ללדת בבית חולים בדרכי

אנונימי

כדאי לקרוא גם ב- מדור לידה, הכנה ללידה
דף סיפור לידה ו דף סיפור לידה בבית חולים

אני לא אספר לכם את כל קורות אותי בלידתו של איתמר (אצל אורן היתה לידה פשוטה קלה ומהירה יחסית), רק את הקטע שנשאר לי הכי חזק מכל הסיפור הזה. המיילדת (המקסימה) הכניסה את היד כדי לבדוק מה קורה. ואז היא אמרה "תלחצי" ואני לחצתי והתברר שאני משחררת את כל הלחץ דרך הפה (לא בצעקה, אבל בנשיפה חזקה) ולא משקיעה את כל הכוחות בלחץ שם למטה. אז עצרנו לרגע. הם הסבירו לי שוב איך ללחוץ. לחצתי. הרגשתי את איתמר בתעלת הלידה (מדהים! עד היום אני יכולה לשחזר את התחושה הזו) ופוף! ראיתי את איתמר "עף" החוצה. זה קרה לפני שהספקתי להבין שאני יולדת.
אבל הקטע המדהים יותר היה אחרי שאיתמר יצא. וכאן, אני אתן הקדמה קטנה. כשנפקעו לי המים (כבר בחדר לידה) התברר שהם מקוניאלים. ובכדי שאיתמר לא יכניס לריאות מים מקוניאלים מרוכזים החליטו להכניס לי אינפוזיה לתוך הרחם. וזה היה די מצחיק כי בשלב מסוים שאיתמר עוד היה בפנים הוא כנראה תפס את הצינור של האינפוזיה עם היד והתחיל למשוך אותו. זו היתה הרגשה משונה. בכל אופן, הם הכניסו לי די הרבה ליטרים של מים באינפוזיה הזו וכשאיתמר יצא השתחרר אחריו נחשול ענק של מים (מעורבבים עם דם). אני לא יכולה לתאר לכם את כמות המים האדירה שיצאה שם לתדהמת כולנו (כולל הצוות הרפואי) החדר היה שטוף כולו בשכבה רצינית ביותר של מים.
התיקים שלנו שהיו בקצה הרחוק של החדר התלכלכו! אחת הרופאות שנכנסה אחרי הלידה, אני לא אשכח את מראה פניה למראה החדר שטוף המים והיא שאלה בתדהמה "מה קרה כאן?".
זהו. ואז יצא התינוק הכי צרחן בעולם (ל-3 חודשים הקרובים), והוא היה לי נורא מוזר, ועם פנים כל כך שונות מאלה של אורן. והתאהבתי בו.

אני קוראת כבר פעם שניה כי קודם התרגשתי יותר מדי בשביל להגיב. וגם עכשיו אני עם דמעות בעיניים. ואני מצטרפת לקריאה לעוד נשים לכתוב על החוויות שלהן מהלידה, במיוחד מה הן הרגישו - על הלוגיסטיקה אפשר לקרוא בספרים, את הקוריוזים וסיפורי הקרב שומעים מחברות, אבל את התחושות העצומות רובנו שומרות בתוכנו. ולדעתי דווקא תיאור התחושות הוא הדבר שהכי עוזר גם למי שרוצה לקרוא על לידה, וגם למי שכותבת.

לפני שלוש וחצי שנים בבית חולים מסויים בצפון (גערו בי פעם כשכתבתי בי"ח צפת), השיחה ביני ובין ה"תופר" של החתך התנהלה כך:
לא לזוז.
סליחה?
נו, לא לזוז, אמרתי!! מה את רוצה שאני אגיע עם הראש לקיר??!!
אני ...רק רגע...
תראי גברת אני עכשיו מביא לך הרדמה כללית אם את לא בשקט.
(אני בוכה. איפה התינוקת שלי? למה הוא צועק? למה אף אחד לא מגן עלי מפני הזר הגס הזה?)
מה את בוכה? מה יש? (בקול יעני מפייס) עוד מעט תצאי תקבלי תה.
כמה תפרים אתה צריך לעשות? אני שואלת בקול ענייני, להתאפס על עצמי.
לא הרבה.
וכשגולגלתי החוצה משם וראיתי את אמא שלי, פרצתי בבכי כמו ילדה קטנה ועלובה "הוא צעק עלי..."
הוא לא צעק עליך מותק, אמרה בביטול המיילדת שכלל לא נכחה בחדר בשעת התפירה, הנה, תשתי קצת תה, את סתם עייפה.
כוס פלסטיק כחולה עגולה ותה פושר ולא מתוק. איחס.
(נכון שאסור לכתוב שזה היה ד"ר מיכאל מבית חולים צפת, כי האתר או אני או אתם או כולנו מסתכנים בתביעה על הוצאת דיבה?)

לא אלאה פה אף אחת עם סיפורי הלידה שלי (3 במספר, כולן יחסית קלות ובלי אפידורל), רק אספר, שבלידה האחרונה לפני 3 חודשים, נורא רציתי ללדת בבית, אבל זה לא יצא (בדיוק המיילדת היתה בחו"ל וגם חששנו ממקרי חירום), והפעם, בניגוד ללידות הקודמות, לא הסתפקתי בתמיכתו של בעלי היקר, אלא גם הזמנתי את חברתי אפרת-נחמה, שהיא גם תומכת לידה. התאמנתי הרבה עם נשימות, והרגשתי שהפעם הן באמת קיצרו לי מאד את כל התהליך. הצירים הכואבים התחילו לי ב-12 בלילה (כשעה אחרי שהורדתי את טבעת היהלום שענדתי כסגולה ללידה לא מוקדמת), יצאנו לבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים ב-2, תוך כדי נשימות עמוקות שנשמתי, בעידודה ועם מגעה התומך של אפרת נחמה.
המיילדת שקיבלה את פני היתה כמובן חייבת לבדוק את כל הבדיקות המכאיבות והחודרניות, כדי להאמין לי שאני עם פתיחה מלאה... בקיצור, ילדתי את צליל תוך שעה מהרגע שבאנו לשם, שעה שנראתה לי כמו נצח, בגלל הכאבים (שלא זכרתי אותם כואבים עד כדי כך ב-2 הלידות הקודמות!) ובגלל שהעניינים התחילו לצאת מכלל שליטתי כשהמיילדת לא הרשתה לי לכרוע ולנשום כאוות נפשי.
בלידה הזאת פשוט נדרתי נדר, שאת הלידה הבאה אעבור או בבית או אצל מיילדת פרטית, ועדיף בתוך מים. בסה"כ מהלידה הזאת התאוששתי הכי מהר ונראה לי שכמה דברים תרמו לכך רבות:

מנוחה מרובה בחודש האחרון של ההריון (מה יש, שהבעל יטרח ויהיה עם הילדים כל הזמן!:-))
תרגול של נשימות עמוקות והוצאת האויר ב"טשששששששששששש" ארוך.
דמיון מודרך של הרחם נפתח בקלות כמו פרח לוטוס.
בליעת כדורים הומיאופטיים בשם CAULOPHYLLUM 30CH במשך החודש התשיעי ולקיחת ARNICA מיד אחרי הלידה לכיווץ הרחם בצורה יעילה ופחות כואבת.
עיסוי אינטנסיבי של עצמי עם תרכובת שמנים ארומטיים מתאימים מיד אחרי הלידה.
וכמובן - תפילה לבורא שעשה לי 3 ניסים מקסימים שכאלה!

נמוש ו-מיץ פטל מזל טוב. נמוש תודה על מה שכתבת. אולי בא לך לתאר יותר את ענין הלוטוס? האם מדמיינים אותו הפוך? בעצם אני בכלל לא יודעת איך נראה לוטוס. כמו חבצלת מים כזו? נופר?
ולמה חייבים לתת להן לעשות את בדיקת הפתיחה החודרנית? הרי כשזה יקרה זה יודיע על עצמו כבר, לא? אני חושבת שאסור להן לבדוק אם את מסרבת. ומאחר והבדיקה היא לא נעימה יש בה כדי לעכב את תהליך הלידה, לדעתי, ולו רק מהלחץ שנכנסים אליו בגללה.

נכון, זה יכול להיות כל פרח באשר הוא, כשהוא מופנה כלפי מטה ועלי הכותרת שלו נפתחים לרווחה.
התחננתי לפני המיילדת שלא תבדוק אותי, כי באמת יש לי טראומה מהבדיקות האלה, אבל היא פשוט נדחפה בכוח, כי היא "חייבת לדעת באיזה שלב של הלידה" אני נמצאת. לכן החלטתי חד-משמעית, שיותר אין בית-חולים ואין מיילדות קונבנציונליות. רק לידה בבית!

ליאת בן אדיבה (תומכת הלידה המדהימה שלנו) סיפרה לי שבמהלך הלידה שלה הפנתה המיילדת את תשומת ליבה ליולדת אחרת ואמרה: "שימי לב איך ההתנהגות שלה השתנתה. זה סימן שהפתיחה גדולה יותר עכשיו." צריך פשוט להסתכל ולהכיר את הסימנים, אבל מעטות מהמיילדות מעיזות כנראה, גם אם הן יכולות.
מחריד העניין של "נדחפה בכוח". זה מעלה בי מחשבות אלימות (כמו בעיטה ישירה ומכוונת היטב.).

ברור לי שעלי לעבוד הרבה על עצמי בעניין, אבל בכל הלידות שלי פחדתי מהבדיקה הפנימית של המיילדת יותר מהכאב של הלידה עצמה... כשהן מתחילות לחטט שם בעומק (וזה אף פעם לא בעדינות) אני פשוט מרגישה כמו קרבן אונס!

אני שמחה לספר לכם שסוף סוף ילדתי, ויש לנו עכשיו ילדה חדשה בבית.

מזל טוב ענת!
נו... ואיך היה?

נמוש, אני מזדהה לחלוטין עם תחושותייך, גם בקשר למיילדת וגם כשהרופא שבודק אפילו לא מסתכל עלייך ומסביר מה המצב כשהוא מסיים.

נמוש, אני עוד לא מצליחה לכתוב איך היה. המילה היחידה שעולה לי זה מדהים וזה גם קצת חיוור. אבל רציתי להוסיף בקשר לרתיעה מבדיקות וגינאליות. אולי בזכות מה שכתבת, בתוספת לנסיון הקודם שלי, ובכלל, הגעתי לבית החולים אחרת. הסירוב הראשון להיבדק וגינאלית היה חוויה מסחררת מעונג. "לא תודה" אמרתי לו בנימוס. הוא הסתכל עלי בהפתעה וחזר על הבקשה "בואי נבדוק אותך", בטוח שלא הבנתי. "לא, תודה. אין צורך" בחיוך הכי אדיב בעולם. הוא נרתע במבוכה לאחור, ורופאה הגיעה. רופאות יותר קשוחות. והטון שלי התקשח בהתאם. "לא. בלי בדיקה וגינלית". וראו זה פלא. הקשיחות והעיקשות שבאו יחד עם חיוך אדיב כמו בתשובה למלצר שמציע לך מנות אחרונות בסוף הארוחה ואתה מת לעוף משם, הולידו תגובה מפתיעה. הם פשוט הפסיקו לבקש. הרופא הראשון חזר והציע בנימוס להסביר לי למה זה טוב, וכשהודיתי לו במילים "באמת תודה רבה אבל אני לא רוצה" הוא ויתר. זה היה ת ע נ ו ג . מאותו רגע התחזקתי מאד. כל אחד שניגש דרשתי לדעת מה הוא עומד לעשות, והודעתי מראש שלא עושים שום בדיקה וגינאלית. בתכל'ס, הם בעצם לא חייבים לדעת באיזה שלב של פתיחה את, ואת בטוח לא זקוקה לאינפורמציה שהם יעלו מהקרביים שלך. הבדיקה הוגינאלית לפני או בזמן לידה היא מבהילה, מכאיבה, משפילה ולפי דעתי מיותרת. המים עלולים לפקוע בטרם עת בעקבותיה, ובכלל, החוויה הלא נעימה יכולה רק לעכב את כל תהליך הלידה כי את נכנסת למצב של התגוננות (ואז מופרש אדרנלין שמעכב וכל זה). לא סתם אומרים כל הזמן שצריך להיות רגועים בזמן הלידה. כל פניה שלא במקומה, שלא לדבר על תחיבה מכאיבה ומעליבה של ידיים לתוך הגוף, מעכבת. צריך לקחת אויר ולהעיז להתנגד בתקיפות. וכל דבר שלא נראה לך ואת לא בטוחה ש"מותר" לך לסרב לו, לבקש לחכות עשר דקות ולתת לך לחשוב על זה או להתייעץ עם מישהו בטלפון. הכי חשוב לא להרגיש כמו כבשה מובלת לשום דבר. כי גם אם בסוף מדובר היה בסתם שטות, התחושה החמוצה שנשארת היא שעשו בך משהו בלי שהיתה לך שהות לאשר זאת. ובאמת מה ההבדל בין זה לאונס? (שיטת "עשר הדקות" זו עיצה של ליאת בן אדיבה תומכת הלידה שלי, שלנו, שמכאן אני רוצה לשלוח לה שני טון נשיקות חמות חמות חמות. אני אוהבת אותך ליאתי כל כך על המתנה שנתת לי בלידה הזו.)

ענת, השאלה, בסופו של דבר, היא האם את סומכת או לא על הרופאים -- כל היתר הוא מיותר.
כנראה שאת לא סומכת -- יכול להיות שבצדק מסויים.

אולי השאלה צריכה להיות האם אני סומכת גם על עצמי ולא רק עליהם. בודאי שאני סומכת עליהם באופן מסויים, אחרת הייתי יולדת במקום אחר ולא בבית חולים. היו שלבים לפני הלידה שסמכתי ושמחתי מאד על נוכחות המיכשור שלהם ועל יכולתם לתת לי מידע מסוים (למשל כמות המים המשוערת שאיתה הסתובבתי במשך שלושה ימים, אחרי ירידת מים, בהמתנה לצירים .לולא המיכשור וחוות הדעת שלהם, הייתי נתונה בחרדה שמא העובר מתייבש לי שם. אבל אם יש אפשרות לבוא עם ידע, בטחון ותמיכה, הכל נראה אחרת. אפשר להיעזר ברופאים כמו בכל נותן שרות אחר, בלי להרגיש שלקחו וטלטלו אותך כמו בובת סמרטוטים.
ואיזה יתר בדיוק מיותר בעיניך?

"המשחק" הזה של כן בדיקה ואגינלית -- לא בדיקה ואגינלית -- למשל.

רני ,"המשחק" הזה של כן או לא בדיקה וגינלית, הוא בעצם הזכות של אישה להחליט על גופה. גם לנשים שסומכות על רופאים בכלל או על רופא מסוים יש "מנדט" על גופן והן אשר תהיינה שיאמרו את המילה האחרונה. אני לא רואה שום אפשרות אחרת שמתקבלת על הדעת, ולמרות זאת כולנו שומעים מה קורה בבתי החולים.
ענת, אני ממש שמחה שהצוות הרפואי בפוריה נתקל בסרבנות החמימה שלך ולמד שיעור חשוב.

ענת כל הכבוד על העמידה האיתנה על דעותייך!

איזה יופי, ענת, ואני מצרפת גם pushing]קישור for primips[/po].html למאמר שמראה כמה את צודקת, וכמה הבדיקה הואגינלית הזו מפריעה ללידה....

אני אמנם קיצונית אבל בלילה (ולפעמים גם ביום) אני נזכרת באיחסה גדול בכל התחיבות האלו שממש גרמו לי לטראומה. אם וכאשר תהיה עוד לידה זה לא ייקרה !
הבעיה שירדו לי המים מוקדם וטענו מולי שצריכים לדעת אם הראש מבוסס או לא כדי לדעת אם מותר לי לרדת מהמיטה ועוד טענות כאלו.
קצת מדכא אותי לקרוא שאולי באמת הייתי צריכה להתעקש לא להיבדק (אין לי בעיה להתעקש אלא באותה סיטואציה להיות בטוחה בצורך או אי צורך של הבדיקה).
רני, אתה גבר ? (מהשם אני לא בטוחה).
כי אם כן, אתה לא ממש יכול להבין מה זה כשחודרים לך לתוך הגוף ככה.

אלמונית יקרה, אני מחזקת את ידייך לפעם הבאה. נדמה לי שכשיש סכנה אמיתית, ואת מסרבת לטיפול המוצע, בית החולים לא יסכים לקחת את הצ'אנס ויחתים אותך על "סירוב טיפול",כך שאם חס וחלילה קורה משהו זה על אחריותך. כל עוד לא זימנו אלייך את מנהל המחלקה עם טפסים ועט ביד, כנראה שהיה טווח בטחון סביר שיכלו לנוע בתוכו.

אבל זה תמיד על אחריותך... ותמיד את זאת שנושאת בתוצאות (טוב, גם המשפחה).

כן, נכון, ברור, אבל כך אפשר לגשש אם מה שמנחיתים עלייך (בדיקה זו או אחרת, טיפולים מונעים למיניהם) ,הוא באמת הכרחי או שנובע משיקולים שטובתך אינה אחד מהם (ו-אם פי 3 תודה על הקישור שנראה מעניין ועוד לא הספקתי ממש לקרוא.).

ענת, אני באמת גאה בך על עמידתך העיקשת. בכל מקרה אני מקווה מאד שבפעם הבאה אלד בלידה ביתית...

רחלי מרגש נורא לקרוא. שמחה בשבילך מאד. מזל טוב ואושר לכולכם.

אני אוספת סיפורי לידה לצורך הקמת אתר אינטרנט שיעסוק בסיפורי לידה.
כדי להעלות אתר מקיף ובעל ערך מיום פתיחתו, אני זקוקה לסיפורים רבים ומגוונים ככל האפשר. אם מישהי מאלו שסיפרו את סיפורה כאן, שאו שטרם כתבה כאן את סיפורה, מוכנה לשתף בסיפורה גם באתר שלי - אשמח לקבל פניה כאן או ב "דואל" mailto:[email protected]
בכל מקרה, ברגע שהאתר יעלה, אודיע על כך כאן.
בהזדמנות זאת, אני מזמינה לעיין בביקורת שפורסמה אתמול במוסף "ספרים" של "הארץ" על ספרי "מבטן ומלידה", הנה כאן

ילדתי בלניאדו בלידה פרטית לפני שבוע וחצי.. לידת ויב"ק מדהימה ללא תפרים או חתך. את הסיפור המלא אספר יותר מאוחר, רק רציתי להודות לרות פדידה שבלעדיה זה כנראה היה נגמר בעוד קיסרי וגם לבני הגדול- אופק שגרם לי לזירוז הלידה כשלאחר 12 שעות של צירים איפשרתי לו לינוק - ואז הצירים התחילו כל 2 דקות וירדו המים.
למרות שאנחנו מהצפון אני ממליצה ללדת בלניאדו - רצוי באופן פרטי, אה - ולהשתחרר הכי מהר שניתן ( הייתי בבית 7 שעות לאחר הלידה)

רות מקסימה. היא הייתה המיילדת של הבן הגדול יותר שלי, זה שבן שנה ועשר.

שליחה על ידי יעל* » 23 אפריל 2003, 21:30

נכון שזה מדהים איך אחרי הלידה משחזרים פעם אחר פעם (אלפי פעמים) את מהלך הלידה בראש, וכל פעם מחדש זה מרגש באותה המידה!?!?!?!?

אני שמחה לבשר על לידתו של האתר שלי:
מבטן ומלידה - האתר הישראלי לסיפורי לידה
חלק מהסיפורים שמופיעים בו פורסמו לראשונה כאן, וכמובן שכל אחת ואחת מוזמנת להוסיף את סיפורה, להגיב לסיפורים אחרים ועוד.
כולם מוזמנים...

נועה מזל טוב!

מזל טוב, נועה! שתזכי לגדל אותו בנחת (-:

האם לדעתכם,
בהנחה שאנחנו בוחרים ללדת בביה"ח, ובהנחה שעשינו את כ-ל המחקרים גם על לידת בית, ובהנחה שהכל מתקדם בצורה תקינה- ובהנחה ,שאני מגיעה לביה"ח בתקווה עם לידה מאוד מאוד מפותחת,
האם לדעתכם ניתן לעמוד על כך, שלא להיות מחוברת לאינפוזיה ,שלא ידחפו ידיים "יותר מידי", שיתנו לי להמשיך בקצב שלי- כי להבנתי אחת הסיבות לסיבוכים הוא מיהור של התהליך...לא?
ואח"כ כשהכל עובר בשלום כצפוי - האם ניתן לעמוד על כך שלא ייקחו לי את התינוק בשום מקרה (אלא אם כן משהוא לא בסדר ..)ושהוא יישאר עלי כ-ל הזמן ולא ייקחו לי אותו בשום אופן?
והאם אני יכולה לעמוד על כך שלא ידחפו לי ידים אחרי בשביל להוציא את השילייה?
מה שהכי מפחיד אותי בלידה בית חולים הוא התערבות מיותרת בתהליך טיבעי- מה שמפחיד אותי
זה שיקרה סיבוך כתוצאה מהתערבות
מאוד מאוד קשה לי עם זה
אם הייתי יכולה ללדת עם מיילדת, שאני בוחרת ,שמכירה אותי בביה"ח בחדש רגיל לגמרי (בלי ציוד), אז לא הייתי בכלל שוקלת אבל אני מבינה שזו לא אופצייה או שאני טועה?
בדיוק הייתה לי שיחה עם אישי לגבי לידה בבית חולים- והוא אמר אז מה מכירים את המיילדת / בוחרים אותה
אז אמרתי לו שזו לא אופציה, משום שסיבה שאי אפשר לדעת כמה זמן תימשך הלידה ומטעם זה לא ידוע עם כמה מיילדות "נעבור" בדרך וזה מאוד לא מתאים לי...
לא היה לו מה להגיד בעינין... אני חושבת שהוא חושב כמוני.. אם רק היה אפשר..
כי עקרונית אין לו הסתייגות מלידת בית מלבד ה- מה אם יקרה משהוא..בעצם כמוני..

לחיפושית- כיום ניתן לבחור מיילדת רק בבי"ח לינאדו. אף אחד לא מבטיח לך שלא יתערבו , ולוקחים את התינוק לבדיקה אבל אני לא יודעת מה משך הבדיקה שם.
בכל מקרה, ממה שקראתי (את יכולה לקרוא ב-מדור לידת בית ) לידת בית לא מסוכנת יותר מלידת בי"ח. אבל צריך לקרוא כדי להפנים, התרגלנו לחשוב אחרת.

חיפושית - אפשר לנסות הכל. לא בטוח שזה יצליח (אסרטיביות ראש בראש), לא בטוח שזה מה שנכון ומתאים לעשות בזמן לידה או מיד לאחריה (אסרטיביות היא נוגדת-לידה). תלוי כמה סיכון את מוכנה לקחת. כן, הסיכון הוא בבי"ח.

_מה שהכי מפחיד אותי בלידה בית חולים הוא התערבות מיותרת בתהליך טיבעי- מה שמפחיד אותי
זה שיקרה סיבוך כתוצאה מהתערבות_
אני חוששת שמרגע שאת נכנסת לבי"ח אף אחד לא יכול להבטיח לך כלום.
למה שלא תדברי עם מיילדת מוסמכת ותשאלי אותה את כל מה שמפחיד אותך?

אני חוששת שמרגע שאת נכנסת לבי"ח אף אחד לא יכול להבטיח לך כלום.
נכון, אבל מצד שני יש לידות טובות גם בבית חולים לפעמים. זה עניין של מזל.

_אני חוששת שמרגע שאת נכנסת לבי"ח אף אחד לא יכול להבטיח לך כלום.
נכון, אבל מצד שני יש לידות טובות גם בבית חולים לפעמים. זה עניין של מזל._
יותר מזכיר רולטה רוסית... יש לידות טובות, אבל אין לך דרך לדעת אם זה לא בדיוק התור של הכדור.

יותר מזכיר רולטה רוסית
זהו. יונת, הנקודה היא לא שאין לידות טובות שם לפעמים. אבל אי אפשר להבטיח . זו רולטה רוסית.
עכשיו, כל יולדת וההרגשה שלה.
אני, אישית, לא הייתי מוכנה לרולטה רוסית. לא הייתי מוכנה שבזמן כזה אני אצטרך להילחם (ואתם מכירים אותי, אני לוחמת, אבל לפעמים, איך לומר, עת למנוחת הלוחם).
זה גם תלוי מאוד ב"גב" . למשל, בהריון שני הרגישה שיש לה גב חזק שבאמת עזר. אני ידעתי שבכל מקרה שיהיה "אני מול המיילדת" או "אני מול הרופאים" זה "אני מול הרופאים וכל מי שאמור לתמוך בי, שיצדד ברופאים". בקיצור, במקום גב, גיס חמישי.
לא מצב להסתכן ברולטה רוסית.

במשגב לדך לא פחדתי מכל הדברים האלה, כי הגישה המוצהרת של בית החולים היתה לידה טבעית והנקה. האמנתי שכל מיילדת שם תהיה "בצד שלי".

בכל אופן, בעקבות חוויית לידה לא נחמדה של חברה שילדה קצת לפני במשגב לדך (לא בגלל הדברים הרגילים, אלא שהתחלפו לה שלוש מיילדות ואחת היתה ממש חדשה ולא ידעה כלום, ואחרת היתה סתם לא נחמדה ומגעילה אליה) התלבטתי והתלבטתי ובסוף לקחתי ברגע האחרון את אילנה שמש כמיילדת פרטית (ברגע האחרון: נפגשתי עם אילנה, וכעבור ארבעה ימים ילדתי...).
אז כל הלידה לא ראיתי אף אחד חוץ מאילנה. לא היה צורך באף אחד, ואף אחד לא התערב. זה לגבי הלידה.
על הקטע של אחרי הלידה יש לי השגות, ותמציתן: חבל שלא הסתלקתי הביתה ישר אחרי הלידה.

אין בית חולים אחר שזו גישתו המוצהרת. במשגב לדך הם האמינו בזה, זה לא היה "הצגה לצורך יחסי ציבור".
בגלל שאין בית חולים אחר בארץ בגישה כזאת (ועשיתי מחקר ובמסגרתו גם צלצלתי לכל מחלקות היולדות בכל בתי החולים באיזור המרכז כולל ירושלים), לא רציתי ללדת בשום בית חולים אחרי שמשגב לדך נסגר.

קצת יותר מחודש לפני לידה - ואני קולטת שהגיע הזמן לחיות את זה.
אז בא לי קצת לחלוק מחשבות ושאלות, למי שזוכר אותי למרות העדרותי הממושכת וגם למי שלא, ואשמח לתגובות ועצות.
הייתי נורא עסוקה כל ההריון וזה היה נעים, אז הלכתי עם זה, ופתאום זה קרוב.
הלידה הראשונה היתה קיסרי בגלל מצג עכוז, אבל לא אלקטיבי - הגעתי עם ירידת מיים וצירים ואחרי כמה שעות נכנסתי לניתוח. זה לא היה טראומטי, אבל יצאתי בתחושה כללית "שלא היתה לידה".
ועכשיו הלידה השניה מתקרבת.
היא תהיה בבית חולים - לא רואה אפשרות לקפוץ את המשוכה ללידת בית בשלב הזה. כרגע אני מתכוונת ללכת ללניאדו.
אז אני מתחילה מהסוף: הדבר הראשון שברור לי שאני לא רוצה שיקחו לי את הילדה אחרי הלידה.
אז הייתי תשושה מהניתוח והטישטוש וזרמתי עם מה שהיה, בסך הכל היה לי מזל סביר ושום דבר לא התקלקל יותר מדי, אבל גם לא ידעתי בכלל מה זה תינוק ושזה באמת שלי.
היום אני יודעת, ואני לא מתכוונת לוותר.
אז לפי מה שהבנתי בשיטוט בדפים פשוט צריך לא להסכים להיפרד ולתדרך את הבנזוג שזה אפשרי.
אני מרגישה צורך להתכונן ללידה אבל לא בקורס, אז חשבתי להיפגש עם דולה לפגישת הכנה, יש המלצות באזור פרדס חנה למישהי חכמה? או לאו דווקא דולה - מישהי מתאימה.
בעצם אני פוחדת מהלידה, אולי יותר מבפעם הראשונה, בה הייתי מאד מרוכזת בהריון כמעט כל משך תשעת החודשים. אני כל כך רוצה להיות אחרי.

לתדרך את בן הזוג זה חשוב.
חשוב ששניכם תדעו מה אתם רוצים - כדי שהוא יהיה שם לעמוד על שלך. (לא רק בעניין לקיחת התינוק ממך אחרי הלידה)

החויה שהיתה לי בלניאדו היתה טובה בהקשר הזה.
המילדת באה ושאלה אותנו את כל השאלות האלה (על טיפולים במהלך לידה וטיפולים לתינוק אחרי וכד'). משהו כמו תכנית לידה.
כל טיפול הוצע לנו, קיבלנו זמן לחשוב עליו ולהסכים/לסרב.
אני מניחה שהצמידו לנו מילדת בעלת אורינטציה טבעית כשהבינו כשהגענו מלידת בית. לא יודעת מה הנוהל אבל שווה לבקש כשמגיעים - אין לכם מה להפסיד.

פשוט צריך לא להסכים להיפרד ולתדרך את הבנזוג שזה אפשרי.
לדעתי כדאי גם להכין עתודה בסטנד-ביי. למצוא אשה יקרה ואהובה שפשוט תהיה עם התינוק על הידיים, על ידך, שאת תוכלי להמשיך בקצב שלך, גם בזמן שהבן זוג ילך לישון ולהתקלח, לפי הצורך.

אז חשבתי להיפגש עם דולה לפגישת הכנה, יש המלצות באזור פרדס חנה למישהי חכמה?
תשאלי את הדס - מיודעתנו. יש לה על מי להמליץ בחום רב.

שושנה גולדבאום עושה מפגש הכנה לנשים אחרי קיסרי - לקראת לנל"ק. היא אמנם מירושלים, אבל עושה מפגשים בבתים - ואפשר לאסוף כמה נשים ואז זה יוצא יותר זול. אם מעניין אותך, אני אחפש את מס' הטלפון שלה. אה, החסרון: באנגלית.

יש את מרסי משדות ים. היא אשה מקסימה ונבונה, אם לארבעה ילדים. אם את רוצה את הטל' שלה כתבי לי בדף. היא גם עבדה בעבר בלניאדו ומנסיון (גם אני דולה) זה מאד נוח כשמגיעה דולה שמכירה את ביה"ח, יודעת איפה נמצאים דברים, מכירה את הצוות וכד'

הדבר הראשון שברור לי שאני לא רוצה שיקחו לי את הילדה אחרי הלידה.
ראי הפרדת האם מהתינוק לאחר לידת בי''ח

ישנה איריס יטבת
היא נמצאת בקיסריה כעת.
נפלאה.

יש גם את רונה בראון. דולה ליד לניאדו.

לדעתי כדאי גם להכין עתודה בסטנד-ביי. למצוא אשה יקרה ואהובה שפשוט תהיה עם התינוק על הידיים, על ידך, שאת תוכלי להמשיך בקצב שלך, גם בזמן שהבן זוג ילך לישון ולהתקלח, לפי הצורך.
ענת, לא הבנתי לאיזה שלב את מתכוונת. בכל אופן, בלניאדו מאוד מקפידים על שעות ביקור, אז מרגע שאת עוברת למחלקת יולדות, יש שעות שלא יוכלו להישאר איתך. חפני המעבר למחלקת יולדות יש שלב שאת נשארת בחדר לידה עם התינוק. הם לוקחים אותו לתינוקיה, ואז האבא יכול ללוות, ומחזירים. אם הם רוצים בדיקת רופא והרופא בדיוק לא בתינוקיה, אפשר לבקש שיחזירו לך את התינוק שיהיה איתך בינתיים עד שהרופא מגיע. אבל לא ישחררו את התינוק למחלקת יולדות בלי שרופא ראה את התינוק. בשלב זה האבא יכול להישאר בתינוקיה עם התינוק, אבל לא יתנו למישהו אחר להישאר עם התינוק בתינוקיה! מנסיון! (להיכנס לראות את התינוק, כן, אבל לא להחזיק על הידיים ולשהות אתו שם. יכול להיות שזה תלוי איזו אחות בדיוק במשמרת, אני התווכחתי ולא עזר).

לא הבנתי לאיזה שלב את מתכוונת.
בקיסרי למשל, נשארים ארבעה ימים בבי"ח. מתוך הנחה שבלניאדו מאפשרים ביות מלא - אחרי הכמה שעות הראשונות, האבא עשוי להדרש לעינינים נוספים, יש ילדה נוספת בבית...
ואז כדי שהאמא לא תישאר לבד יותר מדי זמן, או בלילות, אפשר לקחת אומנת, כדי שהילד יוכל להיות על הידיים של מישהי, במקום לשכב בתינוקיה לבד שעות ארוכות, או שלאמא לא יהיה קשה מדי, במידה והאבא אינו זמין כל הזמן.
או כמו שהגדרתי את זה בדיעבד אחרי הנתוח הקיסרי שלי:
אנשים אחרי ניתוח לוקחים אחות שתעזור, לא כל שכן אשה שהופכת שוב לאמא, ורוצה ביות מלא, והיא אחרי לידה, או אחרי ניתוח. (או: איך מתקלחים בביות מלא כשהאבא לא בסביבה?)
זו מין אופציה שכדאי לקחת בחשבון מראש, ולהתכונן אליה.

אז זהו שבלניאדו מאוד מקפידים על שעות הביקור, ולא מרשים לאנשים להישאר שם סתם כך מחוץ לשעות ביקור, גם לא לאבא, וגם לא לנשים אחרות.

אין מניעה שהתינוק יהיה עם אמא שלו כל הזמן, גם אם היא אחרי ניתוח קיסרי. הוא לא צריך לשכב בתינוקיה לבד שעות.
וכן, גם במקרה של ניתוח קיסרי, אפשר להשתחרר לפני תום 4 ימי אשפוז.

אז זהו שבלניאדו מאוד מקפידים על שעות הביקור, ולא מרשים לאנשים להישאר שם סתם כך מחוץ לשעות ביקור, גם לא לאבא, וגם לא לנשים אחרות.
טוב שאתן מדגישות את זה. אני הייתי מתייחסת לזה כאל תנאי מהותי (ולא בחיוב )-:) הרי יש החיים שם בחוץ נמשכים, ואם בנוסף לכל האילוצים מתווספות גם "שעות ביקור" נוקשות, זה יכול להיות מאד לא נוח, בלשון המעטה.
אין מניעה שהתינוק יהיה עם אמא שלו כל הזמן, גם אם היא אחרי ניתוח קיסרי.
בתנאי שהאמא במצב שהיא יכולה לטפל בתינוק. לפעמים גם בלי ניתוח קיסרי יכולה להיות בעיה.

המילדת באה ושאלה אותנו את כל השאלות האלה (על טיפולים במהלך לידה וטיפולים לתינוק אחרי וכד'). משהו כמו תכנית לידה.
יכול להיות מעניין וחשוב, בשלב התשאול הזה, לשאול על אפשרות ביות עם עזרה , במידה והאמא אינה מתפקדת מספיק.
ולא לקרוא לזה "ביקור", כי זה לא. לשאול ולו רק כדי להתחיל לעורר את המודעות לצורך כזה.

מיכל, סליחה שהדיון הזה התפתח לך בדף, אם לא מתאים לך, נעביר אותו מקום.

יכול להיות מעניין וחשוב, בשלב התשאול הזה, לשאול על אפשרות ביות עם עזרה , במידה והאמא אינה מתפקדת מספיק.

חדרי לידה ומחלקת יולדות אלה שני דברים נפרדים ולא קשורים. המילדת לא מתעסקת עם תנאי האישפוז אחרי הלידה.
אם רוצים לנסות תנאים חריגים (כמו עזרה צמודה ליולדת בזמן האשפוז) כדאי לדבר עם מנהל/ת המחלקה, מראש.
יכול להיות שיש אפשרות אם לוקחים חדר פרטי (אבל עדיין אי אפשר להזמין חדר פרטי מראש)

עוגיה צודקת. צריך לדבר עם מנהל המחלקה המתאימה.
לנו היו מצבים שאחות אחת אמרה "בטח, אין בעיה שתהיי עם התינוק", ואחרי שניה בתינוקיה בשום פנים ואופן לא הסכימו להכניס אותי. אז תלוי על מי נופלים, מצד אחד, ומצד שני גם מה שמבטיחים לא תמיד מקיימים, ומצד שלישי, לפעמים פשוט משקרים לך בפרצוף כדי שתעזבי אותם בשקט. צר לי, אבל זו האמת.
לדעתי, האישית, הכי טוב להשתחרר אחרי יום מבית החולים, ולקחת מלווה בבית חברה/אחות/אמא או לשכור דולה פוסט פרטום. כמובן בתנאי שהתינוק בריא והאמא בסדר (נגיד, בלי חום או משהו).

חיפושית,

האם לדעתכם ניתן לעמוד על כך, שלא להיות מחוברת לאינפוזיה ,שלא ידחפו ידיים "יותר מידי", שיתנו לי להמשיך בקצב שלי
_ואח"כ כשהכל עובר בשלום כצפוי - האם ניתן לעמוד על כך שלא ייקחו לי את התינוק בשום מקרה (אלא אם כן משהוא לא בסדר ..)ושהוא יישאר עלי כ-ל הזמן ולא ייקחו לי אותו בשום אופן?
והאם אני יכולה לעמוד על כך שלא ידחפו לי ידים אחרי בשביל להוציא את השילייה?_

כן, אני ילדתי כך בבי"ח בני ציון בחיפה. כפי שהציעו קודמותי, תכנית לידה תעזור. אולי היה לי מזל, אבל באמת לא היתה שום התערבות, שום אינפוזיה, שום לחץ. היתה הקשבה וכיבוד. (כשאני קוראת את זה אני רואה שכנראה באמת היה לי מזל... כל עוד המיילדת הנפלאה הייתה שם. עם רופאים ואחיות זה סיפור אחר.)

אבל הגעתי באמת עם גישה מאוד רגועה והחלטית, עם אסרטיביות, עם בנזוג נחוש, ועם פתיחה מתקדמת

את יכולה לקרוא כאן איך סיפורי הלידות של תמר א .

על הקטע של אחרי הלידה יש לי השגות, ותמציתן: חבל שלא הסתלקתי הביתה ישר אחרי הלידה.
בדיוק. לכן הלידה הבאה שלי תהיה בביתי.

בהצלחה!

אני באמת מאד מקווה, כמובן שלא יהיה קיסרי, ושכן יהיה לי כוח להיות עם התינוקת בעצמי. לכן זה בסדר גמור שהדיון הזה התפתח כאן - הוא בהחלט רלוונטי בשבילי, באמת אני יכולה לנסות לברר ולהכין את האפשרות עם בית החולים, שזה מה שחשוב לי ושיעזרו למצוא פתרונות.
אם הכל בסדר שעות הביקור לא מפחידות אותי, כי אני מקווה שזמן סביר לאחר שהלידה תסתיים אוכל לשחרר את האבא להיות עם הילדה הגדולה שנורא נורא קשה לי לעזוב אותה למשך הלידה - אין לנו אופציה ממש טובה עם מי להשאיר וזה מטריד. וגם אני חושבת שהכי טוב, אם זה לא קיסרי, לצאת כמה שיותר מהר מבית החולים ולמצוא את הפתרונות בבית.
אם הייתי הולכת בטוח לקיסרי אני חושבת שהייתי חוזרת למאיר, הם באמת היו מאד בסדר וגמישים. לעומת זאת לאפשרות של לידה טבעית אחרי קיסרי הם לא כל כך פתוחים, לפי הודאת עצמם.
האמת היא, שכל פעם שאני מתחילה לחשוב שכל מיני דברים "נורא חשובים לי", אני נזכרת שזו בדיוק לא הגישה לבוא ללידה. שבלידה הכל יכול לקרות והלוואי שאהיה פתוחה לכל מה שיקרה, ולא אחזיק בכוח במה שלא מתאים.

חיפושית, מנסיוני הדל, אי אפשר להתכונן להכל. וכך קרה שכן התכוננו לדברים הטכניים, והייתי בלי אינפוזיה, והתעקשתי לא לשים מוניטור כשהוא הפריע לי (ועל כך היה ריב בין האיש לבין האחות).
אבל לא התכוננו לכך שתהיה לנו אחות מגעילה ואנטיפתית, שפשוט דיברה אליי בצורה מאוד לא מכבדת,מעליבה ומשפילה בזמן הלחיצות. אני לא הייתי מסוגלת להבין מה היא רוצה ממני, והאיש לא רצה לריב אז כי הרגיש שאני צריכה אותו לידי ואיתי ב100%.
בדיעבד היינו מבקשים להחליף אחות עוד קודם. לא יודעת אם היו מתייחסים לבקשה.
בלידת בית זה לא היה קורה.

כי להבנתי אחת הסיבות לסיבוכים הוא מיהור של התהליך...לא?
לאו דווקא, עצם ההתערבות מהווה בעיה, היא יכולה לגרום לעיכוב של התהליך, ואז להלחיץ את הצוות הרפואי, שירצה להתערב עוד יותר וכן הלאה וכן הלאה.
ואח"כ כשהכל עובר בשלום כצפוי - האם ניתן לעמוד על כך שלא ייקחו לי את התינוק בשום מקרה (אלא אם כן משהוא לא בסדר ..)ושהוא יישאר עלי כ-ל הזמן ולא ייקחו לי אותו בשום אופן?
לא נראה סביר, ונורא קשה להתווכח. אותי מפחיד בסיטואציה הזאת שינסו להפעיל כוח פיזי. בגלל זה אני לא מתקרבת לבי"ח. אם את רוצה להתרשם קצת מזוועות האישפוז של תינוק בבי"ח, אפילו עם הצוות הכי תומך ונפלא, תחפשי בדפים שמדברים על פגים. (היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל)
והאם אני יכולה לעמוד על כך שלא ידחפו לי ידים אחרי בשביל להוציא את השילייה?
תסגרי חזק את הרגליים ותבואי עם עותק מודפס של חוק זכויות החולה. זה בכלל יכול לעזור למנוע התערבויות מיותרות.
אבל באמת, אם את בריאה והכל בסדר, למה ללכת לבי"ח? חשבתם על הצימרים של אילנה?

האמת היא, שכל פעם שאני מתחילה לחשוב שכל מיני דברים "נורא חשובים לי", אני נזכרת שזו בדיוק לא הגישה לבוא ללידה. שבלידה הכל יכול לקרות והלוואי שאהיה פתוחה לכל מה שיקרה, ולא אחזיק בכוח במה שלא מתאים.

חיפושית זה אפשרי כי את יוצרת את המציאות ומה שאת מזמנת קורה בד"כ.אשמח לעזור לך את מוזמנת לכתוב לי למייל [email protected]/il

יהודית, מהדברים שכתבת עלול להשתמע שמי שקורה לו משהו רע, יכול היה למנוע את זה.
אני מאוד מקווה שזה רק ניסוח גרוע.

אסור לומר ?

שמי שקורה לו משהו רע, יכול היה למנוע את זה.
בהחלט! אבל זה לא אומר שאם קרה לו לא מגיעה לו חמלה ועזרה.
וזה באמת נכנס יופי ל אסור לומר

מבחינתי, חלק מה"למנוע את זה", זה להמנע מיצירת הסיטואציה - כלומר ללדת בבית.
איך אומרים? פיקח לא נכנס לדברים שחכם מצליח לצאת מהם.
וגם יש דברים שאינם תלויים בנו - אבל, לפחות בנושא הזה, יש הרבה דברים שכן תלויים בנו. את רובם צריך לעשות מראש. בתוך הקלחת, זה לא תמיד אפשרי.

את יוצרת את המציאות ומה שאת מזמנת קורה בד"כ.
אני מאוד מקווה שכמו שלא תגידי את זה למי שהייתה לו תאונת דרכים או למי שאמו נפטרה, לא תגידי את זה גם למי שנאלץ ללדת בבית חולים (לא תמיד יש אפשרות, מה לעשות).
זה אחד הדברים הפחות אמפטיים שאפשר לומר.
זה לא עניין של אסור לומר. השאלה היא אם אתה היית רוצה לשמוע את זה אחרי שקרה לך משהו רע. האם יש לזה איזשהו ערך.

זו בעצם דרך מוסווית לומר "מגיע לך".

סלעית, אני באמת מצטערת שהיתה לך חוויה קשה בלידה בבית החולים, תודה ששתפת אותנו

, ודאי בלידה הבאה יהיה אחרת, אני חושבת שיש באתר דף על התמודדות עם הלידה שלא היתה.

באשר להצעתה של יהודית: לכולנו מזדמנים גם אירועים פחות נעימים, הזדמנויות להביט על בחירותינו ומעשינו וללמוד להבא.
אף אחד לא אמר את זה למישהו שנאלץ ללדת בבית חולים, זה היה נסיון לסייע למי שמתעתדת ללדת בבית חולים.

זה אחד הדברים הפחות אמפטיים שאפשר לומר
את מה שיהודית אמרה,או שמבינים או שלא. אין באמצע. ומי שלא מבינה(ולא מתוך בורות אלא מתוך חוסר חיבור למקום ממנו יהודית אמרה את זה)-תפיל על המשפט הזה כוונות ומשמעות שלא נמצאות שם.
הלא כל תורתה של לואיז היי מבוססת על העיקרון הזה. וזה לא חכם במיוחד להלביש את זה על תאונות(שאת חלקן,אגב,אנחנו בהחלט מזמנים.גם אם לא נעים להכיר בכך) או מוות. הכוונה כאן אחרת לחלוטין.
אתן ישר "הלבשתן" על זה את הנגטיב. ויהודית מדברת על הפוזיטיב.ובהקשר של ללדת בבי'ח מתוך מקום של מציאות של כוח פנימי,ידיעה של מה טוב ליולדת,מה נכון לה,מה היא רוצה.לא ללכת ללדת בבי'ח ואחרי זה לא להבין מה זו המציאות שנכפתה עליי ובכלל לא הייתי נוכחת שם. בדיעבד היינו מבקשים להחליף אחות עוד קודם ז'א שהמציאות היתה שקיבלת מישהי לא נכונה לך ולא ניסית לשנות את המציאות ולפתוח פתח למישהי חביבה יותר. אז ממש לא "מגיע לך" אבל את עצמך מבינה שבפעם בהאה בסיטואציה כזו-את תנסי לשנות את המציאות לטובתך.

זה לא עניין של אסור לומר. השאלה היא אם אתה היית רוצה לשמוע את זה אחרי שקרה לך משהו רע. האם יש לזה איזשהו ערך.
כמו שנכתב, אם קרה - עדיין מגיעה אמפטיה ותמיכה , ולדעתי גם לא על כל דבר יש לנו שליטה/בחירה (גם בלתי מודעת) אבל -
האם לא היית רוצה לשמוע את זה לפני שקרה לך משהו רע? כשאת עוד יכולה לשנות?
לא מזמן, מישהי כינתה אותי "נביאה" כי "ניבאתי" מהלך לידה בדיוק רב למדי - זה קורה לי די הרבה. אני לא נביאה, ואין לי שום יכולות על-טבעיות. פשוט קראתי מספיק על לידות (גם חומר תיאורטי, גם סיפורים) בשביל לזהות דפוסים, בשביל לזהות כיוונים - גם לפי הבחירות של היולדת. יש כרונולוגיות ידועות מראש (במקרה המדובר זו לא היתה חוויה רעה או בעייתית (להיפך) - באחרים כן. לפעמים אני מזהירה, לפעמים "אין עם מי לדבר" ואני מוותרת). זה לא 100% - וזו לא נבואה (אני מקווה שאני לא שוטה...) כי יש גם אלמנט של מזל / נתונים אישיים / שונות.
יש מצבים שבהם "אין ברירה". יש המון מצבים שבהם יש ברירה - לפחות עד שלב מסוים. אני חושבת שמודעות לברירה הזו, ולבחירה שבה, היא חשובה, גם אם לא תמיד נעימה לשמוע.
כן - בעיני מי שבוחרת ללכת לאחד מבתי החולים שבהם אחוזי הקיסרי מרקיעי שחקים, צריכה לקחת בחשבון שזה אומר שהסיכוי שלה לגמור את הלידה בקיסרי הוא גבוה. נקודה.

רגע, רגע, בואו נבהיר כמה דברים.
נכנסתי לדף הזה כדי לייעץ מניסיוני הדל, שכמה שמתכוננים ומתאמצים ומנסים ליצור מציאות בבית חולים, לא הכל בשליטתנו. הרי זה בעצם מה שחיפושית שאלה.
אתן לא יודעות עליי או על הלידות שלי, וזה לא נראה לי העניין. רק כדי שיהיה ברור - כל הלידות הקודמות שלי היו לידות בית טובות. בלידה הזו לצערי לא יכולתי ללדת בבית. הייתה איתי מיילדת שנפגשתי איתה כמה פעמים לפני כן ונראתה נחמדה ומקצועית. הכל היה בסדר גמור גם בלידה הזו, לא היו שום התערבויות, בעיות, חתכים קרעים ושאר ירקות. מבחינה פיזית הכל עבר בצורה טובה, ילדתי תינוק גדול ובריא בעצמי ובלי נזקים. (-:
הרבה נשים שאני מכירה היו מתחלפות איתי כדי לא לעבור חתך למשל, או לידת ואקום, או ניתוח קיסרי.
אני חושבת שבהחלט לקחתי אחריות ללידה שלי, ובתנאים הנתונים התמודדתי עם כל הלחצים שהיו אבל מה - למרות שנבחר בי"ח שידוע באחיות הנחמדות שלו, הסתבר בדיעבד שלאחות שלנו היה יום ארוך וקשה. וזה יצא עליי בלחיצות.
אין חוכמה כמו חוכמה לאחר מעשה, לכן אמרתי ש"בדיעבד". אבל האמת היא שלא יכולתי לדמיין שהיא או מישהו יתנהגו בצורה כזו, (אולי כי אני והאנשים סביבי אינם כאלה?) וללא הידע שיש לי עכשיו על ההתנהגות שלה בזמן הלחיצות, ידע שכמובן לא היה לי אז, לא הייתי מבקשת שיחליפו אותה.
כמו שאמרתי - לא הכל תלוי בנו.
ולכן חשוב לי לומר את זה לכל מי שעומד ללדת בבית חולים, שיהיה מוכן לאפשרות הזאת, שזה לא יהיה משהו שייפול עליו בהפתעה.

ואני עדיין עומדת מאחורי ההסתייגות שלי מדבריה של יהודית.
כל משפט אפשר להפוך מהווה לעבר, והמשמעות שלו נשמרת.
את יוצרת את המציאות ומה שאת מזמנת קורה בד"כ. שווה ערך ל
את יצרת את המציאות ומה שזימנת קרה.
מצטערת, לא מסכימה. אני חושבת שהלידה האחרונה שלי היא בדיוק דוגמה למציאות שקרתה על אף ידע והכנה. חשוב לי לספר את זה לחיפושית, שתדע שלמרות כל כוונותיה הטובות, מספיקה אחות אחת בשביל לפגום בחוויה הרגשית.

אני מאחלת לכן שלעולם לא תהיו בסיטואציה כזו, ושלא יעלה בכן צל של ספק בקשר לנכונות דבריה של יהודית. אבל אני גם מציעה לא לומר את זה לאחרים. כי אם, למרות ניסיון ליצור מציאות חיובית ולזמן אותה, התוצאה לא תהיה התוצאה הרצויה ב 100%, הדברים האלה יהדהדו ועלולים לגרור האשמה עצמית מצד אחד וכעס על חוסר האמפתיה מצד שני. שניהם מיותרים.
יש פתגם ביידיש שאומר: א מענטש טראכט און גאט לאכט. האדם מתכנן ואלוהים צוחק.

אין ביני לבין כרמית מ ויכוח על לידה בבי"ח והבנת המשמעות של מפל התערבויות. אני בהחלט מרגישה כך. הנקודה היא שבאמת באופן "פיזי" התכוננתי להכל, וזו הייתה לידה מצוינת מבחינה פיזית.
וחיפושית שאלה רק לגבי הפן הפיזי של הלידה, ואני יכולתי לענות לה - כן, זה אפשרי.
אבל מצאתי לנכון להזכיר גם התנהגות בין-אישית שלא במקומה.
האם לא היית רוצה לשמוע את זה לפני שקרה לך משהו רע?
בוודאי שהייתי רוצה, לכן אני מספרת את סיפורי לחיפושית.

ואם אפשר, בואו נענה לחיפושית על תהיותיה ונפסיק להתעסק בי. תודה.

סלעית, אחרי כמה לידות בית ודאי שאי אפשר להיות מרוצים מלידת בית חולים

אחרי כמה לידות בית ודאי שאי אפשר להיות מרוצים מלידת בית חולים

מכרה שילדה לפני מספר שבועות בבית חולים מהווה בעיני דוגמא הפוכה לבעיות של בית חולים:
מדובר בבחורה שמראש הודיעה שהיא רוצה ללדת עם אפידורל, כך עשתה גם בלידה הקודמת,ראתה כי טוב, וכך רצתה גם הפעם.
איתרע מזלה ונפלה על מיילדת התומכת בלידה טבעית, אשר ניסתה למנוע ממנה לקחת אפידורל, גרמה לה להמתין זמן מיותר ומאוד והרגיזה את היולדת שהרגישה חסרת אונים.
בסופו של דבר הבחורה לקחה אפידורל, כנראה בשלב מאוחר יחסית, מה שגרם לנסיגה בלידה. אבל כמובן שהיא ילדה והכול בסדר.
התוצאה היא שליולדת נשארה חוויה מאוד לא חיובית והרגשה שרצונה לא כובד.

לידה טבעית היא דבר חשוב ונפלא למי שבחרה בכך. אבל בעיני הדבר החשוב יותר הוא שתשמר הזכות של היולדת על גופה, ושרצונה יכובד. ולא כך נעשה במקרה הזה, ואני מניחה שזה לא המקרה היחיד.
נראה לי שהמערכת הרפואית מגיעה למצב שלאנשים כמונו הוא טוב - סופסוף יש מודעות ללידה טבעית אצל הצוות הרפואי במקומות מסוימים.
זה נהדר, אבל פתאום ראיתי את הסכנה שיש בכך. אם לפני כמה שנים לא שאלו את היולדת איך היא רוצה ללדת ואוטומטית השכיבו אותה על המיטה, או אוטומטית נתנו לה משכחי כאבים, אז היום מקומות מסוימים לא שואלים אותה איך היא רוצה ללדת ומניחים שתרצה ללדת טבעי.
נקודה למחשבה...

בית חולים כמייצג המערכת לעולם ילך אחרי חוקים, אופנות והכרזות גדולות. אתה יכול למצוא את עצמך באותה קלות בצד האופנתי או לא...ולעיתים קרובות מידי המערכת שוכחת את האדם עבורו היא קיימת.
לדעתי המילה "בדרכי" בהקשר של לידה בבית חולים פשוט איננה רלוונטית. בעיני לעשות זאת "בדרכך" זה אומר שהדרך לא תעבור בבית חולים. אני לא אומרת לך ללדת בבית, אבל כן אומרת לך שבבית חולים ההחלטה לעולם לא תהיה לגמרי שלך.

זה לא פשוט.
מצד אחד - אני בהחלט בעד זכותה של האישה לבחור את אופן הלידה, גם אם לא בלידה טבעית.
מצד שני - אם היית, כבריאה, הולכת לרופא, ומבקשת שירשום לך מורפין - משכך כאבים המשמש במצבים מסויימים (אני לא מתמצאת מספיק בפרטים, זה לא משנה לצורך העניין), זה גם סם. האם הוא היה מסכים? האם הוא היה צריך להסכים (ביודעו את הנזקים הנלווים) - גם אם נניח שהסביר לך, ולא קיבלת את ההסבר?
זה לא לגמרי טריוויאלי.
אם מישהי מבקשת אפידורל ללא פתיחה מספיקה, המיילדת יודעת שיש סיכוי גדול שזה יעצור את הלידה, ויוביל לשימוש בזירוז, ואולי גם בוואקום ובניתוח קיסרי.
זה סיכון מיותר של התינוק ושל האם. האם היא צריכה להענות, או לנסות "למשוך" את היולדת לפתיחה גדולה יותר? האם מותר לה לנסות לעזור ליולדת באמצעים לא תרופתיים?
נכון שצריך להסביר, לבקש אישור מהיולדת - אבל קשה לדבר בהגיון עם מישהי במהלך לידה. קשה להבדיל בין "אני רוצה אפידורל" כי נורא קשה לי לעבור את הציר הזה אבל בעצם אני לא רוצה (ואני הייתי שם) לבין "אני רוצה אפידורל" ותעזבו אותי מכל הקטע הטבעי הזה, זה לא בשבילי, ולא אכפת לי אם זה יותר מסוכן.

לכן יש הסוברים שאשה צריכה לחתום על הסכמה על אפידורל עוד בהריון. שתבין את ההשלכות . הרי לפני כל פרוצדורה רפואית (ומתן אפידורל הוא כזה) מסבירים לך במה זה כרוך עוד לפני. בעיני יש לתת לאשה אפידורל אם היא מבקשת- זו זכותה . כפי שזכותה לעבור ניתוח קיסרי אם היא רוצה או להמהם קולות נמוכים בעמידה ולהישאר ערומה כשריח קטורת באויר.......

כמו שאמרתי - לא הכל תלוי בנו.
את אמרת, יש כאלה שמאמינים אחרת.
אבל אני גם מציעה לא לומר את זה לאחרים
זה קצת יומרני מצדך להציע דבר כזה. (לאנשים עדיין יש את הזכות להביע את דעתם)
נכון שיש סיכוי ש למרות ניסיון ליצור מציאות חיובית ולזמן אותה, התוצאה לא תהיה התוצאה הרצויה ב 100%.
זה לא אומר שחייבים לפול להאשמה עצמית (המכונה "רגשות אשמה"), אפשר פשוט לקחת אחריות, להבין שמדובר בנסיון שהיה צריך לקרות ועלינו ללמוד ממנו, ולהבין למה "זימנו" אותו.
מה שחשוב להבהיר שליצור מציאות חיובית דורש מודעות מאוד גבוהה, וגם ידע מסויים לגבי איך מפעילים את הכוח הקוסמי הזה, זה מה שיהודית הציעה, זה לא עניין של מה בכך.
ואם אפשר, בואו נענה לחיפושית על תהיותיה ונפסיק להתעסק בי. תודה.
למה? את בנאדם וזכותך לקבל תגובה.

אתן אומרות דברים משלימים. אנחנו נזמן את התוצאה הרצויה והטובה ביותר - והמציאות תהיה בדיוק, 100% מה שהיא תהיה.. נפלאות דרכי הכוח הקוסמי. ולגבי האשמה או האחריות, זה כבר דורש שיעור קומה נדיר מצד אשה בהריון להבין שמדובר בנסיון ולהשלים. שיעור קומה וילדים מתוקים ובריאים מסביבה.

חיפושית, נדמה לי שהעצה הקונבנציונלית והטבעית היא להגיע לחדר הלידה כמה שיותר 'מוכנה' ללידה, ולא מוקדם מדי. ובהריון ראשון, כדאי אולי להעזר במלווה או מיילדת עד לשלב הנסיעה לביה"ח, כדי לאבחן את השלב הזה.
@}

זה כבר דורש שיעור קומה נדיר מצד אשה בהריון להבין שמדובר בנסיון ולהשלים
בשלב הזה היא כבר אמורה להיות אחרי
אנחנו נזמן את התוצאה הרצויה והטובה ביותר - והמציאות תהיה בדיוק, 100% מה שהיא תהיה

מה שחשוב להבהיר שליצור מציאות חיובית דורש מודעות מאוד גבוהה, וגם ידע מסויים לגבי איך מפעילים את הכוח הקוסמי הזה, זה מה שיהודית הציעה, זה לא עניין של מה בכך
תודה על הניסוח המושלם.

_מה שחשוב להבהיר שליצור מציאות חיובית דורש מודעות מאוד גבוהה, וגם ידע מסויים לגבי איך מפעילים את הכוח הקוסמי הזה, זה מה שיהודית הציעה, זה לא עניין של מה בכך
תודה על הניסוח המושלם._
מצטרפת לתודה.

מוכרחה לקשר סיפור לידה שמדגיש לי כל כך את מה שרציתי לאמר פה.
קצת תמיכה, והכל היה נראה אחרת.

האם מישהו יכול לתת לי אינפורמציה על ב"ח פוריה??? האם יש בו אפשרות ללידה טבעית או לפחות ברוח הטבעית???

קראתי את הדף והרגשתי שאני חייבת להפנות לסיפור הלידה הזה, כדוגמא לכך שגם לידת בית חולים יכולה להיות "בדרכי":
סיפור לידה של אמא נומה

בגלל שזה מין דף מעורבב כזה, אבל בכל זאת בנושא של סיפורי לידה, החלטתי לשאול כאן. כמובן שאפשר להעביר למקום מתאים יותר - אם למישהו יש רעיון לאיפה השאלה הזו מתאימה...
שאלה:
איך מספרים לפעוט את סיפור הלידה שלו כשמדובר בסיפור לידה קשה? במקרה שלנו היה מסובך, כמעט קטלני וכלל פינוי מידי של התינוק באמבולנס והפרדה מהאם לימים רבים (בהם עבר שלל התערבויות רפואיות אגרסיוויות שכמעט הסתיימו באסון). השאלה היא איך עדיין אפשר ליצור עבורו סיפור לידה שנאמן לאמת אבל חיובי ומעצים ולא מפחיד או טראומטי?
תודה, הולנדי ה.

שלום הולנדיה,

השאלה שלך מאד מעניינת וחשובה. מה גיל הילד? מדוע את רוצה לספר לו את סיפור הלידה?

בכל מקרה, עם כל הקושי של הלידה, זה שהילד נמצא כאן כדי שתספרי לו - זה סיפור הצלחה, לא? זה סוף טוב, נכון? את זה בוודאי אפשר לספר

.
יש לי בת דודה שיש לה פיגור, עקב רצף של מקרי רשלנות בלידה (חלק מזה שהיתה שביתת אחיות, שלא נדע...). בכל אופן, היא יודעת את סיפור הלידה שלה, מה השתבש, ואפילו אומרת "נולדתי קשה", בדרכה המקסימה, היא כולה מקסימה. היא בת 25, מעניין מתי ההורים שלה סיפרו לה על לידתה. אני אברר, עכשיו אני סקרנית.

כרגע שנתיים וחצי. עוד לא עלה הנושא אצלנו אבל יודעת שילדים אחרים בגיל הזה מתענינים, אז רציתי להתכונן...
תודה על ההתיחסות לשאלה והסיפור החמוד.

אני בעז"ה רוצה ללדת את לידתי השניה בלניאדו לא מדובר בלידה טבעית
אשמח אם מישהי תוכל לספר על דברים טובים שחותה שם או להפך רציתי לדעת מה המדיניות שם עם חתך ועם אפידורל ואיך צוות המילדות והרופאים

הי נשים יקרות
מתלבטת באיזה בית חולים ללדת.
לידה קודמת ילדתי בבית חולים מאיר, בעיקר כי שם יש ביות מלא.
הבעיה שלא היתה לי שום עזרה ובשעה 9 בערב מגרשים את הבעל והמלווים.
רוצה ללדת בבית חולים שיאפשר אפס הפרדה עם התינוקת, ויחד עם זאת יאפשר לי (בחדר פרטי בתשלום או רגיל) שאמא שלי תשאר איתי בלילה,
כדי שתוכל לעזור לי בטיפול שלה ואוכל גם לישון קצת.
פעם שעברה התינוקת לא הפסיקה לבכות ולפלוט מי שפיר מהפה כל הלילה השני,
ואני הייתי גמורה מעייפות לאחר 4 ימים שלא ישנתי (בגלל צירים, לידה שהתארכה מירידת מים וצירים ללא פתיחה וסירוב שלי לזירוז).
מה שקרה שהחזקתי אותה על הידים רוב הזמן וכמעט נרדמתי עליה מרוב תשישות.
עזרה לא מספקיה היתה לי במחלקת ביות מלא, הסתבכתי עם ההנקה, ההלבשה וההחתלה ואפילו לשירותים לא יכלתי ללכת כי לא הפסיקה לצרוח.
בקיצור סיוט.
בנוסף חשוב לי מקום שיאפשר לחתוך את חבל הטבור כמה שיותר מאוחר (במאיר למרות שבקשתי זאת זה לא קרה).

בנוסף, לידה קודמת הרגשתי שהשקעתי המון אנרגיות בלהלחם בצוות הרפואי כדי שיקישבו לרצונות שלי.
זה התיש אותי, למרות שבגלל האסרטיביות שלי השגתי רוב מה שרציתי.

מה אתן אומרות? חלומות בהיספניה או שיש מצב ללידה בבית חולים שתענה על הצרכים שלי?
אני גרה במרכז הארץ.

תודה מראש