לעלות על הגל

[בלוגית*]

טועמת

[בלוגית*]

טעים לי בינתיים. השיעור שלי בדף הזה לנסות לזרום יותר עם החיים.ועד שנאי אעשה את המהפכה הזו אני מציקה לאנשים אחרים על כמה שהם לא זורמים.
אמא שלי נדנדה לקרובים ממקומות מופגזים לבוא אליהם. איך שזה קרה, ישר היא נלחצה אימים וסידרה לה מליון בעיות בבנק , העיקר כדי לא לחשוב על ההתמודדות עם קרובי משפחתה הבאים אליה לטובה.
אני לא מזמינה אף אחד, הבית צוף ממילא. אני מתחילה לחשוב ולהיזכר כמה שנאתי בכל מני מלחמות אמיתיות או מדומות אמא שלי היתה אורזת את ילדיה היקרים ונוסעת איתם לכל מני קרובים שבימים כתיקונים ראינו אותם רק שהם אוכלים חרוסת.
לילדים זה די כיף , חופש כזה. אבל אחרי יום יומיים זה די מעצבן. ובכלל אמא שלי מפחידה אותי יותר מכל טיל וקטיושה. קטיושה זה זבנג וגמרנו אבל אמא שלי זה משהו מתמשך. כשהייתי קצת יותר גדולה לקחתי את עצמי(תוך מריבה כלל משפחתית כולל מעבר לים) ונסעתי ברכבת בחזרה.
בכל מקרה אין לנו חדר פנוי, ואין לי מקום פנוי בלב. בבית הורי יש שפע חדרים ריקים. ריקים מאדם כלומר, לא מחפצים.

איבדתי את עצמי, הייתי קצת בלעלות על הגל, לזרום. השיחות שלי עם אמי הן שיחות קיטורים. מחלות זה בעדיפות ראשונה, אבל אם אין אז כל צרה אחרת תתקבל בברכה. היא קיטרה שאבי היקר שם את הפקס שלו בחדר השינה ומחריש את לילותיה הטרופים ממילא בגלל "הגיל" או "הלחץ שיש עכשיו" או "המצב" או כל סיבה אחרת.
והוא ממאן להעביר את הפקס הרעשני.
כן, אמי החלשלושה והענוגה לא יודעת מה לעשות.
"אולי תעבירי את הפקס לחדר אחר בעצמך?" הצעתי
"זה כבד" היא ניסתה
"צריך לחבר לחשמל" היא תירצה
"צריך מדף" ניסתה להתחמק
"נראה לי שפשוט את אוהבת שכשאת עושה משהו מישהו יחזיק לך את היד" אמרתי ופחדתי מהריקושט
"נכון" היא אמרה"אני אחשוב על זה"
כבר התחלתי לשמוח ואז הוסיפה
"אחרי שתיגמר המלחמה"

[יעליל'ה*]

התגעגעתי לקרוא אותך.

[בלוגית*]

וגם חינה
פעם הייתי עושה חינה כטקס עונתי קבוע.
צבע חלוד, נחושת, אדמוני.... כל פעם יצא משהו אחר ואהבתי את זה . למרות שהכל היה קבוע:שעתיים של חינה עם שתי שקיות תה ........ כל פעם יצא צבע אחר לגמרי.
היום שקראתי כאן דף על חינה כמעט התפתתי להכניס את הראש לי למיטה החולה הזו, אבל נעצרתי ברגע האחרון. אני בעצם הפסקתי לעשות חינה ,כי הצבע הזה לא פשוט נשטף מעצמו, הוא נשאר לנצח נצחים . לקח לי כ4 שנים להשתחרר מהשוליים החרוכים האחרונים של החינה.
4 שנים חיכיתי ששיערי יחזור להיות בצבע אחיד. נאי כבר לא צעירונת שנראית נפלא בשיער בגוונים שונים ומשונים תןצר של חינה, שמש וים(ורשת גימל).השיער שלי , שכל כך הרבה שנים עבדתי לשות לו מראה אחר, הוא שיער יפה ובריא.
האם הגעגוע לחינה הוא געגוע לימים עברו או לתחפושת שעבדה פעם?
לקחתי את ארוכי השיער שלי למספרה. הם עמדו להתמרד אבל התרככו כשראו שזהו מפעל לסוכריות על מקל יותר מכל דבר אחר. התחשק לי גם קצת... לקצוץ , לחתוך את כל האורך הזה שיפה כשהוא פזור וחופשי, אבל מתוך אורח החיים שלי לרב הוא דווקא אסור, חבוש וקשור.

[מיה*]

מאזלטוב!!!
תתחדשי @}
שיהיה דף מרענן כטבילה בין הגלים ביום חם!

[ציפ_ציף*]

טבילה נעימה!
תעלי על הגל,אל תיבהלי מהנפילה הצפויה בסופו,
אחריה תגיע עוד עלייה-ככה זה גלים...
ממשיכה לעקוב גם בבלוג הזה.

[ליזה_ליזה*]

ממשיכה לעקוב גם בבלוג הזה
תתחדשי @}

[א_ל_א_ן*]

קוראת. ונהנית.
גם אנחנו לא נטשנו את חיפה לטובת, הילולה משפחתית.

[בלוגית*]

תודה על הברכות .
יש לי חברת ילדות שיש הסטוריה מורכבת בינינו. חלק מההתנהלות שלה זה לקבוע פגישות ולבטל, כך שכשדיברנו לפני שבוע וקבענו לשבת בבוקר, תכננתי בנוסף תיכנונים אחרים למקרה ביטול. להפתעתי היא לא ביטלה ונפגשתנו איתם.
היה כיף. היה 5 או 6 שעות שעברו בטיסה. עם עומק שיחה מלב אל לב ולא רק שיחה בטלה כמו שאני מוצאת את עצמי בדרך כלל. אין בעיה אחרי חודשים שלא נדבר לפתוח דברים כואבים ועמוקים. בנוכחותה גם יוסף נפתח ומפתיע אותי כל פעם.
צריך ללמוד לקבל את הצדדים הקשים והלא ידידותיים של אנשים שקרובים אליך. אני מנסה לעשות כן:לדעת את החסרונות של האנשים אבל לא למנוע מעצמי את היתרונות של אותם אנשים.
היום סיימתי פרויקט שאני גוררת כבר זמן רב. יוסף ישב לידי, ועזר לי לסיים אותו. מדוע אני גוררת דברים? ועוד יותר מוזר:מדוע הנוכחות שלו , עוזרת לי לסיים אותם?
כשהייתי סטודנטית היה יושב לידי כשאני לומדת, מלטף אותי כשאני מכינה עבודות, מכין לי תה שלמדתי למבחן....
האם יש לזה תחליף?הרי בלתי אפשרי שישב לידי ימים כלילות כפי שהיה עושה בעבר ובכל זאת זה חסר לי.

[בלוגית*]

ילד הלך לאיבוד בים
יוסף לקח את הילדים לפני שבוע להשתכשך בים. הוא אמר שישמח דווקא לראות אותי בבגד ים, אבל זה יותר לשם הבדיחה כי ידוע לכל שאיני חושבבת ים, גלים, חול וכל מה שקשור לזה. לעומת זאת אני חובבת מזגן, מעילים, מגפיים, צעיפים וכובעי צמר(מהסוג הלא מגרד).
איכשהו שמגיע אוגוסט התופעה מחמירה. אני מתחברת למזגן ומוכנה לדון רק בנושאים כגון: סקי, הגירה לשוויץ, אמבטיות קצף וקוביות קרח בצורת פרפר.
לא הייתי שם לראות את האמא לשלושה ילדים שגילתה שדווקא הכי פחות שובב משלושת ילדיה נעלם ולא עונה. לא ראיתי את הסרטים רצים בעיניה השחורות , ולא שמעתי את הבכי של האשה שהכל קטן עליה בדרך כלל.
לא ראיתי מה אמרו האורחים מהצפון הרחוק שמתארחים אצלה כבר כמה שבועות ולפי הסיפורים שלה תמיד יש להם מה להגיד.
לא ראיתי את הבעל שלה לוקח מחבר שלו את הטקרטורון ומתחיל לנסוע. לא ראיתי את כל האנשים סביב נרתמים ושואלים אם ראו ילד בן ארבע וחצי עם שיער ארוך ועיניים שחורות בבגד ים ירוק מסתובב במקרה.
לא ראיתי גם את התינוק שלה שהתחיל לבכות ולא הפסיק.
לא ראיתי אותה אחרי שעה וחצי שקיצרו לה כמה שנים טובות בחיים שמצאו את הספורטאי שלה, שלרב לא זז מהטלוזיה ודווקא ביום ראשון מצא עצמו הולך ארבעה קילומטרים בערך על חוף הים לבדו.

[אין_כמו_משפחה*]

אחלה בלוג!

[אילה_א*]

איפה את פליז חיזרי

[בלוגית*]

מנסה לחזור
משום מה פחות התחבר לי לכתוב.
אבל דווקא רציתי לכתוב אחרי שהשבוע פתאום יצרו איתי קשר כלמני אנשים מהעבר וניסיתי להבין מה זה אומר ולמה זה קרה עכשיו?
אני הכי דחיינית בעולם וכבר חודשיים לא ממש עושה את העבודה שלי ופשוט חיה בריחוף בבית. הלואי ויכולתי לומר שזה ריחוף נעים וקליל. אבל זה ריחוף כבד ודכאוני. במסגרת לקחת בעלות ואחריות על חיי ועל הבחירות שלי, אני הבנתי פתאום שדכדוך אצלי זה מצב קיומי. בלוגית= דכדוך.
בעוד שזה אולי סקסי ללבוש בגדים שחורים חשופים , להתאפר בעיניים שחורות כשאת נערה, בגילי, זה סתם פתאטי. במיוחד שאת מבינה שזה לא שאת חלק מלהקת רוק שלא תצליח לעולם אלא את אמא ויש לך ילדים ומעבר לזה חיים משל עצמך.
אז אם שנים חשבתי שזה לא משנה, כי ממילא מתישהוא אתאבד, אני מבינה שאם אני כאן וחיה, אולי כדאי לקחת את עצמי בידיים ולעולם לא מוקדם מדי.
החלטתי ללכת לקחת תרופות נגד דכאון.
שנים התנגדתי לזה.
שנים אמרתי לא לתרופות.
שנים הרחקתי את זה ממני.
ואחרי שתי נשים שאני מכירה שאספו את עצמן בחזרה אחרי התרופות, החלטתי שאם זה יעזור לי להשיג שליטה בחיי אולי זה לא יותר גרוע מאשר לחיות בדיכאון.
הלכתי לרופאה(כן, זו עם הסרטים, הסיכות הקטנות בשיער, תמיד חשבתי , אני צריכה תרופות?תראו את הרופאה הזו עם השטויות בשיער. עד שהבנתי שמה שעושה אדם זקוק לתרופות הוא כמה הוא באמת שולט וכמה הוא נשלט בחייו. וגם עוד לא המציאו תרופה נגד קישוטים בשיער של בנות שנתיים בשיער של בנות 60+)
טוב , אז באתי אליה והיא די התפלאה. כבר התעייפה לשכנע אותי שהמון אנשים לוקחים פרוזאק , ושזה עושה נפלאות ושתמיד אפשר להפסיק וכולי.
"אולי תלכי לטיפול אלטרנטיבי"היא הפתיעה אותי
"אני במליון טיפולים , תאמיני לי" אמרתי בעייפות
היא עברה איתי על כל הטיפולים שהיא מכירה ואז גילינו שיש עוד משהו שלא ניסיתי. צמחי מרפא סינים. ניסיתי מזמן אבל היה לזה טעם מגעיל ואני בדעה שמה שיש לו טעם מגעיל לא מרפא אותך. הבטחתי לה לנסות והתקשרתי לרופאה הסינית.
היא די התפלאה שאני מבקשת צמחי מרפא סינים אחרי שנתתי לה הרצאה שמה שיש לו טעם מגעיל לא יכול לרפא אותך, ושאם אתה בגדיכאון הדבר האחרון שאתה צריך זה תה מגעיל שעולה המון כסף. אבל אם היא היתה אומרת את דעתה האמיתית לכל לקוח שלה, היא לא היתה מצליחה לסגור את החודש.

יש בחור שעבד איתי פעם ומדי פעם הוא מתקשר. השבוע התקשרו אלי המון פעמים. נראה לי שהשכר שהם מציעים הוא נמוך מדי. מצד שני כל שכר נראה לי נמוך מדי , גם אם בפועל היום אני מרוויחה פחות כסף אבל יותר זמן עם הילדים ואני יכולה להרשות לעצמי להתחיל את הבוקר בכל שעה ולהגיע מאוחר לטיפת חלב אם בא לי, לעשות סידורים בדואר בכל שעה ולהתלבש ממש מוזנח כל היום.
הבנתי ג שכנראה הגיע הזמן שלי קצת לצאת מהקן בעצמי. אני חושבת שאמא בבית זה הכי טוב לילדים, אבל לא במחיר של להרגיש רע ומיובשת ועצבנית, ואני די שם לאחרונה. מצד שני לא חשה אנרגיות ליזום צעדים חדשים. איך מתחילים?

[בלוגית*]

חלום
בחלומי אני נוסעת באוטובו ויש עימי זוג שהייתי זה לא מכבר בחתונה שלהם ודינמיקת היחסים שלהם תמוהה בעיני. גם לא ברור לי מה עשיתי בחתונה אבל כיוון שהוזמנתי- באתי.
באוטובוס אני פוגשת את גיל. בחור שלמד איתי בבית הספר , ולא ראיתי שנים. נאי מרגישה חסרת ביטחון לגבי לאן האוטובוס לוקח אותי והוא אדיש לנסיעה. הוא אומר לי שהוא לא דואג כי בכל שלב יוכל לרדת. ציני ובטוח בעצמו כרגיל.
איכשהו אני עוברת לדירה שכורה כמעט ריקה עם בן זוגי. אני מבקשת ממנו לנעול את הדלת. הוא נועל במנעול שלא שמתי לב אליו קודם ואני רואה שהמנעול שהיה שם קודם ריק. ובכלל הבית ריק לגמרי וקירותיו ערומים.
נשארה רק מיטה. בן זוגי אדיש ופותח שקית חסה קנויה מכו שיש בסופר. אני לחוצה ולא רעבה אבל החסה טעימה. אני טועמת ממנה ויש לה קצת טעם של גבינת פרמזן.
אני כל הזמן לחוצה ובן הזוג אדיש. אני מזמינה איש מנעולים שמתקי מנעול חדש באמצע הדלת במקום זה שנפרץ. אני לא דואגת בגלל הח]צים שנעלמו אלא רק בגלל המנעול וכי לא נעים לי שבעלת הדירה תבוא ותראה שהחלפתי מנעול.

[ציפ_ציף*]

בלוגית,האם ניסית פרחי באך או הומופאטיה?
לפעמים מספיק חידוד של התודעה כדי להחזיר את השמחה לחיים.
שתצליחי להכניס המון אור לחייך,חנוכה שמח!@}

[בלוגית*]

תודה ציפציף
במקרה התכתבתי עם איזה איש בפורום בכלל בנושא לא קשור לכלום. שמו בפורום היה משהו כמו jhkhj66 , ג'יברישי כזה. עברנו להתכתב באימייל הסתבר ששמו.. גיל.
איזה מסר מהיקום אני מקבלת?
אני חושבת שהמסר הוא לקחת את עצמי בידיים כבר, כמו שגיל היה אומר.
יום אחד הלכתי עם זרובבלה כשהיתה קטנה ברחוב ופגשנו את גיל. הוא שאל אות משהו על דוד וגלית(באיזה חג זה היה??לא מצליחה להיזכר)
היא אמרה שהיא מכירה רק את גלית הקרפד(מאיזה ספר?או סדרת טלוזיה?דמות כלשהי)
לא אשכח לעולם את המבט המזלזל שלו.
אז לא הבנתי איך הוא מרשה לעצמו להיות כזה מתנשא
הרי אמא שלי תמיד היתה מרחמת על המשפחה שלו
שלאבא שלו אין עבודה קבועה. שההורים שלו התחתנו מאהבה אפילו שלאבא שלו לא היה כסף. שההורים שלה החרימו אותם אחרי הנישואין. היא הייתה מרכלת עליהם עם השכנות
ואני התקשתי להבין. אמא שלו היתה אשה עליזה עם שתי צמות. היו לו המון ספרים בבית .
אבא שלו היה צלם ועד היום יש לנו כמה תמונות ממש יפות שהוא צילם.

[לוונדר_סגול*]

הי,
ברוכה השבה.

[פלוני_אלמונית*]

יו, לא הייתי בבאופן איזה שנתיים והנה אני נכנסת לדף רנדומלי לחלוטין וזה הדף שלך! איזה עולם, יא וראדי,
הדף הראשון שנכנסתי אליו. בלוגית, את שולתתתתתתת!!!!!1 מעריציך ילכו אחריך לכל מקום.
<זאת אני רומי וחלומי, פעם היתה אחת כזאת בבאופן....>

[פלוני_אלמונית*]

תודה עלהאיחולים והביקורים שתמיד כיף לפגוש
חזרתי כדי לכתוב על כמה תובנות קטנות
יש שכחתי אותם
הנה הם באים
לאחרונה,לראשונהמזה כמהשנים טובותגיליתי שאני יכולה להיכנס לשירותים לגמרי לבד על בסיס קבוע, בלי שאף אחד יזדנב אחרי .ואז נזכרתי שבתור ילדה השירותים היו מקום אהוב עלי כי היו המקום היחיד שאמא המרשעת לא רדפה אחרי.
באדיקות רבה דאגתי לי לשלל סיבותכדי לקבל גושפנקה חוקיתלהיתקע שם כמה שיותר זמן.
פיתחתי תחביבים שאפשר לעשותבשירותים כגון להחביא ספר ולפתחתיאוריה שלמה וסיפורים שלמים על הכתמים והצורות שעל הבלטות.
ועכשיו שאני נכנסתלשירותים שוב לבד אחרי םשנים של רדיפות של אמא מרשעת ושל ילדים חמודים אבל תובעניים לפעמים, אני מוצאתאתעצמי בשקט מוזר בחדר הזה.
בהתחלה הייתי בחרדה, אחר כך חיפשתי אתהכתמים על הבלטות והיום אני בוחנת את האופציה פשוט להיות שם בלי להרגיש נרדפת.

לאחרונה הבנתי שבגלל הקשיים עם אמא איחלתילעצמי ילדים מאד אינטנסיבים ונזקקים כי סברתי שאחרת לא אשים לב לקיומם. שאפשר לשים לב רק לילד תובעני, וכל הצרותשלי באו כי אני ילדה נוחה מדי.
לאחרונה תפסתי שבעצם אני שמה לב לילדים גם כשהם נעימים ונוחים, ובעצם איך אפשר להתעלם מהם?
התובנה הזו עוזרתלי להגיע לי למחוזות שלווים יותר איתם. נא יגם רואה איך הנמר שלי מתזז את האחים שלו. הוא נותן להם הוראות קצרות, סותרות, חסרות סבלנות ומפוחדות.העתק שלי עצמי לגמרי.
גם אני נותנת הוראות כאלו , תמיד אחוזת תזזית, תמיד בלחץ.תמיד עייפה. מתמלאת עוד יותר עייפות וחרדה כשיש לי זמן לעצמי, כי בטוח לא אצליח למלא את תיבת החרדות והמנוחה.
חג חירות שמח ושחרור נעים של כל המתח המיותר הזה
<פריחה והתחדשות>

[ציפ_ציף*]

חג חירות שמח ושחרור נעים של כל המתח המיותר הזה @}

[יעלי_לה]

חזרתי כדי לכתוב על כמה תובנות קטנות
התגעגענו.

[פריחה_והתחדשות*]

כיף שבאתן לבקר:-)

[בלוגית*]

אז לא מזמן קראתי שלאנשים מסויימים, כמוני יש הלקאת -עצמית מחמד
זתומרת הם גדלו בידיעה שתמיד הם לא בסדר מסיבה מסויימת , אז אם אין ממש מה למצוא הם מוצאים תמיד ושומרים בצד הלקאת מחחמד כזו שתמיד יוכלו לגשת אליה
אם אני לא עובדת->אין לי עבודה ולכן אני לא בסדר
אם אני עובדת->אני לא מקדישה לילדים מספיק
אם אני עובדת מהבית וזמינה לילדים-הבית לא מסודר מספיק
תמיד יש הלקאה עצמית כזו, והרי זה לא בעיה למצוא.
איך מוצאים את ההלקאה הזו?אפשר לראות שיש דפוס כזה , זה לפני הכל. שנית, אפשר לראות שיש דברים שאנחנו לא מסיימים או מתעקשים לעשות למרות שזה מזיק ואין לנו שום הסבר. ההלקאה העצמית חביבה עלינו והיא תמיד שם כל פעם שנקרא לה.
יוסף התחיל ללמוד כימיה ופרש באמצע, כי הוא לא אוהב כימיה.
זו האמת לאמיתה. זה לא שהוא טיפש או לא מסוגל- הוא פשוט לא חובב כימיה. שאולי היא מקצוע איכותי ומועדף על ידי כימאים.
אתרע המזל ובמשפחתו של יוסף להיות כימאי זה נחשב הכי הכי סטייל .
כל מי שכימאי , אפילו קצת , או חובב כימיה או אפילו מחזיק איזה ספר נחמד לכימיה פשוט נערץ שם.

וליוסף קשה להודות בכך שהוא מתקשה לעמוד באכזבה של הוריו. השבוע הוא נפגש עם עמית שבא מחו"ל וישר חשש פן האיש ישאל אותו אם הוא כימאי במקרה(שאלה נפוצה, לא?הרי כל יום שאתה פוגש מישהו אתה שואל אותו:"סליחה , מה השעה, אתה במקרה כימאי?") ופשוט לא הצליח לבטא את המילה הזו באנגלית. ניסה שוב ושוב אבל זה לא יצא.(הוא מדבר כמובן אנגלית שוטפת)
אז עלה לי רעיון מבריק. אמרתי לו:"אם הוא ישאל אם אתה כימאי תענה לו פשוט שלא!"

גם לי יש הלקאה עצמית, יש לי המון. פרויקטים שאני לא מסיימת, השולחן שלי הפוך ואני זקוקה לדיאטה קלה. איך שהתחלתי לחשוב על דיאטה התקשרה הדיאטנית שלי , היא היתה חצי שנה בחו"ל מסתבר וחזרה השבוע.
מליון דולר, מליון דולר...

[בלוגית*]

יש ימים שאני באה ויש המו ןתגובות ולפעמים ריק. זה משפיע עלי באופן אחר, מעניין לחשוב על כך . בכל אופן היום השד הקטן עשה נס , הכנסתי אותו למיטה אחרי סיפור וכבר 20 דקות אין קולות מחדר הילדים..... הצצתי וראיתי שכולם ישנים.יש ימים כמו היום שאני מרגישה איומה עם עצמי כי אני מותשת מהילדים. יוסף מתעכב היום מאד בעבודה, ורק המחשבה על יום כזה משאירה אותי חסרת אנרגיה.
אני כל כך חסרת אנרגיה עד שאין לי כוח להתלבש וללכת לגינה או משהו.
ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי שזו פשוט תזכורת שאני צריכה להתאוורר יותר.
הילדים נרדמו ואני הולכת למקפיא ומאחורי דג ענקי מוחבאים כמה שלגונים שמיועדים לשעת משבר. לפעמים קשה לי עם הנטיה הטבעית לתת הכל לילדים, לתת להם דין וחשבון על כל מה שיש בבית כשבעצם בא לי משהו לעצמי ורק לי.

[ציפ_ציף*]

תהני מהארטיק:-)
אצלי תמיד מתחבאת חבילת שוקולד,הילדים יודעים שאפילו אם הם מגלים אותה זהו נכס בלעדי שלי,אבוי למי שיעז לגעת בה...

[יעלי_לה]

התגעגעתי

[בלוגית*]

גם אני התגעגעתי
מאז שאנחנו מכירים אני מנסה להפוך את בעלי לנסיך המסעיר עליו חלמתי. אני במציאות האדם הכי רציונלי , יבש וענייני שיש(כך אחרים רואים את זה) אבל בתוך תוכי אני אשה -נערה סוערת עד מאד.
לכן היתה לי אשליה שגם בעלי היקר והרציני, רק מחביא בתוכו את אותו מאהב לטיני , רומנטיקן מעל אוזניו. שאם רק תינתן לו ההזדמנות יפזז בשלל ריקודי טנגו סוערים, יקטוף שושנה בשיניו, יטבול בעירום במי ים קפואים בחורף ויצא למסעות נועזים. מתוך כל המחשבות הללו הדבר היחיד שהתגלה כקרוב למציאות הוא מסע נועז למכולת השכונתית כשנגמר הלחם.
כיוון שאני רומנטיקנית ללא תקנה, חשבתי שאם אם קצת אגרד את יוסף תצוץ השכבה הלוהטת תחת עורו הלבנבן.
נאדה
צץ לי רעיון שאם אני אהיה סוערת כפי שאני אולי יתפרץ גם בו השד
נאדה
טוב. התחלתי לעכל אחרי כמה שנים טובות שאולי הבחור פשוט לא רומנטי.
מייד קיללתי וגידפתי את הוריו שנתנו לי מישהו שלא ידע אפילו להפעיל מכונת כביסה , ועכשיו מסתבר שהוא גם לא רומנטי.

אז החלטתי שהגיע הזמן לחינוך מחדש
תחילה עבדנו על משפטים רומנטים.
יוסף בחור לוגי, לכן התחלנו עם משפטים לוגים.
לימדי אותו שכל דבר ביקום קיים אך ורק ביחס לאישתו האהובה.
נניח השמש זורחת, אבל אישתי מאירה ממנה
הכוכבים נוצצים אבל עיניה של אישתי נוצצות אף יותר

וכולי
וכולי

הבעיה עם יוסף שהוא תלמיד עם הרבה מוטיבציה, אבל יותר מדי הומור ופחות מדי סרטים הוליוודים.

מה שקרה זה:
המכונית של השכן אדומה בשמש אבל אשתי אדומה יותר בשמש
החתולה עצבנית לפעמים אבל אישתי בהריון יותר עצבנית
האוכל במילואים מחורבן כמעט כמו המרק עוף של אישתי
טוב, יוסף. אלוהים יצר אותך בדרך מסויימת, כדאי אולי שתשאר ככה, כל המוסיף גורע

[ציפ_ציף*]

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אין עליך..אין...

[יעלי_לה]

D-:

[עולם_ומלואו*]

וואללה. גם אני התגעגעתי. כיף לקרוא אותך

[אילה_א*]

אוהבת אותך יותר מאת כל האחרים
אל תעלמי שוב
!!!!!
את שולטתתתתת!!!!!!!!!!!!!!1111

[רסיסים_של_אור*]

גדולה מהחיים. תודה תודה תודה !!

[בלוגית*]

יוסף גם ניחן בבישנות גברית ביותר בכל מה שקשור בסקס.
אבל בניגוד לנשים כמוני, הוא לא פשוט עומד שם כולו מבויש ומסמיק עד אוזניו כדרכה של בתולה חסודה.
הפוריטניות שלו באה ביטוי בדרכים אחרות.
מצב כמעט בלתי אפשרי מתרחש. כל הילדים ישנים.
שנינו ערים.
יוסף מתקרב אלי ואומר". תשמעי, לאהולך לי הדברים האלו עם המשפטים, המשפט היחיד שעולה במוחי כרגע הוא :,אני חם כמו חביתה,"
"ידעתי שזה לא ימצא חן בעיניך, את רואה?"
"למה את מכבה את האור ומסתובבת?"
"מה, זה עד כדי כך נורא?"

[בלוגית*]

אני הולכת ברחוב
ומי מלפני?
אני מתבוננת ויודעת שהליכה הזו מוכרת לי עד מאד
התסרוקת נראית אחרת אבל אני מהמרת בפראות על הישות ומסתכנת בהשפלה עולמית בלקרוא לאנשים זרים ברחוב.
אכן זו היא
שנים לא נפגשנו
ועל פי מבט עיניה אני יודעת כל מני דברים שאת יודעת על אנשים שהכרת מילדותך ושבעיני שוב לא ניתן ללמוד אותם. רק שתי חברות שהתלבשו יחד למסיבה מכירות את תחושת האמון ההדדי, התקוות, השאלות, ההתבגרות, הבלבול שניתן לחלוק.

[בלוגית*]

שבוע מתיש של חריגה מהשגרה.
אני מבקשת מיוסף לחזור מוקדם(הוא חוזר מאוחר) ואני נמלטת לחדר האמבטיה להרגע קצת לבד. מה עושים כדי להירגע?אני שמה מסכה על הפנים ומחכה למשיח
המשיח בא מוקדם מהצפוי. לא הספקתי לחשוב על ים המלח(משם המסיכה , כך כתוב) וכבר הגיע משלוח קטן וחמוד שהחזיר את הנוזלים ששתה ליקום ולכן הוא זכאי לרחצה חינם.
השד הקטן צחק מהמראה של אמא עם מסכה על פרצופה.
"גם אני!" הוא צהל
טוב, שטפתי את המסכה. "נשאר לאמא עוד על הפנים?"אני שואלת
"כן"
"איפה?"
שמה!"
"איפה שמה?"
"על הפנים!"

[ציפ_ציף*]

על הפנים!" וואלה עלפנים...אפילו מסיכה אי אפשר לעשות בשקט!
<אוהבים אותך בלוגית>

[בלוגית*]

אמרתי לבעלי:תאר לך שאני אסע חודש לחו"ל
הוא הביט אם אני רצינית או לא. גם אני לא ידעתי אם אני רצינית או לא. עובדות נגד:אין לנו הרבה כסף לבזבז, אני מיניקה ויש לי המון ילדים קטנים שבטיפולי בעד:יש לי חברות בחו"ל, יש לי כרטיס טיסה
ככה דיברנו על הנושא כמה פעמים , שבכל פעם הוא פחות ופחות התלהב(גם עמדת המוצא לא סופר מתלהבת.......) ואני מתלהבת יותר ויותר
סגרנו על שבוע
"בשביל כאלו חיוכים ",אמר בן זוגי החוקי " הייתי כבר מזמן קונה לך כרטיס"
"בשביל מה לבזבז כסף על כרטיס?"שאלתי"תזמין לי יומיים מלון נחמד עם שירות חדרים"
"ומה עם הילדים?"שאל
"לבד!!"הזכרתי לו
הוא עשה פרצוף. אבל כל רגע שעובר מבהיר לי כמה אני צריכה זמן כזה לבד עם עצמי. זמן לחשוב, להרהר ובעיקר לישון כל הלילה. לכל החברות שלי יש ילדים(וגם לי) . כל הזמן חגים, ימי הולדת, ואין זמן פשוט לחיות.
התחלתי לחשוב, אולי זרובבלה תואיל בטובה לשמור על להקת הזאטוטים כדי שבן זוגי יצטרף(הרי מישהו צריך לסחוב את המזוודות??) . אבל זרובבלה נעדרת מחיי מאז נישאה והפכה למטרוניתה. נהיתה עסוקה הבחורה והתפוגגה לה.

[בלוגית*]

סיפורה של ג' שהיא ניצולת גילוי עריות. היא החליטה לשתף בסיפור את הוריה, עד כה חסכה מהם .
היא שיתפה אותם אחרי תהליך ארוך שבו הבינה שהיא יכולה רק לספר אך לא לקחת אחריות על תוצאות האמירה שלה.
אני מאחלת לה המון כוח בהמשך.

[בלוגית*]

ג מצאה כוחות כדי לדבר עם ההורים. תמיד שומעים בחדשות על ילדים שעברו התעללות כזו או אחרת וההורה האחר או האחים "לא ידעו" דבר. קשה מאד לדעת את זה, מנגנוני ההכחשה פועלים חזק. בסיפור הזה, התגובה של המשפחה שלה היתה:"אבל האיש עוזר מאד לדודה שולה"
אפשר להבין למה ג ל סיפרה שנים דבר. היא סיפרה רק לכמה בנות משפחה אחרות שחלק מהן עברו משהו דומה, והשאר למדו להיזהר. להיזהר- אין פירושו שזו אשמתה של ג' שלא נזהרה.
להיזהר פירושו לדאוג לא להישאר עם אותו אדם במידת האפשר ולא להעמיד פנים שמערכת היחסים איתו תקינה והכל בסדר.
לצערי חל חוק ההתישנות וג' לא יכולה מבחינה חוקית לעשות דבר. היא קצת מצטערת שלא תזכה לראות אותו מאחורי סורג ובריח., למרות שהיא משתעשעת ברעיון לבקר אותו בכלא כדי לדעת אם זה כמו בסרטים. אחרי שנים של הדחקה, היא מתקשה לבכות או להתפרק לפני כל.
בעצם היא מתקשה להתפרק בכל מקום. היא מספרת את הדברים בקור רוח, ואומרת שכל חייה נמנעה מלהיות הקורבן במובן של להרגיש קורבן ולחיות חיי קורבן. היא הדחיקה והסתירה כל כך הרבה, שעכשיו קשה לפרוק ויש רק תחושה של חלל ריק.
אני כותבת כמה שאפשר את סיפורה של ג בטשטוש פרטים מזהים כמובן כי חשוב לי שהצעקה שלה איכשהו תגיע לעולם.
חשוב לי כאמא לפקוח עיניים על מבוגרים שמסביב, כי ידוע שהרבה פעמים אנשים כאלו עובדים במקומות בהם יש גישה לילדים, ואפילו משחקים את תפקיד "הדוד הטוב" כך שזה עלול להטעות. צריך להיות קשוב מאד לילדים, גם אותם זה עשוי לבלב. ג הזדהתה עם הסיפור הזה
http://www.macom.org.il/[po]Complicated Mourning[/po].asp

[בלוגית*]

אתמול הלכנו לבילוי שבועות עם כל הילדים , כל עוד הם בגיל שזה נחשב בסדר לבלות עם ההורים שלך. פגשנו שם מכרים מהשכונה. אמא רונית על בן זוגה גבי וטפם שתמיד מתלווים אליהם אמא שלה-אורית ובן זוגה.
אחרי הבילוי המעניין(פיתות,עבודת יצירה, סיבוב על טרקטור ופינת ליטוף, מה חשבתם?יש את זה כנראה בכל מקום שמגיעים אליו, לא משנה באיזו אצטלה) ישבנו לאכול צהריים. אמא רונית הכינה המון שניצלים, סלט ופסטה.
"מי רוצה נקניקיות?" שאל גבי. הוא זלל נקניקיה בעצמו . "הנה תאכלו ארטיקים" אמר סבא שלהם וחילק ארטיקים וגם סוכריות טופי. "הבאתי גם קולה" אמר גבי והביא עוד בקבוקי קולה.
מה הפואנטה שלי?אני הבטתי על רונית וחיכיתי שתתעצבן. שתבעט בשולחן או שתשבור למישהו עציץ על הראש אבל ממש לא היה לה אכפת. היא היתה שמחה ונינוחה ורק אני תהיתי:אני מקפידה כל כך על מזון וכעל כללי התנגות וחוקים ואיך לא לריב עם כל העולם והנה פתאום באה לי רונית, שילדיה ומשפחתה טוחנים נקניקיות וגלידה כאילו אין מחר, ואצלה כולם רזים , שמחים וביחסים מצויינים?
לך תבין.
ניסיתי להבין את הסוד מהסבתא, אורית, כי רונית חביבה אבל לא אשת שיחה ואילו אורית כבר מספיק מבוגרת להבין שסודות שאתה לא מספר הולכים איתך אחר כך לקבר.
"אמא שלה" כך אמרה,היה לה משפחתון רב חייה, ואחרי כן עבדה כקונדיטורית. היא אהבה ילדים במיוחד ואנשים בכלל.
"טוב, זה הכל בגלל שהיא לא מפולניה" התנחמתי. טוב שיש סיבה.
ובכן, גם כאן טעיתי. אמא שלה וסבתי היו מאותה עיירה ממש מפולין, לך תבין.

==============
אתמול הייתי עצבנית. אחרי הבילוי עם המשפחה הרגועה הזו, שפועלים בניגוד לכל הכללים והכל אצלם זורם, הרגשתי שכבר כמה ימים אני ממש לא יכולה יותר.כמה ימים אני כולי עצבנית ומגרדת מרב עצבים.
החלטתי שאני חייבת חופשה לבד בקריבים או לקחת ואליום. אולי אני עומדת לחלות בסרטן גירודי סופאני או שסוף העולם קרב ואני מהראשונים שחשים את זה בישראל ועוד יודו לי על כך.
הנמר שלי בא אלי"אמא, אני חושב שיש לי כינים"
טוב, ידעתי שצריך לברוח מכאן לפלנטה אחרת, אבל הילד שלי כאן ומאוחר מדי לשלוח אותו לאימוץ ויש עובדות סוציאליות שחושבות שכינים זה לא סיבה מספיק טובה לשלוח לאימוץ.
אמא שלי בטוח חשבה שכן. היא היתה פולה כינים מראשי וכל הזמן מדברת כמה זה קשה, סיוט, כמה היא עייפה וכמה אין לה כוח לזה ושהכל באשמתי. אני מתקרבת מדי לילדים אחרים ואני חייבת להתרחק ולא להצמיד ראש לראש.
הזכרתי לה שכל הילדים עושים עלי חרם ושאסור לי להזמין חברים הביתה, אבל זה לא שכנע אותה. רק אחרי שהיתה מכניסה אותי למכונת הכביסה ותולה אותי על החבל שלושה ימים הייתי מספיק נקייה כדי להכנס הביתה.
והנה עכשיו לילדים שאני ילדתי בעצמי בלי אפידורל יש כינים.
כמה פחדתי מהרגע הזה.
פתאום נזכרתי שאני חיה עם גבר, ושהתחתנתי איתו רק כי הוא לא מפחד מג'וקים . ישר הושבתי את הילד ליד האיש הזה ונתתי לו מסרק מיוחד שקניתי מבעוד מועד ועזבתי את הבית לקריבים.
טוב, לא לקריבים, אבל הלכתי לסלון ועשיתי מדיטציה להירגע.
אחרי המדיטציה(שכללה אכילת חצי לחמניה עם טחינה ושלוש קוביות שוקולד, נראה לכם שאני הטיפוס הרוחני??) פתאום קלטתי שזה אותו ילד חמוד בעצם, ושכינים הם כמו נמלים, ושאפשר לסרק אותן החוצה ,ושלכל הילדים יש כינים וזה עובר.
אחר כך סירקתי לעצמי את הראש וגם שם לא נרשמו צרחות הסטריות מדי, בכל אופן השמשות עדיין שלמות. סירקתי את שאר הילדים ושם לא נמצאו מציאות יותר מדי מרתקות.
אחרי כן אמרתי לבן זוגי שיחיה שאני חייבת לצאת מעט מהבית. הושבתי אותם מול סרט של דיסני והלכתי לבית מרקחת לקנות את התכשיר נגד כינים עם הילדים הכי מבסוטים על העטיפה.
חזרתי הביתה רגועה ומצאתי את כולם עצבניים. איזה כיף לחזור מאוחר בערב שכולם עצבניים ואתה המלאך המושיע והמרגיע של כולם. רק בשביל זה שווה לצאת לעבוד. מעכשיו , החלטתי אני עושה כל יום פן וחופפת עם מרכך. אני אצבע את השיער, אולי לבלונד ואלמד את הכינים שלי לקח.
ואולי, פשוט נלך לפני השימוש בתכשיר לסבתא, קצת להחזיר לה טובה על חוויות של מילדות מאושרת.

[ציפ_ציף*]

וואלה בלוגית,גם אני שיתפתי כמה הגיגים בנושא הנחמות למיניהן,השבוע שמעתי שהן נקראות גם "הטוריסטיות"
מה שמסביר את משיכתן אליך-התשוקה להיות טוריסטית.
מזמינה אותך ל רוצה לגדול באמת (שמה לקראת הסוף...)

<ציפציף מנופפת בכובע רחב שוליים ובשרשרת פרחים סטייל הוואי>

[אילה_א*]

אני מוצאת שהדרך הטובה ביותר להבריח כינים היא למלא את הנושא שלהן באהבה עבד לי כבר שלוש פעמים נסי ותהני

[בלוגית*]

ואללה ציפציף? כנראה זו העונה!
אילה, אנא פרטי , נמקי והסבירי, מה הנושא שלהן? מה למלא באהבה?


אויש קראתי ואני כל כך מזדהה עם מה שכתבת!
אצלי היה מאד דומה.
הנמר שלי גם כן אוהב לשאוג ולנהום ולהסתובב בג'ונגל ופחות אוהב לעמוד ולחכות שיפלו לו כינים.
הוא ברח ואמר שאבא עושה פחות כואב.
אמרתי לו שיש לו אפשרות לחכות שאבא יחזור ועד אז להשאר עם הכינים או לבוא אלי.
התנצלתי שזה כואב לפעמים. אמרתי שהכינים אוהבות להיות קרוב לקרקפת ולנמר שלי יש מעט מאד פרווה על הראש. והסרוק מכאיב לעורו העדין. הוא הסכים להגיע ואני סירקתי אותו .
אני ממש לא מסוגלת להביט בכינים. אני ישר מעיפה אותן לביוב ומאחלת להן מוות ביסורים. התקדמתי מאד, אבל כשהנסיך שלי הציע שנביט בהן בזכוכית מגדלת אמרתי

"עד כאן....."

---

"אתה הזמנת אותן" ישר האשמתי את יוסף. גם כי הוא אשם בכל, וגם כי אני בטוח לא הזמנתי אותן. "נכון" הוא הודה. הוא זימן אותם כדי שאני אזכר לפעמים כמה הוא גבר ואיך הוא מציל אותי מכל דבר.
"אבל בסוף התמודדתי לבד" הזכרתי לו. "טוב, אז לא הזמנתי אותן בעצם" אמר. "אולי את זימנת אותן:".
פתאום נזכרתי שוב שגורלי בידי. אם אני אטפל בכינים הן תעלמנה. אם אסדר את הבית הוא יהיה מסודר. מפחיד לקחת אחריות על החיים שלך כשאתה יודע שאין יותר תירוצים להשתמש, אין על מי להשען ופשוט הגיע הזמן לקום ולעשות דברים.
"העכבר לא עובד" התקשרתי ליוסף. אם אני מבקשת ממנו לשלם חשמל זה לוקח חודש, אבל כדורגל חדש הוא קונה באותו היום. אפילו שחשבון חשמל אפשר סתם בטלפון או באינטרנט.
"תקחי בטריות" הוא אמר. די התפלא, אפילו הילדים שלי יודעים לקחת בטריות ולהשתמש בהן. וגם אני יודעת, וגם להחליף נורה ולהזיז דברים, אבל למי יש כוח לזה? הרי אם אני אעשה את הדברים הללו, אף אחד לא יעשה את הדברים שאני עושה.
"למה לא הכנסת כביסה לארונות הבגדים?"שאלתי בטון דידקטי
"כי אין שם מספיק מקום" ענה לי
זו תשובה די רגילה שלו שתמיד מעצבנת אותי. אין שם מקום- כאילו זה באשמת אסו ן טבע ולא באחריות שאני אנשים בוגרים שזה הוא ואני.
פתאום הבנתי למה זה מעצבן.
"זה להיות ראש קטן, להגיד שאין מקום"אמרתי והוספתי
"הבית הזה הוא הגוף שאנחנו גרים בו. כמו שיש לנו גוף שהנשמה גרה בו, הבית הזה הוא הגוף שמכיל את המשפחה שלנו. האהבה שלנו גרה בבית הזה. כל המשפחה שלנו פה.
אין כאן מבוגר אחראי שיבוא ויפתור את בעית המקום או שיגיד נו , נו , נו
אנחנו עושים את זה בשבילינו, הבית הזה אנחנו הקמנו כדי שנרגיש בו טוב. ואם אתה לא מכניס את הכביסה ומשאיר אותה בחוץ כי נתקלת בבעיה , הייתי מעדיפה שכדי שיהיה לכולנו יותר טוב תחשוב עוד צעד קדימה איך להתמודד עם הבעיה הזו ולפתור אותה."
הוא הביט בי ארוכות"אבל את קונה לילדים המון בגדים ובגלל זה אין מקום"
עניתי"אני קונה להם בגדים כי הם גדלים כל הזמן, והבגדים שלהם גם מתלכלכים המון. הם לא נמצאים במשרד, הם משחקים, הם ילדים"
פתאום קלטתי שהוא בחיים לא חשב על זה שילדים גדלים המון וכל חודשיים הם צריכים בגדים חדשים . קלטתי שנוצר מעגל כזה שאני קונה בגדים ,ממיינת, מכבסת, מצפה שהוא יכניס למגרה אבל אין מקום. הוא לא מוצא מקום אחר ואני לא מעלה למעלה בגדים לבוידעם כי אין לי כוח וזה תפקיד שלו. הוא לא מבין למה כל חודשיים אני קונה בגדים. ובגלל כל הדברים האלו אנחנו תקועים על הררי כביסה וזעם.
עכשיו הוא הבין
"עכשיו נשר לך רק ללמוד להטעין בטריות" הוא אמר.

[יעלי_לה]

[תמר_א*]

אני לא מאמינה שלא ראיתי את הדף הזה עד עכשיו!!!
ורק כתבתי לך אפשהו השבוע שתחזרי לכתוב, כל הזמן הזה ישבת פה על הגל וכתבת...

[בלוגית*]

אני מאבדת ריכוז
מכרה שלי מדברת ואני אומרת דברים נטולי פשר ולא מצליחה להתפקס
מה קורה לי פתאום? מהם הדברים הללו, מיהן הציפורים שמושכות את קו המחשבה שלי?
פתאום חלומות, ופתאום עולים לי דברים, זכרונות. אני נזכרת בשירות הצבאי שלי. אני נזכרת בתמונות קשות מהשירות הזה. במבט לאחור אני מתפלאת בכלל ששרתתי בצבא. מה לי ולכל זה? אז חשבתי שזה חשוב ונאבקתי כדי להתקבל לשורות הצבא. חשבתי שזה עקרוני ושלא לשרת ישאיר אותי כמו נכה כזו , עם כתם מכוער בחיים.
מה שקורה הוא בעצם שאני מסתובבת עם עצמי ככתם מכוער, מקור כל הרע שבעולם, ומתוך כך מזמינה אנשים להביט בי ובכתם שהנני.
אני זוכרת רק תמונות ולא את השתלשלות העניינים. אני זוכרת שהסתבכתי תמיד. כבר בטירונות עליתי על משפט כי קראתי לממי"ת "המפקדת" ולא ה"ממ"ית"(או להיפך). מזל ישר עלה לי החום או שהתעלפתי או משהו, וככה נראה כל השירות הצבאי שלי.
לאחרונה אני משתדלת לראות את הצדדים האטרקטיבים בי. זה קשה כשהכל כל כך נורא. מצד שני, עם קצת פוטושופ, הכל נראה יותר טוב, ועם קצת קטשופ אפשר לאכול כל דבר.

[אילה_א*]

לאחרונה אני משתדלת לראות את הצדדים האטרקטיבים בי
מבחינתי את כולך יפה חמודה ומצחיקה
ואני הקובעת

[ציפ_ציף*]

עם קצת פוטושופ, הכל נראה יותר טוב, ועם קצת קטשופ אפשר לאכול כל דבר.
מה שבטוח זה שאת שנונה ויודעת להצחיק.
תראי כמה אנחנו כמהים לכל מילה שלך!
איך את בעצמך לא רואה את הקסם שבך???
<יש לך את זה מותק!>

[בלוגית*]

תודה שאתן חושבות שיש לי את זה, אני צריכה לנסות לראות גם
בינתיים אני רואה הר של משימות
ואני מוציאה לפועל דברים ממש לאט
יש מישהי שאני מתחמקת ממנה כבר חודש. ולמה?כי היא מקסימה ונחמדה ואני מפחדת להתאכזב מעוד חברה שתשבור לי את הלב. אתמול, כנגד כל הסיכויים החלוטתי להיפגש איתה. למרות שהשד הקטן תפס חום , בעלי היה חסר שקט, הבית נראה כמו מזבלה וכולם צרחו שהם זקוקים לי. הייתי זקוקה לצאת ויצאתי.
נפגשנו בחוף הים, באמצע הדרף בין ביתה לביתה והיה לי כל כך כיף. הרגשתי שאני יכולה לפתוח חלק ממה שעומד לי על הלב ואני לא מוצאת את האנשים המתאימים לתמוך בי.
לשד הקטן יש בעיות רפואיות לאחרונה דאני לא יודעת את מלוא משמעות הבעיה. הלכתי אתמול איתו לרופא שדיבר אלי ברופאית וכתב ברופאית ולא הצלחתי להבין מה הוא אומר ומה ההשלחות. טיפול קונבניונלי?אלטרנטיבי?ניתוח?כלום?
הוא רק רטן ושלח אותנו לעוד בדיקות. ואני הרגשתי את הלב שלי מפרפר בקרבי. כשנולד השד הקטן הרגשתי שהוא מושלם ושלם בכל רמח איבריו. שיש לי יצירת פלאים קטנה והמחשבה שהוא יישא כאב או טיפולים פשוט הרגשתי איך הלב שלי מתפרק. כאילו חתיכות שלמות נשרו ממני. כאילו חוט נמתח לי בתוך העיניים וממש שמעתי פירורים ממני נושרים לארץ.
הכי רציתי לבכות, לצרוח, לנשוך משהו. רציתי את אותה אמא גדולה וחמה לבכות בקרבה ולהתייעץ. מישהו שיש לו תשובות לכל ואם לא תשובות אז לפחות פינה חמה ותומכת. הגרשתי חנק. ניסיתי להסביר לכמה חברות שלי את הכאב אבל כשלתי. במילים זה פחות יוצא לי.
היום שוחחתי גם עם המרפאה בעיסוק והיא חשבה שקושי מסויים של הנמר שלי אולי היא על רגע רגשי . אנשי המקצוע האלו מדברים סינית עבורי. אני אשה שזקוקה להסבר. מה זה קושי רגשי? האם הילד שלי יהיה לא מאושר?איך אפשר לעזור לו? מה הקושי הזה?הילד הזה מוקף באהבה, אז מה הקושי הרגשי הזה?איך אפשר לתמוך בו?איך אפשר לעטוף את הלב החמוד שלו ולרפד אותו..
ביקשתי מבעלי שהשנה יטפל בימי הולדת של הקיץ כי אני טובעת . התאריך ממשמש ובא והוא לא עשה דבר .
לא עשה כלום
ואני מרגישה שהשנה אני ממש לא מסוגלת לעסוק בימי הולדת, במוזמנים, באוכל, בחגיגה, במפגש. מצד שני, הרי אני לא אתן לילד שלי להיות בבדידות ביום הולדתו, אבל מהם כל האנרגיות האלו, לאן הן מתפוגגות ונעלות לי?איפה כל המרץ?
איך אפשר להיות בכל המקומות באותו זמן. לשמוח, לרקוד, לחגוג מצד שני להיות רצינית, ללכת לבדיקות, לצילומים, לרופא פרטי, לעקוב ...... באותו סמן כביסה, כביסה, אוכל, נקיון, בגדים לקיץ, סנדלים, שניצלים, סלט, כריך לגן , שיעורי בית, חיתול חדש, שם יש חיתולים במבצע.
יותר מדי , לא מסתדר לי בראש כל הדברים האלו.
קמתי מוקדם לבית המבולגן עם שק עקי גדול ומלאתי אותו גא'נק מכל החדרים. לאחרונה הם חדלו לשחק במשחקים ומשחקים רק בניירות, במחקים, בעטים, במגבונים, בנייר טואלט..... וכל הבית מוצף בזה ואני מרגישה שאין לי את הכוח הנפשי לאסוף הכל מדי יום.
אתמול נפגשתי עם האשה הזו, אשה זרה למדי, נפגשנו פעמים ספורות ואמרתי לה שאני מצטעקרת שאני מפילה עליה את הצרות שלי , אבל פשוט אני לא יודעת מה לעשות עם היומולדת הזה, אני פשוט מתקשה להחזיק מעמד לבד במערכה. אני מתקשה מול כל האנשים האלו שמסתדרים בקלות שיש להם חמות נחמדה וחופש בטוסקנה, והבית שלהם מסודר והאוטו שלהם נקי תמיד והכביס תלויה ישרה על החבל ובמגירת הצלחות יש להם רק צלחות.

[ציפ_ציף*]

אני מתקשה מול כל האנשים האלו

איפה האנשים האלו? (אולי בשיר של שלמה ארצי)
אין חיה כזאת!
כל אחד עם התולעים שלו,תאמיני לי,
עשיתי על זה מחקר.

[בלוגית*]

תודה על העידוד\
התקשרתי לחברה שלי להתבכיין. הבנתי שעבורי יום הולדת שלי או של הילדים זה לבחון כמה חברים יש לי וכמה הם אוהבים אותי. זתומרת שאם באים הרבה, פירושו של דבר שאני אהובה ולהיפך. זה הופך הכל לאירוע מלחיץ ומטריף.
אחרי שהתבכיינתי לה קצת, ונרגעתי(קצת) הבנתי שגם הפעם אני אתמודד, פשוט אולי זה יעלה יותר כסף-זה הכל.

[ציפ_ציף*]

אולי במקום חגיגה רבת משתתפים לשכנע את הילד ליום כיף עם עוד שני חברים,
אפשר סרט+פיצה ועוד מתנת יום-הולדת.
לפעמים זה יותר כיף מהחגיגות הרגילות.

[בלוגית*]

אבוד, ההפקה בעיצומה.היום פיניתי זמן ונסעתי לקנות שטויות למסיבה. במחיר הזה כבר היה יותר זול לעשות אירוע באולמי "רסיטל" ועוד לא קניתי את האוכל.
אחרי ששמתי את השקיות באוטו(מזל שיש אוטו), הסתובבתי קצת. נשארו לי רק 20 שקל בארנק אחרי כל הקניות, רציתי למצוא איזה אסון תברואתי לאכול. הלכתי ונתקלתי במשהו מסוג אחר. אתם מכירים את זה שעובד אתכם איש נחמד ממש נחמד, חביב וטוב לב אבל קשקשן סוף הדרך.
אז זהו, פגשתי את גונן, הוא זיהה אותי בפינת הרחוב. לא ראיתי אותו כבר כמה שנים, אבל הוא לא נהיה פחות קשקשן. ליבי צר עליו בעיקר כי הוא מבין שהוא עושה משהו לא בסדר אבל הוא לא מתקן במקום הנכון. אחרי ששמעתי על מכונת משחקי -ודאו-מחשב-בלי מחשב-משהו כזה שקנה האיש הזה בן 45 עד השבב האחרון, אמרתי שתכף הבייביסיטר הולכת ואני חייבת לעוף.
כמו תמיד, ניסיתי להבין למה הוא הופיע פתאום עכשיו בחיי. מה קרה פתאום שהוא צץ?האם זה אומר שעוד אנשי שעבדתי איתם יופיע?אולי להציע לעשות פרויקטים במקום עבודה ההוא? אולי הגיע הזמן לשחרר את המקום העבודה ההוא שעדיין אצלי?אולי זה מה שמקשה עלי בזמן האחרון למצוא פרוייקטים חדשים?

[מיה*]

די,בלוגית! איפה הייתי כל הזמן הזה שחזרת לכתוב?
איזה כיף. את אדירה!!!!
מותר לשאול משהו...?
אם את מרשה לעצמך ממש להתפרע בדמיונות, מה היית באמת רוצה לעשות?
יכול להיות שסיעור מוחות פרטי,כתוב, יעזור לנקות חלק מהרעשים ולתת איזה כיוון, איזה רמז...
רק טוב!

[בלוגית*]

הי מיה
אני מניחה שהיית איפה שהיית צריכה להיות, לא?

הייתי רוצה לחפש את עצמי במשרה מלאה.כך נראה לי, עוד ארוכה לי הדרך.

[קיזי*]

היי בלוגית,

רק רציתי להגיד לך שאת נהדרת!! לפני יומיים גיליתי את בלוגך הראשון פריחה והתחדשות ומאז אני לא מפסיקה לקרוא, והנה עכשיו גיליתי שיש כמה וכמה המשכים... איזה כיף:) אני לא קוראת כמעט אף פעם בלוגים אבל שלך משובח ביותר. כמו ספר טוב. אז אנא המשיכי, ואני בינתיים אקרא מהתחלה... ועד שאגיע לכאן. ובבקשה בבקשה לא למחוק שום דבר...! (מין פחד לא רציונלי שיש לי כל פעם שאני מגלה משהו שמוצא חן בעיני - שלא יהיה יותר:)) תודה.

מאחלת לך רק טוב.

[בלוגית*]

הי קיזי
טוב שהצטרפת!

"תחייך!" כך אמא שלי אומרת
"תחייך , נו!"
"אל תשתה עכשיו!"
"תזיז את הכוס היא מפריעה לתמונה"
"אויש, עכשיו אתה מסתיר את הלחי!"
"תחייך!"
"לא חיוך כזה!חיוך אמיתי!"
"מכל הלב!"
"מה פתאום אלו עוברים לי באמצע, לא, אתם לא יכולים לגשת לשירותים, אני מצלמת פה, אתם רואים!"
"תמונה אחת, מה אתם רוצים ממני!"
"תחייך"
"הוא כל הזמן בוכה ורוצה לאמא, הכל בגלל שת מפנקת אותו יותר מדי"

[בלוגית*]

אני שונאאאאאאאאאאאת שהיא עושה את זה, ופשוט לא יודעת באילו מילים ואיומים להשתמש (ההסברים אזלו) כדי שהאשה הזו תפסיק להיות כל כך נודניקית.

[בלוגית*]

יש לי מגרנה איומה. הלכתי לרופאת המשפחה עם הקישוטים(היום היה יום של סוכריות ג'לי בינס על כך השולחן). היא שאלה אותי אם אני עצבנית?
אני עצבנית?
אני הטיפוס הכי הכי רגוע ביקום
למראית עין
והכי עצבני ביקום מתחת.
שיצאתי ממנה, הבנתי שאני פשוט עצבנית, היה שווה להורים שלה לשלוח אותה ללמוד רפואה. היא באמת נבונה מהרגיל. שיא גם שלחה אותי לבדיקות דם וזה משהו מאד חשוב שלומדים לבית ספר לרפואה, כי יש את האחות נחמה שהיא נחמדה ונותנת למי שילד בלון.
קצת מרגיז שבגלל שאני כבר לא כזו צעירה ויפה, שאני לא מקבלת בלון. אגב נחמה מאד מקפידה לתת ורוד לבנות. אבל כאמור זה לא רלוונטי כי אני זקנה מדי לבלון. מצד שני אני קצת סופגת את אורה וחומה של האחות הרחמניה.

יש גינה שאני פחות אהבתי ללכת אליה כי היא קצת יותר רחוקה וכי יש בה חול וגם מלוכלכת
"אני רוצה לגינה המלוכלכת" אמר השד הקטן ואני הסכמתי. איך אפשר לסרב לו.
הלכנו לגינה ,ופתאום קלטתי שילדים אוהבים חול. נקי, מלוכלך, חול כזה שנכנס לנעליים ולי הוא מגרד ומציק. מתקנים מברזל ולא מפלסטיק. המון המון חול והילדים התמסרו לחול והתחברו אליו כאילו היו ילדי טבע ולא ילדים של אמא אסטניסטית מתעבת חול.
והייתי גאה בהם. התחלתי להתיידד עם הגינה. יש בה רוח נעימה גם ביום חם ,והיא ריקה כך שהילדים שלי ל מתחברים עם בני גילם אלא זה עם זה ועם אמא. אין תחושה של ניכור ותיעוב ורעש והמולה כמו בגינה החדשה ו"היפה".
פתאום הבנתי כמה יותר מדי צעצועים יש לילדים. מדהים כמה שאני פחות מציקה ופחות מנסה להפעיל את הילדים הם משחקים בצורה מלאת דמיון ועשירה. כמה שאני פחות משקיעה מאמצים בלקחת לכל מני מקומות יצירתיים הם יותר נהנים. ככל שאני יותר מנפה צעצועים ויש פחות , הם יותר משחקים.
הכי מוזר זה שפשוט אני מרגישה שהם לא צריכים יותר צעצועים. הנמר שלי ביקש ליום הולדת האחרון שלו קעקועים ב5 שקלים , שזה שינוי דרמטי לעומת מתנות ב200 שקל שאני נוטה לקנות בדרך כלל.

[פריחה_והתחדשות*]

יום שישי.
אני שמה לב כל יום ראשון שהפורומים השונים מוצפים בהודעות על מערכת יחסים קשה עם הבעל, על חמות מעצבנת וכו כו.
השבתות המתוקות שאהבנו כל כך כנערות, כחילות ונשים צעירות הופכות לפעמים לסיר לחץ משפחתי. זמן איכות עלק שדוחס אנשים עם גנים דומים שגורמים לפצעים שלנו יותר לשרוף, ולא רק לאהבה ושמחה.
גיסתי התקשרה ליוסף והזכירה לו שאימו חוגגת עוד יומולדת והציעה שנגיע מייד לארוחת ערב חגיגית שהיא עושה. יוסף אמר שכבר יש לנו תוכניות ולפני שסגר היא אמרה שאפשר אולי לקבוע משהו מחר.
בעיני יש פה המון לחץ. אני , יצור רגוע לכאורה שמסתיר בפנים סיר מבעבע של רגשות עזים, מתרגם כל הצעה ספונטנית מאדם לא קרוב לי לפלישה או נסיון פלישה לעולם שלי . למשפחתי, לשבת השקטה שלי.
מה לגורגונה הזו שהיא בכלל לא אחותו של בעלי(אלה נשואה לאחיו), מה יש לה שהיא כל הזמן מנסה לערער את השקט שלי?
למה אחיו לא התקשר?כי לא אכפת לו. הם לא חוגגים ימי הולדת במסיבות פרועות. אבל מאז שהיא הופיעה האשה הזו , ימי ההולדת הפכו לכלי פולני סחטני ממדרגה ראשונה, כך אני חשה.
יוסף כמובן מחייך וכבר מזמן המשיך הלאה.
ואני יושבת כאן עם המועקה הלא נעימה הזו ולא מצליחה לשחרר את האירוע הזניח הזה.
אולי יעזור לחטא את הטלפון?מציע יוסף
וכן, אני מרגישה שיש מקום למגרש שדים לפחות, גם אם הם השדים הפנימיים שלי.

[לוונדר_סגול*]

נו, אז איך היתה היומולדת?...

[עודד_המחפש*]

מחכים להמשך...

[יעלי_לה]

מחכים להמשך...

[בלוגית*]

זהו, שאין ממש חדש. יצא לי שוב להיפגש עם אותו אחד שהיה מאוהב בי שנים ארוכות ואשתו שלא מחבבת אותי . ראיתי שהוא כבר אינו מאוהב בי.
צד שני הלכתי לים עם בגד ים פעם אחת וראיתי שגברים מתבוננים בי. פתאום קלטתי בבת אחת שאשה עם בגדים אינה שונה דרמטית מאשה עם בגד ים. היא יפה ,מכוערת, שמנה,רזה,מלבבת,מהממת,מקסימה,מצחיקה בדיוק אותו הדבר.
הגילוי הזה הכה אותי בתדהמה עד שהייתי חייבת ללכת שוב לים רק כדי לבחון מקרוב את התיאוריה.
הלכתי שוב לים.
היו לא מעט גברים שהתבוננו בי . בעיקר שני סינים (בלי שום כינור) שהלכו אחרי לכל מקום שהלכתי כדי לבחון את התיאוריה.
האם יתכן שאשה נשארת אשה גם בבגד ים ולא הופכת ליצור שונה?
גם בפעם השניה הסתמן שהתיאוריה עומדת בעינה.
בפעם השלישית כבר הייתי בטוחה בעצמי ורק מדי פעם הלכתי להציץ בראי ליתר ביטחון.
כן, אותה אשה לגמרי.

[אילה_א*]

היא חזרה

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

ברוכה החוזרת:)

זה הבלוג האהוב עלי.

[בלוגית*]

תודה שבאתן
תמיד זה קורה לי אחרי שאני כותבת כמה אני קולית בבגד ים, מגיעות התמונות ואני לא מזהה את עצמי. אבל ניחא גיליתי שאפשר פשוט למחוק אותם, הנאה מובטחת.

[חמו_מה*]

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

)

[עודד_המחפש*]

תודה שבאתן
מה זה, לגברים לא מתייחיסים? ככה עושים? ועוד אחרי שהזמנתי אותך להמשיך לכתוב...
<פרצוף פולני>

[בלוגית*]

תודה שבאתן ותודה שבאת עודד:-)
פשוט תמיד יש הרגשה שיש המון המון נשים באתר הזה ובכל זאת כותבים בלשון זכר
ואני מאד אוהבת שמעודדים אותי לכתוב זה אכן מעודד אותי
זה תמיד מזכיר לי שכתיבה מביאה עוד ועוד כתיבה אפילו שאני תקועה באמצע איזה סיפור ולא בטוחה מה יהיה הסוף
פשוט היו לי כמה ימים בהם הייתי מאד עצבנית
ואני שמה לב שכשאני עצבנית אני נוטה לצרוח ולהיטפל לנסיך שלי, שאין לי סבלנות לגינונים הנסיכותיים שלו. נגמרת לי הסבלנות לתשובות הארוכות והמפורטות שלו. ההוא רוצה פיתה. רבע עם דבש ורבע עם גבינה צהובה ורבע עם גבינה צהובה וארבעה זיתים ועוד רבע עם טחינה.
אין לי סבלנות לזה שהוא רוצה חולצה צהובה, אבל לא הצהובה הזו, אלא צהובה קצת יותר בהירה והוא רוצה רק ללבוש אותה כי היא מתאימה למכנסיים שהוא לובש עכשיו.
הוא רוצה לכריך שלו שקית. אבל לא השקית הזו אלא שקית מיוחדת לכריכים שפעם קיבלנו ואלוהים יודע איפה היא וכשאני מוצאת אותה , אז לא זאת, זאת קצת קרועה אני מתבקשת למצוא עוד אחת כזו שאין לה קרע של מילימטר.

[אילה_א*]

שהוא רוצה חולצה צהובה, אבל לא הצהובה הזו, אלא צהובה קצת יותר בהירה והוא רוצה רק ללבוש אותה כי היא מתאימה למכנסיים שהוא לובש עכשיו
מה היה עם הייתה לך בת

[בלוגית*]

תשמעי, יש פה רמות של ירידה לפרטים שמתאימה לבלש בסידרת מתח.

[עודד_המחפש*]

הוא רוצה לכריך שלו שקית. אבל לא השקית הזו אלא שקית מיוחדת לכריכים שפעם קיבלנו ואלוהים יודע איפה היא וכשאני מוצאת אותה , אז לא זאת, זאת קצת קרועה אני מתבקשת למצוא עוד אחת כזו שאין לה קרע של מילימטר.
מוכר גם מהנסיך שלי.
כשאני במצב רוח טוב וסבלני אני אומר לעצמי שהוא מנסה פשוט להיות איתי בתקשורת כמה שיותר זמן אז הוא משקיע בזה. וחוץ מזה - זה כנראה באמת חשוב לו. לפחות כמו שלי חשוב להגיע בזמן לאיזה מקום או לטלפן לאמא שלי (ואז לשמוע גם ממנה בפרטי פרטים באיזה שקית היא השתמשה לכריך שלה ).

[אילה_א*]

ואז לשמוע גם ממנה בפרטי פרטים באיזה שקית היא השתמשה לכריך שלה
אנחנו אחים ?

[בלוגית*]

אם היה מוצא שקית לצו פחות היה לי אכפת, פשוט לא כל בוקר יש לי את הסבלנות

למשל היום אין

למשל אתמול לא היה
למשל שלשום לא היה.....

[ציפ_ציף*]

_למשל היום אין
למשל אתמול לא היה
למשל שלשום לא היה....._

טוב,אז אולי מחר...
"מחר תזרח השמש..."

[בלוגית*]

רציתי לכתוב אבל היתה אזעקת:"עשיתי קקי!!!!!!!!!!!!!!!!"

[משפחה_ירושלמית*]

מקווה שאת עוד כאן בסביבה. הגעתי בגלל הקרואסונים הקפואים, ונדבקתי.
זה הזכיר לי מישהו שאני מכירה, שבימים כתיקונם לא זורק חצי מבט לעבר הילדים שלו, אבל מדי פעם, כשהבננות במקרר כבר עברו את השלב של ה"דבש", ומתחילות ממש להתקלקל, הוא שם אותן בבלנדר עם קרח וקורא לכל החמודים שלו לבוא ולטעום איזו הפתעה נהדרת הוא הכין להם - מילקשייק!

[בלוגית*]

זהו, אין יותר שקיות לכריכים. לאחרונה הכריך אך ורק בקופסא .זו התרומה שלי ליקום, עכשיו יקום יקר התואיל לתת לי מה שאני מבקשת?
בבקשה
בבקשה
בבקשה
איתגרת אותי, ניסית אותי, מעכת אותי. עכשיו תן לי את מה שביקשת , אני מוכנה לא לעשות עוד ילד בזמן הקרוב, כי ממילא יש צפיפות אוכלוסין ואפילו להיות נחמדה לחמותי.
אם מה שאני מבקשת יתרחש עד סוף החודש אני מבטיחה את שני הדברים האלו.
תודה שזה מאמץ ניכר?

[בלוגית*]

ולעודד הסבלן
לי אי ןסבלנות אז התחלתי לומר לנסיך
נסיך, אין לי סבלנות, אמא מאד מממממממממ עסוקה היום.
אני מבקשת שתנסה להסתדר לבד.
תחממם לבד במיקרו את הפיתה.
הוא שואל:לשים שלושים? (חצי דקה:-P)
ואני מאשרת
לפתוח את החומוס?
כן
להוציא סכין מהמגירה?
כן
הסכין הצהוב?
כן
אבל אני לא רוצה את הסכין הצהוב
אז אחר
את הורוד?
כן
אבל ורוד זה של בנות
...........
..........
.

[אילה_א*]

מתגעגעים אליך

[ב_ל_ו_ג_י_ת*]

כן, לא יוצא לכתוב
הנה עכשיו התיישבתי מול המחשב
למה יש צרות ברקע?
הם לא מבינים שנגמר לי היום?
שאין לי כוח
שכבר הייתי אמא מושלמת מספיק שעות?
שאני עייפה
שיצרחו זה לא מזיז לי
זה לא
זה לא
טוב, תכף

[פריחה_והתחדשות*]

אגב הייתי נחמדה לחמותי כמו שהבטחתי וגם לא הבאתי עוד ילד
יקום, בבקשה, היה לנו הסכם

[פריחה_והתחדשות*]

שקט. נכון שזה מפתה לבדוק שכולם עדיין נושמים?
זוכרים שהיה דף להיות אמא זה גם לסבול
וכולם התקיפו אותה
אז איך נתאר אשה שתמיד חלמה להיות אמא ורוצה להיות אמא
אבל עכשיו 9 בערב והיא עייפה
פשוט עייפה
בלי סיבה
סתם ככה עייפה
בא לי לבזבז זמן במחשב
בא לי לבהות
בא לי שטויות
בא לי לצרוח:"אני פרחה!"
בפרט מישהו קטן שמניח שהחזה של אמא שייך רק לו.
"אמא, שמת ריח טוב" הוא אומר ומריח. כמובן שאין שום ריח מיוחד, ממתי אני מתבשמת?
הוא אוהב את הריח של אמא
אמא אוהבת את הריח שלו
אבל אמא רוצה קצת להיות עם החזה שלה בפרטיות לפעמים
אז השד הקטן בוכה .
הוא בכה בסלון ועכשיו בא לבכות ליידי
שד עקשן
שד כועס.הוא כועס עלי
הוא רוצה משהו וזהו
אני נושמת עמוק ומשחררת
הוא בוכה ליידי ואני מלטפת את הראש שלו
מבלי להסביר בפעם המליון
רק נמצאת שם בלי לדבר

[פריחה_והתחדשות*]

אולי היקום רוצה עוד משהו?תעשה לי סימן

[מתחדשת*]

ואני בדיוק כתבתי בדף שלי שכבר אין מה לקרוא בבאופן...

בבקשה תמשיכי

[פריחה_והתחדשות*]

השד הקטן נרדם עלי
יוסף בא ורוצה לקחת אותו
"תסביר לו שאתה לוקח אותו"אני אומרת
"הוא ער?"מתפלא יוסף
"לא"אני אומרת
ויוסף מסביר לשד הקטן, והשד הקטן מתרכך ונותן שיקחו אותו למיטה.
ואני המומה שכבר 22 בלילה. עוד לא הספקתי כלום.

[פריחה_והתחדשות*]

כאילו בכל יום יש שני בקרים. יש את הבוקר שקמים ויש את הבוקר השני אחרי שהילדים הולכים לישון
הבוקר השני הוא כל כך קצר ואצלי מלא ציפיות.
ראיתי את יוסף ליד המחשב ופתוח מולו אתר עם הוראות איך לעשות עיסוי לאשתך. ישר התלהבתי והתמלאתי ציפיות. חשבתי אולי אולי במקרה הוא מתכנן לנקות את החדר, לשים המון נרות בחדר, לסלק משם את הילדים, לשים פרחים מיובשים, יין, פירות מתוקים , שוקולד. להחליף מצעים תואמים יפים, אולי לבנים עם רקמה במיטה. אולי גם להחליף מיטה לאחת עם אפיריון? לקנות דיסק עם מוסיקה רומנטית ונעימה ולעשות לי מסג' עם שמנים מפנקים, תוך שימוש בשמיכות מחוממות על רדיאטור?
בערב אני מתאכזבת וממציאה סיבה לריב כשכלום לא קורה.
למחרת בבוקר(השני, זה שאחרי שהילדים ישנים)אנחנו מדברים. אני שואלת:"מה עם האתר שקראת עליו?"
הוא עונה:"את שלחת לי את הלינק, אז פתחתי"