לנוע לנוע

גם אני מחכה בסבלנות. ממש רוצה להבין למה התכוונת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ממש קשה לי לנסח את הדברים שאני רוצה להגיד. בגלל שהנושא הזה גורם לי להרגיש פגועה ואז גם תוקפנית (בלינק בלינק).
אני מדברת על רשימות של דברים שאני צריכה לעשות שנמצאים לי בראש.
ורשימות של שאיפות, ואיפה אני אהיה עוד 5 שנים.
ועל הפליטים האפריקאיים שראיתי בדרך לבריכה אתמול.
אתן יודעות מה הם עושים במהלך היום? יש איזור עם דשא, שלידו רחוב שוקן. הם יושבים על הדשא בצל ומסתכלים על ההתרחשות ברחוב.
ככה במשך כמה שעות. נתקפתי קינאה עצומה.
נתקפתי קנאה עצומה גם כשראיתי עשרות עד מאות מהם לבושים בבגדים מסורתיים ומחכים לאוטובוס שיקח אותם לחתונה, ובינתיים מדברים בינהם וצוחקים ברוגע.
נתקפתי קינאה עצומה כשגיליתי שמתחת לכל בניין שלהם יש מנגל עם אש התמיד שדלוק כל היום, וכולם משתמשים בו כדי לחמם דברים. יעיל, זול, נוח, קהילתי.
אני מקנאה בפשטות הזאת כי נמאס לי להדליק כל פעם אש משל עצמי בכל מקום שאני הולכת אליו. לדבר עם חברת הגז, עם חברת חשמל, להתעסק עם טפסים. כאילו לעשות ויהי אור משל עצמי. אפילו אלוהים עשה רק פעם אחת. כן זו עצלנות. עצלנות קולוסאלית. וקראתי כל ספר עזרה עצמית שאמור לעזור לי להתגבר עליה. וניסיתי הכל, אבל הרגשתי התנגדות פנימית, ויום אחד שיכולתי להקשיב לעצמי רגע בשקט, פשוט ששמעתי קול שאומר - אני לא רוצה להתגבר על זה. זה מטורף מה שאנשים עושים בחברה שלנו. כן אני חיה, ואני אמשיך לעשות את זה כי אני אוהבת לחיות, אבל אני חייבת להתקומם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת שהסיבה שזה כל כך מפעיל אותי, היא בגלל שעדיין לא מצאתי בתוך עצמי את המאמץ הנכון. דרך יותר חכמה אנרגטית להתנהל במרחב ובזמן.
<אנחה>

ביישניתית, האם יכול להיות שזה בעיקר עניין של הפריטים ברשימה, או רשימות שלך? אולי הם לא דברים שאת באמת צריכה או רוצה?

עוד אנחה...

זה זמן מה שאין לי רשימות. לא רשמיות. יש כל מיני מחשבות של - 'אוי אולי כדאי שאעשה X', ואז אחרי כמה זמן אני שולחת הודעת ביטול. לא, לא כדאי.
יש דברים שבכל זאת נשארים - להיות קצת עם המשפחה. להיפגש עם אנשים. ללכת מדי פעם ליוגה. משתדלת שלא יהיו בתוך רשימה, אלא בתוך החיים.
אבל אני עדיין מרגישה שהמציאות חובטת בי. בעיקר מכיוון העבודה. ייתכן שאני עובדת במקום מלחיץ במיוחד, כך מספרים לי.
אני עדיין לא רוצה להגיע למסקנות, אלא רק להתבונן.

רק רציתי לומר שאני קוראת ומהרהרת... תודה לכן @}

הי, לא פייר, כתבתי כזו הודעה מושקעת והיא לא כאן משום מה.
גררר....
עושה שחזור חלקי ביותר, בעיקר של הפואנטה.

ביישניתית,
אני חושבת על צעד ראשון בהתמודדות הזו, שמתחיל במחיקת התיוג על ההתנהגות שלך.
מעבר ל"חיבה" הכללית שלי לתיוגים, כאן יש הסבר של ממש. את לא עצלנית. הייתי אומרת שמה שקורה זה אצלך זה חוסר התאמה בין המקצב הפנימי שלך למקצב של החיים בחוץ כפי שאת תופשת אותו.
כלומר - המקצב הפנימי שלך הוא אטי. זו עובדה כרגע (יכול להיות שזה ישתנה במהלך החיים, אין לדעת. כרגע זהו המקצב).
הדבר הזה הוא נטול ערכים. הוא פשוט מה שהוא. כמו שלא היית מתייגת בשום צורה את צבע העיניים שלך, כך אין סיבה לתייג את המקצב הפנימי שלך.

ועכשיו אל החוץ - בחוץ מתקיים מגוון אינסופי של מקצבים. חלקים אטיים ומתאימים לך, חלקם בינוניים ומתאימים לך קצת פחות, וחלקם ממש מהירים ויוצרים עבורך צרימה קשה במפגש איתם.
גם את החוץ, על המגוון שלו, אין סיבה לתייג. הוא מה שהוא, מלא בכל טוב שרוחש סביבך.

הקושי שלך נובע מהמפגש הזה. לא ממך.
מה את יכולה לעשות? שני דברים לפחות.
1) לחפש מקצבים אטיים שמזכירים לך את עצמך. בגלל שיש מגוון, העין שלך יכולה לבחור לאן להסתכל. היא יכולה להתבונן בהתעמקות בכל האנשים שרצים בבוקר לעבודה ונראים לחוצים והיא יכולה להתבונן באמהות ואבות בפארק שמשחקים עם הילדים שלהם בנחת. או בכל דבר אחר... כי יש גם וגם ובאמצע.
2) לבחור להסיט את החיים למקום שמתנהל בקצב שלך או קרוב אליו. לשים לב מתי את מקיימת בחירות שלא הולמות את המקצב שלך ולשחרר אותן אם את יכולה.
אם את לא יכולה כרגע, לסמן לעצמך שמתקיים מפגש בין שני מקצבים שונים והתוצאה שלו מעוררת בך אי נוחות. ולהמשיך הלאה.

כתבת שכרגע את רוצה רק להתבונן. אני ממש בעד. אני מציעה התבוננות אקטיבית

ונטולת שיפוט, בבקשה. בהיעדר שיפוט אין נגד מה להתקומם.

חיבוק חם לך.

המקצב הפנימי שלך הוא אטי.

נכון מאוד מאוד. איטי להחריד. גם פיזית. קיבלתי מחזור בגיל 17. גיל ההתבגרות שלי הגיע לסיומו בגיל 27 בערך. אני אומנם לומדת מהר, אבל אם אני גם רוצה להטמיע, זה לוקח המון המון המון זמן.

כתבת שכרגע את רוצה רק להתבונן. אני ממש בעד. אני מציעה התבוננות אקטיבית

משך אותי האקטיבית. כי יש לי הרגל להיות פסיבית. נראה לי בגלל האיטיות לימדתי את עצמי גם להיות פסיבית כאמצעי בטיחות שנועד להרחיק אותי מעין הסערה.

ונטולת שיפוט, בבקשה. בהיעדר שיפוט אין נגד מה להתקומם.

כן. ההתקוממות היא רק חלק מהתוקפנות. ברור שכל דבר במקומו מונח.

איטי להחריד.
את מי הוא מחריד?
האם צב מחריד מישהו? לא. כי אין לך ציפייה שהוא יהיה מהיר. להפך, נעים להתבונן בו באטיות המקסימה שלו, שאפשר לחקור בו כל תנועה שלו בסקרנות.
אנשים לא נולדים עם קצב כלשהו או קצב ממוצע ולכן שום קצב אינו מחריד.

נראה לי בגלל האיטיות לימדתי את עצמי גם להיות פסיבית כאמצעי בטיחות שנועד להרחיק אותי מעין הסערה.
תובנה יפה. באמת אין קשר הכרחי בין השניים.

נעלי חמש האצבעות שלי היותר חדשות שלי, אלו עם הסולייה הבלתי נראית כמעט (3 מ"מ) מלמדות אותי שיעור חשוב בהליכה.
הן מעודדות אותי ללכת הרבה יותר מודעת.
אם תהיה אבן מחודדת לפני ואלך עם הראש בקיר ומעופפת סביר שהדריכה תהיה לי לא נעימה.
כשאני הולכת במודעות אני דורכת על המון דברים משונים אבל זה נעים כמו מסאג'. זה מגיע במן תזמון כזה שכל המערכת יודעת איך לקלוט את המגע היטב.
כל ההליכה שלי איתן רכה יותר, מעוגלת, נינוחה. והגוף מסתדר ביחס לזה אחרת לגמרי.
מאוד מאוד נעים.

כל ההליכה שלי איתן רכה יותר, מעוגלת, נינוחה.
נשמע מעולה. המודעות מתעוררת מהצורך האמיתי, מכפות הרגליים, מלטה. לא מן המחשבה, מהראש, מלמעלה.

ביישניתית
קראתי את מה שכתבת ולא יכולתי לחשוב על הספר שהתחלתי זה עתה. הספר מדבר על הורות פשוטה (אין לי מושג איך לתרגם את השם, אבל בגדול הוא מדבר על לעשות את החיים יותר פשוטים באופן כללי) אני רק בהתחלה, אבל עדיין.
הספר בכלל לא מדבר לאנשים כמוני, אבל עדיין אני תמיד מאמינה שיש סיבה למה ספר מגיע אלי, ובגלל זה המשכתי בקריאה.
אני אספר בקצרה.
הסופר היה מטפל בילדים במחנות פליטים במקומות שונים בעולם. יללדים עם טראומות קשות.
אחרי שנים של טיפול בילדים אנגלים "בעיתיים", ירד לו האסימון שההתנהגות שלהם דומה. גם הילדים האנגלים מתנהגים כאילו הם אחרי טראומה קשה.
המסקנה שלו שאלו הלחצים הקטנים אבל האינסופיים הם אלו שגורמים להם להיות כל כך חרדתיים וחסרי מנוחה.
קצב מהיר יכול להיות הרבה יותר מסוכן מאיטי.
ייתכן שאני עובדת במקום מלחיץ במיוחד, כך מספרים לי.
אולי פה יש את הסיבה ללמה את לא מרגישה בקצב נכון.
כל אחד והקצב שלו, אבל הקצב שמוכתב בעולם המודרני הוא תכלס לא שפוי.
גם את החוץ, על המגוון שלו, אין סיבה לתייג.
אז אני כן מתייגת. אומנם זה שיפוטי, אבל המון פעמים מדובר בקצב שבכלל לא בריא לגופנו ונשמתנו. אנחנו למשל לא אמורים לעבוד רוב שעות היום, אבל כרגע זאת הנורמה להרבה אנשים. אנחנו אמורים גם מדי פעם להרים רגל על רגל וסתם לבהות באוויר, אבל זה נחשב לחטא אצל המון אנשים בראש.
אני חושבת שאם את לא מרגישה בנוח עם הקצב של הסביבה, לא אומר שמשהו לא בסדר בקצב שלך. זה אולי רק אומר שאת (או הגוף, או התת המודע) יותר קשובה לקול והקצב שבתוכך.

אם ילדה.

אז אני כן מתייגת. אומנם זה שיפוטי, אבל המון פעמים מדובר בקצב שבכלל לא בריא לגופנו ונשמתנו
רק מדייקת שהכוונה שלי להימנע מתיוג גורף. כלומר, אין דבר כזה "חוץ" או "סביבה".
יש חוצים שונים וסביבות שונות. ואם הקצב שאחד מהם לא מתאים לי אני קודם כל מסמנת את זה ואחר כך מחפשת פתרונות שירחיקו אותי מהקצב הזה.

אז אני כן מתייגת. אומנם זה שיפוטי, אבל המון פעמים מדובר בקצב שבכלל לא בריא לגופנו ונשמתנו.

אני מסכימה במידה רבה. אבל לצד ה'געגוע' לימים שחלפו ואינם, ימים שבהם קצב החיים התאים למה שהאבולוציה הכינה אותנו אליו, אני מאמינה שאי אפשר לעצור את המציאות. בתוך השינויים שעוברים על האנושות אני חיה, ועם זה אני צריכה להסתגל הכי טוב שאפשר כדי להצליח לנוע בתוך המרחב החדש הזה בצורה שתהיה הכי מתאימה לי. ואם עד עכשיו האמנתי שהתנועה הזו היא סוג של קדחתנות, היום נראה לי יותר שהתנועה שעליי ללמוד היא סוג של גמישות מנטאלית ורגשית. ללמוד לשמור על עצמי בתוך מציאות משתנה. איפהשהו להיות בן אדם, זה גם להיות מסוגל לעשות קפיצות נחשוניות, להצליח בדברים שלא הצליחו בהם בעבר. אני מאמינה שלמרות שהמרחב נהיה מאתגר, נמצאות שם כל הזמן עוד אופציות לחוות את המציאות אחרת לגמרי, ואפשר לראות אותן אם מסכימים לוותר על פרדיגמות ישנות.

שליחה על ידי SKY* » 22 יולי 2014, 00:23

קופצת קצת על שאלה קטנטנה לנוודית
[סקרנות גרידא]
איפה האי הזה שאפשר לחיות בו בצימצום ולקבל מהסביבה מהטבע את כל מה שצריך?

סליחה אם ממש לא קשור , פשוט לא הצלחתי להתגבר על הצורך לשאול )))

ביישניתית, כל מילה ומילה. אבל ממש.

אבל לצד ה'געגוע' לימים שחלפו ואינם,
חייבת לציין שאין לי שום געגועים לעבר. אולי זה משתמע מכך שאני כותבת על העולם המודרני, אבל ממש לא בקטע שלי לחזור לאף אחת מהתקופות שמצוינות בדפי ההיסטוריה.
אני מאמינה שאי אפשר לעצור את המציאות
אפשר לשנות את הגישה למציאות. אפשר גם לעצור אותה. הכל אפשרי אם מסכימים לוותר על פרדיגמות ישנות.

אני לא מנסה להגיד שמה שכתתבת הוא לא נכון. ממש לא.
עם זה אני צריכה להסתגל הכי טוב שאפשר כדי להצליח לנוע בתוך המרחב החדש הזה בצורה שתהיה הכי מתאימה לי.
הרי רק את יכולה לדעת מה מתאים לך.
פשוט נגעתי בנקודה שלאט לא חייב להיות לא טוב.
אני מאמינה שלמרות שהמרחב נהיה מאתגר, נמצאות שם כל הזמן עוד אופציות לחוות את המציאות אחרת לגמרי,
לזה התכוונתי, איך שאני רואה את זה אפשר גם למצוא שאיטי גם עובד בתוך אותה מציאות. אבל זה תהליך שלי, כל אחד והאתגרים שלו.

אפשר לשנות את הגישה למציאות. אפשר גם לעצור אותה. הכל אפשרי אם מסכימים לוותר על פרדיגמות ישנות.

שלאט לא חייב להיות לא טוב.
נכון, בחוויה שלי, לאט == טוב הרבה פעמים....

לזה התכוונתי, איך שאני רואה את זה אפשר גם למצוא שאיטי גם עובד בתוך אותה מציאות. אבל זה תהליך שלי, כל אחד והאתגרים שלו.

כן. איטי לגמרי עובד. אחד המורים שלי לאומנויות לחימה, תיאר פעם איך אמן לחימה מבוגר ואיטי, יכול לנוע לאט, ועדיין להפתיע מאוד מישהו מהיר ממנו פי כמה.

נכון, בחוויה שלי, לאט == טוב הרבה פעמים....
ביישניתית, (-:.

אחד המורים שלי לאומנויות לחימה, תיאר פעם איך אמן לחימה מבוגר ואיטי, יכול לנוע לאט, ועדיין להפתיע מאוד מישהו מהיר ממנו פי כמה.
באותו ספר שאני קוראת עכשיו (עדיין דיי בהתחלה), הכותב "מטפל" בילדים שקוטלגו עם הפרעות הקשב וכדומה, על ידי האטה והפשטה של החיים. הוא טוען שהתוצאות מדהימות ו - מהירות ביותר. השיפור הוא כמובן לא רק באיכות חיי הילדים והיחסים עם ההורים, אלא זה גם עוזר להורים לראות אחרת את החיים.
סתם זורקת מחשבה, הבעיה בלהגיע בזמן היא לפעמים לא באיטיות שלנו אלא בתכנון הזמנים. עומס יומיומי שלא באמת פרקטי ואפשרי להספיק. לוח זמנים שלא נותן אפשרויות לעיכובים הקטנים והגדולים שאין לנו עליהם שליטה. בספר הוא מתאר כדוגמא יציאה בזמן לבית ספר, בלי לקחת בחשבון שיכול להיות קשר מאתגר בשיער, או איזה תיק במסתוריות נעלם. קורה, לא? בגלל זה צריך גם לדעת להפחית דברים שלא באמת חשובים, ולתת לנו זמן לעבור את הימים בקצב המתאים לנו, גם אם הוא נחשב איטי.
אם ילדה

עוד משהו שעולה לי פתאום - בגלל שהקצב שלי איטי, יש לי קצר בתקשורת עם אנשים בעלי קצב מהיר. הם לא יודעים איך לאכול אותי, ואני אותם.

יש לי קצר בתקשורת עם אנשים בעלי קצב מהיר. הם לא יודעים איך לאכול אותי, ואני אותם.
לי יש קצב מהיר מאוד. ולמרות זאת, אני אוכלת אותך בדרך כלל בתאבון רב ומבקשת מנה נוספת

אנחנו בלונדון. נסענו לקיו גרדנס. אח, איזה מקום.
ה"תערוכה" הנוכחית כוללת מסלול ברגליים יחפות. איזה רעיון נהדר!
עוברים ברגליים יחפות דרך מגוון עצום של מרקמים ומשטחים טבעיים, כולל מים, בוץ, פחם, אבנים מכל מיני סוגים, עצים בצורות שונות ומה לא...
רק בשביל לשמוע את התגובות של כולם שווה לעבור כמה פעמים.
"חייבים לעבור דרך זה או שאפשר מהצד?"
"אם אני אחזיר את הנעליים זה נחשב לרמאות?"
"אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ'... - אז תלכי בצד - אבל כל הרעיון זה ללכת בפנים, לא?"
"תראי את הקטנטונת הזו איך היא עוברת את זה בלי בעיה בכלל והרגליים שלה כאלה עדינות"
ועוד ועוד ועוד.
וחוץ מהילדים הקטנים כולם בתנועה לא טבעית. מתעוותים, נופלים, מאבדים שיווי משקל, נמצאים רחוק רחוק ממה שמוכר להם.

כולם מגיבים לזה, גם דרך התנועה של הגוף וגם מילולית. צוחקים, נבוכים, נרתעים, ומה לא.
ובסוף, כמובן, מתקן מקסים בנוי בתוך עץ לשטיפת רגליים. כי הרי לא יעלה על הדעת שפשוט נמשיך ללכת ככה עם כל הבוץ הזה

צילי

לזורוס זה תוסף לדפדפן שמאפשר לשחזר הודעות שנמחקו מסיבה כלשהי. שימושי מאוד ומומלץ, במיוחד לנשים שאוהבות לדבר באריכות. קישור להורדה: http://getlazarus.com/download

ההודעה האחרונה שכתבתי בדף זה, שאת התגובה שלך לה ראיתי רק עכשיו היא אכן מתמטית מאוד במהותה, ונעים לי ששמעת את זה.

כן, אבל הדמות הזו זה הם עצמם, לא? מכירה את השיטה של אורה גבריאלי? אני לא נוטה יותר מדי לשיחות עם עצמי, אבל כשאני עושה את זה אז נחמד להסב את תשומת ליבי למגוון הקולות שיש בי שמייצגים צדדים שונים שלי, או בקיצור, לדמויות שבתוכי.

ולדעתי היופי בגישה הזו זה ההפרדה. אני זה לא הדמויות שבי. ולכן אני יכולה פשוט להקשיב להן, לכולן, בכבוד וחמלה, ואז לבחור מה אני רוצה לעשות.
אם נניח אני חושבת בערב יום שישי על כך שלא הספקתי לפתור מספיר תרגילים באלגברה ליניארית, אז אני יכולה להבחין שזה החלק האחראי שבי אומר זאת, ולהגיד לו שמחר אני אפתח את הספרים על הבוקר, ואשאיר כל היום את השולחן עם הספרים עליו בצורה שמזמינה למידה, והחלק הזה ירגע.
ואני יכולה להגיד לחלק שבי שמתעב כפייה עצמית ולכן מתנגד ללימודים בלי רצון ספונטני, שזה בערך תמיד, שאני אוהבת מתמטיקה ורק המעבר קשה לי. ואם אני מתחילה ללמוד אז מעניין לי ואני לא רוצה להפסיק. ואני גם לא רוצה לדלג על יותר מדי תרגילים כי אז אני לא מפנימה את הידע והוא נשאר תלוי באוויר. ואני אתחיל מחר מהחלק המעניין - להמשיך בחומר ולא לפתור מטלות הגשה. ואני יודעת שאני אהנה מזה וארצה להמשיך. ואחר כך אני לא אכריח את עצמי לעשות מטלות - אני רק אשאיר את השולחן מאורגן בצורה שתאפשר למידה בלי התארגנות ממושכת. זה לא כפייה, ואם הלימודים יזרמו - הם יזרמו.
והנה, שני רצונות סותרים-כביכול מולאו.

ביישניתית

לאט == טוב הרבה פעמים

זה משפט שמעלה חיוך על הפנים. גם הטענה עצמה, וגם על ה - ==.

אישה במסע, תודה רבה.
אני לא מכירה את השיטה של אורה גבריאלי אבל כן מכירה מקרוב כמה גישות שעובדות עם הרעיון של קולות וחלקים.
יש לי חיבה גדולה לזה ואני עושה בזה המון שימוש. גם מול עצמי וגם בעבודה. כמוך, אני מוצאת שזה מועיל מאוד.
יחד עם זאת, אני מהרהרת לאחרונה במחירים שיש לרעיון הזה. דברים שבמהות שלהם יש פיצול קצת חשודים בעיניי ואני עדיין מעבדת את המחשבה הזו ביחס לגישה הזו.
לפעמים נראה לי שזה כלי שעוקף מימין את הקושי שלנו להכיל את עצמנו כפי שאנחנו, ובמקום לקבל את הקושי הזה ולהתמודד איתו - מקבע אותו.
אבל זו מחשבה רק חצי אפויה ואני לא עומדת מאחוריה במלואי. עוד צריכה לחשוב על זה.

עוד פכים מחייה של אישה איטית בעולם מהיר - היום נסעתי לבריכה עם ידיד שלי על אופניים. יש לציין שכאדם איטי אני לא חובבת כלי תחבורה, ואף לא מחזיקה רישיון. הליכה (משוטטת) היא דרך ההתניידות החביבה עליי, עדיף ברחובות קטנים, ללא כבישים וללא אופניים חשמליים, וללא אנשים שממהרים. אופניים כקונספט זה רעיון חביב בעיניי, אך אני עדיין מעט חשדנית כלפי הטכנולוגיה. לכן אני בוחרת לנסוע על אופניים רק במידה ועוד מישהו יכול לנסוע לידי, ולהבטיח לי שיהיה בסדר.

בדרך חזרה הביתה הגענו לירידה. שיתפתי את הידיד שלי בדרכים בהן אני מתכננת להאט והוא אמר שזה כיף לנסוע בירידה. "אני אוהבת לאט" אמרתי בקול רם והרגשתי שיחרור. לפעמים גם לי בא לנסוע מהר ולהרגיש רוח. אבל אני באמת נהנית מהנסיעה האיטית והבטוחה, מההליכה האיטית.

ביישניתית - מאד מזדהה. לא אוהבת נסיעה מהירה, בוודאי שלא בסיבובים

לא אוהבת מיני ספורט וחוויות אקסטרים כמו רכבות הרים, קפיצות באנג'י. לא מבינה את כל עניין האדרנלין. אוהבת ללכת לאט, לפי הקצב הפנימי שלי. אוהבת לשחות ולצלול, אבל רק אם אין זרמים ואין מאבק ומאמץ. צלילה היא האיטיות האולטימטיבית, ריחוף. אני מזהה אצלי איזו חולשה בחוש המרחבי, התלת ממדי. תפיסה ועיבוד איטיים של נתוני המרחב. חושבת שלכן שיווי המשקל שלי לא משהו, ולא מרגישה נעים בשינויים מהירים של המרחב שלי. מעדיפה לאט. אני מרגישה שזה משהו די פיסי.
מצד שני בהרבה דברים אחרים אני בכלל לא איטית, ואפילו מהירה. אין לי בעיות ניהול זמן. אני מהירה בעבודה ובהתארגנות. אוהבת ונהנית מאופטימיזציה של תהליכים (גם אלה הפשוטים והיומיומיים). חושבת מהר.
מצד שלישי אני לא אוהבת את מרוץ החיים, ומשתדלת לחיות לפי הקצב הפנימי שלי, ולא לפי מה שמסביב, מה שמקובל, או מה "שצריך". זה משהו יותר רעיוני.

האם יכול להיות שמה שאת מזהה אצלך כ איטיות הוא אוסף של תכונות במישורים שונים וממקורות שונים? הסיבה שאני מעלה את השאלה הזו היא כי את מעלה קושי עם האיטיות שלך. אולי אם תפרקי אותה לגורמים, תראי שחלק מההיבטים שלה בכלל לא מפריעים לך, ואפילו נעימים. ומצד שני, תוכלי לחקור יותר את ההיבטים שכן מפריעים לך, אולי גם אותם לפרק קצת. לראות מה את רוצה ויכולה לשנות. קצת debugging. אולי התיוג המאד כולל הזה "אני איטית", קצת מטשטש את ההבנות (?).
@}

לחשוב לבד, לחשוב יחד.
האם פייסבוק גורמים להקצנה של הימין והשמאל, ואיך להפסיק את זה
פוסט מעניין.

שליחה על ידי תמי* » 28 יולי 2014, 09:14

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נוודית,
תודה רבה על הפוסט. מעורר מחשבה.

תודה, נוודית. מעורר מחשבה רבה גם בלי להיות מחוברת לפייסבוק.
מציעה לשים אותו במקום בולט יותר מהדף הזה. הוא חשוב בעיניי.

_האם יכול להיות שמה שאת מזהה אצלך כ איטיות הוא אוסף של תכונות במישורים שונים וממקורות שונים? הסיבה שאני מעלה את השאלה הזו היא כי את מעלה קושי עם האיטיות שלך. אולי אם תפרקי אותה לגורמים, תראי שחלק מההיבטים שלה בכלל לא מפריעים לך, ואפילו נעימים. ומצד שני, תוכלי לחקור יותר את ההיבטים שכן מפריעים לך, אולי גם אותם לפרק קצת. לראות מה את רוצה ויכולה לשנות. קצת debugging. אולי התיוג המאד כולל הזה "אני איטית", קצת מטשטש את ההבנות (?).
flower_

תודה נוודית, על תשומת ה

חשבתי על זה, ומה שאני מזהה זה התנגדות פנימית לשלל התנהגויות שלי במצבים שונים שכולן מתויגות אצלי כ"איטיות". יש מכנים משותפים - תחושה שאני לא מסוגלת, overwhelmed, בחילה מתוך תחושה שאני לא מסוגלת לעכל... אני רוצה להתחיל להרגיש יותר טוב במצבים האלה, ע"י לקבל את העובדה שאני איטית. האמת היא שגם אני חושבת מהר וגם לומדת מהר, ואם אגיד לאנשים שמכירים אותי שאני איטית, הם ממש יצחקו, כי לפעמים אני קופצת בראש, ודחוף לי נורא להגיע לאן שאני רוצה ועוד התנהגויות לא איטיות בעליל. אבל חשוב לי לקבל את החלק האיטי כרגע. המוגבל יותר לכאורה.

מעורר מחשבה רבה גם בלי להיות מחוברת לפייסבוק
גם לי אין נוכחות ועניין בפייסבוק, אבל לא צריך להיות מחובר כדי להיות ער לעובדה שהמוני אנשים מסביבנו עוברים למעשה שטיפת מוח ואינדוקטרינציה על ידי אלגוריתמים מתוחכמים, שמטרתם בסופו של דבר להגביר את הצרכנות, אבל תופעות הלוואי שלהם מפחידות.
אני מנחשת שרוב האנשים שכותבים וקוראים שם לא מודעים לכך שזה לא פשוט פורום או אתר של שיתוף, אלא פועלים שם מנגנונים מאד אקטיביים של מעקב וניתוח ותיוג, ובעקבותם סינון והפניית תכנים.

מציעה לשים אותו במקום בולט יותר מהדף הזה. הוא חשוב בעיניי.
מסכימה שזה חשוב. יש רעיון איפה לשים?
<צר עולמי כעולם נמלה>

אני מנחשת שרוב האנשים שכותבים וקוראים שם לא מודעים לכך שזה לא פשוט פורום או אתר של שיתוף, אלא פועלים שם מנגנונים מאד אקטיביים של מעקב וניתוח ותיוג, ובעקבותם סינון והפניית תכנים.
אני איתך בניחוש הזה. זה קצת מפחיד...

לקבל את העובדה שאני איטית
ברגע שהעלית את זה כבר התחלת ללכת בכיוון הנכון.
ואם להצטרף לנוודית, אז אולי כדאי לבנות לעצמך משפטים מורכבים יותר. לדוגמה - לקבל את העובדה שבדברים מסוימים אני אטית (במקום לצבוע את כולך בצבע האטיות, מה שלא נכון לפי מה שאת מספרת).

אני איתך בניחוש הזה

אני לא. אומנם הסביבה שלי ממש לא מייצגת, ובכל זאת, התחושה שלי היא שאנשים לא בוטחים בפייסבוק כהנחת עבודה.

אם אני קוראת ספר מהר קורה שיש טוויס בעלילה שהיו עליו לא מעט רמזים וברור לי שיכולתי לעלות עליו לו פשוט ישבתי לחשוב קצת, אבל קראתי במהירות אז לא עצרתי.
טוויסט כזה הוא טוויסט שלא צפיתי מראש ולא ידעתי מראש מה יקרה. אבל הוא גם לא מעורר הפתעה. הוא מעורר תחושה של - ידעתי את זה, פשוט לא ידעתי שידעתי.

ולדעתי ככה יתייחסו רוב האנשים למניפולציות של פייסבוק.

ומסכימה בנוגע למשפטים מורכבים.

אוקיי, קרה לי דבר מדהים והבנתי כרגע את אחד מהתפקידים של העצלנות שלי. אחרי שנים של מלחמה, ועוד מספר חודשים של השלמה עם המצב, פתאום זה התגלה לי. כותבת עכשיו כדי שאוכל להרחיב אחר כך.

מחכה בסבלנות

לרקוד.
אני מרבה לרקוד בימים אלו. יש בי גוש גדול של משהו שמבקש פירוק לחלקיקיו. ביטוי והנחה בעולם. מקום וזהות.
אני מרגישה שאין לי מספיק מקום. לא משנה כמה מקום אני מפנה, הוא לא מספיק לי.
ונדמה לי שאם רק אסיט רהיט נוסף זה יהיה בסדר אבל בפועל זה לא. תמיד חסר לי מקום.
מתכתב לי עם מקום פנימי. אני לוקחת שאיפה ורוקדת את זה במעגליות של ריקוד על ריקוד, כמו תמונה בתוך תמונה. אני שני התפקידים - האשה והגבר. אני האומרת "תרקדי" ואני זו שלא בנויה לשיעור מחול.

ציל צול - איזה יופי. אם תסתכלי שוב במבט רך, אני מרגישה שתראי שיש לך בעצם המון מקום. עד קצה האופק.

שולחת לך (בשנית למען האמת) עוד ריקוד, מתוק-מריר
< והוא אפילו ואלס

>

_מישהו זרק לי גלגל הצלה
ואמר אהבה זה דבר מדבק_

פיסיקה וכימיה

יש לי נטיה לחשוב על מערכות (יחסים ובכלל) במבט של פיסיקה (מכניקה ליתר דיוק). דינמיקות, תנועות, וקטורים, מתקף ותנע, חיכוך. הרבה פעמים זה מצייר לי תמונה שעוזרת לי להבין.

הבוקר, בשיחה על אהבה, עלתה לי הסתכלות שונה. כימיה. יסודות, אנרגיות, תערובות ותרכובות, יציבות ואי-יציבות.
פחות תנועה, יותר הוויה של הרגע. ריאקציות. מהות. יסודות.

טוב להזכר במורכבות הגדולה של הקיום שלנו בכל מישור. טוב להזכר שאפשר להסתכל עליה במבטים שונים ולפגוש הסברים שונים.

<גילוי נאות, וברור אפילו - אני לא פיסיקאית או כימאית. מתנצלת אם השתמשתי במונחים בצורה לא מדויקת או נכונה

>

טוב, נוודית, חולשתי לוואלסים ידועה לך זה מכבר. לא יפה לפתות כך על הבוקר

<אבל הי, תודה רבה. אני זוכרת היטב את המשלוח הקודם והוא משמח בדיוק כמו זה>

וואלס זה תמיד שיא הזוגיות בעיניי. מי שמפספס דורך טוב טוב על הבהונות. נדרש תואם מדויק שאין בריקודים אחרים.
בטח לא תהיי מופתעת לשמוע שאני יכולה לרקוד ואלס בעיקר עם... עצמי

ועם אחרים - רק בדמיון (שהתחוור לי לאחרונה כסוג של "אמת דלילה" וזה נורא מצא חן בעיניי).
אני היא זו שדורכת כאשר מישהו מצמיד אותי אליו ואומר - עכשיו עשי מה שאני מחליט...
כאילו, נראה לך? באמת?

ובכלל, עוד מחשבת ריקוד על הבוקר כי זה מעסיק אותי מאוד בימים אלו.
למה בעצם נדרש מוביל?
נדמה לפעמים שיש שתי אפשרויות, לרקוד בנפרד (בתיאום או שלא) או לאפשר לאחד מבני הזוג להוביל (לפרקים, או לאורך כל הריקוד).
הפסקתי לרקוד עם גברים בגלל זה כבר לפני שנים. רק האיש מוציא ממני שמחה בהקשר הזה כי הוא תמיד מסכים להתמסר להובלה שלי בחן רב. בכלל לא משנה לו.
אבל האמת היא שאני לא רוצה להוביל אף אחד. זו כאילו ברירת המחדל, שבשביל תואם והרמוניה מישהו צריך להחליט בשביל השני.

בתור מי שמאמינה שלעולם אין רק שתי אפשרויות, אני מייצרת בימים אלו בדמיוני הרכבים אחרים. שבהם אפשר לרקוד בזוג בלי הובלה וזה עדיין משאיר את הזרימה הנעימה של ריקוד משותף באמת.
<תכף הדיון הזה יתבקש לנדוד לדף של בשמת ולדיון על אהבה

>

נוודית, ממש הייתי צריכה את הדיונונצ'יק הקטן הזה על הבוקר.
אז תודה @}

ועל השאר כבר דנו במייל.
ואת יודעת מה אני חושבת על זה

<או, מה צריך לעשות בזה...>

דיכוטומיה ודמיון

ה"אמת הדלילה" זה מושג שקיבלתי במתנה במפגש עם צפריר שפרון
ההתעלפות שלי ממנו מגיעה מכיוון הפרידה מהדיכוטומיה. לא עוד אמת/דמיון, אלא דחיסות משתנה של האמת. בעיניי - אליפות העולם.
אני מוצאת את עצמי מייצרת במתכוון משפטים שיאפשרו לי לגלגל את זה על הלשון עוד ועוד.
והנה דוגמה משובחת מהיום בבוקר.

התעוררתי מהשינה והרגשתי כאילו מישהו יושב על כסא בחדרי ומתבונן בי. זה גרם לי לתהות איפה אני בדיוק, כי אני ממש בטוחה שהלכתי לישון לבד

התעתוע היה נעים. לא מבהיל.
שכבתי במיטה ובלי לתכנן התחלתי לרקוד את ריקוד הבוקר שלי (המתיחות המעוררות שלי) במיטה, בתוך האמת הדלילה הזו.
בשלב מסוים לא מצאתי מקום להניח איזו רגל בשביל תנועה מסוימת. נדרש לי שיווי משקל ולא היה במה להיאחז. האיש מהכסא הושיט לי יד ואחר כך חזר למקומו.
כשקמתי מהמיטה הרגשתי איך האמת הדלילה הזו נדחסת והגוף שלי הגיב כאילו עשיתי את כל זה בתוך אמת דחוסה מאוד. הגוף שלי משוחרר.

חוויות כאלה, שבהן הדמיון זולג לתוך מציאות ממש גופנית, קרו לי כבר פעמים רבות.
המושג החדש פשוט הפך את זה לנורמלי לגמרי, נמצא על ציר של תנועה ודחיסות של חלקיקים.
סליחה על ההתרגשות אבל זה אליפות העולם בהמשגה מועילה.

ולסיום הבוקר הסוער ומלא המילים האלה הנה עוד תנועה שאני בתוכה. שלום לכוח המשיכה
אני יודעת, לבחור גירסה מתוך תוכנית נוער זה הכי נמוך שיש. אבל מה לעשות, בדקתי הרבה וזו הכי נוגעת בי. כל השאר מכילות צרימה מעצבנת בין השיר לליווי המוסיקלי.
הליכה קצת מעל לקרקע היא תנועה שמוכרת לי היטב. אני בתוכה עכשיו וזה נעים נעים

שבהם אפשר לרקוד בזוג בלי הובלה וזה עדיין משאיר את הזרימה הנעימה של ריקוד משותף באמת.
סלואו (כז של תיכוניסטים)...

אבל באמת - אולי בגלל שזה לאט זה מאפשר יותר להסתדר בלי הובלה?

אולי בגלל שזה לאט זה מאפשר יותר להסתדר בלי הובלה?
כן... למרות שגם שם, מעצם התנועה המשותפת, מישהו מחליט על איזה ביט לנוע. יש הובלה מסוימת, גם אם רכה מאוד.
ובכל מקרה, סלואו כזה (אח, איזה זכרונות...) הוא ריקוד בערך כמו שאמת דלילה היא אמת. מה שנקרא - סוג של...

דליל בתור ריקוד וסמיך מבחינות אחרות

דליל בתור ריקוד וסמיך מבחינות אחרות
לג-מרי! בייחוד בגיל שבו מתחילים לרקוד כך. ובשלב מאוחר יותר, אם זה מזדמן, זה פשוט זורק אחורה לעבר.
וואו, מצ'רה, השיחה הזו מביאה לי כאלה פלאשים לעבר, אין לך מושג.

כן...
(הבן הראשון שרקדתי איתו סלואו בכיתה ד' נהרג בתאונת נשק בצבא לפני שנים)

אוי...
יש זכרונות מסוגים שונים. הצטערתי נורא לשמוע.

ה"אמת הדלילה" זה מושג שקיבלתי במתנה במפגש עם צפריר שפרון

המושג הוא "דמיון הוא אמת דלילה" והוא של 'לבן' באמצעות יעל דגן.

תודות.

תודה ללבן
תודה ליעל
תודה לצפריר

תודה על תנועה מושגית באשר היא, ובעיקר על זו שחודרת את הנשמה ומביאה תועלת ברורה כך, בהבל פה.

נוודית, חשבתי עליך הבוקר, ועל המעבר (המבורך?) מהפיסיקה לכימיה.
יש לי חמישה ס"מ לחצות ביני לבין האדמה.
מי יקבע את מהירות התנועה מטה, הפיסיקה או הכימיה?

הכימיה, כמובן. וגם האלכימיה.
דחיסות החומר שאני חוצה חשובה הפעם מהמרחק. וגם ההסכמה של הלב להתיישב שוב בגובה המקובל בלי להרגיש שגרתי או מקופח.
כרגע אני חוצה את המרחק בקצב של 1 ס"מ ב 12 שעות. לא מתחייבת שלא להשאיר איזה מרחק פצפון ביני לבין האדמה בכל זאת.

הדבר הזה מזכיר לי את שיעור היוגה הראשון שהיה לי בחיי.
בתוך המקום הכי מדכא שיש (חדר כושר סליזי לגמרי) במרכז תל אביב המפויחת.
הבנתי מעט מאוד ממה שקרה סביבי והשתדלתי להיות במוד של שיתוף פעולה.
סיימתי את השיעור הזה בהרפייה, בעודי מתבוננת בעצמי מלמעלה. חוויה חוץ גופית לחלוטין.
ריחפתי חמישה ס"מ מעל עצמי, המומה.

עכשיו כשזה קורה אני כבר לא המומה. כן נרגשת.
זו אחת התנועות הכי שוות בעולם. החוצה מן הגוף, ובחזרה.

וואלס זה תמיד שיא הזוגיות בעיניי. מי שמפספס דורך טוב טוב על הבהונות. נדרש תואם מדויק שאין בריקודים אחרים.
הריקוד הכי אהוב עלי. ואני בוחנת בו את הגבר.
(בדיוק בשבת מישהו הזמין אותי לרקוד ואלס וברגע שהתחלנו זיהינו שנינו באותה שנייה שכבר רקדנו ביחד בעבר (-: ).

<תכף הדיון הזה יתבקש לנדוד לדף של בשמת ולדיון על אהבה.
(-:

הפסקתי לרקוד עם גברים בגלל זה כבר לפני שנים. רק האיש מוציא ממני שמחה בהקשר הזה כי הוא תמיד מסכים להתמסר להובלה שלי בחן רב. בכלל לא משנה לו.
עכשיו הבנתי את ההתפקדות המפתיעה שלך (מבחינתי) בתור אחת עם צד גברי בולט.
אני דווקא כל כך מתענגת על ההזדמנות ללמוד לתת לגבר להוביל. מרגישה שזה מאפשר לי ללמוד להיות אני ולהפסיק להתאמץ להחזיק דברים שלא מתפקידי להחזיק.

אני מוכרחה לומר, ששנים של ריקודים זוגיים לא הבהירו לי את הנקודה. צפייה בצילומי ריקודים מאמריקה הלטינית הבהירו לי אותה. זו צורת הוויה שלדעתי לא קיימת בתרבות שלנו, וחבל.
הגבר מוביל אבל לא שולט (זה שייך למה שאני עדיין חייבת ל"דלית" בדף מועצת החירום).
האשה מובלת אבל לא נשלטת.
זה משהו אחר. שקשה לי להסביר.
אבל כשהוא מתקיים, בחיים (וגם בריקוד), זה נותן את התחושה הזאת, שדברים "באו על מקומם בשלום". ששמנו את הדברים "במקום".
מנוחה. רווחה. שלווה. זרימה. אהבה.

לדעת להיכנע?

(בחיים לא רקדתי ואלס או ריקודים זוגיים משום סוג P-:)

הכימיה, כמובן. וגם האלכימיה.
האלכימיה לגמרי. התלבטתי והססתי ולא הכנסתי אותה לפוסט הקודם כדי לא להיות חתרנית מידי

אבל היא שם בהחלט. תודה ששמעת בין המילים.
יחד עם זאת, הפיסיקה עדיין איתי. לא מרגישה שעברתי, לא מוותרת. הייתי אומרת - התרחבתי.

לא מתחייבת שלא להשאיר איזה מרחק פצפון ביני לבין האדמה בכל זאת.
מי בכלל קובע מה גובה האדמה?

ומי אמר שצריך לעצור בגובה אחד? אולי אפשר להיות גם וגם וגם?

המראה נעימה למטה @}

הריקוד הכי אהוב עלי.
גם עלי. ואני רוקדת אותו נפלא. בעצמי

אני דווקא כל כך מתענגת על ההזדמנות ללמוד לתת לגבר להוביל
יפה לך. אצלי - אולי בגלגול הבא.
מחוץ לריקוד אין לי בעיה עם גברים מובילים. הובלה היא לא עניין מגדרי בעיניי בכלל. לפעמים כך ולפעמים אחרת, לפי הנסיבות והצרכים והחשק שיש לכל אחד מאיתנו.
אבל בריקוד, טוב, נו, אני רוקדת מגיל צעיר. איך לומר בעדינות, לא כל החוויות היו חיוביות...

תודה ששמעת בין המילים.
מי אם לא אני? לפעמים אני מתפלאת שאני בכלל שומעת את המילים שלך (ולא רק את מה שביניהן)

הייתי אומרת - התרחבתי.
קונה בשתי ידיים. מקסים ביותר.

ומי אמר שצריך לעצור בגובה אחד? אולי אפשר להיות גם וגם וגם?
גיברת, אנחנו יותר מדי זמן ביחד

המראה נעימה למטה
הו, תודה. בחיבור ישיר לערב זה, שבו אני... הולכת לרקוד!
יש! יש! יש!
בימים האחרונים כולי נהייתי ריקוד אחד מתמשך.
אני, שבכלל לא שמה מוזיקה אף פעם, שחווה מוסיקה רק דרך ריקוד, עושה כבר ימים הפוך.
שומעת שיר, הוא נוגע בי, מחפשת ברשת וקמה לרקוד.
אבל... בהיעדר עין חיצונית שתצפה בי, משהו באנרגיה אחר קצת. והנה, היום בערב אני הולכת לרקוד במועדון של ממש, עם גיסתי, שאין פרטנרית טובה ממנה לעניינים שכאלה.
בתוכנית - לשרוף את הרחבה.
אחרי כל הואלסים שרקדתי ושאר השירים המעופפים מהסוגה הזו, כן, כן, הגיע הזמן להבעיר קצת.

ואם זה לא מספיק ברור, אז הנה מה שגרם לי להתפרע לחלוטין באוטו היום, ולזכות בשלל מבטים רבי משמעות מנהגים מופתעים. זה כיף באמת רק בפול ווליום, שלא תגידו שלא אמרתי. זה צריך לדפוק בלב.

אז הנה מה שגרם לי להתפרע לחלוטין באוטו היום
יואו, לאן החזרת אותי! גם אני הייתי משתוללת באוטו עם זה... זה מסוג השירים שאני מגבירה ושרה עם הרדיו...

בשמת -

נכון שזה ממש בלתי נמנע?

הערב שלי היה פשוט - וואו!
אין לי מילים (אבל תכף אכתוב מיליון) לתאר כמה נהניתי. רקדתי כמעט ברצף ארבע שעות שלמות. בכלל לא ידעתי שאני עוד מסוגלת.
בטירוף מוחלט, בשחרור גדול, בהנאה עצומה.

מחשבות על ריקוד כתנועה -

בשלב כלשהו פיזרתי את השיער והרגשתי איך גם העורף שלי מתחיל לזוז. עד אז שאר הגוף זז וכל הראש - בקושי.
חשבתי לעצמי עד כמה העטיפה משפיעה על התנועה.
ברגע ששוחררו תלתליי מהכבלים הראש שלי התפרע לגמרי. היו לו איזה שעתיים לפצות עליהן

זה היה כיף גדול ולמידה חשובה גם לגבי שאר הבגדים והנעליים. מה שדחוס - זז פחות.

התנועה היא מושפעת מבט.
יש הבדל של שמיים וארץ בין איך שאני רוקדת בביתי, לעצמי, לבין ריקוד שהוא לעיניי אחרים (ואחרות. אבל כן, פה דווקא יש למגדר השפעה שלא ניתן להתעלם ממנה).
בבית ובחמשת המקצבים אני מביעה משהו. אני רוקדת את הסיפור שלי באותו רגע.
לעיניי אנשים, שחלקם רק מתבוננים, לפעמים במבט מאוד נוקב אורך זמן, אני רוקדת את הסיפור של המוסיקה. ואולי אפילו את הסיפור של האנשים האלה שמסתכלים.
קצת כמו במודעות, המבט משנה את התהליך. ובמקרה הזה - את התנועה.
זה לא בהכרח רע.
למשל, מול אנשים הריקוד שלי מכיל הרבה יותר מהמיניות שלי. וגם אם זה מהלך מגיב, נעים לי לבטא אותה כך. זו הזדמנות טובה.
מול אנשים אני פחות מרגישה את העייפות. בבית אין מצב שארקוד ארבע שעות ברצף, או אפילו שעה. המבט, כשהוא נח עלי באופן אוהד, משכיח ממני את העייפות.
וגם זה לא בהכרח רע. יש לריקוד מתמשך ערך שונה מזה של ריקוד קצר.

אבל האמת, עם כל המלל הזה, בשורה התחתונה זה מאוד פשוט - יצאתי לרקוד במועדון, היתה אחלה מוסיקה, רקדתי עד שהרצפה נכנעה ונהניתי נורא.

תנועה של שינוי

אתמול בערב ניגשה אלי אשה זרה, מלאת כוונות טובות וחיוך גדול.
היא חיבקה אותי בחום ואמרה לי - לעולם אל תשתני.

תנועה באוטומט - הדיפה ואפילו בוז קל.
לא להשתנות? מכל תנועותיי, זו החביבה עלי ביותר. ריקוד חיי.
מזהה שם את הפחד שלה מזה שתנועה של שינוי היא גם תנועה מחריבה. לוקחת איתה את מה שנתפש היום כטוב.

מחשבה בדיעבד - אולי היא צודקת.
אולי היא בכלל דיברה על משהו אחר. על איזה גרעין, שלפעמים מרוב סחרור סביבו עפים ממנו אטומים והוא באמת באמת נהיה אחר.
ואולי לא תמיד האחרות החדשה עדיפה.

לא יודעת, חושבת.
היא אמרה משהו כל כך קטן, קלישאה כזו בלי לחשוב. אבל אני שמה לב שזה כן נגע בי ושהדפתי את זה מתוך התנועה האוטומטית שלי.

אם המהות שלך היא שינוי, האם את יכולה לא להשתנות ולהשאר זו שהמהות של הוא שינוי?

האם אלוהים יכול לברוא סלע שהוא לא יכול להרים?

@}

<בוקר טוב>

אם המהות שלך היא שינוי
אני לא חושבת שהמהות שלי שינוי. שינוי לא מקוטלג אצלי כמהות.
שינוי בשבילי הוא אחת התנועות האפשריות בחיים (ומבחינתי, בגלל זה הדיון בדף הזה דווקא), אחת החביבות עלי.

<בוקר טוב גם לך. תכף תראי אותי גם במייל>

היא חיבקה אותי בחום ואמרה לי - לעולם אל תשתני
אני מבינה את זה בתור משפט שמתייחס למה שביטאת בריקוד. מנחשת שהיא התכוונה למאפיינים הבאים:

פתוחה
גמישה
חופשייה
אמיצה
מתפתחת
בעלת ביטחון עצמי
מאמינה בעצמך

ועוד כמה תכונות.
האם היית רוצה שינוי בכל אלה? ולא מדובר על הגברה שלהן. לדעתי זה רק ייחשב כ"חיזוק" ולא כ"שינוי".

האם היית רוצה שינוי בכל אלה?
מצד אחד - לא.
מצד שני - אני לא חושבת שהמערכת שלי יכולה להשתנות מהותית בעודה משמרת את הקיים כפי שהוא.

בדיוק פגשתי מישהי. אשה רכה כמו חמאה במובן הכי חיובי שיש.
והיא עוברת שינוי במהלכו היא פגשה צדדים נוספים שלה. הרכות שלה - שונה עכשיו לגמרי.
כך שלמרות שזו היתה נקודת חוזק משמעותית שלה, היה שווה "לאבד" אותה בתמורה למה שהביא איתו השינוי.

אז אם אני לוקחת את הרשימה שלך, בשמת, אני יכולה בכל סעיף וסעיף לראות איך קצת פחות ממנו (או אחרת) יכול גם להיות מועיל לי. או לכל הפחות - מעניין.
למילים הללו תמיד יש קשת התנהגותית ורגשית רחבה. אם מקצצים קצת מכאן, מקבלים את החוויה של הקצה האחר.

אגב, אני כמובן מבינה למה היא התכוונה. פשוט הרגשתי שהמילים שלה נתפשות אצלי באיזה רובד יותר עמוק שהוא זה שעומד במרכז הדיון הזה עכשיו.
אני חושבת שמה שהיא רצתה להגיד זה שאני נהדרת בעיניה ושהיא מאחלת לי להמשיך להיות כזו (הכי נעים בעולם לשמוע. אחר כך גם רקדנו ביחד והיה כיף).
היא בחרה במילה אחרת שרלבנטית לי מאוד ולכן זה נשאר כמו גל.

בשורה התחתונה זה מאוד פשוט - יצאתי לרקוד במועדון,
מאוד פשוט? יא מגניבה! (כרגיל, מתרכזת בעיקר)

מאוד פשוט? יא מגניבה! (כרגיל, מתרכזת בעיקר)

זה באמת העיקר. את לגמרי צודקת.

עוד על ריקוד

לפעמים נדרשת פרטיות בשבילו, והפרטיות - איננה.
למשל, ברגע זה ממש יש לי צורך עז לרקוד. הבית שבו אני נמצאת בנוי כך שאם כולם במטבח ואני רוקדת בסלון אז לא רואים אותי.
ואתמול רקדתי כך בעונג גדול.
היום בבוקר אמרה לי חמותי - כמה יפה רקדת אתמול. וקטנתי אמרה - רקדת כמו ילדה.
בקיצור - הציצו עלי

אז עכשיו אני מכילה את האנרגיה הזו של הריקוד ומחכה שיצאו להם ואהיה באמת לבדי.

הרבה פעמים אני רוקדת בלי להפעיל את המוסיקה. אני מנגנת אותה בראשי כדי לא להיות כפופה לבחירה של מי שיצר יצירה שלמה.
למשל, כי מתחשק לי לרקוד את הפזמון כמה פעמים ברצף בלי לחכות לו שיגיע בין הבתים.

אני שמה לב למוסיקה שאני בוחרת.
מספרת פה משהו מתוך הרעיון של חמשת המקצבים.
בחמשת המקצבים רוקדים גל מוסיקלי שיש היגיון מאחוריו. המקצב הראשון הוא פלואו (זרימה), שבו כל תנועה נובעת מזו שקדמה לה. אחריו מגיע הסטקאטו, הפוך לזרימה, הכל קטוע וחתוך. אחר כך הכאוס, שבו מתנערים בפראות מכל השאריות שנותרו בשני המקצבים הקודמים ומעיפים החוצה את כל מה שבאנו איתו מהבית.
אחרי זה יש מקום לליריקל, שהוא הנביעה הפנימית הרוקדת שלנו, מי שאנחנו עכשיו.
ובסוף - סטילנס, שהוא מעין מדיטציה בתנועה. פרידה משאריות הריקוד שעוד נותרו בנו.
<יש גם הסברים אחרים למקצבים, מגדריים. שהפלואו הוא נשי, הסטקאטו גברי, הכאוס משלב אותם וכו'...>

כשאני רוקדת לעיניי אחרים, למשל במועדון, אני אשמח למקצבי סטקאטו. זו אנרגיה נועזת וחזקה, קצת מרחיקה, והיא דורשת יחסית מעט מקום פיזי.
במקומות צפופים זה מתאים לי מאוד. מן - 'שמרו מרחק - כזה. ושימו לב אלי.
גם כאוס יכול להתאים, כאשר המבט החיצוני הופך לשקוף ובעצם כבר לא רואים אותו יותר.

כשאני רוקדת לעצמי, זה תמיד תמיד ליריקל עם פלואו. זה מותח אותי, מאריך אותי מבחוץ ומבפנים, מגדיל אותי בלי מאמץ ומעלה בי חיוך. מעמיק את הצד הזורם שלי ואת הסיפור שלי באותו רגע. ממקם אותי טוב טוב בהווה ובאדמה בו זמנית.

שמעי, לגמרי עוררת בי חשק לרקוד. הפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתה כשהבנזוג קנה לי מתנה מנוי לסטודיו B בראשית ימינו במרכז תלאביב. זה היה כיף גדול. (עבורי, אין כמו לשחק בבלרינה).

ועכשיו לזיכוי הרבים- יש לך המלצות על חמשת המקצבים בישראל?
וגם- רקדת לפני זה? ברצינות? כתחביב?

(אני? אני בכלל בענייני ריצה)

שמעי, לגמרי עוררת בי חשק לרקוד.
איזה כיף לשמוע.

יש לך המלצות על חמשת המקצבים בישראל?
יש לי המלצה חמה על המורה שלי. קוראים לה ריבי דיימונד ויש פרטים עליה ברשת. הערבים הפתוחים הם בימי שלישי בקאנטרי של שכונת למד.
הבאג - זה עסק יקר, משהו כמו 75 שקלים למפגש. יש כרטיסיות שמוזילות. לי זה גרם ללכת פעם בשבועיים או שלושה.

רקדת לפני זה? ברצינות? כתחביב?
אני באה ממשפחה שבה כולם רוקדים וגם כל הכלות והחתנים והנכדות והנכדים. מי שלא רוקד - מגורש למושבת עונשין עד שהוא מתפכח מהשטויות שלו.
תמיד כתחביב, הרבה שנים במועדונים, אבל תמיד רקדתי. ותמיד על אותו עיקרון - שלא יגידו לי מה לעשות, איך לזוז ועם מי.
בשבילי, הגילוי של חמשת המקצבים היה זהה בחשיבותו לגילוי אמריקה. חבל שזה בא בגיל כל כך מאוחר.
במשפחה שבה ההורים רוקדים רק ריקודי עם (כללים על כל צעד וסיבוב) וריקודים סלוניים (תמיד בזוג ותמיד עם גבר מוביל) אני הייתי הכבשה השחורה

אהבו אותי בכל זאת...

אני? אני בכלל בענייני ריצה
גם אני. פשוט חסר בה החלק ההבעתי והיוצר, אז אני עושה גם וגם.
ותכף אני עוברת למקום שטוח וכפרי והריצה שוב תהיה משהו הגיוני. רצפת האגן שלי חושבת אחרת אבל זה בדיון בינינו.

מניחה פה מחשבה קצת תלושה אבל זה מקומה כי היא באה לי מהריקוד.
היא טובה, בשינויים הנחוצים להמון דברים. לפעמים היא בילט אין בדבר עצמו ולפעמים היא מולבשת על ידי האדם המפרש.

איכות ממכרת

זה הדבר הזה שמרגישים מול משהו שאי אפשר להפסיק לצרוך, אבל כאשר מפסיקים, פתאום נהיה שקט וכאילו לא צריך אותו יותר.
למה כאילו? כי ברגע שנוגעים בו שוב נתפסים.
למה זו לא סתם התמכרות? כי בתכלס אפשר להפסיק וזה יהיה בסדר. אין קריז. או שאם יש, הוא קטן וחולף.

מהריקוד - מבט חיצוני הוא כזה. בעיקר מבט חומד.
גם שליטה עצמית היא כזו.
גם שליטה בכלל.
גם ריצה, לפעמים.
וחיטה.
ויש גם אנשים כאלה.

באיכות הזו יש תמיד תחושה חמקמקה של "נתפסתי". וזה נעים ולא נעים בו זמנית. עונג מצד אחד, תחושה ברורה של המחיר מצד שני.
אין פגיעה במודעות. אין סיפור לספר.

תנועה על משטחים ומילה על התנגדות.
קיבלתי היום עוד רובד של הבנה בנוגע לחיבה העזה שלי להתנגדות.
אני חושבת שהתנגדות היא כוח חיות והיא נפלאה. אם שמים לב אליה (מתוך מודעות) היא לעולם תהיה כוח דוחף חיובי.

בפעם הראשונה בחיי הלכתי לרקוד על חול. מתוך האמת הדלילה שלי כבר ידעתי שזה לא ימצא חן בעיניי (התנגדות פעם ראשונה).
חיפשתי את החול הכי קשה, זה שיש ליד המים (התנגדות לטבעו של החול - פעם שנייה).
התחלתי לרקוד בחושך (לא השתגעתי שגם יראו אותי... פעם שלישית).
ואכן לא סבלתי את זה (פעם רביעית).

יכולתי להסתכל על עצמי מהצד וסירבתי לשחרר. בכל תוקף סירבתי.
מה היה לי חסר - כוח ההתנגדות של המשטח, זה שמחזיק את התנועה שלי כמו כפות ידיים בטוחות. זה שאפשר לבטוח בו שיהיה שם בכל מקרה, ולהפעיל את המשקל והלחץ בהתאם לידיעה הברורה הזו. היתה חסרה לי וודאות, מה אקבל בתגובה להנחת הרגל כך או אחרת.
מה קרה לי? נשארתי מחוברת לסביבה שלי.

ניסיון ראשון להרפות - לשחרר חלק מהבגדים. עזר? קצת.
ניסיון שני להרפות - לזכור את החושך. העיניים שמציצות עלי, אם הן שם, יתייאשו די מהר. אני בעצם לבדי.
ניסיון שלישי להרפות - לקרוס למטה. וזה עבד!

ברגע שנכנעתי לטבעו של החול וחדלתי מלחפש בו את הוודאות המוכרת פשוט עברתי לעולם אחר עד שכל שאריות הריקוד התפוררו ממני, ביחד עם האלגנטיות של התנועה, החוזק, הגמישות, שיווי המשקל וכל מה שהופך ריקוד לנעים לעין של המתבונן מבחוץ.

יפה בעיני התהליך שתיארת.
אני מאוד מתחברת לזה, וכבר שנים לא מנסה לרקוד 'יפה' אלא משחרר ופותח בשבילי, וזה נורא כיף. נותן רשות לכל התנועות והשינויים והניסיונות.

שמעי, לגמרי עוררת בי חשק לרקוד.
וזה לא עניין טריביאלי בשבילי.
לא רקדתי כמעט מאז הילדות, להוציא אפיזודה קצרה של מועדונים שהפסקתי אחרי שהבנתי שאני לא באמת נהנית.
אצלנו במשפחה אף אחד לא רוקד וכל היצירתיות (דווקא יש הרבה ממנה) יוצאת באמנויות הפלסטיות או בכתיבה.
שירה וריקוד - ממש אסון אצלנו.
ובזמן האחרון מדגדג לי קצת לפתוח את התחומים האלה להתנסות מחודשת, ואני מבשילה לי לאיטי.

נותן רשות לכל התנועות והשינויים והניסיונות.
ממש כך. ותודה על ה"נותן רשות" הזה. בדיוק מתאימות לי המילים שלך.

טלי, ממש שימחת אותי.
כן, כן, לרקוד. זה פותח את הגוף, ומשם... לכי תדעי מה עוד ייפתח.
הבשלה נעימה לך.
אם בא לך, את יכולה איזה יום לבחור שיר ונרקוד ביחד בו זמנית. מתחשק לי לרקוד איתך

<קצת משוגעת, אני יודעת. אין דבר>

יו, איזה כיף!
גם לי מתחשק, רעיון מגניב לגמרי. מחכה לשיר שיבוא אליי.

<קצת משוגעת, אני יודעת. אין דבר>
D-:

מחכה לשיר שיבוא אליי.
מחכה איתך.

מציעה משהו על ביט חזק וגבוה. יאללה, בואי נשתולל.
נזכרתי בזה שטחנתי עם הילדים בענטוזים אינסופיים בכל רחבי הבית.
וחוץ מזה, לא משנה אם כן אוהבים או לא אוהבים, זו כוראוגרפיה פשוט ג-או-נית. הלוואי הלוואי שהיתה לי יכולת פיזית לעשות שתיים וחצי תנועות כאלה ברצף.

משובח, ציל!
אותי זה מרקיד (-:

צילי ובשמת!
אינטרנט "רימון" מסרב לגלות לי מה השירים שבחרתן!

אני צריכה להחליף איתך חוויות על הרימון הזה!!
אולי בדף שלי או שלך, כדי שלא להפריע כאן...

בכיף.

בשמת, בול בזמן.
תודה.
אחד משירי הרוקנרול הגדולים שיש (שמתאים לגירסה החדשה יותר, האהובה עלי יותר, עם הבעיטה, לא יודעת אם זה אומר לך משהו).
<והרי לך ריקוד נוסף שנועד לזוג ואני מצטיינת בו ממש ממש בעודי רוקדת אותי לבדי

>
אולי פעם אעלה לכאן משהו שלי רוקדת...

אוף תפילה, מה עובר עליו? זה שיר ישן של הסופרימז. מה יש לצנזר בו? 0-: you can't hurry love

ציל, D-:
אני אוהבת גם את הגירסה של פיל קולינס (-:

שיר ישן של הסופרימז.
בדיוק רציתי לשאול אם זה לא של פיל קולינס. חביב גם עלי!

אני אוהבת גם את הגירסה של פיל קולינס
גם אני. אבל בשביל הרוקנרול הזה צריך את הכושר שהיה לי לפני בערך עשור

היום אני מחזיקה מעמד בערך את השליש הראשון שלו...

תפילה, את שלי אני מבינה למה צינזרו - All the single ladies - של ביונסה. אחד הקליפים הלוהטים שיש, למרות שאלו "רק" שלוש נשים ואף אחת לא מתפשטת

אולי פעם אעלה לכאן משהו שלי רוקדת...
כן! מבטיחה תשואות רועמות מהקהל

איזה כיף שאתן משתפות בקליפים הרקידים הללו.
צלצול - הצלחת לגרום לי לנוע לנוע (-:
וכן, כן תעלי אותך רוקדת. לי זו תהיה השראה גדולה.
ועוד שאלה: אם אני בגילי המופלג רוצה לצאת לרקוד, איפה אני יכולה לעשות את זה? יש מעדון בתל אביב שרוקדים בו בני ארבעים?

כן! מבטיחה תשואות רועמות מהקהל.
את מתוקה.

צלצול - הצלחת לגרום לי לנוע לנוע.
תמי, YES YES YES!
איזה כיף.

אם אני בגילי המופלג רוצה לצאת לרקוד, איפה אני יכולה לעשות את זה? יש מועדון בתל אביב שרוקדים בו בני ארבעים?
יש שניים לפחות. זה שהלכתי אליו בשבוע שעבר נמצא ברחוב בן אביגדור (האנגר 19) והשני שברחוב הארבעה. תבלי.

וממש עכשיו חזרתי מאחד הערבים הכי מוצלחים שהייתי בהם בזמן האחרון.
הפרוייקט של הבית העגול (בית ספר מיוחד) ארגן ערב התרמה שהוא מסיבה והלכתי. נסעתי עד זכרון, לבד (גיסתי השווה הבריזה), כי פשוט בערו לי הרגליים.
הייתי חייבת לרקוד כל כך הרבה דברים החוצה.
הגעתי ומצאתי להפתעתי מסיבת טראנס. ממש ערב שלם.
וזה ישב עלי בול!
רקדתי כמעט ארבע שעות באטרף שלא נראה כמותו במחוזותיי כבר שנים.

דווקא באתי במצב רוח עדין כזה, מינורי, אבל מה שהמוסיקה הזו הוציאה ממני, פלוס אווירה מעולה ואפשרות של ממש לרקוד יחפה, היה אחר לגמרי.
גונבת מצפריר את השם היפה שהוא נתן לשיר שלו ומעידה על עצמי שפשוט הייתי פרא אשה.
וואו! כמה שזה היה טוב. מי היה מאמין שהמוסיקה המחורבנת הזו תוציא ממני ככה את המיטב, ועוד לשעות על גבי שעות?

לרקוד לרקוד לרקוד. אני שולחת את כולכן(ם).
זה מזכיר לי מה שאני תמיד כותבת בפתיח של דפי החיוניות על פרידה מהעודפים של החיים.
זה בדיוק מה שעושה לי הריקוד. שיא החיוניות.

ולס מקסים ששמעתי היום ברדיו בנסיעה ונגע בי, על כל ערימות הקיטש שלו

רקדתי תוך כדי נהיגה כמיטב יכולתי בלי לדרוס אף אחד, ועכשיו הגעתי הביתה ומייד ניגנתי לעצמי כדי לרקוד כמו שצריך.
איזה עונג...
מספיק אטי בשביל ליהנות מהצעדים ועדיין לנשום בנוחות.

וזה גלגל בי מחשבה שבביתי החדש אין מספיק חלל פנוי לריקוד וזו פשוט תקלה. את הכי חשוב לא תכננתי.

מי היה מאמין שהמוסיקה המחורבנת
חייבת להגיב (-:
סליחה, אבל על טעם ועל ריח אין מה להתווכח, ואני עצרתי את עצמי הרבה פעמים מלהגיב על המוסיקה שממליצים פה D-:, אז בבקשה…
ואם כבר אתם בנושא המוסיקה
אין לי ספק שטראנס יהיה כלול בתקיית "לידה" שלי. מוסיקה קצבית בלי מילים ומשמעות רק פיור פסיכולדלי.
טיפ קטן לשמיעת המוסיקה ה"מחורבנת" הזאת - צריך באמת להשקיט את הראש (או אל אס די טוב (-:) כדי לקלוט את ההרמוניה המדהימה שנמצאת בתוך הרעש כביכול. אבל כמובן שקודם כל צריך למצוא טראק באמת.
המרגעיון מודיע לכן : קחו זמן להפנמה.