לי נראה שכל אחד צריך לעשות מה שהכי קל לו.
נראה לי שמה שקל לך, זה מה שטבעי לך, זה מה שנכון לך.
לכן, בית בו מדברים מעורבב, כי ככה ההורים באמת מדברים, הוא בסדר גמור; כך גם לגבי שכל הורה ידבר בשפה שלו - ואם יש לו יותר מאחת שהוא רגיל להשתמש בה - אז שימשיך.
ומכאן גם, שאם
מאמא מאוהבת, את מתקשה לחזור לדבר רוסית עם נועה, אז אל תדברי איתה רוסית. זה בודאי ישפיע על הגדרת שפת האם שלה, אבל מה זה בעצם משנה מה ההגדרה? הרי אם היא תשמע ותספוג "מספיק" רוסית מהסבתות, אז יהיה לה בסיס שהיא תוכל להשתמש כשתבחר להשתמש בו, לא?
חוץ מזה, באיזו משפחה שאני מכירה די טוב, חלק מהילדים גדלו בעיקר בארה"ב. האבא במשפחה דובר אנגלית, האם עברית - אבל שם, הם הקפידו על עברית.
התוצאות: בת אחת דוברת אנגלית מצוינת. בת שניה חושבת שהאנגלית שלה מצוינת אבל היא "רק" טובה מאד.
מאידך, האחים, שלא גדלו שם (הם היו כבר גדולים והעדיפו להישאר בארץ), שניהם דוברים אנגלית מעולה.
אז מה זה אומר?
שכנראה שהנטיה הטבעית היא זו שמנצחת.
מה גם שאני למשל, גדלתי בבית שבו אף אחד לא יודע אנגלית. כשהיית ממש קטנה, דיברו קצת יידיש, כשרצו שלא אבין.
יידיש אני לא יודעת בכלל, אבל האנגלית שלי לא רעה בכלל. אני פשוט אוהבת את זה, ולכן בכל פעם שהזדמן לי, למדתי. בעיקר מהטלוויזיה.
ד"א, אם הייתי חושבת שמה שאני עושה זה ללמוד - מיד הייתי מפסיקה... עכשיו אתם יכולים להבין מה מושך אותי לכיוון ה unschooling.
adios
