לגדל ילד עם פיגור

[הי*]

_זה היה בשבילי שיעור מאוד גדול ומאוד חשוב, בנוגע לעד כמה ילדים צריכים הכלה (פחות ממה שחשבתי), ועד כמה דחיפה וקשיחות יכולים לתרום להם (יותר ממה שחשבתי).
גם (ואולי במיוחד) ילדים מיוחדים._

[בשמת_א*]

_זה היה בשבילי שיעור מאוד גדול ומאוד חשוב, בנוגע לעד כמה ילדים צריכים הכלה (פחות ממה שחשבתי), ועד כמה דחיפה וקשיחות יכולים לתרום להם (יותר ממה שחשבתי).
גם (ואולי במיוחד) ילדים מיוחדים_
לא בהכרח מסכימה עם המסקנות שלך.
אין לך מושג מה הילד הרגיש בפנים ומה הניע אותו (לזכות סוף סוף במלת האישור של המדריך?).

[טליה_אלמתן*]

אין לך מושג מה הילד הרגיש בפנים ומה הניע אותו
לאף אחד אין באמת מושג.
מה שאני ראיתי, זה שהילד הקשיב לתוכנית של המדריך, ויצא לדרך.
הוא הרוויח גאווה ותחושת הישג ואהדה של הקבוצה והערכה של המדריך.

כשמנסים, כגודל הסיכון להיכשל (או ההערכה שלנו את סיכויי הכישלון, שלעיתים היא לא נכונה), כן גדלה תחושת ההישג כשמצליחים.
אני, עם 7 הלידות שלי, לעולם לא אחווה את התחושה של מי שילדה לידה רגילה אחרי קיסרי. נשים רבות מוותרות מראש על הניסיון.
הסטטיסטיקה מראה, שאילו היו מנסות, רובן היו מצליחות וזוכות בתחושה המופלאה.

[האמא*]

בקיצור, הסברים שהיו הרבה מעבר לרמתו
הי
אולי לא הובן, אבל היתה נימה קלה של אירוניה במשפט הזה. ניסיתי להעביר שזה היה בעיקר פריקת תסכולים שלי אחרי אינספור הסברים בנחת.
וגם באותו רגע היה לי ברור שאני אומרת דברים שהוא לא אמור לשמוע, ואני אפילו טיפה בונה על זה שהוא לא מבין ממש טוב.
עם זאת, החלטתי לא לוותר לעניין הזה של חוגים כי הוא באופן עקבי נמנע מכל מה שמאתגר אותו וגם כי יש להם ערך מוסף שאין לשום גן. ואני לא יכולה להתעלם מכך שהתוצאה היתה כל כך טובה!
למען האמת גם אם בסופו של דבר זה לא היה מתאים לו, הייתי מוותרת על הטיפול הזה, אבל לא מתחרטת על כך שחייבתי אותו ללכת.
(אמשיך בערב)

[האמא*]

תוכלי בבקשה להסביר את המחשבה מאחורי הבחירה?
לא הבנתי את השאלה

[האמא*]

בגלל שהוא גבולי כזה כל פגישה עם אנשי הצוות העובד איתו מגיעה למסקנות שונות, לפי גרף ההתפתחות בעל האופי הסינוסידיאלי שלו.
בתחילת שנה היינו בטורים גבוהים של לחפש בי"ס מיוחד עבורו או בי"ס שיש בו כיתה מיוחדת. אנחנו גרים בנגב וההיצע די דל ולפעמים מצריך נסיעה לא קצרה לכל כיוון. התחלנו לשקול יתרונות של כל מיני מקומות לעומת חסרונות (איכות לעומת "דתיות" קרוב לבית לעומת רמה מתאימה לו וכו')
פתאום עכשיו בפגישת תל"א הצוות הפתיע אותנו עם המלצה לבי"ס רגיל בכיתה רגילה עם סיוע (לא ברור איזה סיוע יקבל בלי איבחון תואם... אבל להמליץ תמיד אפשר...)
כבר היינו בסרט הזה שנה שעברה עם גן חינוך מיוחד שבו הוא בלט ביתרון שלו (בתחומים מסויימים אמנם, אבל דוקא בצדדים ה"מדידים")
כל רקע יוצר אשליה שלו בגוון אחר...

[תפילה_לאם*]

אוי, קשה ומבלבל!
ואני חייבת לומר שלא ברור לי איך צוות יכול להמליץ כבר עכשיו על מסגרות לשנה"ל הבאה. (נדרש גם ממני.) הרי בתוך כמה חודשים יכולים להתרחש שינויים רבים.
לו היית יכולה לכתוב רשימה של קריטריונים למסגרת שנראה לך שתהיה הטובה ביותר עבור בנך, בלי שתצטרכי לבחור מתוך אפשרויות קיימות, מה היית כותבת?

[האמא*]

לו היית יכולה לכתוב רשימה של קריטריונים למסגרת שנראה לך שתהיה הטובה ביותר עבור בנך, בלי שתצטרכי לבחור מתוך אפשרויות קיימות, מה היית כותבת?
קודם כל שתהיה ביישוב, במקום בו לומדים השכנים שלנו
שנית- כיתה קטנה עם מחנכת וצוות פארא רפואי קבוע, שמידי פעם מצטרפת לכיתה הרגילה לפי היכולות של הילדים או שילדים בודדים מצטרפים לשיעורים מסויימים(רציתי לכתוב שיעורי התעמלות נניח אבל שם הוא לא יצליח להשתלב, חשבתי אולי אומנות, אבל שם ממש לא יצליח להשתלב, אז איפה נשאר לו להשתלב? בעצם יש בבי"ס שלנו שיעורים שלומדים בהם שירים!! זה בול תפור עליו!)
שלישית- שמנהל ביה"ס והמחנכים\ות של הכיתות הרגילות יהיו מעוניינים בזה. לא יעשו את זה ככורח (הם למעשה די מחוייבים לקבל כל מי שביישוב) אלא מתוך רצון ואידיאולוגיה לשילוב מהסוג הזה. (לצערי, משיחה שקיימתי עם המנהל הוא מאוד מסוייג: "אין לנו האמצעים לכך... אין צוות... אין כיתות... אבל יש בי"ס ביישוב X שבו יש מסגרת ייעודית וכו' וכו')

[פלוני_אלמונית*]

_האם אנשים יודעים שהוא בעל פיגור?
האם הוא יודע שהוא בעל פיגור?
תוכלי בבקשה להסביר את המחשבה מאחורי הבחירה?_


לא הבנתי את השאלה

התכוונתי למה בחרתם לספר או לא לספר לסביבה ולילד על מצבו אם מרגיש לך נח לשתף תודה
יש במשפחתי ילד במצב דומה גבולי, ואמו לא מספרת שזהו מצבו וגם הילד לא יודע כמובן

[האמא*]

לשאלה הזו יש תשובה מורכבת.
היו תקופות שרק מלחשוב על מצבו הייתי בוכה, ולכן אם מישהו קרוב היה שואל משהו הייתי אומרת שאני מעדיפה לא לדבר על זה ואם סתם מישהו בשבילים היה שואל מה איתו? מה יש לו? למה הוא בגן מיוחד וכו' הייתי מתחמקת או מעבירה נושא.
אבל בתקופות שבהן אני קצת יותר משלימה אני מדברת על זה די בפתיחות, תלוי כמובן ברמת הקרבה שלי אל השומע.
עכשיו אני נזכרת שפעם פעם ביקשתי מבעלי שיספר להורים שלו ולהורים שלי, פשוט לא יכולתי, לא רציתי לדוש בזה ולא רציתי שישאלו אותי על זה שאלות, מצד שני ידעתי שהכרחי שהם ידעו את זה כי זה דוקא יוריד ממני כל מיני ניג'זים של מה איתו, וגם כי מי שקרוב מספיק לא יכול שלא לשים לב, אז רציתי לסגור את הנושא הזה. להרגיע אותם שאנחנו מטפלים בזה, שגם אנחנו מבחינים בזה, תודה.
אם הוא יודע? קשה לומר. אני חושבת שהוא ברמה מספיק גבוהה כדי להבין את זה לפחות בעתיד, אבל כרגע המסגרות שלו מספיק מגוונות מבחינת גילאים ומבחינת רמות, שאני לא יודעת עד כמה הוא מרגיש שהוא מאחור. לא יודעת עד כמה הוא מבחין אפילו שהוא מקבל גם עזרה פרטנית מיוחדת? זו די השגרה עבורו. הייתי מאוד רוצה לדעת דוקא מה הילדים בסביבתו מרגישים לגביו? שהוא חריג? טיפש? רגיל? אבל הם ילדים כל החשיבה שלהם לא כל כך אנליטית והשוואתית.

[מרפאה_בעיסוק_באופנית*]

הי אמא יקרה.
רציתי לחזק את ידיך, את נשמעת אמא נפלאה. אני פוגשת בעבודה הרבה הורים נפלאים עם כוחות, שלא מעריכים את עצמם כבעלי כוחות מופלאים כי שבויים בחשיבה שרק אדם על אנושי בעל אנרגיה וחשק וכוח 24\7 ראוי להערכה, בעוד שהמציאות היא שההורה האנושי-זה שמשתדל רב הזמן ויש לו כוח חלק מהזמן ובוכה וכואב- זה המרשים והאנושי והנפלא.
יצא לי לפגוש אנשים עם פיגור קל שעובדים וגרים בקהילה וגם חלק מהם בזוגיות. הורים נפלאים שהכרתי אמרו לי שמה שעזר להם זה לעשות את המקסימום שלהם כל יום לאותו יום, וזה מה שאני אומרת להורים שמגיעים אלי עם קשיים מסוגים שונים.
כמו שכתבו כאן, האבחנה לעיתים קרובות מטרתה לתת לילד זכויות (טיפולים, כסף, גן, סייעת), אבל זה משאיר עדיין את אותו ילד עם נשמה של ילד. אנשי המקצוע שם לעזור כי לכל הורה קשה לגדל ילד, וילד עם קשיים במיוחד. חלק גדול מהקשיים לא נובעים מהילד עצמו, אלא מהסביבה שאנחנו חיים בה והציפיות שלנו ושל החברה מילדים. כמו שילד עם כסא גלגלים מתקשה ללכת לבית קפה כי השביל לא סלול ויש מדרגות והכל לא נגיש- זו הסביבה שצריכה להשתנות (ותשתנה- יש חוקים חדשים)
לגבי מעורבות אנשי מקצוע- אם אפשר תהני וקבלי באהבה שיש עוד אנשים בחיי הילד שאוהבים אותו ומבלים איתו זמן מבלי לשפוט אותו ובלי סתירה לכך שאת האמא היחידה והנפלאה ביותר שאת יכולה להיות ברגע זה.

[תפילה_לאם*]

נראה שרשימת המשאלות שלך ראלית ברובה הגדול. אולי תצטרכו להתפשר על עניין הקרבה, וזה באמת חבל, כי מעבר לטרטור של ההסעה - יש עניין חברתי.
האם נראה לך שתוכלו להתארגן עם הורים נוספים מיישובכם ולבקש הפעלת כיתה קטנה?
לביה"ס זה אמור להשתלם מבחינה תקציבית, ואני מניחה שמה שחשוב הוא שצוות הכיתה יהיה מקצועי ומסור, והמנהל יכול להיפתח לרעיון עם הזמן. אולי אפשר לסייר אתו במקומות אחרים שיהיו מודל עבורכם.
אצלנו נפתחה השנה כיתה קטנה ראשונה בתוך ביה"ס, שעד עכשיו לא הייתה לו נגיעה משמעותית לחינוך מיוחד. אני לא מכירה מקרוב, אבל להבנתי, זה נעשה מתוך דחיפה משמעותית של הורים, שהיה חשוב להם שילדיהם ישתלבו דווקא שם בצמוד לאחיהם הגדולים ולחברים מסביבתם.
כמה זמן נשאר לך עד הלידה הצפויה?

אז איפה נשאר לו להשתלב?
קודם כול, הרעיון שהעלית הוא נהדר.
חוץ מזה, כשילד משתלב בכיתה רגילה מצטרפת אליו לפי הצורך דמות מלווה מכיתתו (סייעת, בת שרות לאומי), כך שהשיעור לא חייב להיות כזה שהוא יהיה מסוגל להתמודד עם כל דרישותיו בעצמו. אם למשל, אותה הכיתה, שהוא משתלב בה בשיעורי לימוד השירים, לומדת גם שיעור מדעים, ואחת לשבועיים המורה עורכת ניסויים, שהוא יוכל להתעניין בצפייה בהם, גם זאת יכולה להיות אפשרות. כשהראש פתוח - אני בטוחה שאפשר למצוא כל מיני רעיונות מוצלחים, וכדאי לזכור שהשילוב יכול להיות הדרגתי לאורך השנה ולאורך השנים בכלל. ויש משמעות רבה גם לאינטראקציה בהפסקות, שהצוות יכול לעזור בתיווכה.

והמרפאה הבאופנית כתבה כל כך יפה!

שבת שלום!

[האמא*]

"היום כשהלכתי להדס הייתי עצוב מרוב שמחה!"
(הוא שמע כנראה שלפעמים בוכים מרוב שמחה, ולא בדיוק זכר נכון...)

[תפילה_לאם*]

מתוק!
ויש לו שפה גבוהה ויפה.

[האמא*]

יש משהו אצל הבן שלי שאני לא בטוחה אם קשור לאופי שלו או לפיגור שלו:
הוא מלא הכרת טובה על דברים קטנים ופשוטים מאוד, שלא לדבר על דברים גדולים כמו חופש משפחתי שמגדישים אותו באושר עצום שקשה לו להכיל ממש!
למשל- היתה אצלנו מנקה שסידרה לו את המיטה וזה נורא שימח אותו אז החלטתי שכל יום אסדר לו (לבושתי זה לא בהרגלים שלנו וכשעבדתי יצאתי מהבית לפני שהתעורר, עכשיו שיצאתי לחופשה טרום לידה זה מאמץ קטן עבורי) ומאז כל יום כשהולך לישון הוא שואל מי סידר את המיטה ומאוד מודה לי על זה ואומר שאני חמודה וכו'...
וזה עומד בהיפוך גמור מהגדולה (שהיא ממש לא עם פיגור, להיפך- מה שנקרא "מחוננת") שהיא נורא רטנונית וקוטרית, תמיד חשה חוסר סיפוק ולא מוקירה תודה.

ןבנושא אחר
לאחרונה מאוד מעסיק אותי מה הגורם ללקות השכלית שלו. מאוד הייתי רוצה לדעת אם הוא נולד עם זה (ואז זה משהו שקרה בהריון או בלידה ואני לא מודעת אליו) או דבר שהתרחש במהלך השנה הראשונה - שניה לחיים.
מבחינת תסמונות גנטיות מוכרות למדע או בעיות שבודקים בהריון (CMV, רעלת, עישון, אלכוהול) אז זה לא שם, אבל אין לדעת אולי איזה אקמול שלקחתי בהריון יכול להשפיע והמדע לא מודע לכך? או לחץ שהפעילה המיילדת על הראש במהלך הלידה?
אבל מה שהכי מטריד אותי הוא שאולי בתור תינוק\פעוט גידלתי אותו "על הדרך" לא הקדשתי לו מספיק התייחסות של התפתחות? הוא היה איתי בבית עד גיל 3.5 ואני זוכרת לדוגמא שהרבה פעמים הייתי קוראת תוך כדי הנקה, ולא יוצרת קשר עין, הייתי יוצאת איתו לטיולים ולא מתעכבת על להראות פרחים ועצים וחיות (מצד שני גם הוא לא גילה עניין מיוחד וביקש הסברים וכו'), הוא לא ביקש לשמוע סיפורים ואני לא הכרחתי, וגם לצייר הוא ממש לא חיבב ואני לא הכנסתי את זה לריטואל של הסדר יום- וזה דבר שניכר עד היום: יש לו ממש רתיעה מלהחזיק צבע ביד, שונא לצייר או לכתוב, וכשעושה את זה זה ברמה ממש ממש נמוכה (לא יודע לעשות עיגול, משולש, נכנס להיסטריה של בכי מדפי עבודה עמוסים).
בנוסף, התחלתי לחסן אותו בגיל 8 חו' לפי הלו"ז של טיפת חלב פלוס מינוס והפרכוס הראשון היה בגיל שנה חצי. כך שאין קישור ישיר, מה גם שאין קישור ישיר בין הפרכוס (אין הסטוריה משפחתית, אין ממצא נוירולוגי) לבין הפיגור אז הכל פה נורא גבולי ודחוק אבל עדיין לא יכולה שלא לחשוד שיש קשר בין החיסון להתפתחות האיטית...

[האמא*]

מכירים את הסרט פורסט גאמפ? מה אתם חושבים עליו?
יש לי כמה תובנות לגביו, אבל הגדולה ביותר היא שאין דבר כזה אדם עם פיגור אבל עם יכולת פיזית גבוהה כל כך של ריצה ושליטה גבוהה ברגליים, של יכולת פירוק והרכבה של נשק ושל יכולת משחק פינג פונג ברמה גבוהה או בכלל ברמה ראויה לציון.
פיגור תמיד יגיע עם מגושמות ולכן כמעט תמיד גם עם כושר לקוי
זו התחושה שלי. למישהי\ו יש ידע מבוסס שונה?

[תפוח_אדמה*]

אינטואיטיבית אני רוצה להגיד שיש כדורגלנים שמוכיחים את ההיפך, אבל בעצם אני לא יודעת ומה שאני באמת רוצה להגיד לך שאני קוראת...
אני חושבת שילד שגדל בסביבה שנענית לו,עם אנשים שמדברים בסביבתו, לא יקבלמה שנקרא פיגור סביבתי. אולי היית יכולה ״לקדם״ אותו יותר, (אני ממש שונאת את המילה הזאת),אבל נשמע שהבסיס הוא מה שיש. ילד ״רגיל״ ידרוש צשומת לב, יביא ספרים, יצביע על דברים, על אחת כמה וכמה כשיש גם אחות גדולה שמהווה דוגמה.

[תפוח_אדמה*]

במשפחה המורחבת שלי יש ילד עם סוג של פיגור קל,נשמע דומה קצת אליכם, אם כי הוא הרבה יותר גדול. תמיד שמח, מוקיר תודה, עם קשיים מוטוריים, ויש לו משהו שאף אחד לא יודע מהו. אמא שלו חושבת שזה בגלל שהוא נולד שבועיים או שלושה לפני המועד עם זירוז.

[תפילה_לאם*]

אני קוראת.
גם אני.
אני חושבת שילד שגדל בסביבה שנענית לו,עם אנשים שמדברים בסביבתו, לא יקבלמה שנקרא פיגור סביבתי.
שוב - גם אני. זה בדיוק המונח שעלה בדעתי. אני זוכרת שלמדתי פעם בקורס בלשנות, שיש תרבות מסוימת, שנהוג בה לא לדבר אל תינוקות כלל עד שהם לומדים בעצמם לדבר. ובכל זאת הם מפתחים שפה.
הרי זה לא שכשהתחלת מוצקים, לא אמרת לו "הם-הם-הם" כשהגשת לו את הכפית לפה. הוא היה איתי בבית עד גיל 3.5 אוקיי. לא הקראת סיפורים. התעלמת ממנו? נעלת אותו בחדר חשוך?
אפילו ילד שחי חלילה בתנאים קיצוניים שיגרמו לפיגור סביבתי, יוכל להשלים את הפערים, אם ייחשף לגרייה מתאימה בגיל צעיר.
גם קשיים במוטוריקה עדינה לא אמורים להיות קיצוניים כל כך רק עקב מיעוט חשיפה. קרוב לוודאי שהילד לא ממש חיבב לצייר בגלל קושי ראשוני שלו.

בקיצור, האמא , את פשוט... אמא , במובן זה שאת מחפשת את האשמה בך:
אולי האקמול שבלעת, אולי הספר שקראת במקום לשיר "עשר אצבעות לי יש", אולי החיסונים שבחרת לתת כסִדרם כמו עוד מיליוני הורים...
וקרוב לוודאי שההריון הנוכחי הוא טריגר מסוים לכל המחשבות האלה.
אני יודעת מעצמי, שקשה לי להשתכנע מאיזו תגובה חיצונית שאומרת לי "את בסדר", "רגשות אשמה לא מועילים לאף אחד", אבל בכל זאת אני רוצה לומר לך את הדברים האלה. את עושה את הטוב ביותר שאת יכולה.
@}

[אמא_נמרה*]

קוראת כאן וחשוב לי לומר לך שכנראה לא תדעי את התשובה לשאלה למה יש לו פיגור. אבל מה שבטוח זה, שזו לא אשמתך.
באמת. זה לא משהו שאת עשית.
אם היינו יכולות "לקלקל" כל כך בקלות את התינוקות שלנו (אקמול חד פעמי, הנקה עם ספר ושאר הדוגמאות שלך), אז המין האנושי לא היה שורד.

לפחות את העניין הזה תורידי מעצמך. סביר להניח שלא היית יכולה לעשות שום דבר אחרת. ומה שאת עושה עכשיו, באהבה ובאחריות שנקראת מכל שורה שאת כותבת זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות.
את כל כך בסדר, בבקשה אל תקשי על עצמך.

<מרגיעון-צהובון : קח נשימה עמוקה ושאף את החיים אל קרבך, קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו! >

[האמא*]

תודה

[האמא*]

רק מספרת שהצטרף עוד ילד למשפחה!
חוויות בהמשך

[הי*]

איזה יופי, מזל טוב ענק!!!!!
ברכות בריאות ושקט נפשי והכל, הכל שיהיה טוב!

[אמא_נוסעת*]

מזל טוב!! איזה כיף לכם.
(קוראת שקטה ומעריצה)

[תפילה_לאם*]

וואו! לא ידעתי שאת כבר צפויה!
מזל טוב והרבה כוחות!

[דנד_י*]

רוצה לשתף אותך שגם אני גידלתי את השני שלי על הדרך.
היה עד גיל מאוחר בבית, לא הקראתי, לא שרתי, לא הסברתי.
הגדול לקח את כל האנרגיות מהבחינה הזו.
הוא באמת התחיל לדבר רק בגיל 3...
וכמו שאומרים גם לגבי הליכה, ברגע שהם כבר הולכים זה לא ממש משנה מתי הם התחילו.
היום כשהוא מדבר כבר כמה שנים, אין שום הבדל בינו לבין אחיו שהתחיל לדבר לפני גיל שנה.
ואין לו פיגור סביבתי, אני לא חושבת שיש איזושהיא דרך שאת כאמא יכולה לגרום לדבר כזה.
יודעת מה, להפך, לפעמים אני חושבת שהוא יותר מפותח רגשית מכולם, אולי כי נתתי לו את המרחב הזה להתפתח מבפנים, בקצב שלו, עם מעט התערבות.

[האמא*]

אני: צריך לנקות את החדר שלך ולהוציא את כל החמץ משם. תבדוק שאין חמץ במגירה שלך
הוא: לא נכון! צריך להשאיר חמץ כדי לחפש אותו
(יש בזה משהו)

בגלל שיש לו קצת חוסר הבנה של כל נושא הזמנים צריך כל הזמן להזכיר לו שפרעה מת ממזמן ולא אני ולא הסבים שלו הכירו אותו או הושלכו ליאור...

[האמא*]

בגלל שהוא כל כך גבולי ומטעה בכל ישיבה של הצוות שלו הם נעים מהחלטה נחושה לשילוב אל המלצה לחינוך מיוחד.
אנחנו כבר משתגעים

[דניאלה*]

_בגלל שהוא כל כך גבולי ומטעה בכל ישיבה של הצוות שלו הם נעים מהחלטה נחושה לשילוב אל המלצה לחינוך מיוחד.
אנחנו כבר משתגעים_
זה נשמע קשה וסוחט.
מה את היית רוצה?

[האמא*]

כנראה מה שיהיה לו הכי טוב זה כיתה רגילה אבל עם סיוע צמוד ואישי גם בכיתה גם בהפסקה. אבל את זה מקבלים רק ילדים עם אבחונים מאוד מסויימים (נכויות פיזיות, אוטיזם, מחלות נפש) ואין לו אבחון כזה. בנוסף, להביא סייעת מעצמינו זה לא חוקי. זו הסיבה בעצם לכך שילד במצבו שהוא קלאסי לשילוב, נדחק לחינוך המיוחד. עצוב

[נגה*]

תפנו לתקשורת, יש את התוכנית הזאת בגלי צה״ל..

[הי*]

בנוסף, להביא סייעת מעצמינו זה לא חוקי.

נכון, אבל אין שום בעיה למצוא סייעת שהיית רוצה, ולהמליץ לעיריה/מועצה/מי שצריך להעסיק אותה בליווי הילד.
לגבי חינוך מיוחד - אל תחששי כל כך. לפעמים הוא עדיף. חשוב מאד להבין באיזה סוג של חינוך מיוחד מדובר, כי יש כיתות המיוחדות לקשיים מסוגים שונים, ויש גם כיתות קטנות המשולבות בכיתות גדולות, ויש הורים שחושבים שזה סידור מצוין.
אם את יכולה, נסחי לך העדפה ברורה משלך, או בקשי מאיש מקצוע פרטי לגבש החלטה כנ"ל ולנסחה בכתב. זה יעזור לצוות להבין את הכיוון שאת מכוונת אליו, ולהמשיך משם.
ובאופן כללי, ואפרופו ההערה שמעלי, אני ממליצה לשתף פעולה ככל האפשר ולהילחם מה שפחות. סיכוי גדול שהאנשים המעורבים בעניין הילד מבורכים ברצון טוב ובלב רחב, וכדאי להיות אתם ולא נגדם.

[נגה*]

לא התכוונתי למלחמה, אלא להעלות את המילכוד - עבור כל הילדים שצריכים פתרון אמצע.

[סוף_מעגל*]

למה אין לו אבחון?

[תפילה_לאם*]

זה מה שכתבת כאן, האמא , בסוף ינואר:

_לו היית יכולה לכתוב רשימה של קריטריונים למסגרת שנראה לך שתהיה הטובה ביותר עבור בנך, בלי שתצטרכי לבחור מתוך אפשרויות קיימות, מה היית כותבת?
קודם כל שתהיה ביישוב, במקום בו לומדים השכנים שלנו
שנית- כיתה קטנה עם מחנכת וצוות פארא רפואי קבוע, שמידי פעם מצטרפת לכיתה הרגילה לפי היכולות של הילדים או שילדים בודדים מצטרפים לשיעורים מסויימים(רציתי לכתוב שיעורי התעמלות נניח אבל שם הוא לא יצליח להשתלב, חשבתי אולי אומנות, אבל שם ממש לא יצליח להשתלב, אז איפה נשאר לו להשתלב? בעצם יש בבי"ס שלנו שיעורים שלומדים בהם שירים!! זה בול תפור עליו!)
שלישית- שמנהל ביה"ס והמחנכים\ות של הכיתות הרגילות יהיו מעוניינים בזה. לא יעשו את זה ככורח (הם למעשה די מחוייבים לקבל כל מי שביישוב) אלא מתוך רצון ואידיאולוגיה לשילוב מהסוג הזה. (לצערי, משיחה שקיימתי עם המנהל הוא מאוד מסוייג: "אין לנו האמצעים לכך... אין צוות... אין כיתות... אבל יש בי"ס ביישוב X שבו יש מסגרת ייעודית וכו' וכו')_

זה מה שעדיין נראה לך?
אם כן -
זה יעזור לצוות להבין את הכיוון שאת מכוונת אליו, ולהמשיך משם.

[האמא*]

יש- פיגור קל. זה לא נותן לו זכויות לסייעת.
האזור מגורים שלנו דל באפשרויות. זה עוד שיקול. לא כל שנה נפתחת כיתה קטנה באזור

[הי*]

לא כל שנה נפתחת כיתה קטנה באזור

ומה קורה בשנה הקרובה? מה האפשרויות?

[האמא*]

אחרי שכבר החלטנו ביננו שלא נתארח יותר, אירחנו השבת. נראה לי שזו הפעם האחרונה.
נורא עצוב לי. אני ממש מתביישת בו. הוא גוזר עלינו וגם על האחים שלו בדידות. זה מעורר בי הרבה כעס כלפיו. ורחמים כלפינו.

[תפוח_אדמה*]

אוי זה כל כך עצוב לשמוע!
מהתיאור שלך הוא נשמע מאד חמוד.
האם את משתפת את המתארחים בבעיות שלו?

[אחת*]

אולי את קצת מחמירה עם עצמך? יכול להיות שעדיין יש אנשים ששמחים להתארח אצלך ולארח אותך?
אני בטוחה שמאוד מאתגר ומעייף לעתים להתמודד עם ילד חריג, אבל האחרים, שלא נושאים בעול היום יומי, נהנים ממנו לפרקים, והתנהגותו לא מעיקה עליהם.

[תפילה_לאם*]

הוא גוזר עלינו וגם על האחים שלו בדידות.
במה?

[האמא*]

לא נראה לי שהם נהנו כאשר הוא הרביץ לבת שלהם (ואז לי). אבל הם באמת התייחסו בסובלנות לעניין
לדבריו הוא הרביץ כי הוא אמר שהוא גדול מהם והם אמרו שלא נכון.
לא כל כך יודעת איך להסביר. שום דבר הוא לא ממש תירוץ לאלימות, וגם אם כן זה פשוט לא נעים...

[מאי*]

הבן שלי עם אתגרי הגירוי החושי שלו מרביץ כמעט תמיד לילדים שמתארחים. פחות מפעם, אבל עדיין קשה לסיים ביקור אצלנו בלי צלקות. (הנשיכות שלו הן מכל הלב). מה את יודעת, אנשים עדיין רוצים להתארח אצלנו. אה, והוא גם מרביץ להורים שלו לעת מצוא. הוא ילד. אז שלך אולי מעט יותר גדול, אבל בדיוק כמו שמבינים שילדים בגיל מסויים מרביצים וזהו זה, קל להבין שילד עם פיגור קל ממשיך להרביץ גם בגיל מעט בוגר יותר. זה בפני עצמו לא נראה לי משהו שאמור להפתיע אורחים במיוחד.

[תפילה_לאם*]

וגם אם כן זה פשוט לא נעים...
את צודקת. זה לא נעים, אבל זה יכול לקרות גם כשהילד נחשב נורמטיבי. האם זה קורה לעים תכופות? האם קיבלת מהמתארחים שדר שהארוע הזה העיב מאוד על ביקורם או שמדובר רק בחשש שלך?
כתבת בעצמך: הם באמת התייחסו בסובלנות לעניין
אז אולי את רק מחמירה עם עצמך, וכמו שכתבה מאי (מתי יהיה לך דף בית, מאי?) קל להבין שילד עם פיגור קל ממשיך להרביץ גם בגיל מעט בוגר יותר. זה בפני עצמו לא נראה לי משהו שאמור להפתיע אורחים במיוחד.

מתי את אמורה ללדת, האמא?
אולי כובד ההריון והעייפות גורמים לך להיות רגישה יותר,פגיעה יותר ומסוגלת להתמודד פחות עם "אתגרים" שכאלה? @}

[אחת*]

גם לי יש בן, בן 11,שלא תמיד מצליח לרסן את הזעם והכח המתפרץ שלו,
אני מאוד מזדהה עם קושי.
לעומת זאת לפעמים הוא מקבל בסבלנות ומאור פנים ילדים שהבנות שלי מתמכשפות אליהם,
ואז אני גאה בו ומתוסכלת מההתנהגות שלהן.
אם אני לא טועה הבן שלך בן שבע, אני בטוחה שהוא עוד ילמד.

[פלוני_אלמונית*]

מתי את אמורה ללדת, האמא?

לדעתי כבר יש תינוקת חדשה, לא?

[האמא*]

כן! תינוק חדש ומתוק!

[תפילה_לאם*]

כן! תינוק חדש ומתוק!
נכון, הרי ברכתי אותך. סליחה ששכחתי. כנראה שילדנו בתאריכים סמוכים מאוד. (אני ב-19.3.)
איך מגיב הבן לתינוק הקטן?
אצלי בינתיים כולם נלהבים ממנה, והקטן (בן רבע לארבע) נלהב פחות אבל גם לא מפגין כעס או קנאה טפו-טפו. מחכה לראות מה יקרה כשהיא תגיב יותר, תתחיל לזחול. יש לי תקווה וגם הרגשה שהיא תשתלב איכשהו בדינמיקה הקבוצתית שלנו...

[האמא*]

(אני ב-19.3.)
גם אני! קטעים! (אם את בסורוקה אז זה בכלל הזוי)
הילד הגדול מקבל אותו מאוד יפה, מאוד אוהב אותו ולמרבה המבוכה מאוד מסתקרן מההנקה... אבל זה נראה לי טבעי ומובן

[תפילה_לאם*]

(אם את בסורוקה אז זה בכלל הזוי)
ב"קפלן". טוב, אותו אזור חיוג...

ולמרבה המבוכה מאוד מסתקרן מההנקה...
אני רואה לעצמי חובה ושליחות להתגבר על המבוכה בכל הקשור לנושאים החשובים האלה - גם להסביר וגם להשתדל לא להביע מבוכה, כדי שהילדים יראו אותם מההיבט של טבעי ומובן

[האמא*]

היום היתה ועדת השמה.
תמיד הועדות האלה גומרות אותי. הקושי הזה והקושי הזה ומה עם זה? גם בקושי! הם נוסכות בי תחושת איןתקוה

[תפילה_לאם*]

נסי להסתכל על זה כפרוצדורה נדרשת גרידא.

[האמא*]

יש ימים, בעיקר שבתות שבהן כל המשפחה שוהה הרבה ביחד, שהם פשוט בלתי נסבלים בגללו. הוא נכנס למוד של מציק ולא ממושמע עם חיוך מעצבן, צחוק ובכי חליפות ותמיד לא במקום. זה פשוט נוראי.
אחרי ימים כאלה אני רואה מולי רק מ פ ג ר לא ילד, לא חמוד, לא אתגר, לא שיעור. אני רק מייחלת שילך לגן, ומאחלת לו רק טוב- בגן!
ככל שהוא גדל האופי התינוקי שלו מתעצם, הפער פשוט בלתי נסבל ועולה שוב ההשלמה עם כך שזה לא פער שיצטמצם עם הזמן. זה פשוט כואב.

[תפילה_לאם*]

מציק ולא ממושמע עם חיוך מעצבן, צחוק ובכי חליפות ותמיד לא במקום.
נשמע קשה מאוד.

האם תכנון מוגדר של פעילויות ועיסוקים יכול לעזור?
אולי יש אפשרות להתקשר עם חונך/ ת שיגיעו מדי שבת לבלות אתו שעתיים-שלוש?

[האמא*]

תפילה לאם
תודה על התגובה המהירה, זה כבר ממש נוגע לליבי
אני יודעת שהרבה מההתנהגות הזו נובע משעמום, ואכן אנחנו מנסים למלא אותו בפעילות וביחס אישי, אבל מתישהו אנחנו צריכים להתייחס לאחים האחרים או להכין ארוחה נניח או פשוט לנוח- בעיקר ממנו, ואל הואקום הזה מייד נכנסת ההתנהגות הזו.
וגם אם נניח אחליט שאני עושה לו פעילות שבה אני יושבת על הספה והוא נניח נהג מונית שעושה עבורי שליחויות, פעילות שלכאורה קלה לי יותר כי היא מהספה, אז הוא דורש שכל כולי אהיה איתו, אענה למטר שאלות (טיפשיות) ודרישות להסבר, ואם היתה משימה שלא הבין או לא הצליח אדרש לקום ולהראות לו ואם לא כן, הוא חוזר להציק לי ולכל המשפחה.
גם אם נניח הפעילות היא טיול בחוץ, אף פעם אין מנוחה לגרון, הוא לא מפסיק לדבר, כמעט שלא משאיר מרווח לענות (וכמובן דורש תשובות)

לגבי חונך- צריכה לחשוב על זה, צריך מישהו עם הרבההההה סבלנות

[יוליקו*]

חיבוק לך. נשמע קשה.
רעיון שעלה לי:
האם הוא אוהב לשמוע מוזיקה?, נניח מוזיקה קלאסית? או שילוב כלים מוזיקליים וצלילים מהטבע? (או כל סגנון אחר שמרגיע)
האם מותר לו לשמוע עם אוזניות חלק מהזמן?
אם לא הראה משיכה בעבר האם אפשר להציע לו לנסות?
זה יכול אולי למלא לו את החלל שנוצר אצלו כשיש שקט.

חונך או חונכים...
אולי לבקש מתנועת נוער או מחטיבת ביניים שאת משימות שנת הבר-מצוה יבצעו כחונכים אצלכם,
(יתכן שיש מסגרות אחרות שמשלבות בני נוער או סטודנטים או תלמידי מסלולים מקצועיים מסויימים בהתנדבות ועזרה בקהילה).

חיבוק גדול.

[תפילה_לאם*]

חונך או חונכים...
אולי מבוגרים יותר מבני מצווה: מחויבות אישית של תלמידי כיתה י' או פר"ח.
אם אלה חונכים צעירים יכולים לבוא בזוג.

ובכל מקרה הסבלנות שנדמה לך שנדרשת היא לא אדירה כל כך. זה אחרת להיות האמא שמטפלת בילד מדי יום ודואגת לו מדי לילה מאשר להיות חונך שמגיע לשעתיים שבועיות ו-פוף, נעלם לענייניו.

מתישהו אנחנו צריכים להתייחס לאחים האחרים.
האם יש פעילויות שמצליחות לעניין את כולם (אולי אפילו בלי מבוגר צמוד)? משחק בבצק, צפייה בסרט, ציור, נעיצת סיכות בקלקר, העלאת מחזה תאטרון בובות על ידי הילדים, הפרחת בועות סבון, משחק בבלונים...

[יוליקו*]

הרעיונות של תפילה לאם מוצאים חן בעיני.
מניסיוני האישי, ילד ילד ומסלול חייו.
כלומר, לילד א' הקראתי המון ולילדה ג' הרבה פחות (ב' באמצע...), והנה אני רואה שהתפתחותם לא נגזרת ישירות מהשקעתי, ואולי מושפעת הרבה מאוד מהסביבה, מהמשפחה, מהם עצמם.
מותר לך להיות עייפה, ולהניח לעניינים, להפסיק להשקיע המון.

[תפילה_לאם*]

לילד א' הקראתי המון ולילדה ג' הרבה פחות
אצלנו חלק מהקראת הספרים עבר מההורים לאחיות הגדולות, ובכללן האחות בעלת קשיי השפה.
האם יש אחים גדולים שישמחו "לעשות לו קייטנה/ חוג"? האם הוא יכול "להשגיח על התינוק" (ולשיר לו ולשאול אותו שאלות)? אפילו אם מדובר במקטעים של עשר דקות, זה נותן לפעמים מרווח נשימה, ואולי עם הזמן זה יתארך. בינתיים כדאי להתמקד בזמן שהצליחו להעסיק זה את זה ולשבח ולהעצים על כך, על אף הנטייה להתאכזב מכך שממצים זאת במהרה ורצון להגיד: "מה, אפילו רבע שעה אי אפשר לקבל פה שקט?"


אני מרגישה שכשיש ילד עם צרכים מיוחדים, אני לא יכולה להרשות לעצמי לגמרי להניח לעניינים, אבל בהחלט להוריד הילוך בתקופות מסוימות.

[האמא*]

על האחות הגדולה אני צריכה להרחיב בהזדמנות. כי זה מורכב

[האמא*]

פתאום לאור כל השאלות של "מה איתו שנה הבאה?" אני מבינה שכבר ממש רואים עליו. בניגוד לבעבר שאמרו לי מה? באמת? חינוך מיוחד?!
מצד אחד זו הקלה, שיודעים ש"יש לו משהו", ויתיחסו יותר בסלחנות להתנהגות הלא הולמת שלו. מצד שני, ראבק אתם יודעים שיש לו משהו!! למה אתם לא עוזרים לי? למה אתם לא מציעים לילדים שלכם להזמין אותו? למה כשכל הילדים משחקים יחד בשבת בצהריים אף אמא לא חושבת להציל אותי ממנו לאיזה שעתיים? אפשר לחשוב שזה מדבק...

[תפילה_לאם*]

אולי נבוכים, לא יודעים איך לנהוג בו, מה לומר לך.

[רוזה_לי*]

למה אתם לא עוזרים לי?
מה עם לבקש עזרה מאימהות אחרות?

[האמא*]

הברקה שלו מהיום:
הכנו חומיות שקיבלנו את המתכון מאביה
הוא: איזו חמודה אביה שהביאה לנו את המתכון אפילו בלי שביקשנו!
אבא: נכון אבל אתה יודע שזה שהיא נתנה לנו את המתכון זה לא אומר שהיא לא יכולה להכין את זה יותר
הוא: אבל איך? היא לא תדע איך להכין את זה!

[האמא*]

מישהו יודע משהו על דיספרקציה?

[תפילה_לאם*]

הוא: אבל איך? היא לא תדע איך להכין את זה!
חמוד!


משהו על דיספרקציה?
יכולה לנסות לתרום איזו פיסת מידע. למה את שואלת?

[האמא*]

שואלת מפני שהתחלנו ריפוי בעיסוק עם מישהי חדשה והיא העלתה בפנינו את נקודת המבט הזו שלה.
זאת אומרת שיש לו בעיה להוציא אל הפועל את המטרות והרצונות שלו.
לא בטוחה איזה מידע אני מחפשת על זה. אולי מקוה שמישהי שמכירה מקרוב תשפוך על זה אור ותכוון אותי להתמקד בטיפול בזה או דוקא להניח לזה.
אנחנו בגלל שכל התחומים מעוכבים יורים בינתיים להרבה כיוונים: תקשורת, ויסות חושי, קשב וריכוז, קוגניציה, רגשי וכו' ועדיין מקוים אולי למצוא את המקור לכל אותם קשיים

[תפילה_לאם*]

אנחנו בגלל שכל התחומים מעוכבים יורים בינתיים להרבה כיוונים: תקשורת, ויסות חושי, קשב וריכוז, קוגניציה, רגשי וכו' ועדיין מקוים אולי למצוא את המקור לכל אותם קשיים
הממממ... מכירה את זה. אשתדל לספר לך עם האייפק, שאנחנו מנסים עכשיו יעבוד. (חייב לעבוד, נכון?)

אני מכירה בעיקר דיספרקסיה מהסוג הוורבלי.
אני מניחה שהמרפאה התייחסה לדיספרקסיה מוטורית. הגדרה לא מלוטשת לקושי הזה תהיה משהו כמו "קושי ביכולת התכנון והביצוע של פעולות מוטוריות".
כדאי לך להזמין את תמרוש רוש לדף, לתאר מה את רואה שהילד עושה ולנסות למקד את השאלה.

[פלוני_אלמונית*]

כדאי לך להזמין את תמרוש רוש לדף, לתאר מה את רואה שהילד עושה ולנסות למקד את השאלה.

[האמא*]

כן הכוונה לדיספרקציה מוטורית.
תפילה לאם מה בדיוק את מכירה, אם לא אכפת לך להסביר?

[תפילה_לאם*]

אוי, אני בקושי יודעת להסביר מהי דיספרקסיה ורבלית, ודיספרקסיה מוטורית רחוקה ממני אפילו יותר... אנסה...
עד כמה שאני מבינה העניין הוא שיש אזור במוח (באונה הפרונטלית?) שאחרי על תכנון תנועה. זה יכול להתקשר לתנועות של אברי הדיבור, של הגפיים וכן הלאה.
אם היכולת לתכנן נפגעת, נראה ביצוע לקוי של התנועות, שאינו נובע מחולשה פיזית.
נראה לי שהמחשה טובה יכולה להיות אם נבקש מאדם דיספרקסי להדגים בפנטומימה כיצד הוא מסתרק, והוא יתקשה לייצר את התנועה, על אף שאם היה מסרק בידו, הוא היה מצליח בפעולה הזאת.
ילדה שעבדתי אתה בשנתיים הארונות מתקשה מאוד בהיגוי. יצא לי לראות אותה בפעילות ספורט בגן. המדריכה הנחתה להניח את הרגליים על כיסא ובגוף מתוח ומשופע להשעין את הידיים על הרצפה. הייתי צריכה ממש לסדר את הילדה בתנוחה, משום שהיא לא הצריכה לחקות את מה שהודגם לה.
לא בטוחה שהבהרתי. חוזרת וממליצה לבקש מתמרושרוש להיכנס.

[פלוני_אלמונית*]

לאחרונה התרבו התפרצויות הזעם שלו.
כל ההתפרצויות שלו די דומות זו לזו: הוא מתעצבן על עניין פעוט לחלוטין ואז הוא צורח,רוקע בוכה בועט ונותן אגרופים ומאחל למישהו, בדרך כלל מהמשפחה שימות ומאיים שכשיגדל יהיה קוסם/ חייל ויהרוג אותו.
ביום שישי החתה לו התפרצות יוצאת דופן בכך שהיא היתה מופנית כלפי אלוהים!
זה קרה כאשר הוא לא הצליח לחתוך חביתה בסכין ומזלג והוא התפרץ ובכה, והפעם גם אני בכיצי איתו:"למה הכל קשה?? זה לא הוגן! למה דווקא הכל?? בא לי שאלוהים ימות!!!" כך בצרחות ובזעם עצום. נשבר לי הלב איתו... באמת למה הכל? לא היה יכול לתת לו איזו נקודת חוזק אחת? ציור? כדורגל? חוסן רגשי? משהו!
האמא ממחשב אחר

[פלוני_אלמונית*]

סליחה על השגיאות זה מהפלאפון כי המחשב נהרס ואני לא רואה מה אני כותבת

[פלוני_אלמונית*]

מישהו קרא בכלל?

[אחת*]

"למה הכל קשה?? זה לא הוגן! למה דווקא הכל?? בא לי שאלוהים ימות!!!" כך בצרחות ובזעם עצום. נשבר לי הלב איתו... באמת למה הכל? לא היה יכול לתת לו איזו נקודת חוזק אחת? ציור? כדורגל? חוסן רגשי? משהו!
כמה עצוב ונוגע ללב )-:
אגב, בתי בערך בגילו. היא אינה סובלת מעיכוב התפתחותי או משהו כזה ובכל זאת בחצי שנה-שנה האחרונות רבו מאוד התקפי הזעם והתסכול שלה.
ואני די בטוחה שזה קשור להרגשה שלה שאין לה כישרון משלה ותחום שבו היא מצטיינת או משהו שהיא מאוד אוהבת לעשות.
אני חושבת הרבה על איך לעזור לה מהכיוון הזה.
אני מבינה שהמצב בינינו שונה מאוד, אבל אני בטוחה שגם עבורו יימצאו בסוף כישורים ותחומים שבהם יוכל להרגיש בעל ערך ולמשש את עצמו, ולו במעט.
לבי איתכם

[טליה_אלמתן*]

"למה הכל קשה?? זה לא הוגן! למה דווקא הכל?? בא לי שאלוהים ימות!!!"

[אמא_בדרך*]

קוראת באדיקות כל מה שאת כותבת

אני חושבת שהתפרצויות זעם זה סוג של אין אונים נוכח גדילה ופרידה (שלו - ממך)
לא שזה כיף, אבל לא הייתי נבהלת מזה כ"כ. יותר הייתי חושבת בכיוון שהתחלת כבר - למצוא עוד תחום שבו יכול להביע עצמו בעצמאות (תקראי לזה כשרון, ביטוי עצמי, עצמאות...), לבטא את עצמו

רובנו לא כישרוניים בכלום, סתם בינוניים-רגילים, שאמא שלנו שכנעה אותנו מתישהו שאנחנו טובים במלאכה/קריאה/ריצה/בישול/אוריגמי ונתנה לנו לעשות את זה לבד והתפעלה באמת
(אם זה לא היה המצב, הגלריות פה לא היו שוקעות, היינו במונדיאל, ובני הזוג שלנו היו רגישים להפליא)
וזה בסדר, וזה מה שכולם צריכים

וכרגיל - אני חושבת שאת נפלאה

[פלוני_אלמונית*]

תודה לכם על כל התמיכה. זה באמת עוזר

[האמא*]

הוא בבית ספר רגיל עם סייעת
לא בטוחה שעשינו החלטה נכונה. ההרגשה היא שעדיין התחלה וקשיי הסתגלות, אפילו שעברו כבר שלושה חודשים כמעט.
גם עבר עלינו קיץ נוראי עם צוק איתן, התארחנו בכל מיני מקומות והיה מאוד קשה להתארח איתו, לאכול בחדרי אוכל או בפיצריות, לישון במיטות לא שלנו, בלי טלויזיה וכו' הגענו לשנת הלימודים ממוטטים מניסיונות לכבות שריפות וגם מלהסתיר (מעניין לדעת אם הצלחנו) את ה"בעיה" שלו, כי להסביר אותה יהיה יותר מסובך, ואפשר לומר שיהיה כרוך בהתפרקות טוטאלית מצידי. לא אוהבת להסביר, זה תמיד יישמע כמו תירוץ להורות גרועה, תמיד השאלה "מה הוא מאובחן?" נשמעת לי כנזיפה. ומהצד השני כשאומרים לי דברים כמו "גם עם הבן שלי היו לי בעיות כשהוא היה בגילו ודאגנו ככה ועשינו ככה וכו' וכו'" אני מבינה שממש לא מבינים מה הולך כאן, הבן שלך עכשיו בתיכון! עושה בגרויות! יש לו חברים! אולי אפילו חברה! הוא רוכב על אופניים! לומד נהיגה! לא מתווכח על להסתפר! (טוב זה אני יודעת נפוץ אצל הרבה הילדים...). הוא בסדר. שלי לא.
אז שורה תחתונה הוא מקבל הרבה ומתקדם מעט... סוחבים אותו על הידיים וכנראה שכך ימשיך עד קו הסיום

[אחת*]

את אם נהדרת בשבילו, וגם הוא נשמע מקסים.

[פלוני_אלמונית*]

את אדירה.

[תפילה_לאם*]

וגם מלהסתיר (מעניין לדעת אם הצלחנו) את ה"בעיה" שלו,
ממי? מהצוות? מהסביבה?


ההרגשה היא שעדיין התחלה וקשיי הסתגלות, אפילו שעברו כבר שלושה חודשים כמעט.
קחי בחשבון שזאת לא רק מסגרת חדשה במובן של מקום חדש. כל העסק שונה. זה מעבר מגן לכיתה א' והוא לא תמיד זורם בקלילות, גם כשלילד יש "רק צרכים רגילים".

לא בטוחה שעשינו החלטה נכונה.
ואולי לעולם לא תדעי. לפעמים אני שואלת את עצמי "מה היה אילו (היינו משאירים עוד שנה בגן)", אבל אם רק אפשר כדאי להתרכז בהווה: מצד אחד, להיות שלמה ככל יכולתך עם הבחירה ולעזור לילד להתנהל בתוכה, ומצד שני, לשמור את היד על הדופק ולראות אם צריך להוסיף או לשנות משהו.



_{ו... מותר לבקש שתספרי לנו משהו חמוד שהוא אמר או עשה בימים האחרונים, אפילו אם זה לא בדיוק תואם את המצופה על פי גילו הכרונולוגי?}

[הי*]

הגענו לשנת הלימודים ממוטטים מניסיונות לכבות שריפות וגם מלהסתיר (מעניין לדעת אם הצלחנו) את ה"בעיה" שלו, כי להסביר אותה יהיה יותר מסובך, ואפשר לומר שיהיה כרוך בהתפרקות טוטאלית מצידי.

האמא יקרה, רק להגיד... שחולקת אתך את ההרגשה הזו. מאד לא פשוט לרוץ אחרי ילד שעושה דברים חריגים, ולתלות מעליו בכל רגע נתון איזה תירוץ או כותרת למען רווחת ההסביבה.
בעיקר כשהדברים לא חריגים מאד, וכשהילד נראה רגיל ושמח, וכשהחברה מוצפת באנשים עם ציפיות ברורות ודיעות מוצקות והסברים לא רלוונטיים על מה שנכון ומה שלא
אני מאחלת לכם, בבית הספר החדש ובכלל, להיות מוקפים בחברה סובלנית ומבינה, כזו שיכולה להשתחרר מהצורך להבין כל פסיק ולתייג כל אדם.
כזו שלא תרגישי צורך להסתיר בה.

[האמא*]

ו... מותר לבקש שתספרי לנו משהו חמוד שהוא אמר או עשה בימים האחרונים, אפילו אם זה לא בדיוק תואם את המצופה על פי גילו הכרונולוגי?
טוב לא בדיוק משהו שהוא אמר אבל הוא לאחרונה מאוד אובססיבי לגילאים של אנשים ובייחוד ביחס בין גילם לגיל המדינה. אז הוא חוזר מבית הספר ומפרט את הגילאים של המורים שלו ו... את הגילאים של האחים שלהם ובני כמה המדינה היתה כשהם נולדו או אם הם זקנים בני כמה הם היו כשנולדה המדינה וכו'... אנחנו כבר חוששים לכך שהכל ייטרף כאשר אנשים יגדלו בשנה וזה יבלבל אותו.
נובעים מזה כמה דברים לימודיים טובים כמו חישובים של בן כמה אני הייתי כש\ בן כמה הוא יהיה כש מי גדול ממי וכו', אבל גם כמה תסכולים מכך שאם מישהו מספר לו שסבו מת בגיל תשעים נניח זה לא מידע מספיק על מנת לדעת בן כמה היה כשנולדה המדינה כי אנחנו לא יודעים מתי מת? ועוד תסבוכים עם העובדה שאנשים עולים בגיל בזמנים שונים לפי יום ההולדת וכו'
ובנוסף צריך להזכיר לו מידי פעם שיש אפשרות שהמדינה תאריך מעבר ל120 שנה... חחח...

[תפילה_לאם*]

חוזר מבית הספר ומפרט את הגילאים.
וואו! יש לו זיכרון טוב במיוחד?

תקני אותי אם אני טועה: יש אצלו פערים בין תחומים שחזק בהם לבין תחומים שחלש בהם? אם כך - יש קושי גדול בכך, כי התחומים החזקים יוצרים ציפייה לשליטה בתחומים נוספים. אבל בכל זאת, זה גם מקור עידוד, כי, מה היה עדיף? שיהיה נמוך בהכול? S-:


נובעים מזה כמה דברים לימודיים טובים.
אבל גם כמה תסכולים.
יש לכם אמצעי המחשה שיעזרו להסביר את הנושא? אולי בזכות אמצעים כאלה הוא יבין את ה תסבוכים._ בסך הכול נראה שמדובר בחישובים מורכבים עבור ילד שעלה לכיתה א'. ומעבר לחישובים יכולה להיות תועלת בדמות הבנה שתצמח שלפעמים אין _מידע מספיק על מנת לדעת . זה ידע שרלוונטי להרבה מצבים בחיינו... ועד כמה שאני זוכרת, זאת נקודת תורפה מסוימת שלו - שכל הדברים חייבים להיות ידועים ומסודרים.
והאם יש דרך לשתף את הצוות, את הסייעת מעבר למענה לשאלות "בת כמה את?", שימנפו את הנושא ללימוד חשבון וכד'?

תודה שסיפרת!
<חששתי קצת לבקש, כי אולי זה ייראה לך כהידחפות או כהסטה שלך ממה שאת רוצה להתמקד בו. עכשיו שמחה ששאלתי, אבל מקווה שהתגובות והשאלות שלי הן לעניין מבחינתך. כמובן שאין חובה לענות.>

[אחת*]

מקסים ממש, ילד סקרן כל כך ונשמע אוהב אדם וציוני, שילוב חשוב

סתם רעיון , אולי לצייר ציר השנים לפני ואחרי קום המדינה ולמקם את היקרים לו על הציר לפי שנת הלידה.

והמחכימון: אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה

[אמא_צעירה*]

מקסים ממש, ילד סקרן כל כך ונשמע אוהב אדם וציוני, שילוב חשוב.
קוראת בחום ושולחת לך חיבוק

[האמא*]

תודה יקרות!! מחמם את הלב.
כל התגובות מתקבלות בשמחה, תפילה לאם, והאבחנות שלכן חדות והעיצות טובות

[האמא*]

והאמת שאם יש משהו שהוא חזק בו זה לא החישוב דווקא- הוא מאוד נעזר בנו לחישוב.
אולי הזיכרון לדברים מסויימים... אבל יש דברים שהוא דווקא שוכח. לא ברור

[אמא_צעירה*]

דיברתן בעבר על חוזקות, הייתי מחשיבה מאוד את התחביב הזה שלו בתור חוזקה, ומנסה לכוון אותו הלאה לאתגרים נוספים בסגנון. הוא יקבל ככה פידבק, אני חושבת שזה יכול לתרום לו הרבה (נראה לי, ואת יכולה למחוק אותי אם התגובה בכללותה לא מתאימה לך שאישור מזרים נחשב אצלנו יותר. אני לא יודעת אם גם אצלו, אבל אם הוא יעשה כך באישורך כמובן לדוד שהגיע, והוא לא הכי מכיר אותו, המשוב יכול לשמח אותו אפילו יותר)