להיות ראוי יומן קריאה

שלום לכם
בעקבות קריאה חוזרת בספר הלא שגרתי "להיות ראוי" של אמתי מגד, חשבתי שאין מתאים יותר מהאתר הזה לדון בנושא האם אני ראוי/ה.
בקיצור מתוך הכתוב על גב הספר:
מה גורם לאנשים מסוימים להרגיש ראויים ולאחרים לא? מדוע יש ילדים שחושבים שמגיע להם הכל ואחרים שחושבים שלא מגיע להם דבר? .....
הספר עונה על שאלות כמו: מה מאפשר ומה מחבל בתחושת ה"ראויות"? כיצד דרישה נכונה מילדים לתרום יוצרת אצלם תחושה בריאה של ראויות?
לבסוף מציע הספר תפיסה אחרת של מוסריות, שאינה נובעת מהחברה, הדת, התרבות או מה שאחרים אומרים, אלא כזו הנובעת מתוך קשב עמוק פנימה, לאמת הפנימית והאותנטית שלנו. קשב הנובע מתוך יצירה של קשר מחודש אל המצפון הפנימי.
הספר מדבר גם על ההבדל בין "תחושת עצמי משוקפת" - מי שהביטחון וההרגשה שלו תלויים בתגובות הסביבה ובשיקופיה, לעומת "תחושת עצמי איתנה" של מי שפועל מתוך נאמנות לעצמו, ולא עולה או יורד כתוצאה מהפידבק שהסביבה נותנת. אין מדובר באגואיזם ובדלנות , אלא להיות פחות נסחף וחסר עצמיות.

הספר עורר בי הרבה מחשבות, והספר הקודם לו שכתב אותו המחבר "טיפול זוגי מבוסס מובחנות" היה עוד יותר מעורר. איני מתחום הטיפול בכלל, אך אני משתדלת ללמוד והרגשתי שהספר נתן לי הרבה מאוד חומר למחשבה וערער את מה שאני מכירה כגישות המקובלות בטיפול: פחות להכיל ולתת מקום לביטוי, יותר לעורר אותנו לפעול, לעמת אותנו עם מה שקורה באמת.
לעזור לנו ע"י לקיחת אחריות על עצמנו. כמו במשל הדגים, לתת לנו חכות ולא להאכיל בדגים.

או, זה מעניין!

אני מכירה אדם או שניים שחסרה להם תחושת "אני ראוי" בריאה וזה פשוט שובר לב לראות...

אני מכירה אדם או שניים

אנדרסטייטמנט אירוני?

אני חושבת שלרובנו חסרה תחושת ראויות בריאה, לרוב הנשים שאני מכירה יש תחושת "לא מגיע לי" ולא להפך.
לימודי ימימה גם מדברים על זה לא מעט, על החיזוק העצמי ותחושה שאת טובה וראויה כפי שאת.
אם יש לכן כוח אשמח להרחיב את הדיון לאיך מפתחים תחושת ראויות בילדים.
איך לדרוש מהם לתת את חלקם בידיעה שזה יגדיל את ערכם ותחושת היכולת שלהם, והשייכות לכלל המשפחה, ומצד שני לעמוד בפני התנגדויות שלהם, ולהיות תקיפים בלי להיות ביקורתיים מדי כלפיהם.

לפעמים הגבול דק מדי. יותר קל בטווח הקצר, אולי להניח להם לנפשם אבל בטווח הארוך זה מזיק להם.

פעילה,
את מוזמנת להרחיב את הדיון גם לגבי איך מפתחים תחושת.ראויות אצל מבוגרים...

ראויות מושגת על ידי זה שתורמים מהכישרון והזמן שלנו לאחרים. על ידי עשייה.
יש דוגמה בספר על זוג , נקרא להם נגיד אבי ושרה. הם מסוכסכים כבר המון זמן, אבי חוזר קבוע מאוחר מהעבודה ושרה מאוד ממורמרת מכך, ובנוסף לכל ביחסי המין יש לו בעיה של שפיכה מוקדמת.
בטיפול המטפל שואל את שרה, אם היית אבי, היית שמחה לחזור מהעבודה ואז לשמוע את כל הטענות שלך כלפיו?
ואת אבי הוא שואל, אם היית מתחלף עם אשתך, האם היית מעוניין לקיים איתה יחסים כאשר זה מה שקורה?
מתי שכל אחד משני בני הזוג דואג להיות ראוי בהתנהגות הפרטית שלו, הקשר משתפר.
המחבר הוא נגד הגישה של תקשורת מקרבת / התקשרות, בה כל אחד צריך להכיל ולמלא את צרכי השני.
זה נשמע רע מן הסתם, אבל הוא מסביר שאנשים הם תלותיים כ"כ אחד בשני ואין להם תחושת עצמי איתנה, כך שהם תלויים מדי אחד בתגובות השני
ברגע שמפסיקים לצפות מבן הזוג שהוא זה שימלא לנו את כל הצרכים, ונסמכים על עצמנו - זה משפר מאוד את הזוגיות, וגורם ליחסים יותר אמיתיים ועמוקים.

עוד מתוך הספר:

ככל שאדם חש ראוי יותר ומתנהג באופן ראוי יותר, הוא יכול אז גם להרשות לעצמו להיות תקיף, לשים גבולות ולעצור תוקפנות של אחרים.
אנשים שחוו השפלה והתעללות קשה, מרגישים שאינם יכולים להכיל אותה. במקום לעכל את החוויה ולעבור הלאה, הם חשים זכאים להעניש מישהו אחר, את בני הזוג או הילדים שלהם, כדי להקל על החוויה הקשה שלהם.

אבל אין אפשרות באמת להשתחרר מחוויה קשה ע"י השלכתה על מישהו אחר .
כי כשפוגעים במישהו אחר, פוגעים בעצמנו. ואם אנחנו לא מבינים את מה שאנחנו עושים, אנחנו עלולים לפרש את הכאב הנוסף (של הפגיעה שאנו פוגעים עכשיו) כמשהו שמגיע מצד הנתקף. זהו מעגל קסמים הרסני.

מאוד מעניין, עוקבת. היינו כמה חודשים בטיפול זוגי שהתמקד בדיוק ב"מובחנות". לא הכרתי את זה קודם וחייבת לומר שזה מאוד חידד אצלי כמה נקודות.
אולי ארחיב בהמשך.

מעניין. אפשר עוד?

זרח הפרח, אשמח מאוד, שתשתפי בתובנות, קראתי גם את הספר על טיפול זוגי מבוסס מובחנות והוא היה מאוד מרענן חשיבתית, כפי שכתבתי לעיל.
כשקראתי את הספר הלקיתי את עצמי כמה אני לא מובחנת )-: כמה אני מרגישה מורמת ע"י מחמאות ומתרסקת מביקורת.
כשהייתי נערה זה היה קצת קיצוני, בגיל 17 הייתי מדי פעם בבית של חברה שם אמרו לי שאני יפה. מעולם לא שמעתי מחמאה כזו ונדהמתי, אני זוכרת שממש חיפשתי הזדמנויות להיות בחברתם כי הרגשתי שזה מרים לי את הביטחון העצמי.
היום אני מרגישה שמאוד חשוב לי להיות בסדר, להיחשב טובה ונעימה, ואם מישהו מחליט לזהות אצלי רוע אני ממש לא מצליחה לעכל את זה למרות שאני לא מאמינה שזה נכון.
זה לא מספיק לי לומר לעצמי, היי, הוא לא צודק!
את לא רעה. את טובה. אני מרגישה סדקים מבפנים מול זה. ורוצה לעבוד על עצמי שזה לא יחדור אלי.

יכולה לספר איך אני תופסת את זה, ואיך אני מתנהלת עם רעיון המובחנות ביומיום.
למשל, אני מכינה קפה ומשתמשת בכיריים. בנז מגיע ורוצה להכין פנקייקים לכולנו. שתינו צריכות את הכיריים. אני מארגנת מקינטה, קפה, חלב, כוסות, סוכר, הכל על הכיריים. הוא נושף עלי. זאת הדרך שלו להיות זועף אבל לא מילולית.
האני הלא מובחנת מייד אומרת: עשיתי משהו שגרם לו להיות לא מרוצה ממני. ומתחילה לחפש מה. לא שמתי לב שהוא בדיוק רצה להשתמש בכיריים? תפסתי יותר מדי מקום על השיש? לא תיאמתי איתו שאני רוצה עכשיו קפה כשהוא מתכנן להשתמש בכיריים?
אני לא מובחנת למתקדמות: זאת אשמתי שלא תיאמתי איתו, מה היה דחוף לי להכין עכשיו קפה? יכולתי גם לחכות עם זה שעה.

והאני המובחנת אומרת לעצמי: אני רוצה להכין קפה, אני מכינה קפה. אני לא פוגעת באף אחת. אני לא מזיזה אותו מהמקום, אני לא מפריעה לו. הוא צריך יותר מרחב? יואיל ויגיד משהו, אני לא יכולה לקרוא מחשבות. הוא נושף? זה שלו. זה לא קשור אלי. היה רוצה לדבר על זה, יש לו כל היכולות לדבר על זה.

כיום זה עדיין בתהליך. אני עוצרת את עצמי פיסית מלשאול אותו מה קרה כתגובה לנשיפה לא מרוצה. אני מקווה שעם הזמן זה יהפוך לאוטומטי יותר.

עוד דוגמא:
הילד יושב ופותר תרגילים בחשבון. פתאום נגמרת לו הסבלנות\מתעצבן על איזה תרגיל\נזכר שלא ישן בלילה מספיק\משהו אחר.
האני הבלתי מובחנת: אוי, נתתי לו יותר מדי תרגילים. הוא לא רגיל לשבת כלכך הרבה זמן ולהתרכז. למה לא נתתי לו לאכול קודם שתהיה לו יותר סבלנות.
האני המובחנת: אוקי, הוא יודע איזה תרגילים יש לו לעשות, הוא יכול לקחת לעצמו תפוע ולחזור ללמוד, הוא יכול לבקש הפסקה, הוא יודע לדבר. אני לא אחראית על המצברוח שלו, אני לא אמורה לנחש מה יגרום לו להתנהג כך או אחרת. זה שלו. אם הוא מבקש עזרה, אני כאן לעזור לו בשמחה. אם לא, הוא ימצא את הדרך שלו. והדרך הזאת, וכאן מבחינתי הפואנטה של כל העניין, הדרך הזאת היא לא הדרך שלי. היא לא קשורה אלי. אני לא יכולה לעשות אותה בשבילו, לא יכולה לדבר במקומו ולא יכולה לקרוא את המחשבות שלו. לא יכולה ולא אמורה.

אז אני, בשיא הרוגע (כי השם השני שלי הוא אי של שלווה, אחרי 3 קמ הליכת בוקר ושעה תרגילים כוח) אומרת לו: ילדי היקר והאהוב, אם אתה זקוק לאיזו עזרה, אני כאן פנוייה לעזור לך. לכל דבר אלים (זריקת כסאות, השלכת עפרונות אל הקיר, קריעת דפים לחתיכות) אני לא הכתובת וזאת לא התנהגות שמקובלת עלי, ככה לא משיגים ממני דברים ואני גם לא קהל לזה.
ולוקחת את הספר שלי, והולכת.
ולפעמים אני מרגישה עם זה קקי, שאני משאירה את הבנז, הילד, אמא שלי, חברה, מתבשלות בתוך עצמן, אבל לאורך זמן אני רואה שזה פשוט עובד. כשהן צריכות אותי הן באות לקרוא לי. הן מבקשות לדבר איתי. ואם הן לא, אין להן עניין לפתוח את זה, הן מסתדרות עם עצמן, מוצאות את דרכן, מוציאות את זה עם מישהי אחרת. וזה באמת בסדר.

היום אני מרגישה שמאוד חשוב לי להיות בסדר, להיחשב טובה ונעימה, ואם מישהו מחליט לזהות אצלי רוע אני ממש לא מצליחה לעכל את זה למרות שאני לא מאמינה שזה נכון.

אה, ובקשר לזה! אם אני עושה משהו שמתאים לי (למשל, לדחות פגישה כי עמוס לי מדי באותו יום, כי אין לי חשק, כי מעדיפה לראות משהו אידיוטי במחשב), אני עושה את זה, מסבירה (בדרך כלל את האמת, מדהים כמה אנשים לוקחות את זה בטוב) "היום ממש אין לי חשק להפגש, ממש רוצה קצת שקט בבית בלי להיות סוציאלית". וזהו. מישהי חושבת שזה מגעיל? מישהי נעלבת? זה שלה. אני לא מעוניינת לבלות את החיים שלי בסיפוק אנשים אחרות על חשבוני. החיים קצרים.

הסברת יפה וברור.

שאלה:
מה אם הילד שלי, כשאני קוראת לו בחזרה למטבח כי השאיר כלי אוכל מלוכלכים אחרי ארוחה (אצלנו מקובל שכל אדם שוטף לפחות את הכלים שהשתמש בהם), מתעצבן עלי, נושף והולך?
אם אתעקש זה יהפוך למריבה. אם אחליט עניין ואנקה במקומו זה יזלוג לעוד ועוד מטלות שיצטברו לי. איך את רואה את זה בהקשר להיות ראוי? אולי זה לא קשור?

זרח כתבת כל כך יפה. וגם אני אשמח מאד לעוד דוגמאות מול הילדים.

מה אם הילד שלי, כשאני קוראת לו בחזרה למטבח כי השאיר כלי אוכל מלוכלכים אחרי ארוחה (אצלנו מקובל שכל אדם שוטף לפחות את הכלים שהשתמש בהם), מתעצבן עלי, נושף והולך?

יכולה לענות רק מה שאני עושה, וסביר להניח שזה לא יהיה מתאים לכולן.
אני מבקשת שיפנה את הכלים וינקה אחריו את השולחן, וגם מסבירה (בפעם האלף אבל כאילו בפעם הראשונה) שאחריו עוד אנשים ירצו להשתמש בשולחן ויהיה להן נעים אם יהיה פנוי ונקי. לא סידר? מעולה, אני לא מסדרת אחריו. אני בעניינים שלי. באיזשהו שלב כשיבקש משהו אגיד את האמת, והיא שלא כלכך מתחשק לי לעשות משהו בשבילו כרגע, כשהצלחת מלאת השאריות עדיין על השולחן, והשולחן עדיין מלא פירורים.
בדרך כלל אין לי צורך ביותר מזה. אולי כי הוא כבר מתורגל ובדק שגם אחרי שעתיים אף פייה לא תסדר בשבילו, וגם אחרי שעתיים מגעיל אותי להתנהל ליד שולחן מלוכלך...

(הילד בן תיכף שבע היום, לא יודעת לומר מה יהיה כשיגדל. מקווה שעד אז כבר יהיה על אוטומט ויסדר אחריו)

אצלי משחק בעיקר התפקיד של להפסיק להיות פולניה, להפסיק לחשוב כמה לא יפה שאבקש, כמה לא אמהי שלא אעשה מה שהוא רוצה, כי "מה אכפת לי", כי "מה כואב לי" כי "אני אמא שלו ואני חייבת". האמנם? אני בת אדם, וגם לי מגיע שולחן נקי. והוא בן אדם, שיגדל להיות מבוגר, וככזה אני מעוניינת שיתרגל לראות אנשים אחרות שלא נועדו לשרת אותו.

מתעצבן עלי, נושף והולך?

שוב אני נזכרת בחלקים...
המתעצבן, הנושף, ההולך, זה לא עלייך. זה לא קשור אלייך. זה שלו. אני מתרגמת את זה ל"לא בא לי", "שונא לעשות את זה", "שונא לעשות את זה אבל יודע שבסוף אין ברירה", "אוף זה מרגיז אבל היא צודקת איזה מעצבן זה". כולם לגיטימיים לגמרי, אבל אף אחד מהם לא נגרם בגללך, ולדעתי את לא אמורה להיות זו שרצה אחריו לטפל לו במצברוח. מקסימום "זה באמת ממש מבאס לנקות אחריך כשאתה כבר רוצה לעשות משהו אחר". כל השאר שלו.

לא מצליחה לישון אז חופרת-

מקסים זרח. תודה רבה רבה }®

תודה על התגובות. המסקנה שלי היא שכנראה ברוב המקרים אני מרגישה ראויה לפי ההגדרה שלכן במקרים כאלה, כי לרוב זה מה שאני מרגישה, וזה מה שאני עושה.

יש לי שאלה אחרת:
אני מתרגלת ומורה שיעורי תנועה, ומרגישה לפעמים לא מתאימה/ לא מספיק טובה/ בושה, פשוט כי צורת הגוף שלי לא מתאימה לאידאל בתחום (דוגמא לא מהתחום שלי שמשעשעת אותי תהיה מורה ליוגה לא גמישה, או דוגמנית עם גוף לא סימטרי). אני עובדת מצד אחד על לקבל את עצמי כמו שאני, וגם מתרגלת בשביל להתפתח בכיוון הרצוי, וגם משתמשת בחוויה בשביל להבין יותר את האנשים באופן כללי ולפתח חמלה. אבל בשורה התחתונה עדיין מרגישה קצת לא ראויה, ולפעמים אפילו מתנצלת קצת... למרות שזה לא מנוסח כהתנצלות.
יש לכן תובנות בשבילי?

אני כאן לעזור לו בשמחה. אם לא, הוא ימצא את הדרך שלו. והדרך הזאת, וכאן מבחינתי הפואנטה של כל העניין, הדרך הזאת היא לא הדרך שלי. היא לא קשורה אלי. אני לא יכולה לעשות אותה בשבילו, לא יכולה לדבר במקומו ולא יכולה לקרוא את המחשבות שלו. לא יכולה ולא אמורה.
נשמע טריוויאלי, אבל כל-כך לא! מחכים ביותר. תודה זרח הפרח ותודה פעילה עכשיו על פתיחת הדיון.

אבל בשורה התחתונה עדיין מרגישה קצת לא ראויה, ולפעמים אפילו מתנצלת קצת... למרות שזה לא מנוסח כהתנצלות.

אוף, אני חושבת שלתוך זה גדלנו, המחשבה שתמיד משהו בגוף שלנו לא נכון או לא מושלם או לא בסדר. אני גם מאוד מתקשה לצאת מזה.
עכשיו, בעקבות נקע קשה, התחלתי לתרגל כל יום בעצתו של הפיזיותרפיסט, אני ממש לא בכושר יחסית לעצמי, כמה שנים של הזנחה, ובהתאם לזה עלייה במשקל.
בשבוע שעבר יצאנו לחופש והתעקשתי להמשיך לתרגל. לא היה מקום בחדר, נאלצתי לתרגל בחוץ, בדשא המשותף עם שאר האנשים. לקח כמה דקות ובסוף לא היה אכפת לי, איך אני נראית, מה הן חושבות, כלכך הייתי מרוצה מעצמי שבכלל מצליחה להתמיד בתרגילים

אין לי באמת תובנות, לעצמי אני עושה שטיפות מוח שאני בסדר ושכולן יקפצו.

הכנות פה שלכן מרגשת ממש.
באמת קשה להיגמל מה "מה יגידו / יחשבו" לפעמים במחיר של הפסד אישי.

יולי קו, בהמשך לדוגמאות שהבאת, יש מלא דוגמניות עם גוף לא סימטרי, או תווים ״קיצוניים״, וזה דווקא נחשב ממש מגניב ואדג׳י. ואני באופן אישי, מה שהכי קונה אותי זו גישת ה״אני-יודעת-איך-אתם-חושבים-שאני-אמורה להיראות-אבל-אני-על הכיפאק-ועפה-על-איך-שאני בדיוק״. אז מנקודת מבטי, איזה כיף זה שאת המורה המגניבה הזאת לתנועה!

אני מתרגלת ומורה שיעורי תנועה, ומרגישה לפעמים לא מתאימה/ לא מספיק טובה/ בושה, פשוט כי צורת הגוף שלי לא מתאימה לאידאל בתחום
אני לא יודעת מה להגיד, חוץ מזה שהמשפט הזה מאוד נגע לליבי.
יש לי מורה נפלאה לפילטיס שממש מבינה גוף. היא לא נראית כמו אידאל של כלום וזה ממש לא חשוב לאף אחד כי היא מורה מעולה.
אני מעדיפה אנושיות ומקצועיות על פני אידאליות ואידאלים. אידאלי ונוקשה נוטים ללכת ביחד

אגב, פעילה עכשיו, הדיון שפתחת כל כך מעניין עד שהחלטתי לשים את ידי על הספר. עכשיו רק נותר למצוא רגע לקרוא בו (-;

וגם:
היא לא נראית כמו אידאל של כלום וזה ממש לא חשוב לאף אחד כי היא מורה מעולה.
איזה יופי.

אני חושבת שלרובנו חסרה תחושת ראויות בריאה, לרוב הנשים שאני מכירה יש תחושת "לא מגיע לי" ולא להפך.
פעילה עכשיו, מעניינת אותי דעתך על נושא האינפנטיליזציה שמועלה בספר, זה שמעודד תלות הדדית של ילד מבוגר והורה (זה נושא שתהיתי לגביו בעקיפין גם בדף הבית שלי, התערבות ותפקיד של הורה בחיי ילד מבוגר).
עלו לך איזשהן תובנות עליו? אשמח לשמוע.

היי, לא ממש מצאתי את הנושא בדף הבית שלך.
הנושא של חופש ועצמאות לילדים המתבגרים תופס חלק מכאיב בחיי.
יש ילדים בוגרים שבוחרים לא להיות בקשר עם ההורה, במקרה זה - אני, ואני יודעת שכל התערבות מצידי רק תגדיל את הריחוק.
אני יודעת שההתערבות שלי "מציקה" מעצבנת, ותעזבי אותי באמ'שלי,
אבל להיות נודניקית זה כואב לי.
להתערב בחייהם לטובתם, קשה כשהם לא רוצים.
אז המשמעות של זה היא צער. גם שלי על עצמי, על איך שכך קורה לי, על הדחיה המעליבה,
ועליהם, על זה שהם זקוקים לעזרה ולא מעוניינים בה.
ולתת לקשר לדעוך.
ולמען הסר ספק, כל צופה מהצד בר דעת, יאמר שהם זקוקים לעזרתי.
|ג'סטה של ידיים פרושות לצדדים ביאוש|

בני כמה הם?

אז קודם כל אני שולחת לך חיבוק. גם כי ככה, וגם בשביל להתרווח ולנשום קצת.

פעילה עכשיו, קודם כל חיבוק.
אני תהיתי לגבי נושא ההתערבות באשר לשאלה מהו תפקיד ההורה או ״ראש המשפחה״ אל מול הילדים המבוגרים שלו, שהם בעלי משפחות בעצמם (לדוגמה, סכסוך בין אחים: האם עליו להתערב וכדומה).
אבל מאוד מעניין אותי - לאור הדיון שפתחת - איפה הנושא הזה בספר פוגש אותך במקרה שלך. אשמח לשמוע עוד, כי נדמה לי שאני מכירה קצת את הצד ההפוך (של הילד המתנכר). כמובן, אך ורק בהנחה שאת יכולה ורוצה לעשות תיאורטיזציה של המקרה הפרטי, ושזה לא כואב מדי. כי זה נשמע כואב.

אכן כואב. מדובר בילד/ה (כותבת בזכר מטעמי נוחות) שעדיין שייך לפה וגר פה אך מצמצם תקשורת לאפס.
הוא עושה את המוטל עליו ברמה הבסיסית, אבל ברמת המאקרו לא מתפקד ולא ניתן לדבר איתו על כך.
אני חושבת שהוא לא עושה מספיק בחיים בשביל להרגיש ראוי, אבל לא ממש נגיש לי לשוחח איתו על כך. זה כאילו שלו ולא שלי, אבל כואב לי יום יום ושעה שעה על התפקוד האפסי ועל העדר הקשר.

לגבי אחים נשואים, עם כל הצער שבדבר נראה לי בריא להתערב באופן זהיר ולא מתמשך, להעביר מסר מצד ההורה איך הוא רוצה שהדברים יסתדרו, ולתת לאחים להסתדר ביניהם. אם זה קשה מדי אולי להעזר בגישור.

בדיוק קיבלתי מייל מאדם שאני מעריכה (מרחוק), ונדמה לי שהמילים שלו בדיוק מתאימות כאן. שמו שי אור, והוא בין השאר מנחה קורסים בהורות בגישה מאוד מעניינת שהוא פיתח בעצמו. למדתי קורס מדיטציה/ מודעות בהנחייתו לפני הממממון שנים בסיני. היה טוב מאוד. המייל לא היה אישי, אנחנו לא מכירים מקרוב, והיה בו תוכן שיווקי (פרסום לקורסים שלו).

אני מעתיקה לפה את החלק הראשון:

יש לי שתי בשורות
הבשורה הקשה – לא תתקיים הרמוניה בבית שלכם. מצטער. תמיד יהיו מאבקים.
הבשורה הטובה – כשתפסיקו לשאוף להרמוניה יהפכו המאבקים המתישים האלה למפגשים מלאי רגש שתוכלו לפרוח בתוכם ולאפשר לילדיכם ללמוד לחיות בקירבה ובאמון בעולם האמיתי.

זה לא עולם קשה.
זה גם לא עולם של סבל.
זה עולם של ריבוי רצונות ולכן גם אינסוף מפגשים בין רצונות סותרים.

בואו נתפקח כבר מהאשלייה של שעת התה בארמון. בואו נתעורר מההזייה שטוו בני אצולה אירופאים, ההזייה שלפיה שאיפת חיינו היא ללגום תה בנחת, להאזין לרביעיית מיתרים ולשוחח על מזג האויר בשקט בצל הבוקיצות שליד בריכת הברבורים.

כמו שבעולם האמיתי אין משרתים ואנחנו שוטפים את הכלים שבהם אכלנו. כמו שבעולם האמיתי אין ירושה שמאפשרת לנו לטייל ולנגן ולרקוד וללכת למסיבות – אנחנו עובדים ויוצרים כדי לממן את כל צרכינו. כמו שבעולם האמיתי – עולם המבוגרים היצרנים – אף אחד לא יעריך אותנו רק בגלל התואר שירשנו, את ההערכה נקבל על מי שאנחנו ועל מה שאנחנו מביאים לעולם.

כך בעולם האמיתי אין הרמוניה. יש בו רעש. יש בו רגשות. גלויים. חשופים. לפעמים קשים ומפחידים. יש בו חילוקי דעות. יש בו רצונות רבים וסותרים, יש בו תקלות וטעויות וקור פתאומי וקנסות לא צפויים של העירייה. ויש בו ילדים.

לכן השאלה היא לא איך לגרום לילדים שיקשיבו לנו. הם לא יקשיבו. כלומר לפעמים הם כן יקשיבו אבל לפעמים ממש לא. בדיוק כמונו – שלא תמיד מקשיבים ולא תמיד מצייתים.

השאלה היא מי אנחנו נהייה כשהם לא יקשיבו לנו.

ועוד שאלה טובה היא – מה בדיוק הסיבה שברגע מסוים ילד מסוים לא מקשיב.
ועוד שאלה טובה היא – למה כל כך קשה לי כשלא מקשיבים לי? האם זה באמת כל כך חשוב שיקשיבו לי?

במשפחה שלי יש הרבה רעש מתחת לעצי הבוקיצות (אבוקדו) והברבורים ברחו מזמן מרוב ויכוחים... חלקם הפכו לתרנגולות שבורחות מהכלבה שחופרת בחצר איפה שהחתולים עשו לפני רגע את צרכיהם...

אז בואו נסיט את השאלה למקום חדש.
במקום - מה לעשות כדי שהם יקשיבו
למי להיות כשהם לא.

והשאר כבר יקרה מעצמו
תודה שאתן ואתם קוראים אותנו
ולהתראות בשבילים הנכונים ובזמן המתאים

שי אור

פעילה עכשיו

ממש כואב לשמוע...
האמת שאני כל כך רגילה לראות את הדברים מהזוית של הילד, שבהחלט יעניין אותי לשמוע עוד על נקודת המבט שלך,
כמובן רק באופן שמיטיב איתך...

ובהזדמנות זו פעילה עכשיו / מזמור לילה:
אני רואה שקצת קשה להשיג את הספר,
אשמח להשאיל לקריאה מהירה ולהשיב, אני מירושלים...

יולי קו
אני מאוד אוהבת את הדברים של שי אור שהבאת לכאן
משתפת שאני מוצפת במחשבות בכיוון הזה גם בהקשר הזוגי
שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מאתגרת את הנחות היסוד:
מתי הרעש מתחת לעצים וקרקורי התרנגולים הם חלק השגרה ברוכה
ומתי כבר מדובר בזעקות שבר ולמעשה במהפיכה...

בין היתר, צפיתי במערכון של רביטל ויטלזון על זוגיות, למוצאי ט"ו באב
זה היה מצחיק אבל בעיקר עצוב
וגם עורר בי מלא סימני שאלה...
בסוף הסאשן שאלו אותה מה המסר, והיא ענתה משהו בסגנון של
"כשאתם רבים, תדעו שגם השכנים שלכם רבים אותו הדבר"
ואני, לא מצאתי בזה נחמה
רק תהייה גדולה
מה הקטע?
ונזכרתי במשפט שלך "הבסיס הוא שמחת היחסים" שהיה כל כך חסר שם...

מקווה שאני לא חורגת מנושא הדף...

ובחזרה לדברים שציטטת, החלק המשמעותי, בעייני, הוא לחזור אלי:
מי אני כשלא מקשיבים לי?
מי אני רוצה להיות? האם אני באמת משתנה כאשר לא מקשיבים לי?

השבוע, חוויתי סיטואציה ממש קשה. הבת שלי (בת 4) נכנסה ללופ של "לא מקשיבה"
משהו מהסרטים. ממש הרגשתי שאני מאבדת את זה...
ופתאום צף בי הקטע הזה של "להיות הורה שמקשיבים לו"
והתחננתי לעצמי "עזבי את זה. הילדה שלך מבקשת שתיראי אותה. אז היא לא מקשיבה. זה באמת קשה. אבל תניחי אותך רגע בצד"
והלכתי וחיבקתי אותה. כמו תינוקת. והזכרתי לה כמה מאושרת הייתי שהיא נולדה ואיך לא יכולתי להפסיק להתבונן בה.
אחר כך עדיין היה קשה, אבל גם יותר קל...

סוטה רגע מהדיון לטובת סיכומונצ׳יק לדעתי הכללית על הספר, שכן בכל זאת מדובר ביומן קריאה...
אני חושבת שיש בספר כמה רעיונות בסיס ממש, ממש מעניינים שלא באמת מבשילים לכדי מתודולוגיה.
למשל: קיומו של המימד האתי, וסוגיית האתיקה כאלמנט קריטי במערכות יחסים וכאלמנט קריטי ליצירת תחושה של ״היות ראוי״.
באופן מסוים אני חושבת שהמחבר קצת התאהב מדי בשיטה וברעיון המהפכני לדעתו שלו, ומרוב עצים (דוגמאות) לא רואים את היער.
כי אין הרבה דין ודברים לגבי הדדיות למשל. ברוב הדוגמאות שלו הקבלה וההבנות של הצד השני מתרחשות באורח פלא (קצת הזכיר לי את ״איך לדבר כך שהילדים יקשיבו״, ספר חשוב וטוב בעיניי, אבל גם שם לפעמים היה מתסכל כמה כל דבר נפתר צ׳יק צ׳ק על הנייר וכמה מסובך זה במקרים רבים בפועל).
אז: רעיונות טובים וחשובים יש שם, אבל בעיני, למצער, הם נותרו ברובם בגדר סיסמאות. חבל שאין יותר פיענוח מעמיק שלהם, ופחות דוגמאות של עוד מאותו הדבר. הספר איננו עב כרס גם ככה, ובהחלט אפשר ללקט ממנו כמה תובנות חשובות שמתחבאות פה ושם, אבל אני מצאתי את עצמי - כניסוח המחבר באחת הדוגמאות - כאילו אכלתי צמר גפן ורוד.
כאמור בהסתייגות - שכן בהחלט יש ברעיון הבסיסי המון (!) חומר למחשבה.
וגם - אולי זו רק אני, אבל הדוגמה של המורה לפסנתר עם המחשבות הפדופיליות והאופן שבו הוא סגר אותה קוממה אותי ממש.

דו כיפת, אין לי בעיה להשאיל לך את הספר. להתרשמותי הוא דווקא היה די זמין ברשתות הגדולות (אולי בגלל שציפיתי שיהיה קשה להשיגו והופתעתי לטובה). אני לא באיזור שלך אבל יכולה לשלוח לך בדואר אם תרצי. את יכולה להשאיר לי כתובת בדפבית שלי ואמחק את ההודעה אחרי שאראה. את יכולה למחוק גם את ההודעה הזו.

מזמור לילה, תודה שהחזרת אותנו לנושא, ככה זה נשים: נוטות להתפזר.
לי היה יותר קשה עם הדוגמא של האישה המוכה שכביכול מענישה את בעלה. הדוגמא היתה קלה מדי, הרבה פעמים המציאות הרבה יותר מדי מסובכת.

לא כל אישה מוכה שמסרבת לשכב עם בעלה מנסה להעניש אותו בכוונה (לדעתי זה רחוק מהמציאות)
יותר הגיוני שהיא חשה שאינה מסוגלת להיות איתו בסיטואציות כאלו, מעורטלות פיזית ונפשית, ונמנעת מהן כדי להגן על עצמה ולא כדי להתנקם בו.

ברור שהוא נפגע ואולי זה יכול להעצים את האלימות, אבל זו לא אשמתה של האשה.
יש הרבה עבודה, שלא מספיק מפורטת בספר, של איך להגיע לזקיפת קומה וצלילות קול, של האסרטיביות הברורה אך השקטה של הצבת הגבול למי שפוגע בנו. מי שכבר אסרטיבי לא צריך שילמדו אותו איך. מי שלא, זה נרכש בקושי ובעמל רב, אם בכלל.

מסכימה איתך.

ונזכרתי במשפט שלך "הבסיס הוא שמחת היחסים" שהיה כל כך חסר שם...

זה לא היה המשפט של יוליקו (שהיא נפלאה, שיהיה ברור).
זה של קוראת שעזבה

_שאלה:
מה אם הילד שלי, כשאני קוראת לו בחזרה למטבח כי השאיר כלי אוכל מלוכלכים אחרי ארוחה (אצלנו מקובל שכל אדם שוטף לפחות את הכלים שהשתמש בהם), מתעצבן עלי, נושף והולך?
אם אתעקש זה יהפוך למריבה. אם אחליט עניין ואנקה במקומו זה יזלוג לעוד ועוד מטלות שיצטברו לי. איך את רואה את זה בהקשר להיות ראוי? אולי זה לא קשור?_
חוזרת לשאלה הזו. זרח הפרח נתנה לה תשובה מעולה בזמנו (והיו לה שם כמה וכמה דוגמאות קונקרטיות מצוינות להתנהלות מובחנת בחיי היומיום).

אז אחרי קריאה, משהו לגבי זה מתוך הספר: המחבר נותן בשלב כלשהו דוגמה מאוד דומה. הוא מתאר מצב שבו הבגדים המלוכלכים של הילדים זרוקים בכל מקום בבית שאינו סל הכביסה, ושלמרות הבקשות החוזרות והנשנות הם לא משליכים בגדים מלוכלכים לסל.
אז במצב ״רגיל״ אני, כהורה הכובסת, צריכה להתרגז, לאסוף את כל הבגדים, להתעצבן, לבקש, שיסרבו לי, להתעצבן שוב וכדומה.
מה שמצא חן בעיניי בפתרון שהוא מציע ושאפרט מיד היה ההתכווננות אליי (מה מפריע לי, מה אני מוכנה/לא מוכנה לעשות) ולא אל הסביבה (שמתנהגת ״לא בסדר״. הוא מדבר על זה הרבה בספר, איך בעצם כשמתבוננים בהתנהגות ״לא ראויה״ של ילד ההורים צריכים לשאול את עצמם בכנות אם ואיך ההתנהגות הזאת שלו משרתת איזשהו צורך שלהם. לי אישית כאמור יש הרבה השגות על הספר, אבל כבר סטיתי מספיק מהנושא...)

אז במקום להתרגז על כולם, או לצפות לדברים שלא מתרחשים, עליי לחשוב ולדבר מתוך עצמי. אני - לא בא לי לאסוף כביסה מלוכלכת מכל פינה בבית כל יום. לפיכך הוא מציע לומר משהו בנוסח: ״יושבי הבית היקרים, מהיום אני מכבסת רק את מה שנמצא בסל הכביסה. מה שלא בסל - לא יכובס. לעדכונכם.״
לטענתו זה יעבוד באורח פלא, כשלמישהו ייגמרו התחתונים הנקיים והוא יקבל תזכורת מוחשית לעניין (יעני, רוצה תחתונים נקיים, כבס בעצמך או זרוק לסל הכביסה במועד).

עוד שאלה לקוראות הספר:
מה דעתכן על הסוגיה של הסיניוריטי שהוא הציג שם? לפיה יש מדרג של ״ראויות״ - וותק וניסיון מקנים יותר ראויות, למשל, ולכן בנים בכורים ״ראויים״ יותר?

מה עושים כשמישהו לא רוצה ולא מעוניין להיות ראוי?
ומסכים לשלם על זה מחירים או שמבחינתו אין מחיר שיפריע לו?

וואי וואי, מזמור, בדיוק מה שקורה אצלנו בבית, איזו דוגמא בול!
אז הילד, מתוך פזרנות, מוריד חולצה או מה שלא יהיה, וזורק על המדרגות (מכונת הכביסה בקומה העליונה), כדי "לקחת את זה איתו למעלה כשהוא יעלה. זה לא קורה לעולם. בינתיים המדרגות מתמלאות בבגדים ואני הולכת ומתעצבנת כי כבר קשה לזוז במדרגות וגם כי מעצבן לראות בגדים זרוקים.
לקח לי זמן להבין מה לעשות. כי להשאיר את הבגדים במקום שלהם ברחבי הבית והמדרגות, אחרי יומיים אני אתלה מישהי. אז זה לא הפתרון. הייתי צריכה למצוא משהו שאוכל לחיות איתו לאורך זמן (יש לילד עשרה זוגות תחתונים, עד שיגיע לרגע המיוחל שאין תחתונים נקיים אני אצא מדעתי ולא יראו את המדרגות).
אז לקחתי דלי גדול, שמתי על המדרגות, ואמרתי שאני מעכשיו מכבסת רק את מה שבתוך המכונה, ומה שאני רואה שמפריע לי בדרך אני זורקת לדלי. משם זה כבר לא אחריות שלי לטפל בזה.
גם תיק קרטה שנשאר על המדרגות, עם חליפה מיוזעת ובקבוק מים סגור, נכנס כמו שהוא לדלי.
פעם אחת אכן רצה לצאת מהבית וגילה שאין תחתונים נקיים. גם לא על החבל!
אוי ואבוי, לבש מכנסיים בלי תחתונים, ומאז הדלי ריק, רוב הזמן.
אותו הדבר היה לגבי תיק קרטה, פעם אחת אימון בבגדים מסריחים משבוע שעבר ועכשיו החליפה מגיעה לאוורור או לכביסה פעמיים בשבוע.

אז מאוד מזדהה, כאמור, ובעיקר רוצה להדגיש את העניין שהפתרון צריך להיות איזו דרך שבה אני לא ארגיש שאני נפגעת, או עושה אקסטרה, או משהו בכיוון הזה. אפילו אודה בפני עצמי (ובפניכן, נו, כבר גם ככה כל הכביסה המלוכלכת בחוץ) שבשבוע הזה עד לסוף התחתונים אפילו הייתי קצת בשעשוע וציפייה, כי פתאום ראיתי את התקווה שהסאגה הזאת תגמר אחרי חודשים של מריבות ונדנודים.

_{חייבת להשיג את הספר! מישהי משאילה בצפון?}

תודה על החזרה לדיון בשאלה שלי. הפיתרון שלך, זרח הפרח, בנושא הכביסה מאוד נראה לי. אני צריכה דלי ענק לשים בו כלים

הבעיות (ואשמח לרעיונות לפתרון):

2 חתולים שמסתובבים בבית (לא רוצה שיתרגלו לחפש אוכל בדלי עם הכלים).
עד שיגמרו לנו כל הכלים וזה יפריע למישהו אצטרך כמה דליים...
למי זה יפריע אם אאסוף גם את הפירורים לדלי ההוא
מי ישטוף את הדליים יום אחד.

@ אז הדלי שלנו הוא דלי גדול של אוכל לכלבים. עם מכסה ממש טוב. במקרה שלנו לא משתמשות, אבל אצלכן יכול להועיל.
@ כשלימדתי את הילד לשטוף כלים (אחרי שהשתמש בכייף שלו שחמש כפות כל ארוחה) החבאתי חלק נכבד מהסכום בארון למעלה כדי שייגמרו מהר הכלים וייאלץ לשטוף.
@ לא הבנתי לגבי הפירורים. את רוצה לאסוף את הפירורים לדלי? את שואפת שאחרות יאספו אחריהן את הכלים? זאת היתה הפוגה קומית שלא קלטתי בשעה כזאת?
@ מי שישטוף את הכלים, ייאלץ לשטוף גם את הדליים, כי זאת התוצאה של לחכות עד אין ברירה עם השטיפה. אותה אחת תצטרך גם לקרצף את הגיפה שנדבקה לכלים והתייבשה. זה, לדעתי, החלק הכי מבאס בשטיפת כלים.
@ איך עשית את הנקודות היפות הירוקות והמסודרות האלה?
@ אין לי באמת מה להוסיף, אבל אחרי דייט של שעה וחצי הליכה מהירה ברחבי העיירה אני בהיפר ולא יכולה ללכת לישון.

הי זרח הפרחונית

והצעדנית,

תודה על הרעיונות, כולל הרעיון של למעט את מספר הכלים הזמינים.
מה שהצחיק אותי בנושא הפירורים זה שאם אאסוף אותם לדלי כבר יהיה נקי יחסית, כי אספתי וניקיתי את הלכלוך, וזה לא יהיה מאוד קשה לנקות את הדלי, וממילא הם קצת עוורים לפירורים, או אולי אני טועה?
ובכל מקרה נדמה לי שמכיוון שהכלים הם בשביל כולם, אז מי שיתקע בלי מזלג או כף זו תהיה אני, כי האחרים לא שטפו.
אבל- אני מתכוונת לנסות את הרעיון שלך. במיוחד עם הספלים הענקיים שהאיש משאיר עם קפה או שאריות קפה בכל מיני פינות של הבית. כשנספחים האלה יעלמו בדלי, בטוח מישהו ישים לב.

בשביל ליצר רשימה צריך לשים בולט (מין נקודה שמנה, או כדורון כזה) • ואחריו רווח אחד, ואז המשפט.
ככה:
• בלה בלה בלה
• בלו בלו בלו
תיכף אראה אם יצא לי

דרך אגב- משהו שעבד אצלנו טוב היה לשחק את משחק ׳ כוכבי הסדר והניקיון׳. למדתי אותו מתמרוש, והוא עבד מעולה.
בשביל לזכות בכוכב משפחתי יומי כל הרצפה בבית היתה אמורה להיות מפונה. מישהו שכח דף או גרב בפינה שכוחה? כל המשפחה לא זכתה בכוכב. בסוף השבוע חילקנו את הבית ל-5 (כי אנחנו חמישה), וכל אחד ניקה את החלק השבועי שלו (הרף לא היה מאוד גבוה, אבל זה היה מעולה!). ככה עם הזמן כל אחד למד לנקות את כל חלקי הבית. בשביל לזכות בכוכב שבועי משפחתי היינו צריכים לפחות 5 כוכבים שבועיים. אחרי 4 שבועיים זכינו בכוכב החודשי שהקנה לנו בילוי משפחתי.
וזה פעל! למרות שכולנו היינו מודעים לכך שזה משחק ברמת גן או כתה א-ב. בקיצור- מי שמנקה מתחיל להיות מודע ללכלוך...

לא יודעת מה עשיתי בשביל נקודות ירוקות עגולות

אולי תיכנסי למצב עריכה ותסתכלי מה עשיתי?

קוראת רק עכשיו את הדף הזה
פעילה-עכשיו

מאוד מעניין הקטע שפתחת בו את הדף. אשמח שתפרטי לגבי איך בונים את תחושת הראוי אצל ילדים. חייבת לציין שהכל נשמע נהדר אבל מנסיוני מה שקשה זה היישום ופחות הידע. האוטומטי שלנו מנצח את כל התיאוריות. בכל זאת ממש אשמח לשמוע דוגמאות כאלה.
לגבי הבן הפרטי שלך זה משהו דווקא קל ברמה התיאורטית. למדתי שכמעט ת מ י ד כשצד אחד מתרחק שווה להתרחק בחזרה. לא בקיצוניות... כמו גומיה... להתרחק מספיק כדי שהוא ירצה בקרבתך... שוב כמו גומי שככל שתמתחי יחזור מהר יותר.

עכשיו כמה קל זה נשמע ככה לא פשוט ליישם.
אני כן נודניקית ומתערבת וקרציה והילדים שלי לא בגיל ההתבגרות אבל אני לא בנעליים שלך, אבל שווה לנסות.התרחקות לא על קצה האצבעות, לא מתנצלת, לא זהירה, לא מאופקת. לחתוך.

זה עובד מצוין גם עם בררני אכילה - שם ממליצים לא להציק לא להשתגע לא להסתובב סביבםעם מאכלים ולנג'ס. להגיש לשולחן יאכל מעולה לא יאכל הכל טוב.

לגבי הדוגמאות של זרח הפרח - אני דווקא די טובה בעניין של המובחנת. כמעט תמיד אני משחררת לנפשם את הילדים כשהם מתחילים ליפול עליי עם שגעונות. אני מיד מתנתקת מהתעסקות והתחרבשות. כשזה נראה לי שלהם. ההיפך לפעמים אני צריכה לעצור לנשום לגלות אמפטיה ולצלול למצב שלהם כדי כן לפתור עניינים שבאוטומט אני מדפדפת. כל מה שקשור לנתפרצויות זעם, או הרדמת תינוקות על ידיים, או כל מיני כאלה - לא היה אצלי מההתחלה. לא אג'נדה, זה הוא לעצמו למה אני צריכה להיות שם. בהרבה מובנים הילדים שלי עצמאיים מצד שני בהרבה מובנים אני כזו קרציה שמתערבת מיליון פעם דווקא הפעולות שהם צריכים ויכוחים לעשות לבד - פחות קרייססים וכאלה, יותר פעולות יומיומיות שפה אני די מציקה.

אני קולטת שבעניינים רגשיים אני נוטה יותר לתת להם להתמודד ובעניינים טכניים כדי לתקתק מהר או כאלה אני נוטה יותר להתערב ואני אשמח לשמוע על דוגמאות מעצימות את הילד בעניין הזה של מה שכתב מחבר הספר הנ''ל.

יוליקו דודה שלי ובת דודה מהצד השני כלומר שתיהן לחוד משפחה שונה וסיטואציה שונה פשוט עשו שביתה איטלקית. הצטברו הכלים והצטברו עד שהיה מגעיל ולא היה עם מה וזה העביר מסר שרוצים כלים לא כי מישהו קבע שרירותית אלא כי אחרת לא יהיה.

אגב לי אישית זה לא עוזר. אני ביני לבין עצמי יודעת שצריך וחשוב ועדיין דוחה את הקץ.

הדיון פה קצת מבלבל אותי. אולי לא קראתי את הספר.... אבל יש לי תחושת אי-נוחות גדולה מדברים מסוימים.

אני חושבת שלרובנו חסרה תחושת ראויות בריאה, לרוב הנשים שאני מכירה יש תחושת "לא מגיע לי" ולא להפך.
עם זה אני מסכימה. אני רואה אנשים, ואמרתי בכוונה "שניים-שלושה" שאין להם את זה בגרוש, תמיד יוציאו את עצמם "לא ראויים" ולא זכאים ליחס מינימלי, שזה פשוט שובר את הלב לראות. זו הקיצוניות של תחושת חוסר ראויות.
יותר בקטנה, לי יש את תחושת "אני כישלון" שמופיעה כל פעם שנדמה לי שאני נכשלת במשהו. בעלי פילח את זה למעני היום, במהלך שיחה יסודית: "אה, אז את מגדירה את עצמך ככישלון מוחלט כי נכשלת באספקט אחד של העבודה שלך - שהיא תחום אחד מני רבים בחייך. נו, באמת!"
את השפיטה העצמית המחמירה-מדי הזאת אני משייכת לתחושת "לא-ראויה" פנימית: אני לא ראויה לעוד צ'אנס, להבנה של קשיים, להכרה בריש גלי בכל הדברים שכן הצלחתי לעשות, ונשפטת על הכישלון לבדו.
זו הפקספקטיבה שלי על תחושת להיות ראוי.

עכשיו, ציטוטים ש פעילה עכשיו הביאה, אם אני מבינה, מתוך הספר:
_ראויות מושגת על ידי זה שתורמים מהכישרון והזמן שלנו לאחרים. על ידי עשייה.
ככל שאדם חש ראוי יותר ומתנהג באופן ראוי יותר, הוא יכול אז גם להרשות לעצמו להיות תקיף, לשים גבולות ולעצור תוקפנות של אחרים._
אני חושבת שיש פה עירוב נושאים קטסטרופלי כמעט, בין "להרגיש ראוי" ובין "להתנהג ראוי".
מההיכרות שלי, אין בהכרח קשר בין הדברים.
הקרבנות-של-עצמם הכי גדולים שאני פגשתי, הם אנשים שהתנהגותם (ביחס לאחרים) ראויה לכל שבח, יוצאת מן הכלל במוסריות ובערכיות שלה ובאפקט החיובי שהיא יוצרת על הזולת, ובכל זאת הם טובעים בביצה המסריחה של חסר בתחושת "אני ראויה".
במקרה הזה, אין קשר (וגם לא יהיה) בין העשיה לבין ההרגשה.
להיפך: את אלה צריך ללמד שהם ראויים ליחס טוב בסיסי, כמצב בסיס, בלי שום קשר למה שהם עושים, עשו או יעשו.

אז אני מניחה שיש פה שני דברים שונים שחשוב להבדיל ביניהן:
תחושת ראויות בסיסית, משמעה "אני יצור אנושי, משמע אני ראוי ליחס בסיסי הוגן ומכבד"
ועליה, תחושת ראויות פונקציונלית, צרה יותר, שבאה בעקבות מעשים. משהו בסגנון "אני עבדתי קשה כדי לשפר את התנהגותי / יש לי ידע ואני משתמש בו לתועלת הכלל - משמע אני ראוי ליחס ספציפי של הערכה על מה שאני עושה, מעבר ליחס הכבוד שמגיע לי אינהרנטית כבן אדם".
ולא הרי זה כהרי זה.
את יחס ה"ראוי" הראשוני, אין זכות לשלול מהאדם, לא משנה מה הוא עשה. הוא מקושר בעיני להומאניזם ולזכויות אדם בסיסיות.
ויש לי תחושה לא נעימה שבספר יש בלבול בין שניהם. או שמא אני טועה?
כי אחרת, אני לא מבינה איך אפשר לטעון שבכורים יותר "ראויים" מהאחאים הבאים אחריהם (נדמה לי ש מזמור לילה הביאה את הדוגמה הזאת, ופתאום אני לא מוצאת אותה).

_לי היה יותר קשה עם הדוגמא של האישה המוכה שכביכול מענישה את בעלה. הדוגמא היתה קלה מדי, הרבה פעמים המציאות הרבה יותר מדי מסובכת.
לא כל אישה מוכה שמסרבת לשכב עם בעלה מנסה להעניש אותו בכוונה (לדעתי זה רחוק מהמציאות)
יותר הגיוני שהיא חשה שאינה מסוגלת להיות איתו בסיטואציות כאלו, מעורטלות פיזית ונפשית, ונמנעת מהן כדי להגן על עצמה ולא כדי להתנקם בו.
ברור שהוא נפגע ואולי זה יכול להעצים את האלימות, אבל זו לא אשמתה של האשה._
מה??

ברור לי שאסור לי להוציא משפט על סמך ציטוט חלקי ו"בערך", אבל לי זה נשמע נורא ואיום.
מה בדיוק דעתו על האשה המוכה שלא שוכבת עם בעלה? מה הוא רצה להעביר בדוגמה הזאת?

ופתאום קפץ למה חדש הדף הזה שלא הכרתי, תראו! עדיין לא קראתי עד הסוף כי יש פה ילד שמנסה להשתלט על ההתפרצות של עצמו, אבל ההתחלה ממש מתחברת לי לפה. תראו את התגובות הנהדרות!
המדריך לכועס המתחיל

אוקיי לאט לאט...
נתחיל מהסוף.
תמרוש רוש, הוא הביא דוגמא ספציפית של זוג בו הבעל היה אלים, ובטיפול האישה הודתה שגם לה יש דרכים שבה היא פוגעת בבעלה בכוונה, ע"י המנעות מיחסי מין, המנעות מכוונת מאכילה כשהוא שונא שהיא רזה מדי,
ונטיה להזניח את הצד שלו במשפחה המורחבת.

לגבי התגובה הקודמת שלך, הספר לא מולי אבל לדעתי אין ערבוב כזה בספר, פשוט מהמעט שציטטתי אולי נוצר רושם כזה.
לגבי בכורים, זה לא שהם יותר ראויים אלא שמגיע להם לעיתים זכויות יתרות בגלל גילם, כמו לשבת מקדימה ברכב בזמן הנסיעה.

אני כבר כתבתי מה דעתי ולא אחזור על כך, לי צרם שזו היתה הדוגמא היחידה בפרק על אלימות בקשר זוגי, כי זה לא מייצג כלום בעיני.

בלבוסטה, ברוכה הבאה לדף. לצערי ההתרחקות במקרה דנן מאוד רצויה למושא ההתרחקות ואין בכך שום תועלת. זה המצב האידיאלי בשבילו שאתרחק כמה שיותר - הוא לא צרכן של קשר בשום צורה.

התגובה התבלגנה, מקווה שתבינו את הסדר הנכון

אני חושבת שהערבוב הזה בהחלט קיים בספר, ולכן הרושם הכללי שלי ממנו היה כפי שציינתי.
אכן, אני נתתי את הדוגמה של האחים וזה נאמר אצלו במפורש: ״וותק וניסיון מעניקים ראויות.״ העניין של סדר הישיבה באוטו היה דוגמה שלו לזה, אבל זה בהחלט נאמר במפורש מספר פעמים. הנה, בעמ׳ 150: ״לאח או לאחות הבכורה צריכות להיות מעט יותר זכויות מאשר לאח או לאחות הקטנים יותר... העובדה שנולדת ראשון מעניקה לך ראויות מסוימת. היא מאפשרת לך לקבל משהו, שאחיך הקטן ממך לא יוכל לקבל. לפחות לא באותה קלות.״

בהמשך הוא אפילו טורח לנזוף ברבקה אמנו, על כך שהעדיפה - בניגוד לסדר הטבעי של הדברים - את יעקב על פני עשיו. נו, שויין... /-:

_מההיכרות שלי, אין בהכרח קשר בין הדברים.
הקרבנות-של-עצמם הכי גדולים שאני פגשתי, הם אנשים שהתנהגותם (ביחס לאחרים) ראויה לכל שבח, יוצאת מן הכלל במוסריות ובערכיות שלה ובאפקט החיובי שהיא יוצרת על הזולת, ובכל זאת הם טובעים בביצה המסריחה של חסר בתחושת "אני ראויה".
במקרה הזה, אין קשר (וגם לא יהיה) בין העשיה לבין ההרגשה.
להיפך: את אלה צריך ללמד שהם ראויים ליחס טוב בסיסי, כמצב בסיס, בלי שום קשר למה שהם עושים, עשו או יעשו._
לדעתי, הפן המעניין ביותר בגבינה השוויצרית שהוא מגיש הוא סוגיית האתיקה. הכנסת המימד האתי שהוא הרבה יותר אובייקטיבי מסובייקטיבי. כלומר, להבנתי, כשהוא מתייחס ל״מצפון נקי״ הוא מתכוון לשילוב של שני המימדים שציינת. בתרגום פשטני, לדידו רק לתת לסביבה ולהיות סופר ערכי ומוסרי זה לא תחושת ראויות בריאה; תחושת ראויות משלבת את היכולת לתת עם היכולת לקבל, ומצפון נקי מתבסס על שילוב בין נתינה (של יחס ראוי) וקבלה (של יחס ראוי). מה שהוא מכנה ״להסתובב בעולם בסוג של ביטחון מהול בענווה״.

פעילה, אני לא חושבת שיש לך מה להפסיד.
את לא מתעלמת או נעלמת - את פשוט לא מצפה ולא מתערבת בשום עניין.
הדוגמא של הילד הבררן עם האוכל על השולחן מאוד ממחישה.
זה לא משחק שנועד לקרב אותו כי הוא ירגיש בזה מקילומטר.
זו הבנה אמיתית שלך שאת מפסיקה את ההתבוננות החוצה ומעבירה שליטה לעצמך. את לא תלויה בכמה הוא רוצה או לא רוצה, לא יוזמת לא מנסה לתפוס קצה חוט של רמז לשיחה או שיתוף.

את עוברת למוד של "האוכל כאן - אני הכנתי - תרצה תאכל לא תרצה, שא ברכה". באמת שא ברכה.
לי יש ילדון שמסוגל לא לאכול שעות או רק ג'אנק או תפריט מאוד מצומצם - וואלה בכיף כמה יתרונות יש לילד לא גרגרן, אני עפה על זה ובזכטת זה ורק בזכות זה אין לו אנטי אוכל והוא מדי פעם טועם, וחוויית האכילה חיובית.
ומאוד לא מובן מאליו לא לרדוף אחריו על אוכל.
גם בגן הבהרתי להם לא להכריח גם אם הוא מדלג על כמה ארוחות. לא להציק לו. אני מוודאת שישלח מה שהוא אוהב על השולחן. מעבר לזה - עניין שלו

הוא לא רוצה קשר עם הדמות שלך כרגע בעיניו.
אין בעולם אדם שלא רוצה קשר.
השאלה איך.
תנסי מה אכפת לך.

בזכותכם רכשתי הבוקר, מקווה שאתחבר, עושה רושם (לפי הדיון פה) שזה ספר מחולל.
הלוואי ואשתנה מרגישה צורך להרגיש ראויה ולהפיץ ולדרוש יותר עבורי.

תמר נשמח שתשתפי בחוויות מהקריאה...

פעילה עכשיו, אני עדיין בתוך הספר מוקדם לי לסכם אני יכולה רק לסמן המון נקודות שהוארו לי ואני מתחילה להבין את השורש שלהם,
אני מוכנה לשתף על איך הגעתי לתובנה שהספר יכול להדריך ולכוון (חוץ מההמלצות שלכם כאן).
יש לי אחות אהובה מאוד מבוגרת ממני בשנה והיא תמיד חיה בתחושה שהכל מגיע לה, גם שנותנים לה בד"כ יותר מהרגיל היא תמיד רוצה יותר, חשוב לי לציין שהיא עושה זאת בחן והיא אהודה ומקובלת, אני לעומתה תמיד מעריכה ומוקירת תודה על הכל וכמובן שלא אבקש יותר, בדיוק הפוך ממנה.
לאחרונה אני חושבת על זה המון, גדלנו באותה חממה עם חברים משותפים אנחנו ניראות דומות חיצונית (כך שזה לא התירוץ שהיא יפה), אותם תחומי עיניין ואותם יחסים עם ההורים. פשוט תעלומה! אני מתחילה לקבל כיוון תודות לספר.
אשתף בהמשך.

זו לא כל כך תעלומה

יש ביניכם הרבה שוני
היא נולדה לעולם שהיא היתה המרכז שלו
שני הורים שהיו סביבה ולמענה שנה שלמה
עד שנולדת
את נולדת כבר כאחות קטנה ואולי בהמשך סנדביץ?
זה לא אותו מקום

לא שזה מחייב תחושות שונות כמו שאת מתארת.
לפעמים דווקא הקטנים מתנהלים יותר כמו אחותך..
אבל את יודעת זה רק להמחיש שלאורך כל חייכן את הדלת לצד מישהי שהרשימה אותך בהכל.
אפילו ביגוד ומשחקים, חוויות ראשונות של ההורים איתה כשאחיך הגיעו יותר מנוסים ופחות מרצים

בקיצור עולם ומלואו ביניכן.

ועוד לא הזכרתי את הכי חשוב - אלניא דומיננטית באופי עצם סהשהיא אחותך הגדולה השפיעה רבות עלייך.
היתה חוטפת לך משחקים?
מנצחת במריבות?
לומדת מהר מאוד איך לקבל מההורים מה שאת עדיין לא יודעת שמגיע גם לך?

לא מחייב, אבל דוגמאות.
גדלתם באותו בית לאותם הורים - אבל כל החוויה שלכן שונה משמעותית.

היי בלבוסטה, הלוואי שזו לא הייתה תעלומה, חייתי עד לפני כמה חודשים עם תאוריה מגובשת על האחות השניה, התאוריה התנפצה כשראיתי מספרי 2 מובילים ואחראים.
במקרה הנקודתי שלי, נולדתי להורים מהממים שניסו ומנסים לתת לנו רק טוב ותשומת לב שווה,
היתה חוטפת לך משחקים?
לא זכור לי, אבל נראה לי שהיינו משחקות ביחד רוב הזמן (כולל עם חבורת משותפות מבחוץ).
מנצחת במריבות?
לא במריבות אבל בויכוחים או בלקבל דברים היא הייתה אלופה.
לומדת מהר מאוד איך לקבל מההורים מה שאת עדיין לא יודעת שמגיע גם לך?
לגמרי למרות שהוריי עדיין משתדלים לחלק שווה ביננו, תמיד הייתי שולחת אותה לבקש דברים גם עבורי.
בכללי אחותי היא הכי מפרגנת שלי ותומכת, ממש ההפך מתחרותית כל פעם שהצעתי להתחרות בה היא ויתרה לי או שאפילו לא התמודדה מולי.

תמר מבלי לזלזל בסדר של הילודה והאחריות שבאה עם זה... ישנו גם מערך אישיות ותכונות אופי שמגדירות את הילד הרבה יותר מהסדר בו הוא נולד למשפחה.
בקשר לספר, הוא אכן פתח לי וחידד כיוונים בכל הקשור בהבנה של שורש הדברים, למה קשה לי באמת להרגיש ראויה בסיטואציות מסויימות, מה שקצת צרם לי זו הקלות שבא מוותרים או לא חוסכים אשמה מההורים, למרות שלפעמים זה נעשה בתום לב ושיחה נוקבת יכולה לסדר את הקשר, מבלי "לפוצץ" או לפגוע בהורה.