לא רוצה לחגוג יום הולדת לילדה

[חגלה_שמח*]

בעוד כחודשיים, תמלא לבתנו שנה. כבר מעכשיו, נושא חגיגת יום-ההולדת לקטנטונת, הוא סלע מחלוקת טעון בין בן-זוגי לביני, הגורם לויכוחים ותחושות קשות בכל פעם שעולה.

הוא: היא ממילא לא מבינה. מסיבת יום ההולדת היא מסיבת אגו להורים.
טקס מיותר, חומרי (מתנות), לא בריא (ממתקים), המוני, לא רואה את עצמי אותנטי
בסיטואציה. לא רוצה לחגוג, לפחות לא השנה, לא מבין בשביל מה, לא רוצה לשתף פעולה.

אני: בודאי שהיא מבינה. אם עושים את הדברים עם כוונה- הרמה על כיסא, כיבוי
נרות, שירה וכו'- כל אלו עשויים להיות טקסים יפים ומשמחים בשבילה ובשבילנו.
נכין כיבוד טבעוני. לא חייבים לפתוח מתנות בצורה ראוותנית. אפשר להזמין פורום
מצומצם. אולי להכין תוכנית אומנותית קצרה עם ערך מוסף.

ההורים שלי: מחכים ליום ההולדת בכליון עיניים! אצלנו בבית! המון אוכל! המון מתנות! אירוע גדול!
איזו שמחה! נכין הכול! נכין לה זר! נקנה לה שמלה! נוציא כסף! אולי גם נוציא קצת עיניים
על הדרך!

מרגישה שכל זה הוא מיקרוקוסמוס לתיווך האינסופי בין העמדה של בעלי לעמדה של הורי לעמדה שלי לגבי הכול. כל-כך עייפה מזה. עצוב לי לחשוב שיכול ליהיות שכן נחגוג ובן זוגי יעמוד שותק, מסרב להצטרף לחגיגה. הוא אבא נפלא, מעורב, מאוהב, אך דעתן בלתי מתפשר, ותמיד נוטה למרוד ולצאת נגד המקובל. חלק ממה שהוא אומר נכון ונוקב, אך הוא מצויין בלהגיד מה לא- ולא מציע את הכן. זו אולי נשמעת סוגייה של מה בכך, אך היא מאוד טעונה וכואבת לי ומעוררת ריבים קשים ביננו.

אשמח לשמוע דעות, הצעות, אולי מישהו חווה משהו דומה ואיך פתר אותו? איך אתם חגגתם יום הולדת ראשון?

[פלוני_אלמונית*]

_הרמה על כיסא, כיבוי
נרות, שירה וכו'_
אלה לא פעולות שמתאימות לגיל שנה.
חגיגה לעומת זאת תמיד טובה ומתאימה, בכל גיל.

האם הוא חייב לבוא למסיבה כזו? להשתתף? ליזום?

[חלוקית_נחל*]

אנחנו רואים את ימי ההולדת של בנותינו כהזדמנות לארח את המשפחה וחברים קרובים ולהנות מן החברותה. אנחנו ממעטים בטקסים. השנה, לקראת יום הולדת 4 קיימת כבר דרישה להתייחסות קצת יותר רצינית, וגם לאחר שנחשפה לסגנון ה"מקובל" של ימי ההולדת. אני מניחה שנוסיף איזו הפעלת יצירה נחמדה ונכין לה כיסא מיוחד וזר. זהו.
אין אצלנו טקסי מתנות. או ששמים בצד או שנותנים להן. אנחנו לא מייחסים לכך חשיבות וכך גם הן.

בכול אופן נקרא לי שהעניין הוא חוסר התאמה או השקפות שונות עקרוניות שמגובות ביחס/תקשורת "צורמני" כשהיומולדת היא עוד סיבה לבטא את זה. נראה לי שמה שחשוב זה ליישר קו עם זוגך ולהסכים על משהו ולהוציא את הציפיות של ההורים שלך מן המשוואה.
היום/אירוע הזה יהיו מה שתחליטו, אצלנו כאמור זה ממש לא טקס אגו אלא מפגש חברתי, אינטימי, בריא וכייפי. זו הזדמנות לפגוש חברים אהובים ולארח את המשפחה. סיבה משמחת להתכנסות

[א_ל_א_ן*]

ראשית אני רוצה להגיד, שאת בטח פגועה מזה, כי זה מאוד מעליב.
שנית- עדיף שיום ההולדת, היום שבו נולדה הנסיכה, הוא יום ההולדת, ולכן זו שמחה וחגיגה פנימית ענקית ונפלאה.
לדעתי כדאי להחזיר את המושכות לידיים שלכם. שלך ושל בעלך.
תעשו את זה אצלך בבית, וככה את ובעלך תתנו את הטון, את הגוון לכל האירוע.
לא צריך ממתקים. אפשר להכין אוכל אמיתי.
גם לטעמי, לא צריך ואפילו לא כדאי להרים על כסא. יותר כיף להרים על הידיים. היא בת ש-נ-ה. אם בעלך אלרגי לבלונים ושירי יום הולדת רגילים, אולי הוא בעצם אני. תוותרי גם על אלו. אבל תצייני את היום הזה, ותחגגי אותו עם אנשים. אל תתני לו להרוס.
תסבירי לו שאת שמחה, וכשאת שמחה את רוצה לשמוח עם עוד אנשים ביחד איתו.
אולי אתם אנשים של פיקניק בטבע?
שיהיה במזל טוב טוב טוב.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

אך הוא מצויין בלהגיד מה לא- ולא מציע את הכן.
אז תשאלי אותו מפורשות: "חשוב לי כן לציין את היום הזה, איך אתה מציע לעשות את זה?".

[נועה*]

אצלנו מארחים את המשפחה לארוחה. תלוי במצב רוחי וכמה בא לי לטרוח עבור זה. זו יכולה להיות ארוחה מלאה או רק קפה ועוגה, פירות, אגוזים....
מעולם לא ארחתי על ממתקים (למעט עוגה ביתית).

בשנה האחרונה (גיל 7 ו- 5) נפגשנו עם חברים קרובים ביער, עשינו מדורה קטנה, ארוחה קטנה והיה נפלא.
גם בגיל צעיר יותר חגגתי מחוץ לבית בגינה ציבורים נעימה.

[ש_י_ר_י*]

מסכימה מאוד עם חלוקית - חשוב שתיישרו קו בנושא הזה אבל לא רק, כי זה הולך ומסתבך מכאן...

אני יכולה להגיד לך מניסיוני, שאני מאוד מאוד נגד ימי ההולדת הרגילים (שלא לומר גרנדיוזים כיום). מין אורגיה משונה של ממתקים, גירוי יתר ופלסטיק זול. אבל בעקבות בנדוד במשפחה, שהוריו הפיקו לו לגיל 3 מיני-חתונה (לא צחוק, 200 איש...) הוא גם ביקש כל מיני דברים שהיה לי קשה לספק לו. אז עושים פשרות. בלי ממתקים זו התחלה טובה. אוכל בריא יותר, אפילו עוגה בריאה יחסית...
בעניין המתנות - דווקא בגיל שנה קיבלנו בדיוק מה שהיינו צריכים מכל אחד. מתנות לא גדולות אך משפרות חיים, כמו בגד חגיגי או צעצוע ראשון לאמבטיה. אולי זה כי היינו מאוד ספציפיים ושאלו אותנו לפני מה אנחנו צריכים/רוצים.

בגיל שנה היא אמנם לא תבין בדיוק מה העניין, אבל להרגשתי זה יכול וצריך להיות יום הולדת לאמא ולאבא! שנה מאז שהפכתם להורים זה לא הולך ברגל, ואני מבינה מאוד את הצורך של אנשים לחגוג ( חוץ מזה שחגיגה זה תמיד דבר מבורך! ). זה גם בערך היום הולדת היחיד שאתם יכולים לעשות ממש כרצונכם

[נועה*]

רציתי לומר עוד משהו בעניין המתנות.
אני נגמלתי מהבושה ושואלת את הקרובים לי (סבא, סבתא, דודים) כמה פחות או יותר הם רוצים להוציא וקונה בשמם משהו.
ואז אני קונה דברים איכותיים, לא פלסטיק ושהילדים צריכים בזמן הזה.
לפעמים אני מאחדת את כולם לדבר גדול שהילד רוצה/צריך.
דברים שלא אוכל לקנות לבד ובכל זאת רוצה שיהיו אותם לילדיי.

שהוריו הפיקו לו לגיל 3 מיני-חתונה (לא צחוק, 200 איש...)
יש דברים כאלו, זה ממש הזוי.

ודבר אחרון,
_מרגישה שכל זה הוא מיקרוקוסמוס לתיווך האינסופי בין העמדה של בעלי לעמדה של הורי
לעמדה שלי לגבי הכול_
הייתי מתמקדת בלדבר איתו על הנושא הזה, ויום ההולדת יפתר מעצמו.
יום ההולדת הוא רק משהו חיצוני, בכדי שתוכלו לברר ביניכם ובין עצמכם את עמדותיכם בנושא החינוך.

[תבשיל_קדרה*]

עם מי חשבת לחגוג?

לדעתי, יום הולדת שנה, בעיקר לילד ראשון, הוא בעיקר "יום השנה ללידה", כלומר זו באמת חגיגה לאמא.
אני חושבת שאת יכולה לומר לבן זוגך, בלי בושה, שאת רוצה לחגוג את זה.
אבל כל ה - מתנות-נרות-עוגה-להרימלכסא לגמרי יעבור מעל לבת השנה, ואם עוד תכרכרי סביבה עם "תראי, סבתא הביאה לך את הבינבה הזותי", אז היא גם תסבול...

לכן אני אומרת - תחגגי. את זכאית לחגיגה. בקשי ממנו שיחגוג לך. בהנחה שהוא אוהבותך, הוא יעשה את הג'סטה הזאת בשבילך.

[דבורית*]

ביום הולדת שנה חגגנו עם כל החב'רה שלנו ומשפחה (היו 60 איש!) ביער,
היה כייף גדול (בגלל שלא התחתנו ולא עשינו כלום כשנולדה התחשק לנו "ארוע" )
כל אחד הביא משהו לאכול
והיה מעולה...כלת השמחה לא הבינה כלום אבל שמחה מהאנשים ומההתרחשות...
אני ד"א הרגשתי כאילו החגיגה היא בכלללכבודי שהנה לפני שנה "נולדתי" בתפקיד האמא.

ביומולדת שנתיים אמרנו- יאללה נארגן שוב מפגש...הגיעו החברים והילדים שלהם והמשפחה,
הפעם אצלנו בחצר, הביאו משהו לאכול, היא עדיין לא לגמרי הבינה על מה המהומה אבל נהנתה מהחברה ומהזר,
את המתנות נתתי לה כל השנה אחרי זה טיפין טיפין...
היה כייף
התעייפנו לאללה...

ביומולדת שלוש, כשהיא כבר היתה בעניין אנחנו היינו מותשים מהפקות
עשינו משהו רק עם הבנידודים על הדשא של הורי
היא מבחינתה היתה שמחה לחינגה גדולה יותר.
אנחנו היינו שבעים.

מאז כל שנה היא רוצה יותר ואנחנו "מקטינים"
מה שאני אומרת, יהיה עוד הרבה זמן והזדמנויות לימי הולדת גדולים,
את השמחה שלכם על שנת ההורות הראשונה אפשר לחגוג
בעוד דרכים, משהו שמתחבר לשניכם ובאמת לא מחייב בלונים והרמות.

הא.. ומתנות מהסבים אני תמיד "מתעלת" למשהו שצריך
למשל אופניים בגיל מאוחר יותר
0בעצם גם בגיל שנה הם קנו תלת אופן כזה עם מקל)
לא מתביישת לבקש והם לא מתביישים לשאול.

והיי, מזל טוב!

[חגלה_שמח*]

ראשית תודה על כל התגובות ונקודות המבט.
שנית, חשוב לי להבהיר שאני רחוקה אלף שנות אור מג'יפ ורוד או ירוק או סגול, או, בכלל זה, מלהזמין יותר מחמישה-עשר בני משפחה וחברים בקרוב, או מלהוציא סכום צנוע ביותר, או מלהשתמש במאורע לצרכי ניקור עיניים וכדומה.

אבל,

סרוב מוחלט לחגוג את יום ההולדת הראשון של ילדתנו? קשה לי שלא להתרגז מהסגפנות המוגזמת של בן-זוגי, להסתייג מהפילוסופיות הנוקבות שלו בנושא ולהבין מדוע צריך לעשות עניין כה גדול ממשהו כה פשוט.
אין הבדל רב בין לחגוג בצורה גרנדיוזית לבין להתנגד בצורה גרנדיוזית.

אנחנו בהחלט טיפוסים של פיקניק בחוץ ויש מקום מושלם ליד הבית.
אוקיי, אני מקבלת, אפשר להרים על הידיים במקום על כיסא. אני חושבת שההרמה היא מחווה כייפית ורואה בעיני רוחי את הילדונת מחייכת וזורחת בסיטואציה, רק חבל לי שאין סיכוי שאלו יהיו הידיים של אבא שלה שירימו אותה.
אני לא רואה כל פסול בלשיר (היא בפרוש נהנית כששרים לה, כשמוחאים כפיים) וגם לקבל מתנות זה יופי, רק שאין צורך לעשות עניין רב מידי מפתיחתן.

לפני זמן מה, היינו ביומולדת שנה של בן של חברים. לא הייתה שום התייחסות לילד. סתם, ישבנו. שתינו בירה. היו שישה וחצי בלונים.
לא נאמר דבר בנושא ציון יום השנה ללידה או לילד. הרגשתי תחושת ריקנות וציניות מההורים והחברים. כאילו מתביישים לחגוג.
חס וחלילה לא לעשות משהו עם קצת טקסיות או מסורת. בשבילי יום הולדת, אפילו שנה, זה בדיוק זה: התחלה של מסורת. של מעגליות החיים שנחגגת.

אמשיך אחר-כך. כלת השמחה מתעוררת.

[אהבת_עולם*]

אין הבדל רב בין לחגוג בצורה גרנדיוזית לבין להתנגד בצורה גרנדיוזית.
מסכימה !

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני מסכימה עם בעלך.
אנחנו אמנם עשינו מסיבת שנה אבל בדיעבד התברר כמיותר...
היא באמת לא ממש תבין ויכולה להנות לא פחות מלנסוע לים אתכם.
אם בא לך לעשות משהו חברתי בשבילך - סבבה. אבל לגיל שנה...באמת מיותר.

[רויטל_S*]

אנחנו חגגנו במצומצם , עם משפחה אבל כן נתנו לעצמנו את האפשרות להתרגש - עוגה יפה שעיטרתי במיוחד , קישוטים והלבשנו אותה בשמלה חדשה . אני חושבת שחשוב לעשות מה שהלב מרגיש , אפילו אם קוסמת אומרת שבדיעבד התברר כמיותר השאלה היא מיותר למי ? זכותך וזכותו לחגוג במלאות שנה להיותכם הורים וגם מותר לעשות מחוות קטנות לילדה כדי שבעוד 20 שנה היא תתרגש למראה תמונות מיום הולדתה הראשון . זה ארוע שלא חוזר על עצמו (יום הולדת ראשון) אומנם יבואו עוד רבים אחריו (אמן ואמן) אבל התחושה של מלאות שנה ראשונה היא אחרת , תחגגו תנצלו כל רגע להנות , אם הוא לא בעד אז תתכנני את ושהוא יגיע כשאר האורחים .
בעלי לא רצה את כל המהומה שמסביב להכנות אז לקחתי על עצמי את הכל , האחים שלי עזרו והיה כיף גדול , בסופו של יום בעלי מאד התרגש ושמח עם בתו הבכורה .

[יומולדת*]

גם אנחנו חגגנו יומולדת שנה בעיקר בשבילנו כהורים, במיוחד כי לא עשינו מסיבה לאחר הלידה.
בדיעבד, לנסיכה זה לא ממש היה משמעותי בגיל שנה, בגיל שנתיים זה כבר היה עניין אחר (כבר הבינה והתרגשה ושמחה)

[חגלה_שמח*]

יכולה להבין איך עולה מהכתוב תמונה של איש אנוכי וקשה.
לפעמים אני אכן חווה אותו ככזה, אך האמת צריכה להאמר:
הוא בעל ואבא רגיש, מסור, טוב-לב ומהרבה בחינות הוא קל ממני בהרבה.

סיפור החתונה שלנו: הוא, עמדת מוצא- בשביל מה צריך לעשות עיניין? לא מוכן לגועל נפש. נעשה משהו רק אנחנו.
לא רוצה כמו כולם. לא מוכן שהדודות האלו יהיו במסיבה שלי. תאוריות, נימוקים, ויכוחים, פילוסופיות. אני, עמדת מוצא- למה להסתבך?
דמעות, שיחות, הסברים, גישור מול ההורים וכו'. הסוף- פשרה שהובילה לחתונה יפיפיה ובלתי נשכחת, יום שכולו שמחה, שישים איש בטבע,
היום המאושר בחיינו.

ולמה אני מזכירה את זה? כי זה נותן לי תקווה שגם במקרה הזה נמצא את הדרך.
חבל לי שהוא כל-כך עקשן חשבתי על זה שאולי זו תגובת נגד מאוד חזקה
לבית שבא ממנו.

[עוד_אמא_לארבעה*]

מסכימה עם החכמות שמעליי (מרוב שמסכימה, לא יכולה לצטט כי זה יהיה יותר מידי...).
אצלנו לא חגגו מעולם יומולדת שנה. גם שנתיים בקושי. אם כבר אז ממש בקטנה ובלי יותר מידי טררם. הקטנים לא מבינים מה העניין, ועבור עצמו מעולם לא חשתי צורך בחגיגות או ציון הולדת הילד, שנה ללידה, וכן הלאה.

[אפרת_נ*]

חגלה שמח, יכול להיות שאנחנו נשואות לאותו אדם?

[דניאלה*]

מצטרפת לקודמותיי: אצלנו לא חגגו מעולם יומולדת שנה.
אני מסכימה שבכל מה שקשור לילד זה פשוט מיותר מיותר
ולדעתי גם ביומולדת שנתיים זה מיותר למדי
(את זה כבר חגגנו, אבל לגמרי כתירוץ להיפגש עם חברים ולא בשביל הילדה...)
מה שכן, אם את רוצה לחגוג, זה עניין אחר.
ונראה לי שמשהו כזה גם יותר קל להסביר לבנזוג לא?
זו חגיגה בשבילך, לרגל יומולדת שנה של הילדה, כי את מרגישה צורך לחגוג ולפתוח במסורת. גם את זה הוא לא יכול להבין?
(לא שואלת בהתרסה, אלא כדי לברר אם ניסית להסביר לו כך)

[שרית_אמיר*]

לדעתי - החשוב ביותר זה להגיע להבנה והסכמה בינכם מה כן, אחרת מדי שנה לקראת יומהולדת האוירה תהיה מתוחה ולא נעימה, וזה הרי אמור להיום יום נעים ושמח.
כשבתי חגגה שנה- השמחה היתה רבה חברים ושכנים היא עמדה בפתח וציפתה למתנה וממש התנהגה ככלת שמחה. ( לא ברור איך בגיל שנה זה היה) מאז ועד היום 14 שנה כל יומהולדת שלה זה פסטיבל המוני והפקה גדולה- היא אוהבת את זה חודשים מראש מתכננת מה יהיה וכו... - ואני זורמים איתה.
לבן לעומתה התחלנו לחגוג רק בגיל שנתיים וגם אז בקטן וצנוע ומאז ועד היום החגיגות שלו קטנות וצנועות יותר- כי אותו זה פחות מענין.
אנחנו כהורים ניסינו ומנסים לתת לילד/ה להביא עצמו לידי ביטוי ביומהולדת.
יחד עם זאת היינו עם חברים שחגגו בקטן וצנוע עוגת גזר, פירות יבשים ועדין היתה אהבה ושמחה.
אין מתכונת אחת לאיך חוגגים, אך אסור שחגיגה זו תהווה מכשול ומשבר ביחסים. ( אגב הורים יכול ם להציע) ההחלטות צריכות להיות של הזוג עצמו.
מזל טוב

[סיגל_ב*]

אני חייבת לומר לך, שהעניין האמיתי כאן הוא לא יום ההולדת, אלא מאבק השליטה בינך לבין האיש שלך. ממאבקים כאלה יוצאים רק מפסידים - כולם, ובפרט הילדים. הצרות של יום ההולדת, אם כן תרימו אותה או לא, יראו מגוחכות ממרחק של זמן.
אם זה המצב, הייתי מתרכזת בחיפוש אחר טיפול זוגי טוב שיעזור לכם לצאת הלופים של המאבק (כי אני משערת שאתם רבים על עוד עניינים, כתבת שהוא דעתן בלתי מתפשר, כנראה שהוא חושב אותו דבר עליך... |חיוך אוהד|).

ובעיניי,
מסיבת יום הולדת לילד שבה אבא לא משתתף - לא שווה את המסיבה.
הילד מרגיש את הקרע. ומרגיש שזה "בגללו". זה חתיכת משקל. כבר עדיף לא לחגוג.

הייתי עושה שני דברים במקביל:
עושה עבודה עם עצמך על המחשבה שלך שחייבים לציין את יום ההולדת בצורה מסוימת שאת חושבת לנכון, אחרת... זה לא נקרא יום הולדת, וזה נורא.
ביירון קייטי יכולה מאוד לעזור בקטע הזה, מכירה את שיטת העבודה? יש מישהו שיכול לעשות איתך את זה?

אחרי זה, הייתי מחפשת רגע של תקשורת שפויה ורגועה ביניכם,
יושבת איתו בנחת, ובאהבה, מנסה לברר מה הצרכים שלו, משקפת לו אותם, משקפת לו את הצרכים שלך, ואז מעבירה אליו לגמרי את הכדור ושואלת אם הוא יכול לדמיין דרך לציין את היום הזה, בצורה שתתאים לצרכים שלו.

אגב, ברמת ההצעה הפרקטית, אפשר גם לחגוג רק שלושתיכם:
לצאת לטיול, פיקניק, חוף הים. לא חשוב מה תעשו, העיקר המקום שממנו אתם באים.
את יכולה לחגוג יום הולדת כמו שאת רוצה על אפו ועל חמתו, וכל האווירה בבית תהיה עכורה,
ואת יכולה לציין את היום בהכנת זר פרחים מפרחי בר שקטפתם (לא מוגנים, לא מוגנים), ולהיות בתחושה של אחדות ואהבה.

כי אם את שואלת אותי, זה כל העניין שכדאי להוציא מיום הולדת:
חגיגה של חיים, של היחד, של האיחוד שלכם כמשפחה ושל האהבה שיש בין כולכם.

@}

[סיגל_ב*]

העבודה של ביירון קייטי

[תמרוש_רוש]

אני מאוד מזדהה עם בעלך.
כבר הייתי במספיק ימי הולדת לבני שנה, וראיתי שהם פשוט לא מבינים על מה כל המהומה.
או שסתם מוצאיפ פינה קטנה לשחק בה.
או שבדיוק באותו יום הם חולים.
או שהם מתעייפים מהבלגן ונרדמים באמצע המסיבה.

המסיבה הכי גרועה שהייתי בה (חטעמי) היתה לילד בן שנתיים שהתבייש קשות, לא רצה לכבות את הנרות, ובמקום להכניח לו ולכבד את המגבלות שלו ההורים לחצו ולחצו עד שהוא הסכים, אבל בגלל שמצלמת הווידאו לא פעלה הם לחצו עליו לעשות את זה עוד פעם!
זה עזר לי לגבש דעה מאוד שלילית על כל הנושא. בצצירוף העובדה שימי ההולדת שלי היו תמיד מרגשים ו/או מלחיצים מדי ובסוף הייתי בוכה.

מזל שבעלי בראש שלי בדיוק
ואנחנו מאוד רחוקים מהמשפחות :-(
אז בגיל שנה - לא חגגנו לילד שלנו. (ובעלי תמיד מזכיר לי שזה אומר שיש לו מסיבה אחת ב"חשבון חיסכון", והוא יוכל לקבל אותה במועד אחר לפי רצונו )

בגיל שנתיים - עשינו פיקניק בגן ציבורי שקט ויפהפה והיה נפלא. חוץ, דשר, לא פורמלי. בהזמנות כתבתי לכולם "אנא אל תביאו מתנות, העיקר שתבואו ויהיה כיף", וכולם באו והיה כיף. כמובן שהפשוש לא ישן צהריים לפני כן, כי הוא חש את ההתרגשות, אז באמצע המסיבה הוא בא אלי, ינק, ו... נרדם. ככה, על הדשא, באמצע המסיבה. אבל כיוון שהכל היה כל כך רגוע, בלי תכנית ובלי הפעלות, לא היתה שום בעיה.
אני מאוד שמחה על איך שזה הלך. התאים לי.

מצד שני, חברה שלי חגגה יומולדת שנה לבת שלה, כלומר בעצם לעצמה, ואמרה שזו היתה בפירוש חגיגה לעצמה על זה שהיא צלחה את השנה הראשונה הקשה בהצלחה (היא חד הורית). לגמרי הזדהיתי עם זה.
כמובן, הילדה נרדמה במסיבה

ואיך זה לתווך בין הרצונות שלך לאלה של עלך ושל המשפחה? לא יודעת. זה נשמע מאוד לא קל. אני חושבת דבר אחד קטן: אני מרגישה את החשק להודיע לבעלך חדמשמעית, שעם כל הכבוד לדעות הנחרצות שלו על מה נכון ומה מתאים (דעות שאני, כאמור, מזדהה ומסכימה אתן כמעט מילה במילה), "מותר" לו גם להיות אוהד ותומך ומבין אותך. נשמע שאת כן רוצה לציין את היום. את כן רוצה משהו שיהיה טקסי וחגיגי, גם אם זה טקס קט, של דקה-שתיים. האם הוא לא יכול להזדהות עם הרגש שלך והצורך שלך? מן הסתם כן. האם הוא יכול לחשוב על איזה משהו שגם יאפשר לך להביע את החגיגיות והסמליות של היום, וגם לא יעלה לו על העצבים? מן הסתם כן. תחשבו על זה ביחד.... קודם תיישבו את העניין בין שניכם. תגעו לאיזושהי הסכמה הדדית. ורק אחרי שהגעתם למודוס אופרנדי, להבנה הדדית, למצב שבו כל אחד מכם אומר לשני: "נכון, אני מבינ/ה מה את/ה מרגיש, את/ה רוצה כך וכך וכך, ונראה לי ש... XYZ יכולים להתאים לגישה שלך, וגם לשלי". ורק אחר כך להתחיל לתווך את זה למשפחה המורחבת. רק אחרי שכזוג מצאתם את עצמכם ויישבתם את העניין ביניכם.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

כל מילה - תות אורגני.

[ש_י_ר_י*]

וואו תמרוש רוש, הזכרת לי שבה-מ-ו-ן מסיבות שאני זוכרת ילדי היום הולדת בכו בשלב זה או אחר... כמו שכבר אמרתי למעלה, גירוי יתר בשילוב עם מתח מצטבר בכמה ימים לפני = בכי. פשוט חייבים להוציא את הלחץ הזה החוצה!

[או_רורה*]

יו, תודה על הדף הזה.

אני קצת תאומתו של הבעל הדעתן (צדקן?) הנזכר לעיל (של פותחת הדף).

אכן, הייתכן שכך נראים הדברים במחוזות המיינסטרים?
בעלי כבר שנתיים ועשר (מאז שנולדו הילדים) מנסה לגרום לי לוותר על הצדקנות והויכוח הנוקב עם כל דיכפין.
(בעיקר עם דיכפין המשפחה שלו...)
ולנסות לא להצטרך לצאת צודקת מכל דבר ובכל עניין, ולפעמים להניח לדברים, פשוט כך.

קשה לאנשים כמוני. קשה.

גמישות מחשבתית? מה זה?

[תזמורת_הים*]

_אני חייבת לומר לך, שהעניין האמיתי כאן הוא לא יום ההולדת, אלא מאבק השליטה בינך לבין האיש שלך. ממאבקים כאלה יוצאים רק מפסידים - כולם, ובפרט הילדים. הצרות של יום ההולדת, אם כן תרימו אותה או לא, יראו מגוחכות ממרחק של זמן.
אם זה המצב, הייתי מתרכזת בחיפוש אחר טיפול זוגי טוב שיעזור לכם לצאת הלופים של המאבק (כי אני משערת שאתם רבים על עוד עניינים, כתבת שהוא דעתן בלתי מתפשר, כנראה שהוא חושב אותו דבר עליך... |חיוך אוהד|)._
חושבת בדיוק אותו דבר |Y||Y|

[סיגל_ב*]

ואז מעבירה אליו לגמרי את הכדור ושואלת אם הוא יכול לדמיין דרך לציין את היום הזה, בצורה שתתאים לצרכים שלו.
בצורה שתתאים לצרכים שלו ושלך.
זה מה שהתכוונתי לכתוב ומשום מה נשמטה לי מילה נורא חשובה.... הצרכים שלך לצד הצרכים שלו צריכים לקבל מענה. ואולי דווקא לו, לאישך, יהיה פתרון שטוב לשניכם.

[לא_אוהבת_טכסים*]

ואם הצורך שלו הוא לא להשתתף במסיבה כזאת זה ממש בסדר. שחררי אותו מזה.
אף אחד לא צריך לוותר או להתפשר.
את תארגני יום הולדת והוא יחליט אם להגיע או לא.
לא צריך לעשות הכל ביחד. כל אחד ישחק את המשחק שלו ויכבד את המשחק השני.

את מסיבות יום ההולדת הראשונות של בנותיי (התחלתי לחגוג להן רק מגיל 3), אירגנתי כשבן זוגי היה בעבודה.
היתה עוגה, נרות , ומי מהחברים שהיה בשכונה באותה שעה. (הודעתי לכולם רק באותו היום).
היום כשהן כבר יותר גדולות הן מבקשות משחקי חברה ומזמינות את החברים שלהן מראש.
אף פעם לא עושים עניין ממי שבא או לא בא.

[פלוני_אלמונית*]

נראה לי שאם שמים את הילדה במרכז אז השאלה היא מה הצורך שלה? וילדה בת שנה בטח לא צריכה הילולה והמון רב ומלא אנשים ומתנות וכסא וכו'
ועבור ילדה התכוונות פנימית ביום הזה היא רבת משמעות מהרבה דברים חיצוניים יותר
ולי משום מה יש תמונה אינטימית של שלושתכם בבית אולי סביב נר, זר פרחים, שיר יומולדת אחד קטן, חוגגים שנה להולדתה ולהולדתכם כהורים
ההתמודדות עם המשפחה הרבה פעמים לא פשוטה, אבל אם תהיו בטוחים בדרככם יהיה אולי יותר קל להציג החוצה את הבחירה...
כך או כך יומולדת שמח ובהצלחה

[חגלה_שמח*]

אני קוראת ומעבדת.

מעל לכל, זועק לי שיום-ההולדת המתקרב והמחלוקת סביבו,
הוא רק סימפטום לחילוקי דעות ולהבדלים מהותיים בין בעלי וביני.
אף על פי שכנראה מאוד קשה להסיק זאת משכתבתי כאן
ולמרות ששנינו בעלי מזג סוער ולעיתים וכחני ועקשני,
אנחנו זוג אוהב עד למאוד והתקשורת בינינו טובה, עמוקה וכנה.
השנה הראשונה כהורים, מעלה על פני השטח ומחדדת פערי
גישה ועמדה שהיו, כפי הנראה, רדומים. דווקא ההבנה הזו,
מעודדת אותי לחתור ביתר שאת למצוא שביל זהב לחגוג בו
את יום השנה, כזה בו נהיה שלושתינו שמחים.
אני מאמינה ויודעת שאם בעלי ואני נהיה שמחים ומאוחדים סביב החגיגה ובכלל,
כך גם הילדה. אני מרגישה מוכנה יותר לשוחח על נושא יום ההולדת
ממקום רך וסלחני יותר ומאוד שמחה שכתבתי, פרקתי והקשבתי כאן.

אמשיך לעדכן.

[רוקדת_לאור_ירח*]

רק עכשיו ראיתי.
בעייני מיותר, למרות שאני חגגתי עם המון אנשים: גם כי לא עשינו מסיבה ללידה והרגשתי צורך. גם כי כשהיא היתה קטנה היא בקושי ראתה את הצד של אבא שלה אז זו היתה הזדמנות שהיא תראה אותם כי סתם הם לא באים כמעט. וגם כי לחצו עלי מאד לעשות.
לא הרמנו על כיסא וכו'. מה שכן עשיתי שנה מאוחר יותר והלאה כדי לאזן זה ארוע בחוץ . הכל היה נראה לי המוני מדי, יותר מדי אנשים, יותר מדי בלגן לילדה קטנה, אז פשוט הזמנתי את כולם לפיקניק. דאגתי לאוכל וכו' אבל לא עשינו איזו פעילות מיוחדת, מקסימום פעם עשינו תפוחי אדמה במדורה אז הילדים הביאו עצים. ככה יצא שלא היה סביבה טררם מיותר אבל כן ריציתי את מי שרצו אירוע גדול. משנה לשנה אני עושה פחות ופחות, וחוץ זה פיתרון טוב שמצאתי באופן כללי.
עכשיו היא מבקשת שירימו על כיסא ונרות וכל זה אז כבר לא איכפת לי, אני עדיין משתדלת שיהיה קטן, מה שמאד קשה במשפחה האובססיבית שלי ועם הילדה שלי שמשווה את עצמה כל הזמן לאחרים וחסר לי שהיא תסתובב עם רגשי נחיתות כי לבני דודים שלה עשו יותר. לפחות הגעתי למצב שאני מרכזת מתנות ובדרך כלל אין יותר מ 3-4 מתנות כי אני מחברת אנשים למתנות משותפות וקצת יותר יקרות כי אני לא סובלת שיש מיליון מתנות והילד אפילו לא יודע ממי הוא קיבל מה ובעייני זו הצפה מוחלטת.

[פלונית*]

אצלנו המשפחה (עם סבים ודודים) נפגשת בחגים ובימי הולדת של הילדים. זה מאד נחמד. פגישה קבועה כזו, כולם יודעים שבמרץ יש אחת, במאי אחת וכן הלאה, ואיפה כל אחת. עושים פיקניק, מקשטים קצת, שרים ומרימים, עוגה חגיגית, מתנות צנועות ומוזמנות, בדרך כלל. לכל הילדים במשפחה סגנון יומולדת קבוע, פחות או יותר, שהם מחכים לו מאד. רק לילד החורף שלי המסיבה בבית, אבל גם באותה מתכונת. הקביעות, בעיני, מורידה לחץ וציפיות, והמפגש מאד נעים.

[כאן_אימשלו*]

אני לא קראתי את כל ההודעות, רק את הראשונה שלך.
גם בעלי לא אוהב מסיבות, רעש וצילצולים. גם הוריו לא. הם רצו שנעשה את החתונה במסעדה עם כמה אורחים. מה שהיה בסוף זו חתונה של 250 אורחים, מוזיקה, אלכוהול ומלא בשר.

תמיד הרגשתי שהנושא הזה של חגיגות יכול לגרום לקרע ממשי ביני ובין בעלי כי אני מאד אוהבת מסיבות. מאד.

אז אני פשוט קובעת עובדה. לא משאירה פתח לדיון.
ועם הזמן בעלי למד ליהנות מהמסיבות האלה, והשנה המצב הכלכלי לא היה מזהיר, וחשבתי לוותר, והוא זה שעמד על כך.
והיה מקסים.

אני יודעת שזו עצה קצת בוטה ולא סובלנית, אבל אני מעדיפה "לגרור בכוח" את בעלי לדברים שמחים מאשר שהוא "יגרור בכוח" אותי לויתור על דברים שמחים.

[סיגל_ב*]

_השנה הראשונה כהורים, מעלה על פני השטח ומחדדת פערי
גישה ועמדה שהיו, כפי הנראה, רדומים._
השנה הראשונה כהורים יוצרת זעזוע עמוק אצל רוב הזוגות. חשוב שתדעי שזה נפוץ ביותר.
אבל מה שהשנה הזו מעלה לרוב, זה לא פערי עמדה או דעות - למרות שזה מה שנראה במבט ראשון - אלא סיטואציה של מאבקי שליטה. מי יחזיק את ההגה.
נסי להתבונן בריבים אחרים שלכם, ותראי אם זה המכנה המשותף בכולם: האם אתם רבים על דרכו של מי תקבע. אם זה המכנה המשותף, אז תאמיני לי שזה לא הגישה לחיים, או ההורות, או הטעם האישי בבחירת בדי ריפוד. זה משהו מהותי ועמוק יותר, שנוגע בבסיס של דינמיקת היחסים ביניכם.
לבד קשה לראות את זה, לראות מה התפקיד שממלא כל אחד במשחק הזה, וקשה לדעת גם איך לצאת מזה. וזה יכול להביא קשיים מאוד מורכבים גם כשיש אהבה גדולה.
לכן הצעתי לך ולו טיפול זוגי טוב. כי זה לא הפערים. זו הדינימיקה שביניכם.

ברמה הפרקטית כרגע, קודם כל, כל הכבוד לך על ה מקום רך וסלחני יותר. לבוא בגישה כזו, כבר יכול לפתוח את הלב של שניכם, אחד כלפי השני.

אני רוצה רגע להציע לך לשקול עם עצמך משהו קצת נועז:

1. בדקי עם עצמך אם אכן את מרגישה שיש כאן מאבק של שני קברניטים שרבים מי ישיט את הספינה. אם תראי שאכן כך, חשבי רגע: מה יותר חשוב, איך תהיה מסיבת יום ההולדת של בתכם המקסימה (בגיל שהיא לא תזכור הרבה מזה), או אולי לנסות לשחרר את המאבק הקשה שניצת בין הוריה? מה שוקל יותר, איך ייראה יום אחד - יום ההולדת, או איך ייראו כל הימים בתקופה זו? מה יותר חשוב לך? ולמרות שנראה כאילו יש כאן תשובה נכונה יותר, אני משאירה את זה פתוח לגמרי. אין תשובה נכונה. הכל נכון והכל לגיטימי ותבדקי באמת עם עצמך מה חשוב לך. לעצמך את נותנת את התשובות, והן צריכות להיות אמיתיות.
2. אם יותר חשוב לך יום אחד בשנה, ופחות חשוב לך איך נראים שאר הימים, אז זו נקודה שחשוב להודות בה ולהכיר בה. וצריך לראות איך מתקדמים ממנה.
3. מאידך, אם תגלי שחשוב לך המכלול, כל ימות השנה, או בקיצור היחסים ביניכם והאווירה ביניכם, אז יש לי משהו להציע כבר עכשיו: בדקי עם עצמך אם את יכולה להחליט בינך לבין עצמך שאת משחררת. שאת בוחרת לשחרר את השליטה שלך בנושא הזה, ולזרום עם כל תוצאה שתהיה. תעצמי עיניים, שימי יד על הבטן, ותשאלי את הבטן מה נכון לך לעשות. ותראי מה הבטן תאמר לך. ואולי תגלי שאת רוצה לשחרר כי זה הדבר הנכון בשבילך. הבטן אף פעם לא טועה. אולי תגלי שאת משחררת, לא כי את נכנעת, לא כי אין ברירה, לא כי את חייבת, לא מתוך חולשה. להיפך - מתוך עוצמה ובחירה. את משחררת כי הגעת למסקנה מה חשוב לך יותר, וכי את מרגישה בבטן מה הדבר הנכון לך לעשות. שחרור מתוך הבחירה שלך. ועוד דגש, שימי לב שזה שחרור שאינו קורה כי חשוב לך לרצות אותו. את משחררת כי את חושבת שזה מה שנכון לך לעשות. כי זו הדרך הטובה ביותר עבורך, במקום שבו את נמצאת כרגע.
4. ואז, אם את סגורה עם עצמך שזה הכיוון הנכון לך, אמרי לו שאת משחררת שליטה בנושא. אמרי לו שלמרות שזה מאוד עקרוני לך, את מרגישה שזה פוגע כרגע בתקשורת וביחסים שלכם, ולכן, החלטת לשחרר את הנושא להחלטתו. שהוא יהיה זה שיחליט מה יהיה ואת תקבלי כל תוצאה (מדגישה שוב: אמרי רק אם את באמת כאמור מחוברת לזה. אם לא, אז לא). תאמרי לו שאת מעוניינת רק לומר לו מהם הצרכים שלך (ציון היום הזה בדרך יחודית, חגיגת שנה לאימהות, שנה להורות, שנה למשפחה, וכו', כל צורך שעולה לך. נסי להבין מה הצורך הרגשי שעולה בך), ואחרי שאת רוצה לשתף אותו בצרכיך את מעוניינת להשאיר לו את ההחלטה לגבי איך יראה היום הזה, ושאת בטוחה שמה שהוא יחליט יהיה לטובת בתכם ולטובת כל המשפחה. שאת סומכת עליו.

זה ככה ממעוף ציפור כיוון של דרך.
אני זורקת את זה כאן, למרות שזה משהו יכול לדרוש הרבה עבודה כדי להגיע אליו (לא בהכרח), ואפילו אם כל מה שכתבתי יעורר בך מיד התנגדות, אני משאירה את זה כאן עבורך כמתנה ממני. לכי תדעי, אולי יום אחד העקרון שהצגתי כאן, כן ישרת אותך.

ורק תדעי שכל מה שכתבתי עכשיו, נכתב בדם לבי, לאחר שנים של מאבקים זוגיים. אני כמעט מתביישת לומר שיש לי ניסיון רב בנושא.

[חגלה_שמח*]

אחרי שבוע רצוף חיכוחים והתנצחויות,
הייתה לנו אתמול בערב שיחה מצויינת.

התחלנו מהאשמות קטנוניות סביב התנהלויות יום-יומיות בבית ובכלל
ולבסוף הצלחנו לצלול בעדינות אל מהות הדברים- ולהגיע קרוב למקום ממנו הכול מתחיל.
כעבור עשרה חודשים של הורות משותפת, הצלחנו לשים את האצבע
ולתחום במילים את הבדלי הגישה שלנו, שכנראה ההורות היא רק ביטוי אחד שלהם.

בעלי קנאי מאוד לאותנטיות ולפשטות, ללא להיסחף אחר רוחות מנשבות וחולפות, מנסה להגן
על עצמו ועלינו בחרוף נפש מהבלי העולם, מנימליסט, אידאליסט, מצניע לכת. הצד השני של המטבע:
מיזנטרופיות, סגירות, הזעפת פנים, דכדוך, ריחוק, קור, עצבנות, שיפוטיות, ביקורתיות, וכחנות, נזירות. את כל
זה אני יודעת עליו, עוד לפני שהפך לאבא. את כל זה אני מעריכה וגם כואבת מראשית הכרותנו.
תוך שיחה אמש הצלחתי להבין, שאני מנסה להגן על הילדה ממה שמכאיב לי באופיו.
שאני חוששת מאוד, שכשהיא תרצה לרוץ לג'ימוברי כאחד הילדים והוא יעביר לה מסר מזלזל
בעקבות רצון טבעי שלה- היא תרגיש מה שאני מרגישה כשהוא עושה לי את זה.

גם אני עם יד על דופק הפשטות והצניעות, אך אין בי צורך בוער להגן על אלו בלהט שאופייני לו.
לפעמים כייף לי לקנות לה שמלה יפה או צעצוע מיוחד ואפילו להשקיע בזה סכום בגבול הטעם הטוב.
לעיתים אני נהנית מהבלים מיינסטרימיים לשעה קלה ולא בהכרח יש לי פריחה אחר כך.

מעל לכל, חשובה לי השמחה.

אני מעדיפה "לגרור בכוח" את בעלי לדברים שמחים מאשר שהוא "יגרור בכוח" אותי לויתור על דברים שמחים

תודה, תודה, תודה אימשלו על המשפט הזה. זו המסקנה אליה אני מתקרבת. העדר השמחה שמלווה
לסגפנות שלו, היא שצורמת לי. אפשר כמובן להרחיק לכת ולתאר את הבית שבא ממנו כדי להיטיב להבין, אך
אעצור כאן. הילדה מתחננת לטיול. אמשיך אחר כך.

[א_ל_א_ן*]

מעניין ויפה, איך שאת רואה את הדברים, וגם איך שאת מדייקת לכתוב אותם.

[חגלה_שמח*]

זה לא פערי עמדה או דעות - למרות שזה מה שנראה במבט ראשון - אלא סיטואציה של מאבקי שליטה. מי יחזיק את ההגה.

אני עוצרת לחשוב על זה. ובכלל, מודה לך אורלי על ההתייחסות המעמיקה. הרבה חומר למחשבה.
על פניו, לא הייתי ממהרת להגדיר את המצב כמאבק כוח והנהגה. אבל אני מוכנה לנסות לשים לב.
אולי אגלה דברים חדשים.

[חגלה_שמח*]

אם תגלי שחשוב לך המכלול, כל ימות השנה, או בקיצור היחסים ביניכם והאווירה ביניכם,

בהחלט, בהחלט המכלול, כל ימות השנה. כרגע יום ההולדת הוא אחת הסוגיות הבוערות,
אך התוודתי די מהר שההתנצחות סביבה היא סימפטום.

אף על פי שמעטים אם בכלל יגדירו אותי כטיפוס זורק-חיוכים-לכל-הכיוונים, שהשמחה
והעליצות התמידית מאפיינות אותו מעל לכל, במשוואה שנוצרה לאורך הזמן עם בן-זוגי,
יוצא שאני ממונה על השמחה. או, אם לנסח זאת אחרת, אני מרגישה שהחיות, העליצות
והיציאה מהשגרה הזוגית והמשפחתית- הם באחריותי. טיולים, ימי ההולדת שלנו,
הופעות, סרטים, פיקניק בחוץ, מפגשים עם חברים והמשפחה מורחבת, הפתעות קטנות- אם אני לא יוזמת,
מעלה, מציעה- כמעט, כמעט אין.

במשפחה הגרעינית שלי, לא היה רגע דל. השמחות והבילויים הגרנדיוזיים הבלתי פוסקים, כיסו ובמידה רבה עדיין מכסים
על מחסור עמוק בקבלה אמיתית, הקשבה אמיתית, שלווה משפחתית פנימית. ההורים שלי לא יהיו מוסגלים לתפוס בשום
חוש כיצד אמא ואבא שפויים בדעתם יכולים לוותר על לחגוג יום הולדת ראשון לבתם.

מכל הנ"ל מתחילה, כך נדמה לי, תחושת בין המצרים הזו והמצוקה סביב נושא יום ההולדת.
אם אני מוותרת כליל על חגיגה- אני נכנעת לאיזו מיזנטרופיות בסיסית של בעלי, שכנראה
תמשיך להאיב על אושרינו אם לא תטופל. אם אחגוג קרוב יותר לסגנון המוכר לי מבית,
אני מאפשרת לאיזה דפוס של הסתרת החשוב באמת מאחורי חגיגות מוגזמות, לחדור
ולהרעיל את המשפחה החדשה שאני בונה.

אני יודעת בודאות שאני לא רוצה לוותר כליל על חגיגה.
אני יודעת בודאות שאני לא רוצה לחגוג ממניעים לא טהורים ובצורה
שלא רואה את הילדה ומסתירה את מה שחשוב באמת.

חייב ליהיות שביל זהב. אני רוצה בכול ליבי למצוא אותו.

[או_רורה*]

אבל למה זה חייב להיות שחור או לבן?
למה זה חייב להיחגג בצורה גרנדיוזית, או לחלופין לא להיחגג בכלל?
יש כל כך הרבה דרכים שאותן ציינו כאן מעליי.

אבל עולה לי מכתיבתך עוד משהו:
קודם כל, ההכנסה בכלל של הורייך לעניין.
הרי גם את ובן זוגך לא מסכימים כל כך ומנסים למצוא את שביל הזהב.
אז להכניס את הורייך, רצונותיהם ומטענם ודעתם - נראה לי רק מבלבל.
זה לא עניינם. זה עניינך.
זה שלך.
טפלי בזה ראשית לכל.

[או_רורה*]

אה, ועוד משהו.
לא תמיד חגיגה גרנדיוזית באה לפצות על משהו.
לא כל דבר שאת חווית חייב לבוא לידי ביטוי בחוויה שלך כיום.

[חגלה_שמח*]

זה לא חייב להיות שחור או לבן. בכלל לא.
אבל, נכון לעכשיו, גם רעיונות שהעלתי לחגיגה הצנועה ביותר, נתקלו בסירוב.
בינתיים, לא מזכירה את הנושא. אוספת כוח ל"סיבוב שני", שבתקווה יהיה נעים יותר
ויוביל להסכמה.

ולגבי הורי, כמובן שבעולם מתוקן הם לא אמורים ליהיות צד בעניין.
לצערי ולכאבי היכולת שלי להתעלם מדעתם וממה שהם מייצגים בכול מיני סוגיות
נמוכה. אני עובדת על זה וזה לא קל. הם מתערבים, דעתניים, לא רגישים ולעומת זאת מאוד עוזרים
ומעורבים. דינמיקה לא פשוטה.

לא כל דבר שאת חווית חייב לבוא לידי ביטוי בחוויה שלך כיום.

מאמצת. תודה.

[לא_אוהבת_טכסים*]

מה דעתך על מה שהצעתי לך קודם?

_את תארגני יום הולדת והוא יחליט אם להגיע או לא.
לא צריך לעשות הכל ביחד. כל אחד ישחק את המשחק שלו ויכבד את המשחק השני._

למה שלא תשחררי אותו מזה. למה את כל כך צריכה את הסכמתו והשתתפותו?
הנסיון שלך לשכנע אותו נשמע כמו נסיון לשלוט בו.
הוא בוודאי יתנגד לכך.
כבדי את דעותיו אל תנסי לשנותם.

והמחכימון שיצא: בעל ויכוח - כולם צודקים

[עוברת_אורח*]

_אני חוששת מאוד, שכשהיא תרצה לרוץ לג'ימוברי כאחד הילדים והוא יעביר לה מסר מזלזל
בעקבות רצון טבעי שלה- היא תרגיש מה שאני מרגישה כשהוא עושה לי את זה._
המשפט הזה מאד נגע ללבי, ואני מבינה למה (וכמה) חשוב לך להתמודד עם הגישה של בעלך כבר עכשיו.

בהקשר הזה רציתי לומר לך משהו שעשוי לדבר אל לבו, משהו ש ניצן אמ כתבה באחד מדפי ההתנקות מסוכר. היא כתבה שבגלל שהיא מכורה לגלוטן, ובמיוחד לפיצה, היא בעקרון נמנעת לחלוטין מאכילתה. אבל אם קורה שהיא מתפתה ואוכלת פיצה, היא נהנית ממנה עד הסוף, בלי אשם או הלקאה עצמית. ככה גם כל דבר אחר בחיים. אני תומכת לחלוטין בגישה שמרחיקה ילדים מממתקים, אוכל מעובד, טלויזיה, פרסומות, ג'ימבורי, קניונים, ימי הולדת עם מפעילות ובימות בידור. אבל אם כבר קרה, והילד רץ בחדווה למתנפחים או לגלידה, לתת לו להנות מזה בלי לעשות פרצוף ובלי לאכול את עצמך על הזוועה שהילד נחשף אליה.

[או_רורה*]

אני לא חושבת שזה הגיוני שהוא לא ייקח חלק ביום ההולדת של בתו.
הם משפחה אחת, יחידה אחת, והיעדרותו תפתח פתח להיעדרויות בעתיד וזה לא נראה לי נכון לנהל משפחה ככה.

מה שכן, לנסות לפתור את הקונפליקט בצורה שמקובלת על שניהם.

הבעיה פה היא לדעתי, שהוא לא מוכן.
לא להיפגש באמצע, לא לוותר לגמריי, לא לוותר חלק. רק הוא. ורק רצונו. לא מקובל.

מאידך, אולי זה מקרה שלא תהיה בו פשרה.

[חגלה_שמח*]

מנקודת המבט של הילדה: למה רק אמא חוגגת איתי? איפה אבא? למה הוא לא כאן?
מה, הוא לא שמח שיש לי יום הולדת? הוא לא רוצה לבוא?
לא הגיוני, לא אפשרי ועצוב מאוד.

הנסיון שלך לשכנע אותו נשמע כמו נסיון לשלוט בו
אני נפתחת לאפשרות, שאולי ברובד עמוק יותר יש כאן איזשהוא מאבק שליטה
בין שנינו.כרגע קשה לי להודות בזה בפה מלא. אני צריכה קצת זמן לעכל את המחשבה
הזו.

אם כבר קרה, והילד רץ בחדווה למתנפחים או לגלידה, לתת לו להנות מזה בלי לעשות פרצוף
מסכימה בכל ליבי.

אני לא חושבת שזה הגיוני שהוא לא ייקח חלק ביום ההולדת של בתו.
גם אני לא. הבוקר הכול נראה לי מסובך מאוד ועצוב. הקשר הזה, הדילמות
הבלתי פוסקות סביב ההורות, המריבות הקשות. אנחנו כל כך רוצים לאהוב, להצליח לגדל
את הילדה בשמחה ובאהבה, בכל פעם משלימים ונשבעים שגמרנו עם
המלחמה לנצח, מתחבקים, מתנשקים, סולחים- וכעבור זמן קצר הכול ניצת מחדש.
עצוב לי, עצוב לי. אני אוהבת אותו ואת הילדה כל-כך... הם הלב שלי, שניהם.
בכלל אין מילים להסביר כמה היא יקרה לנו ועד מה אנחנו מאוהבים בה.
היא פשוט שמש קטנה ויפיפיה ומאירה. כואב כל-כך כל-כך לשנינו לריב בגללה או לידה,
בכול פעם שזה קורה שנינו סובלים מאוד ומתחרטים מאוד.
נדמה שהריבים חזקים מאיתנו, משתלטים, כאילו כל הזמן אורב לנו מעבר לפינה איזה שד
מסכסך שמתנפל עלינו ומכריע אותנו. אני כבר כמעט צינית כשאנחנו משלימים,
כי יודעת שבקרוב יגיע עוד אחד. התעוררתי עם לב כבד.

[כאן_אימשלו*]

בכמה מילים,
לגבי לחגוג בלי אבא - בעיניי לא בא בחשבון. השנה הראשונה להורות היא שנה שבה אתם מתעצבים כהורים, וכל אחד מתגמש לכיוון השני, אין מצב שביומולדת שנה (נושא לכאורה די פעוט) תתפצלו. אתם מתאמנים על להתאים את עצמכם לתא החדש, ויבואו ימים בהם האימון הזה יישא פרי. לא צריך לוותר, לא לשחרר, אלא להגיע יחד למקום הנכון לכולכם.

כשההורים בתמונה הכל מקבל נפח של מאבקי כוח ושליטה. הנוכחות שלהם בקונפליקט אני מאמינה שרק מכבידה עליו ומעוררת אנטגוניזם. תהיי לבד מולו בזה.

מתי התאריך??
בהצלחה ומזל טוב.

[כאן_אימשלו*]

_מסכסך שמתנפל עלינו ומכריע אותנו. אני כבר כמעט צינית כשאנחנו משלימים,
כי יודעת שבקרוב יגיע עוד אחד_


אולי כמה פגישות של ייעוץ, לפני שזה יגדל. לפני שתהיו ציניים?

[לא_אוהבת_טכסים*]

אני לא חושבת שזה הגיוני שהוא לא ייקח חלק ביום ההולדת של בתו.
וזה הגיוני להכריח אותו אותו לבוא? זה הגיוני להפעיל עליו שליטה או מניפולציה רגשית על מנת שיתפשר?
אם הוא יבחר לא להיות, אפשר לכבד את זה.

כשהילדים שלי היו קטנים בן הזוג שלי לא היה בימי ההולדת, הוא תמיד העדיף להיות בעבודה בשעה שהחלטתי שהיא הכי מתאימה לחגוג. אף אחד לא עשה מזה עניין. היום כשהילדים גדלו ימי ההולדת הפכו לאירועים שאף אחד מאיתנו לא מוותר עליהם וכולנו נוכחים. ואם זה ישתנה, זה גם בסדר.
ככה זה בחיים הכל דינמי ומשתנה. מיותר להעלב, לכעוס ולנסות לשלוט במצב.

השנה הראשונה להורות היא שנה שבה אתם מתעצבים כהורים
זהו בדיוק. יש לנו זוגיות טובה וארוכת שנים. לא מפעילים מניפולציות. אומרים מה מרגישים, מה רוצים ולא מנסים לשכנע. מכבדים.
מציעה לך לעשות מה שנכון עבורך ולשחרר אותו לבחור את בחירותיו.
@}

[ש_י_ר_י*]

_מנקודת המבט של הילדה: למה רק אמא חוגגת איתי? איפה אבא? למה הוא לא כאן?
מה, הוא לא שמח שיש לי יום הולדת? הוא לא רוצה לבוא?
לא הגיוני, לא אפשרי ועצוב מאוד._

צעד אחורה. ילדה בת שנה, חכמה ומקסימה כל שתהיה, עדיין לא מסוגלת למחשבות כאלה. גם ההבנה של מהי המשמעות של החגיגה המסוימת הזאת עוד רחוקה ממנה, אז שתוכל להסיק מזה שאבא לא שמח שיש לה יום הולדת?
אני מציעה לא להלביש על הילדה את המחשבות שלך... נכונות ככל שיהיו. @}

[ג'וניפר_והמשפחה*]

_צעד אחורה. ילדה בת שנה, חכמה ומקסימה כל שתהיה, עדיין לא מסוגלת למחשבות כאלה. גם ההבנה של מהי המשמעות של החגיגה המסוימת הזאת עוד רחוקה ממנה, אז שתוכל להסיק מזה שאבא לא שמח שיש לה יום הולדת?
אני מציעה לא להלביש על הילדה את המחשבות שלך... נכונות ככל שיהיו._
אני מסכימה. ביומולדת שנה - החגיגה היא יותר בשבילך מאשר בשבילה. היא לא מבינה שזו חגיגה שעוסקת בה ועדיין לא פתחה את הפנקסנות הפולנית העוסקת במי לא מגיע ולמה.
את יכולה לארגן לשתיכן (ולמי שתבחרי לצרף) אחר צהריים נחמד ומהנה, גם אם אבא לא יהיה שם. לה זה לא ישנה.

וגם אם כן - את לא צריכה להתנצל בשמו. יש לו פה והוא יכול להסביר, לכשיעלו השאלות האלו.

[לי_צ'י*]

אני מסכימה עם האחרות שהבעיה כאן לא החגיגה עצמה אלא הדו שיח שלכם, ובכל זאת חייבת להגיב על העניין עצמו, בתי היתה בת שנה אתמול ואם מישהו היה מכריח אותי לעשות מסיבה לכבוד זה הייתי מאוד מאוד מתבאסת.

_מנקודת המבט של הילדה: למה רק אמא חוגגת איתי? איפה אבא? למה הוא לא כאן?
מה, הוא לא שמח שיש לי יום הולדת? הוא לא רוצה לבוא?
לא הגיוני, לא אפשרי ועצוב מאוד._
אני לא מבינה איך המסיבה הזו קשורה לילדה, זו המסיבה שלך. כדאי להפריד בין הרגשות שלך לבין מחשבות שלא קיימות אצל תינוקת בת שנה.
אולי אם תעברי לדבר על עצמך ועל הרצונות שלך ותבהירי לו שהמסיבה היא בשבילך, אולי יהיה לו יותר קל לשתף פעולה כי הוא יבין למה חוגגים.
מזל טוב, גיל שנה הוא גיל מופלא ומענג.

[חגלה_שמח*]

ברור לי שתינוקת בת שנה לא מסוגלת למחשבות ולרגשות ברבדים הללו.
כתבתי את שכתבתי במחשבה קדימה, על ימי הולדת שיבואו בצל סטטוס קוו
של אבא נפקד.

נכון שהצורך לחגוג יום הולדת הוא אך ורק שלי וברור לי שאינו צורך של הילדה.
אני נפתחת לאפשרות של להפוך את השמחה לשמחה של המשפחה הקטנה שלנו:
המשפחה הטרייה שלנו חוגגת שנה. אולי כך יהיה לי קל יותר לגשת לנושא עם בן זוגי.
איזה מזל שיש עוד זמן. התאריך באמצע יוני.

אני מודה קולקטיבית ובכל לב לכל הכותבות. אני מרגישה שיפור פנימי עם כל כתיבה
ועם כל קריאה.

[פלוני_אלמונית*]

Sorry about the English but I had to write from work.
Sometimes me or my husband do things that are of zero interest to the other. We support each other even if we personally don't find an activity interesting or important.
If your husband could get off his high horse, he would support you and at least be able to be at the party and smile to people. Not because it's important to him, but because it's important to you. But that requires him to look at something beyond his own pupik.
I'm not into big parties and we don't have family near us, and my husband can't always make it to all the birthday parties, but there is always something. It's not just any other day. And again, it's something that is very important to his wife. Is his ego so fragile that the one time of not going by his book of rules is unacceptable?

<Ima Incubator

[ג'וניפר_והמשפחה*]

_כתבתי את שכתבתי במחשבה קדימה, על ימי הולדת שיבואו בצל סטטוס קוו
של אבא נפקד._
עכשיו זה עכשיו, ואחר כך זה אחר כך.
את לא יודעת עכשיו מה יהיה בימי ההולדת הבאים. בשלב מסויים הוא בהחלט עלול לחשוב שמסיבת יומולדת זה דבר נחוץ, ואולי אפילו נחמד. אולי זה יהיה לקראת יומולדת שנתיים. אולי שלוש. אולי כשהילדה תבקש בעצמה.
וזה בסדר.

תתרכזי בעניין העכשווי. הוא תופס מספיק תשומת לב ומספיק נפח, לא צריך להוסיף עליו עוד עומס.

[נועה*]

_הקשר הזה, הדילמות
הבלתי פוסקות סביב ההורות, המריבות הקשות. אנחנו כל כך רוצים לאהוב, להצליח לגדל
את הילדה בשמחה ובאהבה,_
מניסיוני השנה הראשונה קשה עד מאוד לזוגיות (אצלנו גם השנה אחרי הילד השני, אבל הם קרובים יחסית).
בכל מקרה אם עדיין יש אהבה ורצון לשיתוף פעולה, כדאי מאד לפנות לייעוץ זוגי.
אפשר לצלוח את השנים גם בלי ייעוץ (אנחנו עדיין זוג ואפילו נולדה שלישית) ובכל זאת נראה לי שייעוץ יעשה לכם טוב.

[אני*]

אוף אני כל כך מזדהה...
אפשר לשאול כמה זמן אתם ביחד? כי אנחנו כבר 7 שנים בזוגיות ואני מרגישה שזה הולך ומשתפר.
יש משהו בדינמיקה שחוזרת על עצמה שכוללת אותי סוחבת אותו על הגב ואותו בדיכאון עמוק ולא מתקשר עד הדקה ה-99 ובסופו של דבר מודה לי ומודה
שהיה כיף וצדקתי שאפילו הוא בסופו של דבר יכול לראות. ואני טורחת להזכיר בכל פעם שהדפוס חוזר.

הפעם האחרונה הייתה יומולדת שנה. פיקניק צנוע עם חברים ליד הבית. עוגת גזר הייתה הסממן ה"יומולדתי" היחיד.
בבוקר הספקתי כבר לבכות. הוא היה סר וזעף ורצה לבטל הכל. טען כרגיל שזו לא הדרך שלו ושאני מאלצת דברים לקרות כמו שאני רוצה והסיבה היחידה
שהוא לא מטיל וטו זה שהוא לא מעז, הוא מפחד ממני. פעם הטיעון הזה עבד עליי מעולה. עכשיו אני כבר יודעת שזו המניפולציה ברגע האמת כשהוא ממש
נבהל שה'חוקים' שלו עומדים להיות מופרים.

בקיצור, אולי זה נשמע נורא, אבל אם לא הייתי מכריחה אותו לא היינו טסים לטיולים הנפלאים שלנו מעולם
(מטוסים זה מזהם, כידוע, ומה רע לנו וצריך להיות צנועים וזה עולה כסף וכו')
ולא היינו חוגגים מסיבת חתונה נפלאה ומדוייקת לנו ולדרכנו
(כי הוא לא יכול לסבול שכל כך הרבה אנרגיה תבוזבז בשבילו, ולא רוצה להיות במרכז העניינים)
ולא היינו חוגגים שנה לבתנו. ועוד ועוד.
הפואנטה היא שהוא כמעט תמיד מודה לי אח"כ.

[או_רורה*]

אני חושבת שבאמת, אי אפשר להכריח אף אחד לעשות שום דבר.
לא מדברת על להכריח.
מדברת על לכבד - את שני הצדדים.
באותה המידה שלו זה חשוב לא לחגוג - לה חשוב כן לחגוג.

לא מכריחים ולא מאלצים.
נכון.
לא מכריחים לבוא ליום הולדת שנה, לא מכריחים לבוא לאירוע משפחתי חשוב, לא מכריחים לבוא לטקס שחשוב לילד, לבדיקות בהריון ללידה.......

יש חשיבות לכיבוד הגבולות של כל אחד מבני הזוג, אבל משפחה זו משפחה.
לפחות בעיני, חשוב שאבא ואמא יחגגו יחד לילדים ימי הולדת.
נראה לי לגיטימי.

אבא בעבודה ביום הולדת? אולי לך זה עבד מצויין, אבל נראה לי שפותחת הדף לא מסתפקת בכך.

[סירופ_מייפל*]

חגלה שמיח @} את מצטיירת/נקראת ככל כך כל כך בריאה בעיניי.
אז נותר לי לשלוח חיבוק.

[חגלה_שמח*]

אני, יכול ליהיות שאת אני?
נשמע מוכר כל-כך... ועצוב כל-כך לקרוא במילים של מישהי אחרת.
אני מוכרחה לציין שככל שהימים נוקפים, אני מרגישה שזה פחות ופחות בסדר
לנהוג כפי שהוא נוהג. שזה לא פייר. עולה בי שוב ושוב השאלה למה בחרתי
בזה ואיך החלקתי את הקשיים האלו באופיו עד עכשיו ומה יהיה עלינו עכשיו
כשאנחנו משפחה.
סיפור החתונה שלנו הוא אכן נקודת אור בשבילי, הלוואי שכל הקשיים וחילוקי הדעות
ביננו יסתיימו כך. כפי שאמרתי, הוא הקשה והתנגד וסיבך ואני ספגתי והבנתי ועקפתי והתעקשתי
והתוצאה הייתה חתונה יפיפיה שמי שבכה מהתרגשות תחת החופה, רקד מאושר עם כולם כל הלילה,
היה ברקיע השביעי ועד היום חוזר להביט בערגה באלבום ומודה שזה היה יום צרוף אושר- זה הוא. יותר ממני.
ואולי זה התפקיד שלי במשוואה הזו, למשוך אותו אל מקום של שמחת חיים פשוטה ולא מתפלספת ומתפלמסת
ולהתעקש עליה ולא לוותר.
כנראה שבימים אחרים אני מקבלת את כל זה בהבנה, אך לאחרונה זה פחות ופחות טוב לי ואני
מודה שמצאתי את עצמי שואלת ביני לביני למה הייתי צריכה לבחור
אחד כזה, מבריק, מוכשר ומיוחד במינו ככל שיהיה- למה בחרתי אחד כזה, כל-כך מסובך ומסוכסך?
שוב חוזרת להורים שלי. מרגישה שלהם כל הזמן מרחפת הבועה הזאת מעל לראש, שבה כתוב:
בחורה כל-כך בריאה ושלמה בנפשה הבת שלנו. בשביל מה בחרה לה אחד כזה מתוסבך ממשפחה מפורקת?
באמת למה?

[חגלה_שמח*]

אגב, אנחנו ביחד שלוש שנים. שנה וחצי כזוג ושנה וחצי כזוג נשוי.
נכנסתי להריון בירח הדבש, מייד אחרי החתונה.

[חגלה_שמח*]

ולגבי טיפול זוגי... אני סקפטית. מאוד. קשה לי עם הרעיון בשלב זה.
משהו בי מתעקש שהאהבה שלנו תגבר על הכול בסוף, ילדותי ככל שזה יהיה.
הוא מרגיש ומבטא שחרף כל הקשיים אנחנו זוג טוב
ואוהב שלא זקוק לעזרה ושינצח הכול בזכות עצמו ואני בינתיים, משתכנעת.

מתחשק לי להפליג לאיזה אי רחוק, בו אוכל פשוט לשכב בערסל מול מים אינסופיים, בשקט טוטאלי -
ופשוט לנוח, לנוח, לנוח.
לבדי.

[תמרוש_רוש]

_ולגבי טיפול זוגי... אני סקפטית. מאוד. קשה לי עם הרעיון בשלב זה.
משהו בי מתעקש שהאהבה שלנו תגבר על הכול בסוף, ילדותי ככל שזה יהיה.
הוא מרגיש ומבטא שחרף כל הקשיים אנחנו זוג טוב_
זוג טוב יודע מתי נגמרו לו (זמנית) המשאבים האישיים, והגיע הזמן לתדלק קצת בחוץ

(גם אנחנו זוג טוב, ואני לא מפסיקה למצוא בשבילי ובשבילנו מקורות תמיכה נוספים. לפעמים מקצועיים, לפעמים אישיים. לפעמים פורמליים יותר ולפעמים פחות. החיים במשפחה פשוט מאתגרים מאוד, גם את הזוגות הכי טובים)

[מרמיט*]

_בעלי קנאי מאוד לאותנטיות ולפשטות, ללא להיסחף אחר רוחות מנשבות וחולפות, מנסה להגן
על עצמו ועלינו בחרוף נפש מהבלי העולם, מנימליסט, אידאליסט, מצניע לכת. הצד השני של המטבע:
מיזנטרופיות, סגירות, הזעפת פנים, דכדוך, ריחוק, קור, עצבנות, שיפוטיות, ביקורתיות, וכחנות, נזירות._

דווקא בגלל שהתיאור הזה כל כך מזכיר לי את עצמי, אני מעז להיות בוטה (מחכימון: "כבד את עצמך") ולהציע לך לבדוק עם בעלך בעדינות איך אפשר להוציא את המקל שתקוע לו בתחת.

נראה לי לא רציני לעשות ניתוחים פסיכולוגיים לצד שלישי באינטרנט, אבל על סמך הניסיון האישי שלי אני מעז לנחש שהדוגמטיות האידיאולוגית שלו נובעת בעיקר מפחד, מהסתגרות מפני העולם והתכחשות לשינוי, ולא מתוך קבלת-המציאות-תוך-ניסיון-לשפר-אותה.

אז תכל'ס, מה אני מציע? לי עזרו מאוד כמה פגישות עם דיאנה אידלמן. יש דינמיקות בזוגיות שהזוג עצמו (ביחד וכל אחד לחוד) תקוע בתוכן יותר מדי, עד כדי כך שהוא לא יכול למשוך את עצמו מתוכן בכוחות עצמו. וזה לא קשור לאהבה, זה קשור לשקים שאנחנו מביאים איתנו לאהבה הזאת.

[אני*]

אני מרגישה שמצאתי אחות... זו באמת התמודדות מרכזית בחיי ואני מרגישה בה נורא לבד...
תגידי, איך הוא מתייחס לימי הולדת שלו עצמו, ולשלך?

[חגלה_שמח*]

הגיע הזמן לתדלק קצת בחוץ
יכול ליהיות. אני שואלת את עצמי: אם להביא אותו למקום בו הוא מוכן לחגוג יום-הולדת שנה לבתנו נדמה כבלתי אפשרי,
איזה סיכוי יש לי להגיע עמו לנכונות להתמודד עם טיפול?

המקל שתקוע לו בתחת
או. עכשיו העלת מונח שגור מאוד בפי, כשאני מתלהטת וחווה את דעתי הכנה בפניו בקול רם. בכלל,
אני מודה לך שכתבת. הדוגמטיות האידיאולוגית שלו נובעת בעיקר מפחד בוודאי. ברור. יש לי בסיס
מוצק להאמין שהוא מודע לכך, אלא שהוא עדיין לא מסוגל לומר זאת לגמרי בקול רם. ההחלטה מצידו לפנות
לטיפול, אישי או זוגי, נדמית לי כמו מדע בדיוני. בימים האחרונים חשבתי לי שאולי אני אפנה לטיפול בעצמי.
אולי הוא יחליט להצטרף?

אני מרגישה שמצאתי אחות...
את לא לבד. ויש בזה נחמה, נכון? אני חייבת לציין שביחס לימי ההולדת שלנו חל שיפור גדול. מנאומים על "מה זה בכלל חשוב",
ליוזמות מקסימות של כרטיסים להופעה, ארוחת ערב בחוץ, ברכה מרגשת. כשהוא רוצה הוא יכול, כשהוא רוצה הוא יכול.

יש לי רגעים כאלו, בהם אני בכלל מתעצבת שאני מתלוננת עליו ומרגישה שאני חייבת להפסיק. להסתכל רק פנימה.
לעשות את השינויים עם עצמי. לקבל אותו כמו שהוא. קשה ככל שזה יהיה.

[אני*]

_אני מרגישה שמצאתי אחות...
את לא לבד. ויש בזה נחמה, נכון? אני חייבת לציין שביחס לימי ההולדת שלנו חל שיפור גדול. מנאומים על "מה זה בכלל חשוב",
ליוזמות מקסימות של כרטיסים להופעה, ארוחת ערב בחוץ, ברכה מרגשת. כשהוא רוצה הוא יכול, כשהוא רוצה הוא יכול_

היי, בדיוק ככה גם אצלנו! רק שגם אני הייתי צריכה ללמוד לא לעשות עניין משלו!

[נטע_ש*]

_מתחשק לי להפליג לאיזה אי רחוק, בו אוכל פשוט לשכב בערסל מול מים אינסופיים, בשקט טוטאלי -
ופשוט לנוח, לנוח, לנוח.
לבדי._
כולנו זקוקים לחסד...
נראה לי שאת עייפה, לי בטוח לא היה כח לריב על כזה דבר. נגיד מיטה משפחתית אני מוכנה להשקיע אנרגיה, אבל יומולדת שנה...
זוכרת יומולדת שנה של האחיין הבכור שלי לפני הרבה שנים. מפגש שאמור להיות כייפי בטבע, תינוק בוכה כל הזמן, על הידיים של אמא שלו, אמא סופר לחוצה ועצובה שלא הלך מהמם לילד הראשון
אני לא במקומך, אבל אם הייתי, הייתי משחררת לגמרי... מסורת שמסורת
וגם, אם את באמת חושבת שלחיות כמו שבעלך רוצה זה רק אידיאולוגיה שלא מחוברת למציאות, תני לו לחוות את זה, תחווי את זה יחד איתו ותראו, מי אמר מה נכון לכם?
אולי עמוק עמוק בתוכך בא לך רק לנוח... לקחת חופש באותו יום, ללכת לים, לעשות פיקניק, לטייל בטיילת, לשבת בבית קפה אם אפשרי, להרגיע..........
הילדה שלכם תהנה איתכם בכל מצב, ואפשר לעשות מסיבה נוספת להורים שלך אם זה חשוב לך שזה חשוב להם

[סופיה*]

חגלה, הוא מעשן גראס מעת לעת?

[חגלה_שמח*]

שוב, יום ההולדת והעניין סביבו, הוא רק סימפטום. היום עצמו והאפשרות למצוא דרך לחגוג שתשמח את כולם,
מבטא עבורי היכולת והתקווה להגיע לעמק השווה, השלו, החיובי שלנו כמשפחה.

ולא. הוא לא מעשן. לפני שהכרנו קצת, לא באופן קבוע או יום-יומי.
אני יכולה לספור על כף יד אחת וחצי את הההזדמנויות החברותיות בהן עבר ג'וינט והוא לקח שתיים-שלוש שכטות.
למה סופיה? אני סקרנית לדעת מדוע את שואלת.
אנקדוטה מצחיקה: פעם אחרי שעישן, חזר הביתה ואימי הייתה כאן. פתאום, משום מקום, אמר לה בגילוי לב ובחום כל-כך מפתיע ולא אופייני,
שהיא זן נדיר ומשהו מיוחד ואישה נפלאה. מה שדי נכון לגביה מהרבה בחינות, רוב הזמן. היא כמובן לא ידעה שהוא מסטול
ועד היום נזכרת בביטוי החיבה הנדיר הזה ומתרגשת.

אולי פשוט למסטל אותו ולגרור אותו ככה לחגיגה? הנה רעיון. אני רואה אותו שר היום יום-הולדת עם חיוך דבילי על הפרצוף- ובהתקף מנצ'יז מכריז שמעכשיו כל שנה חייבים עוגה.

[ש_י_ר_י*]

אולי פשוט למסטל אותו ולגרור אותו ככה לחגיגה? הנה רעיון. אני רואה אותו שר היום יום-הולדת עם חיוך דבילי על הפרצוף- ובהתקף מנצ'יז מכריז שמעכשיו כל שנה חייבים עוגה.
D-:
רעיון מעולה!

[כאן_אימשלו*]

אולי פשוט למסטל אותו ולגרור אותו ככה לחגיגה? הנה רעיון. אני רואה אותו שר היום יום-הולדת עם חיוך דבילי על הפרצוף- ובהתקף מנצ'יז מכריז שמעכשיו כל שנה חייבים עוגה.
גם אני בעד.

[שרון*]

מה קרה בסוף? האם היתה חגיגה כמו שחגלה רצתה? האם בן זוגה השתתף? האם מוסטל ונגרר או שהגיע מרצונו?

[חגלה_שמח*]

וואו.

לפתע פתאום, כעבור שנתיים כמעט, שבתי לקרוא את הדיון הזה, שהתחלתי.
הצמיחה והשינוי מאז רבו כל-כך, עד כי לרגעים הייתי צריכה לשוב ולבדוק עם עצמי,
שאכן אני זו שכתבתי כאן.

לגבי אותו יום-הולדת:
עשינו ארוחה בחצר, עם משפחה קרובה, זוג חברים ובתם.
והיה נחמד, ועבר בשלום, הייתי שמחה אם בעלי היה קצת פחות מסוייג,
אך אין ספק שכל הרעש שקדם, היה מיותר.

היום, ברור לי שזה היה מאבק כח במסווה.
שאין כל סיבה לצאת מגדר הרגיל ביום-הולדת שנה,
שחוות הדעת של הורי כלל לא רלוונטית,
שאם אמא לילד בן שנה תספר שהיא שוברת את הראש על יום-ההולדת,
זה כנראה יראה לי מגוחך.
שרגישותו של בן-זוגי ונקודת מבטו מפותחות וחשובות.
שאפשר לגדול, לצמוח ולהתקרב ממשברים.
אני שמחה על העדות הזו, משום שלעיתים אני לא בטוחה
שיש התקדמות, והשיתוף כאן הוא הוכחה ניצחת.

יש בינינו עדיין מאבקי כוח, אך הם מודעים יותר.
אני חושבת שהתקרבתי אליו מעט בראיית העולם,
תוצאה של חינוך ביתי משותף. אולי אני מגיעה
אל הדברים ממקום יותר סלחני ממנו ופחות לוחמני,
אך אנו חופפים יותר. לא נותר לי אלא לקוות שגם הוא
מתמתן.

תודה לכל מי שהקשיב לי כאן אז.
כשהבת שלי תכבה נר ביום-ההולדת השלישי שלה (וממש לא משנה לי כרגע איך ואיפה נחגוג!),
אבקש משאלה שכולנו נמשיך כך, להתקרב, לוותר על המאבקים, לסלוח ולצמוח.

[ב_שאיפה*]

היה לי מעניין לקרוא, ותודה על ה"פרולוג"

[א_ל_א_ן*]

ריגשת אותי.

[פלוני_אלמונית*]

תודה על העידכון! נותן תקווה ואמונה באופטימיות ומרגש עד מאד!