לוג מתכננים

דף בלוג
בשבילי, בשביל לעקוב אחרי התהליך של הנסיונות להכנס להריון שני. בשביל לא להיות לבד בסיפור הזה.

וואוו, אני לא מאמינה, פתחתי דף. ועוד בלוג... ועוד בנושא הרגיש שאפילו עם עצמי אני לא רוצה לדבר עליו...
בקיצור אני הולכת לתת לעצמי להיות ספונטנית ולכתוב על מה שעובר עלי ועלינו בדרך ובמהלך הנסיונות שלנו להכנס להריון.
הנה כתבתי את זה שוב: לעשות עוד ילד. זה עוד לא נקלט. עבר כל-כך הרבה זמן.
יש לנו בת אחת בת 7 וחודשיים ועוד כמה ימים. לא להאמין כמה היא גדולה! אני מסתכלת עליה ועוד רואה את התינוקת שלי, רק אתמול החזקתי אותה, והנקתי אותה... היא מקסימה ומדהימה וחכמה (לפעמים יותר מדי) ואנחנו אוהבים אותה אהבת נפש. עד לא מזמן הרגשתי שזה ממש מספיק לי, שלא צריך עוד אחד...

למרות האמור לעיל, במשך השנתיים האחרונות בערך (אולי יותר?) אנחנו כל הזמן סביב הנושא הזה. לעשות עוד ילד? כדאי? הרי אנחנו לא יציבים מבחינה כלכלית בשביל עוד אחד, עם אחת אנחנו לא מסתדרים אז עם שניים?, בדרך היו בעיות בריאות שצצו שהיה צריך לטפל בהן ועוד כל מיני תרוצים...

ההריון הראשון היה ממש קשה, אחרי שמירת הריון ארוכה, שנמשכה שלושה חודשים, ילדתי (?) בניתוח קיסרי בשבוע 32. ההחלמה מהטראומה הזאת היתה ארוכה וקשה וכנראה שטרם הסתיימה. אף אחד לא חושב על ההשלכות שיש ללידת פג על ההורים שלו, היינו צעירים מאוד (22-23) ולבד מאוד עם העניין הזה וכנראה שזו הסיבה להמתנה הכל-כך ארוכה. העניין הוא שעכשיו גם יש לי רגשות אשמה על זה שחיכינו כ"כ הרבה זמן...

בקיצור אחרי שבחצי השנה האחרונה נולדו 2 תינוקות (מקסימים!) במשפחה התחלתי, סוף-סוף, להרגיש את הרחם שלי מתכווץ. תחושה אמיתית או בעצם סתם מטאפורה גופנית?

כשהבעל ילך לישון אני אמשיך...

עכשיו כבר בוקר. קשה לי להמשיך מאיפה שהפסקתי למרות שרציתי להכנס ליותר פרטים. אולי בהמשך...
בכל מקרה לפני 3 חודשים התחלנו "לנסות" בהתחלה סתם בקטע של חוסר אחריות, פה ושם גילנו "חוסר אחריות" , מכיוון שאנחנו משתמשים (או השתמשנו) באמצעים מכניים יכולנו לגלות חוסר זהירות חד פעמי, או זמני בלי להחליט באמת.
לקח לנו איזה חודשיים של התברברויות (ועוד 7 שנים) שלא אמרנו לעצמנו שזה מה שאנחנו רוצים, ואז דיברנו. דיברנו ודיברנו ודיברנו...
את הראשונה לא תכננו בכלל (זה פשוט קרה) אז זו היתה פעם ראשונה בשבילנו, סה"כ חוויה חיובית, אני חייבת להגיד שהתקרבנו!
פתאום דיברנו על הכל, על דברים שלא דיברנו ב-10 שנות נישאנו... פתאום עלו נושאים כמו איזה מין משפחה אנחנו רוצים? גדולה? קטנה? מוזר שאף פעם לא שוחחנו על זה. אני קצת נלחצתי וקצת התחלתי לחשוב שאולי אחרנו את הרכבת, כאילו בזבזנו את כל השנים האלה. לאמא שלי בגילי היו 4 ילדים...
אבל מצד שני, היה לנו כ"כ טוב ביחד במשפחה הקטנה שלנו, יש לנו את הזרימה שלנו, את הקצב שלנו, את סדר היום שלנו, למה לשנות?
עכשיו החלטנו ואי אפשר לסגת אחורה, להכנס מתחת לשמיכה, להתחבא מתחת לכרית ולהגיד ... שיחכה...

רוצה להיות אמא? לא רוצה להיות אמא?
הקטנה הגדולה שלי החליטה לבוא לעולם על דעת עצמה, ככה לפחות תמיד הרגשתי, היא נכנסה לחיים שלנו מסיבות שהן נשגבות מאתנו, באמת חסד אלוהי, או אולי קארמתי, אז לא הייתי צריכה להחליט.
פתאום אני ניצבת בפני ההחלטה, ולמרות שזה משהו שתמיד רציתי פתאום כל הפחדים עולים...

א. תודה ענקית לכל מי שהגיבה, חיממתן לי את הלב. תודה תודה!

מיכל, את לא לבד, גם אני פה רק שאין לי זמן כרגע. שלא תעזי להעלם!

כשאני נכנסת לפרוייקט, אני כולי בתוך הפרוייקט, לומדת אותו מכל הצצדים והאספקטים, משקיעה בו המון אנרגיה, זה נותן לי תחושה של נחיצות. אז סיכמנו שאנחנו עושים ילד - פרוייקט! איזה כיף!
התחלתי לחפש מידע על פוריות וכו', וכמובן שמצאתי המון - בעיקר פה באתר... מאוד מעודד, אפשר לאבחן את הימים של הביוץ באופן די מדוייק, רק צריך ללמוד איך, מיד נכנסתי לאתרי האינטרנט המומלצים, התחלתי לקרוא, להדפיס, להתלהב. חשוב לי מאוד להרגיש שאני עושה משהו, בעיקר בשבועיים הקרובים שבהם היכולת שלי להשפיע על מה שעומד לקרוא פוחתת. נכון שאנחנו יכולים להמשיך להנות לנו בין הסדינים אבל כמה זה יעזור לא ברור...
ובדיוק כשאני נכנסת להילוך גבוהה (אני עובדת טוב כשיש דדליין) האיש שלי פתאום נסוג: "תעזבי אותך מהמחשב... זה מה שאת רוצה לעשות כל הערב... נו בסדר הבנתי, תרדי ממני, זה לא חשוב עכשיו תעשי את זה אחר-כך...
כאילו הוא לא באמת רוצה לחשוב על זה, לקחת אחריות או, לא יודעת מה, הוא לא אומר לי!
אוףףף! כמובן שזה מעצים את תחושת הבדידות שלי, למה הוא לא רוצה לדבר איתי?
כמובן שבתחילת השבוע הוא התלונן שפתאום היחסים האינטימיים נעשו נורא מכניים, וזה קשה לו, אוי כמה קשה לו! ממש רחמים עליו!
מה איתי? הוא יכול להיות כל-רגוע וזורם ושום דבר לא נורא, ולא קריטי ותרגעי, אבל לעזור לי להרגע? טוב שיש דף שאפשר לכתוב...

במקרה נתקלתי בכתבה שדיברה על כך שקרוב ל-20% מהנשים שעברו ניתוח קיסרי מתקשות להכנס להריון נוסף, רק זה היה חסר לי! טוב את המחשבות האלה אני יכולה לדחות לפגישה עם הרופא.
עוד משימה שאני צריכה לבצע ודוחה אותה כי אני לא רוצה להתמודד עם המציאות - ללכת לרופא נשים, לספר לו את כל הסיפור, להתחיל במעקב הריון בסיכון גבוה... אני רק חושבת על זה אני מתעייפת... פעם בחודש עד שבוע 20 אח"כ פעם בשבועיים, תלוי במצב... רק שיהיה בסדר, שלא יהיה עוד פעם בלגן! שיתברר שהרופא טועה!

הלוואי והיה לי האומץ לעשות את זה "באופן טבעי", זאת נראית לי פנטזיה כל-כך מתוקה.

פגשתי היום (בטיול לגבעת האירוסים ליד נתניה) מישהי בהריון ומישהי שכבר לא... הן דיברו על לידה בבית, על המילדת... היא סיפרה שהיא בשבוע 37, ואני חשבתי לעצמי - איזה השג! הלוואי עלי! אמן שהפעם יהיה הריון "שלם" תשעה חודשים, עם לידה בסוף! חלום מתוק.
ואולי אני רצה קדימה מדי, קודם שיהיה הריון אח"כ נראה, העיקר התוצאה הסופית, לא?

אני רוצה לכתוב לך ומתלבטת האם זה המקום או בדף הבית שלך?

בוקר, מדדתי חום, הוא כבר ירד, (העליה היתה ביום חמישי) עכשיו שבועיים +/- של המתנה מורטת עצבים...

ככל שאני קוראת יותר על ענייני פוריות וכאלה, אני יותר מסתבכת עם עצמי ומתחילה לחשוב שאולי דברים לא בסדר.
לפי כל ההסברים אחרי הביוץ החום עולה ונשאר באותה רמה עד הווסת, האם הבנתי נכון? (אתם מוזמנים לענות)
אז אם ירד לי החום מה זה אומר? שאני סובלת מחוסר איזון הורמנלי? מן הסתם אני סתם היפוכנדרית , אני מקווה.
יצא לי לחשוב על זה היום שב- 7 השנים שבהן נמענו מלהכנס להריון, רוב הזמן שכנעתי את עצמי שאנחנו לא יכולים, שזה מסוכן, שהרופא לא מרשה וכו'.
לא שאני מעיזה לחשוב שאני יכולה לדעת איך מרגיש זוג עם בעיות פוריות אמיתיות, אבל אני יכולה להבין את ההרגשה כששואלים אותך - "למה אתם לא עושים עוד ילד? יש לכם ילדה כ"כ מקסימה, לא חבל?" - חבל על מה לעזזל? מה אתם חושבים שאנחנו נהנים מזה? היו פעמים שהתגובה שלי היתה ממש כאב פיזי (באזור הבטן התחתונה) - מה אני צריכה עכשיו להתחיל לספר לכם את סיפור חיי? אתם מכירים אותי? איזה חוצפה יש לאנשים! הקטע הוא ששאלו אותי את זה אנשים שאני בקושי מכירה.
פעם אח שלי ואשתו שאלו מה קורה (מה אתם לא רוצים עוד ילדים?), אז החלטתי להיות קיצונית ולמתוח מעט את האמת ואמרתי שאנחנו מאוד רוצים, אבל החלטנו לא לקחת את הסיכון ושאני עלולה למות מסרטן אם אני אהיה שוב בהריון... זה לא מדוייק אבל פיברומטוסיס יכול לחזור ואף להחריף בגלל השינויים ההורמנוליים בהריון, ואם הוא ישנו ישנם 40% שהוא יהפוך לממאיר.
אז במובן מסויים אכן החלטנו לקחת שוב את הסיכון... אני מנחמת את עצמי בזה שהרופאה האונקולוגית אמרה שאני יכולה להכנס להריון כרגיל ושנראה שהכל בסדר, רק כדאי לעשות עוד פעם MRI לפני ההריון ליתר בטחון...
עכשיו אני רק צריכה שמישהו ישכנע אותי שזה בסדר שאני קצת בעודף משקל וסה"כ לחץ הדם מאוזן אז הסיכון לרעלת הריון חוזרת הוא לא גבוה (לא יותר מזה של אשה בריאה לחלוטין שהיתה לה רעלת קשה בהריון הראשון...)
מה שבטוח הוא שהאיש שלי הוא מאוד חדור מטרה והוא לא נותן לדברים האלה להפריע לו, אולי הוא קובר את הראש בחול?
אני לא יודעת, אני לא מצליחה להפסיק להתלבט... מצד אחד אני מאוד מאוד רוצה, מצד שני אני מפחדת נורא! היה לי הריון נוראי וחווית לידה איומה! איך נפטרים מזה? איך ממשיכים הלאה?
טוב לפחות התקדמתי קצת - קבעתי תור לרופאת נשים וגם לרופא המשפחה בשביל לטפל בעניינים האונקולוגיים. מוזר שאני צריכה לערב את רופא המשפחה בזה אבל נראה שאין לי ברירה. תודה לאל שהוא כזה מקסים.

עוד משהו לחשוב עליו: יעוץ גנטי, לפחות זה יכול לחכות עד יום שישי...

אני באמת לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי

תודה למנג בין על תגובתה שנמצאת בדף הבית שלי! אולי בעתיד (אחרי הלידה?) אני יערוך את הכל ביחד.

לא יוצא לי להגיע לפה וזה די מבאס אותי.
מצחיק / מוזר שבעבר ממש לא חיכיתי למחזור, אני די סובלת בימים האלה. עכשיו (כשאני יודעת שאני לא בהריון), אני מחכה שיגמר המחזור, תהיה וסת ונוכל להתחיל מחדש (לקוות ז"א), או אולי תהייה הפתעה? באמת ימים של תקווה. אם כי קשה להתאזר בסבלנות.
הרבה פעמים במקום להתאזר בסבלנות אנחנו אומרים ל... בסבלנות (צניעות בפורום), למרות שזה לא באמת "גס" לא נעים לי לכתוב פה... אבל כנראה שזה מה שצריך לעשות, גם ל... וגם סבלנות.

מיכל, גמני עכשיו באותם ימים שיודעים בבטחון שזה לא הריון. אוף. רק לחכות שזה ייגמר כבר.
אל תתעסקי יותר מדי עם חום. זה מתעתע מדי. תבדקי הפרשות, את צוואר הרחם.

לא כיף לך קצת הציפיה? ההתכוננות? אני דווקא נהנית, עם כל האכזבות והנפילות שבאמצע. כולל שבת עם 2 אחייניות חדשות שנולדו במשפחה כשלשתיהן אחים גדולים בדיוק בגיל של הפשפש הפרטי שלי.

וואי וואי איזה באסה! נמחק לי כל מה שכתבתי!

שליחה על ידי תמר_ס* » 02 מרץ 2004, 21:12

אז תכתבי שוב! מה ז'תומרת? מה זאת אשמתנו???

כנראה שזה משהו אנרגטי כי זה קרה פעמיים!! מה קורה פה? אני לא בטוחה שאני אצליח לשחזר... אני אנסה בקטעים קטנים...

יום חמישי שעבר היינו אצל נטורפתית, וזה ממש מדהים, היא קלטה שאנחנו מנסים (לא אמרתי מילה, אני נשבעת!).
אז היא נתנה לי המון עשבים לאיזון מערכת הדם כי אני יסוד מים וממש לא מאוזנת לפי הרפואה הסינית ב"מיין סטרים" שלה.
וגם לאיזון המערכת ההורמנלית שכנראה יצאה מפוקוס בכלל, לא רק זו שקשורה לפוריות. מדהים איך הקארמה עובדת, מחליטים לנסות לעשות עוד ילד אז מגלים את כל הדפקטים...
וגם - חוליה t12 טיפה זזה וזה גם משפיע על הרחם, מה שיכול להפריע גם בהשרשה וגם בתקינות ההריון. מצד אחד זה מתסכל לדעת שכ"כ הרבה דברים לא בסדר, מצד שני זה מעודד שעכשיו אנחנו יודעים מה לא בסדר ואפשר לטפל. היא טוענת שאם אני הולכת לכירופרקט ועושה כל מה שהיא אומרת תוך שלושה חודשים יהיה בסדר. אני מקווה. סה"כ זה לא הרבה זמן.
היא גם אמרה שהיא יכולה לתת לי מתכון לבן, שאם עושים בדיוק בדיוק מה שהיא אומרת זה עובד במאה אחוז, נשמע לי מופרך, מה אתן אומרות? כדאי לנסות?
אישי כמובן עשה פרצוף

קשה לו עם ההוקוס פוקס. האיבחון שלה היה בעיקרון אירידיאולגי (בגלגל העין) וזה נראה לו ממש לא לעניין. קשה לו גם עם זה שעכשיו אומרים לו שצריך לחכות. לא פשוט כל העניין הזה. גם אין לי כח "להיות שם" בשבילו, אולי אני אגואיסטית אבל אני צריכה את כל הכח בשבילי... כשאני חושבת על זה עכשיו זה בטח לא כ"כ בריא, אנחנו צריכים לדבר.

היום אני צריכה לקבל (לפי הלוח שנה) אבל אני לא מרגישה כלום... לא יודעת מה זה אומר. עכשיו אני במתח. אני לא בטוחה מה אני מעדיפה, לקבל בזמן, או להמשיך לפתח ציפיות, שיכולות גם לאכזב...
הבטחתי לעצמי שהפעם אני עושה את זה "כמו שצריך" והולכת לעשות בדיקת דם בקופ"ח. בלי לקנות ערכות בבית מרקחת. נראה אם אני אצליח להתאפק, נדמה לי שצריך לחכות שבוע?

שליחה על ידי תמר_ס* » 04 מרץ 2004, 19:58

מיכל, כמה דברים:
קודם כל, אל תמהרי עם הבדיקה. אחרת תתאכזבי גם בבדיקה השלילית (ובתוך תוכך עדיין תקווי שזה חיובי וסתם בדקת מוקדם מדי) וא"ח תתאכזבי כשתקבלי.
שנית, אם (ובתקווה גדולה שלא) תקבלי, אל תשכחי שזה השבוע הראשון של ההריון שלך! כידוע הריון מתחיל מהמחזור, אז בכל מקרה את מתחילה. אם תקבלי-את ההריון הבא, אם לא-את ההריון הזה!!!

וואי וואי , יום ראשון, המבשר עדיין לא היגיע... לא יודעת מה לעשות. המחזור שלי הוא דייקן כמו שעון שוויצרי... יש לי הרבה מחשבות אבל עכשיו הולכים למסיבת פורים. משקיעים בבכורה.

שליחה על ידי תמר_ס* » 07 מרץ 2004, 16:29

יעני איחור של 3 ימים? או או. איזה התרגשות ופרפרים.
כ"כ מקווה בשבילך. הלוואי.
(וכל הסמויות למינהן, דברו איתי! לא רוצה להשאר פה לבד).

וואו ! איזה כייף !
עשית לי את היום (וזה נהדר כי היה לי יום חרא...)
אני מחזיקה לך אצבעות.

גם אני.... מחזיקה אצבעות...

וואיי איזו התרגשות... תודה לכן, כרגע לא כ"כ ברור לי מה קורה כי יש מעין spoting נחכה ונראה. אכן אנחנו במתח!
תמר, היה לי קשה לשמוע בעצתך, ואני מצטערת על כך, כוחות נפשי לא עמדו לי ואתמול בדקתי באמצעות בדיקה ביתית. כמובון שהתשובה היתה שלילית. אני לא יודעת איך להתייחס לזה.

באחד הדפים באתר הזה על בעיות פריון כתבה מישהי שהדרך הבטוחה ביותר לקבל מחזור זה "לעשות פיפי על מקל"
הייתי בטוחה שזה יעזור לי להרגע ואולי אני אכן אקבל, אבל לא, בנתיים. אז עכשיו אני רק יותר בלחץ. מה קורה? מה זה אומר, כל הסימנים האלה? רק שלא יהיו בעיות יותר גדולות.
בכל מקרה ביום חמישי אני הולכת לעשות בדיקת דם (אם לא תהיה תשובה קונקרטית עד אז)

ביום שישי אנחנו יושבים אצל ההורים - אלה שהחלטנו לספר להם רק אחרי שיהיה משהו - וכל הזמן עובר לי בראש, יבוא? לא יבוא? ומין התרגשות כזאת ומין פרפרים בבטן כאלה... ואי אפשר לשתף אף אחד.
ותמיד יש תינוקות בסביבה! זה מדהים איך ההתעסקות עם נושא מסויים מעלה אותו לפני השטח, ופתאום כל מה שאני רואה זה נשים בהריון ותינוקות.
וכל פעם שאני רוצה להחזיק תינוק ומרגישה שזה לא מתאים (לאמו) אני חושבת לעצמי: נו מילא, עוד מעט יהיה לי משלי... לא תמיד זה משכיח את ההתכווצות באזור הרחם...

הלכנו עם הצאצאית למסיבת פורים של הילדים בקיבוץ. כל השנים עד עכשיו לא יצא לי לפגוש שם בנות בגילי. בנות כיתתי קצת מתעכבות עם כל העניינים האלה, רובן עדיין רווקות. פתאום היו שם שתי בנות, אחת עם 2 ילדים, שהפעם האחרונה שדיברתי איתה היא הייתה בהריון ה-2. והשניה עם תינוקת קטנה, דיברנו קצת, נורא שמחתי לשמוע שהיא מניקה, ופתאום עלה הנושא הזה שעוד מעט 30... אנחנו כבר לא ילדות...

אני לא בטוחה מה רצוי כרגע. לדעת שאני בהריון, שאני עדיין יכולה "לעשות את זה" שהגוף שלי עדיין צעיר ובריא, זה כיף בעיקר אחרי המתנה כ"כ ארוכה.
מצד שני, הייתי רוצה שתנתן לי האפשרות להמתין עוד 3 חודשים ולעבוד על עצמי, לרדת עוד קצת במשקל, לעשות יותר התעמלות ולהכנס להריון בכושר, כך שאני אוכל להיות בטוחה שאני עוברת את ההריון הזה בשלום.

בנות יקרות, סמויות וגלויות, תודה שאתן פה איתי. הידיעה שאתן בעניינים, לפעמים משתתפות, לפעמים לא, מאוד עוזרת לי להתייחס לכל העניין בצורה יותר רגועה. בעיקר לאור ההחלטה לא לשתף את אמא שלי. ואחותי שנמצאת בגולה.
רציתי מאוד לבקש מכן את תפילותיכן ואת האנרגיה החיובית אבל אני מתביישת...

שאלתי רופא נשים בפורום של הכללית מה עושים במקרה כזה של איחור, כשברור שיש סיבה טובה לחשוד בהריון ועם דימום מאוד מאוד מאוד מאוד קל (spoting) אז מה הוא ענה לי? לחזור על הבדיקה! כמה חכם...
בכל מקרה נחכה ליום חמישי ונעשה בדיקת דם. אני מקוה שאני אצליח להתאפק. אם אני אקבל את הרשיון שלי היום לפחות יהיה מה שיסיח את דעתי...

מיכל המון המון בהצלחה , יש לי ים דברים להגיב על מה שכתבת אבל אני עוצרת את עצמי עד שנדע איתך מה קורה .
מתרגשת בשבילך ומחזיקה לכם אצבעות . (אני עצמי כרגע בוסת .. . אאוץ')

מחזיקה לך אצבעות, וגם רציתי לספר לך שלי קרה שהבדיקה הייתה שלילית ואחרי כמה ימים חיובית!

שליחה על ידי תמר_ס* » 09 מרץ 2004, 08:43

מתביישת? הרגת אותי. אז ממי תבקשי לחשוב עליך ולהתפלל?

נראה לי שתמיד תמיד יש את הקטע הזה שכ"כ רוצים כבר אבל גם כ"כ רוצים עוד להספיק משהו. לפני 3 חודשים היתה לי בדיקה חיובית והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש "רגע, בקושי התחלתי לקרוא את silent knife ! ולא התחלתי להתכונן, ומה עם יוגה? טוב, זה נגמר ממש מהר. אבל תרגישי חופשי, לכולנו יש את ה"רגע, לא הספקתי..."

אצלי איחור עם כתמים ובדיקה שלילית נגמר בבדיקה חיובית. פעמיים זה קרה לי.

פתאום חשבתי שאולי זה גם דף תמיכה ?

איזה כיף לראות אותכן פה.
היום הילדה שלי החליטה שהיא לוקחת "יום גידול" - יום חופש בבית בלי סיבה מיוחדת, סתם כי צריך לגדול.
הלכנו לפיקניק. לקחתי איתי חומר לקריאה את המאמר דגים אינם רואים את המים
והיא ביקשה שאני אקריא לה. פתאום מצאתי את עצמי מתמודדת עם השאלה; איך ומתי מספרים לה? לספר לה לפני כולם, אחרי כולם? ביחד?
קצת קשה לי לא לשתף אותה, עכשיו כשכנראה יש משהו יותר קונקרטי, מצד שני לא בטוח שהקונקרטי הזה ישאר כזה...
"צרות של עשירים"...

שליחה על ידי תמר_ס* » 10 מרץ 2004, 14:46

לספר לה שזה בתכנון את מתכוונת? וואלה, לא יודעת. לא מבינה כלום בגיל 7 וחודשיים. אבל היא כבר ממש אישה קטנה, לא?

אוי תמר, תודה שאת פה! זה כ"כ מנחם אותי.
מדהים אותי שבתקופה בחיים שבה אני צריכה לשמוח כ"כ, לרחף לי, אני מלאה בחששות. הימים האחרונים (מאז יום ראשון) עברו עלי בהמתנה מורטת עצבים.
קבעתי תור לבדיקת דם והחלטתי להתאפק ולחכות, זה היה לי כ"כ קשה וכ"כ הייתי חייבת לברוח שאפילו להכנס לפה ולכתוב ולעבד את מה שעובר עלי היה לי קשה. יום שלישי היה מהבחינה הזאת יום טוב, הייתי עסוקה בכאן ועכשיו צריך-להכין-סנדויצ'ים-לפיקניק-לארגן-תיק-מים-ילדה-לנעול-דלת-ללכת-לחפש-מקום-לשבת , וגם בפיקניק כשקראתי את המאמר התרכזתי בלהסביר לה את המילים שהיא לא מבינה ולא במה שעובר לי בראש... רק בדרך חזרה פתאום חשבתי לעצמי "מה היא חושבת לעצמה?" אבל היא מקבלת את המציאות כמו שהיא, בלי פרשנויות. הלוואי עלינו.
אתמול ישנתי כל היום (בריחה אמיתית) ובערב בימי רביעי אנחנו משחקים באולינג (ליגה) שזה תענוג אמיתי וגם פה נכנסים החששות, גם על זה אני אאלץ לוותר?
היום בבוקר עשיתי את בדיקת הדם, ועכשיו אני צריכה להכנס לאתר של הקופ"ח ולבדוק את התשובה. וכל הגוף שלי רועד, הלב שלי פועם בחוזקה, עוד רגע אני מתחילה גם להתנשם בכבדות. אלוהים אדירים! אני צריכה שמישהו יחזיק לי את היד! החצי שלי כמובן בעבודה, עד מאוחר. ואני כ"כ מפחדת! מה עם התשובה שוב תהיה שלילית? מה זה אומר לעזזל? שוב אני אצטרך לחכות, שיבוא מחזור, או לתור לרופאת נשים. ואני שונאת לחכות! זה ממש לא באופי שלי!

אתמול בערב שאלתי אותו, אם זה לא מטריד אותו שאנחנו לא יודעים, הוא אמר שלא, שאלתי אותו איך זה?
אז הוא אמר לי: "אני פשוט חושב שאת בהריון וזהו"
שאלתי: "ומה אם התוצאה של הבדיקה תהיה שלילית?"
חצי: "אז ננסה שוב..."
אבל אני לא מקבלת, ומה זה אומר? זה מדאיג. לא, אותו זה לא מדאיג, הכל כ"כ פשוט, מה שצריך להיות הוא שיהיה. הלוואי שהיה בבית עכשיו. אני מרגישה את החום עולה לי...
טוב, על החיים ועל המוות. אחזור אח"כ, אמן עם תשובה חיובית, תחזיקו אצבעות!

איזו התרגשות! אני מחזיקה אצבעות חזק...

<מויש מקווה שזה בסדר להדחף לך ככה לדף>

וואוו!!!

תשובה חיובית

כתוב 76.9 POSITIVE
למרות כל הפחד ועם כל זה שיש עכשיו המון עם מה להתמודד, אני שמחה!
החלק הקל מאחורנו (לא זו לא טעות)
אצלנו קל מאוד (סה"כ 4 חודשים) להכנס להריון.
פחות קל לצאת ממנו, בשלום וב-9 חודשים ז"א.
מי יתן שכל האיומים של כל הרופאים יתבדו!
מי יתן שיהיה לי הריון קל, למרות שהוא יהיה בקיץ - כבר חשבתי על הצד החיובי - אפשר ללכת עם שמלה.
מי יתן שאוכל ללדת בלידה טבעית, אפילו בבית, ולהסיר מעלי את האיום הזה של הקיסרי!
מי יתן שאהיה רק בריאה, בריאה בריאה!!!
אני מאמינה שאני בריאה.
וכמובן שגם ה

יהיה בריא
תודה לך אלוהים על הנשמה שעומדת להכנס לחיינו, על כך שיש לנו הזדמנות לעבור חוויה מתקנת.

עכשיו צריך לעשות תכנונים ל"איך מחזיקים את זה בבטן ולא מספרים לאף אחד"
ואיך אני הולכת לספר לאהובי את החדשות המשמחות והמרגיעות. הוא בטח יגיד שהוא כבר ידע...
בפעם שעברה הוא ידע בברור שאני בהריון, הבדיקה היתה בשבילי ובשביל הרופאים. לפחות מישהו מחובר לגוף שלי.

מזלטוב! מזלטוב!

(היתה לי הרגשה שהולכת להיות פה התרגשות

)
שיהיה הריון תקין, קל, בריא, ולידה בדיוק כמו שאת מאחלת לעצמך.

<מויש ילדה רק לפני 7 חודשים, והרחם שלה כבר מתחיל לקרוא לה שוב>

כ מ ו ב ן שבזמן שחיכיתי שיעבור הזמן נשרף לי הגולש שהיה על האש. הצלחתי להציל את הרוב...
הגדולה, זהו עכשיו היא רשמית גדולה! ירדה למטה לסוע על האופניים. אני מסתכלת עליה מהחלון.
לספר לה? לא לספר לה? אני מתה לספר לה! בשבילה זה הדבר הכי משמח בעולם, היא מחכה כבר כ"כ הרבה זמן.
כמו שאמרת תמר, היא כבר ממש גברת קטנה, כ"כ מתוקה!
אני רק חוששת שהיא תפלוט לסבתות, והתכנון הוא לספר לכווווולם ביחד בערב פסח (אם התוכנית לאיחוד הורים אכן תצליח).

אני חייבת לציין שהיתה התרגשות קלה מעבר לקו, הפתעה חיובית. אני מוצפת ברגשות של אהבה והתרגשות, מתה לספר לכל העולם, אבל אי אפשר! זה עדיין קצת מוקדם מדי, למרות שאני מאמינה שיהיה בסדר.
בנתיים אני משתפכת פה... תודה מויש , זה בסדר להדחק. תרגישי חופשי.

אחחחחח... מויש אנחנו לא מסונכרנות. קודם כל תודה ענקית, איזה כיף לדעת שמישהיא קיבלה את החדשות! בזמן אמת!
אני לא מתכוונת לוותר על הבלוג הזה, אני כ"כ נהנית ממנו! ומעכשיו הוא יהיה בלוג שמח!!!
זהו החלטתי, אני שמחה! ההריון יהיה שמח! כולם שמייח!

חשבתי על השם שלו "מתכננים" (שם מעורפל בכוונה תחילה) - עכשיו מתכנון הריון הוא הפך לתכנון משפחה, כי אחרי 7 שנים של המתנה כפויה (חיצונית), של אסור, ומסוכן, התחלתי לתכנן את כל המשפחה שלי/שלנו. 4 מינימום! P-:

וזה אחרי שבמשך שנים כשהחצי אמר "נו בואי נעשה עוד אחד" אני תמיד אמרתי "מסכימה, אבל בתנאי שאתה סוחב...(9חודשים)"
או כמו שאמא שלי תמיד אומרת , אל תצהירי הצהרות, עוד תצטרכי לעמוד בהן...

איזה כיף זה להשתתף ככה בשמחה שלך!
אני יושבת ועובדת כאן מול המחשב, מלאת התרגשות בגלל הריון של מישהי שאני בכלל לא מכירה, וזה אפילו לא נראה לי מוזר

אני קוראת את הבלוג שלך מההתחלה, אבל לא הרגשתי בנוח להגיב. הוא נראה לי אינטימי מידי.
היום פשוט לא הצלחתי להתאפק!

חכי, תיכף יגיעו לכאן כל שאר המברכים...

<מויש משתפכת קצת. זה קורה לה בעיקר כשהיא נרגשת נורא>

שליחה על ידי בדרך* » 11 מרץ 2004, 17:49

מזל טוב!!! @}

אני קוראת את הבלוג שלך מההתחלה, אבל לא הרגשתי בנוח להגיב. הוא נראה לי אינטימי מידי.
אכן אינטימי, בהתחלה זה באמת הפריע לי שהיו תגובות, והן הועברו אחר כבוד (ויש כבוד!) לדף הבית שלי. אבל אח"כ התחלתי להרגיש שדוקא התגובות האלה נותנות לו חיים, וגם לי, אפשרות לפתוח את המחשבה בכיוונים שונים ולא להתקע. כך שזה ממש בסדר.
תודה לכן.

אם כן - בשעה טובה!

ווואאאאא!!!! כמה התרגשויות השבוע! מזל טוב!!!

שליחה על ידי תמר_ס* » 11 מרץ 2004, 22:48

יאאאאאאאאא! לפני כ"כ הרבה זמן הודעת ואני לא הייתי פה?
איזה כיף!!!!!!!! ספרי לה. למה לא בעצם?

שימחת גם אותי, וגם עוד רוב דומם ומיעוט מתבטא.
ברכות מקרב לב, ואיחולים לשמחה בהריון, בלידה ובהורות. ברכות גם לשותפים - לבעל, לקטנה-הגדולה, לסבים ולסבתות. איזו אכזריות לשמור בסוד מפניהם עד פסח! אולי בכל זאת?
<כנציג הסבים>
>איך לשים סוגריים משולשים? עם החוד פנימה או החוצה?<

בשעה טובה! איזה יופי!
(ואנחנו שוב מבריזים מחר )-: נפגיש את הבנות בהזדמנות אחרת, אצלנו?)

ממממיייייייככככככככללללל!!!!!!!!!!
איך פיספסתי????? ואני עוד מתכתבת איתך על הדבר המגומד והמטופש שנקרא דף בית....איך לא שלחת אותי לפה לקרוא את הבשורה?!?
ברכות יקירה!!! שפע בלונים, איקונים של בטן הריונית ומלא מלא לבבות!!!

גם אני עברתי הריון קיץ. זה אכן קצת מעיק, אבל יש גם חיוב (מעבר לאפשרות ללבוש שמלה...) - התינוק יוולד בקיץ, וזה כבר מוריד 90% מהנידנודים של הסביבה באשר לצורך 'להלביש אותו חם'....

תודה לכולם, מ-י-כ-ל! רציתי שתופתעי (לא יודעת למה). התאריך המשוער הוא ב-12.11.04 3 שבועות לפני יומולדת 8 של ת'.

היא ענקית!
כך שהתינוק יוצא בחורף... שוב... אבל זה בסדר אני לא ממש מתרגשת ממה שאומרים. עברתי חורף קשה יחסית (96) עם פגית ששקלה 2100 גר' ביום השחרור, ולא התרגשנו מהסבתות. אז הפעם עם תינוק בריא? טפו-טפו-טפו שיהיה בריא!
אנחנו בהתלבטות מאתמול למי לספר ומתי, אנחנו לא רוצים ליצור מצב שחלק יודעים וחלק לא. בעיקר לא בהתחשב בעובדה שכל הסבים גרים באותו ישוב, 2אחים של חגי עובדים יחד. ועוד כאלה, וזה קצת בעיה, קשה נורא להתאפק ולא לספר! אבל אם נצליח להחזיק מעמד בסדר פסח כוווולם יהיו ביחד סביב שולחן הסדר וזו הזדמנות נפלאה.
לא סבלתי את העובדה שעל שני ההריונות של גיסתי ידעתי כי חמותי סיפרה לי ועוד אמרה - "אל תגלו להם שאתם יודעים" בראשון, ובשני ידענו רק כשהם היו בחודש 5!!! וכבר היתה בטן! זה נורא מעליב. אז אני רוצה לעשות הפוך, אבל נראה לי סביר לחכות לחודש שני.

בשקט בשקט בא לי לספר לגיסתי הקטנה, זו שהיתה בת 10 כשהתחתנו. בת 8 כשהתחלנו לצאת. היא כמו אחות קטנה ואם יש מישהי שבאמת יהיה כיף לחלוק איתה... בסוד משהו רק שלנו.

המון מזל טוב , וחיבוק ע-נ-ק !!!!!!!!
איזה כיף לשמוע .
רק שתהיו בריאים והכל יעבור בקלות (חמסא חמסא חמסא...) ונשמח להמשיך להתעדכן .

איזה חדשות נפלאות !
שיהיה בשעה טובה, בריאה ונכונה (לא לצאת לפני הזמן!...)
איזה כיף זה להתלבט מתי לספר/ למי/ איך/ וכו'... כי עד שמספרים יש מין הרגשה נפלאה
כזאת שרק את יודעת שמשהו קורה אצלך בבטן!

אני נרגשת מאוד מהדף שלך....
מזל טוב ענקי.מחזיקה לך אצבעות. שיעבור בכיף !!!

אני גם מחזיקה לכם אצבעות, מזל טוב!

אם את לא רוצה שחלק ידעו וחלק לא, אז לא כדאי לספר לאחות הקטנה של זוגך... היא מן הסתם עלולה לפלוט ומה ירגישו כל המשפוחה שבחרת לגלות רק לה ולא לסבים/סבתות?
זה יכול להיות נחמד להנות מהידיעה הזו שלכם לבד

לפחות לחודשיים שלושה.

מיכל, אני קוראת את דבריך עם סאונד (בראש) של שרלוט מסקס והעיר.
איי וויש יו לק, כל הכבוד!!

מיכל!!!!
אני מאושרת הכי הכי הכי בעולם בשבילך!!!!אין לך מושג עד כמה!!!
שיהיה בהצלחה!!!:-)

קשה לי להאמין כמה הבלוג הזה נהיה פופולרי... תודה לכולם.

מחשבות של יום שני בבוקר
השבוע הזה היה מלא מחשבות, וגם הרבה "התעסקות" עם הצד הטכני, איך לשמור עלי ועל ההריון (הוא נפרד ממני?) הכי בריא שאפשר. וכשאני לא מדברת עם רופאים, או הולכת לטיפולים או מתעסקת עם החיים בכלל, הראש מתחיל לעבוד.
אני בעיקר חושבת על הלידה ועל מה שיהיה אחריה, שלא כמו בהריון ראשון, שעצם החויה היא חדשה ורוצים לחוות כל יום בכל העצמה. עכשיו זה אחר. פחות מטריד אותי באיזה שבוע אני ומה בדיוק מתרחש בשבוע הזה, כי את זה אני הרי כבר "יודעת", הייתי שם, עשיתי זאת...

למרות התחושות הפיזיות שמלוות את ההריון, אני עדיין מסתובבת בתחושה של חוויה חוץ גופית. קשה לי לעכל את העובדה שאני אכן בהריון. עדיין אני מתעוררת כל בוקר והולכת לבדוק אם אכן, עדיין... לא מאמינה!!! כ"כ בעננים ולא מאמינה.
אחרי 7 שנים שהתנהגנו כמו איזה זוג חסוך-ילדים (להבדיל אלף-אלפי הבדלות), שבמזל באה אליו הילדה הנפלאה הזאת, האוצר הזה... יותר מילד אחד היה נראה כמו משהו שאנשים אחרים עושים, לנו זה לא יקרה, באיזה שהוא מקום ויתרנו... תמיד שאלו אותנו, מה יש לכם רק אחת? לא חבל? (חבל למי?) והצלחנו להעביר את התחושה שזה לא בידיינו.
אפילו אמא שלי מאמינה שאני פשוט לא יכולה... היינו אצלם במוצאי שבת והרגשנו את הקארמה עובדת.
אני קוראת כתבה בעיתון על ילדים גדולים (מעל שנתיים) שהמדינה הוציאה מרשות הוריהם והם ממתינים לאימוץ, כמובן שהעיתונאי כותב כך שיווצרו כמה שיותר רגשי אשמה. ובאמת הילדים האלה נראים כ"כ אומללים, מחכים למשהו שהסבירות שיקרה אי-פעם מאוד נמוכה, אם בכלל. נתתי לרגשות האלטרואיסטיים שלי להתבטא ואמרתי שאילו יכולתי להרשות לעצמי בטח הייתי מאמצת אחד מהילדים האלה, מצילה אותו. הדיאלוג שהתפתח בין ההורים שלי בעקבות ההצהרה הזאת (שלא קשורה לכלום), היה מדהים: הוא שאל על מה דיברנו, אז אמא שלי אמרה לו: מיכל רוצה לאמץ כי היא לא יכולה להביא ילדים בעצמה! (לא הכחשתי), התשובה שלו היתה: עדיף לך לאמץ תינוק. ואני והאיש מחליפים מבט, מחניקים חיוך. לא ידעתי מה להגיד, לספר נראה עוד מוקדם מדי, להכחיש? לספר שאנחנו מנסים? בסוף לא אמרתי כלום. אח"כ הבנתי שאנחנו לא יכולים להסתיר את זה מהם עוד הרבה זמן, קשה לי לדבר עם אמא שלי, ששואלת אותי "נו אז מה חדש?" ולהגיד לה שאין כל חדש...

בנתיים סיפרנו למי שעתידה להיות אחות גדולה.
שמחה גדולה. היא שאלה אם היא תוכל ללמוד להחליף חיתול...
אבא שלה קפץ ואמר שאולי לא יהיו חיתולים, לאן אתה רץ?

בסופ"ש הזה כנראה נספר להורים שלי, הבנתי שאני זקוקה לתמיכה של אמא שלי, הרבה יותר ממה שחשבתי.
מכיוון שבשבת הזאת יש חגיגה לכבוד התינוק שנולד, החלטנו שלא כדאי לערבב שימחה בשימחה (באנגלית יש ביטוי "לגזול את הרעם" - להודיע הודעה כ"כ חשובה, או לעשות משהו שמסית את תשומת הלב מהאנשים שזה היום הכי חשוב שלהם, לא מכירה מקבילה בעברית, אבל זה מה שאנחנו לא רוצים לעשות).
אז עם המשפחה שלו נחכה עוד שבוע, בכל מקרה חשוב לנו לנסות להודיע לכמה שיותר אנשים בבת אחת, כשהם באותו החדר.

פתאום נזכרתי שאחי הבכור, הודיע על ההריון של הבת השניה באיזה טיול של המשפחה בצורה קצת מוזרה; משהו כמו: "רוצים לשמוע קטע, לינה בהריון..." אולי נעשה אותו דבר אצל המשפחה שלו, משהו אגבי כזה, נשמע מפתה.

היום היתה לי שיחה עם הבת שלי. אני רוחצת אותה, ופתאום היא אומרת, "אמא, איך כבר בא לי שיהיה לי אח קטן, מתי כבר תהיי בהריון?"
צחוק משחרר. אמרתי לה שאני הרה... היא היתה מופתעת ושמחה, עכשיו יכולתי לראות את השמחה האמיתית שלה על כך שימי הבדידות שלה עומדים להסתיים. כ"כ הצחיק אותי שהיא לא הבינה מה אמרנו לה. היא לא שאלה יותר מדי שאלות, ואנחנו לא קלטנו שהיא לא מבינה.
פתאום יכולנו לדבר על זה בצורה משוחררת ולא מאולצת, בלי לחץ. היסברתי לה מתי התינוק יגיע, היא כבר תהיה בכיתה ג'! התאריך המשוער של הלידה הוא סה"כ שבועיים וחצי לפני יום ההולדת שלה. פתאום חשבתי על זה שאולי בשנה הבאה לא ממש יצא לנו לחגוג (8, חד סיפרתי אחד לפני האחרון). והיא כבר אמרה שהלוואי שיום ההולדת יצא באותו יום... כמה הפתעות עוד מחכות לה.
כמה טוב שיש ילדים קטנים שצובעים את כל העולם בוורוד.

מיכל, איזה לוג מרגש. תודה שאת חולקת איתנו @}

איזה כיף לקרוא!
תודה גם ממני

לא להאמין, לא להאמין. אם חיפשתי סיבות נוספות למה כדאי לברוח מהממסד הרפואי, היום קיבלתי עוד אחת.
הגעתי לרופאת הנשים שלי, אשה חביבה בדרך-כלל, ודיווחתי לה שאני בהריון. והיא התחילה לצעוק עלי! לא פחות ולא יותר!.
בלי בושה היא אומרת לי שאני חסרת אחריות, שלא הלכתי לעשות את כל הבדיקות (כאלה שאפשר לעשות גם אחרי שמתחילים) שלא ירדתי מספיק במשקל. מזל שלקחתי את בנזוגי איתי. הוא הרים עליה קצת את הקול. מה את צועקת?
ואני? כמובן שכמעט התחלתי לבכות.
שלחו אותנו לעשות מליון בדיקות דם, וכששאלנו אף אחד לא אמר איפה ומתי. שבוע אני מתרוצצת בנסיון לברר איפה לבצע את הבדיקות ואף אחד לא יודע. הרופאה כל הזמן אומרת תשאלו את הפקידה, אבל אני אפילו לא יודעת מה לשאול!
לפני 7 שנים לא היה מקובל (מאוד) לעשות בדיקות סקר גנטיות, אז רק עשירים ולחוצים עשו אותן. אז עכשיו אני חייבת? (ת'אמת שכאילו כן כי יש סיפור משפחתי). סוף סוף הצלחנו לחלץ ממנה שהאחות במרפאה יכולה לקחת את כל הבדיקות. כולל את אלה שבמרפאת הבית אמרו שצריך לעשות בתה"ש.
עכשיו אני צריכה לחזור למעבדה הגנטית במאיר ולהתעקש על היעוץ הגנטי שמגיע לי. כל-כך מרגיז אותי שאני צריכה לריב ולצעוק בשביל לקבל את מה שמגיע לי.

ובכלל, מישהו אולי מוכן להסביר לי מזה אמור להביע ה איומים האלה? מה זה נותן לה שהיא אומרת לו, שאני עלולה להגיע למצב של "היי-ריסק" וללכת (בלי שוב) בלידה. מה זה עוזר לה עכשיו? היא כזאת *&^%$#@!!!!!
חוץ מזה שכבר היינו שם, ועברנו את זה בשלום, אז נכון שזה לא אידאלי, אבל אני ילדה גדולה, זכותי להחליט מה אני עושה עם הגוף שלי, לא?
אווףף!!! עכשיו, כשאני חושבת על זה, חוזרת אלי כל הרוגזה, וכן גם העצבים!!!

אני חייבת איזה רופא נורמלי, עם פורפורציות, שאפשר לשאול אותו את כל השאלות, ולקבל תשובות כנות ואמיתיות, לא מניפולציות של הפחדה.

אני לא שוכחת את מה שאמרה לי האנדוקרינולוגית בהריון הקודם: את בריאה! נכנסת להריון כ"כ בקלות. אם לא היית בריאה לא היית יכולה להכנס להריון כ"כ מהר. עזבי את הבדיקות ואת מה שאומרים הרופאים. ההוכחות בשטח. (הבעל שלה היה הגניקולוג שליווה אותי בהריון והיה אחראי על המעקב שלי ב"סיכון גבוה")!!!

מזל שהאחות במרפאה היתה חביבה ועזרה לי קצת להרגע, היא גם מצאה לי את כל התשובות והיתה לה המון סבלנות. טוב לדעת שהיא שם.

וואו! איזה סיפור מבאס. אני הייתי עוברת רופאה. זה לא לעניין בכלל.

קודם כל

דבר שני, מצטרפת לטרה רוסה, לא הייתי נשארת עם הרופאה הזאת לרגע.

תודה בנות, אכן הרופאה הוחלפה, במיידי. שבוע הבא אני במרפאת הריון בסיכון גבוהה. מקווה לטוב.

מיכל, סליחה שאני נדחפת לך בלוג, אבל הסיפור שלך עם הרופאה כל-כך הזכיר לי את הרופאה שלי בתחילת ההריון....
גם אני קיבלתי צעקות ואיומים (על כך שהמשכתי להניק את הגדולה בזמן ההריון) והיא אפילו אמרה לי שאני אפיל את העובר
אם לא אפסיק להניק עוד באותו היום!
אמרנו יפה שלום והלכנו לחפש רופא אחר.
אל תתעצבני היא לא שווה את הבריאות שלך! (ושל העובר).

היא כזאת *&^%$#@!!!!!
נורא מצחיק!
ושנית, לא הבנתי מה הבעיה, ולמה הרופאה בכלל ירדה עליך.
(טיפשה).

שליחה על ידי תמר_ס* » 17 מרץ 2004, 07:26

בטח להחליף. ממש מיותר עכשיו עצבים בגללה.

סוף סוף הלכתי לדיאדה, בפ"ח. אני הולכת ליוגה לנשים בהריון. לאט לאט אני קולטת שאני שייכת לסטטוס הזה; נשים בהריון, כ"כ מוזר לי.
עכשיו אני גם הרבה פחות לחוצה מעניין העודף משקל, קיבלתי תשובות מכל מיני מקומות שזה באמת לא סיפור כזה גדול, אני משתדלת לשמור, עושה התעמלות. אני גם רוצה ללכת לסדנא לדמיון מודרך.
עשיתי החלטה: לקרוא את כל סיפורי הלידה, גם פה וגם באתר מבטן ומלידה. כל סיפור כזה שאני קוראת מחזק אותי ומשיב לי את האמונה שזה אפשרי, שאני יכולה לעמוד בזה. רואי השחורות יכולים ללכת להסתכל על מישהו אחר... אני הולכת להוכיח לרופאים שהם טועים!

אני הולכת להוכיח לרופאים שהם טועים!
נכון! נכון! נכון! את עוד תראי להם.
(לא הצלחתי להבין למה את נחשבת הריון בסיכון גבוה, רעלת?)

תשובות: ליערה - הרופאה נלחצה פשוט בגלל העודף משקל, ובגלל שיש רקע משפחתי של בעיות גנטיות והיא חשבה שזה קריטי לעשות את הבירור לפני ההריון. את השתמשת במילה הזאת אז אני גם מרשה לעצמי, היא די טפשה. בדקתי את שני הדברים וזה לא ממש קריטי. ולטרה רוסה, ההריון נחשב לסיכון גבוה כי בהריון הקודם היתה רעלת וסטטיסטית זה מכניס אותי לקבוצת סיכון, אז הולכים על בטוח.

האמת, מיכל, קשה אתך.
איך, איך, איך הפכת אותי לכזה סנטימנטלי, שישבתי וקראתי שנית את כל הדף, אף שכבר לא נמתחתי, כי ידעתי את הסוף.
איך אני אוהב סיפורים עם הפי אנד.
מעניין לשוב ולשחזר, שעברו רק 4 שבועות ארוכים מאז הבעת בפומבי את התכנון והגעגועים ועד לרגע ההיסטורי שכל המתח נפרק בהכרזה על תשובה חיובית.
והרי בעצם אין כל ספק שהדף הזה לא נועד בשבילי, ואני סתם מציצן או טפיל. לא שאני מרגיש רע עם זה.
הרי אני אחד כזה שאיננו מסוגל אפילו לתפוס מה ההבדל בין לוג לבין בלוג, בין דף-בית לבין דף-תמיכה, בין דף אישי לבין דף אשתי, בין שוֹין לשנון ובין מיכל למיכל.
אז מה יש לי לתרום? מלבד המון הערכה ושמחה עבורך, ואיחולים, אולי גם עצה (נכון, את לא זוכרת שביקשת ממני עצה, כי לא ביקשת, אבל...) לא למהר ולפסול את כל הרופאים הקונבנציונליים. להתעקש על "דעה שניה", ולא ללכת לאלטרנטיביות קיצונית. ובתור מי שמינה את עצמו כמייצג את הסבים: לקבל בכבוד את שאיפת השותפות שלהם. כולל ההיסוסים והלבטים. לעשותם שותפים גם לזה, בלי לשאול בעצתם. סתם שותפות.

<הרופאה נלחצה פשוט בגלל העודף משקל - האם ישבת עליה?>

<הרופאה נלחצה פשוט בגלל העודף משקל - האם ישבת עליה?> צחקתי בקול גדול, והאמת, הייתי זקוקה לזה.
איך אני אוהב סיפורים עם הפי אנד...
גם אני...
לא יודעת איך להגיד, למי, ולמה. אני יודעת שפה תמיד יש מקום של קבלה ואהבה. לפחות מקווה. הדף שותק, אינו עונה, אינו מחווה דעתו. אין לו צורך לעשות לי רגשי אשם, או לרחם עלי. אבל אפשר לומר הכל, לכתוב, לשחרר...
עשינו שטות, מיהרנו, רצנו. בסוף גם נפלנו. כמו שנופלים כשרצים מהר מדי.
בתי מחכה לאח, מאז שעמדה על דעתה היא שואלת "מתי כבר תעשו לי אח קטן?" הציפיה שלה והרצון שלה נתנו לי כוח. כוח להתמודד עם מה שלא רציתי.
אז ברגע שידעתי לבטח שיש הריון, סיפרתי לה. ההתרגשות שלה היתה כ"כ גדולה, מעבר ליכולתה להכיל. ביום שישי סיפרנו להורי. אח"כ הלכנו להורים שלו. לא רצינו להגיד, רצינו לחכות, להיות בטוחים שהכל תקין. אבל, ילדה אחת לא יכלה להתאפק ואמרה לדוד שלה, "עוד מעט יהיה לי אח קטן משלי". וזהו נאלצנו להגיד גם להם. ודווקא שם קיבלנו חום ואהבה כפי שלא קיבלנו מהם מעולם. הם באמת שמחו. בעיקר האחים שלו. גם גיסתי מאוד שמחה. נראה כאילו מתוך זה שהיא רוצה מישהי להשתתף איתה בחווית האימהות "און-ליין" באותו זמן, ולא בדיליי של 7 שנים...

אחה"צ. מסיבה לתינוק. כולם באו להגיד מזל-טוב ו"להרים כוסית". התחלתי להרגיש שאני עייפה ומדוכאת, לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת, הרי זה נורמלי להיות עייפה בהריון, בעיקר אצלי.
נסענו הביתה.
בערב לפני השינה נכנסתי לשרותים, חלקחן בוודאי כבר מנחשות מה קרה.
רק כמה טיפות דם קטנות, אפילו לא היגיעו לתחתונים.
מייד בדקתי בספר (זה של הרופא), אמרתי לזוגי, מחר בבוקר אנחנו חייבים להגיע למיון נשים. למזלנו יש במרכז לבריאות האישה גם "רפואה דחופה". מהר, נוח וגם ידידותי למשתמשת.
בוקר.
אנחנו יושבים בחדר ההמתנה, מסתכלים זה בזו, "נו, מה יהיה?", חבל שמיהרנו לספר. אני מנסה לאבחן אם כואבת לי הבטן, זה לא לגמרי ברור לי. כאב עמום כזה.
הרופאה בודקת, מסתכלת על המסך ועושה פרצוף... כזה שאפשר כבר להבין מה היא הולכת להגיד. היא מסתכלת עלי ואומרת : אני לא רואה שק הריון. אבל אולי אני מפספסת, היא מאוד נחמדה. כאילו רוצה לתת לי סיכוי נוסף, שולחת אותי לביצוע בדיקה נוספת במכשיר יותר משוכלל (עם רופא אחר), בחדר הזה גם אני יכולה לראות את המסך. וגם אני רואה שאין כלום... הרופא שואל אותי אם הייתי בהריון ???!!!. אם עד עכשיו עוד נתתי לעצמי להנות מהספק...

כתבתי את כל השורות האלה, למעלה, בנסיון להגיע למילה אחת.

נפל.

נגמר. חושך. זה מה שאני מרגישה עכשיו. לא יודעת אם לבכות או לצחוק. הדמעות זולגות מעצמן.

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.
עכשיו באמת אין לי מילים. בהתחלה קראתי את מה שכתבתי והתחלתי לבכות. לפחות זה נתן לזה פתח לקרות. כי לפני זה ממש לא הצלחתי. לא כשחגי היה בבית ולא אחרי שהוא הלך. (חשבתי שאם אני אהיה לבד אז אולי).
עכשיו כבר יותר קל לי. (קצת)
אתמול בערב כשהתחלתי לחשוד שזה מה שהולך לקרות לא חשבתי שאני יעשה מזה כזאת טרגדיה. לא סיפור גדול, ההריון היה מאוד צעיר. סה"כ עדיף שדבר כזה יקרה מוקדם ככל האפשר לא?

המחשבות מתרוצצות לי בראש ואני רוצה להעלות את כולן על הדף.
אני יודעת שזה יעזור לי לעשות סדר בראש, ולהרגע.
אבל זה מאוד קשה לי כרגע, כנראה שהדרך הנכונה היא לעשות את זה במנות קצובות. לאט לאט.
שעור בסבלנות.

שליחה על ידי תמר_ס* » 22 מרץ 2004, 07:49

מיכל, תפתחי דף חדש. אני לא העזתי כשזה קרה לי. אולי בזכותך אעיז לכתוב.

מיכל, הפעם יותר מתמיד נוזפת בעצמי על שלא הבחנתי בהודעתך במועדה.
כל-כך עצובה יחד איתך.
כאן כדי להמתין איתך עד לפלא הבא שאולי יחליט לבוא לעולם על דעת עצמו

זהו, אחרי שערכתי את הדף הזה, וערכתי לי גם קצת את המחשבות בראש, אפשר להמשיך.
הדרך היא אותה דרך, התוכנית היא אותה תוכנית. אז היתה לנו סטיה קלה. נלמד ממנה את מה שיש ללמוד ונמשיך הלאה!
לאחרונה אני מתכננת מה אני הולכת לכתוב ותוך כדי כך מעבדת את מחשבותי, וזה עוזר לי מאוד. אבל אז כשאני באה לכתוב את המסקנות, אני שוכחת...

היום נזכרתי למה לא רציתי לספר לאמא שלי, היא פשוט נודניקית! עכשיו היא מתקשרת אלי כל יום!

חיבוק | חיבוק | חיבוק
כל הכבוד על מה שכתבת עכשיו.

גם ממני.
הדרך היא אותה דרך, התוכנית היא אותה תוכנית. אז היתה לנו סטיה קלה. נלמד ממנה את מה שיש ללמוד ונמשיך הלאה!
דט'ס דה ספיריט!

גם אני שמחה לראות שחזרת לכתוב פה וחושבת שזה הכיוון הנכון (תראי איזו נבחרת מעודדות יש לך).

כאן כדי להמתין איתך עד לפלא הבא שאולי יחליט לבוא לעולם על דעת עצמו_ (_מ י כ ל) - איזה יופי של משפט
תודה לנבחרת!

אז יש לי 10 שבועות של המתנה עכשיו (6 למחזור הראשון, ועוד מחזור אחד רגיל שצריך לחכות) - לפחות.
הזדמנות לסדר את הראש ואת הלב. לפנות מקום.
לעשות דיאטה!!! שמתי לי למטרה לרדת לפחות ק"ג בשבוע עם שאיפה לשניים.
אני צריכה איזה "משפט מקרר", משהו כמו תזכרי למה את עושה דיאטה.
שמתי לב שבשנים האחרונות (3, 4 לא בדיוק יודעת כמה, בכל מקרה, יותר מדי). כל פעם שדיברנו על לעשות דיאטה כדי שאפשר יהיה להכנס להריון בבטחה, זה היה על טווח מאוד ארוך, משהו כמו שנה של דיאטה ארוכה איטית ויסודית, ואני פשוט לא מצליחה להחזיק מעמד.
אז אולי עכשיו, כשמדובר על תקופה קצרה, אני מרגישה שאני מסוגלת להתחייב לדיאטת כאסח, אני יודעת שזה לא הכי בריא אבל בכ"ז מה עדיף? לא לעשות בכלל?
נראה לי שאני יוותר על פחמימות, או לפחות אנסה להפחית כמה שיותר.

תובנה
דווקא העובדה שאיבדתי את ההריון הזה, גרם לי להסתכל פנימה לתוכי, עמוק יותר מכפי שהסתכלתי עד עכשיו. וגיליתי כמה דברים.
גיליתי שבכל התקופה של התיכנונים והדיבורים והדיונים, הייתי מאוד מעשית, לא נתתי לעצמי באמת להרגיש. להרגיש התרגשות, פחד, התלהבות ועוד כל מיני רגשות שאין לי מילים בשבילן.
התעסקתי בצד הטכני של להכנס להריון מצד אחד, ומצד שני חשבתי על איך אני הולכת לגדל את הילד הזה שיבוא.
לא חשבתי על למה אני רוצה את זה.
התחמקתי מלהרגיש את ההריון. גם בתקופה של ההמתנה לא נתתי לעצמי להרגיש ציפיה מתרגשת. הייתי בעיקר במתח. כנראה שאני עדיין מפחדת ממה שיהיה, ולא באמת רוצה להתמודד עם זה. יש לי איזה רצון כזה לעצום את העיינים חזק חזק, לחכות 9 חודשים ואז לפקוח אותן.
לא רציתי להיות שם, בתוך ההריון הזה, וכך כנראה שלא נתתי לו מקום. בשבועות הקצרים שידעתי שאני בהריון, לא דימיינתי את התינוק, לא דימיינתי את העובר. רוב הזמן הייתי בלחץ ממה יגידו, הרופאה, ההורים...
דווקא ביום, או ברגע שבו היגיעה ההבנה שזהו, אני כבר לא בהריון, הציפו אותי התחושות האלה, של געגוע לתינוק (ולא בגלל שלמישהי אחרת יש), של התרגשות מהתחושה של חיים חדשים שנרקמים. מצאתי שאני יכולה להתמסר לתהליך, להתאהב בהריון, בבטן, ללמוד להכיר אותו, לאט לאט, לתת לו את הזמן שלו. הרי יש לו המון זמן!.
אז זה השעור שלי, שעור בסבלנות, באורך רוח, איך להתרגש מצד אחד, ומצד שני לשמור על אורך-רוח.
הגוף שלי עשה לי "מכינה", התנסות כזאת שעוזרת לי להתכונן להריון האמיתי שלי, עם התינוק האמיתי שלי. עכשיו אני גם יודעת שאני באמת באמת רוצה בן. ולא בגלל שיש לי בת. פשוט זו מין תחושה פנימית כזאת, מאוד חזקה, שיש שם איזה תינוק בעתיד שלי, בן חמוד וקטן שאני מחכה לפגוש. מי יתן ואני באמת אזכה לפגוש אותו!
מבטיחה לעצמי לא להתאכזב אם הפעם זו תהיה בת. תמיד יש את הפעם הבאה...

אוי, מיכל, קראתי רק עכשיו.
כל כך הצטערתי לקרוא.
מקווה שהגוף והנפש יחלימו ויהיו מוכנים לתינוק שיבוא, הפעם לא רק לכמה ימי ניסיון.
בכורתי נהרתה מיד אחרי הריון כזה, שרק התחיל וכבר נגמר. אני יודעת שאם לא הייתי עוברת את החויה הזו היא לא היתה קיימת, ואיכשהו בסוף הכל מסתדר.

|חיבוק|

מיכל, לראשונה קראתי את הדף הזה. מרגש, משמח ומחזק לקרוא אותו, למרות העצב שהרגשתי לרגע. אבל את נשמעת כל כך חזקה, מאמינה, שהעצב התפוגג. תודה על ההשראה שנתת לי, ומקווה שההריון שיגיע בעתו יהיה מוצלח ו...בדיוק כמו שאת רוצה.

יומני היקר, לא חשבתי שתהיה כ"כ פופלרי, זה מפתיע אותי כל פעם מחדש, אני לא רגילה לפופלריות [-:

כבר קרוב לשבוע שאני מתחמקת.
מתחמקת מלחשוב על מה שקרה.
מתחמקת מלחשוב הלאה.
אבל בכל זאת, עברתי תהליך בזמן הזה. הבנתי כמה דברים. לאט לאט, בימים האחרונים אני מבינה שבעצם חזרנו להתחלה.
מאז שידעתי שאני לא בהריון עברו עלי שני תהליכים; הבנתי שכל התקופה הזאת של הנסיונות וגם כשכבר ידעתי שאני בהריון, לא התמודדתי נפשית עם העובדה שאני בהריון. לא נתתי לעצמי להרגיש בהריון, לא נקשרתי אליו. התחושה העיקרית שליוותה אותי היתה של "יש הצלחתי, עשיתי זאת" לא הייתי מסוגלת להסתכל הלאה, על התקופה שאני צריכה לעבור. מה שעוד יותר מוזר הוא שגם לא ממש דימיינתי תינוק, חשבתי רק על הצדדים המעשיים. איך נגדל, עם חיתולים, בלי חיתולים, ר"פ או ח"פ. חינוך בבית או לא... לא חשבתי על ההריון ולא על הלידה. רק אח"כ התחלתי לחשוב על הלידה ואח"כ גם על ההריון, כאילו הלכתי אחורה, עכשיו אני כבר מסוגלת לדמיין את עצמי בהריון. שזו התקדמות מבחינתי. כנראה שזה היה צריך לקרות, זה עזר לי להתאפס, להבין על מה אני מוותרת.
אתמול דיברנו עם מכר וותיק (שלא היינו בקשר הרבה זמן) ומה החדשות... אשתו בהריון ( מישהי בהריון וזו לא אני ). הריון ראשון, איזו שמחה!
אני באמת שמחה בשבילם, ופעם ראשונה ב-7 השנים האחרונות אני מרגישה רגש חדש, אני מקנאה! כן, כן ממש כך, מתה מקנאה.

תמיד אנשים שואלים אותי מה שלומי. (הכירופרקטית שלי, למשל)
אני רואה בעייניהם מה הם באמת מבקשים לדעת. - איך מתקדם ההריון? יש בחילות? יש כאבים?
וכל פעם אני צריכה להתמודד מחדש עם זה שעכשיו אני צריכה לספר שבעצם אני כבר לא בהריון, ואני מרגישה כל פעם כאילו אני צריכה לצאת מהארון, לספר איזה סוד נורא. (כאילו). בסוף אחרי שאני אומרת וכמובן אומרים "אוי", אני מגלה שזה לא כזה אסון, כמובן.

עשיתי צעד נוסף היום לכיוון חזרה למסלול. הזמנתי בבית המרקחת את המדחום המיוחד. בסוף השבוע יהיה לי אותו. כולי התרגשות. דבר כ"כ קטן וכביכול טפשי, אבל אני מתרגשת כמו ילדה קטנה. סוף סוף אפשר להסתכל קדימה, לעתיד.
השלב הבא: לקנות את הספר "גופה של אישה תבונתה של אישה"

הי , אני איתך .

נמאסה עלי הציפיה והתכנון. את נשמעת מדוכאת. אפשר לשאול כמה זמן עבר כבר? וכמה זמן לקח לכם בפעם הקודמת?
בדיוק בשביל זה התחלתי לכתוב. הבנתי שאם אני לא "אפרוק" באופן יומיומי (או כמעט). אני אשתגע ומהר מאוד אהפוך לפקעת עצבים.
הייתי היום במרפאה כדי לעשות בדיקת דם נוספת ולראות שהתוצאה שלילית ושוחחתי קצת עם האחות. גיליתי כמה תגליות.
כשבאתי לגניקולוגית ואמרתי שאני מתכננת הריון, היא שלחה אותי לברור המטולוגי לבדוק אם יש בעיה של קרישיות יתר (בגלל הרעלת הקשה שהיתה אז).
מסתבר שאת הבדיקה הזאת עושים בדר"כ לנשים צעירות שיש להן הפלות בתחילת ההריון (פעם היו מחכים שזה יקרה 3 פעמים היום מסתפקים בפעמיים ואם את לחוצה את גם פעם אחת מספיקה). גילו שיש קשר בין המחלה הזאת או המצב הזה שנקרא טרומבופילה להפלות מוקדמות. ואם מגלים שזו הבעיה אז נותנים תרופה (זריקה כל יום!) וזהו, זה אמור לפתור את כל הבעיות. אמן. מחר אני במרפאה המטולוגית, נראה מה יגידו. בכל מקרה האחות המליצה לחכות ובמקרה שצריך טיפול להתחיל אותו לפני שמנסים שוב כדי למנוע הפלה נוספת. נראה מה תגיד מחר הד"ר.

מיכל, מה הקשר בין קרישיות יתר לבין רעלת ?

זה משהו שקשור ללחץ דם גבוה, לא בדיוק הבנתי, מחר אני אשאל.

מאתמול:
אני לא רוצה לשכוח ולא לפספס כלום. לפעמים אני מרגישה שאנחנו עושים את הילד הראשון, ואז אני חושבת על הבת שלי וליבי נחמץ. היא הולכת לוותר על משהו... ההורים שלה לא יהיו יותר רק שלה. אני צריכה להזכיר לעצמי שהיא גם הולכת להרוויח בגדול, שהיא מחכה לזה כבר כ"כ הרבה זמן. שואלת, מציקה, לוחצת. "אמא, מתי אבא יתן לך זרע שתוכלי לעשות תינוק?" איזה מקסימה!
בזמן האחרון אני חושבת הרבה על המשפחה שאני רוצה שתהיה לנו. ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה אבל לא הייתי סגורה על כמה בדיוק.
בשבוע האחרון קראתי את הדף של משפחות גדולות ופתאום הרגשתי שאני באמת רוצה 6 ילדים. עכשיו כשאני חושבת על זה, זה נראה לי נורא מוזר. אני, אמא לשישה? מן משהו כזה לא מציאותי... וגם לא נראה לי שהאיש שלי ישתף פעולה... ארבע זה מספיק ודי (כמו אצלו בבית).
אבל כנראה שצריך לעשות אותם אחד אחד... ולברך על כל מתנה בנפרד.

אולי תתפשרו על 5 (ככה אצלנו. כיף!)