לידת ליליה בלוג בדיליי

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידת פג}

כמעט שנה אחרי. שנה פחות 3 ימים. בזמן הזה כבר הייתי עם צירים, כמעט בבית חולים. אני רוצה לכתוב לך, קטנתי האהובה, כדי להכנס ליום הזה שנולדת נקייה. בלי הכאב והחמיצות שמלווים אותי יום יום מאז אותו יום שהיה אמור להיות שמח, יום הלידה שלך. היום הכל בסדר, אני רואה אותך זוחלת בחצר עם הכובע הורוד שלך, מחפשת אגוזים, ישנה לידי בשלווה, יונקת, ואני מאושרת שאת איתי עכשיו, אך רחמי נחמץ מהטראומה שעברנו שתינו, מהמרחק שחווינו אחת מהשניה במשך השבועיים הראשונים לחייך. קיוויתי לכתוב בלי לבכות הפעם, אך הדמעות כבר עכשיו עולות אצלי.

אתחיל מהתחלה. כמה ימים לפני הלידה נסענו אני ואישי, אני זוכרת את הירידה ממעלה טבעון לקרית חרושת, כשאמרתי לו שיש לי צירים חלשים, אבל כאלו שיובילו ללידה. כבר כמה שבועות הייתה לי תחושה שאת רוצה לצאת החוצה וניהלתי איתך משא ומתן על תאריך היעד. היה לי ברור שליוני (תל"מ - 22.6) את לא תצליחי להגיע. היה אמור להיות לי טיפול ב- 19:00 בערב, וטילפנתי למורה שלי לשאול אם זה אתי לבטל טיפול חצי שעה לפני, והמורה שלי אמרה שזה הרבה פחות אתי ללדת בטיפול........... התקשרתי לחברה שלי, שהיתה אמורה ללוות אותי ללידה והיא מייד החליטה להגיע אלי, למרות שידעתי שהתהליך ייקח עוד כמה ימים. לא רציתי להתקשר למיילדת שלי. תכננו ללדת בבית. הלידה הקודמת שלי היתה בבית ומאוד קלה, והאמנו שהלידה הזאת תהיה אפילו יותר מדהימה. רצינו שהמיילדת תשב במטבח עם המלווה ותשתה קפה בזמן שאנחנו ואחיך הגדול נלד בשלווה בסלון. האכזבה היתה גדולה, ולא יכלתי להודות בה בפני המיילדת.
בלילה החלטנו שלמחרת אני אסע למרפאה לבדוק אם הכל בסדר. אם כן - אחזור הביתה ואחכה עד ללידה. היה חשש שאני לא אגיע לסוף ההריון והרופא שלי ביקש ממני להכנס למרפאה לסיכון גבוה, הרגשתי שאני לא צריכה מרפאה כדי שיגידו לי אם הכל תקין עם התינוקת שלי.
בבוקר נסעתי למרפאה עם החברה-מלווה. מה שחששתי ממנו מכל התאמת - הקטנה שלי לא גדלה. היא מאוד קטנה, וכבר כמה שבועות לא מתפתחת. עשו לי מוניטור שלא הראה צירים, אבל רופא שבדק אותי הסתכל בי בחוסר אמון ואמר :"יש לך ציר!" (באמת? ולמה הגעתי לפה בשבוע 34?!). התבקשתי לחזור הביתה ולהגיע לבי"ח למחרת במידה והצירים ממשיכים. בשלב זה עירבתי את המיילדת, והיא הציעה להעזר בצמחים והומאופטיה. דיברתי עם ההומאופטוית שלי, והיא אמרה לי לקחת את הרמדי שלי, אם הלידה צריכה להיות - היא תקדם אותה, ואם לא - היא תעצור את התהליך. לא רציתי לקחת צמחים כי לא ידעתי אם לקדם או לעצור. רציתי לתת לך להחליט.
היינו בבית, משפחתי הקטנטנה והחברה, ראינו אורוויזיון, הצירים המשיכו, קטנים וקבועים.
למחרת נסענו אני ואישי לבית חולים. עוד הספקתי לקחת את קטיני מהגן, לאכול אצל אמא שלי ולקנות את התרופה ההומיאופטית שלי. הגעתי לבית חולים עם תיק צד בלבד. לא חלמתי להשאר שם.
בבית חולים המוניטור הראה צירים, בדיקה הראתה פתיחה של 1.5, והאולטרסאוד הראה שלא היתה טעות במרפאה, קטנתי שלי לא מתפתחת. היה יום חמישי בערב, אחרי שהצוות הבכיר הלך הביתה, ורופאה שכיניתי אותה ביני לבין עצמי "נאצית" רבה איתי למה הגעתי לשם אם אני לא נותנת להם לעזור לי (סרבתי בתוקף לאינפוזיה, כי שתתיתי המון). למען הסדר הטוב, וכדי שלא יפתחו עויינות נגדי אם ייצא לי ללדת שם הסכמתי לאינפוזיה (שפוצצה לי וריד) והסכמתי לקבל כדור לעצירת הצירים. הפתיחה התקדמה , וידעתי שאם הכוונה ללידה, היא תקרה למרות הכדור. חשבנו שאנחנו הולכים ללדת. ביקשנו מאחותי שתביא לי דברים, שכבנו מחובקים יחד על המיטה, בכינו, שרנו לך והזמנו אותך. רציתי לשדר לך שזה בסדר שאת באה בזמן שלך, שנתגבר על זה ביחד, שאני לא מאוכזבת אלא שמחה לקראתך. שיחררתי את לידת הבית המתוכננת, הבנתי שבמצב הקיים אני מרגישה הכי בטוחה במקום שאני נמצאת.
לקראת בוקר, כשהפתיחה לא התקדמה, העלו אותי למחלקה. "ביליתי" סופשבוע במחלקת "סיכון גבוה" עם הריוניות נוספות, וגם כאלו שכבר ילדו, הפכתי היועצת לענינים טבעיים, ועזרתי בהנקה. אכלתי טוב, נחתי והתגעגעתי עד כדי בכי לקטנטניני, שלא הבין מה קרה לאמא. בשבת בבוקר אמרו לי שאם לא ממשיך להתקדם ביום ראשון אני הולכת הביתה. הייתי מאושרת, דיברתי עם המיילדת, שאני ממשיכה עם רעיון לידת הבית, נשבעתי לעצמי שלא אקום מהמיטה, עד שיגיע השבוע שבו כבר תוכלי לצאת, ארגנתי הסעה לבוקר, הכל נראה חיובי. הצירים המשיכו, מידי פעם העירו אותי מהשינה, אבל העיקר שאני הולכת הביתה.
יום ראשון בבוקר הגיע הצוות הבכיר, רופא "סבאל'ה" בדק אותי ואמר שנראה לו שהתינוקת שלי לפחות שני קילו. הוא עשה איתי "עסקה" - אם היא שני קילו - אני הולכת הביתה, אם פחות - לחדר לידה. הגעתי למומחה אולטרסאוד, מתפללת לנס. אך ההבחנה נשארה בעינה - את עדיין פיצפונת,והפעם גם מי שפיר במיעוט, חבל הטבור כבר לא כל כך.ואת רוצה לצאת, לא טוב לך אצל אמא בבטן. ההריון הזה היה לי כל כך טוב - למדתי, לימדתי, טיפלתי, רקדתי, הייתי יפה, התפתחתי. האם לא נשאר לך מקום לעצמך, קטנתי? שוב אני בוכה.
בארוחת צהריים כבר הבנתי שאני הולכת ללידה בבית חולים, פגיה. התייעצתי עם המיילדת האם כדאי לנסות זרוז טבעי. היא אמרה שאני רק אריח פיטוצין וכבר אלד. ה"סבאל'ה" מגיע אחרי האוכל ורוצה עכשיו לרדת לחדר לידה, לעשות לך טסט - לתת פיטוצין ולראות איך את מרגישה בצירים כדי לדעת כמה זמן יש לנו. בכל מקרה הולכים ללידה. הייתי אופטימית, האמנתי שרק הירידה במדרגות תגרום לך לצאת. התקשרתי לאישי ואמרתי לו מייד לצאת מהעבודה, לקחת מונית ולהגיע (הוא קיבוצניק, לא לוקחים ספיישל, אפילו כשאישתך אוטוטו יולדת, וגנבו לנו את הרכב ביום שישי מליד הבית חולים). החברה- מלווה סיימה בדיוק ללמוד והיתה בדרך אלי, ואני בחדר לידה נלחמת שוב שלא יעשו כלום עד שהאיש מגיע. אמאשלהאיש גם בדרך, כי חשבה לאסוף מהדרך את האיש (עם הנהיגה שלה יכלתי ללדת לפני שהוא היה מגיע

). האיש מגיע, האינפוזיה מוחדרת, הפיטוצין מתחיל לטפטף. החברה-מלווה מגיעה ומתחילה לחיצות שלמדה בדיוק היום. אמאשל מציצה בדלת, שולחת נשיקה ונוסעת לאמא שלי לחכות עם הקטן שלי לבשורה. אני מריחה פיטוצין ולא קורה כלום. אנחנו יושבים בחדר, שומעים מוזיקה, מקשקשים, אני בהתרגשות, אבל שום דבר (לידה) לא קורה. מתקשר אלי פרופסור אחד שאני עובדת איתו ומנסה להיות נורא רצינית אישי עונה לו בשם חיבה שאנחנו קוראים לו בבית ומספר לו שאני בדיוק יולדת. באותו רגע מתחיל לזרום ממני שטף של דם, אבל בכמויות. אני צורחת מבהלה, אישי מנתק את השיחה ורץ בין כל החדרים לקרוא למישהו (בדרך נכנס בטעות לחדר של מישהי שבאמת ילדה). פמלייה שלמה של 3 רופאים ו- 2 מיילדות נכנסו לחדר, אישי שאל אותם אם הם רוצים לשתות משהו, והם מצידם החמיאו לנו על המסלעה שבנינו על שידת בית החולים (לא הבאתי תחתונים להחלפה, אבל הבאתי את כל הקריסטלים שלי). המוניטור לא הראה צירים (עד הלידה המוניטור לא יראה אפילו ציר אחד....), הפתיחה התקדמה בצעדי טיפ-טופ, חצי סנט' בשעה. "סבאל'ה" לא האמין שיש בכלל צירים. ישב ודיבר איתי 10 דקות ולא ראה שום עווית בפנים שלי. החליט שהוא עוזב וביקש שיעדכנו אותו בטלפון. (הסתבר שהיתה עלי ישיבה שלמה). הדימום ממשיך. אני לאט לאט נכנסת לטריפ. צחקתי כאילו עישנתי משהו לפני, וכשלא צחקתי בכיתי והודתי לך על המסע המופלא שאת מעבירה אותי. האנרופינים התפוצצו אצלי בגוף, ככל שהצירים הסתדרו והכאב התגבר שמחתי בכל ציר כי ידעתי שהוא מקדם אותי אליך. דיברתי אליך כל הזמן, קראתי לך אהובה. התחלתי לזוז יותר, בהתחלה בישיבה על זקופה על המיטה שתי רגליים לשני הצדדים ורק הנעתי את האגן, ולאט לאט עברתי לעמידה ולשש. הפתיחה לא התקדמה, התחילו לדבר על פקיעת מים כדי לבדוק אם יש הפרדות שילייה בגלל הדימום החזק. שכבתי על המיטה רועדת בדיון שהתנהל מעלי, והחברה העבירה תמצית אתרית תפוז ביני ובין כל הנוכחים בחדר. ביקשנו שיתנו לנו זמן לחשוב. הציעו גם להפסיק את הטסט, ולהמשיך מחר, אמרו שעברת את המבחן. אמרתי שאין סיכוי שמכאן אני עוברת למחלקה בחזרה. לא, אני הולכת ללדת היום. שאלנו מטוטלת על פקיעת מים. הפיטוצין היה בשיא, הכאב כבר היה חזק מאוד, אבל לפחות קודם "הוכחתי" לרופאים שהדופק בירידה כשאני שוכבת, אז יכלתי לזוז כרצוני.
הרגשתי שלכאב אין רלוונטיות בשבילי. הוא שם ואני מרגישה אותו, אבל אני במקום כל כך גבוה איתך שאני יכולה להמשיך ככה עוד שעות. השעה היתה 20:30, והרגשנו שזה הזמן להתייעץ עם המיילדת. המיילדת אמרה להפסיק הכל, ולנסות כל הלילה הומיאופטיה וצמחים, אמרה שזאת לא לידה. המטוטלת אמרה לפקוע את המים. לאחר שעה וחצי של דיונים, חוקן אחד והרבה צורך ללחוץ (לא תינוקת, לצערי) החלטנו ללכת על פקיעה. גם זה הרגשתי לא היה רלוונטי בשבילי. הגוף הפיזי שלי היה מוכה וחבול כמו אחרי התעללות, אבל הנפש התעלתה לגבהים עצומים.

חייבת לרוץ להוציא את קטיני מהגן. מקווה להמשיך מאוחר יותר.

ב- 22:00 כשהייתי עם פתיחה של 4 ס"מ פקעו לי את המים. תוך כדי פקיעה הגיע ציר אחד ארוך וכואב. שכבתי על הגב במיטה כשכל הפמלייה סביבי, רועדת, מפרכסת וצורחת. הגוף שלי לא יכל להכיל את מה שעבר עליו. הקולות של הרופאים והמיילדות הגיעו אלי כאילו ממקום אחר. ניסו לשכנע אותי לתת להם "לעזור" לי, משהו שיעזור עם הכאב, אולי גז צחוק? מציעה המיילדת, הדרך עוד ארוכה... מציין הרופא. רציתי שייצאו כבר מהחדר, שישאירו אותי ללדת. כל הסחבת הזאת לא נראתה לי הגיונית, אני הרי אמורה ללדת בצ'יק. פשוט ידעתי שהלידה קרובה, ולפי הנהמות שהשמעתי גם אישי ידע.
כולם עזבו חוץ מהמיילדת הקבועה. התחלתי לקבל פיטוצין כשהתחלפה משמרת צהריים ואיך שהיא נכנסה לחדר רציתי שתשאר איתי - שקטה, צנועה, מקבלת. הצטערתי שהיא לא תספיק לקבל אותך, היינו 3/4 שעה מהחלפת משמרת לילה. התרוממתי לברכיים, נשענת על משענת המיטה, נשמתי והסדרתי לעצמי את הצירים. ביקשתי מהמיילדת לנתק אותי מהפיטוצין. היתה רגיעה, הכאב חזק, אבל הנשימות עוזרות. החברה התפנתה לשאוב חלב, כי מהבוקר לא הניקה והיא התפוצצה....עוד שאריות אחרונות מהחוקן, התקדמות לפתיחה של 5, והמיילדת יוצאת.
נעמדתי ליד החלון וראיתי את הים שחור ועליו אוניה רחוקה. נשענתי על עריסת תינוק וידעתי שלא לך היא מחכה, כבר הודיעו לפגיה על קבלה. נשמתי ורקדתי ונהיתי. בדיסק התנגן פיליפ גלאס וראבי שנקר, מוזיקהעוצמתית ומכשפת עבורי, לרגע הסתכלתי לאחור וראיתי את אישי וחברתי שנעו כמוני, תומכים בי ונותנים לי את כל כוחם. התחברתי חזרה לשקט הפנימי שלי. השעה 23:00, המיילדת נכנסה וראתה אותי לוחצת ואמרה: "מה את עושה את יולדת!", השכיבה אותי על המיטה, אני זוכרת אותה אומרת: "יש 6 ס"מ טובים, אני רואה ראש, אל תלחצי!!" ואז רגע קטן של שריפה וגופיף קטן ודומם שיוצא ממני. חיכיתי לבכי שלך. הרמתי את הגופיה שלבשתי ואישי מיד ביקש שיניחו אותך עלי. חיבקתי אותך וקראתי לך. אהובה, ביקשתי, דברי איתי. היית סגולה לגמרי וחברתי סיפרה לי שלא היינו מוכנות אחת אל השניה. אני רעדתי כולי, ונשמתך נשארה מרחפת ליד החלון, במקום שרקדו נשמותינו. פחד פחד עצום. שלא עמדת בצירים. כל זה ערך שניות, עד שהמיילדת, מתנצלת, חותכת במהירות את חבל הטבור ורצה איתך החוצה. אני שולחת את אישי איתך, שלא יעזוב אותך לרגע. אני רועדת וצועקת שאני רוצה את התינוקת שלי, שולחת את חברתי אחריך. חברתי נכנסת לחדר ואומרת לי שאת יפיפיה ושזאת את בוכה. אני בוכה. גם אז וגם עכשיו. אני רוצה את התינוקת שלי ולא מפסיקה ליבב עד שמביאים לי אותך, עטופה כולך, ופניך עיניים ענקיות ועירניות ופה קטן ומתלונן. אני מדברת אליך ומרגיעה אותך, ורופאת ילדים עומדת מעלי ומסבירה לי שהפגיה היא לא מקום הוליסטי. אלוהים! אם רק היו נותנים לי את הדקות הקדושות האלה להתחבר לבד לביתי. אם רק הייתי דורשת באותם רגעים שייצאו כפי שעמדתי על דעתי בלידה ומניקה אותך, קטנה. לקחו אותך ממני, ואביך אחריך. את המראות מאותו לילה, הוא לא יישכח אף פעם. את המכות שקיבלת, החמצן, הדקירות בכל מקום. הוא הולך אחריך ובוכה. אני נרגעת לאיטי, שותה תה, מבקשת לארגן לי תחתונים כדי שאוכל ללכת להתקלח.
אחרי מקלחת ארוכה אני עולה למחלקה, מכריחים אותי לאכול משהו, מוסרים לי מהפגיה שיש לי ילדה יפיפיה, ושאין תסמונת דאון (היה חשש בהריון). ב2 לפנות בוקר אישי מסיע אותי בכיסא גלגלים עטופה היטב בשמיכות לפגיה ואני יכולה לראות אותך סופסופ בשקט, לגעת בך,לראות כמה את קטנטונת, אבל חזקה כל כך. אני שואבת לך חלב כדי שיתנו לך ברגע שתבקשי וחוזרת למחלקה.
השבועיים הבאים היו המייסרים והטראומטיים בחיי. יום לאחר הילדה הציע אביך לחטוף אותך, עד היום אני מצטערת שלא הסכמתי.......
לא אמשיך עוד היום. אני מותשת וכאובה. מתי אוכל לשחזר את היום הזה בלי הכאב וההחמצה?

נסיכה קסומה, החזרת אותי לשם...
הכתיבה שלך עוצמתית והחוויה שלך מדהימה. איזה כח עצום!
דיברנו בטלפון, זוכרת?
הבנות שלנו חזקות, אנחנו חזקות, לצער אין תועלת ( עד היום אני מצטערת שלא הסכמתי....... גם אני), אבל הוא שם.
רק להאמין שלשיעור הזה היה ערך (ואני בטוחה שהיה לו, כי אחרת מה).
הלוואי שהייתי אמיצה כמוך.

לא אמשיך עוד היום. אני מותשת וכאובה. מתי אוכל לשחזר את היום הזה בלי הכאב וההחמצה?

אולי כשתסכימי לא לכעוס על עצמך.את אמיצה. אני מציעה לך לאפשר לעצמך להרגיש את הרגשות הקשים גם אם הם יופנו כלפי ליליה.(לא בפועל) בתהליך שאת עוברת. לאפשר לעצמך, קשה וכואב ככל שיהיה ליפול אל תוך ה"חור השחור"ולהפיח בו חיים ובסופו לסלוח. ראי אם את לא מנתבת היום את התיסכול מעצמך לחווית אימהות לא מספקת עבורה?

}{ שירית @}
נ.ב אולי תימצאי בזה עינין? פיוס עם אמא

עירית_לוי

)':
מקווה שהכתיבה מרפאה בשבילך.

קראתי ובכיתי איתך .
למרות הקושי תיארת לפירטי פרטים את התליך הקשה והמדהים שעברת בלידה הזאת.

@}
מקווה שהכתיבה מרפאה בשבילך

הכתיבה כאן הכניסה אותי לתוך עצמי וניתקה אותי אתמול מהמשפחה והבית. נתתי לאישי לקרא ובסוף הוא נשבר ובכה. סופשבוע נסענו לקיבוץ ושמחתי להתנתק מהמחשב. היה לי זמן לחשוב שוב על הכל.
פיצפוכה ילדה מדהימה, שהגיעה לכאן עם שקט פנימי ואושר פנימי מההתחלה שלה, למרות מה שעברה. היא ואני מאוד מאוד קשורות, צמודות והרמוניות. הקוץ בעליה אצלה היה שהיא לא היתה מוכנה להפרד ממני בכלל (לא הסכימה בשום אופן להתקרב לבקבוק, גם לא של חלב שאוב), אבל עד השבועות האחרונים זה לא הפריע לי, כניראה כי זה ענה אצלי על צורך זהה. בשבועות האחרונים הרגשתי שאני מוכנה להתחיל לשחרר אותה, והיא הגיבה לזה מאוד רע. כל השקט והאושר שלה כאילו נעלמו, ובמקום זה הילדה נהייתה עצבנית, היסטרית ובוכה מכל דבר. זה גם קשור לזה שבפסח החלטתי לעשות עבודה עם אחיה, שמאז הלידה של אחותו "נעלמתי" לו. אני והוא מאוד התקרבנו בחזרה, והיא לא הייתה מוכנה למצוא ניחומים זמניים באבא שלה. (אני פשוט לא מצליחה להיות טוטאלית עם שניים ביחד!!). הכתיבה החזירה אותי לכוחות האדירים של הילדה שלי, והיום הרגשתי שאנחנו חוזרות אחת אל השניה.
היתה בערב תקרית משונה. אחרי ארוחת הערב היא ביקשה לינוק ונשכה אותי ממש ממש חזק. נבהלתי ונרתעתי אחורה, והיא מאוד בכתה. ניסיתי להניק אותה שוב, והיא נשכה אותי שוב, ושוב בכתה. מאז היא לא הצליחה לינוק. שתינו היינו לגמרי מבוהלות מהסיטואציה. אישי אמר שמה שקרה מאוד מראה את מה שקורה בתקופה האחרונה, שהיא נושכת את היד שמאכילה אותה.... ניסיתי לדבר איתה ולחבק אותה, אבל כל פעם שהרמתי חולצה, היא דחתה אותי ובכתה. בסוף היא נרדמה עלי כשאני מלטפת אותה בלי לינוק. תמיד שמעתי על תינוקות שמחליטים לבד להפסיק לינוק. עד היום הרגשתי שגם אם הייתי רוצה לגמול אותה, לא היה מצב מבחינתה, וזה פתר לי קונפליקט שלי, בין תשישות פיזית גדולה ( אני 3.5 שנים או בהריון או מניקה) ובין הרצון להניק. פתאום חשבתי מה יקרה אם היא לא תרצה יותר לינוק, וכל כך לא הייתי רוצה שהגמילה תקרה ככה.

ליזה ליזה - בטח שאני זוכרת אותך, קראתי את הבלוג שלך בדמעות ובהזדהות עצומה (לא רק בגלל הפרגיות המשותפות) וחשתי אליך קרבה מאוד גדולה. אני חושבת שהחוויה המשותפת של האם עם תינוקת פגית זה משהו שנשאר כל החיים. אני רואה את אמא של אישי עם הבת הקטנה שלה (היום בת 21 טפו טפו) שהיה לה סיפור פגות מאוד דומה, וזה עדיין נשאר בקשר ביניהן. אני מרגישה שתקופת הפגיה זה פער שאי אפשר לגשר עליו, אפשר רק להקל ולטפל בו, אבל הוא תמיד יהיה איפהשהו. גם זה שתינוק בוחר לצאת המבטן של אמא, שאמורה להיות המקום הכי מוגן בעולם בשבילו, לפני שהוא מוכן לזה פיזית שה משא רציני עבור האם.

אחיטוהר יקירתי. כמו תמיד, את צודקת לגמרי. האשמה שאני מחזיקה אצלי, שלא הצלחתי להחזיק אותה אצלי בבטן, שלא היה לה מקום, לגמרי משתקפת ב"דיכאון אמהות" שאני חשה בזמן האחרון.
ליפול אל תוך ה"חור השחור" הלוואי... זה משהו שאין לו מקום אצלינו במשפחה. בוקר אחד של כתיבה שניכנסתי פנימה ואישי היקר ביקש ממני לאסוף את עצמי בחזרה אליהם ולעזור לו לסדר את הבית לפני שנוסעים לקיבוץ......

חוצמיזה תודה על התגובות. מאוד נעים לכתוב כשאני יודעת שיש קוראים סמויים שחווים את הדברים יחד איתי. תודה @}

היי דיצה...
רציתי לספר לך שגם לנו היה את הקטע הזה של הנשיכה ואז מהצעקה שלי- כמו שביתת הנקה..
המתוק כל כך נבהל מזה שהכאיב לי , שהוא פשוט לא הצליח להביא את עצמו לקרב את הפטמה לפה והוא נהיה היסטרי מזה..
זה היה ככה משהו כמו חצי יום שהוא לא רצה אפילו לשתות מים ורק בכה אז התייעצתי ואחת ההצעות הייתה "לדחוף לו את הפטמה" כשהוא כמעט ישן או ממש מתעורר כדי להחזיר לו את האמון בציצי.. והרבה חיבוקים .. וגם להגיד לו סליחה שהבהלתי אותו ..
הוא היה ממש קטן ורק ינק וגם אני הייתי מאוד לחוצה מזה שהוא רוצה להפסיק לינוק אבל זה לא קרה ועד היום (כמעט שנה וחצי) הוא יונק במרץ.. 9-:

אגב , רציתי להעיר את תשומת ליבך שקיים פה דף שנקרא הנסיכה הקסומה ואולי בא לך לבחור לך ניק אחר ולפתוח לעצמך
דף בית...

לילה טוב לשתיכן..

בבוקר שאחרי הלידה קמתי ב - 6:00, אכלתי ארוחת בוקר מהירה ורצתי לפגיה (נמצאת במרחק 10 דקות הליכה מהמחלקה, פשוט סאדיזם!) לראות את הקטנה. היא נראתה פרועה וזנוחה. מסכנה כזאת, מלאת צינורות, מחוברת לאינפוזיה. אמרו לי שהיא לא עיכלה את החלב שלי. היה לי מאוד קשה עם זה. את הדבר היחיד שיש לי לתת לה כרגע היא לא מצליחה לקבל. ביקשתי לעשות איתה קנגרו, ואמרו לי לבוא אחרי ביקור רופאים.שאבתי לה חלב ורצתי בחזרה למחלקה. בביקור השתתף מנהל המחלקה, וכשהוא עבר ליד המיטה שלי, הוא העיר בצורה מאוד לא נעימה לסדר את הדברים שלי כי זה "נראה כמו דיר חזירים" (הלוווווו, לפני 8 שעות ילדתי!?!). חיכיתי לאישי שיקום מהשינה ויגיע (ביקשתי ממנו שיקח יום חופש אחד היום, ויום חופש כשפיצקונה תצא מהפגיה), רק שהאיש היקר במקום להגיע לאישתו שילדה ולביתו שבפגיה, הלך לחפש את האוטו הגנוב שלנו בשכונות ליד בית בחולים כל הבוקר. אמא שלי הגיעה עם אמא שלו (אמא שלי, אמא שלו, בני האפון ואישי היקר ישנו ביחד בליל הלידה), הביאו לי תחתונים סופסופ, ואז התחלתי שוב לדמם. ירדתי לשירותים ופתאום מצאתי את עצמי בשלולית דם. הייתי מבוהלת, לא נתנו לי לרדת מהמיטה והתגעגעתי בטרוף לקטנה שלי, כמהתי לתחושה של הגוף שלה נוגע בגוף שלי. לא הפסקתי לדמם, מאיזו סיבה שאני לא זוכרת עכשיו האמהות לא היו איתי, הייתי לבד ולמיטה שלי הגיעו הרופא הסבאל'ה (ששמע שמגיעים לי שבחים על איך שילדתי) והרופאה ה"נאצית". כרגיל - לקחו לי דם, ורצו לתת לי זריקה, שאם לא תעזור - אולי יש לי קרעים פנימיים ויצטרכו לתפור. בשלב הזה התפרקתי לרסיסים. כל האומץ והעצמה שליוו אותי בלידה התפזרו סביבי. בכיתי בהיסטריה כמו ילדה קטנה. התקשרתי לאישי ודרשתי שיגיע מייד (הוא מצא את האוטו וחיכה למישטרה כי המפתחות היו אצל הגנבים, חתיכת סאגה מטורפת!) סבאל'ה אמר לי שאני מתנהגת כמו תינוקת (לא לימדו אותו בלימודי רפואה על הורמונים לאחר לידה?!?) ואני שכבתי ומררתי בבכי ולא נתתי לאף אחד להתקרב אלי. שום מחטים יותר, אף אחד לא הולך לדקור אותי/להזריק לי/לתפור אותי. הגוף שלי עבר מספיק רפואה מערבית לכל החיים. האיש הגיע וצעק על כולם שיתנו לנו זמן לבד, התקשר להומאופטית שלי והוציא אותה בבהילות מטיפול. לקחתי את הרמדי שלי, ועוד כדור לשלום בית שהציעו לי במקום הזריקה (ושיגרום לי בהמשך לכאבים עזים ביותר). אמא שלי נכנסה איתי למקלחת כשאני עדיין בוכה, נסערת ומדממת. מאותו רגע הרופאים רק רצו שאעזוב כבר את המחלקה, ושיחררו אותי בדיוק בתום 3 ימים, למרות שבעיקרון הגיע לי עוד יום והם ידעו שיש לי תינוקת בפגיה.
רק ב- 18:00 בערב הגעתי לתינוקת שלי. סופסוף ישבתי איתה בקנגרו.

יום שלישי בבוקר. הרגשתי יותר טוב, לבשתי בגדים שלי, בבוקר הלכתי לתינוקיה לקחת כלים לאחסון חלב להקפאה, אחות תינוקיה שואלת אותי: " זאת את שילדת בשירה וריקודים?" וכשאישרתי: "איזו דת זאת?"

הקטנטונת שלי מסורקת ונקיה. אני מריחה מהשיער שלה ריח של סבון תינוקות. היא מרגישה שלווה ומטופלת. בגיליון שלה המלאכיות של הפגיה תמיד רושמות - חמודה. האחות שטיפלה בה, אותה אחות שבלילה הראשון אמרה לי שיש לי תינוקת יפיפיה, מספרת לי בגאווה שניקתה אותה ואת האינקובטור שלה, כדי שיהיה לה נעים יותר.
היא עדיין לא מעכלת את החלב שלי האחות האחראית מסבירה לי שהיא עדיין לא אמורה היתה לצאת, ולכן זה בסדר שהיא לא אוכלת, והיא תקבל את מה שהיא צריכה מהאינפוזיה. אני מספידה את הקולסטרום היקר שלי. החלטתי לנצל את ההזדמנות, ולהזכר שלמרות שקטינה בחסות הפגיה ובאחריותם הרפואית, אני עדיין אמא שלה, ויש לי דרך משלי לטפל בילדתי שלא מתנגשת בדרכם הרפואית, וביקשתי - לא לחסן, לא לסבן, ושאני אביא משחה טבעית משלי, אם הם מתעקשים למרוח כל החתלה. האחראית לא אהבה את דרישותי, אבל רשמה אותם על האינקובטור. ישבתי איתה המון זמן קנגרו.

אני עייפה, אני הולכת לישון. אני מקווה שקטנטונת תינק בלילה בלי סרטים. לילה טוב.

נסיכה, קראתי, התרגשתי ובכיתי.

_אגב , רציתי להעיר את תשומת ליבך שקיים פה דף שנקרא הנסיכה הקסומה ואולי בא לך לבחור לך ניק אחר ולפתוח לעצמך
דף בית?..._ אוי זה יהיה נהדר כך אוכל לבקר בתדירות יותר ...תשמעי העוגות הוירטואליות שלי משהו:-D.

זה משהו שאין לו מקום אצלינו במשפחה אני מרגישה שהכתיבה כאן היא דרך להפחת חיים ב"חורים שחורים". כל כך אינטימית הכתיבה שלך,את מפנה לך מקום, את בוחרת לתת ביטוי לכאב, ליגוע בו,להחיות אותו, לחוות אותו שוב מאותו מקום... וממקום אחר (עבר זמן גם את השתנית) . את יודעת,תהליך סליחה בכוונתו,הוא לחוות שוב. לאפשר לכל קשת הרגשות ליהיות, על כל גווינהם בלי שפיטה(אוי זה קשה....),הסיטואציה שהיתה לא תעלם ,אך היא לבסוף תישאר כזיכרון זיכרון שישא גוון שאת תבחרי לתת לו.. אך הוא יהיה(בתיקוה) משוחרר מרגשות האשם: אסור\ מותר \ לאבד שליטה ומי בעצם שולטתת עכשיו, היא אני? מה אני חשה כשאני לא מנוטת, מהבושה, מה,אני אמא לא טובה כי...
המשיכי אהובה, מחזקת ומתחזקת ממך!!
שירית.@}

שליחה על ידי תמר* » 16 מאי 2005, 09:47

שלום אהובות.
קודם כל יום הולדת שמח לליליה!!!! אני לא יודעת איך עושים סימנים, אז דמייני שיש כאן ציור של עוגה ובלונים ומתנות וחיבוקים ונשיקות.
אחרי השיחה שלנו אתמול, הלכתי לקרוא את הבלוג המרגש הזה ומאוד התרגשתי, ישנם רגעים בחיי שלעולם לא אשכח, חלק מהם נמצאים בלידה שלכן. המסע שאת עוברת עם עצמך ובכלל עם משפחתך הוא מרתק, גם אם הוא לא פשוט ולהצליח להביע את הדברים בצורה כל- כך יפה ופשוטה, ממש מעורר הערכה, כל הכבוד!!!!
בינתיים, עד שבת, המון נשיקות וחיבוקים וירטואלים.
תמר

נסיכה קסומה ,איזה סיפור כואב ומרגש,
מחכה להמשך. @}

חזרתי. לקח לי כמה ימים להיות עם עצמי קצת ולהתבשל עם מה שכתבתי. אבל נכנסתי וראיתי את התגובות שמאוד חיממו לי את הלב ועודדו אותי להמשיך את המסע הוירטואלי שלי. תודה @}

תמרי אהובה, תודה שנכנסת וכתבת לי. מחכה להתרגש איתך בלידה שלך..... (בקרוב!)

בעניין ההזמנות לדף בית, אני אשמח לפתוח ברגע שאני אפתור את עניין ה"ניק הכפול", אם למישהי יש רעיונות.....
לקח לי המון זמן לכתוב באתר כי לא הצלחתי למצוא ניק שלא יהיה מקושר לאמהות ולעבודה שלי, ומצאתי משהו מהמיתולוגיה הקדומה שלי (כלומר, לפני שנהייתי אמא), שאני מקווה שעדיין קיים ורדום בי איפהשהו.

מאז שהתחלתי לכתוב, נדמה לי שבין העבר להווה מפריד רק קו דק שאני מדלגת בין שניהם. תקרית ההנקה מיום שבת הפכה לדרמה של ממש. ליליונת סרבה בתוקף לינוק, ובלילה בין ראשון לשני התחלתי להספיד את ההנקה. בקושי ישנתי (היא דוקא ישנה מעולה!), כל הלילה הייתי גדושה, כאובה, מתוסכלת ומלאת רגשות אשם. קמתי ב- 5:00 בבוקר לעשות מקלחת חמה ולנסות להוריד מהגודש ופשוט פרצתי בבכי. אמרתי לאישי שהילדה הזאת לא נותנת לי לסיים שום דבר. היא החליטה לצאת לפני ש אני הייתי מוכנה, ועכשיו היא גומלת אותי ממההנקה, ואני זו שחווה ייסורי גמילה. הריטואל שלה, לקפוץ קדימה ואח"כ להתחרט הוא משהו שכבר מוכר לי היטב משנתה הראשונה....
שיחת שחרית עם אחיטוהר לנצח עזרה לי להבין את הפחד שלי מאיבוד שליטה, מלתת לה להוביל. התחלתי לשחרר אותה. הילדונת שלי מכירה את הניואנסים הכי עדינים שלי. היא חשה את התיסכול והשחיקה שלי מההנקה וכניראה החליטה להפסיק. כאב לי שזה היה בבת אחת ובלי תהליך. אבל ביומיים שהיא לא ינקה חזרה אליה שימחת החיים והשלווה שלה. בעקבות הכתיבה ראיתי שוב את הכוחות המופלאים שלה, והרגשתי שאנחנו מתאהבות שוב מחדש. אתמול בבוקר היא החליטה שהיא מתחרטת על כל עניין הגמילה, ובעצם היא מאוד אוהבת את הציצי......אז פעם ראשונה מאז שנולדה, היה אפשר לחזור אחורה ולאפשר לה לרדת בזהירות מהעץ שטיפסה עליו.

(אני חוזרת לעבר)
ביום שלישי נותר לטפל בעניין השם. עוד בהריון היה לי ברור שהיא תיקרא ליליה-מיה, או מיה-ליליה, שני שמות שקיבלתי בתקשור מהמלאכים שלה משני צידי המשפחה, אבל לא ידענו מה יהיה השם הראשי. בלידה, חזרתי ביני לבין עצמי שוב ושוב על השם המיה. ביום שלישי בבוקר, אחרי הביקור בפגיה, בעקבות ביקור בבית חולים של חבר נפש שלי, החלטתי שחייבים עוד היום להחליט על שם שיעצים אותה ויחזק אותה. החלטתי על המיה, וקיבלתי אישור מסוייג מבן הזוג שלי (הוא התייחס לזה כמו אל שימלה חדשה - "נחמד, לא כל כך הטעם שלי, אבל תיקני אם את אוהבת"). התקשרתי בשמחה לאמא שלו לספר לה על השם וקיבלתי תגובה מזועזעת בעליל (זו אישה שבחיים לא מתנגדת לשום דבר שאנחנו עושים, אלא אם כן הוא בטיחותי), וסרוב מוחלט להכיר בשם הזה. היא התחננה שנמצא שם נחמד וקליט.
היתה לי תחושה חזקה שזאת פעם ראשונה שהקטנה שלי מגיעה לפה, ורציתי לכבד את הייחוד שלה בשם שקיבלתי. שיחה עם חברה טובה שיכנעה אותי, שדוקא בגלל זה, אני צריכה לעזור לה להתחבר ולא לנתק אותה.

בצהריים אמא שלי באה לבקר אותי, וביחד הלכנו לפיצקה. רופאה מאוד לא נחמדה אמרה לי בכניסה שהילדה שלי חולה, היא נראית לא יפה, וגם צילום שעשו לה לבטן לא יפה. התחילו לטפל בה באנטיביוטיקה עד שיבררו מה הסיבה. היא גם לא הסכימה בשום אופן שאני אשב איתה בקנגרו, ולא הבינה למה אני רוצה להפשיט אותה.
בכיתי. פעם ראשונה שבכיתי בפגיה. אני חושבת שרק אז הבנתי. הילדה שלי מופקעת ממני. מדעותי, מגופי. יש אנשים זרים שיכולים להחליט מה הדבר הטוב ביותר לקטנה שלי, וכדי שהיא תקבל טיפול, אני חייבת לציית.
אחות ניסתה להציל את המצב, וביקשה ממני במקום לקחת אותה אלי, לבוא אליה, לגעת בה כשהיא באינקובטור.

בערב ביקרתי אותה עם אישי. פעם ראשונה שלנו ביחד עם הילדה החדשה שלנו. ישבנו איתה קנגרו בתורות (כבר כתבתי שהעדפתי את משמרות הערב?...). עבדה שם הרופאה שפגשנו עוד בחדר לידה, וכשהיא ראתה אותנו בקנגרו, היא הציעה לתת לפיצקה להריח את הפיטמה שלי. פיצקה פתאום התעוררה כולה, אבל לא ינקה.
החלטנו לשאול אותה איזה שם היא רוצה - לקרוא לה בשמות ולראות למה היא תגיב (בינתיים נוסף גם השם - ליה). פיצקונה הגיבה חד משמעית וללא עוררין ל ליליה.

יום רביעי בבוקר אמרתי לרופאה ה"נאצית" שאני מפסיקה עם הכדור לכיווץ הרחם, הרחם שלי מכווץ דיו, והכדור גורם לי לכאבים בלתי נסבלים (יותר מהצירים). היא החליטה, שאם אני לא מוכנה לקבל מהם יותר "טיפול" אז אני הולכת הביתה (כניראה ממש היתה חסרה להם מיטה). ארזתי את הדברים שלי והתכוננתי להשתחרר. הייתי אמורה להשתחרר רק למחרת, ולא היה מי שייקח אותי הביתה, אני חושבת שבתוך תוכי רציתי ללכת לבד. לא רציתי איתי עוד מישהו בהתמודדות של ללכת ולהשאיר את הילדה שלי לבד בלעדי.
הלכתי להפרד מהתינוקת שלי. היא היתה עצבנית והרגשתי שהיא צועדת הלוך ושוב באינקובטור שלה, כמו אריה בכלוב.
היא הוציאה לעצמה את האינפוזיה מהרגל (זאת בת של אמא שלה!!). עדיין לא ניסו לתת לה לאכול, והרגשתי שהיא רעבה. לקחתי אותה אלי לקנגרו ועשיתי לה שיחת מוטיבציה. אמרתי לה שאמא שלה לביאה והיא בת של לביאה, ושאם היא רוצה ללכת הביתה לאמא, היא חייבת לתפוס את עצמה ולהתחיל הלתקדם. השיחה הזאת היתה מאוד משמעותית, ואחרי שבימים הראשונים המצב שלה הלך והתדרדר, היא התחילה סופסוף להשתפר, ומיום ליום העליה וההתקדמות שלה בהמשך היתה מדהימה.
ביקשתי מהאחות לתת לה לאכול (בזונדה, לצערי), והיא הצליחה לעכל את החלב שלי! נפרדתי ממנה, והלכתי למחלקה להשתחרר.

תמונת השיחרור שלי היא תמונה שלא תימחק בקלות מזכרוני. אני שלושה ימים אחרי לידה, עם תיק חפצים גדול ביד אחת וזר שושן צחור, שלא היה נעים להשאיר, ביד השניה. גוררת את עצמי על רחבת הכניסה בחיפוש אחר מונית. הייתי אומללה. ביציאה מבית החולים התחלתי לבכות. הנהג שישב לידי היה מנוכר, ואני הייתי בודדה ביגוני. ידעתי שאני הולכת ומשאירה את התינוקת שלי אחרי. נכנסנו לבית חולים אחת בתוך אחת ויצאתי לבד.

בבוקר אחרי נכנסתי לג'ינס שלי מלפני ההריון, ונסעתי באוטובוס לבית החולים. הנהג אפילו ניסה להתחיל איתי, עד שאמרתי לו לאן אני נוסעת ולמה. הגוף שלי הפריש הורמונים של אבל. מבחינתו לא הייתה לידה. אין תינוק שיונק המשדיים הגדושים חלב. צבע הפטמות שלי מייד חזר לצבע לפני ההריון.

אני קוראת ומזדהה, בשבוע 35 עם פיצקונת קטנה בבטן, צירים לא סדירים וקטני בבית...
כל כך עצוב, היחס שקיבלת. יש כל כך הרבה עלבונות וניכור בסיפור , ומצד שני כוחות שלך להתמודד עם זה. אני מאחלת לך שלעולם לא תיתקלי ביחס כזה שוב.

הכוחות שלך להתמודד מדהימים @}

ניקיתי לך את הדף הנסיכה הקסומה. ברוכה הבאה @}

(שיר של חוה אלברשיין)
..עלינו לומר לכל אחד מהם :
יודע אתה מה שהינך-
אתה פלא!
אתה יחיד ומיוחד!
אתה פלא!
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך.
אתה פלא,
אתה יחיד ומיוחד.... אוהבת

שירית .

הילדה שלי מופקעת ממני. מדעותי, מגופי. יש אנשים זרים שיכולים להחליט מה הדבר הטוב ביותר לקטנה שלי, וכדי שהיא תקבל טיפול, אני חייבת לציית.
|דמעות של הזדהות|

בעניין ההזמנות לדף בית, אני אשמח לפתוח ברגע שאני אפתור את עניין ה"ניק הכפול", אם למישהי יש רעיונות.....
אולי: _נסיכה קסומה ?
@}

אני עוד פה, פשוט לוקחת כמה נשימות לפני שאני ממשיכה....

ליזה ליזה טרה כבר פתחה לי דף בית... תודה @}

חלומות שחלמתי בהריון עם ליליה: (מתוך זיכרון מעורפל)

אני מתעוררת בבית ויודעת שילדתי, התינוק שלי לא איתי ואני לא יודעת אם זה בן או בת. לא הרגשתי שהייתה לידה. אני רצה לבית חולים ורואה אחות מטפלת בתינוק שלי, אני מסירה את החיתול כדי לראות מה יש לי, זאת בת (ככה ידעתי שיש לי בת בבטן). אני עוטפת אותה ויוצאת איתה מבית חולים, ותוך כדי הליכה מניקה אותה.
אני רוקדת ריקוד מאוד ייצרי וחושני, השמלה שלי מתמלאת דם, פתאום מתוך הריקוד מחליקה לי תינוקת ומביטה בי בעיניים גדולות, כנף שמאל שלה שבורה.

הכל היה שם, ברור וידוע, כניראה שהתת מודע שלי הכין את עצמו.....

היום לפני שנה היה הלילה האחרון של ליליונת בפגיה.
השבוע וחצי האחרונים בפגיה היו "קלים" יותר מההתחלה. ברגע שהעבירו אותה מטיפול נמרץ פגים לחדר הרגיל, הנינוח יותר, ליליה השתפרה פלאים. כל יום עלתה בצורה ניכרת במשקל, בלחץ שלי נתנו לה פיטמה במקום זונדה, ובמקביל הצעתי לה ציצי (התחלה מעולה - תפסה טוב וינקה בשקיקה, המשך צולע בפגיה). לא הייתי לחוצה, ידעתי שהיא תינק כשנצא מבית החולים. האחיות בחדר הרגיל היו מקסימות ו"הלכו" איתי לגמרי (אפילו התעניינו בשיקולים שלי לא לחסן וזה נראה להן הגיוני...). את האמבטיה הראשונה שלה אני עשיתי לה לבד עם צמחים ותמציות והשיר "אוניה, אוניה" ואפילו מנהל הפגיה העיר על הריח הטוב שהתפשט בכל המסדרון.... ידעתי שהאחיות אוהבות אותה, והרגשתי שאני משאירה אותה בלילה בידיים טובות. אחת האחיות ציינה שהיא הולכת לעריסה שלה להירגע, כי היא מקרינה המון שלווה.
בלילה האחרון, יום שבת, אני ואישי ביקרנו אותה ביחד. היא הייתה אמורה להישאר עד יום שני בפגיה (בתנאי שהיא תגיע עד אז ל - 2 קילו). נשארנו אחרי שעות הביקור, וליליה הייתה נסערת מאוד, שלא כהרגלה, ולא הצליחה להירדם. לא יכלנו לעזוב אותה, הרגשנו שמספיק, שהיא רוצה הביתה. ביקשנו שישקלו אותה על הבוקר, ואם תגיע לשני קילו המיוחלים, ניקח אותה כבר ביום ראשון. כל לילה החזקנו אצבעות. ב 6:00 בבוקר אישי התקשר לפגיה ודיווח לי באושר: ליליה שוקלת 2.10 קילו. הגענו לפגיה לקחת את הילדה שלנו. אחרי אינספור ברוקרטיה, והנחיות טיפול חמורות (שלא התכוונו למלא אף אחת....) ליליה-מיה מעורסלת במנשא סגול, לבושה בגדים סגולים וחבושה כובע סגול (סופסוף יש לי בת שאני יכולה להלביש!!) מאוד מאוד צמודה לאמא יצאה לאור השמש.

נזכרנו בסיטואציה הזו היום בארוחת ערב, כשליליה אוכלת ומשתובבת ליד השולחן, וזלגו לאישי דמעות. אני חושבת שבזכות הכתיבה כאן השתחרר בי משהו מאוד חזק, הטראומה הגדולה מתחילה להתפרק, ובמקומה נותר הזיכרון, כואב אך לא מכאיב , וכבר ימים שלא נחמץ ליבי מאשמה וגעגועים ללידה וההתחלה שהייתי רוצה שתהיה, אלא קבלה של הילדה המקסימה שלי שכאן איתי, חיה, קיימת, בוכה וצוחקת. תודה ענקית לכל מי שפשוט הייתה כאן בשבילנו. @}

וואו. כל-כך כל-כך מרגש. רק בריאות ואושר והרבה יחד טוב לכולכם

הטראומה הגדולה מתחילה להתפרק, ובמקומה נותר הזיכרון, כואב אך לא מכאיב , וכבר ימים שלא נחמץ ליבי מאשמה וגעגועים ללידה וההתחלה שהייתי רוצה שתהיה, אלא קבלה של הילדה המקסימה שלי שכאן איתי, חיה, קיימת, בוכה וצוחקת

אומץ.
אנשים חזקים שמאפשרים לעצמם ליהיות חלשים, מראה עד כמה הם אנשים (נשים) חזקים
הם מוכנים לעבור את הפחד מהפחד ולצאת לחירות אמיתית.

שירית.

איזה כיף לראות אתכן פה.
ואיזה כיף לקבל את כל הסיפור, לאט לאט ובצורה מסודרת.

כמה עצוב לשמוע על אטימות המערכת לכל מי שמכריח אותה לפעול מחוץ למנגנון, ולו לשניה.
אבל לא הייתי מאחלת לכן שלא הייתן צריכות לעבור את זה. ממרומי השנה שחלפה נראה לי שהקרבה ביניכן היא אדירה. לא למרות. אולי בגלל.

בי לביאונת
בי ליליונת

לילה טוב

מאוד מאוד מזדהה....(את מוזמנת לקרוא את סיפור הלידה שלי...).

מה שריגש אותי במיוחד בדברים שכתבת זה עוצמת הרגש. מובן מאליו שכל אם אוהבת את ילדיה. מה שאת מתארת בלידה של ליליה זאת בעצם בריאה. את בוראת את ליליה כשם שאלהים ברא את האדם .את ואישך כמובן.ההתמזגות שלך עם התינוקת לפני שיצאה ואחרי שיצאה והמודעות שלך שהנה נברא כאן אדם חדש בצלם אלהים זה המשהו שמקרין הרבה עוצמה.לדעתי זאת האהבה על כל פניה. שלך ושל אישך לתינוקת ושלכם אחד לשניה. כן תרבו.

באופן טבעי

באופן טבעי