לב שומע

תודה רבה זרח.
הסיפור שלך מלמד אותי הרבה.

זה אחד מחוקי הכאב שגיליתי.
חשבתי שכל האתר כבר יודע למה..
אני סוחבת בעייה אורטופדית לא מוסברת עם קשיי תפקוד רציניים.

מניחה שכתבתי על זה אי שם במעלה הדף.
וגם לאחרונה אצל בשמת.
תודה זרח.

אשמח לשמוע עוד מחוקי הכאב, אני סוחבת איתי עוד כמה בלתי פתורים...

איתגרת אותי.. צריכה לחשוב על זה.
כלל ראשון הוא שאין שום חוקיות שעובדת תמיד..

אשאר סקרנית גם אחרי שתחשבי

אולי יהיה קל יותר לספר מה למדת מהסיפור שלי ספציפית?

אז בתגובה למה שכתבת בככר השוק באתי לספר לך שהיתה לי עקמת בגב והעלמתי אותה, והיה לי אולפוס, כלומר קשת גבוהה מדי בכפות הרגליים עד שנתנו לי מדרסים מיוחדים לכל הנעליים (איך שכחתי מזה) והעלמתי את זה, זה רלבנטי לך?
ועכשיו קראתי את הסיפור של זרח הפרח ונזכרתי שבדצמבר 2010 נפלתי נפילה קשה על הברכיים (לקחתי את הילד שק-קמח על הגב, והיינו בטיול עם עוד משפחות והלכנו על כביש ליד בי"ס שדה אכזיב, והיה בור בכביש שפספסתי ובגלל הילד על הגב לא היתה לי ברירה אלא ליפול קדימה ישר על הברכיים (כדי להגן על הילד, שלא יקרה לו כלום). פתחתי את שתי הברכיים בצורה רצינית, בברך שמאל התפתחה דלקת זיהומית כנראה, ואולי גם דלקת בעצב, בקיצור, כאבי תופת שלא יכולתי ללכת על הרגל חודשיים, ואחר כך עוד חודשים על חודשים של כאבים שלא עברו.
בלי קשר, התחלתי ללכת ליוגה נשית מתישהו בקיץ 2011.
אני זוכרת איך בהתחלה היה לי קשה, כי בכל התרגילים שדרשו עמידת שש, הברך הפגועה כאבה.
הפצע החלים מזמן, פשוט היה כאב כרוני במקום הפגיעה.
ואחרי כמה חודשים הכאב נעלם לחלוטין, ואני זוכרת שהבנתי (אני מדלגת על התהליך) שהחיזוק של השרירים השונים סביב הברך, וכן החיזוק של כל הגוף, שיפור הכושר הגופני, שיפור הגמישות והזרימה וכל השאר, הן בזכות היוגה והן בזכות הדרך ליוגה (התעקשתי ללכת ליוגה במרחק הליכה, לא לחוג במרחק שדרש נסיעה, ולכן הגעתי לשם ברגל או באופניים), זה מה שעזר למקום להחלים. זה לא החלים מעצמו.

תודה בשמת, כן לכאלה התכוונתי.
סליחה שלא כותבת פה כרגע - מרגישה רע מאוד אחרי שני טיפולים שלא היטיבו איתי.
לוקחת הפסקה.

זרח, תודה ואכתוב.
בגדול - החשיבות של תיזמונים נכונים של מנוחה ותנועה להחלמה מכאבים. תודה לך

בגדול - החשיבות של תיזמונים נכונים של מנוחה ותנועה להחלמה מכאבים
זה מה שאני עושה עכשיו. "החשיבות של תיזמונים נכונים של מנוחה ותנועה להחלמה מכאבים". בול.
לדוגמא, אחרי הרבה ניסויים הגעתי למסקנה שנכון לי לתרגל צ'י קונג כל יום ולא לדלג על אף יום (אחרת הכאבים גוברים), אבל מצד שני נכון לי לתרגל רק מעט ולא מעבר לזה, ולשלב במספיק מנוחה.
אני עדיין לא בשלב שיש לי מתכון מדוייק, וגם לא אפשרי - כי כל יום שונה, כל יום יש עומס שונה (האם נהגתי היום חצי מדינה להגיע לטיפול שלי, או לא?), לפעמים הצלחתי לישון יפה בלילה, לפעמים כמעט לא ישנתי בלילה וכן הלאה - אבל יש שיפור גדול הודות להבנה הזאת.
שצריכה תנועה, עדינה שמתאימה לי, כל יום כל יום ולא לפספס.
ובשום אופן לא מעל לכמות מסוימת ועדיף להמעיט (סדרה אחת של רבע שעה וזהו) מאשר להגזים.
כי הגוף שלי לא עומד בזה.
הוא זקוק לתנועה, זקוק לעקביות, ובאותה מידה זקוק לעדינות, רגישות, קשב וחמלה מצידי. בשום אופן לא להגזים.

עוד דבר:
כזכור, אצלי הבעיה באיזור החזה. לכן יותר מדי תיפעול של הזרועות או תרגילים שקשורים לחזה - יוצרים במקרה הספציפי שלי עומס (לא רלבנטי אפילו למקרים אחרים של סרטן השד, זה משהו מאוד אישי וספציפי).
לעומת זאת, הרגליים שלי מאוד חזקות ובריאות, ועכשיו עוד יותר, כי שיפרתי את היציבה שלי, את ההליכה והעמידה, את התנוחה של כפות הרגליים על הקרקע (בין היתר בזכות הצ'י קונג). ולכן, נכון לי ספציפית להכניס הליכה לתוך היום, על חשבון תירגול שכולל את הזרועות. לתת לאיזור העליון מנוחה, בעוד שהגוף כן זוכה לתנועה בזכות ההליכה.
וגם פה: הבנתי ששניים ומשהו ק"מ ממש נכונים לי, אולי הגבול העליון הוא 3. מעבר לזה, כרגע? זה גורע יותר מאשר מוסיף. שניים ומשהו ק"מ מכניסים לי מרץ, שמחה, אנרגיה, התחזקות. מעל 3? מתישים אותי. אני מגיעה גמורה. אני צריכה להתאושש מזה.

פירטתי את כל זה רק כדי שתקחי את זה למקרה שלך, ותנסי לקבל השראה מה יביא לך תועלת.
ואני עדיין לא הבראתי (אני בדרך, אני בדרך) ולכן לא החשבתי את הנושא הזה כמשהו מוגמר שמתאים לך, אבל כרגע, בהתמודדות שלי לכיוון ההבראה, אין לי ספק שהבנתי משהו ענק לגבי הגוף שלי, איך הוא מתפקד ומה הוא צריך, ועובדה שזה עובד.
אה.
עוד תובנה ממש חשובה, וכיוון שאת אחת שעובדת מאוד חזק עם השכל, מאוד חזק עם הרוח, ורגישה בטירוף לפחות כמוני, אני ארשה לעצמי להגיד לך את זה:
הגוף מדבר.
דרך הכאב.
בתגובה על דברים "רגשיים".

אני שמתי לב שכאשר מדברים איתי או לידי על דברים שאני ממש לא רוצה לשמוע (אמא שלי מוכרחה לספר לי על ביבי, נגיד), או כאשר אני נמצאת ליד בנאדם שגורם לי לווייבז אנרגטי שלילי, ישר מתחיל לכאוב לי. ישר. מיידית. אם אני מפסיקה את זה, הכאב נעלם. ככה על המקום. כאילו (מה כאילו, בדיוק ככה) הגוף מדבר אלי דרך הכאב: "אני לא מוכן לשמוע את זה! או שתשתיקי אותה או שתסתלקי מייד מפה!" או "אני לא מוכן לשבת ליד הבנאדם הזה, זוזי, עכשיו! בפקודה! לא, לא מעניינים אותי התירוצים שלך ולא נעים מת מזמן! את זזה או שאני מכאיב לך עוד יותר!"
אני נאלצת להתייחס לראשונה בחיי לדברים שהייתי "מחליקה" בעבר, שהייתי חושבת שאני "אסתדר" איתם, שזה לא נורא - פשוט כי פתאום צץ כאב כזה חזק ופתאומי שנפלט לי "איי" ספונטאני. אין מצב להחליק או להסתדר. חייבת להתייחס...

סיפרתי לאחרונה בדף שלי או בדף צ׳י קונג איך בעקבות תרגול של תנוחה מסויימת של צ׳י קונג הפסקתי לסבול מאלרגיה שהתבטאה בגירוד בעור ובעיניים, עיניים מפרישות וקשיי נשימה חריפים (סבלתי כמעט 3 שבועות). בקיצור: קדחת השחת, אלרגיה לפולן. אחרי תרגול יחד הפסיקו מיידית כל התגובות האלרגיות. התרגול הבא היה שבוע מאוחר יותר (תחזוקה).

_הגוף מדבר.
דרך הכאב._

נכון! כל החורף היו לי גרודים בגרון, קטנים כאלה, שחייבים רגע לשתוק ולשתות משהו. חשבתי שאני לא מצליחה להחלים משפעת, הפסקתי לרוץ, לא יצאתי מזה.
לקח כמה שבועות והבנתי שזה לא קורה כל הזמן, אלא מגיע במן התקפים. אני בריאה לגמרי, ופתאום הגרון שוב מטריד. בלי שום סימן נוסף.
לקח עוד זמן ממושך עד שקישרתי את הגרודים המרגיזים לתקופה מאוד גרועה שהיתי לילדון ולי. התקפי זעם שלו, ולאורך זמן גם התפוצצות שלי. פתאום שמתי לב שבכל פעם שאני מתנהלת מולו לא כמו שנכון לי, מייד מתחיל הגרון ומאלץ אותי לשתוק ולקחת רגע הפסקה. מדהים.
עשיתי חושבים, שיניתי כמה התנהלויות, והגרוד נעלם, והיום חוזר לעיתים רחוקות מאוד, אולי פעם בכמה שבועות. ותמיד באותה סיטואציה.

אני בכמה ימים מאוד לא פשוטים. אחזור לכאן.

מקווה שאת בטוב

שליחה על ידי אופיר* » 28 מאי 2018, 17:04

שאני בבעיה פיזית אני תמיד חוקרת לעומק על מה זה יושב לי הרגשי/רוחני. ולפעמים אני מגיעה לתובנות עמוקות אבל זה לא בהכרח משנה או מעביר את הבעיה. זה ממש מרתק אותי וגם מאוד מתסכל

שליחה על ידי טלי_ב* » 29 מאי 2018, 23:59

בהבנה שלי, מה שקורה פה זה התמקמות מחדש של כוחות שונים באתר.
רק רציתי לומר, שלא נעלם מעיני שצפית את האפשרות הזו במעלה הדיון, וכבר אז הסכמתי (בשקט (-: )

שליחה על ידי טלי_ב* » 30 מאי 2018, 00:00

(יושב לך כאן באמצע דיון, אז מוזמנת למחוק אחרי שתקראי)

איזה יפה כתבת בדף של אמא נמרה!
הרגשתי שהמילים שלך מדוייקות ומפייסות ומסבירות ברגישות רבה את הסיטואציה הסבוכה שנוצרה שם.
תודה לך!
<אני לא מעיזה להצטרף שם לדיון אז מגיבה לך פה>

הי @} , מוזמנת לכתוב לי ל [email protected]

תודה!!

שלחתי (-:

אני מתלהבת מעצמי!! היום עשיתי מדיטציית כעס.
זעמתי על הרופא המנייאק ש"טיפל" בי לפני חודש וחצי וגרם נזק.
הכעס ביקש תיעול וקיבל, דרך כתיבה ובעוד מספר ווריאציות.
ואחר כך פשוט לא הייתי מסוגלת לעשות את הפעילות התנועתית שתכננתי לי. משהו בגוף לא היה מחובר בכלל לרגש.
בהצפות רגשיות כאלה, הגוף לא מתאים לו לעבוד על פי תבניות, כי זה לא מסונכרן עם הרגש.
אז ישבתי לי ובמשך פחות מחמש דקות נשפתי את הכעס החוצה ואז שאפתי אותו פנימה.
ובכן, כמובן שלא את הכעס עצמו התכוונתי לשאוף פנימה, אלא את הטוב שבו - את הכוח המתפרץ והחוזק הנעלם של ילדה חזקה בת ארבע שהרביצו לה מכות כל פעם שהיא כעסה. אני בטוחה ממש שהטונוס האבוד שלי נמצא שם בדיוק. (:
אממה, ממש לא התאים לי באותו רגע להתחיל לעסוק במיונים.
ברמה הרגשית, עוד לא סיימתי ועוד לא נפרדתי מהכעס לשלום ולא התאים לי עדיין לעשות את המיון הרגשי הזה בין מה ששואפים למה שנושפים. ואלה תמיד התקיעויות שלי, איפה שהתהליך הרגשי וזה הגופני לא מסתנכרנים טוב אחד עם השני ונדמה כאילו יש להם צרכים נפרדים שאי אפשר לספק את כולם בו זמנית.
לכן, כיוון שלא התאים לי עדיין למיין, נשפתי כעס וגם שאפתי כעס. בידיעה ברורה שבכעס הזה ישנם חומרים מזינים שאני זקוקה להם שתקועים בתוך משהו שלאו דווקא מיטיב עם הגוף.
פחות מחמש דקות. זה הספיק לי. נוצר החיבור הראשון עם הגוף.
ואז כאבה לי הרצועה בברך שכואבת לי. מהמנייאק. כאבה ממש. יותר מהרגיל. כפי שהיא הגיבה לאורך כל היום הזה לכעס כשהוא יצא החוצה והבהילה אותי היטב.
ואחר כך, אחרי פחות מעשר דקות, היא הרבה פחות כאבה ממקודם.
יעני, בשביל לרוקן צריך קודם.. יודעת מה? לא צריך. כל פתגם חוכמה יפה לשעתו ולרגע שבו הוא חובר.
מחר זה כבר גוף חדש עם תאים חדשים ודברים חדשים שקורים לו.

זה היה מצויין. הצלחתי לנוע אחר כך.
ולא, אני לא חייבת.
אני לא חייבת לנשום עכשיו כל יום.
אני לא חייבת להמציא עוד מדיטציות רק כי אני טובה בזה.
או כי אני היחידה שיודעת להמציא את אלה שמתאימות לי בדיוק.
אני לא חייבת לא להמציא.
אני לא חייבת להימנע ממטפלים וגם לא ללכת אליהם.
אני פשוט, בודקת, איפה השיר שלי.

וואו לב שומע, איזה יופי! פשוט קראתי והתפעמתי. כמה מדוייק! את יודעת איזה הילינג את צריכה (-: הידע בתוך הגוף שלך. את יכולה להפעיל אותו.
הלוואי שתמשיכי לספר על התהליך כמו שמספרת לנו חסידה נודדת, ונעקוב איתך אחרי ההחלמה שלך frame by frame

הלוואי שתמשיכי - מעולה!!
(אין ציטוט בסלולרי..)

מה קורה כאשר נושמים מתח? קורה משהו למתח. אני לא יודעת בדיוק מה.
הברך שלי, היקרה, שנפגעה קשות לפני חודשיים, פגיעה משנית, במצב הרבה יותר טוב.
כולי במצב קצת יותר טוב. השינויים הם על עקומת לב שומע, שחורגת עד מאוד מהעקומות המוכרות.
אבל כיוון שאין לי גוף אחר להחלים איתו, אני זורמת.
היום נפל עלי עוד הר. אחרי טיפול מוצלח, שאחריו רציתי רק להרפות, ראיתי מייל שהיה עדיף אם הוא לא היה קיים בכלל.
משהו ממלא במתח, מהסוג שמרגיש אצלי כאילו השמיים נופלים עלי והקירות סוגרים מסביב.
כדי לקבל את הזכות המינימאלית לימי מחלה, דורשים ממני אישורים שאני לא בטוחה האם מותר בכלל לדרוש ממני ואיך לטפל בזה.
צריכה לברר מהו הנוהל שם, האם זה בכלל חוקי, ולראות איך אני מתניידת בתוך כל זה.
לפעמים נדמה לי כאילו העולם.. מכוון את עצמו למצבים שיוצרים מציאות בלתי אפשרית. עבורי
אוקיי. אני מנסה לבדוק מה קורה כאשר נושמים מתח. שואפים מתח ונושפים מתח.
קורה לו משהו מעניין מאוד. משהו בתצורה משתנה. נעשה יותר נוזלי. אני עדיין לא יודעת לומר בדיוק מה.
קירות למתח שירחיקו אותו ממני - בקירות אני אלופה. כלומר, היום פחות. הייתי פעם אלופת עולם.
לא מתאים לי היום קירות. אני לא יודעת בדיוק למה, הרי אני רוצה שלא להניח למתח לחלחל לתוך המערכת הגופנית שלי.
אבל נדמה לי שאני יודעת בדיוק בדיוק למה. אני יודעת למה. רק אין לי את ה.. ההבנה המישושית של זה, זו הניתנת למישוש בידיים.
אני חושבת שאני רוצה שהמערכת הגופנית וזו הרגשית יסתנכרנו. יעבדו טוב יחד. לנשום כעס, לנשום מתח. לנשום דברים שונים.
שהנשימה תתחבר לא רק לרגיעה.
אבל זה לא רק זה.
הכעס שלי עשה עבודה מדהימה. לגמרי.
המציאות הגישה לי מספר מתנות נוצצות על מגש.
מה יעשה המתח? אין לי מושג. אני יודעת רק שאני מפחדת. אבל ממש, ממש, ממש מפחדת. )-:

אני חושבת שמה שמשתנה כאשר נושמים מתח הוא בעיקר הגודל שלו. ממשהו שהוא בעצם השמיים שלי, כי הוא סוגר עלי, הוא נעשה יותר.. אני לא יודעת להגדיר. יותר משהו. גדול, אבל אחר.

אולי כאן זה המקום להגיד את זה, לבטא את עצמי - מאוד מדולמת (לשון דילמה) איך לבטא בחיים שלי שני צרכים סותרים.

צורך אחד הוא הצורך לייצר לעצמי מעטפת הגנה. הכרה בקושי. זכויות סוציאליות אם חלילה אזדקק להן. רצון לכתוב על ולהציף למודעות את הנושא של מחלות שקופות, הקו הדק שלא תמיד קיים בין בריאות וחולי. בעצם כל החיים הייתי מוגבלת גופנית, גם כאשר הייתי בריאה לגמרי. והייתי לגמרי מודעת לזה. רק לא חשבתי להגיד למישהו. לא חשבתי שזה יעזור.

מצד שני, הצורך לקחת אחריות עד הסוף על הבריאות שלי. האמונה שעבודת גוף נפש נכונה תרפא את זה. האמונה האולי לא רציונלית שגם את מה שסבלתי ממנו כל חיי ניתן לרפא, אם רק באמת רוצים. מה זה משנה באיזה מחיר.

אלה שני כוחות שלוקחים אותי למקומות שונים מאוד. אני מתקשה לסנכרן ביניהם.

אלה שני כוחות שלוקחים אותי למקומות שונים מאוד. אני מתקשה לסנכרן ביניהם
הי לב,
הרבה פעמים אנחנו רגילים לחשוב באו, או. או שאני מתמקדת במחלה , מדברת אליה מתארגנת כאישה חולה ומנכיחה אותה או שאני מתמקדת בבריאות והחלמה. ופה יש מילכוד כי ברור שאת רוצה לבחור בבריאה אבל לא בהכרח מרגישה כך. אני מציעה גם וגם, לשנות את נקודת המבט כך שאת יכולה לשאת הפכים בו זמנית או שאלו לא הפכים אלא רצף אחד שמתקיימים בו מצבים שונים.
כמו החתול החי - מת של שרדינגר (ניסוי מפורסם בפיזקה קוונטית) החתול חי ומת באותו זמן, רק שאנו בוחרים להתמקד באפשרות אחת נוצרת קריסה

או. אופיר כתבה משהו ופתחה לי את האפשרות להתייחס (אתמול קראתי, ופשוט לא ידעתי מה לומר).
האם יעזור לך לדעת שאני עשיתי את שני הדברים? פניתי לביטוח הלאומי וחוץ מזה אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להבריא?

בכלל הגעתי לביטוח הלאומי כי לא היו לי כוחות לפתוח את המכתבים שלהם, היה איזה בלגן שרשמו לי חוב על דמי ביטוח לאומי אבל בעצם בטעות. בסוף הבאתי את עצמי לשם, ישבתי מול הפקידה ואמרתי לה בשיא הפשטות, אובחנתי עם סרטן במצב מפושט, פשוט לא היו לי שום כוחות אפילו לפתוח את המכתבים שלכם.

הפקידה, מיוזמתה, מייד קראה לפקידה אחרת, אמרה לי להגיש תביעה לנכות כללית, הנחתה אותי, נתנה לי טפסים, עזרו לי למלא אותם, הנחו אותי מה להביא להם וכו' וכו' וכו'. הכל הם. הם פנו, הם זימנו אותי לועדה רפואית. המקרה שלי קל: מבחינתם, אין אפשרות לרמות בסרטן, ואצלי מצב מפושט מאוד, גם אין שום ספק, במצב כזה הם מאשרים מייד על סמך המסמכים שהגשתי (אגב, לא ידעתי את זה).

אני יודעת ומכירה באופן אישי מקרים של מחלות אחרות, שהם מטרטרים. אף על פי כן, אפשר לבוא באופן אישי, לשבת מול בנאדם (בדרך כלל בת חוה (-: ), ולשאול אותה מה לעשות.
ואולי, אם את אחד מהמקרים שמטרטרים אותם ולא מכירים במחלה שלהם, אולי לך כדאי להיעזר ב"זכותי"? כלומר, להעביר למישהו אחר את כל העבודה והבלגן והעומס הנפשי לטפל במקרה שלך ולהגן על הזכויות שלך?
ובלי קשר, בינתיים את משקיעה בעבודת גוף נפש נכונה כדי לרפא את זה.
עד שתבריאי, אולי תקבלי סיוע כלשהו? הכרה בזכויות כלשהן?

אהובה, מאוד מאוד אהבתי מה שכתבו לך אופיר ובשמת.
אני מנסה להוסיף על זה משהו, משום שכתבת למעלה שאלו שני כוחות, ואני חושבת שזו מילה חשובה, ואני מבינה אותה כמו "אנרגיות". כשאת צריכה או רוצה לעשות דברים שיש להם אנרגיות הפוכות זה נורא קשה. במיוחד אם זה נדרש לך אפילו באותו יום או שבוע.
תמיד טענתי שאחד הדברים הכי מבזבזי אנרגיה, והכי שקופים (במובן הבזבזני שלהם) זה מעברים.
לעבור בין לטפל בעצמך ברכות לבין להתמודד עם ביטוח לאומי זה משהו שלפחות בשבילי ממש מתיש. כלומר, רק המעבר עצמו, עוד לפני העשייה של השלב השני. זו ממש התארגנות מוחית ופיזית מחדש.

הדבר שהייתי עושה כדי ליישם את ההצעה היפה של בשמת (אם היא מדברת אליך ומדויקת לך) זה נותנת תשומת לב למעבר עצמו.
לוקחת את הרגע להיות במעבר. מכבדת את מה שמבקש תשומת לב (נגיד... פחד, או חוסר רצון, או תחושה של קוטן).
ניגשת לדבר השני עם האנרגיה הכל כך שונה אחרי שבדקת את המעבר ונתת לו רגע זמן.
אחרת, לפחות מה שקורה אצלי, נתקעים בתוך המעבר במן קפאון כזה ולא עושים את שניהם או אחד מהם למרות שבעצם במיכל יש אנרגיה לזה.

ובשמת, החוויה שלך מול הביטוח הלאומי ממש מעודדת. לא ידעתי שדברים כאלה קורים שם.

יקרות, תודה רבה רבה לכן. זה נעים כל כך לא להיות לגמרי לבד בתוך כל זה. חיממתי את ליבי ממש. אגיב על כל מה שכתבתן. כרגע אני על הפנים אחרי שעשיתי איזו תנועה לא טובה.. מקווה שיעבור בקלות.

שוב, תודה רבה רבה לכן על הנוכחות והאהבה. זה מעניק לי לא מעט.
סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן. עובר עלי לא מעט.

אופיר, החתול החי מת של שרדינגר - זה מונח שלא הכרתי קודם לכן.
עשיתי שיעורי בית וקראתי על זה קצת.
באיזכורים בפילוסופיה, באמנות, בתרבות - אכן החתול החי מת הוא ייצוג לשני מצבים הופכיים שמתקיימים בו זמנית, החתול הוא גם חי וגם מת, בדיוק כמו שכתבת.
בפיזיקה (ברמת הויקיפדיה.. כן??) זה בדיוק להיפך. שרדינגר רצה להדגים את האבסורד לדעתו בפרשנות של אסכולת קופנהגן ל.. אני לא זוכרת כבר מה, ונתן דוגמא איך במעבר ממערכת של מיקרו למקרו - כלומר מחלקיקים לחתול, קורה משהו לא הגיוני. שרדינגר רוצה להגיד שעל פי אסכולת קופנהגן, על פי הפרשנות שלהם לאיזה משהו ששכחתי בתורת החלקיקים, יוצא שהחתול חי ומת בו זמנית, מה שכמובן לא ייתכן. זה קשור לדיספוזיציה, שני מצבים שמתקיימים בו זמנית ברמת החלקיקים שקטנים מאטום, שרק המדידה והתצפית החיצונית מקבעים אותם במצב אחד בלבד. כלומר, שרדינגר רוצה להראות שעל פי הפרשנות של אסכולת קופנהגן, החלקיק שקובע האם החתול ימות או לא נמצא אכן במצב של דיספוזיציה כל עוד שהקופסא סגורה, ברגע שפותחים אותה - המדידה משנה ומקבעת את המצב ואז החתול חייב להיות או חי או מת.

אם במקרה את או מישהי אחרת כאן יודעת על זה יותר, יכולה להסביר יותר, אשמח ממש ממש לשמוע.
כי ברמת ההסבר הפיזיקלי, עד כמה שהמוח שלי קולט (לא המון) זה נושא שממש מעסיק אותי כבר זמן רב, ובהחלט בהקשרים של בריאות, בין רפואה לרפואה שלמה. בחוויה שלי, דווקא רפואה מערבית, בדיקות הדמייה למשל, זה לפתוח את הקופסא ולהכריח את החתול או למות או לחיות, להתקבע על מצב אחד. לפני כן אני יכולה בו זמנית לחשוב שאולי זו דלקת חריפה, ואולי זו תגובתיות חזקה שמוכרת לי ממצבים אחרים בגוף שלי.
כך שבהחלט יעניין אותי לשמוע על זה עוד.

בשמת יקרה, כן, קודם כל - בטח שיעזור לי לשמוע את מה שעבר עליך. זה מלמד אותי המון, לשמוע סיפורים של אחרים.
פניתי לזכותי, מזמן, לפני מספר חודשים.
הם לא היו מוכנים לטפל בי. (זה עולה כסף, כן? זו חברה מסחרית. אבל הם לא היו מוכנים).
המסמכים שלי לא היו טובים מספיק בשבילם.
מיליון פעם ביקשו מכתב מראומוטולוג ומפסיכיאטר.
אז שלחתי שוב ושוב את המסמך לא בעל הערך הרב שקיבלתי מראומטולוג, והסברתי שלא פניתי לפסיכיאטר, ואם הם חושבים שכדאי לי לפנות אז אשמח שיסבירו לי וידריכו אותי מה לבקש שם. כי באמת שאין לי מושג. לא קיבלתי תגובה.
תכלס, הם לא היו מוכנים לטפל.

את קולטת איזה תיסכול זה שאת חולה, את יודעת שאת חולה, את מרגישה שמשהו בגוף שלך לא בסדר, ואומרים לך שוב ושוב שמה שיש לך זה כלום? מבחינה אורטופדית יש לי כלום. ראומטולוג חשב שאולי זה כאב אורטופדי קטן עם הגברה של מערכת העצבים המרכזית. אולי. ואת זה הוא כתב. הוא לא איבחן שום מחלה ספציפית. הוא לא הסכים לקבוע האם זה פיברומיאלגיה או לא. (עד עכשיו חשבתי שלא, שזה בת דודה של פיברומיאלגיה, משהו הרבה יותר קל על הרצף, ואני עדיין מחפשת את הפרופסור שימצא לזה שם).

השבוע ישבתי אצל רופאת המשפחה שלי, אישה חכמה ורגישה אבל לא עם אמביציות, הייתי צריכה ממנה איזשהו מסמך, ואמרתי לה, תקשיבי, זה לא הגיוני הרגישות הגבוהה הזו במפרקים בכל הגוף, שמלווה אותי כל החיים. זה לא נפשי. זה מושפע ממצבים נפשיים, אבל זה לא רק נפשי. בטוח יש איזו תסמונת כזו. רק שחלק מהתסמונות יוצאות הדופן מאבחנים ראומטולוגים וחלק נוירולוגים וכל מומחה שהוא מומחה בסדר גודל רציני מומחה רק למשהו אחד מאוד מאוד ספציפי ודרכו רואה את כל העולם. זה מה שהעליתי משיטוטי בגוגל. היא ענתה לי "נכון, זה באמת בעייה". ובזאת הסתיימה שיחתנו. היא אישה מקסימה ויקרה לי. היא לא תלך עכשיו לקרוא מאמרים רפואיים כדי לחפש מה יש לי.. אז מי כן?

עד כה, כל ביקור אצל רפוא מומחה גרם לי להיות הרבה יותר חולה ממה שהייתי קודם לכן, בגלל היחס.
המבנה של הפגישה פשוט בנוי מראש ככה שהוא בנוי כדי לפספס אותי.
הסטינג בנוי ככה שאין סיכוי מראש שמה שיש לי יבוא לידי ביטוי.
בפעמים בהן הייתי חכמה, חשבתי מערכתית, ניסיתי לזהות איך המערכת עובדת, איפה היא צפוייה לפספס אותי כרגיל, חשבתי על פתרונות, הצטיידתי בטכניקות שפיתחתי לעצמי איך לשבור את הסטינג - שברתי חולייה אחת במערך שלם, והמחיר של ההתעמתות עם אדם חביב ואנושי להפליא שפשוט בטוח בעצמו בצורה שאיננה ניתנת לסדיקה כי ככה הוא עובד שנים והוא מומחה השאירה אותי חסרת כוחות להמשיך באותה דרך לאורך כל הפגישה. אז התעקשתי רק חלקית.
כמה פעמים אמרתי לעצמי: לב, תחשבי מערכתי, תחשבי מערכתי, לפני מפגשים עם רופאים. אז זה עזר נקודתית אבל הביא אותי רק למקום טיפ טיפונת טיפה יותר טוב. לא בהרבה. ככה הם ככה הם עובדים. לא יעזור בית דין. לא כלום. ככה הם.
חברות שבאו איתי חשבו שכל הכבוד לי. אני לא.

רופאה תעסוקתית הסבירה לי שגם אם יזהו איזו מחלה בדיוק יש לי, כלומר גם אם תהיה דיאגנוזה עם שם מפוצץ שנותן כותרת למה שאני יודעת על הגוף שלי כל החיים, הם לא מכירים בזה.
ביטוח לאומי באמת שאנ'לאיודעת. אבל אני בדיוק במצב ההפוך ממך. מצב שאם יש משהו, אז זה לא משהו שרואים בבדיקות הדמייה ולא בשום בדיקות אובייקטיביות. צריך להיות קלינאי שיודע לזהות את המשהו המאוד ספציפי הזה. וזה רק לקרוא שם לתחושה שאני מרגישה. מבינה?

צילי יקרה, את לא כאן אבל אני עונה לך. (-:
אכן, כשכתבתי שני כוחות חשבתי על זה כמו שני וקטורים בפיזיקה.
נכון!!!
מעברים!!!
ונכון כל כך שזה שקוף.
ונכון כל כך שזה בזבזני מבחינת אנרגיה.
איך ידעת?
נכון. המעבר עצמו מתיש.

ועכשיו אני תקועה מול בירוקרטיה רפואית שבה אני מבקשת דבר אחד פשוט - תנו לי אישור שאני כשירה לחזור לעבודה, כי אחרת הנהלים המסורבלים של מקום העבודה שלי ידרשו וועדה רפואית שמי יודע איך היא תיגמר, והם מכירים רק במסמך מרופא ציבורי ולא פרטי, ורוב אלה שהייתי אצלם היו פרטיים כי אין מומחים באופן פשוט בקופה.. בקיצור, חרא. אמרתי כבר חרא??
ועל זה אני מבזבזת את ימי ולילותי.
על רופאה תעסוקתית שבחוויה שלי היא המקבילה לבית משפט שחוויתי בגירושין לפני 15 שנה, לתסקיר, לכל החרא שם. לא יאומן.
יפה, כאילו נחמדה, נורא רוצה שיחשבו עליה שהיא נחמדה, תוקפנות סמוייה, אמביציוזית, עיצבנתי אותה כי היא לא הצליחה לשחק את תפקיד נפייה הטובה ולדפוק אותי בו זמנית. אני אדבר איתה שוב עם איאלץ לזה. אבל אם זה לא עולה בריאות, מה כן??
נשבעתי לעצמי שאם זה לא יעבוד בדרך אחרת, אני מאיימת עליה לצאת עם הסיפור לתקשורת. אממה, אני לגמרי לא בטוחה שזה באמת יעזור לי. והאנשים האלה שונאים שמאיימים עליהם. ואני, באמת שאני שונאת לאיים. מעדיפה לבצע. ובאמת באמת שאני לא מדמיינת את עצמי יוצאת עם סיפור לתקשורת, בשלב הנוכחי..

אבל - אנא עזבו את סיפור התעסוקתית היפה המכשפה, מעדיפה להתמקד בדילמה העקרונית.
לא רוצה לכתוב פה מידי הרבה פרטים אישיים על הסיפור.

המונח של שני מצבים המתקיימים בו זמנית הוא סופר פוזיציה. אהבתי את ההשלכה שעשית לעולם הרפואה המערבית. אני לא מבינה כלום בפיזיקה קוונטית אבל זו התפיסה שלנו המצומצמת של או זה או זה. ברגע שאנחנו ממקדים את התודעה שלנו במשהו הוא היחיד שקיים. כמו בדוגמה של בדיקת הדמיה. גם אותי זה מאוד מענין זכיתי ללמוד את הרעיונות האלה אצל מורה ענק, דר' יואב בן דב ז"ל. אני אשמח לדיון מעמיק על זה. אני צריכה לחשוב על זה קצת

עדינה, אופס, עיקר שכחתי!
תודה רבה וגדולה ונראה לי שממש אשמח.
אני אטית מטבעי והצורך להתעסק כרגע הם כמה דברים בו זמנית גורם לכך שזה אולי ייקח לי זמן, אבל אשמח ותודה.
אם את מוכנה להשאיר לי פה איזה רמז, שבשמחה אמחק אותו אחר כך כדי שלא להשאיר דברים שלך חשופים כאן, האם מה שעברת דומה לשלי בחוסר מוגדרות שלו (יש בעייה, ברור לכולם שיש בעייה, אבל קשה לזהות מהי, וגם כשימצאו איזה הגדרה של תופעה שיושבת על מערכת העצבים המרכזית או איזו תסמונת שקשורה ספציפית למפרקים, זה יהיה משהו שהוא לא "בר הוכחה", לא רואים אותו בבדיקות הדמייה, מאבחנים על פי סיפור, על פי התרשמות, בדיקה קלינית יכולה לתמוך באבחנה אבל היא לא "הוכחה") או שזה שונה. יעזור לי מאוד מאוד.

כיוון שאין מספיק פרטים וחשוב לך לשמור על פרטיות, אז אני רק אשאל כמה שאלות, טוב?

את באמת רוצה לחזור לעבודה שלך?
אם כן, מה מפריע לך לחזור לעבודה?
מה שיש לך נשמע כמו וריאציה על פיברו (לפי מה שתיארת) ובזה הם לא מכירים. זה מגיע לדרגות של אכזריות והתעללות בחולים. אנשים ממש חולים, בצורה קשה, לא מתפקדים, והרופאים וביטוח לאומי אומרים להם בקור רוח "לא משנה מה יש לכם, זה לא מוכר ותלכו תחפשו...". כמובן טיפול אין.

השאלה אם במצב כזה, שווה לך בכלל לבזבז את כוחותייך על הכרה?
אולי עדיף להשקיע אך ורק בשיפור הבריאות?
לי אישית יש שורה של מומחים שאני קוראת אותם ומקשיבה להם, שמסבירים למשל דברים אודות המפרקים ודלקתיות במפרקים. זה קשור לכל כך הרבה דברים שאפשר לשפר...
אם זה מעניין אותך אעשה את הרשימה.

את שואלת שאלות טובות. ולא נוח לי לענות עליהן הפירוט כאן.
אולי הדרך היא לעבור לערוץ פרטי? יתאים לך?
לא רוצה להעמיס.

כיוון שחשדתי שזה המצב, הגישה שאימצתי לי בינתיים והיא הכי משרתת אותי לרגע היא להשקיע בעיקר בהחלמה, אבל לא לזנוח לגמרי את הניסיון לקבל דיאגנוזה.
זה אומר להשקיע בעיקר בהחלמה, אבל מידי פעם לחפש מידע נוסף בגוגל, ולהשתדל כמיטב יכולתי לבחור בשיקול דעת רופאים שאליהם אגיע במרווחים מתוכננים היטב ככל שניתן כך שכמה שפחות יזיקו להחלמה.

אני לא רואה דרך להתנתק מהמימסד לגמרי.
אני חד הורית, אני פגיעה, העולם רוצה מסמכים.

הסיפור של החזרה לעבודה הוא סיפור של בירוקרטיה קפקאית.

תודה אופיר.

את בעצם אמורה לענות עליהן לעצמך (-:
סליחה שערוץ פרטי לא מתאים לי כרגע, אני בעצמי במאמץ הבראה אינטנסיבי...

אני מעתיקה לך לפה מייל של מישהי, שאולי שווה להתייעץ איתה טלפונית כי היא מכירה רופאים מומחים חכמים לכל מיני מחלות. זה חלק מהמקצוע שלה.
אני מעתיקה את כל המייל כדי שתראי אם מה שכתבה מוצא חן בעינייך ותציצי אולי באתר שלה ורק אחרי זה - אם מתאים - תתקשרי (-:
(לא העתקתי את כל הקישורים, סתם מתוך עצלות...)

כותבת ג'ון ג'ייקובס:

שלומות,
בכללי אני לא גרופי של אושו, אבל כשהוא צודק - הוא צודק!
הייתי מוותרת על חלק מהבוטות,
אבל מסכימה עם המהות, גם אם היא הפוכה מהלך הרוח הפופולרי.

במאמר שפורסם לאחרונה, אושו קורא לז'אנר החשיבה החיובית:
"פילוסופיה של צביעות".
בעיניו, "חשיבה חיובית זו פילוסופיית הבולשיט היחידה,
שאמריקה תרמה לחשיבה האנושית".

למה צביעות?

"משום שהיא מלמדת אותך לשיר כשאתה רוצה לבכות.
הדמעות מודחקות, מאוחסנות בגוף, ובסוף יוצאות איפשהו.
אין שום משמעות לשיר ששרת, אם הוא לא בא מהלב."
"זו פילוסופיה של חוסר יושר.
אתה מרגיש משהו - ומתכחש לו".

ההמלצה הרווחת "תחשוב טוב יהיה – טוב"
לא עומדת במבחן המציאות. נקודה.
אם היה לי שקל על כל מטופל, שהגיע עם מחלה קשה,
שלא הבין מאיפה המחלה "נחתה עליו", כי הוא מתרגל חשיבה חיובית -
הייתי עשירה מאד.

"האם נראה לכם, שבגלל שאתם מתכחשים לדברים לא נעימים, הם נעלמים?"
"אתם מרמים את עצמכם" – אושו טוען.
"אתם יכולים לדמיין שהלילה הוא יום כמה שאתם רוצים -
זה לא יהפוך את הלילה ליום".

אם אתה לא אוהב מישהו, או לא אוהב סיטואציה שאתה נמצא בה,
או לא אוהב את עצמך...כל זה מצטבר בתת המודע.
כשאתה מתרגל חשיבה חיובית על התחושות הלא נעימות האלה,
נוצרת גרסה צבועה ומתעתעת של אהבה - לכאורה, וקבלה - לכאורה.
אדם לא יכול להיות בריא, כשהוא חי בשקר.

מה כן?

לתת לרגשות לא נעימים לגיטימציה.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני לא זוכרת, שהובטחו לנו חיים של רק אהבה, שמחה ואושר. לרגשות לא נעימים תפקיד חשוב בהוויה האנושית.
נכון להקשיב להם וללמוד מהם - במקום להדחיק אותם!

ללמוד להתמודד עם רגשות לא נעימים בצורה בריאה,

כך שלא יצטברו בגוף, וכדי שיהפכו למנוף לצמיחה פנימית ובריאות.

להכיר בכך, ששום דבר בעולם אינו שלילי או חיובי במהותו.

הכל תלוי במשמעות שאנחנו מייחסים לדברים.
בזמן אמת, אי אפשר לדעת בוודאות אם מה שקורה הוא חיובי או שלילי,
משום שההשלכות של אירועי חיינו נבחנים רק בפרספקטיבה של זמן.

'אני לא יודע אם משהו חיובי או שלילי' –
זו גישה שמונעת הצטברות מטען שלילי וגם מונעת הדחקה.

אם אתם כועסים - תכעסו!
אם אתם מאוכזבים – תנו לאכזבה להיות, ותלמדו ממנה!
אם אתם שמחים - תשמחו בפה מלא!
אם אתם אוהבים - תאהבו מכל הלב!

הדרך לבריאות גופנית, מתחילה בבריאות רגשית!

נ.ב. המאמר המקורי באנגלית: https://ideapod.com/zen-master-explains ... le-advice/

באהבה,
ג'ון ג'יקובס

האתר: www.hiburim.org

שיחת ייעוץ ללא עלות
http://joan.hiburim.org/consultationcall

לקבלת מדריך ריפוי גוף-נפש
http://joan.hiburim.org/Freeguide

לצפייה בסדרת ההדרכות - לשחרר את האדם הבריא שאני
http://joan.hiburim.org/regtraining

לעמוד הספרים שלי
http://www.hiburim.org/%D7%A1%D7%A4%D7% ... D7%9D.html

[כל העריכות זה מפני שיצא לי טקסט אדום וניסיתי שוב ושוב עד שרק הקישורים יצאו באדום. תמחקי אחרי שתקראי...]

_ללמוד להתמודד עם רגשות לא נעימים בצורה בריאה,
כך שלא יצטברו בגוף, וכדי שיהפכו למנוף לצמיחה פנימית ובריאות._
מה הכוונה בצורה בריאה? להגיש אותם ? ולתת לזה להיות?

קודם כל כן. להרגיש אותם, לתת להם להיות, להרגיש איפה הם בתוך הגוף, לקבל אותם כפי שהם ("אה, עלה בי פחד עכשיו"), לתת לעצמנו חמלה ואהבה ולקבל כל רגש כפי שהוא, בלי ביקורת, דחייה, אשמה, רצון להיפטר ממנו, לדחות אותו, להתנגד לו...
אחרי שקיבלנו ונתנו לו להיות, לתת לו לזרום.
רגש שמתנגדים לו בכל צורה - נתקע בגוף. מים עומדים. מתעפשים...
רגש שמקבלים - זורם ומשתנה. עולה, יורד, נוסע, הופך למשהו אחר. מים זורמים. עוד רגע כבר לא כאן...
רגש ישן שנתקע - נחפש דרכים להניע ולהזרים.
הצ'י קונג הוא אחת הדרכים האלה. הוא מניע את האנרגיות בגוף ומזרים אותן וכך גם הרגשות מתחילים לזרום והחסימות - להיפתח. זו פשוט דרך מאוד עדינה, של טיפול סיני עצמי יומיומי. בהתחלה מזרימים מים מעופשים, לאט לאט כבר מחזקים את הזרימה והיא משחררת גם אבנים קטנות שהיו תקועות, ובהדרגה מתחילות להתפורר ולזרום גם אבנים גדולות שיצרו חסימות גדולות. ככה מחזירים את הבריאות לאט לאט ובעדינות למקומות שהיו תקועים וחסומים, אפילו במשך שנים רבות (-:

אחד הדברים שזה עושה, השרברבות היומית הזאת, זה להכליל בחזרה איברים שהיו מנותקים מהגוף - בחזרה הביתה, לגוף שלנו. אצל לב זה אולי במפרקים, אצלי זה בחזה. אני מחזירה אותו להיות חלק מהגוף שלי, להרגיש מה מתחולל שם בפנים, לקבל אותו ולאהוב אותו כפי שהוא. בהתחלה זה מורגש רק ברמה האנרגטית, בשלב יותר מתקדם זה יתבטא גם ברמה הפיזית.

תודה רבה בשמת.
תוכלי לספר משהו על למה אולי היא מכירה רופאים מומחים חכמים?
אני מתחילה בדיוק עכשיו תהליך דומה.
כך שלא הכי בא לי לפתוח את הגוף נפש שלי לעוד אדם שעובד דומה אבל אחר..
תודה!!!

היא עוזרת לאנשים להבריא ממחלות קשות וחשוכות מרפא, בין היתר. ויש לה ניסיון של עשרות שנים. בעיקרון, מציעה שתציצי באתר שלה ותראי אם לדעתך יש לה מה להוסיף לך. היא נותנת שיחת ייעוץ של 20 דקות חינם, כך שאם התרשמת ממנה את יכולה להתקשר ולשאול אם נתקלה פעם במקרה כמו שלך ואם יש לה המלצה גם על רופאים לפנות אליהם. את יכולה לדבר איתה באלמוניות.

תודה

,
רגש שמקבלים - זורם ומשתנה
יפה . תודה

בוקר טוב, שאלתי את אמא שלי: "חברה של חברה שלי בשמת סובלת כבר כמה חודשים מכאבים ברגל. כל הבדיקות תקינות. לא מוצאים כלום ואומרים לה שזה בראש שלה. מה את חושבת?" ואמא שלי החכמה חשבה רגע ואמרה" "פיברומיאלגיה. שתחפש ראומטלוג טוב". ואחרי כמה דקות הוסיפה שמדרסים יכולים לפעמים לעזור.

נזכרתי שגם אמרתי לה שאחרי כמה צעדים הכאב כ"כ חזק שאת לא יכולה להמשיך ללכת.

תודה רבה עדינה. הצלחת לתמצת ביעילות סיפור ארוך. (: אני אכן מחפשת ראומטולוג טוב.
לחלופין גם נוירולוג עם התמחות בכאב נשמע לי אפשרות טובה. הייתי כבר אצל ראומטולוג שאני חושבת שהוא טוב בהרבה דברים, הוא לא אוהב לאבחן פיברומיאלגיה. אז הוא לא איבחן.
אני לא בטוחה האם זה פיברומיאלגיה או איזו תסמונת יותר נדירה, בת דודה או קרובת משפחה, אבל אני חושבת שזה שייך לרצף הזה.

ותודה שוב.

איזו קופ"ח? ואיזה איזור?

תודה ממש עדינה!!!
כללית. אזור המרכז.

ומדינת ישראל פשוט מחקה את הפיברומיאלגיה מרשימת המחלות.
זהו. המחלה לא קיימת.
אלפי הנשים (בעיקר נשים, מעט גברים, ואולי זה קשור? המממ) שסובלות מהמחלה - יוק. אין רופאים. אין טיפול. אין ביטוח לאומי. אין הכרה. מחלה שהורסת את כל החיים, אבל הם פתרו את הבעיה: זה לא קיים, אז אנחנו לא מתעסקים איתכן.

כל מי שאני מכירה לא מכיר באזור המרכז, מצטערת.

זהו. המחלה לא קיימת.

בהערת אגב, אפשר לומר שזה נכון, אבל מהכיוון השני, לא זה שהרופאים מתכוונים אליו.
פיברומיאלגיה היא סינדרום, כלומר, אוסף של סימפטומים.
מחלה היא פגיעה בגוף, פגיעה ספיציפית שגורמת לסימפטומים.
כשמדובר בפיברו, הרפואה לא אומרת מה נפגע בגוף, אלא מאבחנת לפי התסמינים, ונותנת להם שם כולל.
האבחון בפיברו חשוב כדי לקבל זכויות רפואיות, זה מבחינת המערכת. מה לגבי טיפול, הקלה או אפילו ריפוי?
חשוב לשאול כאן- מה נפגע בגוף שגורם לתסמינים האלה? במה הגוף חולה באמת?
ושנית מה הסיבה/סיבות שהגוף נפגע?

עדינה, תודה רבה רבה.
אם זו לא עבודה קשה, אז גם שמות לא מהאזור שלי יכולים לעזור לי.
לפעמים מלקרוא על שם ספציפי בגוגל, יכול לעזור לי להבין טוב יותר מה אני צריכה ומה לחפש. נניח - תשומת לב לתת התמחויות שלא ידעתי שהן קיימות.
ושוב, תודה!!!!

בשמת, נכון. זה עצוב נורא.
מעניין איך זה בעולם, במדינות אחרות.
אגב מישהו בדק בשבילי - רשמית פיברומיאלגיה כן נמצאת ברשימת מחלות שביטוח לאומי מכיר בהן. רק צריך להוכיח פגיעה בתפקוד. והם מקשים מאוד. לא ניסיתי עדיין ולא חוויתי עדיין ובשלב זה אני עדיין חסרת דיאגנוזה, כך שאני לא יודעת.

קול, נכון. כרגע לא ידוע.
כן אומרים שמשהו קורה במערכת העצבים המרכזית. ששם זה ממוקם.
כיום מה שיש לרפואה להציע הוא מאוד מועט.
זה אחד הגורמים לכך שלא ממהרים לאבחן.
בצד ההיבט המגדרי שבשמת הגדירה.
חולות במחלה - חלקן בהחלט רומזות שקיים היבט מגדרי. כך ראיתי בפורומים. חלקן מעדיפות בגלוי ראומטלוגיות נשים וכותבות שהן נוטות יותר להתמחות בזה ולאבחן את זה.

בשביל מי שנמצא כמוני בשלב של טרום איבחון, זה קצת מייאש לקרוא את נקודת המבט הזו (המוכרת), כי זה קצת מחזק את ההרגשה הלא מוצדקת שאולי זה "כלום" או "נפשי".
וודאי שיש שם מרכיב נפשי, אבל זה משהו שקורה בגוף.
אני חושבת שטוב שהרפואה ענווה מספיק כדי להכיר במחלה גם בלי לדעת מה גורם לה. מוטב היה שתהיה ענווה עוד קצת.

להשפיע על שיקולים וכיוון של מחקר ברפואה יותר קשה מהעמדה בה אני נמצאת אפילו מלהשפיע על היחס של המערכת הסוציו רפואית. המעטפת.

אני לא מצפה מהרפואה שתרפא אותי.
אני גם מרגישה שאני יודעת פחות או יותר למה אני זקוקה כדי להחלים.
המעטפת בתחום הזה היא קריטית.
וכשהיא לא קיימת, קשה מאוד.

לדעתי יש כיום ערבוב שהוא לא לטובת החולה בכלל בין רפואה פרופר, התפקיד הקלאסי של רופא, במובן של לאבחן מחלות ולטפל בהן וככה.
ובין סוציורפואה, שאלה רשימה שלמה של תפקידים שהחברה המערבית שמה על הרופא. כי נוח לה לייחס את היכולת להחליט במצבים מורכבים שיש בהם מרכיב רפואי חזק לרופא. שרופאים יהיה הגורם המחליט.
אבל בעצם לרוב הרופאים אין שום כלים להחליט בתחומים הללו.
איפה יש אורטופד שמבין משהו בתפקוד?
הם לא שואלים רבע שאלה על תפקוד, וגם לא מוכנים לשמוע כשמספרים להם.
מבחינתם כאב בקשת כף הרגל הוא כאב בקשת כף הרגל, ולא משנה בכלל אם אי אפשר לדרוך בכלל על כף הרגל או שזה "רק" מקשה מאוד.
אין להם שום סולמות תפקודיים.
למרפאת בעיסוק ישנם כלים מובנים להערכה תפקודית. אבל הן "רק" מרפאות בעיסוק, הן לא רופא..
הנה, אמרתי את מה שיושב לי על הלב כבר שנתיים.

ביקשו שתרשמי את שמות הרופאים במרכז שאת מתלבטת לגביהם. ינסו לבדוק אם מוכרים מומלצים.
אז גם שמות לא מהאזור שלי יכולים לעזור לי.
סבבה

תבדקי: ד״ר יעקב אבלין איכילוב (?), פרופ׳ הווארד עמיטל כללית בהרצליה, דר' איתן גיאת שיבא, פרופ' אורי אלקיים מנהלת יחידת ראומטולוגיה באיכילוב. דוקטור ויגלר רמת אביב, חיים בריקמן תל אביב, ד"ר שי קיוויתי שיבא. זה בינתיים.

יו, עדינה, את פשוט אלופה!!!
עדיין בתוקף ההצעה לקחת מייל שלך מבשמת?
אצל אחד הרופאים שכתבת הייתי.
הכי בנאדם שפגשתי מבחינת להתייחס אלי באופן שוויוני, נראה לי רופא טוב, נראה לי לא בקטע של לאבחן פיברו. בתחושה שלי הוא אמר כמעט כל מה שאפשר להגיד חוץ מהשם המפורש - פיברו.
מעדיפה לדבר על זה בפרטי, לא לשים את השם שלו כאן.

אני את עצמי איבחנתי לפני מספר חודשים - קדם פיברו. אם תעזרו לי לטפל בעצמי יפה, יש סיכוי שזה לא יתפתח לתמונה מלאה של פיברו..
)-: אבל אני לא רופאה.

ומה זה תודה לך!!!!!

קדם פיברו. אם תעזרו לי לטפל בעצמי יפה, יש סיכוי שזה לא יתפתח לתמונה מלאה של פיברו..
אם ככה, הייתי מוותרת מראש על כל סיכוי לקבל עזרה והכרה מהממסד, או איזושהי עזרה מרופאים. סליחה שאני כל כך שלילית.
חשיבה כל כך מתקדמת, מתוחכמת, חכמה, לוקחת אחריות ונחושה להבריא - גדולה על המערכת בכמה וכמה מספרים.
את צריכה רפואה פונקציונלית. כמו ד"ר ברגמן למשל. והוא יגיד לך ככה:

מישהו שמבין ביציבה טבעית נכונה חייב לבדוק אותך ולטפל בך. בטוח שיש קטעים בעמוד השידרה שלך שלא מונחים נכון, שהצורה שאת מניחה את כף הרגל על הקרקע שגויה, בטח גם הברכיים לא מכוונות נכון עם כפות הרגליים, והאגן מסובב. וזו רק ההתחלה שאני רושמת פה בחיפזון מלקרוא בסך הכל כמה מלים פזורות שכתבת פה ושם. לא מאמינה שיש אורתופד אחד בארץ שמבין מה כתבתי פה. יש כמה גאונים בפלדנקרייז שמתאימים למשימה הזאת. וגם אוסטיאופטים מעולים.

תזונה. צריך לדייק את התזונה שלך כך שתמלא את החוסרים התזונתיים שיש לך, ולהוריד כל מה שכרגע מערכת העיכול שלך (שזקוקה לשיקום) לא מתמודדת איתו. מערכת העיכול היא הבסיס לבריאות, ודלקתיות בגוף מעידה קודם כל על מערכת עיכול מאותגרת.

לאתר את כל הרעלים שיש לך שליטה עליהם ולהתאמץ לסלק אותך מחייך, מתזונתך ומביתך. חומרי הדברה, חומרי ניקוי ועוד.

תנועה תנועה תנועה. לעשות פעילות גופנית אבל מסוג מדוייק ובמינון מדוייק (צ'י קונג הכי טוב בשלב הזה, לדעתי).

מדיטציות, תפילה, וכל אספקט רוחני.

שינה. חשוב מאוד לעשות הכל כדי להגיע לאיכות שינה גבוהה. הריפוי מתרחש בשינה.

אני אוסיף: ניקוי טראומות עבר ושחרור דפוסים רגשיים שתוקעים אותנו. לדעתי פיברומיאלגיה בכל השלבים והרמות קשורה קודם כל לפחדים וחרדות. חשוב מאוד לעבוד איתם ולהזרים אותם בעזרת כמויות ענקיות של אהבה, חום, חמלה וטכניקות בדוקות. לא לחובבנים, כי אפשר בקלות להחמיר את המצב פי מאה.

לא מיציתי אבל זה הבסיס.

עדיין בתוקף ההצעה לקחת מייל שלך מבשמת?
ברור.

האם מה שעברת דומה לשלי בחוסר מוגדרות שלו
יש כמה דברים שעברתי

נפצעתי. עברתי ניתוח מציל חיים, ואחר כך ניתוחים לתקן כל מיני דברים. היו כאבים בלתי נסבלים, וכאן לרפואה הרגילה היו מספר אפשרויות שלא התאימו לי (משככי כאבים, זריקות קורטיזון, פשוט ללמוד לחיות עם הכאבים ולהגיד תודה שאני בחיים ובכלל הולכת). מצאתי כל מיני פתרונות חלופיים.

היה משהו שבמשך שש שנים חיפשתי הגדרה ופתרון. בסוף מצאתי. היה לי הרבה מזל, היו לי רופאים נהדרים ומסורים. גם מי שלא הסכים איתי יצא מגדרו לעזור, או לפחות לא להפריע

.

אני גם מרגישה שאני יודעת פחות או יותר למה אני זקוקה כדי להחלים.
וואו איזה משפט חשוב!!
רוצה להרחיב?

באתי להוסיף עוד משהו:
ממליצה מאוד על השידור הזה של מאסטר מינגטונג גו - https://www.youtube.com/watch?v=Q-1mChR ... -&index=46

אני שמעתי את כל ההקדמה פעם אחת, וכשאני מתרגלת איתו כל יום (כל יום) אני מדלגת קדימה בסרטון לשלב של התחלת התירגול הקולי (אפשר מהרגע שהוא מניח ידיים על צ'אקרת הלב ומתחיל במדיטציה).

זה תירגול של צ'י קונג צלילים. הוא מפעיל רטטים ותדרים שעובדים על כמה רמות בגוף [הוא אומר: הפיזית, הרגשית, המנטלית והרוחנית], ומשפיע במיוחד על הרמה הרגשית (למשל, לצורך התמרת פחד ליצירתיות).
מצד אחד, זה טיפול עצמי עמוק, מצד שני, זה טיפול עדין ביותר שמתאים לעשות בישיבה ואפילו בשכיבה (אם קשה לך).
הכי חשוב - פשוט להשמיע את הצלילים איתו ולשים את הידיים במקום שהוא מנחה, ובעקביות. יום יום.

לא צריך לצאת מהבית.
לא צריך לשלם לאף אחד. מינגטונג תורם שידורי הילינג רבים לעולם באהבה ובשמחה.
אין אפשרות להיפגע מהתירגול הזה כי אין בו "תנועה" והוא מאוד איטי ועדין - בכל רגע את עושה רק כמיטב יכולתך. יכולה לשכב, יכולה להשמיע את הצלילים בקול חלש יותר, ובוודאי שבהתחלה לא צפוי שתגיעי לאורך הצליל שלו כי זה דורש אורך נשימה שמקבלים אך ורק אחרי תירגול (אלא אם כן את זמרת או משהו כזה). את עושה רק מה שאת יכולה, אבל עצם זה שאת עושה, כבר מקדם את הבריאות שלך.
כשאת מתרגלת, את יכולה לדמיין עוד אלפי אנשים שמתרגלים עם מינגטונג ביחד איתך בכל רחבי העולם. כך תגדילי עוד יותר את שדה הצ'י שתומך גם בך (וגם באחרים).

אם יש לך אפשרות לגייס עוד אנשים לתרגל איתך, ביחד עם מינגטונג (האנרגיות שלו משפיעות וזה אפילו נמדד בניסוי שנערך בסדנה שלו, במקרה ההוא על חולה פרקינסון) - זה עוד יותר טוב. נגיד, הבן שלך ועוד חברה. ככל שיותר אנשים מתרגלים ביחד, כך האפקט של התירגול על כל מי שמתרגל גדל. אם זו בעיה, אז עדיף לתרגל רק עם מינגטונג מאשר בכלל לא.

שליחה על ידי מאי* » 10 יולי 2018, 19:56

וודאי שיש שם מרכיב נפשי, אבל זה משהו שקורה בגוף.

אין סתירה. אני מכירה בחורה צעירה עם פריצת דיסק שהפכה אותה למעשה לנכה וגרמה לה לאבד כושר עבודה, והאורתופד אמר לה ישירות: הפריצה אמיתית וקיימת (יש צילומים, אחרי הכל), הגב במצב גרוע מאד, אבל הסיבה? בלי להכיר אותה, הוא אמר: 'ההשערה שלי היא שעברת חיים לא קלים'. והוא צדק לגמרי. הטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שדברים נפשיים פירושם 'הכל בראש'. ממש לא. רגשות לא פתורים וקשיים נפשיים גורמים לגוף להגיב פיזית. אם הם יכולים להביא לפריצת דיסק, מה זה כבר בשבילם ליצור כאבים בלתי נסבלים בחלק אחד של הגוף או של כולו? אם יש לך סבלנות לקרא את ד"ר סארנו (ואני מכירה אנשים שהוא פשוט הקים על הרגליים אחרי תקופת מחלה ארוכה), הוא טוען שפיברומיאלגיה היא ביטוי ההגנה הקיצוני ביותר של הגוף. כלומר, דברים אחרים (כולל פריצות דיסק וכאבי גוף שונים ומשונים) נגרמים מרגשות מודחקים או כאלה שלא באו לידי ביטוי מסיבות שונות, וככל שמצבור הרגשות הללו הולך וגדל ולא מטופל - הסיכוי לפיברומיאלגיה עולה.

דפדפי הלאה אם לא מתאים לך (וההתנסות שלך עם המערכת הרפואית אכן נשמעת סופר-מתסכלת...) אבל מכיוון שמסתמן שממילא תצטרכי להכתיב תוכנית טיפול לעצמך, מציעה לקרא את 'ריפוי הכאב הכרוני' של סארנו. תוכלי גם למצוא באינטרנט עדויות של חולי פיברומיאלגיה שנעזרו בו.

שליחה על ידי למ* » 10 יולי 2018, 22:38

אני אכן מחפשת ראומטולוג טוב
ממליצה בחום על פרופ' פנינה לנגביץ
מקצועית אכפתית ומענטשית
מבי"ח שיבא, וגם בכללית קריית אונו
אני הלכתי אליה פרטי

וואי, מה זה תודה!!!! ממש ממש ממש ממש.
אני מרגישה היום על הפנים, אז אכתוב יותר מאוחר יותר.

תודה רבה רבה לכולכן, ממש. מרגישה כאן כל כך אהובה ונתמכת. תודה.

תודה רבה רבה יקרה. ממש. אני לא יודעת מה זה. אז כנראה שלא.

גיגלתי עכשיו. הכאבים שלי הם בקשת כף הרגל. אזור ספציפי מאוד שם. הפציה הפלנטרית - זה בדרך כלל המינוח לכאבים שם.
המומחה הכי מומחה האורטופדי שבדק אותי טען שהכאב הוא בכלל לא הפציה הפלנטרית (רצועה שעוברת לאורך הקשת) אלא בשרירים עמוקים יותר שעוברים מתחתיה.
כמובן שהוא הסביר לי שלא משנה לי לדעת את השם שלהם, ולכן הוא גם לא רשם אותם.
לא הייתי מסוגלת באותו רגע להתווכח איתו אחר שהתווכחתי על כל כך הרבה דברים אחרים שם.

בmri מצאו בורסה זעירה במטטרסל אבל הסבירו לי שזה חסר חשיבות כי זה זעיר וכי לא שם כואב לי. שזה רזולוציית יתר.

תודה רבה רבה רבה!!!! ממש!!!

יש לזה הרבה משמעות גם רגשית בשבילי.

שלום.
הקפיצו אותי לכאן

אני מבינה שאת נמצאת בבירור לפיברומיאלגיה.
פיברומיאלגיה היא סינדרום. גנטי. פגיעה מוחית. פגיעה במשק המגנזיום. מחסור בויטמין D.
מה שכואב - כואב יותר, וביותר מקומות.
סינדרום דאבת השרירים, סימפטום מרכזי ומוביל: כאבים מפושטים ללא סיבה נראית לעין.
סימפטומים נוספים: הפרעות עיכול, הפרעות שינה, תשישות כרונית, יובש, דיכאון וחרדות ועוד.

לא להיות בלחץ.
הפיברו ניזונה מלחץ ומעומס מכל סוג.
קודם כל, לישון! לנוח! כמה שאפשר עד להפחתת הכאבים.
אבל יותר מזה.
פיברומיאלגיה נחשבת מחלה קשה.
היא הכי קשה כששונאים אותה, כועסים עליה ונלחמים בה.
אל תיחלמי!

פיברומיאלגיה היא מחלה (סינדרום) של גבולות.
תתיידדי איתה.
היא תאמר לך מתי את זזה מהמרכז שלך.
תקפידי על זמן מנוחה לפני ואחרי מאמצים.
זמן מנוחה אחרי אינטראקציות עם אנשים,
זמן מנוחה אחרי כל סערה רגשית,
זמן מנוחה אחרי למידה או מאמץ מנטלי מכל סוג.
כן.
להוריד הילוך, להוריד קצב, להוריד עומס.
אח"כ, במו"מ עם הפיברו, תוכלי להוסיף.
לא נכון לחזור למירוץ מטורף (אם זה היה הסיגנון שלך).

במקביל (את לא צריכה לחכות לאבחון) קחי מגנזיום.
תתחילי עם ציטראט X2 ביום. חפשי ברשת מגנזיום מלאט - הוא זה שמתאים לפיברו. מגביר מאוד את הספיגה.

תבחרי עם מי את מבלה (חברים, משפחה, עבודה) תהיי עם מי שנעים לך, ובעיקר עם מי שמצחיק אותך.
תעשי רק מה שבכייף שלך.
את אימא? בית, משפחה, עבודה - את לפני כולם! תפעילי את מי שצריך, תקחי מנקה.
תבחרי על מה להתעקש, ועל מה לריב.
תני לבכי לצאת חופשי - חשוב לשחרר כל מתח קיים.

האבחון:
ריאומטולוג, מינימום 11 מתוך 18 נק' (יש מי שמאבחנים גם ב- 8)
תבקשי שתי בדיקות שהן לא בנורמל:
CRP - אולי עשו לך - זה מדד לדלקת ומחלות אחרות - לא ספציפי
ויטמין D - תוצאה הגיונית היא מחסור.
אם יש חוסר בויטמין D - קחי!

לא לקחת תרופות!
למה?
כי הן לא באמת יעילות, המון תופעות לוואי ונזק לגוף.
את יכולה לקבל פיזיותרפיה ובהמשך הידרותרפיה.
פעילות גופנית מתונה ובהדרגה - רק בשלב הבא.
קודם תלמדי לנוח.

כמה מילים עלי:
נאוה פרנס, ענקית. נטורופטית ומלווה בתהליכי שינוי.
יוגה, מדיטציה, אקסס קונשסנס,
שינוי תזונה - מטבעונות ועד קטוגנית

.
לומדת עכשיו הוראת התעמלות בונה עצם.
ועוד....

נותנת מענה נקודתי מצד אחד (חד פעמי או אבחון),
ומענה רחב ומקיף עם תהליכי עומק מצד שני.
עובדת גם דרך טלפון ואינטרנט.

ברמה האישית:
בת 60, אישה גדולה (עכשיו פחות)
יחידנית מבחירה לבן 23,
חינכתי בבית.
עם פיברו מאז הלידה של הבן.
קטוגנית שנה ו- 9 חודשים,
גרה בבאר שבע ומגיעה לפעמים למרכז.
לא כותבת ב-באופן כבר הרבה שנים.
מלבד כאשר קוראים לי - אז באתי. חסד נעורים

מקווה שעזרתי לך.
אם יש לך שאלות, תתקשרי: 052-3873209

זה הפייסבוק שלי

אוף אוף אוף ואוף.
מרגישה שוב כאילו העולם סוגר עלי.
התחילה ההיערכות לשנה הבאה, ולמרות שאני עתידה לחזור לחלקיות משרה קטנה עד מאוד התחילה ההיערכות.
ואני מרגישה רע. הגוף שלי לא רוצה את זה. הוא פשוט צורח את זה.
לא מדובר עדיין במאמץ פיזי, רק מנטאלי. והגוף שלי צורח את עצמו.
לא יודעת מה לעשות.

תודה ענקית על כל מה שכתבתן לי.
הרגשתי לגמרי עטופה ומחובקת.
לקח לי זמן רב להגיב.
בהתחלה כדי לעכל.
אחר כך כי הרגשתי לא טוב סביב מתח נקודתי.
אחר כך כי הרגשתי לא טוב באופן לא נקודתי בכלל..

תודה ענקית עדינה. ממש. אהיה איתך בקשר.

תודה רבה מאוד לרוח הטובה שהביאה לכאן את נאוה.
נאוה את בטח כבר לא כאן, אבל תודה.
יש מצב שהמגנזיום עזר מיידית, כבר אחרי הכדור הראשון?
ועוד לאו דווקא הסוג שנאוה המליצה עליו..

תודה רבה רבה למ

תודה רבה מאוד מאי. מה שאת כותבת תואם מאוד את מה שאני מרגישה.

ואוקיי, בסדר, טוב הבנתי. אני צריכה להיות חולה לגמרי במשהו כדי לקבל אבחנה.
כל כך, כל כך, אני צריכה מבחינתי להיות שותפה מלאה לתהליך של איבחון. וכל כך, כל כך, זה לא קורה.
הם בודקים, הם יודעים, הם מחליטים וקובעים. אין עוד מערכת שאני נתקלת בה בחיכוך יומיומי שהיא סמכותנית כזו.

כתבתי היום. זה נועד במקור בשביל סוג אחר של מדיום, יותר פייסבוק כזה. אבל ממילא לא יצא לי רהוט כמו שרציתי, משוייף כזה, אלא כאוב. שמה כאן, בכל מקרה.

מחלה שקופה
יש לי מחלה שקופה. לא רואים אותה.
גם אני לא תמיד מבינה. אני מרגישה אותה, כמובן. הנוכחות שלה היא רגע-רגע, שנייה-שנייה.
אבל לא תמיד מבינה. לפעמים קשה להבין את עצמך מבפנים, כאשר הרבה זמן רצוף לא מבינים אותך מבחוץ. לפעמים חברים טובים מבינים, הם מסתכלים ורואים. אבל אנשי-אדם בדמות רופאים, שהם בגובה רגיל אבל תמיד גבוהים יותר, שיושבים בכסא בצד השני של השולחן, ומשהו בהם מבהיר שהם אלה שקובעים את הכללים פה ואיך זה הולך להתנהל – הם לא רואים. והם יודעים לא לראות כל כך טוב, עד שלפעמים גם אני לא רואה. איזה מזל שיש חברות טובות. לפעמים הן רואות את אותי, ורואות את השקיפות, את המחלה, גם כאשר אני כבר שכחתי לראות אחרי ביקור אצל עוד איש-אדם בדמות רופא.
אתמול הייתי אצל המפלצת התעסוקתית. היא אישה-אדם בדמות רופאה יפה מאוד ונחמדה בכאילו. מרשימה מאוד. המזל שלי הוא שזכרתי אותה מהפעם הקודמת. אז הפעם ידעתי לשים לב. בעיקר לשמור על הלב שלי מפני הנחמדות בכאילו שלה. שנועדה רק לשחרר מידע ממני. לטובת המערכת. אף פעם לא לטובתי. הרופאה-אדם-מפלצת היתה עצובה ממש כשסיפרתי לה שבשנה הקרובה אני ממילא עובדת רק שליש משרה. מכל השאר פיטרו אותי. אבל למה? היא שאלה, ובקול שלה ניכרה אמפתיה של ממש. זה היה משונה קצת, ומבלבל, כי ראיתי בפנים שלה הבנה רבה מאוד אבל מעט מאוד אמפתיה כאשר היא שאלה המון שאלות על הניירות הרפואיים שלי, והסברתי לה באדיבות שאני יודעת להסביר מה יש לי אבל הרופאים עוד לא מצאו לזה שם באנגלית, לכן אני לא קיימת מבחינה רפואית אז באתי אליה לקבל אישור שאני כשירה לעבודה כדי שלא לעבור וועדה רפואית של משרד החינוך שלא תעזור לאף אחד וכנראה גם לא לי. ושאם היא חושבת שכדאי שאהיה עדיין בבית אז אשמח שתכתוב את זה. או אם היא חושבת שיש לי הגבלות. היא רצתה לדעת למה אין לי עוד ניירות, הניירות שהבאתי לא הספיקו לכמות שהיא חשבה שראוי שיהיו לי. אז הסברתי לה שיש לי מפרקים רגישים מאוד כל החיים, גם למגע וגם בתנועה, ואפשר לראות את זה בקלות בבדיקה גופנית אם יבדקו אותי. אבל לא בדקו לי. בדקו את המקום הכואב, לא את הבריא. גם כאשר ביקשתי. הסברתי לה שאובחנתי בגיל צעיר, עשרים וקצת, עם טונוס שריר נמוך בקצה התחתון של הנורמה. ושבטוח שזה משפיע על תהליכי החלמה מפציעות אורטופדיות. אבל אורטופדים לא חושבים ככה. הם גם לא בודקים טונוס שריר. גם לא אם אני מבקשת. אז לכן מבחינה רפואית אני בריאה להפליא.

הרופאה-מפלצת הסתכלה עלי כאשר נכנסתי לחדר והודיעה לי שאני נראית יותר טוב מאשר בפעם הקודמת. נכון, אמרתי לה. אני מרגישה הרבה יותר טוב. מפלצת, אם ראית בפעם הקודמת כמה אני נראית רע, למה שלחת אותי ככה הביתה?? בלי שום הקלות בעבודה, עם ניירת שקובעת שאני כשירה לחלוטין לעבודה?? היא לא חשבה שאולי יש קשר בין זה שאני נראית יותר טוב לעובדה שלקחתי ימי מחלה, על כל פנים היא לא ציינה קשר בין שתי העובדות.

הרופאה-מפלצת שאלה המון שאלות שלא הבנתי איך הן קשורות אליה. איזה מינון של אלטרולט אני לוקחת? 10 מ"ג? אה לא 15 מ"ג? היא רושמת. את כל התשובות שלי היא תקתקה ביסודיות למחשב שלה. מה זה משנה?? למה??? הרי אני כשירה לעבודה. בשבילה. הרי אין סיבה מבחינתה לשום הגבלות, אפילו לא לבקש שישבצו אותי בחדר סמוך לחנייה כי קשה לי ללכת. אז למה משנה לה מינון האלטרולט שאני לוקחת?? זה יהיה כתוב במכתב?? היא שאלה עוד המון שאלות והתעקשה לבדוק אותי ואז הוציאה את המכתב המיוחל, הרצוי-לא רצוי, שבו היא כתבה שאני כשירה לעבוד בעבודתי כרגיל. ביקשתי שתתקן את המקצוע שלי שהיה כתוב שם שלא במדוייק אז היא תיקנה. הנה היא אפילו נחמדה.

הרופאה-מפלצת התעקשה לבדוק אותי. ביקשתי שהבדיקה הגופנית תהיה מינימאלית. היא התכעסה לרגע: באת לביקור אצל רופא, אז איך את רוצה בלי בדיקה? לא באתי לביקור אצל רופא, עניתי לה בשלווה. אני שלווה מאוד הפעם, הרי היא תצטרך בסוף הביקור לתת לי מסמך, ובו יהיה כתוב שאני כשירה לעבודה, או לא כשירה, או כשירה תחת מגבלות מסויימות. וזה יהיה טוב. אם אני כשירה, זה טוב, כי לא אצטרך לעבור וועדה. אם אני לא כשירה, זה מצויין, כי אולי אוכל סוף סוף לנוח מנוחה מלאה בבית ולבדוק זכויות בביטוח לאומי. אבל אי אפשר לסרב לבדיקה גופנית במצב כזה. גם לא אם מולך עומדת אישה-אדם בדמות רופאה מפלצת. אז אני לא רופאה? היא שאלה אותי בלגלוג, מתריס. את לא רופאה, עניתי לה, עדיין בשלווה. את אמרת לי שאת גורם שמחליט.

ככה היא הסבירה לי את עצמה בפעם הראשונה. "את לא מבינה לאן הגעת", היא ניסתה להסביר לי ברכות. "אני זה גורם שמחליט". ובכן, היא החליטה שאני כשירה לחלוטין לעבודה.

יש לי משהו שלא יראו אותו בבדיקות הדמייה, הסברתי לה הפעם. אחרי שבפעם הקודמת היא ניסתה לשכנע אותי שאין כזה דבר בעייה רפואית שלא רואים בבדיקות. ואם לא ראו ב MRI, אולי כדאי לי לבקש מיפוי עצמות.

נו, באמת שהיא לא-רופאה. רופאה שלא יודעת שיש מחלות שלא רואים בבדיקות הדמייה??
היא מפלצת תעסוקתית, והיא גורם שמחליט, והיא עובדת לפי קריטריונים שלא היא בחרה אותם, על אף שנראה שהיא אוהבת מאוד את העבודה שלה וגם חושבת שהיא עושה טוב בעולם. עיצבן אותה שאני לא חווה אותה כטובה, אפשר היה לראות את זה בעיניים שלה. אני על כל פנים חשבתי ככה, ככה אמרו החיישנים שלי בבטן. מצטערת רופאה-מפלצת, עם כל הנחמדות בכאילו שלך, בשבילי את לא טובה.

היא ביקשה שאתאר לה יום שגרתי בעבודה שלי. כאילו שזה משנה? הודיעה לי שזה נשמע לה מאוד נחמד. חצופה! לי זה נשמע נחמד להיות מפלצת תעסוקתית, שרק מסתכלת בניירות של בנאדם וקובעת האם מגיע לו או לא מגיע לו. מאיפה את יודעת האם נחמד לי או לא נחמד לי? תיארתי לך את הפעילות הפיזית, מה זה דורש ממני פיזית. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, היישרתי מבט אל עיניה. אני אכן, אוהבת עד מאוד את העבודה שלי. מה לעשות שאני מרגישה שהגוף שלי כבר גמור משנתיים של התעללות בו, של עבודה למרות הכאב ונגד כל הסיכויים. הוא תשוש, הוא עייף. הוא על סף משהו חמור יותר אם לא אדע לעצור.

אבל אני לא יודעת לעצור. כי ממה אתפרנס אם לא אעבוד שליש משרה? ואיך יישמרו לי הזכויות לפנסיה? ומי ידאג לי, באופן כללי? ומה קורה כאשר אתה חולה במחלה שקופה, שלא רק שלא מכירים בה בביטוח לאומי, הרופאים לא יודעים לבטא את השם שלה??

ביי ביי, רופאה מפלצת. חזרתי הביתה הרוסה מעייפות. מההתמודדות. מהמאבק של מוח מול מוח. לא לאפשר לה לסבן אותי. להכריח אותה לכתוב, לכאן או לכאן. או שאני בריאה או שאני חולה או שיש לי הגבלות. קיבלתי את המסמך שהייתי צריכה כדי שלא לעבור וועדה רפואית. אני כשירה לעבוד בעבודתי.

מה ילד יום? לא יודעת.

אני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב. להקים תנועת מחאה של אישה אחת. לכתוב על התחושה של נכות שקופה, על נכות לא שקופה, על מחלות שקופות. על הרבה נושאים, בממשק אדם-חברה-רפואה. על הרבה דברים שהם רפואיים רק כבייכול. לא יצא לי כמו שרציתי, אבל הנה זה כאן.

תפילה_לאם

אוי, אוי. טוב שכבר ידעת מראש אל מי את באה, וזה עזר לך טיפונת לחסוך כוחות על הפענוח ועל גיבוש אסטרטגיית ההתמודדות המתאימה. S-: