לידה שקטה סוערת

שיבולת יקרה, שולחת לך תנחומים על אבלך.

עוקבת אחרייך כל הזמן, ממשיכה לחבק אותך ואת בני ביתך מרחוק ומאחלת לך ולכם ריפוי עמוק, צמיחה והרבה הרבה טוב flower
גם אני. כל הזמן.

חזרנו הביתה עייפים. אני מרגישה שזה היה חשוב קצת להיות לבד ביחד ולדבר ולבכות
נהדר! קשה אך מרפא!
תמשיכו כך.

שליחה על ידי תמר_ס* » 10 מאי 2009, 18:36

גם אני עוקבת אחרייך כל הזמן, מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם @}

אתמול היינו אצל ההמטולוג, לאבחון מה היה לי ומה ההשלכות לעתיד, על סמך תוצאות בדיקת הדם. היה הזוי, אני אפרט אולי בהמשך. שורה תחתונה - עדיין רב הנסתר על הגלוי. הצעתי לרופא בצחוק שיכתוב עליי מאמר והוא אמר שהוא באמת יעלה את המקרה לישיבת מומחים הבאה. הוא עוד פעם הדגיש את החשיבות שהייתה לטיפול שקיבלתי במהלך הלידה ואת העובדה שהכל היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע... מאחר שהאבחנה הסופית שלו לא חד משמעית, ההרגשה שלי לא טובה. חברה המליצה לי להתייעץ עם המטולוג נוסף ונראה לי שזה מה שאני אעשה. לפי הרופא הזה אני אצטרך לקבל זריקת קלקסן (או יותר נכון להזריק לעצמי) בכל יום מרגע היוודע ההריון ועד סוף משכב הלידה. כיף הא?
אחר כך הלכנו לפגישה ראשונה של טיפול זוגי. היה ממש טוב, הזמן רץ נורא מהר (הייתי פעם בטיפול פסיכולוגי וכל הזמן ניסיתי להסתכל על השעון בלי שהפסיכולוגית תתפוס אותי מרוב שהזמן לא זז). קבענו טיפול שבועי לימי ראשון, כך שעוד יומיים יש עוד פגישה וזה מרגיש לי ממש טוב.
בנוסף קיבלתי אתמול מחזור. איזה מוזר. בלידה הקודמת, קיבלתי מחזור רק אחרי שנה וחצי ופה אחרי שישה שבועות בסה"כ. אמרתי לא', הגוף שלי קצת מבולבל, הוא חושב שהוא מוכן כבר להריון חדש למרות שהוא עוד לא.
כל אירועי אתמול גרמו לי להרגיש מעין סגירת מעגל. בנוסף על זה שהפגישה אצל ההמטולוג, הניבה הצעת עבודה בתחום שבו אני מתמחה בקורס שהתחלתי (זו הייתה פגישה הזויה, כמו שכבר ציינתי). אז אני קצת אופטימית.
שבת שלום לכולן ולכולם

שבת שלום.. קוראת אותך מהתחלה ומאחלת לך רק טוב.

שבת שלום.. קוראת אותך מהתחלה ומאחלת לך רק טוב.
נשמע שאת בסוג של התאוששות, עד כמה שזה אפשרי בשלב המוקדם הזה.
חזקי ואמצי.
תודה לאל שאת בחיים ושיש לך אהבה של בן זוג ושל ילדה, להיאחז בה.
תודה שאת משתפת.

.

2 מילים:
פרופ' קופרמינץ...
(מומחה עולמי בעיות פוריות שקשורות לבעיות קרישה. עדיף לדבר איתו מאשר עם המטלוג, סביר שיעשה לך סדר בראש)
שלחי לי מייל, אני אשיג לך את הפרטים

אני רק לשלוח חיבוק...

ופרח

קוראת אותך מהתחלה ומאחלת לך רק טוב

_תודה לאל שאת בחיים ושיש לך אהבה של בן זוג ושל ילדה, להיאחז בה.
תודה שאת משתפת_

עדיין רב הנסתר על הגלוי.
קראתי .... שהשם יתן לכם כוחות נפש

היום עובר עליי יום גרוע. אין לי שום דבר חכם לכתוב. סתם יום איכ (ביטוי ששאלתי מבת ה-3).
אני עצובה ומיואשת. לא יודעת אם לחזור למקום עבודה הקודם שלי לאחר חופשת הלידה, או להמשיך לחפש עבודה כי מה ההשלכות של זה על ההריון הבא וכו'. לא בא לי לחזור לשם אבל מפחדת להישאר בלי פרנסה, מוטרדת וגם סתם עצובה.

שליחה על ידי דנה_ה* » 31 מאי 2009, 14:31

שומעת אותך.

שומעת אותך.
גם אני

שיבולת יקרה.

תהליך האבל לוקח זמן.
מצד אחד יש לך ילדה שמושכת לכיוון החיים, מצד שני יש צורך קמעי להתאבל, להתכנס, לכאוב.

זהו תהליך חזק ואיטי ויהיו המון רגעים שתרגישי שהסביבה הקרובה והרחוקה כבר רוצה שתסיימי את השלב הזה ("שתתגברי כבר") אבל את עדיין לא מוכנה לכך.

לאט לאט הולכים ופוחתים רגעי הכאב והייאוש ומתארכים הרגעים שהחיים נוכחים בהם.
עד שיום אחד את קמה ו- וואלה... את כבר לא כל כולך בתוך זה.

לכל אחד ואחת הדרך שלו להתאבל והזמן הדרוש לו/לה.

ממבט של עשר שנים (מאז הלידה השקטה שלי) יכולה לאמר לך שזה אחד האירועים הכי משמעותיים בחיי. אירוע שעם כל הכאב והקריעה שבו ,חיבר אותי למי שאני, לכוח שלי, ואפילו לחיים עצמם.

קחי את כל הזמן בעולם להיות מדוכדכת, עצובה, מבולבלת, אבלה.
זה בדיוק מה שעובר על מי שאיבדה תינוק יקר.

ההחלמה קורית במנות קטנות והיא לא תהליך ליניארי. זה כל כך טבעי. ברור שיהיו לך ימים כאלה (והרי לכל אחת מאיתנו יש ימים גרועים, גם בלי לידה שקטה).
@}

תודה!
ב עילום, לא ידעתי שגם את במועדון המפוקפק... אני שמחה לשמוע על החלק הטוב אם אפשר לקרוא לזה כך.
איכשהו הצלחתי לגרד את עצמי לקחת את הילדה מהגן וזכיתי למשפט הבא מסבתא של ילד מהגן: "מתי את מצפה?" איזה באסה. איזה סבתא מפגרת יסלח לי אלוהים... סיפרתי לה מה קרה והיא אמרה אה זאת את? (וכמובן התנצלה). כבר אמרתי שזה יום מגעיל?

יכולה לאמר לך שזה אחד האירועים הכי משמעותיים בחיי. אירוע שעם כל הכאב והקריעה שבו ,חיבר אותי למי שאני, לכוח שלי, ואפילו לחיים עצמם.
מסכימה לגמרי. עם הכל
המון חיבוקים

ליום קצת פחות מגעיל מחר.

איזה סבתא מפגרת
לגמרי.
ואלוהים יסלח לך. באחריות.

שליחה על ידי tאמא* » 01 יוני 2009, 03:32

, עברתי חוויה דומה לפני עשר שנים. מצטרפת למי שאמרה לך תני לעצמך לעבור את תהליך האבל בקצב שלך, נשמע שיש לך בעל תומך והתמיכה ההדדית שלכם חשובה בהמשך הדרך ... חשוב גם לשים לב מה עובר על הקטנה, וביחד לעזור לה.(אחנו עברנו את אובדן ביתנו הבכורה כזוג, ורק אחר כך נולדו שתי בנותי) . קרשיות יתר , נישמע לי אז כדבר הזוי ולא מובן... לא האמנתי לרופאים האבחנה נראתה לי הזויה היתי בטוחה שאני עשיתי משהוא לא נכון שהוביל להיפרדות השיליה. (עד היום, אחרי לידת שתי בנותי האהובות עדיין מקנןן בי הספק/אשמה) . למרות שברור לי שלולא הטיפול בקרשיות (קלקסן) לא היתי יכולה לעבור הריונות נוספים.
וכן מי שליווה אותי בהריונות הבאים היה פרופסור קופרמנץ מיכאל. הוא מנהל היחידה להריון בסיכון גבוהה בבית חולים איכלוב בתל אביב. אני פגשתי אותו עוד לפני ההריונות שלי ובמהלכם. הוא אכן מומחה להריונות בסיכון ובקרישיות יתר. אל תהססי פני אליו או בבית החולים או באופן פרטי. (בבית החולים ליס ישנה גם רופאה בשם דר לנסברג יסכה, שעובדת ביחד עם פרופ קופרמנץ היא נהדרת מקצועית ואנושית.) שוב

.

כואב כל כך לקרא אותך

ץ

המטפלת הזוגית שלנו אמרה שאנחנו חייבים להרשות לעצמנו להתחבר לכאב, לאובדן.
לא להתמכר לשגרה.
אז אני מתחברת
והכאב הוא עצום... חשבתי שעברתי אותו אבל הוא היה נוכח כל הזמן. ואני נותנת מקום לתחושת האובדן ומרשה לעצמי מה היה קורה אילו היה לי עכשיו תינוק בן חודשיים. וכמה זה עצוב שהתינוק שלי לא זכה לראות את העולם הזה. וזה כל כך כואב ועצוב.

למתוקה שלי חגגנו יום הולדת 3. היא קיבלה מאיתנו גור חתולים. אני חושבת שלכולם עבר בראש שזה פיצוי על האח אבל אף אחד לא העז להגיד בקול רם. אף אחד חוץ ממנה כמובן. חכמה כזאת. כשהתבקשה להמציא לו שם היא נתנה לו את שם הבטן של התינוק שלנו, בצורה הכי טבעית בעולם. הכאב על התינוק נוכח כל הזמן גם אצלה. מדהים.
לפני כמה זמן הייתה לנו שיחה בנושא. דיברנו על בית חולים (חוויה קשה עבורה לראות אותי בבית חולים). דיברנו על זה שהיה לי תינוק בבטן והוא מת. כי הוא היה חלש. ואז היא אמרה - אמא אבל אני לא ראיתי אותו. נכון חמודה אמרתי לה. גם אני ואבא ראינו אותו רק פעם אחת ונפרדנו ממנו. היא כעסה עליי ואמרה לי אמא די. אז אמרתי לה שמותר לה להיות עצובה. וגם אבא ואני לפעמים עצובים ובוכים...
היא כלכך חכמה ורגישה הילדה הזאת . כל כך חיכתה לאח שלה שיוולד. וכל מה שנתנו לה זה גור של חתולים.

שליחה על ידי פיה* » 11 יוני 2009, 19:47

מזל טוב ליום ההולדת. מאחלת לכם ולבתכם לקבל מתנות משמחות מהיקום מלוא החופן

דמעות עלו בעיני.
אבל במקום לקשקש בעצמי אני מעתיקה לך כאן קטע מקסים וחזק מאוד לדעתי.

שהמציאות תישאר בתחום מילותיה של המציאות (לדבר על המוות)

המוות: נושא החוזר ונשנה במכתבים. הנה שניים מהם. הראשון מהורים השואלים כיצד לדבר עם ילדם, שגילו שמונה חודשים, על אח שמת בטרם הספיק להכיר אותו ונשאר נוכח מאוד בלבם. השני מאת אם שילדה תאומים לפני 17 חודשים. אחד מהם נפטר בגיל שלושה חודשים, לאחר שהיה מאושפז חודש וחצי. היא שואלת אותך כיצד יכול התאום השני לחוש את האובדן הזה, וכיצד לדבר איתו עליו
אשר לילד בן שמונת החודשים שאחיו הבכור מת, נדמה לי שיש לומר שני דברים להורים. הראשון הוא שלילד הזה, היקר ללבם, שאהבו אותו, יש מקום שמור משלו; וטוב שימשיכו לדבר עליו בנוכחות הצעיר בחוג המשפחה, או עם הידידים. הדבר השני הוא שבכל פעם שמדברים עליו -- זה יכול לקרות כבר בגיל שמונה חודשים, ואפילו קודם -- יגידו לאח הצעיר: "אנחנו מדברים על אחיך הגדול שלא הכרת."
[...]
בכל מקרה, אני מציין לפני שאפשר לדבר על מותו של אח, גם עם תינוק קטן מאוד
כן. ובהזדמנות הראשונה. אולי באחד בנובמבר [יום כל הקדושים בנצרות], בביקור בבית הקברות, כשמביאים למתים עדות למחשבתם של החיים. טוב יהיה אם התינוק יתלווה להוריו -- מבלי לעשות מזה אירוע רגשי מדי -- ידברו איתו על האח הגדול שמת ויגידו: "כאן הוא שוכב."
באותו עניין יש לנו כאן עדות. זהו מכתב של אם שבנה כיום בן שנתיים. חודש וחצי לאחר שנולד היא איבדה את בנה הבכור, שהיה אז בן שלוש ומת באופן פתאומי ממחלה קשה. באותה עת היתה אחותו בת חמישה עשר חודשים והיא אהבה מאוד את האח הזה. האם קובעת: "תינוק יכול להבין המון דברים ואין להסתיר ממנו שום דבר, אלא לומר לו את האמת." הילדה בת חמישה עשר החודשים, שמותו של אחיה גרם לה להפרעות קשות, היא הוכחה לכך: "היא חיפשה אותו תקופה ארוכה מאוד; היא נטשה בשל כך את צעצועיה. בגיל תשעה עשר חודשים, הביאו אותה לקברו של אחיה; מאותו יום היא נרגעה לגמרי."
הדוגמה הזאת חשובה מאוד. מדוע האמת כה מכרעת? יהיה מסובך לפרט את הסיבות לכך, אך הייתי רוצה לפחות לציין שאם האמת אינה נאמרת, באותם המונחים שבהם משתמשים המבוגרים כדי להתמודד עם הסבל הזה שקשה כל כך לשאת אותו, סבל המהווה חלק בלתי נמנע מהתנסויותינו -- כי אז בונה הילד במוחו פנטזיות עוד יותר קיצוניות. למשל, אותה ילדה בת חמישה עשר חודשים שחיפשה את אחיה המת עלולה היתה להאמין שאמה השליכה אותו לשירותים, שהאב והאם אכלו אותו... -- כל אותם דברים שקוראים כאגדות ושילדים חושבים עליהם. על המציאות להישאר בתחום מילותיה של המציאות -- כלומר בתחום ההתנסות בדברים -- ועליה להיאמר בפשטות גמורה. ההורים חושבים שהילד יסבול מהתמודדות עם המוות. בוודאי! מאוחר יותר! אך הילדה הזאת סבלה מהתמודדות עם אירוע חריג, והחריג הזה היה עלול להשליך אותה לתוך אמונות מאגיות שהיא לא היתה נחלצת מהן.
[...]

פרנסואז דולטו, כשילד בא לעולם, הוצ' תולעת ספרים, עמ' 143.
(אסופה של שיחות רדיו יומיות שניהלה הרופאה והפסיכואנליטיקאית פרנסואז דולטו עם מאזינים הורים שפנו אליה בשאלות בנושא גידול ילדים, אי שם בשנות השבעים)

_המטפלת הזוגית שלנו אמרה שאנחנו חייבים להרשות לעצמנו להתחבר לכאב, לאובדן.
לא להתמכר לשגרה.
אז אני מתחברת
והכאב הוא עצום... חשבתי שעברתי אותו אבל הוא היה נוכח כל הזמן. ואני נותנת מקום לתחושת האובדן ומרשה לעצמי מה היה קורה אילו היה לי עכשיו תינוק בן חודשיים. וכמה זה עצוב שהתינוק שלי לא זכה לראות את העולם הזה. וזה כל כך כואב ועצוב._

לפעמים יש פחד עצום להעיז לגעת בכאב הזה מרוב שהוא עצום וגדול וסופי כל-כך. בחוויה האישית שלי, הכאב הזה, לאט לאט, הציף הרבה כאבים שנהגתי להדחיק ודרך ההסכמה שלי לגעת בו התחלתי תקופה ארוכה וממושכת של מין ניקוי שכבתי, הדרגתי של עוד ועוד קליפות שעוטפות לי את הלב והנשמה...

קבלתי את הקצב האישי שלך ושלכם, הזמן יחד עם המוכנות שלנו לגעת בכאב הזה, יכולים לעזור לנפש הפצועה להתחזק

תודה לכולן.
מארז אהבה - המובאות שהבאת רק מחזקות אותי בכך שאני אומרת לבתי את האמת ולא מייפה את המציאות ומנסה להסתיר. אם כל הכאב שבכך. אי ידיעת האמת אינה מגנה על ילדינו לטווח רחוק אלא להיפך.
היום יום הולדת משפחתי לילדה.פעם ראשונה שאנחנו מארחים מאז...
ההכנות בעיצומן.

נכון, הכאב הוא עצום אבל הסתרתו והסתרת האמת מזיקות עוד יותר. לכן נתליתי באילנות גבוהים (אגב, זה ספר מקסים).
מזל טוב לכם, וכוח לשמוח.

היום יום הולדת משפחתי לילדה
מזל טוב

קוראת בהתרגשות...
חיזקי ואימצי,
ימים טובים יבואו@}

היה יום הולדת שמח ומתוקתק. עבדנו קשה על החגיגה והיא הייתה אכן נחמדת.
האימג' שיש לי בראש כל הזמן הוא של ילדה בת 3 עם תחתונים, צמה אחת קלועה וצמה אחת פרומה, רצה על הדשא וקופצת "בטן" לתוך בריכה מתנפחת שבה כבר משתכשכים שני בני דודים ורק במקרה היא איכשהו מתחמקת מהמכות שהם מעיפים אחד לשני, בלי שום קשר אליה. והיא זורחת משמחה. שלא לדבר על בנות הדוד המתוקות ואיך שהן שיחקו יפה ביחד (בלי מכות). והשמחה על החתלתול. תענוג...

תודה לכל מי שמחזקת אותי. זה באמת מחזק! ותודה גם לאלה שקוראות פה בשקט.

קוראת אותך ובוכה

קוראת אותך ובוכה מההתחלה, והלב פשוט כואב. אין מילים.
ובאותו הזמן, מתפעלת מתעצומות הנפש המאפשרות יום הולדת שמח ומתוקתק_ ואפילו הבזקים של _תענוג...

היא כלכך חכמה ורגישה הילדה הזאת_ ... _והיא זורחת משמחה.
וגם נפעמת מהיכולת של הקטנטנה הזאת לחוות את הכל, עד הסוף, על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק ולהמשיך לחיות. מעורר השראה. המון מזל טוב ליומולדת!

תודה לכל מי שקוראת אותי וחושבת עליי.
נפעמת מהיכולת של הקטנטנה הזאת לחוות את הכל, עד הסוף, על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק ולהמשיך לחיות. מעורר השראה.
גם אני. תודה לך מרפסת ולימונדה.
אתמול הייתי אצל קופרמינץ (תודה לך מיכל שץ)
בשורה התחתונה הוא מחזק את ההמלצה שבהריון הבא אצטרך להזריק כל יום קלקסן. איזה כיף! (ציניות)
ברגע זה קיבלתי הודעה שלאח שלי נולדה תינוקת. ווהו! איזו טלטלה... מרגישה שעמוק בפנים אני שמחה, אבל קשה לי לשמוח גם מבחוץ. לא יודעת איך להגדיר.

ולעניין אחר -
הבנתי שכשמבקשים פה בקשה היא מתמלאת,
אז אני מבקשת מהיקום
למצוא עבודה מעניינת, מתאימה ושתפרנס אותי ואת משפחתי בכבוד.
אני אשמח אם תוכלו לעזור לי, כל אחד על פי השקפתו ואמונתו. אוטוטו מסתיימת חופשת הלידה ואני כלכך לא רוצה לחזור למקום העבודה הקודם.

תודה!!!!

שליחה על ידי אישה* » 15 יוני 2009, 10:57

אני אשמח אם תוכלו לעזור לי,
נשמח. באיזה תחום/ים? באיזה אזור בארץ? איזו מישרה - מלאה?חלקית?

הי אישה,
תודה על הנכונות.
מהבחינה הפרקטית אני כרגע "דואגת לעצמי"
התכוונתי שמי שיכולה שתתפלל/תבקש/ תחשוב מחשבות חיוביות בעניין ה"מציאת עבודה מעניינת מספקת ומתגמלת לשיבולת"
תודה

ותודה גם לאלה שקוראות פה בשקט.
אני מאילו.
אבל אני עוקבת כל הזמן.
ואני בטוחה שהעבודה שאת מחפשת נמצאת ממש ממש קרוב, עוד קצת סבלנות...

בתך באמת מהווה השראה (גם עבורי).
אני רוצה לאחל לך הרבה טוב בימים אילו, בהירות ושקט והתגלות של יופי ואהבה.

אני רוצה לאחל לך הרבה טוב בימים אילו, בהירות ושקט והתגלות של יופי ואהבה.

חושבת עליך רבות ועל האתגרים שהחיים מזמנים לך בתקופה זו,
איזה טלטלות

מאחלת לך בכול ליבי וכוחות הטוב והנפש שבי, שתמצאי עבודה כלבבך, מעניינת ומספקת

תודה!!!

קוראת כל הזמן.
מצטרפת לאיחולים למציאת עבודה.
אגב, לעניין החתלתול והפיצוי - גם אצלנו היו כל מיני דברים כאלה. קיבלנו אותם בהבנה כחלק מהתהליך, זה לא נראה לי משהו שלילי.
גם עצמנו פיצינו בכל מיני "שטויות" וגם את הקטנה הגדולה שלנו...

תודה מיכל, מי כמוך יודעת..
כן, אני חושבת שאני חושבת שפיצוי זה בסדר, אבל זה כל כך עצוב ועלוב.
סליחה על הניסוח.

שולחת חיבוק וחיוך, שיהיו לך את שניהם.
ומצטרפת לאיחולים למציאת עבודה חדשה ומספקת.

תודה רוני ושו"ת וגם כל מי שלא כתבתי לה באופן אישי, וכל מי שקוראת כאן...
הימים האחרונים עוברים עליי ועל הקטנה לא משהו. אצלנו זה נקרא מצב רוח מלוח.
בכל אופן, מאחר ואני אוי אני אמא מזניחה, אין לי מחברת "חוכמות" שלה, אז אני ארשום פה שתיים לפני שאשכח:
"אמא, אני לא דורכת על הזכוכיה" (תרגום: זכוכיה היא צורת היחיד של זכוכיות כמובן)
"אמא, מאיפה בא החשמל?" (אפרופו הדיון על שאלות של ילדים בדף אחר, לא זוכרת איזה)
"אהמ...החשמל זורם בקיר וכשמחברים את החוט לשקע הוא מתחבר לחשמל"
"כן, אבל איפה הוא גר? איפה גר החשמל? איפה הבית שלו?"
"אהמ... אולי נשאל את אבא כשהוא יחזור מהעבודה, אני לא כ"כ מבינה בזה"
5 שניות פאוזה
"אמא, איפה גר החשמל?"
וחוזר חלילה...
כשאבא חזר מהעבודה הוא אמר "החשמל לא גר בשום מקום, הוא רק נוסע כי הוא מהווה הפרש של מטענים" או משהו כזה. עכשיו הכל ברור לא?
אז למה השאלה הבאה היא
"אבא, איפה גר החשמל?"

שלושה חודשים אחרי -
נגמרה לי חופשת הלידה אבל לא חזרתי לעבוד בעבודה הקודמת וגם עוד לא מצאתי עבודה.
עודף משקל של 12 ק"ג לפחות (תלוי מה נקודת הייחוס) וזה כפי שאתם יכולים לתאר מ ב א ס
היום בישלתי בפעם הראשונה שזה ממש נחמד
חוץ מזה הולכים לייעוץ זוגי ביחד, ולפאולה לחוד, פעם בשבוע
וגם הקטנה גדולה שלי צריכה לעבור ניתוח קטנטן כנראה.
יהיה בסדר.
ואני בטח תיכף אמצא עבודה ממש טובה...
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר לא?

גם אני כאן מקשיבה

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר לא?
לגמרי.

תודה

החשמל לא גר בשום מקום, הוא רק נוסע (-:
מאחלת לך שגופך ונפשך יטענו באנרגיה,
חיזקי ואימצי@}

מאחלת לך שגופך ונפשך יטענו באנרגיה,
תודה,
המשפט הזה הביא אותי לדמעות.

גם אני כאן, עוקבת.
שולחת כוח ונחישות @}

סבא שלי זכרונו לברכה תמיד אמר שכדי לחוות אושר גדול צריך לדעת טעמו של כאב גדול
מאחלת לך רק אושר
קוראת אותך ומחבקת

תודה
לצערי כבר חויתי הרבה כאבים ולשמחתי כבר חויתי גם רגעי אושר גדולים
אפשר שיהיה קצת משעמם?
ולמצוא עבודה?
ושלא נהיה כל הזמן על הקצה מבחינה כלכלית?
תודה!

אמן

יקירה, בקיבוץ גניגר ישנו דוקטור שרון, אני מכירה אותו בתור רופא למבוגרים והוא מאוד נעים, אני מאמינה שגם מקצועי אם כי לשמחתי המפגשים היחידים שלי איתו הם לבדיקות שגרתיות. אני יודעת שהוא רופא ילדים וזה עיקר עיסוקו.
נסי להתקשר למרפאת השיניים של הקיבוץ לשיננית דשה 04-6549105. @}

ממליצה על דר נתן גולדפרב, מומחה לשיניים ילדים, מנהל המחלקה בפוריה. מקבל בבית החולים ובמרפאה פרטית בעפולה.

תודה

נזכרתי היום בשיר שבו עלינו לחופה.
השיר מקורו בדיסק צרוב שפעם לקוח של א' נתן לו, לפני שהתחתנו מן הסתם. הוא (הלקוח) כתב על הדיסק "לשיבולת" למרות שהוא בכלל לא הכיר אותי, ונתן לא' לתת לי אותו. זה היה דיסק יפיפה שפתח לי את הלב לזמרות כמו אלה פיצג'רלד. אחד השירים בו נקרא "What a difference a day makes" והוא שיר מקסים ובחרנו לעלות איתו לחופה בגלל השורה הזו - שמתייחסת לשינוי שיום אחד יכול לחולל. והאמת שלא התעמקתי אף פעם בהמשך המילים של השיר. הוא פשוט שיר מקסים.
בכל אופן אחרי החתונה איבדנו את הדיסק האהוב הזה. וקצת שכחתי ממנו ומהשיר. פתאום היום קראתי על העליה לחופה של אום שלום בבלוג של מי מה ואמרתי לעצמי שבעצם חוץ משורת הכותרת של השיר אני לא יודעת על מה הוא מדבר ואולי אני כמו ההוא שהתחתן עם השיר של לו ריד שבכלל מדבר על הרואין (Such a perfect day).
אז חיפשתי את המילים של השיר ברשת ומצאתי שהמילים שלו כל כך מתאימות ליום חתונה. הנה הן כאן
ובאמצעות יו טיוב מצאתי סופסוף את הביצוע המקסים לשיר הזה של אחת, דינה וושינגטון - הנה
ואני מקדישה את השיר הזה לא' המעולה שלי. אני כל כך אוהבת אותו. היום שבו הכרתי אותו הוא יום ששינה את כל החיים שלי לגמרי לטובה. איך אמרה את זה דינה? What a difference a day makes...

@}

רופאת שיניים נהדרת בכפר יחזקאל.
מאד נעימה ומקצועית:
שמה קרולין: 0528884897
בהצלחה,
לילך

שיבולת, מקסים

וכל מה שבעילום כתבה
וגם אני קוראת מהתחלה ומחזקת אותך באנרגיות

תודה לילך, תודה נטע : )

כלומר

אני באה לקחת את יפיפיה מהגן.
בדיוק אביב, ילדה בחופשת קיץ שעובדת שם, מנקה לה את הפנים אחרי שאכלה לחם עם שוקולד

היא לא ראתה את אביב שבאה מאחוריה, והתעצבנה למגע המגבון בפניה. היא ילדה שלא אוהבת מאוד מגע. רק כשמתאים לה ובצורה שמתאים לה. מגיל אפס, למרות כל הספרים והמאמרים היא ינקה רק בשביל לאכול. מעולם לא נרדמה על השד, מגיל אפס!
היא בוכה ועצבנית.
גלית אומרת לי שהיא לא ישנה בכלל בצהרים.
יפיפיה אומרת שכואבת לה הבטן.
אני שואלת אותה אם היא רוצה שנלך לאכול קרטיב בכלבו או שנלך מיד הביתה. בד"כ היא רוצה תמיד ללכת לכלבו. היום היא רוצה הביתה.
כל הדרך היא מקטרת שכואבת לה הבטן (שזה שם קוד ל... עצב או רצון למגע). אני מחליטה לפרק את הכאב. ושואלת אותה, למה כואבת לך הבטן?
בגלל שאת עייפה?
לא
אחד הילדים אמר לך משהו? לא
אולי אחד הילדים הרביץ לך? לא.
זאת אביב. היא עשתה לי ככה בפנים.
אני מבינה זה באמת לא נעים.
כן היא עשתה לי ככה בפנים
כן בובי, היא רצתה רק לנקות אותם
כן אבל היא עשתה לי ככה
וזה לא היה לך נעים נכון?
כן
את חושבת שאביב רצתה לעשות לך לא נעים?
לא
אביב רק רצתה שהפנים שלך יהיו נקיות. היא מאוד אוהבת אותך ולא רצתה לעשות לך לא נעים. היא רצתה שתהיי נקיה לפני שאמא באה לקחת אותך, את יכולה להבין את זה?
כן
את אוהבת את אביב?
כן
כואבת לך הבטן?
כבר לא

זה נשמע כמו כלום, אבל אני גאה בי ובה שפירקנו את הסיטואציה והבנו למה "כואבת הבטן". אני חושבת שמצד אחד נתתי לה את המקום לכעוס להתעצבן ולהיות כאובה ולא ביטלתי את הרגשות שלה. ומצד שני הסברתי לה את הצד השני. אני חושבת שהיא הבינה שאביב לא התכוונה להרע לה. (השמות בדויים כמובן)
תודה לך בתי.

איזו מתוקה @}

וואו, זומנתי לראיון עבודה למקום שנשמע על פניו כמושלם מבחינתי, ועבורו אני לא אובר (קוואליפייד) ולא אנדר. בדיוק במידה. וגם התחום מעניין אותי מאוד.
אני כלכך רוצה לעבוד שם!
חייבת להצליח בראיון עבודה הזה. אנחנו כבר בשפל המדרגה הכלכלית. ואני לא רוצה להתפשר על תפקיד שהוא מתחת ליכולותיי כמו שעשיתי בקדנציה הקודמת שלי, אבל אין לי את מרחב הנשימה ולכן נורא רוצה את התפקיד הזה, מה גם שנשמע שהוא תפור למידותי...
בבקשה החזיקו לי אצבעות ביום חמישי הקרוב ב-10:30 בבוקר.

בבקשה החזיקו לי אצבעות ביום חמישי הקרוב ב-10:30 בבוקר
בהצלחה!!!

מצטערת על הניסוח הלקוי, קצת מתרגשת, גם מסיבות אחרות.
עד עכשיו היו לי כבר כמה ראיונות עבודה, חלק לעבודות שעבורן אני אובר קווליפייד, ולכן לא התקבלתי/לא רציתי לעבוד. פעם אחת לחברת כ"א שמתמחה בתחום שלי, ופעמיים בחברות עצמן. ראיונות בהם קיבלתי תשובה שלילית

יש בי משהו שלא עובר ראיונות עבודה בזמן האחרון...
אם יש למישהם איזה טיפ בשבילי, או אימון מהיר ליום חמישי אני אשמח
הבעיות שלי:
התרגשות יתר
כרגע אני 12 ק"ג מעל הרגיל שלי ולכן דימוי עצמי נמוך (רדוד ככל שזה ישמע)
חוסר בטחון עצמי או לפחות הפגנת חוסר בטחון עצמי
חוסר באסרטיביות

יתרונות שלי
תפיסה ויכולת למידה מהירה
אינטיליגנציה
לא נלחצת בקלות (בעבודה, לא בראיון)

מזמינה אתכן לעזור...
או סתם להקשיב ולהחזיק אצבעות

המרגיעון אומר: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום. וואלה

מחזיקה אצבעות

מחזיקה אצבעות
גם כאן

הי שיבולת,
אני יועצת קרירה, אשמח להתנדב להכין אותך לראיון.
נמצאת בחו"ל אבל אפשר סקייפ:

(בבקשה תמחקי אחרי שאת קוראת)

פלוני אלמונית - תודה זה ממש מרגש
באיזה שעות את פעילה?

אחזיק גם אחזיק.
קשה לתת את זה כטיפ (אני די טובה בראיונות עבודה, רק אחרי כמה חודשים המעסיקים שלי תמיד קצת התחרטו שלקחו אותי לעבודה ואחרי עוד איזו תקופה כבר הראו לי את הדלת. כך היה תמיד כשהייתי שכירה), אבל לפי דעתי מה שחשוב זה להקרין התלהבות.
מזדהה מאוד גם עם היחס ההפוך בין הדימוי העצמי למשקל. השאלה אם אפשר, נגיד, לא לדבר על זה או להזכיר את זה או להתייחס לזה בכלל. ביג דיל, אז את קצת שמנה עכשיו. יעבור. הרי בתוך כל אדם שמן מסתתר אדם רזה ויפה.

הי שיבולת,
את מוזמנת לנסות בסקייפ מתי שמזדמן לך או שפשוט
שילחי לי מייל לשם המשתמש שנתתי לך gmail.com @
עם המספר שלך ואני אתקשר (אני בארה"ב בחוף המזרחי).

הי מארז ופלונית, תודה.
פלוני אלמונית - אני אנסה ליצור איתך קשר מתי שאוכל.
תודה שוב

מארז - פעם גם אני הצלחתי תמיד בראיונות עבודה, אבל איכשהו עבר לי. התלהבות זה דווקא משהו שלא חשבתי שחסר לי (אבל זה לא אומר שהוא לא)
ובקשר למשקל, הדימוי שלי על עצמי הוא באמת של רזה, עד שאני מסתכלת במראה, או גרוע מכך, בתמונות, או ששואלים אותי אם אני בהריון

חברה שלי אמרה, שהסיבה הכי גדולה לכך שרצתה להיכנס להריון השלישי שלה, זה שכשישאלו אותה אם היא בהריון היא תוכל סופסופ להגיד כן ... כך שצרת רבים נחמת טפשים וכו'

סתם טיפים:

לדעת בוודאות שיש שם עבודה שמתאימה לך בדיוק.
אם עדיין לא הגיעה עבודה מתאימה- זה כי עדיין לא הגיע זמנה. או שהיא עוד לא פנוייה או שאת עוד לא מוכנה.
עצם העובדה שאת הולכת לראיונות, מקדמת אותך לכיוון שאת רוצה. זהו מסר ליקום: אני כאן ואני רצינית... יאללללה.
לפני הראיון לבחור 5 תכונות שאת רוצה להיות בראיון ( נינוחה, אסרטיווית, חכמה, מהירת תפיסה.... כל דבר שעולה ונראה רלוונטי)
להתייחס לכל התהליך כמו אל הרפתקה. להשתמש בהומור (גם שחור אם צריך), בשנינות, בסקרנות ובפליאה.

גילוי נאות: אני מכירה את הטיפים הללו מתקופת חיפושי אחר בן זוג אבל נראה לי שהם יכולים להיות רלוונטים גם למציאת עבודה.

הי ב עילום
העצות שלך ממש חכמות ומתיישבות לי בול
תודה!

כתבת שהשתמשת בהם בחיפושים אחרי בן זוג
אני מרגישה כל כך בת מזל שמצאתי את בן זוגי. עד אז היו לי הרבה בחורים... אבל שום דבר לא החזיק, לא היה יציב, לא היה טוב ובריא. אני לפעמים מסתכלת בפליאה על הזוגיות שלנו. איך זה קרה לי? לפי התסריטים שהיו לי בראש הייתי אמורה להיות האחרונה שזה יצליח לה... אני יודעת, הסתכלות מפגרת. אבל נגיד מכל הבנות כתה שלי (מי אמר דפקט קיבוצי ולא קיבל) אני הראשונה שהתחתנה ושילדה... רק הקריירה קצת תקועה אפעס. לא יודעת למה אני כותבת את זה ומה הסאבטקסט של זה. אבל זה מה שאני מרגישה.
הקטע עם הזוגיות שלי, שדווקא שהרגשתי רוויה, והחלטתי שטוב לי לבד, והייתי די לבד איזה חצי שנה והיה לי טוב ולא "חיפשתי" דוקא אז מצאתי, ועוד זכיתי לחיזורים של מאהב מיתולוגי מהעבר.
אני מנסה להקביל את זה לחיפוש עבודה, אבל כלכך הרבה פעמים כבר התייאשתי והפסקתי לחפש ולא קרה כלום, כך שאני די בטוחה שמה שקרה לי עם א' הוא נס חד פעמי (חד נס

) ולא מתכון להצלחה.
די, שקט (קול פנימי)
בכל אופן תודה

קשה לי לקרא את השרשור הזה.
עברתי את החויה הנוראה הזאת לפני חדשיים, בעצמי.
העובר שלי מת מהסתבכות חבל הטבור (שני קשרים) בשבוע 40+5. עברתי לידה איומה. קשה. זוועתית. נשארתי אבל בחיים.
אני בדיפרסיה קשה מאז. אני בתוך בועה שחורה. וגם אין לי כמעט עזרה. חשבתי שהריון חדש יציל אותי, כזאת אני, התחלה חדשה וכו' ולא לראות סביבי רק תינוקות ונשים בהריון.
אבל בגלל הדכאון, אני חושבת שהמחזוריות שלי משתנה. גם הדימום לא פוסק וזה בעייתי כי אני שומרת טהרת המשפחה. אני מאמינה בזה. אני באמת רוצה לצאת מזה, לחיות מחדש ולמצא שמחה, אבל קשה לי למצא אותה. לא מענינים אותי דברים שענינו בעבר, ורק התינוק חסר לי עד אויר לנשימה. עד מחנק. (למרות שיש לי ילדים בריאים בבית)
יש לכם עצה, אולי? הלואי.

הי לונדונית, וואו. אני איתך עם הכאב שלך.
העצה שלי היא לטפל בעצמך, בכל דרך שאת מאמינה בה/ נראית לך - יוגה, טיפול פסיכותראפי, דיקור, שיטת פאולה, התייעצות עם רב/רבנית.
אני אומר לך בעדינות, שלדעתי כדאי להמתין קצת לפני שנכנסים להריון. אני אומרת את זה למרות שגם אני מרגישה רצון שאי אפשר להסביר אותו בכלל להחזיק תינוק על הידיים. כלומר תינוק שלי. אבל... זה לא פייר כלפיו, כלפי התינוק החדש. אני מקווה שאני מובנת, אני לא רוצה להכביר במילים כדי לא לפגוע במקום הלא נכון. מעבר לכך שהגוף שלך צריך לנוח ולהתחזק, גם הנפש שלך זקוקה לעבור תהליך של אבל. אני היום בטיפול פסיכותראפי (יחד עם בן זוגי). דרך הטיפול אני לומדת להבין כמה חשוב לחוות את הכאב ואת תהליך האבל לפני הריון חדש נוסף.
מאחלת לך כל טוב.
כואבת איתך.
מקשיבה לך.
שיבולת

הייתי היום בראיון העבודה.
יצאתי בהרגשה טובה.
תודה לכל מי שעזר, לכל מי שהחזיק לי אצבעות.
אעדכן בהמשך...

תודה, שיבולת, על ההתייחסות וההשתתפות, זו הפעם הראשונה שנפתחתי למישהו מבחוץ.
אין לי הרבה עזרה מקצועית כי אני לא בארץ כרגע.
הגישה שלך כלפי התינוק החדש מקובלת עלי וכבר שמעתי עליה, ולמרות זאת, גם הרופאה שלי הגיעה לתובנה שזה עדיף על מה שאני עוברת. בכל זאת. אלא שאני מתקשה כרגע לבצע את זה בפועל, בגלל הדימומים שלא נפסקים. מבחינה גופנית, אני בסדר, במשקל דוקא ירדתי המון, אולי מחוסר תאבון. אבל מבחינה נפשית, אין מילים להסביר את הקושי. גם השעון הביאולוגי מתקתק... לא להגזים.. (38) ובכל זאת זה קצת מפחיד אותי. שמעתי על נשים שלא הצליחו בגלל הגיל והתקשו להתרפאות בגלל החסרון של התינוק החדש. יש שיטות שאומרות שדוקא זה התרופה הכי טובה, הולכים הלאה עם הפנים קדימה.
כולם מוכיחים אותי שחודשיים זה מספיק זמן לבכי על מה שאבד. ומחזקים אותי גם באמונה שזה לטובתו ולטובתי אם היה לא בריא. (קשרים בחבל הטבור בדרך כלל קורים באמצע ההריון והוא יכל להפגע מוחית הרבה לפני הלידה, כך שאם בכל זאת הייתי יולדת אותו הוא היה פגוע וכו'... וכו'...) קשה לי להאמין להסברים האלו. מבחינתי הוא היה חי, ובעט, והרגשתי בו המון, וחיכיתי לו נוראות, וזה קשה לאבד אותו.
באמת, אני מבולבלת, ומתקשה להמשיך בחיים רגילים. קשה לי עם השגרה, וקשה לי עם דברים שאהבתי עד היום. סדר ונקיון וכו' וכו'.
עזר לי מאוד לקרא עליך ולחוות אתך גם, זה מחזק משום מה, שזה קורה ואנשים ממשיכים לחיות, ומתעודדים. ואם השיתוף הזה עוזר אז המון תודה.
בינתיים.

הי לונדונית,
אני שמחה שאת מוצאת כאן איזו שהיא נחמה. אני יכולה להגיד לך שלפני חודשיים (כשהייתי כמוך, חודשיים אחרי) היו גם לי ימים שהרגשתי שאני לא יכולה להכיל את העצב, הצער, הכעס וכו'. ניסיתי אז לא להרגיש את הכאב, אבל אני מבינה שזה דווקא טוב. לחוות את הכאב. בטיפול שאנו עוברים עכשיו, עולים אצל שנינו כאבים ישנים, שלא נחוו עד הסוף, והודחקו. לפי המטפלת שלנו, וגם לפי ההגיון והקומון סנס שלי, זה יותר גרוע. אני כותבת ומוחקת כי סה"כ אני לא אשת מקצוע ולא רוצה לתת עצות לא מדוייקות.
מה שאני מנסה להגיד לך זה שזה בסדר שאת חווה את כאבך. זה כאב אמיתי ומוצדק.
אני חושבת שבכל זאת את צריכה לחפש איזשהיא תמיכה מקצועית, אולי דרך הקהילה הישראלית/ יהודית, אולי טלפונית עם ישראל?
אני בהתחלה ידעתי שאני צריכה תמיכה אבל לא ידעתי איך, אפילו שאני בארץ, למי לפנות, לאן כדאי וכו'. עד שגיסתי לא יצרה קשר עם המקומות המתאימים הייתי תקועה למרות שידעתי שאני צריכה ורוצה טיפול. מה שאני מנסה לומר שגם כשיודעים ומוכנים לקבל טיפול לא תמיד קל למצוא איך, איפה, לאן. אולי זאת העזרה שאת צריכה - להיעזר במישהו מקומי שיוכל להפנות אותך למקום המתאים.
מקווה שאני מובנת...
שיבולת

הבת של אחי, האחיינית שלי, בבית חולים כבר חמישה ימים. היא בת שישה שבועות, לא יודעים בדיוק מה יש לה. היא לא מפסיקה לשלשל!
עבר עליי שבוע מטורף, בין הבית שלי לבי"ח. לא רוצה לחשוף יותר מדי כי זאת לא המשפחה הגרעינית שלי.
אני מבקשת ממי שיכול:
בבקשה תדליקו לה נר, לתינוקת הקטנטונת, שתבריא במהרה, ותחזור הביתה.
שהיא תמשיך לינוק ותפסיק לרדת במשקל כדי שלא יצטרכו לתת לה הזנה מהוריד.
אמן

מדליקה לה נר

_הייתי היום בראיון העבודה.
יצאתי בהרגשה טובה._

וללונדונית:

קודם כל

גדול
גם השעון הביאולוגי מתקתק... לא להגזים.. (38) ובכל זאת זה קצת מפחיד אותי. שמעתי על נשים שלא הצליחו בגלל הגיל והתקשו להתרפאות בגלל החסרון של התינוק החדש

בזמן האבל (וחודשיים זה עדיין טרי נורא) את זקוקה לכל הכוחות שלך. הנפשיים, הרוחניים, הרגשיים והגופניים.

תשתמשי עכשיו בכוחות שלך לחזק את עצמך ולהתאבל... כל הלחץ על ההריון הבא מחליש מאד.
כשיגע הזמן הנכון- זה יהיה ממקום שקט ופנוי יותר.

וזה יגיע....

חוץ מזה מצטרפת להמלצה של שיבולת- חפשי עזרה מקצועית באיזה כיוון שמתאים לך. במיוחד אם את ללא תמיכת המשפחה בארץ...

המון תודות לתגובות.
יש לי איזה אובססיה לגבי הריון. זה אפילו מוזר. כי הרי חויתי הריון שלם ולידה קשה מאוד, ובכל זאת. אין לי מושג למה זה קורה. אולי הדימומים הם אלו שמעלים את רמת ההורמונים והמצב רוח ואז הכל בלי שליטה.
גם הקושי של החלל הריק והצורך למלאות אותו.
גם אין לי את היכולת הנפשית לחזור לשיגרה, זה מוזר לי, כאילו שסגרתי דף על החיים והמשכתי הלאה, כאילו זה אסור. וזה קשה. מאישה מאוד מאוד עסוקה וחולת נקיון ופרפרקציוניסטית כאילו נהייתי מישהי אחרת. והדאגה לילדים האחרים מעורבת רגשות, מצד אחד אני אוהבת אותם מכל דבר ודואגת להם ולצרכיהם הייתי אומרת אפילו בגבורה לפעמים. ומשמשת כפסיכולוגית שלהם ותומכת ומעודדת אותם, ומצד שני קשה לי לשחק איתם או סתם להנות בחברתם. גם הדרישה שלהם המוגזמת לתינוק קשה לי.
אז מה בעצם יכול להיות יותר רלוונטי מתינוק חדש? כשאני ישירה עם עצמי אני מרגישה פנויה רגשית לענין הזה, רק שזה לא הולך... והלחץ רק עושה רע יותר.
מבחינה נפשית העצה היחידה שקבלתי כאן, היא נטילת כדורים. אין כאן הרבה מקום לטיפולים פסיכולוגיים וכהנה. הרופאה פשוט ממליצה על כדורי שינה, כדורים נגד דאון. וזה מאוד מפחיד אותי.
מקוה שיהיה יותר טוב.
בינתיים, תודה שהקשבתם.

שלום לונדונית,

איזו חוויה קשה עברת ואת עדין עוברת. אני כל כך מאחלת לך שתצליחי לצוף מעל הכאב ותרגישי יותר טוב. את רק חודשיים אחרי...החוויה עוד טריה, החסר גדול ומורגש, והאכזבה והעצב. זה טבעי מאד. אני ממליצה על טיפול הומאופטי שיעזור לך להתחזק ולמצוא כיוון לרפואת הנפש וגם הגוף, גם כהכנה לקראת ההריון הבא . דרך אגב, באמת יש כל מיני גישות לגבי הריון אחרי אובדן. אני מכירה מישהי שמיד אחרי האובדן הרתה שוב, אני, לעומת זאת, חיכיתי שנתיים בכוונה.

יש בפורום "אבדן הריון-תמיכה" באתר "תפוז" מישהי בכינוי "נאשא". היא גרה בלונדון לפני כמה שנים, ואולי עדין גרה שם. גם היא חוותה אובדן (קצת שונה, איבדה את התינוק בלידה), והיא מאד נחמדה. אני מציעה לך לפנות אליה במסר ולשאול בעצתה. אולי היא מכירה אנשים שגרים בלונדונים שיכולים לעזטר לך, אולי היא מכירה מסגרות לתמיכה.

מקשיבה לך.

נמרה.

תודה לכולכן.
זה אולי מרגיע שיש אנשים שחוו חויה דומה ומבינים ומרגישים, כאילו את לא לבד, זה קורה, אנשים עוברים את זה וממשיכים הלאה, לחיות.
משום מה, כשבאים ואומרים לי שמישהי קברה תינוקת בת ארבעה חדשים שהסתבכה עם חמצן ומהלידה לא היתה בסדר, ורוצים שאתנחם, זה לא מנחם!!!! אני כל כך כואבת את האסון הפרטי של ההיא. אני יכולה לבכות עבורה שעות. אני ממששת את הכאב. אני אולי גם מבינה בהגיון שאסונה אולי קשה משלי כי היתה לה תקווה כלשהי. אבל אין זאת נחמה.
ים של כאב, גם לה גם לי. גם לזאת שאבדה ילדה בת שלוש בתאונה.
כן מעודד לשמוע על כאלו שעברו, והמשיכו, ומצאו סוכריות בהמשך הדרך. הלואי עלי, בבקשה אלוקים, תן סוכריה קטנה, משהו להאחז בו, להתעודד, לדעת שיש חיים אחריי.... להנות מהתינוקת בת השלוש שלי, ומהילדון בן החמש. הם פשוט זהב טהור. אבל משום מה כשאני מטפלת בהם, אני נזכרת באחד שלא זכה.
בענין הלונדוניות, אני די מיואשת, משום מה לא מתחברת לסביבה. אבל תמיכה ענקית יש לי בתוך המשפחה שלי, בעלי.
בענין הריון חדש, אני אובססיבית, כמו שאמרתי, וכל מכשול בדרך מוריד אותי מדעתי, זה מטורף. גם גופנית קל לי לשאת הריונות.
אסיים בהמון תקוה. ובתודה על ההקשבה.