לקויי שמיעה באופן טבעי

אנונימי

_{דף מומלץ}

ליקוי שמיעה זו מגבלה מאתגרת... אז כאן בדף הזה שרה ואני ננסה קצת "לדבר על זה"...
ואפשר להצטרף!

שרה, את יודעת, לפני היות הילדות שלי, חשבתי שחרשים שרוצים שיהיו להם ילדים חרשים הם ממש מופרעים. חשבתי לעצמי שהם כל כך אגואיסטיים, ולא חושבים על טובת הילדים, ואיך בכלל אפשר לבקש שיהיה לך ילד חרש...
היום אני הרבה פחות נחרצת והרבה פחות שיפוטית. קודם כל אני מברכת ומברכת ושוב מברכת שהבנות שומעות היטב. יחד עם זאת, אני בהחלט יכולה לראות ולהבין את הרצון הזה, לגדל ילדים לפי קנה המידה שלך... לפי "הסוג" שלך... כי יש הבדל בין ההויה בעולם של שומע ושל לקוי שמיעה.

תמרול, עכשיו אני מבינה איך ידעת ש רציתי לומר לך גם שהרגשתי משהו, בין השורות, בדברים שכתבת בזמן האחרון שהראה על איזה שהוא קושי, לא משהו ברור. כמובן שלא שיערתי שזה דבר כזה. ואיזה דבר נכון זה לפתוח דף תמיכה, לקרוא לו בשמו, ולדאוג לעצמך לקבל את התמיכה שאת זקוקה לה.
עכשיו אני מבינה מהיכן הרגישות הגבוהה שלך והקריאה בין השיטין לדברים שבכלל לא כתבתי.
צריך להוסיף: לקויי שמיעה הם בעלי רגישות גבוהה לרגשות של אחרים.
ובכלל, רציתי להוסיף גם שכשבתי הקטנה הייתה תינוקת, השתמשנו (אני והיא) קצת בשפת הסימנים כדי לתקשר. יש הגורסים שמכיוון שלתינוק ופעוט, קשה לדבר, אך הוא יכול בקלות לסמן דברים, ניתן בקלות ללמדו סימנים. וזה נכון, מניסיון.
כמובן, שמכיוון שמדובר בילדים שומעים, הם מחליפים מאוחר יותר את הסימנים בדיבור. אבל זה היה כיף. יש גם אתר מיוחד וגם דף באתר: שפת סימנים לתינוקות.

ברכות על הדף החדש, תמרולה!

מזל טוב על הדף!
לפני היות הילדות שלי, חשבתי שחרשים שרוצים שיהיו להם ילדים חרשים הם ממש מופרעים. חשבתי לעצמי שהם כל כך אגואיסטיים, ולא חושבים על טובת הילדים, ואיך בכלל אפשר לבקש שיהיה לך ילד חרש...
מזכיר לי כשגרנו בבני ברק היתה לנו שכנה שהיתה מורה לחרשים בבית הספר ניב. היא היתה מורה כל כך מסורה ומוצלחת שהתלמידים החרשים אחלו לה שיהיו לה ילדים חרשים. הם אמרו לה שילדים חרשים יהיו כל כך מאושרים אצלה. הם לא שמו לב שעצם האיחול זה כמו קללה שיווצרו ילדים בעלי מום. אני הבנתי שהם חשבו במושגים ש'ילדים חרשים' שבמילא חרשים שיהיו אצלה. איזה תמימות

בכל אופן, היא עברה דירה מבני ברק לרמת אביב כי לא הרגישה בנוח שם. הלבוש החילוני שלה בלט בנוף והיא מצאה את עצמה בודדה. מאד ארצה לברר מי זאת ולבקר אותה.

לגבי , כל ילד ברוך הבא, אבל מעדיפה ילדים שומעים כי אני רוצה לתת להם גוף מושלם ולא עם פגם. יש לי חשדות שאחי ואני חרשים מנזקי חיסון שניתן לנו בתור תינוקות.

הלוואי שיצטרפו עוד חרשים ל-באופן טבעי. כפי שאני מכירה את החרשים, רובם באופן לא טבעי בצורה קצונית

ושוללים כל דבר טבעי. בקהילת החרשים בארה"ב כאשר שמעו על הלידת בית שלי, או על זה שאנו לא מחסנים, הם התחילו לדבר לשון הרע ולרכל עלינו. ואבדנו כמה ידידים חרשים שהיו מזועזעים מהאורח החיים שלנו.

שרה, את חושבת שזה קשור לזה שהם חרשים, או רק מפני שזו קהילה קטנה יחסית, יש פחות סיכוי למצוא בה פתיחות לרעיונות... הממ... אחרים?

נושא מעניין שנתקלתי בו בקשר ללקויי שמיעה הוא היכולת הקיימת כיום לעשות ניתוח ולהשתיל שתל המאפשר לילדים שנולדו חירשים, לשמוע. ממה שהבנתי, יש הורים חירשים (כמדומני שזה נפוץ יותר כששני בני הזוג חירשים), שאינם מעוניינים לעשות את הניתוח בילדיהם. הם טוענים שחירשות אינה נכות וכי יש להם תרבות ייחודית, עם שפה ייחודית, ושהשתלת שתל כזה תגזול מילדם את השייכות לקהילה שלהם.
האם מישהו מכיר את העניין הזה יותר לעומק ויכול לספר לנו עוד על כך? זה נשמע לי מאוד באופן טבעי.

שרה, את חושבת שזה קשור לזה שהם חרשים, או רק מפני שזו קהילה קטנה יחסית, יש פחות סיכוי למצוא בה פתיחות לרעיונות... הממ... אחרים? חרשים לא נחשפים מספיק לעוד רעיונות אלא למה שהמערכת מאכילה אותם. בגלל זה הסגירות שלהם.

סיכונים שבשתל הקוכליארי
603]דלקת קרום המוח implant[/po].html
פגיעה בעצבי הפנים
גם אם זה סיכון קטן, אני מעדיפה לא להסתכן. היו חרשים שנפגעו מהניתוח. היה מישהו שנשאר לו חור בגולגולת שממנו יוצא כל הזמן נוזל סיכה של המוח.

שרה,
גם אצלנו אני ואחי לקויי שמיעה וכל המשפחה מסביב שומעת. עשיתי בדיקה גנטית והתברר לי שיש אצלי סיבה תורשתית רצסיבית, גן שנקרא קונקסין 26, שיש שתי מוטציות בו שהן הגורם השכיח ביותר ללקוי שמיעה אצל אשכנזים. התברר שיש לי את שתי המוטציות. כלומר, להורים שלי היה סיכוי של 25% לילד לקוי שמיעה, ויצא להם 100%... ועכשיו ברור שהבנות נשאיות של הגן, לפחות מהצד שלי...

טרה,
לגבי הנושא של השתל: יש הרבה ויכוחים בחברת החרשים על הנושא הזה. הראו כאן בארץ לאחרונה סרט בטלויזיה על שתי משפחות, אחת שומעת ואחת חרשת. בשתיהן היו ילדים חרשים והתעוררה השאלה האם לעשות שתל לילדים. המשפחה השומעת היתה מאד חד משמעית בעד שתל, המשפחה החרשת לא רצתה שהילד יעשה שתל, כי זה ינתק אותו מהמשפחה. בסוף באמת החרש בן למשפחה השומעת עשה שתל והשני לא.
יש עכשיו תחום כמעט אנתרופולוגי שמתיחס לתרבות החרשים כתרבות ההולכת ונעלמת עם התפתחות השתל הקוכליארי... ויש כאלה שמעוניינים לשמור על התרבות הזאת.
אין לי בקיאות רבה בתחום הזה.

לגבי תרבות החרשים, ושפת הסימנים, יש נושאים מאד מעניינים בשפת הסימנים. יש ספר של אוליבר זאקס (זה שכתב את התעוררות, ואת "האיש שחשב שאשתו היא כובע", נוירולוג), הספר נקרא seeing voices. בספר הוא מתאר את ההתפתחות של שפת הסימנים בצרפת, אנגליה וארה"ב, התהליכים בארצות אלה היו שונים מאד. מאד תלויי תרבות ותלויים באמונות ותפיסות לגבי השפעת החרשות על היכולות התפיסתיות, שכליות ותקשורתיות של החרש. הוא מספר, בין היתר, על אי בשם martha's vineyard, בארה"ב, שכיום מהווה אי נופש לעשירי ארה"ב, אך בזמנו היה אי עם 25% של חרשים, דבר שהוביל לכך שכל תושבי האי הכירו היטב את שפת הסימנים, ובכך היו שם ראש עיר חרש, חרשים היו מעורבים באופן מלא בקהילה, לא היה כל מחסום שפתי עבורם, הישיבות התנהלו בשפת הסימנים באופן שוטף וחופשי.

דבר מעניין שהוא מתאר הוא ההמשגה של השפה באמצעות תנועה. שכן, המילה הכתובה או המילה המדוברת מסמלת משמעות באמצעות קול, או אותיות, אך המילה המסומנת מסמלת משמעות באמצעות תנועה במרחב.
למשל, כסא:
בשפה מדוברת אומרים: כסא.
בקריאה קוראים: כסא
ואלה מסמלים את המשמעות של כסא.
בשפת הסימנים יש תנועה שלמה במרחב. התנועה הזו מסמלת את המשמעות של הכסא.
כל השפה עשויה מתנועות במרחב שמסמלות משמעויות.
מעניין מה ההשלכה של זה על החשיבה, הדמיון, התנועה במרחב, האסוציאציות שיש.
מדובר בזה עבור אנשים שזו שפת האם שלהם, השפה הראשונה שלהם, שבה המשמעות מתחברת ישירות לתנועה. בתור משמעות ראשונית.
נושא מעניין נוסף הוא מוזיקה וחרשים. ארחיב על זה בפעם אחרת. יש מוזיקאים חרשים!

שמעתי מאיזה מקום שעם תזונה נכונה, זה יכול אפילו לתקן את הגן הפגום, שאם הנשאי יאכל תזונה מתאימה, זה יגרום לגנים התקינים לקחת ביטוי ולדכא את הגנים הפגומים, ואז הדור הבא יהיו משוחררים מנוכחות הגן הפגום.

תמרול ה, שמעתי לפני הרבה שנים על אשה שכותבת שירה בשפת הסמנים (כלומר- אני מניחה שהיא כותבת אותה באותיות?). מעניין אותי איך שירה כזאת נראית... כלומר- מנחשת שאין בה חריזה, אבל יש, נאמר, איזשהי "זרימה" של תנועות, או משהו בסגנון...
מוכר לך?

שני שני,
לא ידוע לי על זה, אנסה לברר כי זה מעניין, אבל יש לי משהו מעניין לספר בקשר לזה...
זה קשור לפגישה השניה שלי עם הבעל שלי, כשרק התחלנו.
הוא מאד מאד אחר לפגישה, זה היה בשבת בירושלים, הוא היה צריך להגיע מרחובות.
ההסבר שלו היה מאד מוזר בעיני:
הייתי צריך לעזור לחברים שלי שעשו שירה בציבור בשפת סימנים, לסדר את הרמקולים של המוזיקה....
לא שמעתי לפני כן בחיים שלי על דבר כזה. נשמע לי מה זה משונה.
אחר כך הוא הביא חברה שלו לשיר לי בשפת סימנים ליום ההולדת שלי. זה אחד הדברים הכי הכי מרגשים שראיתי / שמעתי. זה היה השיר "לתת" עם רקע של שירת בועז שרעבי, והבחורה הזאת שרה את זה בשפת סימנים ביחד עם המוזיקה. קשה לתאר כמה זה היה מרגש ומדהים.
מאז היו פרוייקטים מדהימים ביותר של שירה ומוזיקה לחרשים. אחד מהם נקרא "שירת האדם", זה פרוייקט של ארגון של לקויי שמיעה ביחד עם אפי לנדאו, עיתונאי, שהרימו ארוע שכבר חוזר על עצמו פעם בשנה, כבר ארבע שנים, נדמה לי.
אנשים שרים, אנשים מסמנים, אנשים קוראים את המילים ממסך, זמרים משתתפים, חרשים עולים לזייף בקול רם לפני כולם, יש כאן חופש מדהים לביטוי. חרשים עם פיגור מסמלים שירים וכולם איתם. שומעים וחרשים ביחד.
יש הופעות, יש אנשים שאומרים דברים. מדובר על שירת הלב, שחוצה את מגבלות הגוף. יש משהו מאד מאד רוחני במפגש הזה.

אני הרבה מאד מתחבטת במקום הזה של איפה הנפש כלואה בתוך המגבלה של השמיעה, ואיפה יש לה חופש בגלל השמיעה, דווקא בשנים האחרונות מרגישה יותר ויותר בעוצמה את הכוח הקשה של מגבלת השמיעה.

חשוב לי כאן להגיב לטרה, אמרת שזה נראה לך מאד באופן טבעי התרבות של החרשים. אני מרגישה שדווקא ליקוי בשמיעה הוא ליקוי שדורש הרבה עזרה טכנית. למשל אני, כאשר יש חושך, ורעש. אני חרשת לחלוטין לכל מה שקורה. אין לי מושג מה אומרים. אני בחושך ורעש ובאי וודאות מוחלטת. מרגישה כמו מפגרת, חסרת אונים, חסרת יכולת. ברגע שמדליקים את האור כבר נוצרת לי אפשרות טובה לדעת יותר מה בכלל קורה. כשיש לי מכשיר שמיעה, ויש שקט יחסי, יכולה לשמוע מה קורה. והנה, בעזרת בטריה חדשה במכשיר השמיעה אני הופכת ממפגרת לאדם מן היישוב...
קשה להמחיש עד כמה קצת ציוד וקצת פירוטכניקה הופכים אותי מצל ועלה נידף לאדם בעל יכולת ביטוי.

אז אני מרגישה לפעמים כמו בשיר: "יש לה רגל מתברגת וראשה על ציר, ובלילה את ידה תולה היא על הקיר" כי אני באמת חשה מאד תלויה בטכנולוגיה, ובלעדיה אני מרגישה לפעמים כמעט חסרת קיום לעצמי בתחומים רבים. אז זה לא כל כך "באופן טבעי" מהבחינה הזאת...

חשבתי שבדף הזה מדברים על דפים כמו אלימות מילולית באתר נגד הימין.

<סתם. לא באמת חשבתי את זה>

אני מסתדרת גם ללא המכשירי שמיעה. יש הרבה חרשים שהם חרשים לחלוטין. מפתחים את החושים האחרים, ראיה, מישוש, אינטואיציה. פעם טיילתי ברחוב בכביש במקום במדרכה מה שמקובל בבני ברק בשבת (בשבת לא נוסעים כלי רכב) המכשירים שלי היו מכובים כי הבטריה נגמרה. ואז הרגשתי\ראיתי (כאילו שהיתה לי עין שלישית מאחורי) מעין צללית מאחורי משהו גדול וכבד שהלחץ הלך וגבר סכנה!. ואז קפצתי הצידה במהירות. אמבולנס מהבהב עבר על פני במהירות מטורפת במרחק שערה ממני!

אני מאמינה שיש לי קצת יותר קשב לתחושות מסוגים מסוימים מרוב האנשים השומעים שאני מכירה. אני יכולה לזהות בטלפון את מצב הרוח של הבנאדם כמעט בלי להבין מה הוא אומר... רואה ומבחינה בהרבה דברים בין השיטים. קולטת הלך-רוח, קולטת מצב רוח של אנשים, קולטת אטמוספירה ארגונית, קולטת יחסים בין אנשים. אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות זה לשבת בבית קפה ולבהות באנשים (מתי זה קרה בפעם האחרונה? כבר שכחתי מה זה לשבת בשקט בבית קפה...)
החלקים בהם קשה לי יותר זה שיש לי קצב איטי מאולץ מעט בלהבין מה אומרים, לוקח לי זמן לפענח את הדיבור, ואז עד שאני עונה עובר זמן, ועד שאני מבינה מה קורה עובר זמן, ואני במין דמדומים כאלה, מין ערפל של אי בהירות. לפעמים אני אפילו לא מודעת לזה שאני לא בעניינים עד שאני "מתעוררת" לזה שקורה משהו סביבי ואני לא ממש הייתי שם...
זה מחייב מצד שני הקשבה מאד מרוכזת, מאד מאומצת, ויש לה איכויות משלה, במהלך שיחה של שני אנשים. זו הקשבה שמאפשרת לדעתי להגיע לעומקים.

רוצה לומר משהו על תחושת חוסר הערך האישי הקשורה אצלי לשמיעה.
ברמה מאד מאד עמוקה, היותי לקוית שמיעה הופך אותי לתת-אדם. זו התחושה שמלווה אותי מאז ומתמיד. אני מאמינה שלכל אחד יש רגשות בסיסיים כאלה שתוקפים אותו מסיבות שונות. אצלי זה השמיעה. למרות ההישגים, ואי הויתור, והשתתפות המלאה בכל היבטי החיים, והרגשה שאני לא טיפשה, ויכולה לפעמים להיות נחמדה, ויש לי ענין בדברים, ועוד ועוד, בכל זאת מלווה את הכל, כחוט השני, התחושה שאני אדם פסול מבסיסו... לא כשיר. יש את ה"הם" ויש את ה"אני", או ה"אנחנו".
חשוב לי לומר שיש עוד המון תחושות אחרות כלפי האנשים, עצמי והעולם. זה רגש שעולה מדי פעם, מתוך המעמקים. ואין לי ספק שיש אמונות כאן, הקשורות ברגש הזה, שמשפיעות מאד על איך שאני חיה, מה שאני מאמינה שאני יכולה לעשות ולהשיג, ולהיות. פשוט להיות.

מה שכתבתי בקשר לבאופן טבעי לא היה מספיק ברור.
התכוונתי, שהראייה הזאת של כל מה ששונה ממני כמשהו שדורש תיקון, מתערערת כשחרשים אינם מעוניינים להפוך לשומעים. אנחנו (בני האדם במערב?) רואים כל מני מצבים כנכות שדורשת תיקון או לפחות את הרחמים שלנו, אולי ללא הצדקה. כי כך חינכו אותנו. אולי זאת הסיבה, תמרול ה, שאת מרגישה תחושה שאת אדם פסול מבסיסו - כי זה מה שהסביבה משדרת לך. קרוב לוודאי שאם היית גדלה במרת'ס ויניארד, לא היית מרגישה כך.

זה מתחבר לי למה שיונת כתבה בדף הנסיך הקטן רוצה להיות עם עצמו. הניסיון לגרום למישהו להיות "נורמלי", בעוד שייתכן שלאותו אדם טוב כמו שהוא. לזה התכוונתי באופן טבעי. ללמוד להסתכל על אנשים כמו שהם, ולא על מה שאין להם.

(מקווה שהצלחתי להסביר)

טרה, תודה על ההסבר.
זה מאד מעניין, מה שכתבת.

זה באיזה שהוא מקום מתקשר אצלי למחשבה של עד כמה אדם מודע למצב של עצמו...
נדמה לי שלפעמים חרשים ששפתם העיקרית היא שפת סימנים, לא תמיד מודעים לסוג של המציאות שהם לא נחשפים אליו. לא בדיוק ברור להם המימד הזה, (כמעט כתבתי המימד החסר, אבל אולי הוא לא חסר עבורם, לתפיסתם ובתחושתם, ברוח הדברים שכתבת)... והשאלה היא עד כמה הבחירה שלהם היא בחירה חופשית באמת, או שזה מה שהם מכירים, ועד כמה זה מתוך פחד להיחשף לדברים קשים יותר, פחות מגוננים. עד כמה הם בבירור בוחרים לוותר על המשהו האחר הזה שם שמעבר לפינה.

בכל זאת אני מרגישה שהטכנולוגיה כאן מאד משמעותית (אגב גם בmartha's vineyard היתה לטכנולוגיה השפעה מכרעת: לחרשים לא היתה בעיה של תקשורת!). האפשרות להיות בתמונה ולדעת מה קורה מאד מאד תלוית טכנולוגיה. איזה הבדל עצום זה לחכות לרופא (במחלקה האודיולוגית בתל השומר זה היה כך עד לאחרונה!!) בידיעה שקוראים בשמות ואני כמובן לא אשמע, מול מספרים אלקטרוניים, תור ברור. ובהתאם לכך, תחושת "שליטה", או בטחון, או מידה מסוימת של התמצאות. זה לא רק מה שהחברה משדרת. זו החויה המצטברת של אלפי הרגעים שהרגשתי כמו מפגרת שלא מבינה מה קורה, שעונה לא לענין, שלא מבינה מה רוצים ממנה, שמרגישה בבועה וכל מה שקורה זה שם בחוץ.
בנוסף לזה יש כמובן גם את מה שהחברה משדרת. עוד לא ברור לי מה בדיוק החברה משדרת. אני מרגישה שאני צריכה לעבוד על זה. להבחין את זה. אני די סובייקטיבית..
אני מרגישה במאבק פנימי אדיר בשאלות האלה של הערך שלי והמהות שלי כאדם לקוי שמיעה. ומבחוץ, כשאני מסתכלת על זה, לפעמים לא ברורה לי כל המהומה הפנימית הזאת. הרי אני אדם. ושוב, בפנים..

תמרול ה,
רציתי להגיד שאני קוראת את הדף הזה בעניין רב. מאוד מעניין ונוגע ללב לקרוא.
אני עצמי שומעת, אבל חיה עם מישהו ששמיעתו לקויה במידה מסוימת (לא במידה חמורה).
אני כל כך מבינה מה את אומרת על החויה המצטברת של אלפי הרגעים שהרגשתי כמו מפגרת שלא מבינה מה קורה, שעונה לא לענין, שלא מבינה מה רוצים ממנה, שמרגישה בבועה וכל מה שקורה זה שם בחוץ.

שאלתי אותו בעבר למה הוא לא רוצה להיעזר במכשיר שמיעה, והוא לא נתן תשובה ממש ברורה.
נורא חבל לי שזה ככה. למה צריך להיות הבדל בין מכשיר שמיעה למשקפיים למשל? הרי שניהם מכשירים שנועדו
לחזק חוש פגוע?

<והדף הזה גם גורם לי להזכיר לעצמי להגביר את הסבלנות שלי למגבלה שלו. לפעמים אני חוטאת בקוצר רוח, וצריכה להימנע מזה. חייבת בעצם. >

קרוב לוודאי שאם היית גדלה במרת'ס ויניארד, לא היית מרגישה כך.
סליחה על הבורות. אפשר לדעת מה זה?

לפלונית לצורך הענין,
תודה,
גם אני קצרת רוח לפעמים כלפי בעלי, שלא שומע טוב. זה אנושי לגמרי.
לגבי המוכנות להרכיב מכשיר שמיעה: הרבה אנשים מאד מתביישים לעשות זאת.
יש אגב ארגון מקסים ללקויי שמיעה שנקרא "בקול", ויש שם אפשרות לדבר ולהתייעץ עם עובד/ת סוציאלית על הנושא הזה בדיוק, וגם יש אנשים נחמדים וחביבים לקויי שמיעה, שמהווים קבוצת תמיכה מעולה לנושא. אם יעניין אותך לשמוע על זה אצרף כאן קישורים. האם יש לו קשר עם לקויי שמיעה, דרך אגב?

אנהאטה,
כתבתי למעלה ב- 3.11 משהו שמתיחס למקום הזה.
זה אי שהיו בו הרבה חרשים.

תמרול ה.
תודה על התגובות, מחקתי את הדיאלוג האחרון בינינו. @}

שלום ברצוני להגיב
אני נשוי לאישה חרשת ואני מרגיש שאני עדין לא מבין את הצרכים שלה
לגבי הדברים שהיא רוצה לכן אני מעדיף להלחם ולא לבטל את הדברים כי היא עדין לא מוכנה
להשקיב מה אני רוצה שזה מתנגש בכל מני דברים מה אני צריך לעשות .

תמרול ה, הדף הזה גרם לי לרצות לפגוש אותך.

לפלוני אלמוני,

אני נשוי לאישה חרשת ואני מרגיש שאני עדין לא מבין את הצרכים שלה.
האם אתם מצליחים לתקשר אחד עם השני? (האם היא מדברת בשפת סימנים וגם אתה, או שהיא קוראת שפתיים ומדברת ואתה מבין את הדיבור שלה?)
עד כמה קשה לכם להבין אחד את דברי השני?
אשמח אם תוכל להרחיב יותר במה אתה מעדיף להלחם כי לא הבנתי למה התכוונת.

אני חושבת שזה דף מאוד חשוב ומקווה שיאפשר הבנה גוברת של שומעים לחוויית הלא-שומעים או לקויי השמיעה.

אולי אפשר עוד הרבה פרטים על חיי היום-יום ומעקשיהם, ומה בדיוק קשה ואיפה ולמה בדיוק דרושה תשומת לב רבה יותר של שומעים?

אנו הלקויי שמיעה חיים ומסתדרים כמו בני אדם רגילים, אבל בלי לשמוע. כאשר אנו מדברים עם אנשים, לא לכל אחד יש סבלנות להתאמץ קצת כדי להבין את הדיבור המשונה שלנו, אז במקרה הזה אפשר להוציא דף ועט ולכתוב.
פעם נכנסתי לחנות שהיה בה צילומים בחניון ולא ידעתי מה זאת החנות הזאת, אז שאלתי את האדם שבדלפק מה זה המקום הזה. הוא לא הבין. אחרי ששאלתי כמה פעמים ולא הבין, וראיתי שממש אין לו סבלנות לנסות להבין מה ששאלתי. ביקשתי ממנו דף ועט. לבנאדם לא היה דרך להתחמק. כתבתי באותיות גדולות: מה זה החנות הזאת? ואז הוא אומר אהההה אהה כאן זה המשרד של החניון! ואמרתי לו: 'שאלה פשוטה, תשובה פשוטה! בייי

ומה שהכי מעצבן זה שלפעמים קורה שאם לא הבנתי מה אמרו אז אני שואלת 'מה'? והבנאדם לא מבין ושואל אותי: מה?? ואז אני צריכה להגיד שוב: 'מה'? דו שיח חרשים אמיתי, שאני שואלת מה והוא שואל כתגובה 'מה'?? הלוך וחזור
הוא ככה זע באי נוחיות, כאילו שהוא רוצה לברוח, אין לו סבלנות לנסות להבין שבסך הכל שאלתי 'מה'

אנו הלקויי שמיעה חיים ומסתדרים כמו בני אדם רגילים, אבל בלי לשמוע

בת-הדודה האהובה מאד שלי כבדת שמיעה.
נדמה לי שחוץ מ"בלי לשמוע" ו"הדיבור המשונה", יש עוד משהו... נדמה לי שחלק מהקודים החברתיים לא מובנים לה מאליהם- כיוון שהיא לא עדה להם כלהזמן באופן טבעי... (כלומר- כל דבר צריכים לבחור ללמד אותה, או שהיא צריכה לבחור ללמוד... אם כי אני מניחה שזה מאד שונה במשפחה שבה כולם מדברים בשפת-הסמנים כל הזמן.... )

אני מסכימה לדברי שני שני לגבי הקודים החברתיים וכל זה...
אנחנו מפסידים הרבה מאד מידע על מה שקורה מסביב, מידע שכולם יודעים ושברור לכולם שכולם יודעים, וזה כבר חבוי בתוך השפה, התרבות, המנהגים. דברים שאומרים ברדיו, תוכניות בטלויזיה בעברית ללא כיתוביות, וכל ההתיחסות התרבותית אליהם (למשל, לובה, מתוך ארץ נהדרת, עדיין לא ידוע לי מי היא ומה היא ורק קולטת בעקיפין דרך החיקויים). המידע על מה שקורה "בארץ ובעולם" מגיע מהמדיה הכתובה בלבד, עיתון, אינטרנט, וללא כל ההתיחסויות וההדהודים של זה ברדיו ובתוכניות האקטואליה בטלויזיה, שחסומות בפנינו במידה רבה.
עד כאן זה רק לגבי הדברים היותר משותפים לאנשים, אנחנו גם לא חלק ממדורת השבט בכל הנוגע לסדרות טלויזיה כמו הטלנובלות הישראליות. לפחות את שבתות וחגים מתרגמים לכיתוביות וזה ממש מחייה נפשות, זה ממש "ככה", זו התחושה שאני מקבלת מזה, לפחות. מתה על התוכנית הזאת.
פה ושם מתחילים יותר לשכתב תוכניות וזה בשל לחץ של ארגוני חרשים ולקויי שמיעה ובאמצעים חוקיים.
את ההלויה של רבין לא הבנו בכלל, מה אמרו, מי אמר, מתי.
יום השואה ויום הזכרון, לא מבינים הרבה מאד מתוכניות המלל.
כך שאנחנו מפספסים הרבה מההווי של להיות ישראלי, יש קצת בועה. מין תחושה של להיות קצת על קו התפר, להיות נוכחת, אך לא במלואי, לחויה הישראלית.

בהקשר החברתי, אני מרגישה הרבה פעמים שאני לא בעניינים, מפספסת, ומרגישה מגושמת, והתחושה הסובייקטיבית של להיות בחוץ מקרינה, והופכת להיות מציאותית.
אני מאד מאד מאמינה בכוח הנפש לגבור על המגבלות האלה. ביכולת לחוש חופשיה גם לנוכח מצבים מאד מביכים. אך בפועל עדיין זה מאד משפיע. כל המצבים המביכים על גבול ההשפלה של אי הבנה, תחושה של "מטומטמת בפועל" באותן נסיבות, וכדומה.

כאשר אני נפגשת עם קבוצה של לקויי שמיעה, יש חופש עצום. הדיבור ברור, הקצב די דומה לכולנו, מעט יותר איטי. צריכה לחקור את זה...

עוד משהו שאמרה שני שני מאד מצלצל נכון בעיני.
חרשים במשפחה שכולם מסמנים, יכולים לראות כל הזמן את התקשורת ולהיות נוכחים במרחב תקשורתי. לקויי שמיעה אוראליים (שמדברים וקוראים שפתיים אך לא מסמנים) יכולים להבין את המדובר רק כאשר מדברים עם הפנים אליהם. וכך מתפספס המון מידע על האינטראקציות, למשל במשפחה שומעת. זה מוביל לדעתי גם לאגוצנטריות מסוימת שנובעת מכך שהמידע הוא די סלקטיבי, מגיע באופן מכוון ללקוי השמיעה, והוא אינו עד ובכך גם אינו עד למה שעוד קורה בבית מלבדו, וחוסר המודעות הזה עשוי להביא לאגוצנטריות מסוימת. לאו דווקא מתוך אי אכפתיות לאחרים, אלא יותר מתוך אי מודעות לקיומם של נושאים שמטרידים אותם וכדומה. אי ידיעה שהיה ויכוח עכשיו בבית, אי ידיעה שדואגים למישהו וכן הלאה.

שהמידע הוא די סלקטיבי, מגיע באופן מכוון ללקוי השמיעה, והוא אינו עד ובכך גם אינו עד למה שעוד קורה בבית מלבדו, וחוסר המודעות הזה עשוי להביא לאגוצנטריות מסוימת. לאו דווקא מתוך אי אכפתיות לאחרים, אלא יותר מתוך אי מודעות לקיומם של נושאים שמטרידים אותם וכדומה. אי ידיעה שהיה ויכוח עכשיו בבית, אי ידיעה שדואגים למישהו וכן הלאה.
מזכיר לי שהתארחנו פעם אצל משפחה. שמתי לב שהם שקטים במיוחד ורציניים יותר מדי. כאשר שאלתי מה קרה, התגובה היתה המנעות ממבט ישיר מבט למטה ואמירה סתמית: שום דבר לא קרה. ואז אמרתי לבחורה שם שהיא חברה שלי, תשמעי, יש לי תחושה מוזרה של עין הסערה, של שקט של אחרי הסערה ולפני הסערה. והיא סוגרת את הפה שלה בנוקשות ומסתכלת באוויר.
אחרי הסעודה כאשר כולם הלכו החברה שלי אומרת: איך ידעת שהיה וויכוח גדול, את ממש נביאה!!! בסוף היא הודתה שהיה וויכוח בין אחת הבחורות שם שהיא לא מסתדרת עם בני הבית, ורק לפנינו האורחים הם התאפקו כל הזמן שלא לריב לפנינו. ואני קלטתי.
אנו החרשים לפעמים כן קולטים.
לעומת זאת קורה לפעמים שרואים קבוצה גדולה של חברים שצוחקים ואני שואלת מה מצחיק, והתשובה המעצבנת כרגיל היא: סתאאאם שום דבר. ובאמת זה שום דבר, כי לפעמים יש איזה שטויות שמצחיקות באותו הרגע, אבל אם יסבירו זה כבר לא יהיה מצחיק כי עבר זמנו. המעצבן הוא שרואים שקורים דברים, ואני לא מצליחה להיות בעניינים ותלויה בטוב ליבו של מישהו שיואיל להסביר מה קורה. וכמה סבלנות כבר יכולה להיות לבנאדם להסביר ולתרגם כל דבר שנאמר מסביב?

אוי שרה, הזכרת לי משהו שסיפרה לי מישהי לאחרונה, שהיתה אצל משפחתה השומעת בשבת, והתברר שנולדו תאומים במשפחה, כולם שמחו נורא, ודיברו על זה כל הזמן. לה זה נודע רק למחרת. היא היתה שם בלב השמחה ולא היה לה מושג מה קרה. כשזה התברר לה היא ממש חטפה קריזה מזה ושטפה את כולם טוב טוב...

בגלל זה אני פיתחתי הרגל כל הזמן לשאול מה קורה ולמה כולם מחייכים ולפתח ראדר של רנטגן. אם לא שואלים לא טורחים לספר לך מה קורה מסביב. לפעמים צריכים לפתוח את הפה ולשאול כדי להיות בעניינים!

כאן את נוגעת בנושא לא פשוט עבורי בכלל. עד כמה אני יכולה לשאול ולנדנד בלי להפוך לטרחנית ונודניקית... ועד כמה יסבלו סביבי התנהגות כזאת... והצורך להיות תלויה באחרים, ברצון הטוב שלהם, הצורך להביא את הדברים שוב ושוב ושוב למודעות של האנשים, תוך שזה קשה לי מאד לעשות זאת. מאד מאד קשה לי לבקש התחשבות. זה ממש עולה לי בדמים. מרגישה שנדרש לי כאן אימון בהכנעה, בענווה.

אני תוהה אם אנשים קוראים את הדף הזה... האם הוא רלוונטי למי שלא ב"ברנז'ה"?

אפשר לכתוב כאן משהו מעצבן? יש לנו קרובי משפחה שיש להם ילד בן 3 שהוא חירש. השנה הוא הולך - סוף סוף - לגן מיוחד ושם הוא למד את שפת הסימנים. הוא לא מדבר בכלל. אבל ההורים מצידם לא טרחו ללמוד את שפת הסימנים. "אני מכירה רק כמה צבעים בשפת הסימנים" אמרה לי האמא. "עכשיו שהוא מתקשר, בשלב הבא הוא ידבר".
זה ממש מרגיז. כבר 3 שנים שלא מתקשרים עם הילד הזה, ועכשיו כשיש אפשרות, הם לא טורחים גם את זה לעשות. הם מחכים שהילד ילמד לדבר!!!

אני תוהה אם אנשים קוראים את הדף הזה... האם הוא רלוונטי למי שלא ב"ברנז'ה"?

קוראת

ותודה על כל התזכורות - יש לי סטודנטית חרשת והדף עוזר לי מאד להזכיר לעצמי לא לדבר עם הגב לכתה.
תמרול ה, תודה על הדף.

אני תוהה אם אנשים קוראים את הדף הזה
כן.

כבר 3 שנים שלא מתקשרים עם הילד הזה, אוף, עצוב מאוד מה שכתבת כאן יוחנני ת
השנים הראשונות לחיים כל כך קריטיות לשפה!! אם זו שפת סימנים ואם זו שפה מדוברת.
יש מושג מוכר בבלשנות, שנקרא "התקופה הקריטית". זה טווח הזמן שבו מתעצבים תפקודים שונים. אחרי גיל מסוים,
כבר אי אפשר לרכוש את השפה ברמה של שפת אם. ילד שלא מגיע אליו קלט לשוני בשנים הקריטיות האלה
מפסיד הרבה! ככל שעובר הזמן פוחתת היכולת שלו לרכוש שפה.
זאת הסיבה, אגב, שחרשים שהוריהם חרשים ולמדו מהוריהם את שפת הסימנים כשפת אם שולטים בה (בשפת הסימנים) ברמה הרבה יותר גבוהה ומושלמת מחרשים שלמדו שפת סימנים רק בגיל מאוחר יותר, למשל כשהתחילו ללכת לבית הספר.
זאת גם הסיבה שילדים צעירים יכולים לקלוט שפה שניה בצורה מושלמת, כולל המבטא, ומבוגרים לא.

יעל, זה עושה אותי עוד יותר עצובה. בני המשפחה באמת לא חושבים שהם עושים נזק. כולם רק אומרים, אוי זה נורא. מה נורא? מה? לכו תתקשרו עם הבן שלכם!!!

יוחנני ת, אם את רוצה, אני יכולה להפנות אותך לחומר בנושא. עוד לא לגמרי מאוחר!
איך הם תקשרו/דיברו איתו עד היום?

אני תוהה אם אנשים קוראים את הדף הזה קוראים, בטח! . ואותי הדף מעניין גם מסיבות אישיות.

אני תוהה אם אנשים קוראים את הדף הזה

I'm here too!!!

גמני קוראת. מעולם לא חשבתי על נושאים אלה ככה.

גמני קוראת. מעולם לא חשבתי על נושאים אלה ככה.
גמני.

נורא משמח אותי שקוראים.
ליוחננית, אני מרגישה שההורים עוברים משהו מאד קשה עם זה שיש להם ילד חרש. כל כך קשה עד שהם לא מצליחים להתגייס למענו. האם יש להם קשר עם הורים אחרים לילדים חרשים? זה שהם אומרים כל הזמן שזה נורא, זה על גבול הקורבנות, כך זה נשמע לי. תגובה נפוצה אחרת היא להיות הורים נפלאים, משקיעים, ונהדרים לילדים המסכנים ומוכי הגורל שלהם... ואלה כאמור תגובות מאד אנושיות למצב קשה. רק שחשוב שהילד לא יצא מזה בלי תקשורת.
המקרה של הלן קלר גורם לי לחשוב שאפשר לפצות על היעדר תקשורת. אני בטוחה שהילד מבין משמעוית של דברים שקורים סביבו, יש לו דרכים משלו לארגן את המידע, הסביבה שלו אינה סביבת זאבים ביער. אני בטוחה גם שיש להם דרכים לתקשר איתו, לא הכי טובות אולי, אבל ישנן.
ברור שהוא מפסיד המון המון מידע ותובנות. למה עושים משהו עכשיו, איך זה קרה, מה זה, איך קוראים לזה, למה האוטו עומד. היכולת שלו לחשוב באופן סימבולי תיפגע בודאי.

מה שכתבה כאן יעל מאד נכון, התקשורת חשובה כל כך, גם לרכישת שפה, ולא חשוב אם זו שפת סימנים או שפה אורלית. יש המון יתרונות לשפת סימנים בגיל צעיר. אחי, שהוא חרש לגמרי, גדל בתקופה שאסרו. ממש אסרו ללמוד שפת סימנים. ההורים שלי היו פתוחים לענין והיו מוכנים לעשות הכל. ממש אסרו עליהם. אמרו להם שאם הוא יסמן, לא ילמד לדבר ויהיה מנותק מהעולם.
התוצאה במקרה שלנו (והתוצאה שונה בכל ילד וילד, כי אני מכירה חרשים שעברו חינוך דומה והתוצאה שונה במשהו עבורם), היתה שהוא, למרות גאוניותו הרבה (גמר את הטכניון בהצטיינות יתירה, בשלוש וחצי שנים), התקשה מאד בקריאת שפתיים ומדבר מאד לא ברור, והתקשורת שלו עם אחרים מאד מאד קשה, ולא היתה לו תקשורת חלופית נוחה. הוא מבודד מאד חברתית, ואיני יודעת עד כמה הוא מאושר. יש קבוצה כזאת, של חרשים משכילים, מבתים מאד משקיעים, שאסרו עליהם ללמוד שפת סימנים, הם היו בכתות רגילות כל החיים שלהם, והם ציפורים מוזרות קצת, הם אחרים. חשוכי תקשורת. כל לקויי השמיעה סובלים מחשך תקשורתי מסוים, לדעתי, וזה יוצר איזה בועתיות כזאת, כאילו נמצאים בתוך בועה מסוימת, אבל ככל שיש יותר תקשורת זה פוחת.

בהמשך למה שאורה שאלה: מה צריכים לקויי שמיעה כדי להיות בעינינים:
קודם כל, יש צרכים שונים לרמות שונות של לקוי שמיעה, אז הכי הכי טוב זה פשוט לשאול את הבנאדם מה הוא צריך כדי להבין מה קורה.
יש כמה דברים שעוזרים:
אור: לקוי השמיעה נעזר בעיניים שלו. אם יש חושך, הוא שרוי "בדממה".
לראות את מי שמדבר: מי שקורא שפתיים כחלק מהבנת הדיבור, צריך לראות את השפתיים של מי שמדבר. זקן, שפם, מפריעים מאד. דיבור מהיר מקשה. עד כמה שאפשר לדבר ברור, בקצב סביר, לא בלחש...
לא לצעוק: למרות כל הדעות, אין צורך לצעוק, בדרך כלל. הצעקות מעוותות את הצלילים ואת השפתיים, וזה מקשה על הבנת הדיבור. דיבור רגיל אך ברור, הכי טוב.
קרבה פיזית: להיות קרובים ככל האפשר למי שמדבר: יותר קל לקרוא שפתיים, לשמוע.
דחיפת מידע: לקוי השמיעה לא יודע מה אמרו במסדרון, לא יודע שאמרו בחדשות שיש פיגוע, לא יודע שמישהו חולה כבר שבוע, לא יודע שהחליפו את המורה, לא יודע שמחר יש מבחן (אמרו זאת). אז חשוב לשים לב ליידע אותו ככל האפשר בשינויים. לפעמים אפילו בכתב.
לתת ללקוי השמיעה לראות מה כתבת: אם מסכמים שיעורים באוניברסיטה למשל, ולקוי השמיעה שיושב לידך פספס משהו, הוא מאד ייעזר אם תתן לו לקרוא מה שכתבת. זה יעזור לו לחזור למסלול.
זהו בינתיים...

לחרשים יש כתובה מיוחדת. כאשר הם מתחתנים.
זה בגלל שחרש שייך לקטגוריה של "חרש, שוטה וקטן"
בגלל זה לא רציתי בשום אופן להתחתן.
חיפשנו ובדקנו בכל מני מקומות. גם עמותת צהר - הם פשפשו ופשפשו כמה בדיוק הבחור שומע... כדי לבדוק אם שייך או לא לקטגוריה הזו, ובזאת נפסלו על הסף על ידינו.
בסוף מצאנו רב מופלא שהבין את הענין לגמרי. בוודאי שמה שחשוב זה שיש תקשורת. הוא אמר. ולא חשוב אם זה במילים או בשפת סימנים.
וכך, בחודש שביעי להריוני, הגעתי לבסוף לחופה.

יש קבוצה כזאת, של חרשים משכילים, מבתים מאד משקיעים, שאסרו עליהם ללמוד שפת סימנים, הם היו בכתות רגילות כל החיים שלהם, והם ציפורים מוזרות קצת, הם אחרים. חשוכי תקשורת. כל לקויי השמיעה סובלים מחשך תקשורתי מסוים, לדעתי, וזה יוצר איזה בועתיות כזאת, כאילו נמצאים בתוך בועה מסוימת, אבל ככל שיש יותר תקשורת זה פוחת.
באתי מבית כזה, ולא הצלחתי להשתלב בין השומעים וגם לא בין החרשים. בסוף בגיל 21 הלכתי ללמוד שפת סימנים אינסטנסטיבית. התחברתי לזה, ועכשיו זה משתפר.

זה בגלל שחרש שייך לקטגוריה של "חרש, שוטה וקטן" היתה לנו כתובה רגילה. הרב אמר שזה בגלל שאנו יכולים לתקשר, ולקרוא שפתיים או לשוחח בשפת סימנים, אז אנו מבינים.
המדובר הוא על החרשים שלא מושקעים ולא מבינים כלום מהחיים שלהם. הם גם לא חייבים במצוות.

יעל, אני לא ביחסים קרובים עם אותה משפחה, כך שלעצמי הייתי שמחה לקרוא חומר בנושא, אבל אני לא יכולה לדבר איתם על זה.

תמרולה, אחרי שקראתי את מה שכתבת, יש לי תחושה שההורים בהכחשה. אני מכירה את זה מתחומים אחרים כמורה לחינוך מיוחד, ועד עכשיו לא קישרתי את זה אליהם. זה כאילו שהם אומרים, לא נלמד שפת סימנים כי עוד מעט הוא ילמד לדבר - ואז בעצם אין בעיה! ואילו אם הם ילמדו שפת סימנים, זאת הכרה בבעיה. עכשיו אני פחות כועסת עליהם כי אני יותר מבינה. אבל עדיין לא מקבלת.
האמא לא נותנת להתקרב לילד. הם היו במגרש משחקים וילדה קטנה שהם לא מכירים הביאה לו בלון. האמא לקחה ממנה את הבלון, אמרה לה תודה, ונתנה בעצמה לילד. היא מונעת קשר בינו לבין אחרים. אולי הם מתביישים?
ביקרנו אצלם לא מזמן והאבא שם אותו בעגלול בסלון ואמר, הילד עייף ורוצה לישון. הילד כמובן לא ישן, וכך היא "תקוע" בתוך עגלול כשאף אחד לא מתייחס אליו. לי זה צרם.

הם פושעים לילד! לא מספיק שהילד לקוי שמיעה, גם להיות בנתק? עליו ללמוד להשתלב עם האחרים. הנתק יכול לפגוע בילד בעתיד, להיות בודד ללא חברים.. עצוב!

_זה בגלל שחרש שייך לקטגוריה של "חרש, שוטה וקטן" היתה לנו כתובה רגילה. הרב אמר שזה בגלל שאנו יכולים לתקשר, ולקרוא שפתיים או לשוחח בשפת סימנים, אז אנו מבינים.
המדובר הוא על החרשים שלא מושקעים ולא מבינים כלום מהחיים שלהם. הם גם לא חייבים במצוות._

אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה! עכשיו הבנתי.

A VERY long time ago I took a course at Haifa University (with a lovely guy by the name of Paul something) about the intellegence of the deaf person. My memory is not very good

, but I remember that it was found that the deaf person's I.Q. can not be tested as that of a hearing person, and this is why many deaf people score low, even if their intellegence is normal.
Also, we observed the 2 schools of thought about speech. One encourages the deaf to lip read and talk, so they can blend in the society. The other encourages the deaf to sign. The conclusion of the course was that due to the different type of intellegence (more perceptive...?) it is wrong to expect the deaf to blend in without giving them their own language which they can truely master.
Those who are taught to speak are always going to be inferior to their peer mates. Signing boosts the confidence and the child feels more capable.
Sara and Tamrula, what are your thoughts on this topic?

Wouldn't it be great if as a second/third language at school (oops, the forbiden word

) sign language would be offered?!

מנטי,
אז ככה, קודם כל אני אישית לא מסמנת. אני נעזרת בעיקר בשמיעה וקריאת שפתיים, ולא מכירה את שפת הסימנים. זה לא משום סיבות אידיאולוגיות מבחינתי, אין לי עם מי לדבר בה, אני בסביבה שומעת, חברים לקויי שמיעה שמדברים, ולכן אין לי שימוש בשפה זו. אין לי ספק שאם היה אפשר לדבר עם יותר אנשים בשפת הסימנים הייתי בשמחה לומדת.

לגבי הנושא של האינטליגנציה של החרשים: לדעתי מדובר בכך שלחרשים קשה לרכוש שפה, והם גם לא לגמרי מחוברתים (socialized) לנורמות של החברה השומעת, ולכן הרבה חרשים נכשלים במבחן אינטליגנציה שמבוסס על הכרת שפה ונוהגי התנהגות מקובלים.

עבור אנשים שומעים זה אולי מדד של אינטליגנציה שיהיה אמין יחסית, עד כמה שניתן לכמת אינטליגנציה (יש לי בעיה אידיאולוגית רצינית עם מבחני אי.קיו). עבור אנשים לקויי שמיעה וחרשים, יתכן שזה מדד פחות אמין, לא בגלל שיש להם אינטליגנציה אחרת, אלא השימוש שעושים בה בא לידי ביטוי באמצעים שונים. זה לא משהו שנולדים איתו ביחד עם ליקוי השמיעה, אלא דרך להסתגל למציאות שהיא שונה משל השומע. היכולת של חרש להסתגל לא תמיד תתבטא באותם אמצעים של השומע. עד כמה שזכור לי, מבחנים שבודקים אינטליגנציה בדרכים לא מילוליות לא מפגינים את אותו פער. וכאן אנו מגיעים לשאלה של שפה וחשיבה. המשך יבוא.

אני שמעתי שהמצאת ה- SMS (הודעה כתובה בטלפון הנייד) היא הצלחה גדולה בקרב לקויי שמיעה. זה נכון?

לפני כן היו ביפרים...

לסמדר, נכון, היו ביפרים, וזה היה נורא מעצבן, כי היה צריך לטלפן או לשלוח פקס לחברה של הביפרים, וזה אומר שעוד מישהו יודע את מה שאתה רוצה להעביר באופן אישי למישהו. וגם זמן התגובה היה לא משהו, במיוחד לפקסים. אגב יש עד היום התארגנות פיקוד העורף לנושא חלוקה של ביפרים לשעת חרום, המיועדים להודיע לאנשים כאשר יש התקפת סקאדים. כי חרשים לא שומעים את האזעקות והביפר רוטט.
ליוחחננית,
הSMS זו הצלה. זה דבר גדול עבורנו. יש אפילו מסלולים מיוחדים ללקויי שמיעה בחברות הסלולרים, בהן יש הנחה מיוחדת להודעות. אבל הבעיה היא שאז זמן אויר לדיבור הוא מאד מאד יקר (אם לקויי שמיעה אז בטח לא מדברים... וזה לא נכון!). כל התקשורת הסלולרית שלי עם בעלי היא בהודעות דחופות של מי לוקח מהגן וכולי.
אגב ציוד עזר:
שנים התעוררתי מאפקטים של אורות מהבהבים ורעידות אדמה כאשר הבנות שלי בכו בלילה. החיישנים מפעילים מהבהבים ורוטטים. זה מקפיץ בצורה די מזעזעת... מהר מאד הן עבור למיטה שיכלו לרדת ממנה, כדי שיוכלו לגשת אלינו אם לא שמענו אותן. אני הייתי בחרדות משני הכיוונים:
מצד אחד, אם הן תרדנה מהמיטה בגיל צעיר מדי ותיפולנה בדרך, במקום שאין חיישן, ותבכנה, איך אני אדע מזה. ומצד שני, אם במקרה החיישן לא עובד, או שיש הפסקת חשמל, אז הן יכולות לבכות ולבכות במיטה ולא אדע מזה... אז היו לנו שתי ערכות מהבהבים ליתר ביטחון, ובכל בוקר בדקתי בפחד גדול אם היתה הפסקת חשמל בלילה... וכמובן ששמנו תאורת חרום בחדר השינה שלנו, שתעיר אותנו ברגע שיש הפסקת חשמל, ואז אשים מיד מכשיר שמיעה. ובלילות של ברקים ורעמים בכל מקרה מרכיבים מכשיר שמיעה...
לא טוב לישון עם מכשיר שמיעה יותר מדי זמן, אבל כשהן חולות או כאשר הן ישנות איתנו במיטה אני ישנה עם מכשיר שמיעה, כי הן יכולות לבכות ממש לידי ואני לא אדע מזה. לוקח להן זמן לקלוט שצריך לנגוע בנו, ולא מספיק לקרוא לנו, כאשר הן איתנו במיטה.

וואו, לא הייתי מודעת לכל הסיבוכים האלה.
צריך כזה חיישן שרוטט.

כאשר שלום נולד קנינו אזעקת בכי, שתהבהב באורות חזקים כמו פלאשים של מצלמה. אבל זה אף פעם לא הגיע לשימוש. אנו ישנים עם הילדים, וכאשר הם צריכים משהו, הם רק זזים... הגדול כבר מספיק גדול לישון במיטה משלו. אם אני בחדר אחר, כל כמה זמן אני בודקת אם התינוקת ישנה או צריכה אותי.
אין לי עצבים להתעורר מרטיטות או הבזקי אורות מול העיניים שלי!

_בלילות של ברקים ורעמים בכל מקרה מרכיבים מכשיר שמיעה...
לא טוב לישון עם מכשיר שמיעה יותר מדי זמן, אבל כשהן חולות או כאשר הן ישנות איתנו במיטה אני ישנה עם מכשיר שמיעה, כי הן יכולות לבכות ממש לידי ואני לא אדע מזה. לוקח להן זמן לקלוט שצריך לנגוע בנו, ולא מספיק לקרוא לנו, כאשר הן איתנו במיטה._ לא נראה לי רעיון טוב. כך לימדת את הילדים לקרוא לך דרך קריאה קולית, ולא לגעת בך מייד. זה בא על חשבון איכות השינה שלך, מה שמעייף. אמא עייפה לא בדיוק אמא אידיאלית. הקטנה שלי שישנה לידי, רק בת כמה חודשים, כאשר היא צריכה אותי באמצע הלילה, היא מייד מנפנפת בידיים חזק כדי לדפוק עלי, או שהיא מושכת בבגדים שלי כדי להעיר אותי. היא כבר יודעת שעם בכי אי אפשר לקרוא לי. הגדול שלי כבר מגיל דומה מושך בבגדים כאשר הוא צריך אותי.
קרה סיפור מדהים מה שמראה על חוכמתם של הילדים ושהם יודעים להסתדר במצב יופי: היתה אשה חרשת שהיו לה 2 ילדים. ילדה בת שנה וקצת, שעדיין לא למדה לדבר ותינוק שרק נולד. האם היתה בקומת הקרקע עסוקה עם הכביסה. פתאום הילדה איכשהו ירדה במדרגות והגיעה בזחילה מהירה לאמא, משכה לה בחצאית והראתה לה בפנטומימה: ב2 ידיה נדנדה תינוק דמיוני, ואז בידיה החזיקה את צווארה עשתה את עצמה כמו שהיא נחנקת החזיקה את גופה רפוי כמו שהיא תלויה באוויר, היא גלגלה עיניים וחירחרה. האמא קלטה מייד את המסר, רצה למעלה לקומה השלישית וברגע האחרון חילצה את התינוק שהיה בין הסורגים של הלול תלוי בצווארו ומפרפר ופניו היו כחולות.

יש סיפור נוסף על אשה משותקת שהתינוקת שלה שישנה במיטת תינוקות, מגיל חודש כבר ידעה להחזיק בקבוק שהאמא הכינה לה מראש ושמה במיטה שלה. כך המשותקת לא היתה צריכה לקום באמצע הלילה מה שהיה מבצע שלם, להתרומם, להגיע לכסא הגלגלים ואיכשהו להגיע עד התינוקת. בגיל שנתיים הקטנה כבר עמדה ורחצה כלים כמו גדולה.

זה דף כל כך חשוב, תמרולה ושרה.
אני מכירה את תמרולה שנים ויחסית מודעת לדברים, ובכל זאת משום מה מרגישה צורך להקשות עוד ועוד : תנו עוד מידע - מה קשה, מה לא עובד, מה השומעים לא יכולים לקלוט לגבי כבדי השמיעה, ומה יש לנו ללמוד מכם - אולי יש עוד יתרונות מפתיעים בלהיות כבד שמיעה?
פתאום אני נזכרת מה תמרולה עושה כשהיא רוצה להתרכז. ספרי אם מתאים לך.

אולי יש עוד יתרונות מפתיעים בלהיות כבד שמיעה אפשר לישון, השכנים הרעשנים לא מפריעים. הצפירות מכבי אש לא מפריע

אפרופו ליקויי שמיעה, אני פותחת דף טינטון באוזניים

גמני קוראת בעניין רב. נכון שכאן אפשר לשאול שאלות טפשיות? אז הנה שאלה טפשית:
מה התהליך של לימוד הקריאה אצל חרשים? אם הקשר בין הצליל שנאמר לאות הכתובה לא ברור מאליו, איך יוצרים את הקשר הזה?

מה התהליך של לימוד הקריאה אצל חרשים? אם הקשר בין הצליל שנאמר לאות הכתובה לא ברור מאליו, איך יוצרים את הקשר הזה?
גם אני קוראת את הדף הזה בעניין רב, ובדיוק זו השאלה שרציתי לשאול.
הייתי בקשר עם אמא כבדת שמיעה שקוראת שפתיים, וחלק גדול בקשר בינינו נעשה בכתב דרך הפקס, ומאד עיניין אותי לדעת איך מתבצע לימוד הקריאה, וההבנה של המילים הכתובות. בעיקר אם מדובר שכבדי שמיעה שבעיקר משתמשים בשפת הסימנים. איך נוצר הקשר בין המילים והצלילים לבין הסימנים. אני משערת שכאשר עושים סימן מסוים, נניח של כסא, חושבים על העצם "כסא", ולא על המילה העברית "כסא".
ואני גם הכרתי בחורה כבדת שמיעה, ממוצא אתיופי, שלמדה עברית ואנגלית, ומאד הערכתי אותה, ולא הצלחתי להבין איך היא עושה זאת.
הדף הזה מאד מעניין, ותורם רבות להבנה של נושא שרובנו יודעים עליו מעט מאד. תודה על השיתוף.

אני קוראת (עכשיו).
הדף הזה מאד מעניין, ותורם רבות להבנה של נושא שרובנו יודעים עליו מעט מאד. תודה על השיתוף.
מצטרפת.

יעל, זה עושה אותי עוד יותר עצובה. בני המשפחה באמת לא חושבים שהם עושים נזק.
כשהייתי בכיתה ה', לשכנים שלנו היתה ילדה בערך בת שלוש (אני צריכה לחשב) שלא ידעה לדבר.
הם טענו כל הזמן ש"כשהיא תלך לגן היא תלמד לדבר" אבל לא עשו כלום.
אני זוכרת שכעסתי מאוד (בכיתה ה' הייתי בת 10) ויום אחד "שטפתי" את השכן שלנו והטפתי לו מוסר, ואמרתי לו שהשנים הראשונות הן קריטיות לרכישת שפה, ואיך הוא מזניח אותה וכל זה. (אני זוכרת את זה כי זה היה די מדהים, שילדה בת עשר תוקפת אדם מבוגר ומטיפה לו מוסר בענייני גידול ילדיו).
בדיעבד התברר לי שההזנחה היתה עוד יותר נוראה.
מסתבר שהיא נולדה עם מום שכלל מום בלב (עברה ניתוח לב פתוח בגיל כמה חודשים) ופיגור שכלי קטן.
ההזנחה שלהם גרמה לפיגור לגדול.
בדיעבד הבנתי שזו היתה הכחשה גדולה.
ובכל זאת, הילדה הזאת כבר בת שלושים ומשהו ומצבה רע מאוד. גם מבחינה נפשית. ואני לא יכולה לשכוח את זה.
הסיפור על ההזנחה של הילד החרש נשמע לי אותו סוג של הזנחה. )-:

ותודה על הדף הזה.
עוד לא הספקתי לקרוא הכל, אבל
הדף הזה מאד מעניין, ותורם רבות להבנה של נושא שרובנו יודעים עליו מעט מאד. תודה על השיתוף.

קרה לי משהו נורא מוזר:
הבת שלי צרחה משהו נורא, ולא הצליחה להרגע. התרגזה על משהו.
באותו זמן הייתי עסוקה עם אחותה, ולא יכלתי להפסיק באותו רגע.
כדי שאוכל לטפל באחות בשלווה, כיביתי לרגע את מכשיר השמיעה (בצנעה, רק אני ידעתי...)
בשניה הילדה הפסיקה לבכות.
ניסיתי את זה גם בפעם אחרת,
בנסיבות דומות,
ושוב זה קרה.
כאילו השקט שנוצר אצלי מיד מיד עבר אליה.
מדהים

!!!!!!!!

לאחרונה קורה לי משהו מוזר. פתאום יש לי אינתיפאדה פנימית עם השמיעה שלי.
בוכה את הקושי להגיד את הקושי. בוכה את הבקשה להבנה.
בוכה את עצמי לדעת.
השבוע, בשני מקומות שונים, יצא לי חזק הקושי והצורך בהתחשבות של אנשים.
אחד המקומות היה המשפחה המורחבת בשבת.
היתה יומולדת לבת שלי, היו בנידודים שלי, דודים, הורים, היתה אוירה נעימה, הילדה היתה מבסוטה.
אני לא הבנתי כלום ממה שמדברים סביבי. רק חלקיקי ושבבי דברים.
השיחות מתנהלות כאילו אני פסל סביבתי, וללא שום התייחסות לצורך להתחשב.
ואמרתי כמה דברים.
מתחילה להבין יותר ויותר שזה לא מובן מאליו שאנשים ידעו מה נדרש, ושזו האחריות שלי להסביר ולהסביר ושוב להסביר, מרגישה שאני לא יכולה יותר עם זה. שאני כבר לא מוכנה לקבל את זה יותר.
מרגישה שעד עכשיו ספגתי וספגתי ולא הייתי מודעת לזה כמעט. חשבתי שזה "מגיע לי", ש"לא מגיע לי יותר מזה".
ועכשיו האינתיפאדה עובדת במרץ, ועושה לי שעות נוספות בפנים.
לא, אני לא מוכנה יותר להיות פסל סביבתי.
יש לי זכות כמו לכל אחד להתבטא ולהיות בביטוי עצמי מלא.
למה שאני לא אדע מה קורה? למה מה קרה?
שאני לא אביא את עצמי לידי ביטוי?
לא נדרש כל כך הרבה לזה.
בעיקר אומץ לבקש ולהסביר מה צריך.
ולעמוד על זה כזכות ולא חסד.
אני עדיין שבויה ובטוחה שעושים לי חסד.
ובפנים יש כעס שמתפתח לו.
אני מרגישה שמתחילה להיות צומוד.
צומוד של לשמוע. צומוד של "אני כאן".
ואולי בסוף התהליך גם אתחיל להרגיש כמו בנאדם
ולא כמו תנינה שזוחלת בתוך תעלות מים מוזרות.
ולא כמו יצורים תמוהים תת-מימיים אחרים.

ועוד משהו.
מרגישה שזה חשוב למשפחה שלי, לבנות שלי.
אנחנו לקויי שמיעה שמגדלים בנות שומעות.
זה לא פשוט. הולך ומתבהר שמגדלים אותן למהות שונה משלנו.
אני רוצה להיות חלק מהמהות הזאת.
לא מוכנה לוותר.
זה הופך יותר ויותר אקוטי.

כיצד הם הגיבו לקריאות הכיוון שלך?

תודה טרה,
הם היו מאד נחמדים, ונורא נורא נורא עשו מאמצים והשתדלו...
זה היה די מביך.
יקח זמן למצוא את שביל הזהב שיאפשר שיחה חופשית שתהיה בה התחשבות.
נורא שמחתי שיצא לי, למרות שזה היה קצת גמלוני וקצת לא מכוונן בדיוק כזה..
זה היה מאד אנושי, ודי התרגשתי, באופן טבעי.
שמחה שהעליתי את זה.
השבוע זה קרה בעוד מקום, אולי אספר בפעם אחרת.
עם המשפחה, אגב, לא בכיתי.
כן בכיתי והתיפחתי מרה במקום האחר.
הרגשתי ששם היה לזה הד עמוק יותר.
כשיצאתי משם הבנתי שכנראה אני מרשה לעצמי להתיפח רק במקומות שמרגישה בטוחה יותר.
עם המשפחה כנראה שלא הרגשתי כל כך חשופה ורגישה. בכל זאת יש שם קצת שריונות..
במקום האחר, אני כמעט ולא מרגישה את השריונות.

תמרולה - ישר כוח!
אוהבת.

דף מרתק!
אני לא חירשת ואין חרשים מסביבי אבל משום מה תמיד ריתקה אותי שפת הסימנים..
ואני מעוניינת ללמוד שפת סימנים באיזור באר שבע
אם יש לכן/ם מושג איפה לחפש אני אשמח מאוד לעצה!

תמרול ה,
שולחת לך

גדול, והמון כח.

תמרולה, מרתק מה שאת מספרת, בכלל, ובפרט התהליך שאת מתארת שהתחיל. אני מנסה להבין: האם הכוונה להעז ולהנחות את האנשים איך לדבר כך שתבינו?
זה מזכיר לי את חבורות הישראלים כשנקלע לתוכם מישהו דובר אנגלית. לרוב, לא יעברו לאנגלית, והזר ישאר לחייך כמו פוץ כשכולם צוחקים ממשהו ויסבול מכל רגע.
הם לא יעברו לדבר בצורה שברורה לו, גם כי אולי לא מבינים שזה חשוב. הוא נראה נינוח ומנומס ולא מביע שום מחאה.
וגם, כי זה מביך אותם לעבור לצורת התבטאות אחרת עם מי שמבינים אותם בשפתם הרגילה.(כי הרי מה שחשוב זה להבין את השיחה בין האנשים כשאתה יושב בינהם.) ובאמת רק בפנייה אל הזר יעברו לאנגלית, וימשיכו ללהג בינהם בעברית. הם פוחדים להיראות מגוחכים. לא נעים להם לעשות את המחווה. זה נורא ישראלי, הקטע הזה. (נתקלתי בזה בעיקר בחו"ל, בחבורות מטיילים שהיה זר שהעז לנסות להתקרב.). אני זוכרת היטב את המבוכה שלי, שבלדבר עם ישראלים באנגלית, כי יושב בינינו דובר אנגלית.
ואם כן זוכרים לעבור לשפה שמובנת לו, זה לא מחזיק. שוכחים.
ראיתי מעט מאד דוברי אנגלית שמעיזים למחות. (למשל אשה דוברת אנגלית של חבר ישראלי, שבכל פעם שהיה פותח בעברית או אפילו כשהיו פונים אליו בעברית, היתה טופחת לו במרץ עצבני על הרגל !what ! what
אולי אם אותם דוברי אנגלית היו שולפים פתק (או אומרים) ובו מבהירים שהם רוצים לשמוע מה הם מדברים בינהם, ואם הם מסכימים לשתף פעולה ועד כמה זה נעים וחשוב להם, זה היה נותן לגיטימציה לקבוצה הנבוכה לעבור לתקשורת הלא טבעית להם בלי לחשוש להיראות מפריזים או מגוחכים.

אגב, אם להמשיך רגע את ההשוואה (אני מקווה שהיא במקום), הרבה לא יעברו לשפה המובנת כי הם לא יודעים אותה מספיק טוב.
מקווה שהבנתי נכון למה התכוונת ב"התהליך" ושלא פיספסתי בגדול. מקווה שתמשיכי לספר.

הי ענת,
אני מבינה את ההשוואה שלך...
יש הבדל לדעתי, בין לדבר בשפה זרה, לבין להתיחס למי שיושב אתך, בשפתך שלך, וכל מה שנדרש זה לומר לו בכמה מילים על מה מדברים, להכניס אותו קצת לעניינים, לאפשר לו להבין מה אומרים על ידי זה שלא מפנים אליו את הגב, קצת תשומת לב, לדבר מעט יותר ברור. ממש לא מדובר בסגנון של WHAT WHAT... אלא משהו הרבה יותר עדין.
לגבי אחי, שממש חירש, וממש לא מצליח לקרוא שפתיים, זה יותר קשה, ודורש הרבה יותר תשומת לב והשקעה לאפשר לו להבין על מה מדובר.
אני מרגישה שיש כאן משהו מהותי. מי שמדבר אנגלית, יש לו את המקום שלו ששם הוא לא מפגר, דביל, מחוץ לעניינים ולא מבין מה קורה.
למי שלא שומע טוב זה הולך איתו לכל מקום. וזה גורם לתחושות מאד עמוקות של חוסר ערך, אצלי בכל אופן. והתהליך של האינתיפאדה זה משהו של לאט לאט לצאת מתוך המעמקים האלה, ולהתחיל להבחין שיש אפשרות, בזכות ולא בחסד, להיות בעל ערך, ושיתחשבו.
ובדיוק הקושי הנוראי זה לא להפוך להיות טרדנית ונודניקית בנוסח ה- WHAT WHAT הזה.
להיות משולבים מתוך הבנה וקבלה וחום. זה בדיוק ההבדל העצום.
לא רוצה לכפות התחשבות מתוך מחוייבות ואי רצון כי "צריך", אלא מתוך הבנה עמוקה באמת שיש כאן משהו מאד מהותי וחשוב לכל הנוגעים בדבר.
יש בזה איזה ריפוי פנימי לדעתי, בקבלה של האחר ובסיוע להשתלבות שלו.
אני מרגישה הקלה עצומה כשאני רואה יותר ויותר נכים בכסאות גלגלים מגיעים למקומות שפעם היו לא נגישים עבורם. שהם יכולים לנסוע באוטובוסים בצורה הרבה יותר אנושית.
אני מרגישה שבמקומות שבהם אני עוברת את כל התהליך, כולל ההתייפחות הזאת (לא תמיד בפני אנשים, לפעמים לבד לגמרי), מתאפשר גם לי וגם לאנשים לידי להיות עם הרבה יותר קבלה והבנה ברמה מאד עמוקה.
קצת קשה לי לכתוב כי זה מאד מרגש אותי.

היי תמרולה, ברור שיש הבדל וסליחה שהתפרצתי ככה לתוך הדף עם דוגמאות לא קשורות. התכוונתי לעשות השוואה לא בין לקוי השמיעה לדובר האנגלית, אלא בין שיתוף הפעולה של הסובבים בשני המקרים.
לא להפוך להיות טרדנית ונודניקית בנוסח ה- WHAT WHAT הזה. זהו, שהיא לא היתה טרדנית ונודניקית! לכן היה לי חשוב לספר לך את זה. כי בכל פעם כזאת היא העירה את הנוכחים מתרדמתם והזכירה לנו שיש פה אדם ש, ראבאק, לא מבין כלום! כל כך קל לשכוח להתייחס לזה, לרוב תוך המחשבה "בין כך אנחנו מדברים סתם על שטויות."
גם לדעתי יש בזה איזה ריפוי פנימי, בקבלה של האחר ובסיוע להשתלבות שלו.
את לא נשמעת לי הטיפוס של what what. ואני מאחלת לך למצוא את הדרך בתבונתך הרבה והעדינות והרגישות השופעות מדברייך. אין לי ספק שתמצאי. בבקשה תמשיכי לספר. מאד מרגש ומעניין מה שאת מספרת. (ובכלל בכל מקום באתר שאת כותבת שאת מתרגשת אני ישר מתחילה לדמוע גם.)

אני מרגישה שהתהליך הזה קשור בבושה העמוקה שיש כנראה בבסיס של כל זה. זה כלכך מושרש שקשה לי להבחין את זה אפילו. לפעמים הבושה הזאת מגיחה לה בעוצמה.
להפסיק להתבייש? אמנם זה מציג אותי במערומי הכי ערומים שיש. אבל להפסיק להתבייש?
ובדיוק בהקשר הזה חשוב לי לומר שאני לא הולכת כל הזמן בעולם עם המחשבה הזאת, ואני לא רק לקויית שמיעה כל היום... בעיקר רוצה לטפל כאן במשהו מאד קשה וכואב. לנסות לדבר אותו לדעת..
ומצד שני כנראה שאני כן... כל הזמן כל הזמן ותמיד לקוית שמיעה מתביישת.

לענת,
אני באמת חושבת שיש הרבה נקודות דמיון בין שני המצבים. אנשים בלי כוונות רעות, לא בדיוק יודעים מה לעשות, לא בדיוק מבינים את המשמעות, לא מדברים דברים "חשובים" וכולי... אז באמת יש דמיון ולא סתם זה עלה כאן.
ויחד עם זאת, יש גם שוני.
אז קודם כל את מוזמנת תמיד לכתוב כל מה שיש בלבך. אני כל כך אוהבת לקרוא את הדברים שלך, הם כאלה אנושיים תמיד. מה גם שהעלית משהו מאד נכון מהמציאות שלנו.
ותודה על ההתיחסות. זה משהו די אישי, וזה מחמם לב שמעניין עוד מישהו לקרוא. אני כמובן מרגישה שזה רוב הזמן לא ממש מעניין... חשוב לי הדיבור על זה. חשוב לי לנסות לעבד את זה.

תמרולה הי,
עוקבת כמעט מדי יום אחרי הכתיבה פה, נפעמת מגודל הפתיחות שלך, ומתרגשת מהתגובות של אנשים אחרים שניכר כי באמת מנסים להבין את התחושות שחשוב לך להעביר אותן כאן.
לא מעט דיברנו על הקושי הזה לבקש מהאחרים שיתנו התשומת לב, המודעות לצרכים שלנו - ומה אנחנו כביכול מבקשות? להבין מה שקורה בסביבה שלנו, להיות מעורבים כמו כולם, "לשמוע" בדרך שלנו וכאילו כולם אמורים להיות יותר מוכנים לאפשר לנו את זה.
אני שואלת את עצמי - אם הבקשה שלנו היא לא בקשה גדולה מדי לאנשים? האם יש לנו הזכות "לפגוע" בדינמיות של המפגש המשפחתי או כל מפגש אחר, ולדרוש שידברו לאט ושהסתכלו עלינו כל הזמן ובפירוש זה נדרש כל הזמן... כדי שנבין כל מילה או לפחות את העיקר עיקרים?
אני כל הזמן בדילמה הזו - עד כמה עלי לבקש ועד כמה על הסביבה להיות "קשובה" לצרכים שלי?
לעיתים יש תקופות שאני בוחרת לא להתאמץ - והדברים חולפים על פני, אני לא מתועדת בכל מילה , אבל אלו הדקות שאני מרשה לעצמי לנוח.. ואוגרת כוחות אח"כ להמשך כשבהמשך אני דואגת לדעת מה שהחמצתי, ולדעת מה הנושא המדובר כעת.
אולי כשאני בוחרת לא להתאמץ - זוהי צורה של בריחה מהתמודדות, או בריחה מההזדמנות "מלחנך" האנשים איך לשתף האחרים עם כוונה מראש שאהיה גם אני בתמונה?
אולי זוהי בריחה, אולי זוהי מנוחה ואולי זה פשוט שלב של קבלה שאני באמת לא שומעת ואינני יכולה להיות "שומעת" כשאר האנשים מסביבי?
תמר התחושה שלי שכעת את בשלב של לא לוותר על המעט שיש לך - על שרידי השמיעה שיש, ולאפשר לעצמך להתאמץ ולבקש הסביבה האחרים שגם יתאמצו עבורך, זהו שלב שחשוב שתעברי אותו, עלייך להילחם, לתת מודעות לאחרים, להסביר על הירידה בשמיעה והצרכים שלך - יכולת ההסבר הזו - היא גם אולי הדרך שתאפשר שחרור שלך מהבושה. מהבושה בהיותך לקויית שמיעה ובכך שאת תלוייה באחרים.
ככל שתחשפי עצמך ואת הצרכים שלך תראי עד כמה החברה מוכנה לסייע ורק מבקשת ההדרכה שלנו במה ואיך לעזור.
המשיכי לכתוב כאן ולשתף - הדף הזה הוא ממש חשוב וכל הכבוד לך ולשותפתך על הרעיון והיוזמה.

להדס היקרה,
תודה לך על מה שכתבת, זה היה מאד מרגש לקרוא.
תודה על הלגיטימציה...
כן, גם אני מרגישה שזה מין שלב כזה של לדבר את זה לדעת, לדבר את זה להתבייש, לדבר את זה תתחשבו, ואולי, בהמשך, גם, לדבר את זה בגאוה.

תמר,

בדיוק לפני שבוע סיפרה לי מישהי שהיא חירשת מסמנת, שלבת שלה בת החמש היתה מסיבת יומולדת בגן , לראשונה במסגרת סל התקשורת היא ביקשה מתורגמנית לשפת הסימנים.
המתורגמנית הגיעה למסיבה ותרגמה כל מילה - הם ההורים יצאו מהמסיבה עם המון חוויות ובעיקר עם תחושה של גאוה - הן בגלל שהבינו כל דבר, ובעיקר בגלל שהגננת סיפרה להם על מילים בש"ס שהבת שלהם לימדה אותה ואת ילדי הגן.
זו הייתה עבורם לא סתם חגיגת יומולדת, אלא מסיבה בה הבינו לראשונה מה הבת שלהם עוברת, ומה נעשה בגן בימי הולדת, ובעיקר התאפשר להם אחרי המסיבה לדבר עם הבת על מה שהיה.
שמחתי בשביל ההורים ובשביל הילדה שעברו יחד חוויה חשובה ומאד מקרבת, אך מצד שני גם קנאתי על כי לא התביישו והביאו המתורגמנית מבלי לחשוב מה יגידו, אלא מתוך ידיעה שזו חגיגה של הבת שלהם וחשוב להם להנות יחד איתה מהחוויה המיוחדת הזו, שקיימת רק פעם בשנה....

אוף. זאת באמת נקודה כאובה. אני תמיד קצת חוששת להיות הטמבלית של המסיבה...
דווקא ביומולדת של בת ה- 5 שלי, המצאתי סיפור עם בובות, על מכשפה, ילדה שצוחקת כל הזמן, ועוגת יומולדת מכושפת של שש קומות, כשבכל קומה יש ניסים ונפלאות, קומת מפלי השוקולד, הקצפת והסוכר, קומת האגדות שקמו לתחיה, ששם רואים את שלגיה האמיתית, את פיטר פן, ונדי, מוגלי וכוולם, ועוד כל מני קומות קסומות. הם היו מרותקים, שאלו שאלות שלא שמעתי כמובן, אבל איך שהוא הסתדרתי....

מכשירי שמיעה מגיל חודש
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... ntrassID=0

אני ממשיכה לקרוא בעניין (אפילו כשלא היה לי המחשב המהיר קראתי פה)

תודה לך Pלונית אחרת, אני כל הזמן במבוכה מהדף הזה, מהחשיפה הזאת, וזה שמגיבים מאד מחזק אותי.

למה נבוכה? מעצם החשיפה? בעיני זה דף מעניין, מחמם לב, וגם משכיל מאוד אותנו השומעים (וגם בכלל לכל קבוצה שהיא גדולה ויש בה משהו עם אחרות. איך מקדים שה - ו' היא U) בכל מקרה מקווה שתמשיכי לכתוב בו
(אפילו חשבתי עליו אחה"צ, ומחר (אולי) אכתוב לך

אני כל הזמן במבוכה מהדף הזה, מהחשיפה הזאת, וזה שמגיבים מאד מחזק אותי.
אל תפסיקי. הדף מעניין ומרגש. אני מקווה שבהמשך תרגישי פחות ופחות מבוכה.