לילה טוב

בעוד שלבחור לנהל את חייך מתוך הבית ובמחיצת הילדים, במשך שנים, נוגע בהכל
אני מבינה שדיברת על משהו טוטלי שאני כנראה לא תופסת אותו ככה, אבל אני עדיין חושבת שבחירות מהותיות של דרך חיים, ובאלה אני לא כוללת נטייה פוליטית למשל, אלא אם אתה הופך להיות פעיל וממלא בזה את חייך, נוגעות בכל תחומי החיים של מי שבחר בהן. אולי זה באמת יותר בחירות שנוגעות לחיי משפחה, כמו הרווק, ופחות בחירות מקצועיות, למרות שאני בהחלט יכולה לדמיין כאלה שישפיעו על כל תחומי החיים שלך. אני עוד צריכה לחשוב על זה.

אוה. אז לילה טוב סוף סוף!
מקווה שאת ישנה כבר במנוחה נעימה.

לא מרגישה שביזבזתי/התבזבזתי/החמצתי/לא התקדמתי/לא התפתחתי. להפך. אני מודה על השנים האלה. הן היו שנים טובות. מאוד. מלאות חיות, למידה, גדילה, התפתחות. לא הרגשתי ששום דלת נסגרת עלי, רק שהמון דלתות נפתחות. אני לא ממורמרת ולא קורבנית, לא עשיתי בשביל אף אחד אלא בשביל עצמי,

אשרייך וטוב לך!
אני מאוד מזדהה, ומסתכלת אחורה על השנים בבית באהבה ובסיפוק גדול.
המעבר אל "העולם" והלמידה של המקום החדש הזה, כאמא, הוא חתיכת טלטלה, ואני הולכת ומבינה יותר ויותר שהייתי דתיה מאוד ושאני כבר לא.
ממש לא מזמן שאלה אותי שכנה "אם היה מתאפשר בקלות, היית חוזרת לחינוך הביתי?" והתשובה יצאה לי כ"כ בקלות ובלי צורך לחשוב בכלל. שממש הופתעתי בעצמי. התשובה היא לא.

אני עוד צריכה לחשוב על זה.
לא. לא. את צריכה ללכת לישון.
גם אני. לילה טוב

<סליחה, העירו אותי. ועכשיו יש עוד כל מיני דברים שמפריעים לי להירדם.. >
ניקח למשל אמא שבחרה לצאת לעבוד. הרי זהנוגע בדיוק באותם תחומי חיים, רק מהכיוון ההפוך. היא תתקדם מקצועית, תתפרנס, תצא יותר לבלות - אבל אולי תרגיש החמצה ביחס לגידול הילדים שלה? לפני כמה שבועות עשיתי הרצאה בקיבוץ שלי על חינוך ביתי. ניגשה אליי אשה בת קרוב לשבעים ואמרה שהגשמתי את חלומה. כמה היתה רוצה לגדל את ילדיה וכמה היא מצטערת שלא עשתה זאת. זה עדיין כואב לה.

בנוסף, אני רוצה לומר שאני חולקת עלייך בעניין זה שאורחות החיים וסגנון החיים הם זהים. אני נתקלת במגוון רחב מאוד של סגנונות חיים בתוך החינוך הביתי - שבא לידי ביטוי בהרבה תחומים, החל בתזונה וכלה בסדר יום, אמונה דתית, מקום יישוב ושאר דברים שמשפיעים מאוד על ההתנהלות. הרבה יותר קשה להתייחס אל הקבוצה הרחבה והמגוונת הזו כאל משהו שקובע את סגנון החיים שלך.
מה שמביא אותי לטעון שההנחות שלך מבוססות על קבוצה מאוד קטנה והומוגנית, שנחשפת אליה בתקופה מאוד מסוימת בחייה (תינוקות קטנים וזה) ומתוך זה את מסיקה מסקנות כלליות על משהו שהוא רחב בהרבה.
יכול להיות אולי שזה מקור אי-ההבנה/הסכמה בינינו. את מתייחסת לשלב המאוד ספציפי של אמהות טוטאלית לתינוקות. אני מסתכלת על הדברים מפרסקטיבה רחבת טווח יותר.

ממש לא מזמן שאלה אותי שכנה "אם היה מתאפשר בקלות, היית חוזרת לחינוך הביתי?" והתשובה יצאה לי כ"כ בקלות ובלי צורך לחשוב בכלל. שממש הופתעתי בעצמי. התשובה היא לא.
היא עוד חדשה התחושה הזאת, ולא מתגלשת, אבל נדמה לי שאני לגמרי מבינה אותה. כשזה עלה שוב עם קשיים של הבנות בקליטה במסגרת החדשה, פשוט ניסיתי לשקול את זה והבנתי שזה כבר לא רק לא מתאים להן או לאבא שלהן, זה כבר לא מתאים לי. כמובן שגם כאן אני לא דתייה ואם יתברר שמשהו ממש לא מסתדר או לא מתאים, נשקול את צעדינו

באורח פלא השינוי הזה בעמדת המוצא שלי מאפשר עכשיו התמודדות אמיתית במסגרת החדשה, כשהאופציה לא להיות בה כבר (כמעט) לא עולה. הדבר הזה הובן כמעט בלי מילים.
צריך אולי לציין שאני מאמינה במסגרת ורואה בה פוטנציאל (וגם מימוש) להרבה טוב בשבילן.

היא תתקדם מקצועית, תתפרנס, תצא יותר לבלות - אבל אולי תרגיש החמצה ביחס לגידול הילדים שלה?
עוד משהו בקשר לזה: בשנה שעברה עבדתי אצל מישהי בלקבל את הבנות שלה מבית ספר וקצת משק בית. בזמן שאני הייתי עסוקה בלקנא בקריירה ובכסף ובבית היפה שלה, היא לא הפסיקה להגיד כמה היא מקנאה בי. בזה שאני עם הילדות. ושאין לי בוס מציק על הראש. ושאני יכולה לקום מתי שאני רוצה ולא צריכה להעיר ילדות לבית ספר.

_מה שמביא אותי לטעון שההנחות שלך מבוססות על קבוצה מאוד קטנה והומוגנית, שנחשפת אליה בתקופה מאוד מסוימת בחייה (תינוקות קטנים וזה) ומתוך זה את מסיקה מסקנות כלליות על משהו שהוא רחב בהרבה.
יכול להיות אולי שזה מקור אי-ההבנה/הסכמה בינינו. את מתייחסת לשלב המאוד ספציפי של אמהות טוטאלית לתינוקות. אני מסתכלת על הדברים מפרסקטיבה רחבת טווח יותר._

יתכן שיש אמת חלקית בדברייך. אמנם אני כבר שנים לא משתייכת לקבוצה ההומוגנית הזאת, ואמנם עיקרי הרושם שלי על החינוך הביתי עולים ממנה והיא היוותה חלק עצום בגיבוש האימהות שלי,
אבל זה לא רק זה. אני מכירה את עולם האימהות בחינוך ביתי לא רק מהקבוצה שהשתייכתי אליה, שאגב ממש לא הייתה קטנה ולא רק בשלב התינוקות הטוטאלי, כל שלבי היכרותי עימה היו בה גם ילדים גדולים, והיא הייתה עבורי קבוצה נפלאה, רב גילאית, רבת ניסיון אימהי, ומעשירה מהמון בחינות. (ולא מתנהלת מתוך חולשה והגנה מפוחדת על הבחירות, כמו שקצת רמזת, אלא יושבת בביטחה בתוך הבחירות. יש הבדל. לו הייתי פוגשת שם במשך כמעט עשור התלבטות ובדיקה ללא הרף זה היה מתיש אותי. תארי לך נגיד, צמחוני, שכל ארוחה בודק אם זה באמת נכון לו לחיות בלי בשר. איך אפשר לאכול ככה בשקט?)
למען האמת, תמיד תמיד, שנים, היה ברור לי ההבדל המאוד גדול בין הקבוצה שהייתי בה לקבוצה שלך. אלה שתי קבוצות שונות מאוד, ממש. אז ברור שראינו דברים שונים.
אבל אני מתרשמת, שהרושם הכללי והמכליל מאוד שלי, נובע לא רק מהקבוצה ההיא, והאמת גם בקבוצה ההיא , מה שכתבתי כקווים מאפיינים לא נכון לגבי כולם.

אנחנו נחשפות כאן באתר במשך שנים להמון סיפורי חיים, ויש תקשורת גם מחוץ לקבוצות המקומיות, וההתכנסות, (זהו! עליתי על הביטוי המתאים: ההתכנסות ) על יתרונותיה וחסרונותיה, כתוצאה מבחירה לחיות עם הילדים בבית, היא סימפטום שעולה די הרבה בסיפורים. גם בסיפורי שמחה וסיפוק וגם בקיטורים ובדידות ומצוקות כלכליות וטכניות אחרות.

הסקת מסקנות גורפת מסתכנת בהכללות וחוסר דיוק אבל לצורך הדיון אני הולכת לשם.
ברור שבסוף הכל מורכב מפרטים אינדיבידואליים שונים.

אני חולקת עלייך בעניין זה שאורחות החיים וסגנון החיים הם זהים
אני לא אמרתי את זה. אמרתי שיש להם מאפיינים זהים, מבחינת הזמינות של האם אל החוץ. אני עדיין חושבת ככה. ברור שיש דוסים, צמחונים, מתנגדי מילה, מעשני סמים, מהנדסים, נוודים, עשירי פשטות מרצון ועניים מרודים.
הרי יש גם אמהות חינוך ביתי מיילדות, מרצות, מתכנתות, תופרות, כלכלניות, ועוד ועוד.
אם אמא היא גם בעלת מקצוע קבוע (ומחייב) שמתרחש בתקשורת מחייבת ורציפה עם החוץ, מישהו ממלא את מקומה בתוך הדיון הזה, שבו אני מנסה להגיד שכאשר חיים בבית עם הילדים, המבוגר המטפל זמין פחות לאפשרויות חיצוניות של התפתחות מקצועית חברתית ותרבותית. הוא לא משיג פחות בתחומים האלה בהכרח, אולי אף יותר, בעזרת יצירתיות ודווקא חיסכון במשאבים ובדרכים בלתי שגרתיות שמפיקות יותר, אבל זמין פחות לתנועה שמתרחשת בעולם שמחוץ לבועת החינוך הביתי, בתחומים האלה.

המבוגר המטפל זמין פחות לאפשרויות חיצוניות של התפתחות מקצועית חברתית ותרבותית. הוא לא משיג פחות בתחומים האלה בהכרח, אולי אף יותר, בעזרת יצירתיות ודווקא חיסכון במשאבים ובדרכים בלתי שגרתיות שמפיקות יותר, אבל זמין פחות לתנועה שמתרחשת בעולם שמחוץ לבועת החינוך הביתי, בתחומים האלה.
למעט בתחום המקצועי, וגם לא בכל המקצועות, אני עדיין חולקת עלייך. אפשר להסכים שלא להסכים.
חוזרת בי מטענת החולשה כמניע לדתיות. כנראה שזה פשוט טיפוסים שונים.
אני חושבת שגם סיפורים שעולים כאן באתר מתמקדים בעיקר בשלב התינוקות. באמת יש בשלב הזה התכנסות. אבל כשהוא עובר, יש יציאה החוצה, גם אצל אמהות שנשארות בבית עם ילדים גדולים (ובלי תינוקות נוספים), ולא רק אצל מי שיוצאות מהחינוך הביתי לגמרי. זה לפחות מה שאני רואה סביבי ואצלי.

לגבי ההתלבטות - את טוענת שאת מבינה אבל שוב ושוב את מציגה את האופציה כמתישה ובלתי אפשרית. לא מדובר בהתלבטות יומיומית, נדמה לי שציינתי את זה כבר. מדובר במצב קיומי שבו האידיאולוגיה היחידה היא זו התמרושרושית, שבוחנת מה טוב לבני המשפחה. ואם לא טוב להם - לא חוששת לשנות. זה הכול. זה לא אומר שכל היום הולכים ובודקים מה לא בסדר, אבל כשקשיים צפים ועולים מתמודדים אתם במסגרת כל מה שיש לעולם הזה להציע ולא מוגבלים לתפיסה אידיאולוגית צרה ונוקשה שרק בתוכה מותר לפעול.

חברה יקרה אמרה לי היום, ונדמה לי שזה נכון, שכיוון שהתהליך הזה לא התרחש אצלך באופן טבעי אלא בכפייה, את מתייחסת אליו כאל קטיעה. זה מה שהוא באמת היה. לא בזמן הנכון ולא במקום הנכון. ולכן קשה לך לתפוס אולי תהליך טבעי שבו תחומי העניין של האם, המעורבות של האב והרצונות של הילדים נעים באופן טבעי לשינוי. ושהשינוי הזה נעשה בטוב.
ברור שאם מישהו היה מכריח אותי לשלוח פעוטות או ילדים בגיל שנראה לי צעיר מדי למסגרות שאני לא חיה אתן בשלום - היה לי כואב בדיוק כמו לך. את מבינה שמה שאני מתארת הוא אחר? אף אחד לא מנער אותי באמצע ההנקה והלינה המשותפת, קורע מעליי את התינוק וזורק אותי ואותו למים הקרים. זה התהליך שאני מרגישה שאת מתארת. בשנים שעברו מאז שפעם אחרונה היתה תינוקת בזרועותיי, בהחלט התרבו המגעים שלי עם העולם החיצון, כולל צריכת תרבות, כולל חיי חברה, כולל למידה, כולל עבודה מדי פעם, כולל בילויים, כולל חוגים. כך שאני לא נזרקת מהבועה החוצה. אני כבר מזמן לא בתוכה, ויצאתי ממנה בתהליך הדרגתי ונכון לי ולמשפחתי, כך שהטלטלה שאת מתארת - כן, קיימת במידה מסוימת, אבל בהחלט לא בעוצמות שאת מייחסת לה.
האמהות לילדים בוגרים היא מטבעה טוטלית פחות, גם בתוך החינוך הביתי. ככה זה. זה תהליך שכל אמא עוברת - הילד מתבגר ומתרחק ואת הולכת ומשתחררת והקשר הולך ומשתנה. בין אם אמא הולכת לעבודה ובין אם היא בבית. החוויה של אמהות לילדים גדולים בחינוך ביתי - להרגשתי היא לא מספיק מוכרת לך. היא לא נוכחת כאן באתר במידה משמעותית, וגם לא ממש ביומיום שלך. יש לאמא כזאת גם פנאי, גם יכולת וגם רצון לצאת מהבועה שלה ולחזור לפעול בעולם בהתאם ליכולות/רצונות/כשרונות וגם צרכים שלה ושל המשפחה שלה.

אה...את נוגעת כאן במקומות כואבים ואישיים מדי לשיחה גלויה באינטרנט.
אבל אני קצת מתבלבלת:
הרי הדיון המקורי התחיל בדף בו אמא בחינוך ביתי צריכה לשלוח ילדים למסגרת כולל אחד בן שנתיים ולהתפרנס כי היא מתגרשת. משם, אכן כתבתי על קטיעה, ושאר תחושות דרמטיות, כי הייתי שם. בדילמה הזאת.
אבל, כשעבר זמן, (בו אגב במאמץ רב נמנעתי לבסוף מהקריעה הזאת, ולא שלחתי את בן השנתיים למסגרת, במחיר תמרונים מוזרים ביותר) - כן נשלחו כל ילדיי למסגרת שטוב לכולנו איתה מאוד.
זוכרת? מראש דיברתי על הקושי של אם שחיה בתוך המוחלטות של החינוך הביתי- זה הביטוי שהקפיץ אותך - להיכנס בלא רצון אל העולם מתוך בועת החינוך הביתי על כל מרכיביה.

נדמה לי שאת טוענת שאין באמת בועה כזאת, וזה עניין אישי, ושהתפתחות אישית שמאפשרת יציאה פתאומית מן הבועה והשתלבות בעולם היא תלויית אופי.
ואז אני אמרתי נראה לי שלא, ואת אמרת שנראה לך שאני לא רואה את זה כי אני לא מכירה, ושאת מכירה נשים שכן מתפתחות מקצועית,

ואם אני אנסה לחבר את זה חזרה לדיון, את טוענת, סימן שאלה, שנשים אלה אם יצטרכו לצאת מבועת החינוך הביתי ולהתפרנס ולשלוח ילדים למסגרות ולנהל חייהן ללא שותף, יעשו זאת ללא קושי עצום כמו שאני מתארת?
כי נדדנו קצת בין דיון שבו הבעתי את דעתי על הקושי איתו מתמודדת אמא בחינוך ביתי כשהיא מתגרשת,
לבין משהו כללי יותר. שזה בסדר רק בואי נעשה סדר. רק שימי לב: הבנות שלי רגישות לפרטיותן באופן מסוכן (-: אז אשמח אם תמנעי מתיאור חופשי של קורותיהן...
<עושה הפסקה>

שכיוון שהתהליך הזה לא התרחש אצלך באופן טבעי אלא בכפייה,
מה זאת אומרת? מזה התחיל כל הדיון! שאת בבית שנים ופתאום נסיבות חייך משתנות ואת לבד עם הילדים ועם השכר דירה והחשבון חשמל!
מציעה לעשות סדר.

או.קייי. אז אני לא מגדירה את זה אמא בחינוך ביתי. אני מגדירה את זה אמא בבית עם פעוטות/תינוקות. נדמה לי שגם הכותבת שם אמרה שמבחינתה חינוך ביתי זה מגיל בית ספר.
ואת דיברת באופן כלללי על אמהות בחינוך ביתי ולא על הסיטואציה הפרטית שלה - או לפחות לזה אני הגבתי. אז אני מסכימה לגבי הסיטואציה שלה - לא לגבי ההכללה. בטח לא לגבי הקביעה לגבי נוקשות, שהיא אכן אישית, ע"ע שיחתנו המקבילה.

סליחה על הפלישה לפרטיות - מוזמנת למחוק.

אני אדייק: לא רוצה להיכנס להגדרות. גם אמהות עם קטנים הן בחינוך ביתי ככל שמדובר בחברה הישראלית.
מה שהקפיץ אותי - ההכללה לגבי אמהות חינוך ביתי כנוקשות ומסוגרות בהחלטתן. זה שלב מסוים אולי, אופי מסוים אולי וכו'. לא נכון בתור הכללה.
<מתחילה להתעייף>

מה שהקפיץ אותי - ההכללה לגבי אמהות חינוך ביתי כנוקשות ומסוגרות בהחלטתן.

חזרתי (-: גם אני קצת התעייפתי מהדיון, כי באמת נדמה שאנחנו מדברות מתוך עולמנו וההכללות כדרכן של הכללות וכולי.
אבל הבנתי שאת צודקת באומרך שאני בעצם לא חוויתי התבגרות של כל ילדיי בחינוך הביתי, ושהדרך הזאת הפסיקה אצלי כשעדיין היה לי פעוט, ולכן אני בעצם לא מכירה את השלב בו האמא יוצאת מהשלב של טיפול בקטנים, ושהבית משתנה, ויש פתאום יותר ספייס להתפתחות אישית. זה נכון. שם לא הייתיבכלל ולא שמתי לב שאנחנו מתווכחות על נקודה ברורה בעצם.
לגבי ההתעקשות שלי על בדיקה וכו'- מתעקשת רק שזה לא התאים לי ולא קרה אצלי.
לגבי
אמהות חינוך ביתי כנוקשות ומסוגרות בהחלטתן.
כאן אני מרגישה שפיספסתי אותך. היה לי משהו ברור להגיד ולא הצלחתי.
לא חושבת שהשתמשתי במילים האלה.
אולי נניח לזה קצת.
אפשר אולי לצאת בסיבוב הבא מההבדלה, בין אמהות שביתן התבגר ויצאו לעולם, ואיך הן מתמודדות עם המעבר מחיי חינוך ביתי לחיים ב"עולם"
לבין אמהות שנסיבות חייהן השתנו ונאלצו לשנות אורחות חיים מהקצה לקצה, ואיך הן מתמודדות.
זה דיון שיותר מעניין אותי. אני מבינה שאותך יותר מעניין הראשון(-:
שניהם על כל פנים, מעניינים ואשמח לנהל אותם{@

המילים שעולות לי - להחליף מוחלטות (זאת היתה המילה שלך) וקטיעה (זאת היתה המילה שלי) בדינמיות ורצף.
אבל כמובן שאם משהו קוטע אותך באמצע המוחלטות את לא יכולה לעשות הרבה בקשר לזה..
ואולי המקום הזה שמשאיר פתח, תנועה, דינמיות, הוא מקום שיותר קשה לקטוע אותו? שהשינויים שלו קורים אבל על הרצף? תהייה.

המקום הזה שמשאיר פתח, תנועה, דינמיות
או במילים אחרות, שהוא פחות מוחלט.

ועוד משהו - חברה אמרה לי - הבחירה בחינוך ביתי באמת השפיעה עלי כמו שאף בחירה אחרת לא השפיעה. אבל כל הדוגמאות שלה היו חיוביות. כל הדוגמאות שלך היו שליליות.

כל הדוגמאות שלך היו שליליות.
לא. הן היו עובדתיות.
לא עשיתי סקירה של כלל ההשפעות, הרי שתינו יודעות שההשפעות החיוביות רבות מספור, אחרת לא היינו בוחרות בדרך הזאת.
הן היו דוגמאות עובדתיות בתוך קונטקסט מאוד, מאוד ספציפי, והוא :
עם מה אשה שחיה שנים בחינוך ביתי והתכלכלה באמצעות השותף שלה, צריכה להתמודד
בבואה להתחיל חיים חדשים, בשינוי נסיבות קיצוני, הכולל שליחת הילדים למסגרות ויציאה לעבודה לשם פרנסה (אמיתית ומחייבת, שמחזיקה בית, לא פה ושם כתוספת למשתכר העיקרי.)

השיחה שלנו התחילה על רקע הבעיה של יהיה טוב , שאין לה מקצוע, אין לה כסף, היא אמא בחינוך ביתי, אין לה קשרים שמאפשרים להיכנס למעגל העבודה, יש לה ילד בן שנתיים וילדה בת ארבע, ומה היא אמורהלעשות.
על הרקע הזה כתבתי שהבחירה בחינוך ביתי היא בחירה מוחלטת, כזו שיש לה השפעה עמוקה על קשרייך עם העולם, חברתית, תרבותית, מקצועית.
את בחרת לראות בזה אמירה שלילית
אבל היא לא שלילית. היא עובדתית (בעיני לפחות, מהיכרותי. הסכמנו כבר שאת מכירה אחרת)
אני לא אמרתי שזה יותר או פחות טוב ממשהו.
אמרתי שבפועל, ההתכנסות פנימה, המאפיינת בהחלט לדעתי מחנכות מן הבית - לא מחולשה, לא כאמירה שלילית, אלא ממש מבחירה מודעת, וההרגלים שהם פועל יוצא של ההתכנסות הזאת, וההשלכות שהן בלתי נמנעות כשחיים שנים במודל כזה של חיים מתוך הבית תוך צמצום מקסימלי של תקשורת ותלות בגורמים חיצוניים, מבחירה, כהעדפה,
אז בפועל, ההתכנסות הזאת, עלולהלהוות קושי רציני ביום של שינוי נסיבות, אם קורה.

אם זה קורה כתהליך של התבגרותו של בית, ושינויי כיוון עדינים שמובילים לשינוי גדול יותר, זה מן הסתם אחרת.
אבל כל מה שכתבתי לך היה מתוך נקודת המוצא של הדיון ב מתגרשת וחוששת , ועל הרקע של הקושי שעלה שם.

רוצה לכתוב בצורה ברורה:
כאשר אני אומרת שאמהות בחינוך ביתי נוטות להיות מקובעות בדרכן, וחייהן מאופיינים בהתכנסות פנימה ולא בניהול החיים בחוץ, בניגוד לקורה ברוב המשפחות בישראל, שהחיים מנוהלים לגמרי מחוץ לבית, וגם כשמתכנסים בערב כל אחד מתחבר לאמצעי אלקטרוני המחבר אותו שוב אל החוץ- אני לא כותבת משהו שלילי !
אני מציינת מאפיין בולט מאוד של הבחירה בחינוך בבית, ובחיים בבית,
ובבואם של אנשים כאלה לעשות שינוי רדיקלי ולפתע לחיות עם הפנים אל החוץ, הם נתקלים בקושי בגלל אופי החיים המתבדל הזה !
סליחה, אבל רוב המחנכים מהבית לא יכולים לסבול את מה שהתרבות הישראלית מציעה לילדים!
לא יכולים לסבול תכניות טלויזיה צעקניות ומציצניות,
קשקושי אופנת לבוש, אופנות חינוך, אופנות מזון קלוקל, אופנות צרכנות רכב ותיירנות המוניים ויקרים, אופנות רפואה מזיקה ושקרנית, אופנות פסטיגלים ושאר זוועתרונים וקניונים,

כל אלה יוצרים התבדלות! והיא מחלחלת עמוק,
והיא מאפיינת, מוכנה להתווכח איתך גם עד מחרתיים, רבות רבות ממשפחות החינוך הביתי ובעיקר אימהותיהן.

ולא יעזור כלום, בבואה של אמא כזאת להתערות בחברה, מוכשרת ומפותחת ככל שתהיה, ובעיקר אם המטרה להתערות היא השגת לחם לילדיה,
סגנון החיים שלה, המעשיר, המיוחד, המיטיב כל כך, יעמוד לה גם למכשול.

ואת יודעת מה, אני חושבת שאת מתעקשת אתי כי לך עצמך אין ממש מושג והיכרות עם משפחות נורמטיביות במסה.
ואולי יש לך אשלייה שאת מבינה ומכירה את הנורמה ואת נמצאת בשוליה העדינים, ובכן לא.
(סליחה על הטון הפטרוני, אני מרשה לעצמי איתך וגם מתחילה להתעצבן קצת.)

אבל האם אטעה אם אומר שרוב הקשרים המשפחתיים שלך ושל משפחתך בעשור וחצי האחרונים היו עם משפחות מחינוך ביתי, או קרובות, או און אנד אוף שם או נושקות לשם?

האם הייתה לך ולחברותייך הקרובות תקשורת עמוקה ומפרה והדדית ומתמשכת עם הורים שחיים במרכז הנורמה הישראלית?

אדבר על עצמי:
אני לא הצלחתי ביצירת קשרים כאלה.
קודם כל מרבית ההורים מלב הנורמה נראו לי כהורים מזניחים.
הבתים שלהם היו נקיים מדי והחדרים ריקים מדי.
האוכל שלהם היה מעובד מדי ויקר מדי.
הארבע על ארבע שלהם נראה לי מבריק מדי
והנסיעות הלחוצות שלהם לחו"ל נראו לי מגוחכות.

לקח לי הרבה זמן של גיוס ענווה, להבין שכל השנים האלה נהניתי מביטחון כלכלי ומפשטות מבחירה בכאילו, בעוד האנשים האלה שורדים.
נכון, הם מבזבזים על דברים מגוחכים בעיני, אבל הם שורדים לא רק בכסף, אלא בשמירה על מקומם במעגל התרבותי-חברתי כאן, שמפחיד להיות מחוץ לו.

קל להיות מחוץ לו כשיש לך מפרנס.
קל לבוז לו.
אבל ברגע שאת צריכה אותו, את המעגל הזה, וואי וואי וואי. חתיכת צפרדע לבלוע.

עם יד על הלב, לילה, האם את מכירה נשים בחינוך ביתי שמחזיקות עצמן תעסוקתית וכלכלית לבד, והילדים שלהן בבית?
אני מכירה שתיים. ואוהבת אותן מאוד ומפוצצת הערכה למה שהן עושות.
אבל נדמה לי שזה נדיר מאוד.

מתכוונת , לסיכום, להגיד, שזה לא רק עניין של בחירה.
ברור שנשים מוכשרות ומלומדות בוחרות להיות בבית.
אבל בהתכנסות זו הן מבצעות ויתור על היכולת להחזיק את עצמן ואת ילדיהן, כי לסגנון החיים הזה יש השלכות עמוקות, לא רק כלכלית, גם נפשית ורגשית וחברתית,
והוא יעמוד כקושי אם יעלה צורך בשינוי.

אז מה? אז זו בחירה רעה? מה פתאום!

זו בחירה עם סיכון, כמו כל בחירה.
זו בחירה שיוצרת תלות בשותף. של אהבה, של אחריות, של היסמכות הדדית. יש לה מחיר אבל היא טובה וחיובית.
אני מקווה שאני מצליחה לשכנע אותך, שאינני מציינת דברים בגנות סגנון החיים הזה, אלא מציינת עובדתית מה הן חלק מההשלכות האפשריות לנשים,
ושלדעתי הן נובעות מבחירה בסגנון חיים מתבדל ומתכנס, בהגדרה ממש.

רק מיידעת אתכן שאני קוראת פה בענין עמוק.

_אני מקווה שאני מצליחה לשכנע אותך, שאינני מציינת דברים בגנות סגנון החיים הזה, אלא מציינת עובדתית מה הן חלק מההשלכות האפשריות לנשים,
ושלדעתי הן נובעות מבחירה בסגנון חיים מתבדל ומתכנס, בהגדרה ממש._
את ממש לא משכנעת אותי. מצטערת. אני לא חווה את סגנון החיים שלי כמתבדל. אני לא מרגישה בוז למשפחות מיינסטרים ולא מזלזלת בהן. הרבה מהרגשות השיפוטיים והמתבדלים שציינת פה - אני לא שותפה להם. לפחות לא באופן כל כך נחרץ וחד משמעי. אני יכולה לדבר על העדפות שלי - לא לקבוע לאחרים. זה בדיוק ההבדל בין דתיות ללא דתיות. זה בדיוק ההבדל בין לחיות פתוח לעולם לבין לחיות סגור. אני בשום שלב לא הרגשתי שאני נסגרת. גם כשהיו לי תינוקות - יצאתי לגינה הציבורית, דיברתי עם אנשים, התיידדתי, לפעמים הילדים התיידדו. אני מכירה ואני נמצאת בקשר עם אנשים ומשפחות בזרם המרכזי.
אני בשום אופן לא מזדהה עם החוויה שלך וממשיכה להתנגד לזה שאת מכלילה אותה על הנשים בחינוך ביתי באשר הן.
אני חוזרת שוב - הדיון התחיל בדף של מתגרשת - ההערה שלי שם היתה לא קשורה לקונטקסט אלא להכללה. ברור לי שקשה למי שנמצאת במצב הזה לשנות בבת אחת ובהכרח את אורחות חייה. אין לי אתך שום ויכוח על זה.
הדיון שלי הוא עקרוני יותר, משום שאת מתבססת על הכללות שאני לא מסכימה אתן ולא מקבלת אותן. את משליכה את הרגשות שלך ומייחסת אותם לאחרים. מצטערת, אבל אני לא שותפה לזה.
הלוואי והיה לי בית נקי ומעוצב. הלוואי והייתי יכולה לנסוע לחו"ל.
אני מרגישה שהכול חוזר לאותה נקודת מוצא - דתי או לא דתי, פתוח או לא פתוח, מתבדל או לא מתבדל.
לכן כל כך חושב לי להציג את האופציה של דינמיות ופתיחות כאלטרנטיבה לאופציה שאת מציגה כהכרחית ולדעתי/ניסיוני/חווייתי/מה שאני רואה סביבי - היא לא.

ברור שרוב הנשים בחינוך ביתי לא מפרנסות. בכל זאת אני מכירה לא מעט נשים שעובדות, ושתרומתן למשק הבית היא לא מועטה. אני מבינה שהנושא הזה בוער בעצמותייך וטראומטי בשבילך, אבל אני לא כל כך מבינה את הטענה - כן, זה חלק מהעניין. כשאת בוחרת לגדל את הילדים את בוחרת את זה על פני עבודה. ברור לך על מה את מוותרת ואת בוחרת לעשות את זה. אם תצטרכי באופן פתאומי לשנות את המצב הזה, ברור שיהיה לך קשה. זה מובן מאליו.
מכאן ועד לתיאור הנשים האלה כמתבדלות/מסתגרות/מקובעות - רב המרחק. וגם אין קשר בין הדברים. זה פועל יוצא של העובדה שלא היית בשוק העבודה. לא של זה שאת מתנשאת ויש לך השקפת עולם שונה.

או.קיי. נניח שאני חווה את זה כרגע, בלי שום לחץ היסטרי אבל כן עם צורך לתרום לכלכלת המשפחה, ואני חווה אי-נחת מזה שאני צריכה שוב לחוות בוס מעצבן, ציונים שאני מקבלת ושאר דברים שלא היו חלק מעולמי הקודם. אני חווה את כל אלה. אבל זה לא משפיע על יכולת שלי לעבוד ולהשתכר. אני ממשיכה לעשות את זה למרות אי הנחת שלי כי אני צריכה להשתכר. הלוואי שאמצא דרך טובה יותר. כמו שבשנה שעברה הרגשתי מושפלת לעבוד במשק בית של אשה אחרת - אבל בכל זאת עבדתי והתפרנסתי. כן, יש קושי, ומתמודדים אתו. כן, יש לי תפיסת עולם מסוימת שלא לגמרי מסונכרנת עם זאת של העולם הקפיטליסטי. כן, יש לי תקווה לשנות את זה בשביל עצמי ובשביל אחרים (שבימים אלה ממש יוצאים ויצאו לרחובות בעולם כולו כדי לשנות אותם עיוותים ממש). אני מקווה שנצליח.

הי מצ'רה! תודה.

אה, ובבקשה אל תתעצבני

בכל זאת אני מכירה לא מעט נשים שעובדות, ושתרומתן למשק הבית היא לא מועטה. אני מבינה שהנושא הזה בוער בעצמותייך וטראומטי בשבילך,
אני תרמתי לפרנסת הבית כמעט כל השנים כאמא בחינוך ביתי כך שהנושא הזה ספציפי לא טראומתי עבורי. הוא כן בוער בעצמותיי, כרגע, בדיון הזה.

את משליכה את הרגשות שלך ומייחסת אותם לאחרים.
יתכן.
הדברים שלי לא חפים מרגשות אבל בנויים גם מהתבוננות רבת שנים בנשים אחרות.

הרבה מהרגשות השיפוטיים והמתבדלים שציינת פה - אני לא שותפה להם.

אני מבינה.
נראה לי שאנחנו מרגיזות אחת את השניה. מה את אומרת? מנוחה?

אה, ובבקשה אל תתעצבני
אה! קראתי את זה אחרי ההוספה.
ובכן, אני מתעצבנת, אבל זה בסדר (-:

אני מתעצבנת כי ברור לי מאוד שיש דבר כזה חיים בבועה. והיא שקופה, ואנחנו מתווכחות על האם זה שקוף או שאין שם כלום.

הי מצ'רה! תודה. (-:

אני בשום שלב לא הרגשתי שאני נסגרת.
לומר את האמת, גם אני לא הרגשתי נסגרת. זה דבר שהבנתי בדיעבד.
כן הרגשתי התנשאות ודחייה מסגנונות חיים מסויימים אחרים, כמו שכתבתי למעלה.
ואחת מנקודות החיבור שלי עם "דומים לי" היתה הרתיעה המשותפת מהסגנונות האחרים. בבקשה אל תתקצפי, אני מבינה שאצלך זה לא היה כך. מספרת על חוויה פרטית.
זה מזכיר לי שיר של מאיר ויזלטיר, שמסתיים במשפט "ירחק ממני המפלץ אשר אינו דומה לי"
לא זוכרת מה שם השיר ושום דבר אחר ממנו.

לכן כל כך חושב לי להציג את האופציה של דינמיות ופתיחות כאלטרנטיבה לאופציה שאת מציגה כהכרחית ולדעתי/ניסיוני/חווייתי/מה שאני רואה סביבי - היא לא.
אני לא מכירה אופציה זו בפועל. דינמיות ופתיחות כאלטרנטיבה זה דבר יפה אבל לא ראיתי את זה קורה. זה לא אומר שזה לא קרה!!! מספרת על רשמים שלי. אולי אני כותבת נחרץ מדי וזה מקפיץ אותך.
מעניין אותי, למשל, אם יש הרבה חברויות בין ילדי חינוך ביתי ולא. אני לא מכירה הרבה כאלה. סתם כדוגמא לפתיחות וזרימה.
אני לא מציגה את האופציה האחרת כהכרחית. אני מדברת על רשמים. זה גולש להכללות. מצטערת על זה. צריכה למצוא דרך עדיפה על הכללות.

גם אני קוראת בעניין רב.
כרגע יש לי גם עניין אישי, כי אני נאלצת לעשות שינוי. אני צריכה להתאפס מהר ולמצוא עבודה שתתן פרנסה אמיתית. לא מפני שאני בשלה, אלא מפני שאני צריכה. וכל מה שאתן כותבות, אלה דברים שאני צריכה לחשוב עליהם.

מעניין אותי, למשל, אם יש הרבה חברויות בין ילדי חינוך ביתי ולא
אצלנו יש.
קשרים חזקים במיוחד עם בני הדודים (אחותי גרה ברחוב ליד, 4 דקות הליכה בין בית לבית, וילדיה בדיוק בגילאים של ילדי), למשל. וגם לבן עם בני הדודים מירושלים, מצד האבא (התאומים בני גילו והקטן צעיר רק בשנתיים ולגמרי משתלב במשחקים). הדמיון המשפחתי מאפשר קרבה גדולה, ואמנם כל פעם צץ הבדל אחר שמוזר לילדי חינוך ביתי (ילדי בית ספר למשל מוטרדים כאשר הבן שלי מתקשט בלכה...)(הבן שלי מוטרד מזה שילד חוזר הביתה בשלוש מבית הספר ואז צריך לעשות עוד שיעורים ולא נשאר זמן לשחק איתו בכלל), אבל בסך הכל היחסים נפלאים.

אבל תלוי.
אני רואה גם את הקושי. את המקומות שבהם הזרימה קשה מפני שאורח החיים השונה קשור גם במערכת ערכים שונה לגמרי. למשל, התייחסות לגמרי אחרת למבוגרים. של ילדי החינוך הביתי - חברית וטבעית. אני לא רואה אותם מפחדים מההורים של החברים, אלא רואים בהם לגמרי בני אדם כמו כולם, שהם בעדך ועוזרים לך. לעומת זאת ילדי בי"ס מתייראים במידה זו או אחרת, בצורה זו או אחרת. המבוגרים הם ה"מגבילים", המענישים, ה"תופסים אותך", צריך להסתתר מהם.

היי בשמת

מעניין אותי, למשל, אם יש הרבה חברויות בין ילדי חינוך ביתי ולא
התכוונתי כמובן לילדים שאינם בני משפחה.
(לא שזה נסיון להוכיח מישהו, אלא עוד פן שמייצג התבדלות. אני לא משתמשת במילה התבדלות כנושאת מטען שלילי.)

לילדים שאינם בני משפחה
כן, בהחלט. אצלנו יש. אבל ילדים שדומים בכל זאת מבחינות אחרות. אין להם שום חיבור עם מי שחייהם בתוך:

_תכניות טלויזיה צעקניות ומציצניות,
קשקושי אופנת לבוש, אופנות חינוך, אופנות מזון קלוקל, אופנות צרכנות רכב ותיירנות המוניים ויקרים, אופנות רפואה מזיקה ושקרנית, אופנות פסטיגלים ושאר זוועתרונים וקניונים_

מעניין אותי, למשל, אם יש הרבה חברויות בין ילדי חינוך ביתי ולא. אני לא מכירה הרבה כאלה. סתם כדוגמא לפתיחות וזרימה.

לילדים שלי יש חברים שאינם בחינוך ביתי (ילדים מהקיבוץ). אני חושבת שזו דוגמא לפתיחות וזרימה של המשפחות שלהם בעיקר, לא כל כך שלנו.

אני החברה שאמרה: הבחירה בחינוך ביתי באמת השפיע עלי כמו שאף בחירה אחרת לא השפיעה .
עם זה, אני רואה כל כך הרבה גוונים בין המשפחות!
מה שאני רואה משותף הוא איזושהי הדרגתיות אצל רוב האמהות.
כשהילדים צעירים ורק מגלים את רעיון החינוך הביתי, נורא מתלהבים. באים להרבה מפגשים, הרבה פעמים גם מנסים לשפר את התזונה ולחיות בצורה יותר אקולוגית וכו'.
ככל שהילדים גדלים, החינוך הביתי כבר הופך לעובדה ולא למרכז העניינים. הרבה פעמים קוראים וכותבים פחות באתר, באים פחות למפגשים, עושים עוד דברים.
לי לקח בערך ארבע - חמש שנים להגיח מהבועה שלי ולהיות מעורבת במה שקורה במושב, ללמוד מקצוע ולעבוד בצורה חלקית.
יש הבדל גדול בין יכולת הפרנסה שלי כשהילדים שלי היו קטנים לזו של היום.
אני מתחברת להפרדה בין תפישה דתית לחילונית. יש אמהות שנכנסות לחינוך ביתי והופכות לביקורתיות כלפי כל השאר. אני אף פעם לא הרגשתי ככה. אחת החברות הטובות שלי בשנים האחרונות, עובדת משרה מלאה בתפקיד בכיר, שולחת את הילדים מגיל שלושה חודשים למטפלת ומגיל שלוש לתלמוד תורה ובבית הם אוכלים רק בכלים חד פעמיים (חוץ משבת) כי אין לה זמן לשטוף כלים.
אצלינו החינוך הביתי לא שינה את ההרגלים האחרים (טלויזיה, מחשב, תזונה וכו'). מה שהוא כן שינה - וזה שינוי ענק - זו המודעות העצמית והתקשורת.

אההההה...חשבתי להכין רק שני קפה, אני רואה שצריך עוד. איזה כיף.

התייחסות לגמרי אחרת למבוגרים. של ילדי החינוך הביתי - חברית וטבעית.
שמתי לב שילדים מהחינוך הביתי קוראים לי בשם שלי בעוד שילדי בית ספר, קוראים לי "אמא של..." גם אם הם שכנים ומכירים אותי מאז שנולדו.
ואנחנו דווקא מתחברים לחלק מ:
תכניות טלויזיה צעקניות ומציצניות, קשקושי אופנת לבוש, אופנות חינוך, אופנות מזון קלוקל, אופנות צרכנות רכב ותיירנות המוניים ויקרים, אופנות רפואה מזיקה ושקרנית, אופנות פסטיגלים ושאר זוועתרונים וקניונים
הילדים שלי רואים יוגיהו ובלייבלייד שוב ושוב ואחר כך משחקים שעות בקלפי יוגיהו ובסביבונים האלה עם החוט (בלייבלייד) אלה התוכניות הכי צעקניות שיש. (אנחנו אוהבים גם את המומינים). הם אוהבים גלידה ולאכול במקדונלדס אבל את האחרון הם מקבלים רק כמה פעמים בשנה, אני מאוד אוהבת לטייל בחו"ל והייתי רוצה לעשות את זה יותר ולדעתי הרבה מאוד מבנות קבוצת החינוך ביתי שלנו, הולכות לפסטיגל כל שנה.

לפעמים חינוך ביתי הוא רק חינוך ביתי.

אני חושבת שהחברויות בין ילדים תלויות מאוד במקום המגורים, באופי הילדים, בגילאים וכד'.
במושב שלנו למשל היו בגילאים של הבנות, הגדולות לפחות מעט מאוד ילדים ועוד פחות כאלה שהיה להם מכנה משותף. בכל זאת לפחות לשתיים מהן היו שם חברות טובות (הבנות שלי צופות באדיקות בפסטיגלים למיניהם, כולל ביצועים מרהיבים למיטב השירים, וגם מבלות בקניונים. טוב, הגדולה).
כשהגדולה התחילה ליצור קשרים דרך המחשב - נהיו לה חברויות נפש עם בנות שכולן כמובן הלכו לבית-ספר, והקשרים גובו גם במפגשים וכו'. אחר כך כשהן הלכו לצהרון - הן השתלבו גם שם.
אז נכון שהכניסה למסגרת חברתית כלשהי מאוד עזרה לזה, אבל אנחנו נכנסו לאחת כזאת בין השאר כי לא היו חברים זמינים.
חברות שאני מכירה שגרות - בקיבוץ, במושב שיש בו יותר ילדים וחיי חברה, בעיירה שיש בה חיי שכונה וקהילה סביב בית כנסת - לילדים יש חברים מהסביבה בהחלט.

אני אימצתי הרבה מהערכים שרווחים כאן, באופן טבעי נקרא להם, אבל בהחלט לא את כולם, ובהחלט במינונים לא קיצוניים ועם הרבה דרכי ביניים.
יחד עם זאת, מעולם לא חשבתי שכל העולם צריך לנהוג כמוני. נכון, אני מסתכלת בכאב לעתים על תינוקות רכים שנראה שהיו צריכים לקבל טיפול מיטיב יותר. אבל אז אני רואה אותם גדלים להיות ילדים שמחים ונחמדים, ואני רואה שהאמהות שלהם קשובות להם ונותנות להם את מה שהן יכולות. וזהו. אני חיה עם זה. אני לא יכולה לשנות את העולם. אני רק יכולה להיות מה שאני - אולי זה יעורר השראה באנשים ואולי לא.
גיסתי מתייעצת בכל מיני נשואים שקשורים לגידול הילדים למרות שבעיקרון היא מיינסטרימית מאוד. אבל היא מוכנה גם להיחשף לדברים שאני מציעה ולבדוק מביניהם מה מתאים לה. ואני למשל לא יכולה לייעץ כשהיא רוצה שהילד לא יבוא אליהם למיטה בלילה, אבל כן יכולה להגיד, באותו הקשר ובתשובה לשאלתה, שאני לא בטוחה שכל כך חשוב להיות עקבי. לפעמים אפשר ולפעמים לא.
אני חושבת שחלק מהעניין שהיא מוכנה להתייעץ אתי הוא כי אני לא מאיימת עליה ולא שיפוטית כלפיה ויכולה להיות סובלנית כלפי הדרכים המשונות שלה כמו שהיא סובלנית לדרכים הטבעיות שלי

אני חושבת שהקבוצה של רחובות-גזר, שבמידה רבה מייצגת בעיני את האלטרנטיבה השפויה, אלטרנטיבה של לעשות חינוך ביתי לא כמו כת משוגעים אלא כמו אנשים מהישוב, מגלה הרבה מאוד פתיחות - לסוגים שונים ומשונים, הן של שגעונות והן של מיינסטרים. אני חושבת שלמפגשים של הקבוצה (לפחות הגדולים, יש כבר המון תתי קבוצות שאני לא יודעת מה בדיוק קורה בתוכן) אפשר להביא ומביאים את כל קשת המזונות כמעט.
אני חושבת שלא בכדי יש כאן הרבה אמהות שאמצו פתרונות ביניים כלשהם לחינוך ביתי, כמו גן אמהות של ארני, כמו ילדים גדולים שהולכים לבית ספר וילדים צעירים בבית, ועוד, וכל האמהות האלה מתקבלות כאן לגמרי בטבעיות. אולי זה גם לא מפתיע שלא מעט ילדים בוגרים מהקבוצה הולכים לבתי ספר אלטרנטיביים בשנים האחרונות.

אני מוצאת בבית הספר שבחרנו במידה רבה המשכיות של הערכים והאמונות שלנו, הרבה מהדברים שאני מאמינה בהם משותפים גם להורים ולמורים בבית הספר הדמוקרטי. אולי פשוט החלפתי בועה בבועה, אבל האמת היא שלמה לא? ימי ההולדת צנועים ונערכים בדרך כלל בית ועל ידי ההורים. סגנון הלבוש, האכילה (יש כאן הרבה יותר אדוקים מאתנו בעניין זה), הדיבור והבילוי דומים למדי, מה שמאפשר לבנות שלי למצוא מכנה משותף די בקלות. בני הנוער גם כאן מסתובבים בקניון, שמים לקים משונים על הציפורניים ושומעים רוק כבד

. אז מה.
זה העניין בלהיות לא אדוק. שאתה משחרר.

לגבי החברויות שלי - נכון שרובן מהחינוך הביתי וסביבתו הקרובה. עם זאת, במסגרות שונות שאני חלק מהן, כמו המעגל נשים, קבוצת ריקוד ועוד, אני בקשר, אפשר לקרוא לו עמוק כי התהליכים שנחשפים בפורומים האלה, גם אם הם לא על בסיס יומיומי אלא חודשי בערך, הם תהליכי עומק, במסגרות האלה חברות נשים ממעגלים חברתיים שהן מחוץ לחינוך הביתי, והקשר שלנו מתאפשר על רקע של קבלה והבנה משותפת, על רקע של חילוקי דעות מפרים, על רקע של אהבה אישית. ככל שמכירים אותם יותר מקרוב - כך רואים כמה הם בעצם לא כל כך שונים מאתנו.
דבר אחרון - אפילו בבית המיינסטרימי והיפה והמעוצב שעבדתי בו בשנה שעברה היו ירקות אורגניים וקינואה.. הבועה שלנו מתרחבת והולכת. אנשים נחשפים לתחומים האלה מכל מיני כיוונים ולבסוף נפגשים על רקע של תחומי עניין משותפים למרות כל השוני.

ברוכות הבאות כל המצטרפות!

התייחסות לגמרי אחרת למבוגרים. של ילדי החינוך הביתי - חברית וטבעית.
הילדים בדמוקרטי - לגמרי מתייחסים בגובה העיניים למבוגרים, בידידותיות. בפתיחות.
נראה לי שבאמת החלפנו בועה בבועה.

הקפה היה מצוין, וגם השוקולד 60 אחוז מוצקי קקאו. תודה @}

גם אני בקוראות

מוכרחה להודות שהיה משהו בפוסט האחרון של ענת, משהו על כמה אנחנו רחוקים מהותית ממשפחות מיינסטרים ממוצעות שפגע לי בול בפוני (ששוב מתחיל להתארך אחרי הכמעט קרחת

)

אנחנו לא חלק מקבוצת חינוך ביתי. אנחנו כל הזמן בתפר. לילדים יש בעיקר חברים שהולכים למסגרות (ועוד כמה שרידים נאמנים ומתמידים ונעימים מהתקופה שבה כן היינו חלק מהקבוצה) . אבל דווקא אני מרגישה, כל פעם שקצת מתקרבת לאמהות שסביבי, את הפער העצום שנפער בינינו (לא טוב או רע פשוט פער). את המרחק שאני התרחקתי מה"נורמליות" (למשל: תדירות רכישת בגדים חדשים, למשל: יציאות בערבים ...) ואת הדרך שעשיתי באמהות שלי ובכלל בהתפתחות האישית. לא יודעת, אין לי כל-כך מילים אבל גם אני מרגישה שאפילו שאני מחשביה את עצמי נורמלית לגמרי (ובטח שלא יכולה לחתום על היותי "באופן טבעי") פתאם, בלי ששמתי לב ובמרוצת השנים, התרחקתי עוד ועוד ממעוז המיינסטרים.

העניין, כשאת יושבת ומדברת עם נשים - את לא מוצאת שפה משותפת? זה באמת כל כך משנה מה את בדיוק עושה בפועל ומה הן? ברור שיש הרבה שאין אתן מכנה משותף מלכתחילה, אבל זה רק בגלל החינוך הביתי? את מבינה מה אני שואלת? אם יש מישהי שהכרת ואהבת, או הרגשת שאת יכולה לדבר אתה, שההורות שלה מתנהלת מתוך מחשבה ואת יכולה לדבר אתה בענייני ילדים, או זוגיות או דברים כאלה שמעסיקים אותנו וגם נשים מיינסטרימיות לגמרי - אפילו לגבי הסוגיה שכביכול או לא כביכול מפרידה ביניכם - לגבי הבחירה הנשית בין גידול ילדים לעבודה על כל גווני הביניים שלה? אני מוצאת ששיחות כאלה יכולות להיות מאוד מפרות.
אתמול במעגל היינו ארבע נשים - אחת אמא לילד ראשון שהולך לגן עד הצהריים, היא רוב הזמן בבית ועובדת קצת מהבית. שנייה אמא לארבעה, אשת קריירה ובעלת עסק, ילדים במסגרות. שלישית אמא שהיתה בחינוך ביתי והשנה הילדים שלה במסגרות, גם עובדת ומנהלת עסק אבל לא בפול טיים ג'וב. ואני הרביעית

(מי שרוצה להצטרף מוזמנת).
דיברנו על הרבה דברים שעלו גם כאן בשיחה ושמעסיקים אותי - דיברנו על קנאה ועל איך היא יכולה לאולי לקדם אותך לדעת מה את בדיוק רוצה. דיברנו על איך כשאת מאוד נחושה להתווכח על משהו - כנראה מישהו בצד השני מאיר לך צד אצלך שאת לא ממש רוצה לראות (בהחלט יכול להיות רלבנטי לדיון שהתנהל כאן, לשני הכיוונים). דיברנו על איך מודלים נשיים נכנסים לשוק העבודה - למשל כמה חשובה לנו הערכה ולא רק כסף. וגם כמה לפעמים אלמנט הכסף יכול להוציא את כל ההנאה שלנו, כי אנחנו מכוונות נתינה ולא מכוונות תחרות. ואיך כל זה משתלב בעולם העבודה הגברי. דיברתי על המעבר שאני עושה מן הבועה אל החוץ, ואולי גם לבועה אחרת, סמוכה, ועל זה שצריך זמן ואורך רוח לתהליך. דיברנו על הכוח לזמן לחייך את מה שאת שואפת אליו. דיברנו על איך מודדים הצלחה של עסק - האם רק ברווחיות? ואיך סוגרים עסק שהקמת אם פתאום את מגלה שכבר לא טוב לך בו.
בכל השיחה הזאת היו תובנות חכמות ועמוקות לכל ארבע הנשים שהשתתפו בה, בלי קשר בכלל לחינוך ביתי או לא חינוך ביתי. להפך, המגוון האנושי הזה רק הרחיב את מגוון הדעות והידיעות והחשיבה והאפשרויות.
פתאום נזכרתי שדיברנו גם על מה עושים עם המשפחה בחגים. שזה למשל נושא שמן הסתם מעסיק כל אשה באשר היא. מנסה לומר - יחסים עם הורים, עם ילדים, עם בן זוג, שהם הרי מהות הדברים שאנחנו מדברות עליהם, את באמת לא יכולה לדבר עליהם עם נשים מיינסטרימיות רק בגלל שהן מיינסטרימיות? למה?

דיברנו על הרבה דברים שעלו גם כאן בשיחה ושמעסיקים אותי - דיברנו על קנאה ועל איך היא יכולה לאולי לקדם אותך לדעת מה את בדיוק רוצה. דיברנו על איך כשאת מאוד נחושה להתווכח על משהו - כנראה מישהו בצד השני מאיר לך צד אצלך שאת לא ממש רוצה לראות (בהחלט יכול להיות רלבנטי לדיון שהתנהל כאן, לשני הכיוונים).

אוקיי. תשמעי. יש לי כאן בעיה. הדבר הזה, שתיארת כאן, ואיתו כל הדיון הזה, הוא משהו שקורה בלעדיי. אני לא מצליחה להיות בו. לא מבינה מה אני עושה בו, ונמצאת בתחושה שאני נוכחת בו למרות שכלל אינני בו.
אין לי ולא היה לי חשק להתווכח. לא ברור לי על מה אנחנו מתווכחות. זה מתיש אותי, מתסכל אותי, אני מרגישה לא מובנת ומרגישה נסחפת למשחק תפקידים בתוך דיון שאין לי מושג מה הקשר שלו אלי.
יש לי כל מיני דעות נחרצות ומוטות על החינוך הביתי, אבל הן מקבלות פרשנויות בדיון הזה, ממש מתחילתו, שאני נעה איתן בחוסר נחת הולך וגובר.
בקצרה: הדיון הזה לא מיטיב עמי ואני מבקשת להפסיק להשתתף בו.
בידידות, ענת

אני מנסה לחשוב עוד ועוד על הדבר הזה. אני חושבת שאם אני מורידה את זה לרמה של חברות נפש, זה באמת לא קשור לאם הן בחינוך ביתי או לא, להפיך. יכולות להיות אמהות בחינוך ביתי שאני לגמרי לא אתחבר אליהן. אני חושבת שזה לא מה שענת ההתכוונה אליו. כאילו, לא בקטע של חברות אישיות אלא יותר בהקשר של המפגש עם העולם הזה שרץ בקצב אחר, שאפילו שעות השינה בביתו הן אחרות, שצריך לצאת לחופשה בקיץ וגם לבקר בחו"ל, שחי הרבה יותר ברור את הנפרדות הזו בין הורים לילדים.
את יודעת מה, אצלי זה תמיד עולה בהקשר של להסתכל על ארון הבגדים שלי כרגע ולנסות לחשוב האם הייתי יכולה לצאת לעבוד עם מלאי הבגדים שיש לי בו (כנראה שלא אלא אם כן אני הולכת לעבוד כסייעת לגננת או משהו בסגנון

)

ממה שאני מבינה משתיכן, אני לא בטוחה שיש בינכן מרחק גדול במחשבה אלא מין פער בהבנה לגבי על מה כל אחת דיברה. אני לא הבנתי מדבריה של ענת כאילו אמהות בחינוך ביתי נשארות לא מפותחות אלא להיפך, וגם אמירה שההתפתחות שעסקנו ואנחנו עוסקות בה בשנים האלה היא לא בהכרח משהו שמעניין את העולם בחוץ שבו נחשבות התפתחויות מסוגים אחרים (קידום, משכורת גדולה יותר, תואר נוסף וכו'). וזה בכלל לא בא ממקום של לדון או לבקר את האנשים ה"רגילים" אלא יותר אולי לתאר ולהסביר את תחושת ההלם שיכולה להיות למישהי כמוני וכמוך כשאנחנו מנסות כאילו לחזור לעולם ההוא ועל אחת כמה וכמה כשאנחנו חלילה נאלצות לחזור אליו על אף חוסר רצוננו... (יצא ברור ?!?!?!?!?!)

ענת, מה שניסיתי להגיד במשפט הזה הוא שאני מניחה שניסית להאיר לי צד שאני לא כל כך מוכנה לראות. סליחה אם זה הובן אחרת. הצד שבו אני מתבדלת, מתנשאת וכו'. אם זה הקפיץ אותי, סימן שיש בזה משהו.
את דיברת על הקושי לצאת לעולם - אני בדיוק חווה את זה. אני רוצה לצייר לעצמי תמונה נינוחה של זה אבל שמת לי מול הפרצוף מראה שהופכת את זה למשהו הרבה יותר מאיים, ומעצימה כביכול את התהליך שאני צריכה לעבור. את רוצה להראות לי שפיספסתי משהו - ואני לא מוכנה לשמוע. כיוון שהדברים האלה נגעו בדברים שאני בדיוק מתעסקת אתם - הם הקפיצו אותי. ואולי בכלל לא אמרת את כל זה והכול בראש שלי. <אבל תגיד לי הארי, אם זה בתוך הראש שלך, למה זה אומר שזה לא אמיתי?>
אין לי מושג מה ולמה הקפיץ אותך. יכולה לנתח רק את הצד שלי. מצטערת על הרגשות הקשים שלך. יש בי הרבה אהבה והערכה אלייך ואני מצטערת שגרמתי לך להרגיש רע.
הבנתי שביקשת מנוחה והמשכתי לדבר עם רסיסים על נושא שהיא העלתה כאן. זה חשוב לי ומעניין אותי, אבל ממש לא מחייב אותך.

רסיסים, את מבינה כמה התמונה הזאת, שמתסכלת רק על הבגדים, היא חיצונית וחלקית, הן בקשר לארון שלך והן בקשר לארון של אחרות? (מקווה שלא נריב גם אנחנו)
אני חושבת גם שאת עדיין עמוק בתוך השלב של גידול תינוקות, ובשלב הזה באמת יש הרבה פחות סובלנות, כפי שכבר ציינתי, וגם יש תחומים ספצפיים שבאמת יש בהם פערים גדולים שבגילאים אחרים הופכים פחות ופחות משמעותיים לדעתי. אבל אולי זה גם באמת תלוי באנשים שנמצאים סביבך. אני בהחלט נתקלת בנשים שעושות עבודה פנימית למרות שחיצונית הן שיא המיינסטרים. אני לא חושבת שזה מעסיק רק אותנו.
אני חושבת שתחושת ההלם היא תוצר של התמודדות כזאת באופן כפוי ובזמן הלא נכון. שוב, אני לא אומרת שאצלי זה עובר חלק, בכלל לא, אבל זה רחוק מאוד מתיאור של הלם או כל דבר דומה לזה.
יש כאן שילוב של אופי ונסיבות חיים שגורם לכל אחת להסתכל על החיים, לפעמים על אותם דברים ממש, ולתפוס אותם קצת אחרת. לדעתי זה ממש בסדר.

אני חושבת שאת מתארת תהליך, שינוי שנעשה באופן הדרגתי ובו לאט לאט אתה זז מנקודה לנקודה ואכן רואה דברים אחרת. אני חושבת שכמעט כולנו מכירות את התחושה הזו. אפילו רק למשל בהתייחסות שלנו אל האמהות שלנו שהולכת ומתפתחת ומשתנה כשהילד גדל וכו' וכו'. אני חושבת שענת דיברה מהמקום הזה שבו את עוד לגמרי באמונה אחת ופתאם נכפים עלייך מעשים שדורשים כוחות ואמונה הפוכה לגמרי. קצת כמו זה שגם את לא קמת בוקר אחד ויאאלה החלטת שעכשיו כולם נכנסים למסגרות רגילות וקונבנציונאליות לגמרי ואת חוזרת לעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה, מבינה ?

בכל מקרה אני לגמרי מסכימה וברור לי לגמרי שהרב האנשים, על אף היותם עובדים ו"רגילים" לכאורה עושים דרך רוחנית משמעותית וכו' ולהיפך, משוכנעת שיש גם אמהות בחינוך ביתי שאתקשה לגשר על התהום בינינו.

סיכמת את זה מעולה, רסיסים, תודה!

כלי לסכו"ם בחברה של המדיח מוכרים בדרך כלל.

תודה. ואם זה ענתיקה?

יש לי מדיח בדרך לפח (מחכה שיבוא האיש שאוסף ברזל ) את יכולה לקבל את הסכומון שלו אני בתל אביב
0525209609
אילנית

מוכנה לעזור בויכוח? אתגרים במערכת יחסים חברית

(-8

@}

הי לילה, עניתי לך אצלי

ץ.

שליחה על ידי שיחות* » 01 מאי 2013, 00:14

הזכרתי את שמך אצל שני מ

הי אני אמא בחינוך ביתי ל-4 ילדים מקסימים. אנחנו גרים בירושלים והינו מאוד שמחים להצטרף למפגשים בגן החיות בירשולים פעם בחודש- אשמח לשמוע עוד פרטים. י

אני אברר את הפרטים ואשתף אותך

את יכולה לתת לה את המייל שלי ואשלח אליה את המידע !

פלונית, נשמח לקבל מייל או דרך ליצור קשר..

וגם אשמח אם תוכלי להמשיך להגיב על הדיון ההוא שהתחלנו בדף חינוך ביתי בתקשורת

הכתובת שלי [email protected] תודה!!! פרטים למפגשים בגן החיות

אני שולחת לך את הפרטים !

הי לילה, הצצתי קצת ב חיפוש והמלצות רופאים קונבנציונאליים. ונראה שאיזה פלוני יוכל להסתייע בידע שלך קצת... אם מתחשק לך

חוץ מזה, הכל טוב? ץ

לגמרי כנ״ל...

תודה שענית

ץ