"אני הולכת לעשות כמה דברים, את יכולה לעשות פיפי בטרמפולינה...".
למה? (זו שאלה, לא תלונה)
הרי זה לא מתאים לעשות בטרמפולינה.
למה להגיד לה דבר כזה בכלל?
לא עדיף להגיד "אני הולכת לעשות כמה דברים. אם תצטרכי פיפי אז תצעקי לי?"
בעיניי "בלי חיתולים" זו גישה, לא שיטה. תפישה, לא מתודה
מסכימה לחלוטין. ממש כמו
עקרון הרצף.
מה עושה אותם ההרגלים הנכונים?
בדיוק מה שאמרת: לעשות את הצרכים במידת האפשר לא על עצמה.
ובדיוק מה שאמרת: שבכל משפחה זה קצת אחרת.
בדיוק כמו שהבנתי, שזה לא נורא לפשפש אותו לתוך האמבטיה כשהוא קטן (כי לילה ורק לתוך האמבטיה אני לא צריכה לכוון, למשל) כי כשהוא יגדל לא תהיה בעייה ללמד אותו שהאמבטיה היא לא בית שימוש,
ובדיוק כמו שהבנתי, ש
פיספוסים בחיתול זה לא נורא, אבל יש הבדל דק אך חשוב בין זה לבין התפיסה שהחיתול הוא בית שימוש, וכאשר מרגילים תינוק שהחיתול הוא בית שימוש - את זה קשה מאוד לעקור!
אז אני לא
אגיד אף פעם לילד שגדל "בלי חיתולים" משהו כמו "תעשה בחיתול", "תעשי בטרמפולינה", "תעשה על הרצפה".
כי זה ללמד שקר בעיני. מקום שבו אנחנו לא נעשה פיפי הוא לא מקום ללמד לעשות בו.
זה לא אומר שלא יהיו שם פיספוסים, אבל באופן עקבי נתייחס אליהם כאל פיספוסים. רצוי - שלנו. לא של התינוק. הוא ציפה לעזרה ולשיתוף פעולה מאיתנו, ואופס, לא ידענו לעזור בדיוק במידה הנכונה.
מה שמזכיר לי את
עקרון הרצף, והמקום שבו היא מתארת איך לא עוזרים לילד פחות מדי ולא עוזרים לו יותר מדי - אלא הם עוזרים לילדים בדיוק כמו שהילדים צריכים. והיא גם מתארת איך החיים שלהם מאפשרים את הדיוק הזה, מה בעצם מדריך אותם, איך זה שזה יוצא "בדיוק במידה הנכונה": כי זה בא
מהילד.
וזה מזכיר לי (אני שופעת אסוציאציות היום, מה?) את קטעי הוידיאו המדהימים שראיתי עכשיו בכנס על התינוקות בני הכמה ימים, שבועות, חודשים, שמוצאים בעצמם את הדרך אל השד ומתחברים לשד בהיצמדות
מושלמת ממש! הכל בעצמם! האמא רק מחזיקה אותם ומחבקת, במגע של עור לעור. פתאום נופל אסימון בגודל של האמפייר סטייט בילדינג, ואת מבינה
עד כמה התינוק מסוגל לעשות בעצמו, פי אלף יותר ממה שכל הורה בתרבות המערבית מסוגל בכלל לדמיין.
התינוק יודע! באמת!
הבעייה שלנו, גם בבלי חיתולים, היא שרובנו הגדול (לדעתי
ניצן אמ נמצאת כמה שנות אור לפנינו בקטע הזה) לא מחוברים לאינטואיציה שלנו במידה שתאפשר לנו להיות באמת מחוברים למה שהתינוק
יודע ולמה שהתינוק
אומר לנו.
הטעויות שלנו, למשל בגידול ילדים
בלי חיתולים, הן תמיד כאשר אנחנו לא יודעות לעזור במידה המדוייקת מבחינת התינוק שלנו.
וזה ההבדל בינינו לבין התרבויות שמגדלות כך מאז היות האדם: אצלם, יש להם מין מצפן או מדיד פנימי כזה, שמכוונן על התינוק בכלל בלי לחשוב על זה, ולכן קורא באופן מדוייק ובלי "בלגן", ומתקשר באופן מדוייק ובלי לחצים.
רובנו עושות את זה "מהשכל". וכמו שג'ין לידלוף כבר כתבה בהרחבה, השכל הוא לא מקום טוב לבוא ממנו.
כרגע, זה מה יש. ויש לנו גם תקווה, שמתוך הניסיון תשתפר גם האינטואיציה שלנו. ושהדור הבא כבר יעשה את זה בצורה יותר טבעית.
מה שמשותף לנו ולאמהות מבוסטון, ניצן, הוא
גישת הקשב. לא חשוב מה התינוק לובש, את זה כבר כתבתי מזמן. מה שחשוב הוא להשתדל להקשיב לתינוק ולצרכים שלו (תרתי משמע) ולקחת אותו ל"בית שימוש" כשהוא צריך (כאשר "בית שימוש" הוא כל מקום שמתאים מבחינתנו לעשות בו את הצרכים).
זה לא משנה מה התינוק לובש (עירום, תחתונים, מכנסיים, שמלה, גלימה, חיתול חד פעמי, חיתול רב פעמי, תחתוני גמילה, לא יודעת מה. אגב, השתמשתי לדעתי בכולם).
זה לא משנה מהו בית השימוש (סיר מכל סוג שהוא, קערה, גיגית, בית שימוש, כיור, אמבטיה, מקלחת, עיתון על הרצפה, סמרטוט על הרצפה, חיתול חד פעמי משומש שמחזיקים מעליו, עץ, שיח, בור באדמה, לא יודעת מה).
זה לא משנה כמה פיספוסים יש ביום.
זה לא משנה איזה פיספוסים (הצעתי יותר מדי או הצעתי פחות מדי, הייתי בקשב מתמיד או לא שמתי לב לתינוק בקטעי זמן שבהם הוא עשה את צרכיו ואני לא הבנתי שצריך לקחת אותו).
זה לא משנה מה כמות הלחץ, הדאגה והפחדים שאנחנו באים איתם (זה כן משנה לגבי התקשורת עם התינוק, כי ככל שיש יותר לחץ, דאגה ופחדים יש יותר התנגדויות ושביתות, וככל שיש פחות, כך יש יותר שיתוף פעולה מובן מאליו. אבל זה לא משנה לעצם השאלה אם אני אקרא לזה "
לגדל ילדים בלי חיתולים" או לא).
יש עוד משתנים, תחסכו לי.
כל הדברים האלה לא משנים לעצם העניין:
כל מי שלוקח תינוק לעשות את צרכיו במקום "מתאים", ומתוך קשב הדדי בין התינוק אליו - הוא מישהו שעוסק ב-
לגדל ילדים בלי חיתולים.
אפשר לעשות את זה פעם אחת ביום כשהתינוק לבוש בחיתולים חד פעמיים.
ואפשר לעשות את זה כל הזמן, מלידה, ללא שימוש בחיתולים משום סוג שהוא.
כל הוריאציות שייכות.
לכן זה באמת יותר "גישה" מ"שיטה" (לא הייתי מרוצה מהמלה שיטה אבל לא היה לי כוח גם לכתוב על זה הסתייגות ארוכה, אז באה ניצן והכריחה אותי לדייק ולהכביר מלים... (-; ).
ניצן אמ, האם זה עונה על התהייה שלך?
ממש לא מתפלאת שהיא מעדיפה לעשות בשיחים
נהפוך הוא.
למה צריך בכלל להתפלא?
האם לא כתבתי ואמרתי כבר מזמן מזמן, שזה העדיף מכל, ושזו דרך המלך לצאת משביתות פישפושים, כי נדיר מאוד שתינוקות יסרבו לעשות בחיק הטבע?
נקודת המפתח בעיניי היא שהעובדה שהתינוק מבקש עזרה איננה הרגל, היא עובדה ביולוגית. העובדה שכאשר לא נענים לבקשת העזרה הם מפסיקים לבקש ומתנוונים, היא עובדה ביולוגית ותרבותית. העובדה שכאשר נענים לבקשת העזרה התינוק מבסס תקשורת שמאפשרת טיפול מועדף בצרכיו הגופניים היא עובדה ביולוגית. גם הניסויים של פבלוב הם ניסויים ביולוגיים.

כל מלה.
ובמיוחד, אם דיברנו על "ההרגלים הנכונים" - מה שכתבת מראה בדיוק, איך כאשר מלמדים את ההרגלים הלא נכונים, התינוק נפגע:
כאשר לא נענים, הם מפסיקים לבקש ומתנוונים.
ההרגלים הנכונים הם אפוא - כל מה שתומך בביולוגיה שלהם, כל מה שמספק את הצרכים שלהם, כל מה שאינו פוגע ומנוון.
תוך זמן יחסית קצר
ים כחול ושמיים: בכוונה כתבתי ניסוח כזה. כמה זה "קצר"? כל ילד אחר... D-:
קצר יחסית לזמן שמבלים ילדים בחיתולים. יכול להיות פחות מרבע, יכול להיות יותר.
אצלי, למשל, אני חושבת שבגיל חצי שנה בערך הוא כבר העיר אותי לפיפי ראשון בשש בבוקר. פיפי אחרון היה בשמונה וחצי בערב.
ניצן, נראה לי שלזה בדיוק בשמת התכוונה. להרגיל זה למשהו שלא מגיע מהילד עצמו. מה שמגיע ממנו זה לא נקרא להרגיל
אוי, ברור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תודה ל
אומ אל קיצקיצ. רק עכשיו הבנתי למה ניצן נראית כאילו היא מתווכחת איתי בעוד אני לא מוצאת שום אי הסכמה P-: