להיות אמא עם הפרעת קשב וריכוז

החלטתי להתחיל את הדף הזה בעילום שם כדי שיהיה לי קל יותר לחשוף כאן קושי. תודה על ההקשבה.

כמו שקורה הרבה, דרך איבחון לילדים אני מתחילה לחשוב שאולי יש לי הפרעות קשר ריכוז כלשהי.
תמיד ידעתי שיש לי דרכים מיוחדות ללמוד דברים, שאני מסוגלת ללמוד חומר חדש בעיקר לבד (ולא בכיתה עם כולם), שלפעמים קשה לי לשבת הרבה זמן על אותו הדבר, ואני קופצת לדבר אחר ואז חוזרת, שקל לי לתכנן דברים על הנייר לפני שאני עושה אותם (למשל רשימת קניות או רשימת בעד ונגד לפני החלטות חשובות), אבל כאשר אני נדרשת להחלטות במקום, בלי ההזדמנות לחשוב על זה או לארגן ברשימה אני הולכת לאיבוד.

אבל יש כאן עוד דפים כאלה על קשר וריכוז, דפים מצויינים - ולא על זה רציתי לדבר היום.
רציתי לדבר על איך תמיד מצאתי לי דרכים להסתדר עם הלקות הזאת שאולי יש לי, עד שהפכתי לאמא לשתיים.
כי מאז שהפכתי לאמא לשתיים המציאות מעמידה אותי מול הרבה דברים שמסתבר שאני לא עושה כולכך טוב, ואני לא יודעת איך להתמודד.

אז יש לי שתי ילדות קטנות בבית, וזה לא יוצא דופן, אבל ברגע שאני נדרשת לספק מענה כפול ושונה - לשתי ילדות ברגע נתון אחד, אני הולכת לאיבוד ולא יודעת מה לעשות.
לכאורה העניין פשוט - הרי אניי יודעת שאי אפשר לתת לשתיהן את מה שהן רוצות באותו רגע, ובעצם צריך להחליט בכול רגע נתון כזה מה יותר חשוב, ולתת את המענה הדחוף יותר קודם.
בתיאוריה זה עובד יופי. בפועל אני במקרים רבים לא מצליחה להגיע להחלטה, נלחצת, מתרגזת או נכנסת להיסטריה, ובסופו של דבר מתפרצת עליהן - מתוך התסכול הזה שלי שלא מוצא לו דרך להיפתר.
לא נעים להן, לא נעים לי - ובכלל לא נעים בבית כשזה קורה!
מרגישה מתוסכלת, חשה תחושת אשמה - אני אמא גרועה.

להכיר בקושי שלי זה אולי הצעד הכי חשוב שעשיתי עד כה, ובאמת זה משפר מעט את המצב כי אני יודעת שיש כאן תחום שאני חלשה בו.
אבל הרי הן כול הזמן רוצות ממני משהו, ואני רוצה לתת, רוצה לספק, וקשה. זה כמו משחק פינג פונג שלא נגמר - לא יוצאים להפסקה אף פעם, וזה מעייף נורא, ואי אפשר לעשות החלטות כול הזמן ולזכור שיש לי בעיה.
הכי אני שונאת להשאר עם שתיהן לבד ואעשה הכול כדי שבעלי יהיה שם גם, כשהוא מצליח להגיע בזמן.
הרבה יותר קל לי לעסוק בדברים אחרים - למשל העבודה שלי בה אני טובה ומצליחה - מאשר בלהיות אמא.
בעצם, אני מאוד אוהבת את הילדות שלי, אבל אני ממש לא אוהבת להיות אמא - מוזר ככול שזה אולי ישמע.
איך אמהות אחרות מסתדרות עם כמה ילדים בבת אחת? ואיך אמהות עם בעיות קשב ריכוז מסתדרות?
ואיך אני יכולה לעזור לעצמי ולמשפחתי?

אמא עם הפרעות קשב

מקווה שיעזור.

תכתבי, תכתבי. אני באותה סירה ומחכה לשמוע

תודה ציפציף
קראתי בדף אמא עם הפרעות קשב
מאוד מזדהה מצד אחד, אבל בגלל שהילדות שלי קטנות הצרכים שלי אחרים - אין לי בעיה עם המוסדות, יש לי בעיה להסתדר איתן.
אין לי בעיה לארגן דברי - אני עובדת עם יומן מאוד מסודר ומאורגן, והוא (היומן) מזכיר ומסדר לי דברים.
הבעיה שלי איך ללמוד להיות רגועה במחיצתן, לא לחיות בהיסטריה מתמדת שאני לא מצליחה להענות לבקשות של שתיהן
בעייתי היא הקושי להיות עם שתיהן ביחד, למלא משימות בבית (שלא לדבר על השילוב הבלתי אפשרי בין השניים - גם להיות איתן וגם להצליח לעשות משהו בבית)

לואיזה, אם את באותה סירה השמיעי משהו מהגלים שיש אצלך, אולי נוכל לשוט כאן ביחד?

גם אני באותה סירה ואחרי אבחון דור ההמשך הלכתי לאבחון.
עצם הידיעה עוזת לי לקחת דברים בפרופורציה. הידיעה שתהיה בעיה, אם אני למשל יודעת שמחר אני צריכה XYZ, עוזרת לי לקחת את הדברים יותר בקלות כי הקושי לא בא לי בהפתעה (מקווה שזה מובן). כשהקושי מגיעה אני לוקחת נשימה ארוכה, אומרת לעצמי "OK, זה בא ואני מוכנה ואני אעשה כך וכך כדי להשיג את זה וזה".
אני פחות נלחמת באי היכולת שלי כי זה לא אני - זו ההפרעה. זו לא הרמת ידיים אלא שכאשר משהו לא מצליח לי, אני לא מתעצבנת יותר שלא יוצא לי כמו לאחרים אלא מבינה שאני צריכה לחפש לי בסבלנות את הדרך שמתאימה לי. אני זו אני ואני לא יכולה להיות כמו אחרים - לטוב ולרע.
הכי עוזר לי זה לחלק כל משימה להרבה משימות קטנות: את צריכה להתארגן לצאת מהבית וצריכה להכין דברים? - אני מכינה 'רק' תיק לגדולה, אח"כ 'רק' תיק לקטנה, 'רק' אוכל, 'רק' כובעים וציוד אחר וכו'. כל הצלחה במשימה קטנה מחזקת את ההרגשה הפנימית ואח"כ כל המשימות הופכות קלות יותר.

עוד עצה, אם הן לא קטנות מדי, כשאת מגיעה למצב שאת 'לא יכולה יותר', רגע לפני פיצוץ - תסבירי להן "אמא צריכה רגע לארגן את המחשבה, שחקו 5-7 דקות לבד ונמשיך". 4-5 דקות שאת פורשת לחדר אחר, קוראת, גולשת, יושבת בשירותים בלי הפרעה ... - זה כל מה שצריך כדי לחזור אליהן good as new. ברגע שהן תראנה שזה עובד, הן ישתפו פעולה ואפילו יעודדו אותך לקחת פסקי זמן לעצמך ולא יפריעו. כדאי להן.

מה שיכול מאוד לעזור לך זה אימון אישי. מישהו שיעזור לך לחלק את סדר היום שלך לחלקים אפשריים. אחרי שתתפסי את הענין את יכולה להמשיך לבד ולהיפגש רק לפגישות תחזוקה.

עצם הידיעה עוזת לי לקחת דברים בפרופורציה
כן, אני כבר רואה את ההבדל - אמנם אף אחד לא איבחן אותי, אבל אני מבינה שיתכן שיש בעיה ומאז שהבנתי את זה אני קצת יותר סלחנית כלפי עצמי - אבל באמת רק קצת ועדיין כנראה לא מספיק.

אני לא מתעצבנת יותר שלא יוצא לי כמו לאחרים
מאוד מבינה את זה -אם כי אני לא משווה את עצמי לאחרים, אלא רואה שלא יוצא לי כמו שנראה לי שצריך לצאת ואז מתעצבנת. חשבתי שאולי אני מידי פרפקציוניסטית (ואולי זה גם נכון), אבל כנראה שיש גם קשיים מעבר לסתם שאיפה לשלמות.
איך מגיעים לאבחון למבוגרים?זה משהו שאפשר לקבל דרך קופת חולים?
כמה זה עולה?

הכי עוזר לי זה לחלק כל משימה להרבה משימות קטנות
מעניין, את זה אני עושה כבר שנים באמת כפתרון שמצאתי לי בעצמי.
הגדולה שלי יכולה להבין את ה"אמא צריכה לארגן רגע את המחשבה" אנסה להסביר לה - תודה.
הקטנה עוד קטנה מידי.
איך מגיעים לאימון אישי כזה? זה לא קאוצ'ינג, נכון?

מה את עושה כשצריך באותו רגע להקשיב לשני ילדים, או להרגיע ילד בוכה ובאותו הזמן לענות לשאלות שהיחד השני חייב עליהן תשובה עכשיו?
כי פה שום רשימה לא תעזור

אצלי גדולים יותר אז זה קצת אחרת אבל גם הם עם חוסר סבלנות גנטית:-D הגדולה שלי עשתה לי את העבודה כשתפסה את אחותה, ניערה אותה ואמרה: "תקשיבי! לאמא ולי יש הפרעת קשב! אנחנו לא יכולות לדבר כשאת נכנסת באמצע. חכי ותני לי לסיים ואז תוכלי לדבר איתה!" (ההתחלה מדוייקת - ההמשך מהזכרון אבל זו רוח הדברים).

הקושי לטפל בשני ילדים בו זמנית נולד בלי קשר להפרעת קשב כבר עם לידת הילד הראשון! (התינוק השני אחרי האבא:-P). זה לא משהו ספציפי לאמהות 'מופרעות' רק שהן לוקחות את זה יותר קשה. לפחות מנסיון שלי אתי ועם הסביבה הקרובה. תזכרי שכל עוד אין סכנת חיים - שום דבר לא צריך להיות 'עכשיו!'.
ההתגברות על זה היא תהליך ואין תרופות פלא. היום, כשאני יודעת ומודעת, רגע לפני הפיצוץ אני משתדלת (לא תמיד מצליחה) לקחת נשימה עמוקה ובזמן הזה, בזכות החשיבה המהירה שיש לנו (פיצוי שקיבלנו מאלוהים), לארגן סדר תגובות. לפעמים גם להגיד להן STOP, אני לא יכולה הכל בבת אחת, אני אתייחס לכולכם אבל אחד-אחד.

את יכולה לשאול אותן מה הן מציעות? אולי הגדולה תציע לחכות בסבלנות גם אם זה ה'תור' שלה כי הקטנה קטנה? כמובן לשבח אותה על כך ולזכור שזה לא תמיד יהיה כך. קחי נשימה עמוקה אל מול פניהן בתארטרליות מסויימת וזה יהיה להן סימן שהן מציפות אותך - אני מאמינה שהן יכולות להבין ולחכות בסבלנות אפילו אם זה מצחיק אותן (ולא להיעלב). לעשות T עם הידיים כמו time out בכדורסל.
הילדים הם המורים הכי טובים שלנו (זה נחשב המרגיעון הראשון שלי?) יש להם רעיונות מעולים. הבן של אחותי היה לעיתים מתפרץ באלימות בלתי נשלטת - כשהיה בן 7-8 לערך היא שאלה אותו מה יעזור לו והוא אמר לה "חיבוק גדול אבל בשקט" וכך היה. כ"כ פשוט.

אימון
אימון זה קאוצ'ינג אבל יש כל מני סוגים - עסקי, לימודים, ניהול בית וכו'. זה יכול להיות ליווי של פסיכולוג חינוכי או יועץ זוגי וכו'. בד"כ זה לא משהו מאוד מתמשך אלא בהתחלה יותר צמוד ואח"כ פחות. לפי הצורך.

אבחון
אצל מבוגרים מומלץ לגשת לפסיכיאטר שמתמצא בהפרעת קשב וריכוז של מבוגרים. לצערינו, יש עדין הרבה שחושבים שזו 'מחלת ילדים' שעוברת בגיל 18. הסיבה שחשוב לגשת לפסיכיאטר היא שלפעמים מבוגרים צוברים על ההק"ר הלא מאובחן שנים של תסכולים וכל מני 'קישוטים' וחשוב שאיש מקצוע ידע להבחין האם זה הק"ר נטו? האם דיכאון? שילוב? מה העומק של הבעיה וכו'. נוירולוג או רופא משפחה שמתיימר להבין יכול לפתור אותך ב"אני נאור/מעודכן ויודע שיש הק"ר למבוגרים - קחי ריטלין וקישטה" וזו לא הדרך. גם ללכת לעשות TOVA זו לא הדרך אלא צורה לרווח קל של מכונים שונים. צריך לדעת לנתח את ה'טובה' ובכל מקרה, לא זה מה שקובע אם יש או אין הק"ר ומה הטיפול. פסיכיאטר טוב יכול להיעזר בטובה כעוד כלי לאישור אבל את האבחנה עושים ע"י שיחה וניתוח המצב. אצלי, בגלל שידעתי כבר ויכולתי להתמקד בנקודות הרולוונטית (רק רציתי 'אישור' רישמי לעצמי ולנסות טיפול), זה הסתיים בפגישה אחת שלאחריה ניסיתי ריטלין וחזרתי לסיכום. אם את צריכה אבחון לצורך לימודים אז צריך אבחון מקיף שכולל גם אבחון דידקטי.
כנסי לפורום תמיכה בהק"ר מבוגרים בתפוז וחפשי המלצות. כרגע אין לו מנהלים בגלל איזו עקשנות של הנהלת תפוז אבל יש שם כמה אנשים טובים שניתן לסמוך עליהם. (המנהל הקודם, קנייפר, מופיע באדום). כתבי סוג האבחון, איזור מגורים וקופ"ח. בפורום יש גם קישורים למבחנים עצמיים ברשת.

בהצלחה

באופן טבעי

באופן טבעי