לפעמים קשה כל כך

אנונימי

_{דף מומלץ}

שליחה על ידי רותם* » 14 מרץ 2003, 07:01

מאד קשה לי בימים האחרונים. הילדים שוב חולים, לזה יוצאות שיניים, לזאת אני כבר באמת לא יודעת מה יש, אבל חום וחום ומסכנות. אתמול היא התחילה לבכות בשלוש בצהרים ולא הפסיקה במשך 40 ד', בכי היסטרי, ואח"כ המשיכה לה עם הפסקות קלות עוד שעה לפחות. וזה ככה, און אנד אוף, כבר שלושה ימים. שניהם רוצים על הידיים שניהם רוצים שאסתובב איתם, וכבר אין לי כח. אני רק רוצה שמישהו יפתור את זה ויניח לי, ללכת מהבית, להסתגר באמבטיה, להעלם. זה לא רק העייפות הפיזית של להחזיק על הידיים (בקרוב אזדקק לניתוח השתלת גב) אלא העול הנפשי הזה של ילדה שצווחת בלי הפסקה, מתקשה כבר לנשום, נחנקת ומקיאה חלק מהאוכל שלה - נראה לי שהכל מרוב בכי היסטרי, כבר כמעט צלצלתי לאמבולנס, זה היה ממש מפחיד. פשוט בכיתי יחד איתה, כבר לא ידעתי מה לעשות. אפילו אחותי שהיתה פה היתה חסרת אונים. ואז בלילה, אחרי האמבטיה, היא יושבת לה וצוחקת, "מדברת" בפלא' עם עצמה, וכזו מתוקה, שאני יכולה לשכוח את זה לכמה דקות. ובלילה. עכשיו שוב. בוכה בוכה בוכה. אני לא יכולה לשבת רגע לשתות קפה או לכתוב פה בלי שהיא תהיה עלי (וגם אז בוכה. למעשה לא משנה מה אעשה היא בוכה, אלא אם אצא איתה החוצה לטיול על הידיים, מה שלא אפשרי כרגע).
אני מותשת. כשאני חושבת על ימים כאלה אני לא חושבת שארצה עוד ילדים. זה גורם לי להרגיש אמא רעה. אני יודעת שזה לא נכון, שלא עשיתי משהו רע, שזה היה קשה אובייקטיבית לכל אחד (איך זה שתמיד כשבן זוגי בא הביתה הם כבר לא כאלה ניג'סים? וזה אחרי שאני מצלצלת אליו לעב' ואומרת לו שיבוא מיד הביתה כי אני כבר לא יכולה) אבל עדיין מרגישה רע. כאילו אני תמיד אמורה לתפקד פרפקט, גם כשהם עקומים כאלה. אז מה לעשות, אני לא פרפקט. מאכזב. להיפך - אני מרגישה חלשה, לא יעילה, כאילו שאני לא יכולה להושיע אותה או אותו, וודאי כשמדובר בשניהם יחד. ומה עושים? פשוט מסתובבים ככה, עם התחושה שעוד צווחה אחת ואני בורחת מפה ומשאירה אותם שיפתרו לעצמם את הבעיות? השבוע ממש הגעתי לשפל שפל המדרגה, מרוקנת מכל אנרגיה, חסרת רצון לתקשר עם הסביבה. אני מסיימת את היום על ארבע. רק רוצה לאכול משהו, לזפזפ קצת לניקוי הראש ולישון. ומתי יש זמן לזוגיות במצב הזה? ומלבד זמן - למי יש כח?
אני יכולה להמשיך ולהשתפך עוד ועוד אך מיותר לציין שיש לי שני ילדים צווחים על אותה ברך ולכן אסיים.

מוכר, מוכר.
לאחרונה מבקשים ממני יותר ויותר "דים דים" (ידיים, כלומר - להחזיק על הידיים, ולהסתובב). כמובן שלשבת זה לא מספיק טוב, אבל להפתעתי (למה, בעצם?), אם אני מתישבת ועושה משהו - קוראת ספר שאוהבים, יושבת ליד הקוביות ובונה - היא משתחזרת. כמובן שלפני שאני מגיעה לשלב ההפתעה, אני מתחרפנת, מנסה להסביר שכואבת לי היד, כועסת, מתקצר לי הפתיל, מתקשרת לבעלי. אוח.

אם את בכ"ז מבקשת עצות -
הפתרון הרגיל - בייביסיטר לשעתיים באמצע היום. מעשי? תעשי שיהיה מעשי.
כך את תוכלי לישון, לאכול (אוף כמה הבנתי את הצורך שלכם לאכול בשקט, לבד, מצלחות, עם סכו"ם ומפה - כשהילדים נרדמו בטיול), להתקלח, להסתובב בבית בלי לעשות כלום - ז"א - לא תספיקי הכל, אבל חלק.
פתרון רגיל אחר - להפגש עם אנשים אחרים: לבקר, ולבוּקר.

מדהים איך הם מתוקים כשיש מישהו אחר בסביבה, וכשאת נשארת איתם לבד, אז יוצאים כל המתחים והתסכולים ומה לא. ואז "מה את מתלוננת? הוא כל כך שקט!"...
אין לי עצות טובות. לי את נראית אימא נפלאה ופלא בעיניי איך את עושה את זה עם שניים.

לי זה נשמע המון בכי -- הייתם אצל רופא לבדוק שהכל בסדר?

שליחה על ידי רותם* » 15 מרץ 2003, 17:01

אמא שלי אומרת שזה חורף. ולגבי מחלות, אני די משוכנעת שאלו השיניים.לשניהם מין בולקעל'ה לבנים בחניכיים, מה שאומר שהבקיעה מתקרבת. אני לא ממש מחפשת פתרונות מעשיים, יותר משחררת קיטור... לפעמים זה פשוט מייאש. לא ידעתי שזה כ-ל כ-ך קשה להיות בבית...

רותם - זה קשה לגדל ילדים.
היית זקוקה להוצאת קיטור כזו בתקופת השיניים+מחלות חורף+חורף גם אילו היית עובדת (הציצי בפורומי הורים אחרים, ותראי).

שליחה על ידי עדי* » 16 מרץ 2003, 01:23

רותם,
ציטוט: "... בכל יום המטפלת מספרת לי כמה היא ובני נהנו היום..."
תשובתי: "... בכל יום אני מספרת לבעלי כמה מופלא היה היום או כמה מתסכל, שוחק ומייגע..." - זו הזכות בלגדל את ילדייך, לחוות איתם את הרגעים המרגשים,הגילויים, הלמידות ובד בבד לחוות איתם את הקשיים, התסכולים, הכאבים. ולהיות שם בשבילם - לצחוק עם צחוקם, לבכות את כאבם.
גם בעת בכי ממושך, ילדך חש שאינו נמצא לבד במצוקתו, הוא חש את אהבתך, את החום, את רצונך לנחמו.
ההורות כל-כך רוצה להיטיב,להושיע,להעניק.
ומנגד חוסר האונים,השחיקה,רגשות האשם,המצפון.
לכן חשוב לזכור שאת אמא אך את גם בן אנוש. מותר לך להיות ברגעי משבר ולבקש תמיכה, עזרה וזמן לעצמך. לעיתים יציאה לשעה קלה מהבית תוך יישום מנוחת אחריות יכולה לחולל נפלאות.
אז חזקי ואמצי
וקבלי חיבוק ממני.

בדיוק היום הסברתי לכתה (בשיעור "אהבת האם"), שם היו היום כמדומני רק סטודנטים בלי ילדים, ש לכל אמא (אחת אמרה "לפעמים קורה", אז הדגשתי תמיד, ולכל אמא) יש רגעים שבהם היא רוצה להשליך את הילד מבעד לחלון (או לחנוק אותו בכרית) או (השלם את המיותר).

וכמו שהמרצה שלי אמרה:
ההבדל בין אמא עם דכאון קליני לאמא דכאון שאחרי לידה שאינו קליני הוא שאמא עם דכאון רוצה להשליך את הילד מבעד לחלון ואמא עם דכאון קליני, משליכה את הילד מבעד לחלון.

<שגית מעידה על עצמה שגם לה יש רגעים כאלו>

שליחה על ידי דורית* » 16 מרץ 2003, 14:08

אם הבכי מתמשך ומגיע לשיאים של קוצר נשימה והקאות הייתי מתיעצת בבדיקות רפואיות. אולי משהו כואב לה והיא פשוט לא יכולה להסביר?

שליחה על ידי רותם* » 17 מרץ 2003, 07:48

סתם עדכון - כמובן שאתמול כולם היו בסדר והיה לנו יום מקסים, וברגע נשכחים ממני כל הרגעים הבעייתיים (כי זה מלווה בלילות של שינה רצופה) ו... בטח תיכף יתחיל שוב.
זה מצחיק כי כשחברות שלי אמרו לי שזה קשה ונפלא לגדל ילדים לא חשבתי שזה כ"כ קשה וכ"כ נפלא...

להתקשר לבעלי באמצע היום ולהודיע לו שיופיע עכשיו ומיד. לפעמים זה מספיק אפילו שהוא אומר שהוא בא. אחרי חמש דקות הכל מרגיש אחרת ואני יכולה (או לא) להתקשר ולבטל ושיחזור כרגיל. זה עוזר כל כך לדעת שאני לא לבד. שהוא גם בתמונה. שאם אני צריכה הוא מגיע. וזה לא משנה אם זה בגלל שמישהו חולה או שמעצבנים באופן מיוחד או שסתם נמאס.
לפני כמה חודשים החלטתי שזהו, אני לא יכולה יותר. לעשות חינוך ביתי כשבן הזוג עובד מחוץ לבית זה בלתי אפשרי!
הגאולה באה במפתיע מהבוס של טמיר ששמע את המצוקה ואמר - מה פתאום שתוותרו. תעבוד כמה שאתה יכול ואם יש תקופה קשה אז תלך מוקדם כמה פעמים שאתה צריך. וזה בתקופה של לחץ, וזה בוס שעובד 100 שעות נוספות בחודש!! וגם ככה טמיר חוזר כל יום בחמש וחצי ופעם בשבוע בשלוש וחצי (!).
מה שאני מנסה להזכיר לכולנו שזה מה זה בסדר להשבר ולקרוא לעזרה. ולבן הזוג ולא דווקא לביביסיטר שאולי עוזרת ת'כלס אבל לא בהרגשה של הלבד.

פעם בתקופה של לילות מטורפים הגעתי למסקנה שאני שונאת את זה שזאת רק אני. אז במקום לעבור לבקבוק כדי "שגם הוא יוכל לתת" הערתי אותו לכל הנקה והוא ישב לידי ותמך בי נפשית. זה עזר לי כל כך שמאז (וזה היה מזמן) אני כבר לא צריכה אותו ער כדי לזכור (בדרך כלל) שאם אני צריכה הוא יתעורר ויהיה איתי. שאני לא לבד.

כל החד הוריות - אני מעריצה אתכן ולא מבינה איך אפשר.

שולחת לך חיבוק וירטואלי. מקווה שעם התקרבות הקיץ הרגעים היפים יילכו ויתרבו על חשבון הרגעים המעצבנים.

|H||H|

מאוד מזדהה עם מה שכתבת. אני מרגישה ככה עם תינוק אחד לצידי, ולא יכולה לתאר לעצמי את מידת הקושי עם שניים. כאשר יש שקט מחזית אחת, החזית השנייה מתעוררת.
במקרה שלי אני מרגישה מאוד אשמה ברגשות שמתעוררים בי בעקבות הניז'וסים של אוריה, כי כשהוא אינו חולה (טפו טפו טפו בע"ה), הניז'וסים שלו הם רק על בסיס חוסר תשומת לב שלי. הוא מקטר בגלל שאני עסוקה בעיסוקים אחרים ולא חודלת באמצע להתפנות אליו. במיוחד בשבועות האחרונים כאשר הוא ב"תקופת דבק" ורוצה המון על הידיים שלי בלבד!!
דוגמה: מירב מציעה מיטות, אוריה לצידה, על אחת המיטות או הרצפה, בוכה ומקטר ורוצה שאקח אותו בידיים. מירב לא יכולה לשים אותו במנשא כשהיא מציעה מיטות. מירב מתעצבנת - חכה רק רגע, תן לי לסיים להציע את המיטות (מירב לא יודעת להפסיק משימות באמצע). אוריה לא מחכה. הוא לא קרא את עיקרון הרצף ולא יודע שהוא "צריך" להתבונן בה בעיניין. מירב עוד יותר מתעצבנת.

עשר בלילה אנחנו שפוכים , והבת , בת שנה וחודשיים , בוכה , מסרבת לציצי , ורק מושיטה לי יד , שאבוא איתה . על פניה הבעת דחיפות , את חייבת לבוא איתי , אמא , מבט מתחנן ובוכה . הולכים , והיא מצביעה בבכי על קופסא ריקה על מדף בקצה החדר . מורידים אותה והיא מאבדת ענין . חוזרים לשבת , רוצה ציצי? לא עצבני עם הראש ושוב מושיטה יד שאבוא ומצביעה על משהו אחר .הולכים , נותנים , נזרק , כך שוב , ושוב , שעה וחצי !
שעה וחצי לקח לי לקלוט שקר לה . הידיים , הפנים ,הבטן , הכל היה קר .
הלבשתי בעוד שכבה , לקחה ציצי ונרדמה בצ'יק .
לפעמים קשה כל כך , להם ,איתנו.

הוא לא קרא את עיקרון הרצף ולא יודע שהוא "צריך" להתבונן בה בעיניין

מה לעשות שגם יותם לא קרא את הספר?!
שמע, חבר, אני אומרת לו: במנשא אתה אמור להרגיש קרוב, מוגן ובטוח. מה פתאום אתה מתעצבן? ועוד מעיז לחייך בשלווה כשאני שמה אותך בטרמפולינה עם צעצועי הפלסטיק התעשייתיים...
אני מנסה להניח אותו במנשא ולצאת במרץ לעבודות הבית, לשים כביסה להעביר, לקפל. 2 דקות והתינוק מתעצבן. על הידיים, כן. במנשא, רק בטיולים בחוץ, וגם אז לא תמיד. ניסיתי לחתוך ירקות למרק: תראה, בטטה! אני מראה לו. קישוא! לפי דעתי זה צריך להיות הדבר הכי מעניין בעולם. איפה! אני מצליחה לעשות משהו רק כשהוא ישן (ומה אני עושה עכשיו, על המחשב. איזה בזבוז זמן...

) ואז הרשימה ארוכה ארוכה...

כן, אבל יש עוד משהו שכתוב בעקרון הרצף והתינוק יודע אותו אבל אנחנו שוכחים אותו:
התינוק בנוי להיות בחוץ .
שימי לב שאם את יושבת בחוץ וחותכת ירקות למרק, התינוק רגוע (מי עושה את זה, מי?).
בתוך הבית, בעצם מעצבן לו.
גם יש מנשאים שפחות נוחים. לא יודעת למה טוב לו כשאני מחזיקה על הידיים (ביד אחת, שעון על הכתף אבל כמובן מסתובב קדימה...) ואם הוא ער וערני (ולא ישן או מנומנם) או מתעצבן במנשאים, בבית.
ויש לך מזל עם הטרמפולינה. במקרה הכי טוב שלי מסכים לשחק בה ארבע דקות. כבר שבועיים לא בילה בה דקה: ברגע שהוא תופס שאני מנסה לשים אותו שם הוא מתעצבן וצועק! לא רוצה!
על השטיח - עכשיו שהוא מנסה לזחול, קרה כבר שהיה מוכן לעשרים דקות. נדיר. לרוב, אחרי חמש דקות הוא כבר מתעצבן: איפה את אמא, בואי לקחת אותי, לא רוצה להיות פה!
יש לי מגוון שיטות לעשות דברים ביד אחת בתנוחות מעוקמות עם התינוק ביד השנייה.

ומה אני עושה עכשיו, על המחשב. איזה בזבוז זמן...
אוף, אני כל הזמן אומרת את זה לעצמי... אבל מישהי פעם הזכירה לי (גילה? המסעדה? שגית?) שגם לתמיכה מהחברים יש חשיבות ענקית להישרדות שלנו, אז אני מנחמת את עצמי שיש ערך להתמכרות הזאת

זה נכון, בשמת. באמת בחוץ הוא רגוע יותר. אתמול הוא היה עצבני ורק בחוץ הוא נרגע. מה לעשות שהמזג אוויר לא משהו? (מה עושים אינדיאנים בצפון אמריקה/אסקימואים?)
היום הוא מצונן נורא....

לפחות אנחנו חיים במדינה עם 9 חודשי קיץ.

לא מפריע להם מזג האויר.
אני לובשת מעיל גדול מעל המנשא, והוא מאושר כשראשו מציץ מהמעיל.
גם אסקימואים נוקטים שיטה דומה.

אלה חולה מיום שישי בלילה.
יש לה דלקת בשקדים והיא כל כך כל כך סובלת.
ואין לי מה לעשות, חוץ מלחבק כל הזמן ולהחזיק המון על הידיים ולבכות איתה.
את הסירופ היא סירבה לשתות ונאלצתי להשתמש בכוח ממש. אני כל כך שונאת כשהיא חולה. זה בטח הזמן היחיד בעולם שאני מרגישה חוסר אונים מוחלט ובא לי להתחבא באיזה מקום ותקראו לי כשהילדה תחזור לעצמה.

אני עומדת לפני לילה לבן בפעם השלישית ברציפות. אני בעצם ערה כמעט ברציפות מיום שישי בלילה...
כמה מוזר, אני כבר לא עייפה בכלל. נכנסתי לאיזו תבנית ערנות כזאת.

מזדהה לגמרי עם שם הדף. ועכשיו קשה לי כל כך.

בהצלחה!
בריאות

תהיו בריאות ! איזה מזל יש לאלה שאת מחבקת אותה כל הזמן כשהיא חולה!! נשמע לי ממש לא חסר אונים (אפילו שאת בוכה)
מישהו סיפר לי שכשאחד הילדים חולה אז האמא או האבא נכנסים איתו למטה ושוכבים מחובקים יום שלם ויותר ( ונותנים רסקיו רמדי) עד שהילד מבריא.

אני צועקת. מאשימה. מאיימת. בוכה. זה לא כל הזמן ככה, רק בהתקפים- כשהגדול מרביץ לקטנה, כשהקטנה עושה פיפי על השטיח בפעם השישית אחרי שברגע של אומץ הפסקתי עם החיתולים. עכשיו אני מרגישה אשמה, ופוחדת מהנזקים הבלתי הפיכים שאני בטח גורמת להם, ומתייסרת על זה שעם כל הכוונות בסוף הפכתי להיות כמו ההורים שלי. אוף. אני צריכה תמיכה. אני לא מפקפקת לרגע בחינוך הביתי פשוט עצובה שזה כך ותוהה אם יש דרך להשתפר.
לפעמים אני מתפללת בבוקר או בלילה, מבקשת להיות רגועה וסבלנית, וזה די עוזר אבל לא מונע את ההתקפים האלה שגדולים עלי ובטח שעל הקטנים המסכנים האלו. אני יודעת שאני לא באמת מוטרפת אבל ברגעים האלו אני לגמרי כן.

אגב, אין לי מושג אם זה הדף המתאים, אם למישהו יש רעיון יותר טוב שירגיש חופשי להעביר.

ותוהה אם יש דרך להשתפר.
אז כן, אנחנו משתפרים כל הזמן.
וברוכה הבאה למועדון האמהות שגורמות נזקים בלתי הפיכים לילדים שלהם (אני וכל חברותי כאן, שבוודאי יסכימו איתי, מפני שהן כתבו את זה כבר קודם

) (טוב, אני מבקשת מראש סליחה מהאמא היחידה שמושלמת כאן, במקרה שהיא תכתוב ותתקומם).

"מוטרפת" (שם זמני) יקרה,

כל מה שקורה לך הוא חלק מהעניין. לפעמים זה מאד קשה, מעצבן, מתסכל ואת כמו כולנו - בת אדם שמשתדלת לעשות את הטוב ביותר בעבור ילדיה. את מודעת למה שקורה איתך, חושבת על מה שאת עושה, משקיעה זמן ומרץ בגידול ילדיך, וכן... לעיתים גם סוטה מהמסלול שהתווית לעצמך. גם זה קורה לכולנו.
הילדים, שנפגעים מההתפרצויות שלך, מרגישים גם את מה שנמצא בבסיס היחס שלך אליהם. אם את מכבדת אותם, מאמינה בהם ואוהבת אותם הם מרגישים את זה גם כשלפעמים את מתפרצת.

תכלס...

אם יש נושאים מסוימים שגורמים לך להתפרץ והם בשליטתך, נסי להמנע מהם. - יש בכך משום הקלה בעומס.
לאחר ההתפרצות, כשאת כבר רגועה אפשר לומר בקצרה מה הרגשת ולבקש סליחה.
כשהילדים כבר ישנים (אם את עוד בהכרה) או בכל הזדמנות שאת יכולה לשבת מהצד ולצפות בהם - נסי להתבונן בהם, לראות את כל היופי והשמחה והצמיחה וההתפתחות שהם מביאים לחייך - הודי להם על כך ועל כך שזכית להיות אמם.
ברגע של שקט - נסי למצוא בך עצמך נקודות לזכות, והודי להוריך ולעצמך (אפשר גם לבורא עולם, אם זה מתאים לך) על מי שאת היא.

כל אלו ועוד (כל רעיון אחר שמתאים לך) עשויים להדגיש את הטוב שנמצא כרגע בחייך ולהפחית במשהו ממשקלו של הרע - מה שעשוי לגרום לתחושה טובה יותר ובכך גם לרגיעה.

חזקי ואמצי.

מוטרפת, אם יש עוד מישהו בסביבה כשאת מגיעה למצבים כאלה (בעלך?) את יכולה לתאם איתו שהוא יקח שליטה כשהוא רואה שאת ככה. אם זה רק את, אז את יכולה לאבד שליטה אבל לא לכיוון הילדים: לקפוץ במקום, לשאוג, לנפנף ידיים, להוציא הכל החוצה. זה בדרך כלל יותר מצחיק ממפחיד, ואולי הילדים יתלהבו וירצו אפילו להצטרף. או שסתם תצחקו כולכם ותפרקו כך את המתח. וגם אם הם יפחדו, לפחות יהיה ברור שזה בגלל משהו אצלך, לא בגלל משהו אצלם.

קראתי במוסף החינוך הביתי של באופן את המאמר של אורנה על השנה הראשונה בחינוך ביתי. תפס אותי שם משפט (המוסף מושאל אז אני מצטטת בערך) שאמר משהו כמו שעכשיו, כשכולם בבית, יש זמן ומקום לכעסים ולתיסכולים, ולטיפול בהם. אולי אורנה התכוונה בעיקר לכעסים של הילדים (...) אבל אני מרחיבה ומתייחסת גם אלינו, ההורים. אולי זה טוב שדברים עולים ומבקשים התמודדות. הרי לא באנו מושלמים או מתוך ריק אל ההורות.

אני מרגישה שאני עצמי בחינוך חופשי, לראשונה בחיי... דברים נפלאים קורים לי, וגם עולים כעסים שלא ידעתי עליהם, ואולי יכולתי לחיות עוד שנים בלי להתייחס לבפנוכו הזה שיוצא לפעמים החוצה בצורת כעס. ומקבל טיפול.

יש לי חברה, אמא בחינוך הביתי, שאני חושבת שהיא אמא נפלאה, אני רואה את האור בעיניים של הבנות שלה. ואני רואה שהבנות האלו, שמטופלות נפלא ומאושרות, בוכות ויש מקום לבכי שלהן. היא לא נלחצת, אלא מטפלת. ואולי הכעס והתסכול שעולים בי לפעמים הם כמו בכי של ילדים - יש להם מקום ומגיע להם טיפול (עצמי) טוב ואוהב.

תודה על התגובות שלכן, הן היו אתי בהרבה רגעים קשים מאז שכתבתי לאחרונה. והנה,עוד רגע כזה. הוא שונה, כי הפעם לא צרחתי, לא איבדתי את העשתונות. על זה אני שמחה. אבל בכל זאת, בא לי כן לצרוח- ד----י!! תעזבו אותי רגע, תנו לי לנשום. הכל נראה לי גרוע. הגדול מדבר אל הקטנה בטון המגעיל שלי, היא מרביצה, ומתבכיינת, ועייפה אבל לא נרדמת. בכלל הצהריים הם זמן קשה. בא לי לעשות מיליון דברים שילדים לא כרוכים בהם בשום צורה. כמו למשל לכתוב, לקרוא, לישון. למה אי אפשר שמישהו יבוא וייקח אותם לשעה, שעה אחת, זה כל מה שאני צריכה, רצוי בצהריים. זה היה הופך את הכל להרבה יותר קל ושפוי. אלא אם כן העניין הוא כמובן להתמודד, עכשיו, עם מה שקורה, ולשים לב שבינתיים הגדול יצא החוצה והוא משחק שם לבד, (אני מקווה שהכל בסדר), הנה שמעתי אותו בוכה ושכן נחמד מנסה לעזור. ואני כאן כותבת, לא מסוגלת ללכת לעזור לו. אני אימא נוראית? (הצצתי מהחלון וראיתי שלא קרה כלום, אז אני בסדר נכון?). למה אני כל כך צריכה אישורים? למה אני מתחבאת מאחורי כינוי, ועוד כל כך מפוקפק? נראה לי ששפכתי מספיק. אני במחזור, וזו כנראה הסיבה העיקרית לגבב הזה. תודה שהקשבתם (אם אכן הקשבתם). להתראות ברגע המוטרף הבא.

בטח שהקשבנו, ואולי את מוטרפת אבל את לא היחידה...
לפני יומיים הבנות היו שעתיים (!) בצהריים אצל השכנה.
הרגשתי כאילו זה כל מה שחסר לי בחיים!

אצלי היום היא הייתה שעתיים עם אבא בצהריים, כי ממש הרגשתי שאנחנו צריכות קצת להתגעגע האחת לשנייה.
הייתה תחושה טירוף קלה בינינו.
נו, יש גם קטעים כאלה!

מוטרפת יקרה,
התחושה שלי היא שאין שום בעיה במה שאת עושה,
אלא רק בפרשנות למעשים = במשמעות שאת נותנת למה שאת עושה.
תמשיכי לעשות בדיוק אותם דברים ותשפטי את עצמך בצורה יותר סלחנית - אז תראי איך בבת אחת את הופכת לאמא מצויינת (עם קצת התפלקויות לגיטימיות, כמו כל בן תמותה).

אצלנו שעת השבירה היא בין 7 ל-9 בערב. שלושתנו - אני, הבכורה והעוללית - טיפוסים של בוקר. בערב אני עייפה, הבכורה חסרת מנוחה, והעוללית? צורחת, צורחת עד שהיא כמעט נחנקת. על הידיים, בטח על הידיים. או במנשא. צרחות נואשות ואומללות של סוף היום, עשרים דקות-חצי שעה - וגם שעה של בכי קורע לב. מגיע שלב מסויים שבו אני מרגישה שהיא רוצה להרפות. אני מניחה אותה בעריסה ותוך שנייה היא נרדמת לשנת הלילה.

הבכי מתחיל פתאום, בשעה שבע אפס אפס. אם אנחנו בחוץ או עושים משהו מעניין במיוחד הבכי יידחה לשמונה או תשע, אבל הוא יגיע. היא חייבת לבכות לפני שהיא נרדמת.

הבכורה היא רדאר רגיש במיוחד והבכי של העוללה מוציא אותה לחלוטין משווי משקל. והיא מתחילה לרצות, ולדרוש, ולנדנד ולהציק, בדיוק כשאני צריכה את כל האנרגיות שלי להכיל את הצרחות של אחותה. ואז גם היא מתחילה לבכות. לא ייאמן איך מילדונת מאושרת ומפטפטת ומתינוקת שלווה וחייכנית הן הופכות לאומללות בהתגלמותה.

הייתי רוצה להיות מסוגלת לשים את העוללה במנשא בחמישה לשבע ולצאת מהבית לטיול של שעה, כדי שלפחות הצרחות לא יהדהדו בבית - כאשר הבכורה עם אבא שלה. לא תמיד זה מסתדר.

אוי, גם אצלי אלה שעות כל-כך קשות... לי זה שעות משבר של השעון הביולוגי, שבהם אני מרגישה שזהו, אפסו כוחותיי. אבל דווקא אז אני צריכה להיות במיטבי, כי הילדים היפרים מרוב עייפות, זקוקים ל"טיפולי ערב שוטפים" ולהרבה סבלנות שלי, הקטן רוצה את ההנקה הרגועה שלו ואם יש מישהו בסביבה הוא מפסיק לינוק ומתחיל להתעצבן, ולפעמים נדמה שאי אפשר לשלב בין הצרכים של כולם ואני פשוט עומדת להתמוטט תכף ומיד. לפעמים אני כל-כך עצבנית שאפילו אין יל כוח לספר להם איזה סיפור או משהו לפני שינה. "רק תשכבו כבר במיטות ושאני לא אשמע אתכם".
קשה להיות אימא...

וואו איזה דף נהדר ! הגעתי אליו בעקבות גריין ואני רצה להוסיף אותו בדף על דפים מומלצים .
אני קוראת אותו ומתמלאת תמיכה וכוחות. תודה

אנונימי

וואו איזה דף נהדר !

אני קוראת אותו ומתמלאת תמיכה וכוחות. תודה

גם אני.

(המרגיעון שלי: "הכל בתואם מושלם").

נכון! נכון! להוסיף למומלצים!
לא יאומן שגם לאחרות לפעמים קשה כל כך !
<ואני חשבתי שרק אני (או מה שנשאר ממני) נשחקת אט אט בין אבני הריחיים של שני ילדים בחורף בבית>

כן, גם לי קשה כל כך לפעמים. בזמן האחרון כל הזמן קשה לי.
אני בהריון מתקדם. יש לי גודש באף שכנראה הפך לסינוסיטיס מטורף (בחיים לא היה לי) והראש שלי מתפוצץ! הקטנה איתי בבית, צמודה אלי כל הזמן, לא תמיד ישנה בצהריים (ואם כן - אז בלילה היא לא נרדמת וזה בכלל סיוט). והיא בת שנתיים - מין גיל כזה שהיא רוצה הכל ל-ב-ד, אבל עוד לא ממש יכולה הכל לבד, ואם כן זה לוקח שעות... ואני משתגעת לאט לאט. בעלי היה שבועיים בחו"ל - הייתי על סף התמוטטות... ועכשיו הוא כאן, אבל בעבודה חדשה שהוא צריך להשקיע בה כרגע די הרבה זמן, אז זה לא עוזר לי הרבה.
לפחות הגדולה מתנהגת יפה (רציתי לכתוב - לא מציקה לי יותר מדי, אבל זה נשמע די תינוקי, לא? אני אמא שלה, היא לא בקטע של להציק לי, היא פשוט ילדה) - כי היו תקופות שנכנסנו לעימותים אחת עם השניה, וזה ממש מוטט אותי נפשית.
ואני לא משתלטת על הבית. עד עכשיו לא היתה לנו עוזרת, כי אני לא עובדת, אבל אני חייבת למצוא - אני לא מסוגלת ואין לי שום אנרגיות לנקות, וכשהבית כ"כ מבולגן ומלוכלך זה עוד יותר מתיש אותי נפשית. אבל אפילו לצלצל לחפש עוזרת אין לי כוחות.
אוף. קשה לי כל כך!
זהו. רק לשפוך. אתן לא מכירות אותי - אני מהקוראות הסמויות שאף פעם לא מעיזות לכתוב... אם משהי שאני מכירה קוראת כאן במקרה היא בטוח מזהה, אבל לא משנה... טוב, אני אשלח לפני שאתחרט (מקסימום אפשר למחוק, נכון?...)

פלוני אלמונית עוד לא שם (אמא) אבל שולחת לך הרבה חמלה... לא יודעת איך אפשר לעזור אבל נראה לי שכל דבר שיכול להקל עלייך ולתמוך בך בתקופה כזו קשה, בקיצור כל אמצעי כשר! בין אם זה ביביסיטר שתאפשר לך קצת זמן לעצמך, עוזרת, כל דבר. בכל זאת, אמא טובה היא גם אמא שפויה

חיזקי ואימצי

בא לי לעשות מיליון דברים שילדים לא כרוכים בהם בשום צורה. כמו למשל לכתוב, לקרוא, לישון. למה אי אפשר שמישהו יבוא וייקח אותם לשעה, שעה אחת, זה כל מה שאני צריכה, רצוי בצהריים.(מוטרפת)
אז למה לא, בעצם?
למה להתעקש על חינוך ביתי שמביא לעיתים לחינוק כלל ביתי במקום לעזור לעצמך ולילדייך?

אמנם אני עובדת במשרה חלקית כדי להיות עם ביתי מהשעה 13:00 והיא לא בחינוך ביתי מלא אולם ברור שגם לי יש צרכים. אם לא אמלא את המצברים שלי אני אשחק אתרוקן ואזיק. ילדים זקוקים לאמא עם מצברים מלאים.

יש לי חברה שהייתה בבית עם ילדיה בילדותם ומה שהם זוכרים מהתקופה הזו זה בעיקר את הצעקות , חוסר הסבלנות והאיכסה בבית. אז למה זה טוב? כדי להיחשב באופן?

חינוך ביתי הוא נפלא. אבל לא מתאים לכל אחד. הלוואי שהייתי מלאת סבלנות רוך ושמחת חיים עד בלי די והייתי כל היום משתובבת עם ילדיי.

לצערי הרב (בכנות) אני לא כזאת ואני זקוקה לאופקים אחרים להתמלא בהם. זה חלק ממה שאני. לעיתים רבות לא רק התינוק יודע או הילד יודע. גם אמא יודעת.

אין שום רע בזה שילד יהיה עם ביביסיטר או מטפלת או דבר אחר בגבולות בונים. מהן גבולות בונים? תלוי בצרכים של הילד ושלך. הגיע הזמן להפסיק עם הדמגוגייה העלובה והפוגענית הזו לפיה מטפלות שאינן אימו או אביו של התינוק עושות לו נזק רוחני נפשי פיזי קוסמי התקשרותי וכולי.. (אגב סטטיסטיקות מראות כי מרבית ההתעללויות נעשות על ידי אחד ההורים ולא על ידי מטפלת או גננת)

למה להתעקש על חינוך ביתי שמביא לעיתים לחינוק כלל ביתי במקום לעזור לעצמך ולילדייך?_ אני תוהה יותר למה להתעקש שאמהות בחינוך ביתי אמורות להיות _מלאת סבלנות רוך ושמחת חיים עד בלי די. לא יודעת, נראה לי שאם כל היום הייתי אכן כזו הילדים שלי היו מקבלים אמא פלאקט. מצטערת, אין חיה כזו. פתאם אני מבינה שאני לא אמורה להיות כל הזמן משהו מסויים. אני מי שאני, והילדים שלי, יחד איתי, לצידי, מתפתחים וצמחים ונעים במסע החיים האישי שלהם וכמו שאני לא מצפה מהם להיות כל הזמן שמחים, מאושרים ומרחפים בבית בחיוך ענק על הפנים ככה גם אני, אנושית להפליא: לפעמים צועקת, לפעמים מחייכת, לפעמים צוחקת מלוא הפה, לפעמים חסרת סבלנות להפליא...

אולי אפשר כבר להרפות מהאשליה או מהציפיה הבלתי סבירה שאם בחרנו בחינוך ביתי התחייבנו גם להיות אמהות מדגם בלתי קיים ולא אנושי ?

תודה ל רסיסים של אור על התזכורת!!!@}@}@}@}@}@}

אולי אפשר כבר להרפות מהאשליה או מהציפיה הבלתי סבירה שאם בחרנו בחינוך ביתי התחייבנו גם להיות אמהות מדגם בלתי קיים ולא אנושי ?

תודה ל רסיסים של אור על התזכורת!!!

הילדות שלי לא בחינוך ביתי אבל הדף בהחלט עוזר בתקופה הנוכחית. תודה