויה מבחינתו. את צודקת שצריך לשמור על מידה. לא כל יום כל היום.... מאידך, אני רואה אצלנו שהקנאה גואה כאשר התחושה היא שהקטן במרכז העניינים - ואז אם ההצלחות שלו / הדברים שהוא עושה - קשורים גם בי, אני במרכז איתו, זה ממתן את זה. (השלב הבא של להגיד את זה לו, זה להגיד לסבתא / אבא... תראו איך הוא מתקן לה את האוטו בימבה ודואג לה. תראו איך הוא מלמד אותה לנהוג....). הייתי מוסיפה לו גם חיבוקים. (לא רק אחרי שאתה מכה, גם אחרי שאתה משחק איתה יפה - לא להגיד את זה - להעביר את המסר בעשייה). באמירה - איזה כייף שאתם משחקים יחד. (ללא קשר לחיבוק). יצא לי קצת מבולבל. מקווה שהייתי מובנת.

הוא שונא לקרוא (אפילו לא פסקה), זה מעצבן אותו (אוף, מה בי"ס עושה לנו). קשה לו יותר להיחשף לצורות גידול אחרות. וואו - והוא בחינוך הבייתי ! תראי כמה הוא מאמין בך. כמה הוא חושב שאת חכמה ושאם את בוחרת דרך - היא כנראה נכונה !!! בקשר לקריאה - ותרי לו. שלא יקרא. לך זה חשוב - תקראי. הוא לא צריך את זה. אם יש לך משהו שחשוב לך שהוא ידע - ספרי לו בעל פה. (צרי זמן לכך).

מרגיש שאני תומכת בו מאוד פרט לתחות האבהות. ואכן, קשה לי לתמוך בדרך שהוא לעיתים בוחר.
אני משנה לך את המשפט: אני מרגישה שאני תומכת בו, פרט לתחום האבהות. קשה לו כשאני לא תומכת בדרך שהוא לעיתים בוחר.
ואני מוסיפה לך משפטים שתבחרי אם מתאים לך להשתמש בהם:
אני מוכנה לתמוך בו בתחום האבהות.
אני רוצה לתמוך בדרך שבה הוא בוחר לעיתים.
הוא רוצה שאני אתמוך בדרך שבה הוא בוחר לעיתים.
הכוונה לא לתמוך באלימות, אלא לתמוך בו למרות מה שבחר באותו הרגע ולתת לו את הכח ממקום מכיל ומכבד למצוא את הדרך הטובה לו (שברור כבר לפי תיאורך את האיש שכאשר יבחר מהלב - זה לא יהיה אלים. כך משתמע מאמונתך בו).

כרגיל - את יכולה להתעלם / לקחת. מה שמתאים לך.

_בעבר הלא רחוק, הייתי מעירה לו על כל פיפס שהיה עושה/אומר לילדים. לדוגמא, הוא דואג לארוחת הערב ואני ברקע, תציע גם מלפפון, למה לא חתכת גזר, שטפת להם ידיים.....
נגמלתי מזה ומעוד מיני הערות במהלך היום והלילה._
הנה את יודעת לעשות את זה (-: . ויתרת כאן על השליטה. איך עשית את זה? כאן את יכולה ללמד אותנו ואת עצמך.
אהבתי מה שבשמת כתבה לך לגבי יכולת ההחלטה. (מה שהיא כתבה קולע בעיני, לכן מרגישה מיותר להרחיב על זה).

הולכת לכתוב לו מכתב, מקווה שלא יצא מאשים ויהיה תומך ככל האפשר. תעשי טיוטה. ותקראי ואם תראי שאת מאשימה שם, תשני, תתקני. תהיי שלמה עם מה שאת מגישה. תתייחסי אל זה כאל עבודת גמר.

חושבת שאת עושה דרך מדהימה ומיוחדת והדרך שלך להודות (זר הפרחים הענקי, שלא צריך לאייקן אותו, כי כל אחת יכולה ככה לדמיין אותו אחרת) נגעה לליבי.

וואי בשמת א , קרעת אותי מצחוק. לקחתי כל מילה. הולכת לשנן ניסוחים חדשים.

עירית לוי
האם את עושה את הקישור אל מי שאת? האם את זוכרת לטפוח לעצמך על השכם?
רוב הזמן זוכרת בהחלט. כן, טופחת!

אם הכיוון הזה מדבר אלייך אפשר להרחיב.
בהחלט מדבר. אני חושבת שהפרדיגמה העיקרית היא "הוא צריך להסכים איתי בכל" . קשה לי כשהדברים לא קורים ע"פ התוכנית, שזה גם סוג של פרדיגמה.

מיכל צמות (יש לך צמות?)
אם את חשה לא בנוח עם דרך הניסוח וחושבת שזה עלול לגרום לו לרצות אותך, אל תשתמשי בזה.
אכן חשה לא בנוח ועמך הסליחה. מה שכן, נוח לי יותר לאמר "מאוד נעים לי ככה כשכולנו משחקים ביחד" ועוד כאלה.

וואו - והוא בחינוך הבייתי ! תראי כמה הוא מאמין בך.
כן הוא בחינוך ביתי (לפחות עדיין). הוא מאמין בי, אבל אני חושבת, שההסכמה באה גם בגלל שקשה לו להחליט. מכיוון שהוא לא קורא, לא ממש מתעניין, שומע רק ממני וגם לא משתמש ביכולת ההחלטה שלו, נוח לו שאני מחליטה. אז הוא גם סומך עלי וגם לא מתאמץ
מקווה שזה ברור.

אני מרגישה שאני תומכת בו, פרט לתחום האבהות. קשה לו כשאני לא תומכת בדרך שהוא לעיתים בוחר.
קיבלתי את השינוי. עדיין קשה לי לקבל את דרכי החשיבה השונות, שעלו רק לאחרונה.

ויתרת כאן על השליטה. איך עשית את זה? כאן את יכולה ללמד אותנו ואת עצמך.
זה היה אחרי כמה שיחות בינינו, כשהוא אמר שזה מאוד מפריע לו ומקטין אותו. התחלתי לעצור בכל פעם שהוא עם הילדים. אמרתי לעצמי בראש "עכשיו, הוא איתם". ברגעים שהיה לי קשה לעצור את עצמי (בעיקר בהקשר של ארוחות) הייתי מתרחקת פיזית מהמקום.
אני בטוחה, שאצליח לשחרר גם את השליטה בתחומים האחרים. זה יקח יותר זמן עם יותר עליות ומורדות, אבל יקרה.

חושבת שאת עושה דרך מדהימה ומיוחדת והדרך שלך להודות (זר הפרחים הענקי, שלא צריך לאייקן אותו, כי כל אחת יכולה ככה לדמיין אותו אחרת) נגעה לליבי
תודה.

עושה הפסקה ואמשיך אח"כ. יש לי עוד מה לספר.

אתמול דיברנו (שוחחנו והקשבנו אחד לשני) לראשונה מאז יום שישי.
לפני השיחה נתתי לו את המכתב, שכתבתי ללא האשמה, שמתרכז יותר בי מאשר בו.

בדר"כ אחרי ריב אנחנו לא מדברים מס' ימים, ורק אח"כ מדברים שוב על מה שהיה.
כמובן, שגם הוא כעס עלי מאד. הוא יודע שחצה קו אדום, שאין לחצותו שוב. הוא יודע שלעיתים הוא מאבד שליטה. הוא לא מאמין באלימות פיזית.
השתדלנו מאוד לא להטיח האשמות, דיברתי יותר על מה הרגשתי ומאיזה מקום הגבתי באותו ערב. הגעתי לשיחה בלי ציפיות לשנות אותו וזה באמת עזר! זה עזר לפתיחות ולאווריה נוחה יותר. לא שלא אמרתי לא, שכדי שהגדול ירגע שנינו צריכים להירגע ושהפוקוס לשינוי צריך ליהיות עלינו ולא על הגדול, אבל זה היה ממקום ללא ציפיה לשינוי, ללא ציפיה להסכמה שלו. זה היה ממקום של כך אני מרגישה שטוב שיהיה, אבל אם אתה חושב אחרת זה גם בסדר.

בשיחה הבנתי לראשונה, שהוא באמת מאמין בעונשים. עד היום הוא לא העניש, רק אמר משהו בעניין בשעת כעס (צריך לקחת לו...צריך לעשות לו ...שיבין), אז לא ייחסתי לזה חשיבות. הוא באמת חושב, שאם אחרי שהגדול מכה את הקטנה, הוא ישלח אותו לחדר/יקח לו צעצוע אהוב/... הגדול יפסיק להרביץ לקטנה.
ניסיתי כן לשכנע אותו שזו לא הדרך על כל החסרונות שבה, לא בטוחה שהצלחתי. מה שכן, אני בהחלט מאמינה בצדקת דרכי, והוא לא מאמין לגמרי בצדקת דרכו. כך שאני מניחה, שיש סיכוי טוב, שהוא יתקרב אלי בעתיד או לפחות מקווה.
בכל מקרה משתדלת מאוד להרפות מהעניין, לא לשכנע יותר מדי ולעזוב אותו לנפשו.

סיפרתי לו על הדף הזה. הצעתי לו לקרוא אותו והוא אפילו התחיל - אולי כי אמרתי שכולן כאן בעדו ולא נגדו

.

אני אופטימית

אני לא בטוחה שאני יודעת איך יצטיירנו כאן כזוג, אז רציתי להגיד, שלרוב אנחנו די מסתדרים וסה"כ מאושרים מאוד זה עם זה. רק כמו כל זוג גם לנו יש עליות ומורדות. מהמורד האחרון, לא כ"כ ידעתי איך עולים כדי לא ליפול שוב לכזה מקום.

הקוסמת מארץ עוץ (31.10.06)
עברתי על הדף שוב וראיתי ששאלתך חמקה מעיני, אז קודם כל סליחה.
הילדים ישנים באותו החדר? יש להם חדר משחקים משותף?
הילדים ישנים איתנו במיטה משפחתית. חדר המשחקים המשותף הוא הסלון.

עירית_לוי

הגעתי לשיחה בלי ציפיות לשנות אותו וזה באמת עזר!
זה היה ממקום של כך אני מרגישה שטוב שיהיה, אבל אם אתה חושב אחרת זה גם בסדר.
מדהים. כל הכבוד!

אני חושבת שהפרדיגמה העיקרית היא "הוא צריך להסכים איתי בכל"
תתחילי מהשאלות הללו:

האם אדם יכול לצפות או לדרוש מאדם אחר להסכים איתו בכל? האם יש לו זכות כזאת?
האם באמת היית רוצה שהוא יסכים איתך בכל. בהכל הכל הכל?
נניח שהצלחת לשכנע אותו והוא מסכים איתך בכל הנושאים העקרוניים שחשובים לך. האם יתכן שאז היו עולים לך "צַריכים" ו"אַמורים" אחרים לגביו? למשל "הוא לא אמור להסכים איתי בקלות כזאת", "הוא צריך לעמוד על שלו יותר" וכו'.
מה היית אומרת לו אם הוא היה אומר לך שהוא מצפה שתסכימי איתו בכל?
מה היית אומרת לאמא שלך אם היא היתה אומרת לך שהיא מצפה שתסכימי איתה בכל?
מה היית אומרת לבת שלך אם היא היתה אומרת לך שהיא מצפה שתסכימי איתה בכל?
האם את יכולה לחשוב על דבר אחד לפחות שלא היית רוצה שיסכים איתך עליו?
מה דעתך עכשיו (אחרי שענית על כל השאלות) על האמירה "הוא צריך להסכים איתי בכל"?

קשה לי כשהדברים לא קורים ע"פ התוכנית, שזה גם סוג של פרדיגמה.
תוכל לפרט?
איזו תוכנית ואילו דברים?

קודם כל אני רואה שאת עוברת תהליך מדהיםםםםםם......
באם את רוצה להוסיף עליו ולחזק אותו, טוב יהיה אם תחפשי איזו תמונה של ילד שמשחק עם ילדה כשהדגש הוא על הרמוניה ושלווה...את יכולה גם לצלם אותם בזמן טוב שלהם (לא לקחת תמונה שכבר קיימת), להגדיל, למסגר ולתלות ליד פינת המשחקים שלהם בגובה שלהם...(פאנג שוואי עובד על ילדים כמו קסם...אצלנו מאוד עבד...).

אני לא בטוחה שאני יודעת איך יצטיירנו כאן כזוג הצטיירתם כאן כזוג נורמלי לכל דבר, שחווה קושי זמני בגידול ילדים - זוג עם הרבה אהבה לילדיו ועם רצון לעבוד על הדברים. גם כשכעסת עליו - האהבה שלכם אחד לשני נשמעה בין השורות. שמעתי אותך מסנגרת עליו, גם אחרי הכעס ביום שישי ושמעתי איך הוא נותן לך מרחב מחייה וכמה חשובה לו דעתך.
(אני ממהרת, אם תרצי ארחיב בהמשך. הייתי חייבת להגיב על המשפט הזה).

מה דעתך עכשיו (אחרי שענית על כל השאלות) על האמירה "הוא צריך להסכים איתי בכל"?
מגוכחת. הרי זה לא הגיוני שהוא יסכים בהכל, ומגוכך עוד יותר לדרוש דבר שכזה. עצוב שאני לא מצליחה לחשוב על משהו שהייתי רוצה, שלא יסכים איתי עליו.

"הוא לא אמור להסכים איתי בקלות כזאת", "הוא צריך לעמוד על שלו יותר"
גם כאלה משפטים עוברים לי בראש "מה אין לו דעה משלו".

_קשה לי כשהדברים לא קורים ע"פ התוכנית, שזה גם סוג של פרדיגמה.
תוכל לפרט?
איזו תוכנית ואילו דברים?_
אילו הדברים הקטנים של היום יום.
ארוחת הערב של אתמול נראית לי דוגמא טובה.
ביקשתי מהזוגי שיכין לכולנו טוסטים וסלט. חשבתי שנחתוך את כל הטוסטים למשולשים קטנים (הם הרי לא אוכלים טוסט שלם אף פעם). הגדול התעקש לקבל טוסט שלם. כמובן, שאחריו גם הקטנה. די התעצבנתי שהארוחה לא יצאה כמו שרציתי.
לפני הארוחה, ציירתי לי תמונה בראש שהיתה שונה מהארוחה שבפועל. זה לא קשור רק לציפיה של משהו, אלא גם לעובדה, שאני רוצה שהדברים יהיו בדיוק כמו שאני רוצה.
האם זה ברור יותר?

כוסמת, תודה על העצה. אנסה לצם כזו.

מיכל צמות תודה גם לך, זה מעודד ומרגש.

המלצות על דפים בנושא שיכולים לעזור (ובתוכם הפניות לדפים נוספים), לא הכל קראתי, אבל מה שהספקתי מעניין מאוד:
ללמוד לשלוט בעצמי
מה נעשה עם הכעס הזה
לוותר על הכעס
תהליך החלמה משפחתי

לפני הארוחה, ציירתי לי תמונה בראש.
יופי של דוגמה.
נסי בפעם הבאה לזהות את התמונה שמצטיירת לך בראש לפני שהיא "מתקלקלת" ע"י מה שקורה בפועל ושאלי את עצמך: מה יקרה אם זה יהיה אחרת?
את יכולה להתאמן בזה ע"י כך שתקחי את הסיטואציה הזו שכבר היתה ותראי איזו שיחה היית יכולה לנהל עם עצמך:למשל: התמונה שאת רואה היא: שנחתוך את כל הטוסטים למשולשים קטנים ואז תשאלי את עצמך: מה יקרה אם זה יהיה אחרת? מה הכי גרוע שיכול להיות? וכך הלאה עד לתשובה ולמסקנה שלך .
אשמח לשמוע את התשובה שהגעת אליה.

עירית_לוי

_מה דעתך עכשיו (אחרי שענית על כל השאלות) על האמירה "הוא צריך להסכים איתי בכל"?
מגוכחת._
יופי!

בכל פעם שתחושת המגוּכחוּת תעלם ותחושת הכבדות (לגבי המשפט הזה) תחזור, זה יוכל להיות עבורך סימן שאת שוב מתייחסת אליו כאל אמת מוחלטת. ואז תוכלי לחזור לשאלות הללו. עם הזמן, לאחר שתטילי שוב ושוב ושוב ושוב ספק במשפט הזה, את תראי שאת נתקעת עליו פחות ופחות, עד שיום אחד את תשכחי שהאמנת בו פעם בכזאת עוצמה.

עצוב שאני לא מצליחה לחשוב על משהו שהייתי רוצה, שלא יסכים איתי עליו.
לא כדאי לקחת את זה למקום כזה, כלומר אין לך מה להתבאס מזה. את לא אמורה לרצות שלא יסכים איתך על משהו. מטרת השאלה מבחינתי היתה רק לאפשר לך לראות דברים נוספים מעבר ל"אמת" היחידה שלך, ואת זה ראית גם בלי למצוא דבר שאת לא רוצה שיסכים איתך עליו.

בכל מקרה, אני אציע זווית אחרת לנקודה שרציתי להראות באמצעות השאלה הזאת. את יכולה להוסיף אותה לרשימת השאלות:

האם את יכולה להזכר במקרה אחד מהעבר בו הוא לא הסכים איתך, וזה התברר בסופו של דבר לטובה? האם את יכולה להזכר ביותר ממקרה אחד כזה?

נניח שהצלחת לשכנע אותו והוא מסכים איתך בכל הנושאים העקרוניים שחשובים לך. האם יתכן שאז היו עולים לך "צַריכים" ו"אַמורים" אחרים לגביו? למשל "הוא לא אמור להסכים איתי בקלות כזאת", "הוא צריך לעמוד על שלו יותר" וכו'. (אני)
גם כאלה משפטים עוברים לי בראש "מה אין לו דעה משלו". (את)
אוקיי.
האם יהיה נכון לומר שהתרגלת להביט בו מבעד למשקפיים של "הוא אמור להיות אחרת" או "הוא אמור לעשות אחרת"? כלומר, לא משנה מה הוא יעשה, את מראש מתוכנתת לִרצות שהוא יעשה או יהיה אחרת ממה שכבר יש, אחרת ממי שהוא. עם דגש על ה-אחרת ולא על ה-מה. במקרה כזה, לא משנה הוא יעשה, המשקפיים שלך מראש מכשילים אותו. אם את מוצאת את עצמך פה אפשר לדבר על איך למוסס את זה.

לפני הארוחה, ציירתי לי תמונה בראש שהיתה שונה מהארוחה שבפועל. זה לא קשור רק לציפיה של משהו, אלא גם לעובדה, שאני רוצה שהדברים יהיו בדיוק כמו שאני רוצה.
אני רוצה להציע שמה שאת קוראת לו עובדה (הרצון שלך), הוא פועל יוצא של תפיסה שלך, של מחשבה בנוסח: "דברים אמורים לקרות/להיות בדיוק כמו שאני רוצה". וגם אותה את יכולה להתחיל להפריך:

דמייני לך לרגע חיים בהם הכל הכל הכל קורה בדיוק בדרך שלך. את מתכננת והכל, עד הפרט האחרון, קורה בדיוק לפי התוכנית שלך. אין הפתעות, אין חריגות מהמסלול המתוכנן, ואין שום דבר שיכול "לקחת" אותך או לערער אותך פתאום. האם את יכולה לראות גם חסרונות בצורת חיים כזאת? האם באמת היית חותמת בהכרה מלאה על חיים כאלה?
האם את יכולה לראות יתרונות בכך שדברים לא תמיד קורים כפי שאת רוצה?
האם את יכולה להזכר באירוע מהעבר בו דברים לא קרו כפי שתיכננת או רצית, ובדיעבד שמחת שכך קרה? זה לא חייב להיות אירוע גדול אלא גם רגעים קטנים כמו ארוחת ערב משפחתית.
מה היית אומרת לבן זוגך אם הוא היה אומר לך משפט כזה?
מה היית אומרת לבת שלך אם היא היתה אומרת לך משפט כזה?
ספציפית לאתמול בערב: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות כשארוחת הערב לא מתרחשת לפי התסריט שלך? מה הכי הכי הכי גרוע שיכול לקרות אם תכינו טוסטים גדולים במקום קטנים?
מה דעתך עכשיו (אחרי שענית על כל השאלות) על האמירה "דברים אמורים לקרות/להיות בדיוק כמו שאני רוצה"?

.

את יכולה להתחיל להתרגל לזהות את המחשבות/הפרדיגמות שלך בזמן אמת, בכל פעם שאת מרגישה את המתח ואת המועקה משתלטים עלייך (למשל אתמול במהלך ארוחת הערב). לזהות מהי הפרדיגמה ואז לשאול את עצמך: "האמנם?" הסדק הכי קטן שתצליחי לסדוק בחומת הוודאות שלך עשוי לגרום לך הקלה.

דמייני לך לרגע חיים בהם הכל הכל הכל קורה בדיוק בדרך שלך. את מתכננת והכל, עד הפרט האחרון, קורה בדיוק לפי התוכנית שלך. אין הפתעות, אין חריגות מהמסלול המתוכנן, ואין שום דבר שיכול "לקחת" אותך או לערער אותך פתאום. האם את יכולה לראות גם חסרונות בצורת חיים כזאת? האם באמת היית חותמת בהכרה מלאה על חיים כאלה?
מוכרחה לחדד משהו:
כביכול עולה הרושם, שמי ש"צריך" ש"הכל יקרה בדיוק כמו שאני רוצה" באמת מאמין באיזו תוכנית שהיא הכי טובה והוא רוצה בה, ומאמין/חושב/רואה בזה יתרונות.
בפועל, לדעתי האמת מאחורי הפרדיגמה "הכל אמור לקרות בדיוק כמו שאני רוצה" היא "אני מפחדת מכל דבר שונה/לא צפוי/לא מתוכנן/שלא חשבתי עליו מראש כי אני מפחדת שלא אוכל להתמודד איתו, כי זה מבלבל אותי, כי אני מרגישה מאוד חסרת אונים בחיים ומאוד חסרת שליטה ויש לי תחושה תת הכרתית שאני מאוד שברירית בתוך הבלגן הזה ותיכף כולם יגלו את זה ומה יהיה".
בקיצור, זה לא "רצון" או "משאלה".
זה פחד ממפלצת.

(עירית לוי יקירתי המופלאה, אני יודעת שזה ברור לך, רק רציתי לחדד נקודה נוספת).

מדהים מה שקורה פה!
המרגיעון "הכל בתואם מושלם"
ואני רוצה להגיד לכן שזה ממש מדהים, אני מוצאת כל כך הרבה נקודות דמיון לחיים שלי, והמון דברים שכתבתן כאן אני עוברת/עברתי ומעולם לא ביטאתי במילים מדוייקות כל כך. דברים שאני מודעת להם ברמות שונות של מודעות, דברים שאני מתמודדת איתם בחיי היומיום שלי, דברים שאני "סוחבת" מילדות ועוד לא פתרתי. בקיצור, באתי לתרום ויצאתי נתרמת בגדול.

אשה בדרך יקרה, אני מודה לך שפתחת את הדף הזה, שאת משתפת בדברים מאוד אישיים שבאמת קשה לשתף בהם. נהנית לקרוא אותך, את מה שאת עוברת. נראה לי שתפסת כיוון מצויין.
וכל הכבוד על השיחה הבונה עם בן זוגך.

הקטע הזה של שליטה מתוך חוסר בטחון/חוסר יכולת להתמודד מאוד מדבר אלי. לפעמים מצליחה לשחרר ו... הפלא ופלא - לא קורה שום אסון!

_אני חושבת שהפרדיגמה העיקרית היא "הוא צריך להסכים איתי בכל"
תתחילי מהשאלות הללו:

האם אדם יכול לצפות או לדרוש מאדם אחר להסכים איתו בכל? האם יש לו זכות כזאת?
האם באמת היית רוצה שהוא יסכים איתך בכל. בהכל הכל הכל?
נניח שהצלחת לשכנע אותו והוא מסכים איתך בכל הנושאים העקרוניים שחשובים לך. האם יתכן שאז היו עולים לך "צַריכים" ו"אַמורים" אחרים לגביו? למשל "הוא לא אמור להסכים איתי בקלות כזאת", "הוא צריך לעמוד על שלו יותר" וכו'.
מה היית אומרת לו אם הוא היה אומר לך שהוא מצפה שתסכימי איתו בכל?
מה היית אומרת לאמא שלך אם היא היתה אומרת לך שהיא מצפה שתסכימי איתה בכל?
מה היית אומרת לבת שלך אם היא היתה אומרת לך שהיא מצפה שתסכימי איתה בכל?
האם את יכולה לחשוב על דבר אחד לפחות שלא היית רוצה שיסכים איתך עליו?
מה דעתך עכשיו (אחרי שענית על כל השאלות) על האמירה "הוא צריך להסכים איתי בכל"?_

אהבתי מאוד, ממש גאוני ופשוט. תודה עירית לוי, גם ממני @}

חני בונה
התמונה שאת רואה היא: שנחתוך את כל הטוסטים למשולשים קטנים ואז תשאלי את עצמך: מה יקרה אם זה יהיה אחרת? מה הכי גרוע שיכול להיות? וכך הלאה עד לתשובה ולמסקנה שלך .
כל אחד יקבל טוסט שלם ולפחות 3/4 ילך לפח. (סתם לידע כללי, יש לנו אופה לחם והפרוסות יוצאות גדולות בהרבה מלחם רגיל). נראה לי, שזה הכי גרוע במקרה הזה.

עירית לוי
האם את יכולה להזכר במקרה אחד מהעבר בו הוא לא הסכים איתך, וזה התברר בסופו של דבר לטובה? האם את יכולה להזכר ביותר ממקרה אחד כזה?
אחשוב על זה. זכרוני בוגד בי לאחרונה.

האם יהיה נכון לומר שהתרגלת להביט בו מבעד למשקפיים של "הוא אמור להיות אחרת" או "הוא אמור לעשות אחרת"?
לא כ"כ. אני חושבת שאני רואה אותו כ"לא יודע" "לא יכול להחליט" "לא משנה לי"......

דמייני לך לרגע חיים בהם הכל הכל הכל קורה בדיוק בדרך שלך. את מתכננת והכל, עד הפרט האחרון, קורה בדיוק לפי התוכנית שלך
אני מסכימה עם בשמת א ברור שאני לא רוצה שהכל יהיה ע"פ תכנית מוגדרת מראש. אבל שיבוש תכנית גורם לי להרגיש שאיבדתי שליטה. זה תחושת חוסר אונים. רגע, מה זה מי מחליט פה? הרי אני אמורה להחליט הכל, זה לא יכול להיות אחרת.
בוודאי שיש חסרונות לחיים שכאלה (אחרת לא הייתי פה

) ואין מקום להפתעות.

מה דעתך עכשיו (אחרי שענית על כל השאלות) על האמירה "דברים אמורים לקרות/להיות בדיוק כמו שאני רוצה"?
אמירה מיותרת. לא מותירה מקום לשינויים/הפתעות/ספונטניות......
כשחברים מתקשרים וקובעים לטייל בשבת, אני מתחילה לשאול את הזוגי :
לאן נוסעים? מתי יוצאים? מתי חוזרים? מה לוקחים לאכול? מי מגיע? מי מביא מה? מה יש שם?...............................ויש עוד שאלות שבטח שכחתי עכשיו. לא פלא שהוא משתגע לפעמים

יתרון האור מדהים מה שקורה פה! אככן מדהים, תודה.

האם יהיה נכון לומר שהתרגלת להביט בו מבעד למשקפיים של "הוא אמור להיות אחרת" או "הוא אמור לעשות אחרת"? (עירית לוי)
לא כ"כ. אני חושבת שאני רואה אותו כ"לא יודע" "לא יכול להחליט" "לא משנה לי"...... (את).
זה נשמע לי כמו אותה גברת בשינוי אדרת. נשמע לי שאת רואה אותו כ"לא יודע" "לא יכול להחליט" "לא משנה לי"......_ - וחושבת בליבך - הוא צריך לדעת, להחליט, צריך לשנות לו... (_"הוא אמור להיות אחרת" או "הוא אמור לעשות אחרת").
או שאולי לא הבנתי.

עירית_לוי

זה נשמע לי כמו אותה גברת בשינוי אדרת. (מיכל צמות)
גם לי.
והעליתי את זה כרעיון בגלל שנראה היה שיש לך כלפי בן הזוג שתי פרדיגמות שסותרות זו את זו:

אם הוא לא מסכים איתך - קופצת לך המחשבה: "הוא אמור להסכים איתי בכל."
אם הוא כן מסכים איתך - קופצת לך המחשבה: "הוא לא אמור להסכים איתי בקלות כזאת" / "הוא צריך לעמוד על שלו יותר" / "מה אין לו דעה משלו".

כלומר, גם כשהוא מסכים איתך וגם כשהוא לא - עולה חוסר שביעות רצון מצידך. מה שהוביל אותי להניח שעם הזמן נוצר לך פילטר אוטומטי לגביו של "הוא אמור להיות אחרת" (ולא משנה אחרת ממה. משנה ה"אחרת"). על כל פנים, אם את לא מרגישה שזה זה ואנחנו סתם מתעכבות על זה - דלגי.

_מה דעתך עכשיו (אחרי שענית על כל השאלות) על האמירה "דברים אמורים לקרות/להיות בדיוק כמו שאני רוצה"?
אמירה מיותרת. לא מותירה מקום לשינויים/הפתעות/ספונטניות......_
יופי. קלטת כמה היא לא משרתת אותך.
שלב 2 הוא לבדוק - האם את עדיין מזדהה עם האמירה (האם היא אמת עבורך) או שהיא כבר מופרכת בעינייך?

אני מסכימה עם בשמת א ברור שאני לא רוצה שהכל יהיה ע"פ תכנית מוגדרת מראש. אבל שיבוש תכנית גורם לי להרגיש שאיבדתי שליטה. זה תחושת חוסר אונים. רגע, מה זה מי מחליט פה? הרי אני אמורה להחליט הכל, זה לא יכול להיות אחרת.
את תחושת חוסר האונים יוצרת כנראה פרדיגמה שעוד לא מוססת, פרדיגמה שאת עדיין מאמינה לה, ושמסתתרת מתחת. אני אישית משתמשת בתחושות שעולות לי כגון חוסר אונים (כמו גם בפחד, סבל, יאוש, דכדוך, כעס וכדומה) כנורות איתות שאומרת לי שכאן יש משהו שכדאי לי לבדוק. אם זה מדבר אלייך, ואת רוצה לבדוק מה יש שם, הנה כמה רעיונות:

קודם כל, את יכולה להשלים את המשפט הזה: "אם דברים לא יקרו כפי שאני רוצה – אני אהיה חסרת אונים כי...." (תסתכלי על כל מה שעולה לך, ותסתכלי גם מה היתה התשובה הראשונה שקפצה לך לפני שהספקת להפעיל את המסננות של הרציונל

).

בנוסף, תראי אם משהו מאלה מדבר אלייך:

"אם דברים לא יקרו כפי שאני רוצה - אני לא אוכל להכיל אותם."
"אם דברים לא יקרו כפי שאני רוצה – אני לא אדע כיצד להתמודד איתם."
"אם אני אתן רשות לדבר אחד לקרות לא כפי שאני רוצה זה יוביל לכך שעוד ועוד ועוד דברים יקרו שלא לפי רצוני".
"אם דברים לא יקרו כפי שאני רוצה החיים שלי לא יהיו טובים מספיק".
"אם אני לא אדאג לכך שדברים יקרו כפי שאני רוצה, אני אשאר לבד".
"אם אני לא אדאג לכך שדברים יקרו כפי שאני רוצה, אף אחד לא יאהב אותי".
"אם אני לא אדאג לכך שדברים יקרו כפי שאני רוצה, אף אחד לא ירצה אותי בקרבתו".

(את יכולה גם להשתמש במבנה של המשפטים הללו כדי לגלות דברים אחרים: "אם דברים לא יקרו כפי שאני רוצה, אז...", "אם אני אתן רשות לדבר אחד לקרות לא כפי שאני רוצה, אז...", "אם אני לא אדאג לכך שדברים יקרו כפי שאני רוצה, אז...").

מצטערת שעדיין לא התייחסתי, קצרה בזמן ולא ליד מחשב.
מקווה לענות מחר.

גם כשהוא מסכים איתך וגם כשהוא לא - עולה חוסר שביעות רצון מצידך
נכון

. לא הבנתי את זה כך בהתחלה. אני מסכימה עם זה בעיקר בראש.

את תחושת חוסר האונים יוצרת כנראה פרדיגמה שעוד לא מוססת, פרדיגמה שאת עדיין מאמינה לה, ושמסתתרת מתחת.
היא מסתתרת טוב מאוד, כי אין לי כרגע מושג מה היא.

אחרי שאני אומרת אם דברים לא יקרו כפי שאני רוצה. עולה לי "אני אאבד שליטה.
זהו כרגע.

אחרי שאני אומרת אם דברים לא יקרו כפי שאני רוצה עולה לי "אני אאבד שליטה.
שתי אפשרויות להמשיך את זה באותה דרך:

אני אאבד שליטה כי...
אם אאבד שליטה...

עירית_לוי

אני מסכימה עם זה בעיקר בראש.
זה יכול להיות משהו לשים לב אליו כשהוא קורה (כלומר, בהחלט לא משהו להתבאס ממנו

).
בהתחלה לשים לב לאחר מעשה, ולאט לאט להבחין ב"משקפיים" שלך ("הוא אמור להיות אחרת") בזמן אמת. לא לנסות לשנות בכוח. רק לשים לב.

את תראי שלתשומת הלב הזאת, בזמן אמת, יש עוצמה גדולה.
כרגע המשקפיים עושים את העבודה בעצמם ומעצבים את הדינאמיקה ביניכם מבלי שיש לך יכולת להשפיע עליהם, בעיקר בגלל שאת לא ערה לכך שאת "מרכיבה" אותם. כשתתחילי להבחין בהם, יכולת ההשפעה תעבור לאט לאט מהם - אלייך.

היא מסתתרת טוב מאוד, כי אין לי כרגע מושג מה היא.
את יכולה להמשיך עם הקו שמיכל הציעה, או פשוט לעזוב את זה לכרגע.
הכי חשוב - לא בכוח.
פשוט תמשיכי להסתכל על הדברים בזמן אמת ואחריהם, ואולי תוך כדי יעלה לך משהו חדש. וגם אם לא - זה בסדר.
עשית הרבה עבודה בזמן קצר. תני לה לחלחל פנימה, ותני לעצמך מרווח נשימה.

אם בא לך - ספרי מה שלומכם

.

שתי אפשרויות להמשיך את זה באותה דרך:
אחשוב על זה ואראה מה עולה.

עשית הרבה עבודה בזמן קצר. תני לה לחלחל פנימה, ותני לעצמך מרווח נשימה.
תודה (לוקחת את זה כמחמאה

) וגם לא ידעתי איך להגיד את זה. מצד אחד, אני מרגישה מחויבת לדף ולאנשים שמאחוריו (הרי בלעדיכן זה לא היה קורה!). ומצד שני, עייפתי קצת, מרגישה שאני צריכה פסק זמן. באמת לתת לדברים שאני משנה לחדור עמוק יותר, שיזרמו בלי שאחשוב עליהם (ואז הם יהיו האוטומטים...).

אם בא לך - ספרי מה שלומכם.
רציתי, אך טרם הספיקותי.
הרבה יותר טוב, אעפ"י שהיום לא היתה לי סבלנות בכלל. אבל באופן כללי, אני מגיבה ממקום 'נכון' יותר מאשר בעבר. אנחנו גם יותר בחוץ עם חברים, וגם זה משנה את האווירה.
שמתי לב, שאני עושה יותר הפרדה ביני לבינו (לבכור). כלומר, כשהוא כועס/עצבני/לא נינוח...אני משתדלת להגיד לעצמי "זה הוא, לא אני, זה שלו". זה עוזר לי להשאר רגועה יותר, לפחות בחלק מהמקרים. ככה אני לא 'נגררת' אחריו. אני נשארת מפוקסת יותר. זה גם כמובן, משפיע עליו ועוזר לו להרגע מהר יותר. לא הכל מתערער סביבו.

עם בן הזוג, גם בסדר. חזרנו לשגרה. אני משתדלת לעזוב אותו ולשים לב, לא להחליש אותו. לא תמיד יותא, אבל לפחות יש השתדלות

.

שוב תודה על העזרה, זה לא היה קורה בלעדיכן (חיבוק גדול גדול!!)
וברור שאעדכן בהמשך....

עירית_לוי

עייפתי קצת, מרגישה שאני צריכה פסק זמן. מצטרפת לחיבוק של פרח (עירית לוי).

.

השם של הדף סכרן אותי אז נכנסתי, לא קראתי הכל, רק חלק.
וראיתי שינוי של תהליכי מחשבה, דבר שמאד קשה לעשות.
כל הכבוד על השינוי ועוד לפני זה,
על הנכונות לשינוי.

ראיתי שהדף עלה אז נזכרתי בו וחשבתי לעדכן.
כ"כ הרבה זמן עבר וכ"כ הרבה שינויים. מצחיק לקרוא איך היינו פעם ולאן הגענו היום.
אז היום הם חברים כ"כ כ"כ טובים. עושים הכל ביחד, שמחים ומאושרים ביחד. יש זמנים שהבכור (אינדיבידואליסט מלידה) רוצה את הלבד. לאחותו זה לא קורה, היא חיה חברתית 24 שעות ביממה. הם יודעים להסתדר ולפתור מריבות (יש גם כאלו) ובעיקר מתקשרים זה עם זה.
גם אני וגם הבכור הלכנו לטיפול הומאופטי שבהחלט שינה את חיינו. הרגיע את כל החזיתות בבית..... היה ארוך אבל שווה!
גם בעיות הזוגיות שהיו די נפתרו ואנחנו כזוג נמצאים במקום אחר לגמרי, עם חילוקי דעות אחרים ועיניינים אחרים.

עירית_לוי

מתעדכנת בעידכון שלך באיחור של שנה וחצי...

טוב לשמוע אותך כך!

ברוח הדף הזה, אשמח לכל עצה / הכוונה / פתח להצלה.
הבן האמצעי שלי, בן שלוש וחצי, אומר "לא רוצה" על הכל. אבל ממש על הכל. מהרגע שהוא פותח את העיניים (ממש מוקדם בבוקר) ועד שהוא לא רוצה ללכת לישון די מאוחר בערב. בין לבין אנחנו בעימותים ללא הפסקה על כ ל צעד, טריוויאלי או לא שאנחנו עושים. מלהתלבש ועד ללכת לגן חיות (לבקשתו). זה נמשך ככה כבר חודשים ארוכים ארוכים, אולי מאז ומתמיד, אני כבר לא זוכרת, אבל אני מרגישה בימים האחרונים שאני מגיעה לקצה גבול היכולת שלי ויש רגעים שאני פשוט מעדיפה לא להיות איתו מכיוון שכל הזמן אנחנו בריבים.
ניסינו הרבה דרכים להכיל אותו - לשחק את דרכו לכל דבר (מתיש מאוד), לשים גבולות, להתעלם, לכעוס, לתת לו תוספת ברזל - לפעמים משהו עובד. בד"כ לא.
בעלי ואני מנסים להיות מתואמים כדי לא לבלבל אותו יותר מדי, אבל אנחנו בצ'יק צ'אק גולשים איתו למקומות שאנחנו ממש מעדיפים שלא להיות בהם.

כמו שכתבתי בהתחלה, אשמח לכל, אבל ממש כ ל עצה כדי לצאת מהמצב הזה. כולנו, ובמיוחד הוא, במצוקה.
תודה מראש. אמא עצובה ואבודה.

מה קורה שני לפני שהוא אומר ״לא רוצה״?
האם את שואלת אותו ״אתה רוצה ללכת לגן חיות?״
או אולי אומרת לו ״באו לנעול נעליים, בסדר?״

אם זה אכן מה שקורה, אני מציעה לעשות ניסוי:
להפסיק לדבר, ורק לעשות.
זה לא אומר לשתוק בכוח, אפשר לדבר על הציפורים בחוץ או להגיד בוקר טוב. אבל לא לדבר על מה שעושים איתו -- פשוט לעשות. ואם הוא מתנגד (במעשים, לא במלים) אז לוותר כשאפשר.

כמובן, יכול להיות שמה שקורה אצלכם הוא אחר ממה שמצטייר אצלי...

זה לא כל כך טוב לא לדבר. אחר כך יגדל גבר שלא מדבר ותהיינה טענות על כך...

תודה יונת על העצה. אני אנסה אותה. מה שקורה לפני ה"לא רוצה" משתנה. לפעמים הוא במצב רוח מצויין ויכול בתוך עשירית השנייה להיכנס למצב הזה של לא רוצה ולא רוצה - ממש אפשר לראות איך עננה חוצה את פניו - לפעמים הוא ככה מהבוקר. הוא אומר "לא רוצה" באותה טבעיות שמישהו אחר יגיד "טוב" או "כן" - זה המצב ה-defualty שלו.
בעניינים שקשורים ליומיום אני משתדלת לא לדבר אליו בשאלות - אתה בא להתלבש? כבר צחצחת שיניים? - אלא בדיבור ישיר. אבל את צודקת שיכול להיות שאני מרבה במילים. אני אנסה את זה. בענייני פנאי ובילויים אני כמעט תמיד שואלת אך משתדלת לתת לו לבחור בין שתי אופציות. זה לא תמיד עובד ותדיר התשובה תהיה לא רוצה את א' ולא רוצה את ב'.
אני בתחושה שהוא כבר לא מכיר את עצמו אחרת, הוא כמעט מפחד להיות ילד שלא אומר לא רוצה על כל דבר - וגם אנחנו - הציפיות שלנו ממנו כבר כל כך מסוימות שאנחנו פשוט לא מצליחים לצאת מהלופ הזה. זה הכל מאוד לא צפוי ומאוד מעיב על החיים של כולנו ובעיקר, כפי שאמרתי, על חייו שלו.

שליחה על ידי פלונה* » 01 מרץ 2015, 21:54

מעלה עוד אפשרות.
אמרת שהוא הילד האמצעי, ילד סנדוויץ'. אולי הוא הגיע מתישהו למסקנה שרק בהתנהגות כזאת מתייחסים אליו? אולי הוא כועס על תשומת לב רבה מדי לתינוק או לבכור?
אפשרות סבירה בעינייך?

גיליתי שכאשר אני בלחצים כאלה, אם אני הולכת לנשום עמוק בצד, לפני פעילות "מאתגרת" מול מישהו מהצאצאים שלי,
הנשימה העמוקה והשלווה שאני נכנסת אליה משפיעים על כל מהלך הדברים לאחר מכן. נכנס איזה חופש ורוח אחרת שמאפשרים זאת.
לא תמיד זה עובד...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אמרת שהוא הילד האמצעי, ילד סנדוויץ'. אולי הוא הגיע מתישהו למסקנה שרק בהתנהגות כזאת מתייחסים אליו? אולי הוא כועס על תשומת לב רבה מדי לתינוק או לבכור?
אפשרות סבירה בעינייך?_
כן, אני מניחה שזה קשור, אבל בתחושה שלי התינוקת והבכור מגבירים מצב שקיים לא יוצרים אותו. הוא היה ככה גם לפני לידת התינוקת.

ולעניין הנשימות אני מסכימה, אבל לא תמיד זה מתאפשר ולא תמיד הכל מתוכנן ולהיפך: ככ הרבה מצבים בחיים קורים מבלי שנתכנן ונתכוון. אבל תודה תמרול-ה זו עצה שבוודאי כדאי לאמץ לחיים.

שליחה על ידי ואם* » 02 מרץ 2015, 08:50

אין לי הרבה עצות.
אנחנו במצב דומה, אז באתי להגיד שאת לא לבד.
נחמת טיפשים, ובכל זאת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אנחנו במצב דומה.
בא לך להגיד על זה עוד משהו? תתפלאי, אבל דווקא יש בזה משהו אולי לא מנחם, אבל כן תומך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זאת אני, האמא שצריכה עזרה, ממחשב אחר...

שליחה על ידי ואם* » 02 מרץ 2015, 22:12

_אנחנו במצב דומה
בא לך להגיד על זה עוד משהו?_
בא לי אבל קצת נרתעת מחמת פרטיותה של הילדה.
אחזור מאוחר יותר כשאהיה קצת יותר פנויה ואשתף קצת

_בא לי אבל קצת נרתעת מחמת פרטיותה של הילדה.
ברור. איך שאת מרגישה. תודה בכל מקרה.

שליחה על ידי ואם* » 03 מרץ 2015, 13:09

הי.
רוצה לשתף קצת בכל זאת, גם בשבילי.
ראשית, היא יותר גדולה מבנך. היא ילדה אמצעית ויש לה קשיים מסוימים של הבעה וויסות רגשי.
לא משהו נורא אבל בהחלט משפיע על ההערכה העצמית שלה ועל יכולותיה לתקשר.
היא מתוסכלת הרבה ויש ימים שפשוט פותחת את העיניים בכעס וביאוס )-:
מאוד קל לראות תנודות - כשחולה (אפילו מצוננת), כשרעבה וכו' - הקושי מחמיר.
זה בא והולך והמאבק הגדול שלי הוא להכיל את ההתנהגות בלי כעס.
זה לא אומר לפרגן להתנהגות לא טובה, אלא להגיב באופן יותר ענייני ןפחות רגשי ולנסות לזכור תמיד שזה לא נגדנו ושזה לא בשליטתה.
מחזקת אותך, כי הרבה עצות מועילות אין לי...
הרבה הרבה הרבה קבלה ואהבה, זה מה שהבטן שלי אומרת שהילדים האלה צריכים

שליחה על ידי ואם* » 03 מרץ 2015, 13:10

אגב - חשוב!
לבכורה שלי גם היות תקופות קשות כאלה.
אם היית רואה אותה היום! תענוג.
כך שיש לי פרספקטיבה ותקווה

באמת הוצאת לי את המילים מהפה (-:
אני תוהה אם להתחיל איזשהו בירור מקצועי יותר או לחכות עוד קצת. לא יודעת מה הרווח והתועלת שבכל אחת מהחלופות ומכיוון שגם ככה להתחיל טיפול זה לא עניין פשוט מבחינה לוגיסטית אז דוחה את ההחלטה שוב ושוב.

הרבה הרבה הרבה קבלה ואהבה, זה מה שהבטן שלי אומרת שהילדים האלה צריכים.
חותמת על כל מילה. אבל לפעמים זה ממש קשה ליישום. לפעמים הכעס שלי כל כך גדול שאני לא מצליחה לאהוב אותו. זה נורא, אני יודעת, אבל אם להיות כנה רגע עם עצמי, זו האמת.

תודה ששיתפת.

שליחה על ידי ואם* » 04 מרץ 2015, 07:33

אבל לפעמים זה ממש קשה ליישום. לפעמים הכעס שלי כל כך גדול שאני לא מצליחה לאהוב אותו. זה נורא, אני יודעת, אבל אם להיות כנה רגע עם עצמי, זו האמת.
לגמרי.

אני תוהה אם להתחיל איזשהו בירור מקצועי יותר או לחכות עוד קצת.
אני בעד תרפיה, בלי קשר לבירור. יש המון סוגים והרבה אפשרויות דרך הקופה, שאז זה מאוד זול יחסית.
טיפולבאמנות/מוזיקה/בעלי חיים וכו' - מה שידבר לילד וייתן לו קצת מרחב משלו, עם אדם נוסף שיכיר אותו ויתמוך בו.
אני חושבת שבמקרה הרע זה לא מזיק ובמקרה הטוב יכול לעזור מאוד.
מקשיבה לך כאן, אם יעלה לי עוד משהו אכתוב

אני חושבת שבמקרה הרע זה לא מזיק ובמקרה הטוב יכול לעזור מאוד.
החשש שלי הוא שזה כן יכול להזיק. ברגע שנכנסים לעולם האבחונים / תיוגים / הגדרות נורא קשה לחזור אחורה ולהפסיק לראות את הילד דרך משקפיים "רגילים". אני עדיין נעה בין "הוא יגדל זה לעבור לו" לבין הוא (ואנחנו) זקוקים לאיזושהי תמיכה רגשית מקצועית שתיתן לנו כלים לעזור לו.
לא יודעת...
ושוב, תודה על השיתוף.

שליחה על ידי גנום* » 04 מרץ 2015, 09:28

צריכה עזרה, רוצה לשתף מניסיוני. בני בן כמעט ארבע, ויש לו תקופות דומות של "לא רוצה", על כל דבר. מה שאני מצאתי מועיל, כמו שכבר כתבו לך, הוא להמעיט מאד במילים. בכלל נראה לי שזו עצה טובה בהתנהלות מול (רוב) הבנים...
כך, אני לא מבקשת ממנו לקום/להתלבש/לבוא לאכול וכו', אלא פשוט מודיעה: "אנחנו הולכים לצחצח שיניים" ולוקחת אותו לכיור יד ביד. בנעימות כמובן, אבל בצורה נחרצת. זה עובד רוב הזמן, לגבי רוב הדברים.
עוד דבר שגיליתי, הוא ששפע מבלבל אותו ומלחיץ אותו. לפני כמה חודשים היינו באיקאה, ואמרנו לו שיבחר לעצמו מתנה ממחלקת הצעצועים. מה שקרה לימד אותי שיעור חשוב-הוא אסף המון דברים, ואז החזיר את כולם, פרץ בבכי ואמר שהוא לא רוצה כלום... וזה, האמת, ממש כמוני (חנויות גדולות, אפילו סופרים, מבלבלת אותי, וריבוי אפשרויות לעתים גורם לי לשיתוק). כל זה כדי לומר, אפשר לצמצם את הבחירה. למשל בבילויים-"היום נלך לx". להציג את הדברים יותר כעובדה, ופחות כשאלה.

שליחה על ידי גנום* » 04 מרץ 2015, 09:31

ולגבי הכעס, אני מאד מבינה אותו, ומרגישה כמוך לפעמים. אבל כשאני מצליחה לא "לחפור" על כל דבר, אלא פשוט לעשות, אני מוצאת שגם מפלס הכעס אצלי יורד.
זה לא תמיד עובד... אבל כשכן-חלק גדול מהזמן-זה שווה (;

כך, אני לא מבקשת ממנו לקום/להתלבש/לבוא לאכול וכו', אלא פשוט מודיעה: "אנחנו הולכים לצחצח שיניים" ולוקחת אותו לכיור יד ביד. בנעימות כמובן, אבל בצורה נחרצת. זה עובד רוב הזמן, לגבי רוב הדברים.
תודה גנום. זה לא משנה מבחינתו כלום. ואם אני מנסה לעשות את זה הוא פשוט בורח לחלק אחר של הבית וגם מודיע לי שעכשיו הוא בורח ממני.

ולגבי השפע שמבלבל ומלחיץ - אני איתך לגמרי. גם אני בוגרת השיעור הזה שהתרחש באיזו חנות צעצועים... אני כן משתדלת, כשאפשר, לתת לו לבחור בין שתי אפשרויות כי זה כן חשוב בעיני שתהיה לו תחושה של בחירה ושליטה על החיים שלו ולא שהכל מוכתב לו "מלמעלה".
האמת, כל העניין הזה של החופש וגבולותיו מאוד מורכב. אני מרגישה שמצד אחד הוא צריך המון המון חופש. אבל זה לא חופש במובן של בחירה אלא חופש במובן של להיות. הוא צריך את הזמן שלו לעשות את הדברים בקצב שלו מה שכמובן יוצר הרבה חיכוך עם אנשים אחרים שגרים בבית ויש להם קצב חיים אחר לגמרי (למשל אני...ואחיו הגדול). מצד שני החופש גם מבלבל אותו ומקשה עליו. זה מאוד עדין.
תודה.

להציב בפניו בחירה זה לא לתת לו חופש.
לתת לו חופש זה לקבל את הבחירה שלו גם כשהיא לו בתפריט האפשרויות שהצבת בפניו.
וכשיש חופש אמיתי, אין שום צורך להציב תפריט אפשרויות ולחכות שיבחר. אפשר פשוט לעשות מה שאת בוחרת, ולסמוך עליו (ועל עצמך) שהוא יוכל לבחור אחרת אם ירצה.

שליחה על ידי ואם* » 04 מרץ 2015, 23:02

החשש שלי הוא שזה כן יכול להזיק. ברגע שנכנסים לעולם האבחונים / תיוגים / הגדרות נורא קשה לחזור אחורה ולהפסיק לראות את הילד דרך משקפיים "רגילים".
לא מסכימה. אולי כי אף פעם לא עברנו אבחון מסודר.
חלק מילדיי היו מטופלים בפורמטים שונים,
האבחון היחיד היה אינטייק, ריאיון עומק של ההורים עם המטפל.
לא הרגשתי שהם תויגו בשום צורה במהלך הטיפול או האבחון, ושום מידע גם לא עבר לאף גורם שלישי (מורים, רופאים וכו').
מצד שני, כשעלו תובנות בטיפול הן היו מאירות עיניים, והילדים עצמם לרוב נתרמו מהתהליך, וגם נהנו מהמפגשים

לתת לו חופש זה לקבל את הבחירה שלו גם כשהיא לו בתפריט האפשרויות שהצבת בפניו.
כתבת יפה יונת ואני מסכימה. הבעיה היא שבכל כך הרבה מקרים זה נגמר ב"לא רוצה", שלפעמים זו דרך לעקוף את זה.
אפשר פשוט לעשות מה שאת בוחרת, ולסמוך עליו (ועל עצמך) שהוא יוכל לבחור אחרת אם ירצה.
הלוואי והיה לנו יותר פשוט. מה שאני חווה זה בעיקר קושי גדול וחוסר יכולת להגיע לילד שלי, שבמקרים רבים אני רואה עליו שהוא במצוקה ולא יודעת איך להושיט לו יד ולעזור לו לרדת מהענף הכי גבוה על העץ שאליו הוא מטפס בלי קושי ובשבריר שניה. ואם אנחנו בוחרים ללכת לספריה והוא לא רוצה ואין מי שישמור עליו בבית - אז ללכת או לא? ואם יום אחרי יום הוא לא רוצה לצחצח שיניים או לעשות מקלחת? ואם ואם ואם...היומיום נפרט לכל כך הרבה צמתים של עימות וחיכוך וכשכל צעד שני זו עילה לריב אני לא סומכת יותר לא על עצמי ולא עליו. למעשה, אפשר להגיד שאני חיה באיזה פחד מתמיד מפני ה"לא רוצה" הבא שלו והמערבות שהוא בדרך כלל יוצר.

לא הרגשתי שהם תויגו בשום צורה במהלך הטיפול או האבחון
מצד שני, כשעלו תובנות בטיפול הן היו מאירות עיניים, והילדים עצמם לרוב נתרמו מהתהליך, וגם נהנו מהמפגשים.
טוב לשמוע. מה זה אינטייק?

שליחה על ידי פלונה* » 05 מרץ 2015, 15:49

בעיקר קושי גדול וחוסר יכולת להגיע לילד שלי.
אולי הפעוט זקוק לזמן בלעדי איתך? הוא מקבל לפעמים?

שליחה על ידי ואם* » 05 מרץ 2015, 16:43

מה זה אינטייק?
כמו שכתבתי, זה ריאיון עומק של ההורים עם המטפל שנמשך כשעתיים.
כך שיותר מכל זה דומה לאבחון עצמי - ההורים מאפיינים את הילד ואת הקושי ומספרים עליו מנקודת מבטם, והמטפל שואל ומכוון את השיחה במקומות שזה נראה לו חשוב או רלוונטי.

ואם אנחנו בוחרים ללכת לספריה והוא לא רוצה ואין מי שישמור עליו בבית - אז ללכת או לא? ואם יום אחרי יום הוא לא רוצה לצחצח שיניים או לעשות מקלחת? ואם ואם ואם...היומיום נפרט לכל כך הרבה צמתים של עימות וחיכוך וכשכל צעד שני זו עילה לריב אני לא סומכת יותר לא על עצמי ולא עליו. למעשה, אפשר להגיד שאני חיה באיזה פחד מתמיד מפני ה"לא רוצה" הבא שלו והמערבות שהוא בדרך כלל יוצר.
שני דברים נראים לי חשובים כאן:

לא לא לא לפחד. לא מהילד ולא מהתקפי הסרבנות שלו. זה בלי שום קשר לאופן שבו תבחרי להתמודד עם המצב.

איך לא לפחד? זה בינך לבינך אני מניחה... החוויה של "מפחדים ממני" יוצרת לרוב תחושות שנעות בין כוח לבלבול וחוסר ביטחון אצל הילד.
נראה לי חשוב שהוא ירגיש שלא מפחדים ממנו, לא משנה מה הוא מביא ואיך הוא מתנהג. ולא מפחדים מההתנהגות שלו.

לצמצם מאבקים. מציעה לך להחליט מראש מה מספיק חשוב לך. אם לא קריטי עבורך למשל שיתקלח כל יום ואת מסכימה שיתקלח כל יומיים/שלושה/שבוע/ווטאבר,

אז את יכולה להחליט מה הגבול ולהגיד לו מראש: היום אין בעיה שלא תתקלח אבל מחר כן. וכשיכעס מחר - להתמודד עם הכעס בענייניות ברגע האמת.
אני מעדיפה גם להסביר. למשל: היום חשוב לי שתתקלח כי הלכת יחף והזעת ואחר כך אנחנו ישנים ביחד והמיטה מלוכלכת וזה לא נעים לי.
נראה לי חשוב שההחלטה לא תהיה שרירותית, שהילד ידע את זה, וזה גם עוזר לי להבהיר עבור עצמי אם משהו חשוב, ולמה.
לפעמים אני מגלה שלא כזה חשוב...
אם לא מאוד חשוב לך ללכת לספרייה, הציעי לו את זה כאפשרות, והיי מוכנה לקבל את הסירוב שלו בלב שלם ובשלווה.
אם מאוד חשוב לך ללכת - אולי הוא יוכל להישאר עם אבא/סבתא/שכנה בזמן הזה.
אם מאוד חשוב לך ללכת ואין אפשרות שלא יבוא - להתמודד עם התגובה, מתוך ידיעה שבסוף תלכו, גם במחיר מאבק.

ואם אנחנו בוחרים ללכת לספריה והוא לא רוצה ואין מי שישמור עליו בבית - אז ללכת או לא?

ואם זה לא היה הוא, אלא חברה או בנזוג שלא רוצים ללכת אבל לא רוצים/מוכנים כרגע להישאר בלעדיך?
אין לזה פתרון נתון מראש. אפשר לדבר, אפשר להתפשר, או לוותר, או לשכנע, או למצוא פתרון יצירתי, או להתעקש ולקוות שזה לא יערער את מערכת היחסים. אבל אין שום טעם להציב בחירה מלאכותית כמו ״אתה רוצה ללכת בנעליים או בסנדלים?״ -- בעיני זה לא מכבד.

גם לי יש ילדה דעתנית ועקשנית סופר, בת 3, בחוויה שלי היתה כך מגיל אפס.
עכשיו כבר יותר קל אבל היו תקופות, סביב גיל שנתיים שהיא סירבה לכל דבר.
הבנתי שכנראה כך היא מבססת את העצמיות והנפרדות שלה ואת היכולת שלה להחליט, כי על מה כבר קטנים כאלה יכולים להחליט בגילם? אנחנו הרי לא משאירים להם הרבה אפשרויות כהורים דואגים ומסורים.
אז קודם כל לקבל את זה שזה שלב ושנית גם לקבל את זה שזו ההתנהגות שכרגע משרתת את הילד באיזו צורה, למרות שהיא מאוד מקשה עליך.

דבר שאני מנסה לאחרונה וזה די עובד כשלא נשברת זה מה שנקרא "תוצאה הגיונית".
לא מוכנה לצחצח שיניים? אוקי, רק שתדעי שמחר לא תוכלי לאכול ממתק לקינוח כי זה הורס את השיניים ואם לא מצחצחים ומורידים את הסוכר והחיידקים מהשיניים - יהיו לך חורים וכאבים. לכן לא תקבלי, כדי שנוכל לשמור לך על השיניים.

לא מוכנה להתרחץ? אוקי, רק שתדעי שלא תוכלי לישון איתי צהרים במיטה שלי כי למיטה שלי נכנסים רק כשנקיים.

לא מוכנה לאכול ארוחת ערב? את תהיי רעבה ואין יותר תחליף חלב בלילה וכמובן שאין קינוח. המילה קינוח ישר גורמת לה לאכול משום מה.

לא מוכנה להיפרד יפה ועושה סצנות בכי כשהגיע השעה להיפרד וללכת מבית של חבר אלינו הביתה? לא אלך איתך יותר לחבר הזה כי זה מאוד לא נעים לי.

לא מוכנה לתת לי להלביש אותך אחרי מקלחת? אני לא מלבישה בכוח, יהיה לך קר. ואז תוך שניה היא באה אלי שאלביש אותה.

מצד שני צריך לשים לב שיש דברים שזכותה להחליט עליהם והגישה הזו לא תעבוד, גם אם הם לא נוחים לי, כמו להמשיך לעשות קקי רק בחיתול, למרות שכבר גמולה ובלי חיתול כל היום.
מעדיפה שתבקש חיתול ותעשה בו קקי מאשר תהיה בעצירויות.

או לתת בחירה: אוקי לא רוצה ללבוש מה שבחרתי: בואי תבחרי את מה ללבוש.

צריך לבחור את המלחמות שלנו, יש דברים ששווה לשחרר. ויש אחרים שאין ברירה ואתעקש עליהם (בעיקר דברים שקשורים לבטיחות ובריאות שלה).

אני מאוד בעד תרפיה במוזיקה/אמנות - זה רק יכול להועיל.

שליחה על ידי ואם* » 06 מרץ 2015, 12:49

_לא מוכנה להתרחץ? אוקי, רק שתדעי שלא תוכלי לישון איתי צהרים במיטה שלי כי למיטה שלי נכנסים רק כשנקיים.

לא מוכנה לאכול ארוחת ערב? את תהיי רעבה ואין יותר תחליף חלב בלילה וכמובן שאין קינוח. המילה קינוח ישר גורמת לה לאכול משום מה.

לא מוכנה להיפרד יפה ועושה סצנות בכי כשהגיע השעה להיפרד וללכת מבית של חבר אלינו הביתה? לא אלך איתך יותר לחבר הזה כי זה מאוד לא נעים לי.

לא מוכנה לתת לי להלביש אותך אחרי מקלחת? אני לא מלבישה בכוח, יהיה לך קר. ואז תוך שניה היא באה אלי שאלביש אותה._

אני לא בעד הגישה הזו, לדעתי היא לא מכבדת, ובעיקר אני נמנעת מאוד מלהתנות אכילה בקינוח, או בכל דבר אחר.
לא רוצה לאכול? לא צריך. כשתהיי רעבה תאכלי.
אני מאוד לא אוהבת ליצור התניות כאלה. אכילה היא לא מטלה, וקינוח הוא לא פרס וליצור קישור בין הדברים זה לא בריא בעיניי.
לאכול אוכלים כשרוצים ורעבים, זה לא עונש אלא פעולה חשובה וכיפית שהיא חלק מהחיים.
אני חושבת שלהגיד לילד שאם הוא לא מתנהג יפה אז לא הולכים איתו יותר לחבר הזה זה בעצם איום ועונש, במסווה של אקט דידקטי הגיוני כביכול.
בגדול, התניה היא בעיניי דרך להתמודד עם הסימפטום ולא עם הבעיה

שליחה על ידי מיה* » 06 מרץ 2015, 14:39

מה שאני חווה זה בעיקר קושי גדול וחוסר יכולת להגיע לילד שלי, שבמקרים רבים אני רואה עליו שהוא במצוקה ולא יודעת איך להושיט לו יד ולעזור לו לרדת מהענף הכי גבוה על העץ שאליו הוא מטפס בלי קושי ובשבריר שניה.

הרגשתי לנוכח התיאור הזה כי בסיטואציה שאת מתארת הילד יוצר את הבעיה ואת נאלצת להגיב. אולי כדאי לחשוב מה החלק שלך בזה. האם לא יוצא שאת אומרת לו "לא רוצה" כל הזמן בדיוק כמו שהוא אומר לך? נראה שהוא מבקש משהו בצורה נואשת, והמשהו הזה לא קשור לצחצוח שיניים או מקלחת או כל אחד מהדברים שהטקסט ביניכם נסב סביבו.
אולי את יכולה לעשות ניסוי - לא לומר לו "לא רוצה" על שום דבר במשך כמה ימים (וכן, שלא יתרחץ ולא יצחצח ולא יאכל ולא יצא מהבית וכו' וכו', לצורך הניסוי). ובמהלך הניסוי, וכמו העצות הטובות שקיבלת פה: להפריד בין המילים לבין המעשים, ובמילים רק להדגיש עד כמה הוא מיוחד (ולא לשלילה) ואילו במעשים להציע כל מיני דברים בלי ציפיה (למשל להגיש מברשת שיניים עם המשחה כבר אליו), לא בטוח שזה יעבוד, יכול להיות שימשיך להתנגד, אבל לא להנכיח את ההתנגדות במילים.
אני חושבת שהקלישאה "הילדים הם מראה שלנו" היא כן בעלת משמעות במובן הזה שהם לומדים מאיתנו את דפוסי ההתנגדות. הוא שואל עד כמה הוא חייב לוותר על עצמו ועל הרצונות הייחודיים שלו כדי להתקבל למשפחה, ואולי - אני רק מציעה כדוגמה -הוא תוהה על כך לאור תפיסה שיש לך/ם שכל אחד חייב לוותר קצת או הרבה על מי שהוא או מי שהיא בשביל להיות חלק (איך את מרגישה בנוגע לשאלה הזו?)

היומיום נפרט לכל כך הרבה צמתים של עימות וחיכוך וכשכל צעד שני זו עילה לריב אני לא סומכת יותר לא על עצמי ולא עליו. למעשה, אפשר להגיד שאני חיה באיזה פחד מתמיד מפני ה"לא רוצה" הבא שלו והמערבות שהוא בדרך כלל יוצר.

מסכימה עם מה שאמרו לך כבר בהקשר הזה, ומוסיפה: לפחד מהילד ולא לסמוך על עצמך זו עמדה שהיא לא הוגנת כלפי הילד. היחסים ביניכם הם חד צדדים. את מקור התמיכה שלו, הוא חייב לסמוך עלייך (ולכן יפנים את המסר שאת מעבירה לו בסופה של התנגדות, כי את מי שיש לו להסתכל עליה כדוגמה בעולם), הוא חייב להגיע למצב שבו לא תפחדי ממנו, בינתיים הוא נלחם לקבל את זה בדרך שבה הוא יוכל גם להיות יוצא דופן, אם לא יקבל את זה הוא יוותר בהמשך...

המשפט בצהוב כאן: "נוכחותך חשובה לי מדעתך", מתאים , לא? (-:

תודה נשים יקרות על התגובות. למרות שהרבה מהמחשבות והרעיונות שאתן מעלות עברו לי בראש או בשיחות עם בעלי או שניסינו אותם בימים כאלה ואחרים, אני מודה שיש לזה אפקט אחר (לא פשוט, אגב) כאשר קוראים את זה על מסך המחשב.
אני חושבת שבשורה התחתונה מה שאני מנסה לברר עם עצמי וקצת איתכן זה איך יודעים שההתנהגות הזו היא תגובה רגילה צפויה קלאסית (?) של ילד סנדביץ' ללידה של אחות ולאח דומיננטי שתעבור עם הזמן ולא משהו אחר (קושי רגשי מסוג כלשהו) שמצריך התערבות.

היום אחהצ: ישבנו הוא ואחיו הגדול ואני לשחק משחק קופסה. לא הסכים לשחק עם החיילים של המשחק. אז החלפנו לחיילים שהוא רצה. החליף את החיילים איתי ועם אח שלו בערך חמש פעמים עד שהחליט מה הוא רוצה. ואז חמש דקות לתוך המשחק, כולם מבסוטים, הרגיז אותו שאני אחריו ולא לפניו הפסיק את המשחק לקח את כל החיילים והלך.

"לא רוצה" זה לא משהו שאני אומרת בשגרה. וגם כשאני לא רוצה לעשות משהו שהם מבקשים, נדיר שאני אשתמש במילים "לא רוצה". אני כן מוצאת את עצמי נכנסת איתו ללופים של התניות וממש משתדלת להימנע מזה. זה לא עוזר לכלום וחמור מזה, הוא בעצמו התחיל להתנות כל פעולה שהוא עושה ב"אם...אז". אז אנחנו בגמילה.

אני מנסה להקדיש לו זמן לבד כמה שאני יכולה ומודה שזו נקודה חלשה. כשאני יכולה, לוקחת רק אותו לקניות. לקחתי אותו לבית קפה לא מזמן לשתות שוקו ולאכול עוגה. כשההורים שלי פה אני מציעה לו תמיד לבוא איתי לטיול/ספריה (הוא אף פעם לא רוצה, אגב) ואנחנו מאפשרים לו ללכת לישון אחרי שני האחים שלו כדי שיבלה זמן איתנו לבד (ממש בשניות אלו הוא נרדם לי על הכתף בעודי מקלידה, שוב בלי לצחצח שיניים ולעשות פיפי לפני השינה...). וזה לא שאני מצפה ל"תמורה בעד האגרה" (טוב, קצת...) אבל אני באמת לא מרגישה שזה משנה במשהו. הוא רב איתי בבית הקפה כשהיינו שנינו לבד, הוא רב איתי בסופר אם אנחנו הולכים לקניות/ספריה וכן הלאה.

אני לא מפחדת ממנו בשום צורה, אני גם לא נבהלת מהתפרצויות הזעם שלו אני פשוט חושבת שזו לא דרך מומלצת לגדול או לגדל ילדים והייתי רוצה שיהיו לי כלים לעשות ולהיות אחרת איתו. גם הניסיון מאחיו הגדול לא עוזר לי בכלום, כי הם כל כך שונים ששום דבר שלמדתי ממנו לא עוזר לי עם השני.

ושוב, מעריכה מאוד את ההתייחסויות. תודה על ההקשבה והתגובות.

שליחה על ידי פלונה* » 06 מרץ 2015, 20:41

כשאני יכולה, לוקחת רק אותו לקניות. לקחתי אותו לבית קפה לא מזמן לשתות שוקו ולאכול עוגה_ ... _הוא רב איתי בבית הקפה כשהיינו שנינו לבד, הוא רב איתי בסופר אם אנחנו הולכים לקניות/ספריה וכן הלאה
אז אם כך, שווה לבדוק א) האם יש לו בעיה מיוחדת איתך ? משהו בהתנהלות שלך שממש לוחץ לו על כפתורים? אינטונציה שמרגיזה אותו? ב) אם הוא לבד עם אבא שלו זה שונה? או עם סבא לבד? עם האח הגדול לבד?
בכלל, יש מצבים שאת מזהה שהוא נהנה בהם? ואם כן, את יכולה לזהות מה, בתוך המצב, גורם לו להנאה?

לי נראה שהוא רוצה להיראות, שדעתו תישמע. זה ניכר במיוחד בתיאור של המשחק... נראה שיותר משהוא רוצה לשחק, הוא רוצה לקבוע את החוקים.
יש ילדים שפנייה אל הרגש ודיבור על רגשות עוזרים יותר מאשר לוגיקה. במקום אם לא תצחצח שיניים אז יהיו חורים, אפשר להגיד לו שאת מפחדת שיהיו לו חורים, כי לך עצמך היו חורים וזה היה לא נעים.
או אם הוא לא רוצה ספרייה, אז אפשר להגיד שאת מאד אוהבת ללכת לספריה כי משמח אותך כשיש לך ספרים חדשים לקרוא ולהקריא. אולי גם יעזור לגלות כלפיו אמפתיה. לפעמים לעצור הכל ולשאול: אולי משחת השיניים לא טעימה? אולי פעולת הציחצוח לא נעימה? אולי הוא מבין שזה סימן שהולכים לישון וזה מעציב אותו?
יש תמיד סיבה ללא. עוזר להבין מהי, בלי לנסות לשנות את ההתנגדות.

שליחה על ידי ואם* » 06 מרץ 2015, 20:54

אני חושבת שבשורה התחתונה מה שאני מנסה לברר עם עצמי וקצת איתכן זה איך יודעים שההתנהגות הזו היא תגובה רגילה צפויה קלאסית (?) של ילד סנדביץ' ללידה של אחות ולאח דומיננטי שתעבור עם הזמן ולא משהו אחר (קושי רגשי מסוג כלשהו) שמצריך התערבות.
לא תמיד זה ברור ולא תמיד אפשר לדעת.
בכל מקרה, ברור שכרגע יש לו קושי רגשי ואני לא בטוחה שזה חשוב לברר אם זה רגיל, צפוי וקלאסי או לא.
אחת הסיבות שהצעתי תרפיה היא לשם התמיכה בילד ובכם - לצורך העניין זה יכול להיות גם ילד סנדביץ' קלאסי שסובל באופן צפוי לחלוטין מנסיבות חייו (-:

גם הניסיון מאחיו הגדול לא עוזר לי בכלום, כי הם כל כך שונים ששום דבר שלמדתי ממנו לא עוזר לי עם השני.
מוכר...

שליחה על ידי ואם* » 06 מרץ 2015, 21:42

יש תמיד סיבה ללא. עוזר להבין מהי, בלי לנסות לשנות את ההתנגדות.
בול

אז אם כך, שווה לבדוק א) האם יש לו בעיה מיוחדת איתך ? משהו בהתנהלות שלך שממש לוחץ לו על כפתורים? אינטונציה שמרגיזה אותו? ב) אם הוא לבד עם אבא שלו זה שונה? או עם סבא לבד? עם האח הגדול לבד?
הוא כזה עם כולם, אבל אין ספק שהוא יותר "כזה" איתי מאשר עם אחרים. יכול להיות שהוא כועס בגלל התינוקת ואיכשהו עליי יותר מכולם. הוא יותר קשור לאבא שלו מאשר אליי, או לפחות זה מה שאני חווה ממנו.

יש ילדים שפנייה אל הרגש ודיבור על רגשות עוזרים יותר מאשר לוגיקה. במקום אם לא תצחצח שיניים אז יהיו חורים, אפשר להגיד לו שאת מפחדת שיהיו לו חורים, כי לך עצמך היו חורים וזה היה לא נעים.
זה מאוד נכון לגביו והוא הרבה יותר בצד של הרגש מאשר בצד הקוגניטיבי - בדיוק הפוך ממני. אני מנסה גם את זה, אבל תגובה אופיינית תדחה גם את זה על הסף.
חשוב לי לציין שיש ימים טובים יותר וטובים פחות וזמנים איומים שבהם אנחנו רבים על ה כ ל כ ל ה ז מ ן וגם זמנים זורמים והרמונים יותר. הבעיה היא שאני לא יודעת מה הסיבה לזה או לזה. ובעיקר, התחושה שלי היא שהוא יכול לסחוף את כל הבית למערבולת בדקה, כשהוא מחליט. היום אחהצ פתח את המטריה בסלון והתחיל לדהור. הסברתי לו (את מה שהוא כמובן כבר יודע) שזה לא מתאים בסלון מכיוון שאנחנו יכולים לקבל מכה והוא יכול לשבור משהו אבל שהוא מוזמן לצאת החוצה ולהמשיך. לא רוצה. במקום זה התחיל לקפוץ על המטריה כדי לשבור אותה ולרוץ איתה דווקא.

אחת הסיבות שהצעתי תרפיה היא לשם התמיכה בילד ובכם - לצורך העניין זה יכול להיות גם ילד סנדביץ' קלאסי שסובל באופן צפוי לחלוטין מנסיבות חייו
את צודקת. זה לא משנה, זה רק דרך שלי לברר את אופק חיינו...(-:

אני משתדלת להקשיב ולהתבונן יותר ופחות להיכנס לעימותים. לא תמיד אני עומדת בזה אבל חי אלוהים - אני מנסה.
ותודה על התמיכה המתמשכת.

ההסבר על המטרייה הוא מאד לוגי... נסי לחשוב על הרגש שזה מעורר אצלך, ומה הצורך שעומד מאחורי זה. הדגש הוא על הפחד שלך לא על מה עלול לקרות. ״כשאתה רץ בבית עם המטריה אני מאד מפחדת שזה יפגע בי או באחותך. אני גם מפחדת שמשהו יישבר. אולי תצא החוצה או תרוץ כאן בלי המטריה?״
כשאת מציגה את זה כעובדה- אתה תרוץ ומשהו יישבר, הילד אומר לעצמו - אבל אני נזהר ושם לב, זה בסדר, וממשיך. אם את מביעה את הרגש שלך מאחורי זה, זה מעורר אמפתיה. נכון שהוא נזהר, אבל זה עדיין לא נעים לך.
מעבר לזה, יש כאן עניין של בקשות ודרישות. יכול להיות שהבן שלך רואה דרישה בכל בקשה? את מבקשת ממנו גם דברים שהתשובה עליהם יכולה מבחינתך להיות לא?

אגב, באירועים דומים לאירוע המטריה, שמתרחשים גם אצלי בבית, אני מנסה באמת לחשוב מה מפריע לי, לפעמים יש פתרונות אחרים. למשל, אם יש משהו שביר במיוחד, אני אבקש ממנו להיות בצד השני של החדר. או אולי אזיז את הדבר אם זה אפשרי. אם אני חוששת לעצמי אני יכולה ללכת לחדר אחר. לא בהתרסה, אלא כי יהיה לי יותר נעים במקום אחר.

ודבר אחרון: האם מעבר להתבוננות, ניסית לשאול אותו למה לא?

אני מנסה באמת לחשוב מה מפריע לי
מעבר לזה שאני באמת מפחדת שמישהו ייפגע, אם להיות כנה עם עצמי, מה שהכי מרגיז אותי זה שהוא עושה את זה דווקא. הוא הרי יודע היטב שלא רצים עם מטריה בבית והוא גם כנראה יודע שאם הוא יעשה את זה אני אבקש ממנו לא לעשות את זה וכך מתחיל לו עוד מעגל ויכוחים מיותר. אם הייתי הולכת עם התינוקת לחדר אחר, הוא היה בא אחריי. בדוק. הוא עושה את זה "לכבודי". אם אני הולכת הוא עוד יותר כועס.

אין ספק שהוא "שומע" את המשפט הזה ״כשאתה רץ בבית עם המטריה אני מאד מפחדת שזה יפגע בי או באחותך. אני גם מפחדת שמשהו יישבר. אולי תצא החוצה או תרוץ כאן בלי המטריה?״ הרבה יותר ממשפטים של "אל תרוץ בבית עם מטריה". אני צריכה ללמוד לדבר כך יותר. תודה.

וכן, אני מדי פעם שואלת אותו למה לא?בדרך כלל הוא לא יודע, אבל האמת שמדי פעם הוא מסביר למה הוא עשה כך או התנהג אחרת. ובאמת הסיבה בדרך כלל מפתיעה ופותחת איזה צוהר לעולמו הפנימי.
תודה.

אולי תצא החוצה או תרוץ כאן בלי המטריה?
אני משתדלת לא להתחיל משפטים ב"אולי", בעיקר כשהילדים שלי נכנסים למצבים כאלה (ונראה לי שכל ילד מתנהג ככה לפעמים, הבעיה היא במינון).
וגם לא לשים סימן שאלה בסוף.
ועדיף גם לא להכניס "או".
לדבר במשפטים קצרים וחד משמעיים.
אפשרויות בחירה זה יפה ונחוץ, למצבים אחרים.

כשאת שואלת למה לא והוא לא יודע, את יכולה לנחש, לשאול אותו: האם אתה עושה x כי אתה מתוסכל ורוצה תשומת לב? אם הוא יגיד כן, אפשר להציע לו לעשות משהו, בהתאם ליכולת באותו הרגע.
נשמע בסיטואציה עם המטריה שהוא רוצה תשומת לב. מה היה קורה אם אחרי הדברים היית מחבקת אותו? או מציעה לו לקרוא ספר? או אולי יוצאת החוצה בעצמך, כך שהוא היה רץ עם המטריה בחוץ (אולי זועם, אבל לפחות בחוץ)?
אני מתחילה משפטים באולי כשאני במצב (הרצוי בעיני) של לבקש בקשה, ולא לדרוש. ברור שלפעמים אני שואגת עליהם שיעשו כל מיני דברים...אבל זה פחות מוצלח בעיני. ״אולי״ משאיר פתח לדיון, לתשובה של הילד. אולי יש לו פיתרון אחר שבו כל הצדדים יצאו מרוצים.

שליחה על ידי ואם* » 09 מרץ 2015, 08:23

אני משתדלת להקשיב ולהתבונן יותר ופחות להיכנס לעימותים. לא תמיד אני עומדת בזה אבל חי אלוהים - אני מנסה.
נהדר. וכל כך קשה!

שליחה על ידי ואם* » 09 מרץ 2015, 08:29

_אני משתדלת לא להתחיל משפטים ב"אולי", בעיקר כשהילדים שלי נכנסים למצבים כאלה (ונראה לי שכל ילד מתנהג ככה לפעמים, הבעיה היא במינון).
וגם לא לשים סימן שאלה בסוף.
ועדיף גם לא להכניס "או".
לדבר במשפטים קצרים וחד משמעיים.
אפשרויות בחירה זה יפה ונחוץ, למצבים אחרים._
במצב של המטרייה אני חושבת שאני נוטה להסכים.
הייתי אולי אומרת - בבקשה תניח את המטרייה או תצא איתה החוצה.
אם המצב קיצוני, גם פעולה ללא מילים לגיטימית, כמו להוציא את המטרייה מידיו (רצוי בלי עצבים... מאוד קשה ליישום).
אני מאוד מאוד משתדלת להציג דברים בצורת שאלה או ברירה רק אם אני מראש מוכנה לקבל סירוב, דחייה או אפשרות שלא מוצאת חן בעיניי.
זה גם יותר הוגן בעיניי, כי השאלה אמיתית ולא למראית עין, וגם האפשרות לסרב ולעמוד על שלו איפה שמקובל עליי היא חיובית וחשובה לדעתי

שליחה על ידי מיה* » 10 מרץ 2015, 00:30

אני מודה שיש לזה אפקט אחר (לא פשוט, אגב)
אני ממש מבינה כמה זה לא פשוט. אף פעם לא רואים את כל התמונה מתוך קריאה בפוסטים ובכל זאת תמיד מתגבשת דעה... אז כמובן אני כותבת כאן רק מתוך פרשנותי את הרישום המהיר שאת מסרטטת כאן.

"לא רוצה" זה לא משהו שאני אומרת בשגרה. וגם כשאני לא רוצה לעשות משהו שהם מבקשים, נדיר שאני אשתמש במילים "לא רוצה".
כשכתבתי לך שיתכן וגם את אומרת לו הרבה פעמים "לא רוצה" - לא התכוונתי מילולית. אלא למה שאת מרגישה כלפיו. למשל, כמו שכתבת:
מעבר לזה שאני באמת מפחדת שמישהו ייפגע, אם להיות כנה עם עצמי, מה שהכי מרגיז אותי זה שהוא עושה את זה דווקא.
כלומר העמדה שלך היא של התנגדות אליו, אולי תמונת מראה של התנגדותו?

שליחה על ידי דנד_י* » 10 מרץ 2015, 01:33

אפשר גם לנסות עוד משהו.
ברגע שהוא נכנס לקטע כזה, עדיף לפני אם את קולטת את זה מגיע...
לפתוח בשיחה, על משהו אחר לגמרי, אבל שיחה איתו.
לספר לו משהו שקרה לך מעניין, כלב שראית או משהו כזה, לשאול אותו מה הוא בונה, מה הוא ממציא עכשיו וכו'.
ככה הוא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה - תשומת לב.
ואת לא מעירה לו וכועסת עליו. בלי להכנס בכלל ללופ של תעשה - לא רוצה.

היה לי קטע בסגנון לא מזמן, עם ילד קצת יותר גדול.
הוא בנה משהו ושיחק איתו וצעק בקולי קולות, אמא שלו אמרה לו שוב ושוב לשמור על שקט ולא לצעוק כל כך הרבה והמשיכה לשוחח איתי, והוא התעלם ממנה לגמרי, והמשיך לצעוק בקולי קולות תוך כדי משחק. אז שאלתי אותו מה הוא בנה, ושוחחתי איתו קצת על הבנייה שלו והמשחק שלו. ממש קצת. הפסקתי לגמרי להתייחס אליה והסתכלתי באמת רק עליו.
הוא המשיך לשחק אח"כ, בשקט. (קלטתי את זה רק שעה אחר כך, כן?)

שליחה על ידי ואם* » 10 מרץ 2015, 08:20

_אפשר גם לנסות עוד משהו.
ברגע שהוא נכנס לקטע כזה, עדיף לפני אם את קולטת את זה מגיע...
לפתוח בשיחה, על משהו אחר לגמרי, אבל שיחה איתו.
לספר לו משהו שקרה לך מעניין, כלב שראית או משהו כזה, לשאול אותו מה הוא בונה, מה הוא ממציא עכשיו וכו'.
ככה הוא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה - תשומת לב.
ואת לא מעירה לו וכועסת עליו. בלי להכנס בכלל ללופ של תעשה - לא רוצה.
היה לי קטע בסגנון לא מזמן, עם ילד קצת יותר גדול.
הוא בנה משהו ושיחק איתו וצעק בקולי קולות, אמא שלו אמרה לו שוב ושוב לשמור על שקט ולא לצעוק כל כך הרבה והמשיכה לשוחח איתי, והוא התעלם ממנה לגמרי, והמשיך לצעוק בקולי קולות תוך כדי משחק. אז שאלתי אותו מה הוא בנה, ושוחחתי איתו קצת על הבנייה שלו והמשחק שלו. ממש קצת. הפסקתי לגמרי להתייחס אליה והסתכלתי באמת רק עליו.
הוא המשיך לשחק אח"כ, בשקט. (קלטתי את זה רק שעה אחר כך, כן?)_
וואו (-:

_לספר לו משהו שקרה לך מעניין, כלב שראית או משהו כזה, לשאול אותו מה הוא בונה, מה הוא ממציא עכשיו וכו'.
ככה הוא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה - תשומת לב.
ואת לא מעירה לו וכועסת עליו. בלי להכנס בכלל ללופ של תעשה - לא רוצה._
זה ממש נכון. אני משתמשת בזה הרבה, ובאחוז גבוה מהמקרים זה באמת עוזר. במיוחד אם זה נושא שקרוב ללבו, אבל לא רק. גם אם אני מספרת לו משהו שקרה לי היום בעבודה זה בדרך כלל מצליח לשנות את האווירה. לא תמיד אני מצליחה לגייס את עצמי לטובת העניין - אני מודה שלא תמיד אני רוצה להושיט לו את הסולם כדי שיוכל לרדת מהעץ. ולפעמים אני גם מרגישה שלא משנה מה אני אעשה, יש אצלו איזה תסכול שצריך לצאת - מה שנקרא "זה ייגמר בבכי" - ועד שהוא ייפרק, לא יעזור כלום. לפעמים אני ממש מרגישה שהוא יוצר את הדינמיקה הזו שתוביל אותי לכעוס עליו. זה יכול להיות או שזו סתם רציונליזציה שלי?

כלומר העמדה שלך היא של התנגדות אליו, אולי תמונת מראה של התנגדותו? זה מאוד יכול להיות. אני צריכה לעבוד על עצמי יותר.

שליחה על ידי מיה* » 10 מרץ 2015, 22:08

צריכה לעבוד על עצמי יותר
רק מוסיפה כאן, (בתור מי ש"צריכה לעבוד על עצמה" גם:-)) שאולי המונח עבודה בהקשר הזה, הוא גם מעורר התנגדות. כלומר, שהתהליך של שיכוך ההתנגדות לא צריך להיות סיזיפי, קשה, או אפילו סתם "עבודה". אולי בדיוק להפך, פשוט להרפות ולהפסיק להתנגד, לחייך.

אני כותבת ממקום מאד מזדהה, מקווה שזה עובר...

צריכה, התיאור האחרון שלך מזכיר לי את הגדול שלי.
תגידי, היית אומרת שהוא צריך גירויים חזקים באופן כללי?

ולפעמים אני גם מרגישה שלא משנה מה אני אעשה, יש אצלו איזה תסכול שצריך לצאת - מה שנקרא "זה ייגמר בבכי" - ועד שהוא ייפרק, לא יעזור כלום.

רק בבאופן אפשר לכתוב דבר כזה בלי להישמע מטורפת לחלוטין, ולכן: ניסיתם פעם להוריד חיטה לשבוע-שבועיים?

גם אצלנו עזר להוריד חיטה... אבל לקח קצת יותר זמן עד שראינו שינוי. בערך חודש.

ואצלנו חיטה לא משפיעה כ"כ - אבל סוכר כן, בגדול.
(בכלל על הצורך בגירויים חזקים, שעימותים עם ההורים הם רק אסטרטגיה להשיג אותם - אצל הילד הפרטי)

שליחה על ידי דנד_י* » 11 מרץ 2015, 01:33

הקטן שלי היה כזה, בטח בגילאים האלה.
בדיוק כזה.
זה עבר באזור גיל 4-5,
הרבה שיחות עם אבא, לא בזמן הכעס, אלא ברגעים של שקט ביחד על איך ילד בוגר אמור להתנהג
ובאמת הפסקה של הסוכר.
אז לא יודעת מה השפיע מבין השניים...
ובדיעבד - הוא עם צליאק, אז מי יודע...

יודעות מה מדהים? שקראתי את כל התיאורים עד עכשיו, ולא זכרתי שגם אני עברתי את זה עד לפני שנתיים בערך.

ניסיתם פעם להוריד חיטה לשבוע-שבועיים?
לא...למה? איך זה קשור? הוא דווקא ילד שאוכל מאוד בריא - ולגמרי מעצמו - ניזון מהמון ירקות ופירות אבל גם אוכל לא מעט מוצרי חיטה. אשמח לשמוע עוד. סוכר לא חלק מהתפריט שלנו באופן כללי, אין ממתקים (והאמת שהוא יעדיף מלוח על מתוק) אבל לא יכולה להגיד שהבית נטול סוכר לחלוטין.

תגידי, היית אומרת שהוא צריך גירויים חזקים באופן כללי?
לא כל כך מבינה למה את מתכוונת ב"צריך גירויים חזקים", אבל אני כן יודעת שהוא מאוד רגיש לחום (הוא אומר על מים ממש פושרים במקלחת שהם שורפים לו, כשיש שמש הוא מבקש כובע ומשקפי שמש, ואוהב שהטעמים באוכל "חזקים" - חריף, מלוח) - זה קשור?

ותודה על כל התמיכה. זה ממש עוזר.