מבכור עד בנימין

אנונימי

הועבר מהדף מדור תינוקות ופעוטות.

(למי שתוהה על שם הדף: בנימין היה בנו האחרון של יעקב אבינו, והשם משמש לפעמים לציון "בן זקונים". אחרי שכמעט קראתי לדף שינויים בסגנון הורות מהילד הראשון לבאים אחריו, החלטתי על שם קצר וקולע).

נראה לי שזה המקום המתאים ביותר לכתוב על זה.
יש לי כמה וכמה חברות שילדו לא מזמן (פחות או יותר איתי) את ילדיהם השני או השלישי. אני ככה מתבוננת מהצד, כי בסה"כ יש לנו ילדים בגילאים קרובים מאד. אני לא יכולה שלא להבחין שלגדל ילד שני / שלישי זה אחרת לגמרי מילד ראשון. מבחינת הזמן שיש להשקיע בילד, לבלות איתו, להכיר אותו כמו את הראשון, כשעוד היה את הכל הזמן שבעולם להיות רק איתו (אני מדברת כמובן על כאלה שנמצאות בבית עם הילדים ולא כאלה ששולחות לכל מיני פעוטונים, משפחתונים וכו').
מה דעתכם על זה? מה זה אומר על אותם הילדים, מבחינת מה שהם מקבלים?
סתם דוגמא קטנה, כשאומני הולכת לישון אני דואגת שיהיה לה חשוך ושקט יחסית (עד כמה שאפשר והרי אני לא יכולה לשלוט בתרגילים של חייל האוויר בשמיים שלנו). אצל חברותיי אין מצב בכלל. יש עוד ילדים וזה אומר רעש של טלויזיה, מחשב, מוזיקה, חברים, דיבורים, צעקות, טריקת דלתות וכו'. זה לא שאין את הכוונה, אבל זה יוצא אחרת. אז לפעמים זה עובר בסדר והילדים נרדמים בסבבה, אבל לפעמים זה כן מטריד אותם.
כולם גם אומרים לי שאין להם באמת את הזמן להקדיש לתינוק החדש, כמו שהקדישו לאחיו/ אחותו הבוגר/ת. נראה לכם שזה משפיע על משהו? אני מנסה לחשוב שאני אנסה לשים על זה יותר דגש (בפעם הבאה

), אבל מי יודע אם ייצא לי? אם אומני תצטרך אותי והרי זה בטח גם לא קל לילד שרגיל היה להיות כל העולם של הוריו, להיות פתאום בצל (אפילו קצת), כי יש מישהו שצריך את אמא/ אבא יותר ממנו.
איך מתמרנים עם כל זה? לא שאני מתכננת כ"כ מהר עוד אחת, אני פשוט תוהה מהתבוננות סביב. כי עם אומני אני ממש מרגישה שהיא מבקשת ממני לשמור על תנאים מסויימים בשבילה (שקט, חושך, להיות יותר בבית ופחות בחוץ וכו'), כמובן שככל שהיא גדלה זה משתנה, אבל אני ממש משתדלת להקשיב לכל האיתותים האלה שלה וקצת כואב לי שאולי לא אוכל לעשות זאת עם כל ילד ואפילו לא בטוח שבשילה כשיהיה עוד ילד (או שניים, או שלושה, או ארבעה, או...).
כרגע הרהורים עקרים, אבל הם ודאי יבנו את ההרהורים המהותיים יותר של המחר...

זה נכון שלילדים הבאים לא תוכלי לסדר את הסביבה כך שתתאים להם בדיוק - הם יצטרכו להשתלב בסביבה קיימת. אבל אני לא בטוחה שזה דבר רע. את גם תהיי יותר מנוסה ותוכלי להעניק להם חלק מהדברים יותר בקלות. וחוץ מזה הם יקבלו בונוס: אחות גדולה!

ורד, אני מסכימה עם יונת!
במשפחה שלי אני הבת השלישית והקטנה ותמיד אני מברכת על זה. יש משהו מאוד משחרר במצב הזה, שלוקח כמובן מאליו שמישהו היה כאן לפני....
מגובה ילדותן, שתי האחיות שלי סיפקו לי את כל ה"חוסרים" שאולי ההורים לא היו פנויים לגמרי להעניק: הן לימדו אותי לקרוא ולכתוב בגיל 4 כי נמאס להן שאני מכתיבה להן חרוזים מהראש שלי לתוך פינקס, והיו קשובות ומעצבות בשבילי לא פחות מהורה.
בקיצור - מלא יתרונות!

ורד, אני בדיוק מנווטת בין ילדה בת חמש לתינוק בן חודשיים.

גם החדש, ממש כמו אחותו, צמוד אלי פיזית (אם זה בהנקה, אם זה על הידיים, אם זה במנשא ואם בשינה במיטה כשהוא על בטני ואני על הגב, או שאנחנו פנים מול פנים כל אחד על הצד, זה ליד זה) כמעט כל הזמן.
אצלה, היו שעות ספורות בלילה בחודשים הראשונים שבהם לא ישנה לידי. אצלו - הוא צמוד בין 22-24 שעות ביממה. ברגע זה הוא על אבא שלו, שבע וחצי בערב, לראשונה מאז אתמול בשעה דומה בערב...
אופס. חלפו ארבע דקות על אבא, והנה הוא שוב עלי.

אני עושה כמעט הכל איתו עלי. איתה הייתי יותר מנוטרלת.
החיים קצת אחרים (למשל, הולכים איתו לטיול לקחת אותה מהגן - היא היתה יותר בבית כי ההתארגנות לצאת שברה אותי). לדעתי - שניהם זוכים לאותה השקעה, הוא מקבל ממני יותר את מה שהוא צריך: להיות צמוד אבל תוך כדי זה שאני עושה דברים, קשב להפרשות שלו.

ורד, אצלי יש מצב משולב כזה. כידוע לך לבן שלי יש אח. כלומר מהאבא.
אז ששה ימים בשבוע יש לי ילד ראשון ויחיד, ובשבתות וחגים יש לי שני ילדים.
בני כבן השנתיים הוא מטיפוס ה-high-need ומדהים לראות איך התנהגותו משתנה כשאחיו נמצא אצלינו.
זה בלט במיוחד בחודשים הראשונים. כשאחיו הגדול ממנו ב-5 שנים היה בסביבה, הוא היה זקוק להרבה הרבה פחות תשומת לב. נראה שרק התנועה התזזיתית של בן החמש היתה ממלאת את עולמו בצורה מספקת ביותר. הכל היה נהייה לי יותר קל. חוץ מהפרידה ממנו, שהיתה מלווה אצלי לפעמים בדכאון עמוק. כי זה הרגיש כל כך נכון שיש עוד ילד בסביבה. זה כמו קצה קצהו של שבט. בעוד שילד אחד לבד עם שני הורים תמיד הרגיש לי מצב כל כך מעוות. כשגרנו בתל אביב, ניסיתי לחפש ילד שיבוא להיות איתנו מדי פעם, מן בייבי-סיטר צעיר כזה, בלי אחריות, רק משחקים, אבל לא הצלחתי.היום אני יודעת "מנסיון" שהחיים בשבט הם הרבה יותר הגיוניים ובריאים לגידול ילדים, גם לאמהות וגם לתינוקות. אפילו שקלתי פעם להשכיר חדר בבית לאמא חד הורית עם הילד שלה, ושככה נהיה שבט קטן. אבל זה לא יצא לפועל. אנחנו עדיין מחפשים שבט לבנות או להצטרף אליו. אינשאללה בקרוב.

בשמת, אבל זה בגלל שזו את עם כל המוּדעות שלך, הרצון וההתכוונות לעשות את כל זה (זה נפלא!), וגם אולי שטליה כבר גדולה יחסית ואפשר לשתף אותה בדברים וממש לתקשר איתה. אבל מה לגבי נשים עם פחות יכולות שכאלו, שבכ"ז היו רוצות להעניק גם לשני / שלישי וכו' את מה שניתן לראשון, אבל מחוסר זמן, אנרגיה, פוקוס, דברים לעשות בבית / עם הילדים האחרים/ הבעל וכו' לא מסוגלות לזה?
אני לא מדברת מכייון הילד, גם אני אחות בכורה שרואה בהחלט את ההשפעה החיובית על האחים שלי ואיך יכולתי לתת להם את מה שהוריי לא יכלו, או שלא היה להם זמן לתת.
אני מנסה לראות את זה מהמקום של האמא דווקא ואפילו לא של האבא (sorry guys שום דבר אישי נגדכם, אבל אני בכ"ז אשה- אמא, אז אני רואה דברים מהצד שלי כרגע). אני רואה כמה חברות שלי שממש רוצות לבלות יותר זמן עם הקטנטנים, אבל המחוייבויות האחרות לא תמיד מאפשרות להן, או אפילו לא מאפשרות להן לעשות דברים כמו שהיו רוצות, עד הסוף, או להעביר לשאר המעורבים בעניין (אחים אחרים, בעל, מטפלים אחרים וכו') איך ומה הן חושבות שנכון לגמרי לעשות. לזאת כוונתי. אני חושבת שאני מסתכלת מהצד וקצת גם חוששת (עוד לפני שהגעתי) שגם אני אאבד משהו מזה עם הילדים הבאים. ברור לי שבכור/ה זה קסם ומתנה חד פעמית, אין ולא יהיה שוב מצב כזה של טוטאליות.
טוב, זה יצא לי קצת מבולגן, אבל ככה זה כשיש הרבה מחשבות בבת אחת ומכל מיני כיוונים. מקווה שהבהרתי את עצמי בכ"ז.

היתה פעם תוכנית בריטית נהדרת בחינוכית 23, שדיברה על ההבדלים בין הילד הבכור, הצעיר והאמצעי. יש הבדלים מובהקים באופי ובנטיות, אבל אי אפשר לומר בצורה מוחלטת מי "מוצלח" יותר, כי הכיוונים שונים כל כך. 19 מתוך 21 האסטרונאוטים הראשונים היו בנים בכורים. הצעירים הם בד"כ הרפתקנים יותר. האמצעיים טובים בכישורים חברתיים.
מאחר שגם אם נראה לך שהבכור הוא זה שמרוויח, במציאות לא תוכלי ללדת ולגדל רק ילדים בכורים, אפשר פשוט לקבל את זה באהבה. הבכורה שלי קיבלה המון, אין ספק, אבל הקטנצ'יק, מה לעשות, מקבל מזוויות שונות יותר ממה שהיא קיבלה. קשה לי אפילו לפרט את זה כי זה אישי מאוד, אבל בקיצור, אין מה לרחם על הקטנים.
וכמובן, בכל משפחה זה אחרת, וכל ילד משחק עם הקלפים שחילקו לו בצורה אחרת.

מסעדה - ראיתי. היה מענין מאוד, באמת.
ורד - אבל אותן אמהות שנקרעות בין מחויבויות רבות נוספות לגידול הילדים, נתקלות באותה "הקרעות" גם בגידול הילד הראשון, לא?

זהו, שנראה לי שעם הילד הראשון כאילו היה יותר זמן להימרח.
נשמע מעניין על ההבדלים בין הילדים במשפחה.

אני מאמינה שילד שני ושלישי (ואלה הבאים אחריו) מכניסים מאוד לפרופורציה איפה צריך להוציא אנרגיה ואיפה אפשר לתת לדברים פשוט להיות הם. עם כל זה שהשנים הראשונות במחיצת אורן היו נהדרות והקשר ביננו מדהים, איתמר הוא זה שבאמת עשה עבורי את השינוי. אני חושבת שעל ילדים בכורים מוציאים אנרגיות שלא תמיד מועילות להם בהמשך.

וואללה, יש גם בזה משהו. אני כנראה פשוט עוד לא יכולה לתאר לעצמי משהו יותר חזק, מדהים ומלא אהבה מאומני. אבל הכל אפשרי, צריך להיות פתוח להכל

נעה - אפשר "לא להשתגע" (או לפחות להתכוון לכך) גם עם הראשון. אני מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת שבשני את כבר חייבת "לא להשתגע".
אני זוכרת את עצמי (כנערה) חושבת הרבה על איך לגדל ילדים, ולקראת אמהות, כמה מהדברים חזרו. כשידעתי שיהיו לי תאומים, שמחתי מאוד כי הבנתי שזה יכריח אותי ליישם את הדברים שחשבתי לנכונים. (למשל "לא תהיה לי ברירה - אני לא אצליח לרדוף אחרי שניהם כל הזמן, אז אני פשוט לא ארדוף אחריהם")

לא התכוונתי במובן של "להשתגע", והאמת היא שאני חושבת שגם התאומים שלך הם ילדים בכורים - אולי טכנית לא, אבל בתפיסה כן . בסופו של דבר השינוי הוא אצלנו כהורים, וגם אם יוצאים 2 במכה את עדין אימא בפעם הראשונה.

זה נכון שהבכורה זכתה ליותר "זמן לבד".
אבל לחילופין, הוא זוכה יותר להיות "חלק מהחיים", במובן זה שהוא זוכה להתקיים תוך כדי.
אצלי, שניהם זוכים לאותה צמידות לאמא.
ואת צודקת שזה מתוך כוונה.
בין השאר זה בגלל שאני בכורה, ועוד בילדותי נשבעתי שלא אעשה לילדי מה שעשו לי.
לכן, אצלי יש נסיון לא לקפח את הבכורה.
אבל - וזה אבל גדול - האמת, ש"לבד עם אמא" היא בדיוק אחת הבעיות הכי גדולות שלנו בתור אמהות לילד אחד. זה רע לאמא ורע לילד. אז נוצרת תסמונת "הילד במרכז", והיא מאוד לא בריאה לילד. לכך רמזו גם חלק מהכותבות פה. אני פשוט לא זוכרת באיזה דף עסקנו בזה, אבל חפשי את כל הדפים שנוגעים בעקרון הרצף באתר.

לי יש תיאוריה מסוימת, שהכל תלוי בדרך גידול הילדים.
רוב המשפחות מתחלקות לשניים:
או שמילד לילד מתקרבים יותר (יותר הנקה, יותר מיטה משפחתית, יותר מנשא, יותר חינוך ביתי וכו')
או שמילד לילד מתרחקים יותר.
לדעתי, בעיית הפיחות בהשקעה בילד השני, השלישי והלאה אקוטית במשפחות המתרחקות יותר, לא במשפחות "באופן טבעי" שמגמתן הפוכה.
למשל, קרובה שלי נשארה בבית והניקה את הבכור שבעה חודשים.
לשני היא כבר נתנה רק את חופשת הלידה.
לשלישי היא נתנה גם בקבוק כבר שבועיים אחרי הלידה, ועזבה אותו לימים שלמים לצורך עבודה/קורס וכו'.
וככה זה בכל שאר התחומים.
במשפחה כזאת, הבכור זכה ליחס ולהשקעה. וכל אחד אחריו כבר "מבינים שלא צריך להשתגע והילד יסתדר גם בלי אמא".
בדיוק הפוך מהמחשבות שלי על צרכי התינוקות.
זה מתקשר במשהו למחשבות שלך?

"להשתגע" - אני חושבת שאני מתכוונת - להתאמץ להשקיע איפה שלא חייבים (או אפילו - לדעתי - עדיף שלא).

בשמת:
השקעה בילד, באופן גס, ניתן לחלק לשני סוגים:
אחד - חיבוק, קירבה, יש שיגידו - פינוק, חום....
שני - "פיתוח", לימוד, הדרכה, הנחיה, (אלה עלולים לבוא עם מירכוז).

אני לא מצליחה לעשות סדר בראש עכשיו, אבל אני חושבת שהחלוקה הזו, וההבדל בין אנשים לגבי מהי השקעה בילד ("חום" או "פיתוח"), יוצרים את ההבדלים בין הורים שחושבים שהילד הבא מקבל פחות לכלה שחושבים שהילד הבא מקבל יותר (או נכון יותר).
את מסגלת לקשור פה את הקצוות? (אני פשוט לא מסוגלת להפעיל את הראש, אבל חבל לי לאבד את קצת המחשבה הזה.)

לדעתי יש נקודה לא פחות חשובה בגידול של יותר מילד אחד - מה המחיר שאת משלמת על מתן תשומת לב כה אינטנסיבית לשני זאטוטים. שני הילדים שלי נולדו במרווח של שנתיים ביניהם, עם שינה משותפת, הנקה, מנשא וכו' - הקטן קיבל, לפחות ברמת הטיפול הפיזי, את כל שהגדולה קיבלה - אבל ה"מחיר" הוא פחות ופחות זמן לעצמך.
אם הייתי מצליחה לגנוב מעט זמן לעצמי כשהבכורה, כשעוד הייתה בת יחידה, ישנה בצהריים, למשל. הרי שעם הילד השני זה אבד כי הם לא מתואמים ביניהם בשינה. עכשיו למשל, הקטן ישן בצהרים והגדולה כבר לא. אז נעלמו שעה וחצי יקרות מאוד שבהן יכולתי סתם לבהות, לנוח, לקרוא או לאכול ארוחה מההתחלה ועד הסוף (בזה מסתכמים חלומותי ושאיפותי בשנים האחרונות).
לגבי ההבחנה שגילה עושה בין השקעה של חום מול "פיתוח" אינטלקטואלי. אין לי ספק שבמקרה שלי שני הילדים קיבלו ומקבלים מהראשון באופן דומה, אך מהשני - משחקי קופסא משותפים, חוברות צביעה ועבודה - הבכורה זכתה להרבה הרבה יותר וגם עם יותר סבלנות והשקעה מצידי. אבל, הקטן מקבל את זה גם מאחותו - שמציירת איתו ומספרת לה סיפורים שהיא עצמה ממציאה.

אני לא מאמינה שחום וחיבוקים ואהבה מתחלקים ככל שיש יותר ילדים, לדעתי ההפך. כמות החום והאהבה מעניקים היא גדלה בצורה משמעותית. מה גם שמגלים שכל התחושות המדהימות האלה שחשים כלפי הילד הראשון מופיעות שוב, אבל הפעם באופן שונה (ולכן, גם אותי לא "מתיש") בילד השני.

...לא במשפחות "באופן טבעי" שמגמתן הפוכה אני חושבת שזו הכללה בעייתית (היא נותנת משקל רב לשני אספקטים בהורות, כשבמציאות הורות כוללת ה-ר-ב-ה יותר מזה) במיוחד לאור התמונה רב גונית שמצטיירת כאן באתר לגבי משפחות באופן טבעי.

וואהו, בנות, זה ממש מעניין לקרוא. אל תפסיקו. חשוב לי לשמוע עוד ועוד דיעות בנושא ואיך אצל כל אחד ואחת זה ודאי שונה לגמרי. נכון, אני נמצאת היום במצב בו אני עם אומני לבד בבית, כי אבא עובד דיי הרבה, אבל למזלי יש מסביבי המון חבר'ה עם/ בלי ילדים, כך שזה דיי מגוון וכמעט אין יום בו אנחנו לא נמצאות עם עוד מישהו אחד נוסף לפחות והכייף הוא, כמובן, כמו בעקרון הרצף, כשיש הרבה ילדים בגילאים שונים בסביבה. זה עושה לה פלאות, אפילו שהיא עדיין לא ממש מתקשרת (5 חודשים), אבל היא כן מתעניינית, מסתכלת, מתפלאה וכו'.
יעל ג מה שכתבת על ה"פחות זמן לעצמי" מתחבר לי מאד, לפי מה שאני רואה סביבי אצל חברותיי. ושוב זה מתחלק לפי האישיות והטיפוס של אותו האדם. יש כאלו שמקבלות את זה באהבה והבנה, יש כאלה שממש קשה להן ויש כאלה שזה פחות מזיז להן. שוב, כאן אני רואה את חיוניותו של השבט שיבוא לעזרה במצבים כאלה. למצוא מישהו/י/ם שיאפשרו לנו לקחת את הכמה זמן מנוחה / סטלבט/ שינה שאנו כה זקוקות לו, אפילו אם הכל כאילו קל יחסית.

או.קיי. בעקבות הדיון ב תגובות לחיים בדרך הטבעית , אני רואה ששוב לא הובנתי, ולכן, נעה, אני מרגישה צורך לפרש את הטענה התמציתית שלי:
לא במשפחות "באופן טבעי" שמגמתן הפוכה

אז ככה:
בביטוי משפחות "באופן טבעי" אני מגדירה את המשפחות, שבמלואן או בחלקן (@) מנויות על עלון "באופן טבעי" או קוראות אותו או משתתפות באתר זה, וגם מכירות ומזדהות עם אחד לפחות מהרעיונות של "באופן טבעי".
(@) - במלואן או בחלקן : משפחה מלאה כוללת את המבוגרים ("ההורים", וזה יכול להיות איש ואשה, אם חד הורית, אב חד הורי, שתי נשים, שני גברים ועוד) ואת הילדים, צאצאיהם הביולוגיים או המאומצים בכל צורה של "ההורים", הגדלים או שגדלו (אם בגרו כבר) איתם. "בחלקן" - פירושו כל חלק ממשפחה מלאה. למשל, רק אחד מתוך זוג הורים.

שימו לב שהגדרה זו לא כוללת, בין השאר, את מי שגולש באתר אך מתנגד או לא מקבל אף אחד מרעיונות באופן.

עכשיו, כשאני אומרת "התקרבות והתרחקות", ומציינת נושאים כמו הנקה, נשיאה או מיטה משפחתית, הכוונה היא לכך שאני רואה בכל אספקט בהורות רצף שנע מקוטב לקוטב, כאשר רוב ההורים עומדים באמצע. מדובר בכל ההתנהגויות ההוריות, שכל ההורים חייבים להיות בהם באיזושהי נקודה על הרצף:

אין תינוק חי שלא אוכל. לכן נראה בחירות הוריות בכל נקודה על הרצף שבין הנקה מלאה לפי רעבונו של התינוק הצמוד, במשך כמה שנים עד שהתינוק גומל את עצמו בקצב שלו - לבין מתן בקבוק ותחליפי שד אחרים מרגע הלידה (וגם פה יש את כל השילובים בין בקבוק לשד ואת כל וריאציות הגמילה, וכן את כל אופני ההאכלה מבקבוק - האם בחיבוקה של אמא או בחיקו של אבא, עם קשר עין, חום ואהבה, או - כפי שנהוג במקומות מסוימים, כגון בתי יתומים - השענה של הבקבוק על משהו ונתינתו בפי התינוק ללא מגע יד אדם במהלך ההאכלה).

אין תינוק שלא ישן. לכן נראה רצף בסידורי השינה בין מיטה משפחתית (גם כאן וריאציות רבות, שכמעט כולן יכללו קודם כל תינוק צמוד לאם) לבין תינוק הישן במיטה משלו בחדר נפרד. שוב, כל הורה, נעה, חייב לבחור משהו על הרצף הזה. והבחירה, אם כבר הזכרתי, דינאמית ולא תמיד אוטונומית. כלומר, חשוב לי להבהיר כאן שהבחירה יכולה להשתנות כל הזמן, וזה אפילו מרכזי לטענתי. והיא לא תמיד מתוך בחירה מודעת במלואה של ההורה. למשל, הורים רבים מחזיקים מיטה וחדר לתינוק, אבל הוא ישן במיטה שלהם, אך ורק מפני שהתינוק "התעקש", ולמרות התנגדותם האידיאולוגית הם הורים פרקטיים (מעשיים) וגם לא אכזריים (כי לכאורה אפשר שההורה יתעקש וייתן לתינוק לצרוח במיטה שלו שעות כל לילה. למה לכאורה, הרי יש כאלה שעושים את זה )-: ).

במדינה שבה יש מערכת חינוך, חוק חינוך חובה, ומעונות יום מגיל חצי שנה - כל הורה חייב לנקוט עמדה בשאלה אם הילד יישלח ל"מסגרת" או לא, לאיזו מסגרת ובאיזה גיל, היקף וכו'. זה אספקט מרכזי בהורות. פה הייתי משרטטת את הרצף בין חינוך ביתי מלא (הילד גדל בבית מלידה ואף פעם לא שולחים אותו ל"מסגרת" כלשהי) לבין חינוך מוסדי מלא. פה עולות גם שאלות כגון: האם ה"בית" כולל רק את המשפחה הגרעינית או גם משפחה מורחבת הגרה באותו מקום, האם יש מטפלים נוספים בילדים בתוך המסגרת הביתית, בתשלום או בחינם, האם ילדים שלא מטופלים בידי הוריהם אך גם לא במוסד נכנסים כאן (אימוץ, משפחה אומנת, מטפלת או או-פר בבית ההורים) או שזה רצף אחר. כל אלה שאלות שלא נכנסתי אליהן, סתם כי אין לי כרגע עניין לשרטט באמת את הגראפים האלה.

כבר ממה שתיארתי כאן אפשר לראות שרק לצורך הדיון אלה "קוים רצופים מקוטב המינוס לקוטב הפלוס". אגב, בכוונה לא השתמשתי במונחים מינוס ופלוס בהקשר של הבחירות, אף שדומני שזה חלק מהצד הטכני (0-100, או כל תיאור מספרי אחר) בגלל שבהקשר הנדון הסיווג הטכני יקבל משמעות ערכית.
אז יש כאן איזה רצף בין בחירות בנושא מסוים, אבל הוא רב-מימדי ובעל מבנה מורכב, לא קוי, סימטרי, או חד כיווני.

עוד לא התחלתי גם לשלב בין בחירות שונות בגראפים שונים. הרי אפשר לבחור מיטה משפחתית מלאה בסידורי שינה, ובקבוק מלא מלידה בגרף ההנקה.

וגרף נוסף שמתקשר לדיונים אחרים פה באתר:
רצף מהורה שמכה את הילד באופן קבוע ומתייחס אליו באלימות פיזית ורגשית, ועד הורה רך, אוהב וחם, שמעולם לא הרים קול, העניש או העליב את ילדו (איפה, איפה יש הורה כזה... לפי מחקרים, מסתבר שזוהי הורות נפוצה בקרב שכבות מסוימות בארצות מסוימות, למשל, בקרב מעמד הפועלים באיי פרואה - אך לא בקרב הבורגנות).
מיקום בנקודה כלשהי בחלק האלים של הרצף יכול לבוא יחד עם הנקה ומיטה משפחתית מלאים מהגרפים האחרים, וזה מקשה עלינו לסווג - אם נרצה לסווג - את ההורות שננקטת, כי לכאורה אין התאמה בין הבחירות.
ואגב, מחקרים מראים שלהנקה ולמיטה המשפחתית השפעה על האלימות, במובן זה שהם מפחיתים אותה. והכוונה לא רק לכך שהורים שהם מלכתחילה פחות אלימים נוטים לבחור בהורות יותר מקרבת, אלא לכך שההורמונים המשתחררים בהנקה וההשפעה של השיתוף בשינה גורמים לאותו אדם להיות רך ועדין יותר עם ילדיו.

ועכשיו נחזור לטענה הבסיסית שלי, אחרי שהבהרתי והרחבתי למה התכוונתי.
כשיש "מגמה" בבחירות בכל אחד מהאספקטים ההוריים (שימו לב שקודם דווקא הצבעתי שוב ושוב על התנגשויות בין בחירות), אז אני טוענת שבמשפחות באופן טבעי המגמה תהיה של "התקרבות":
למשל, מי שנתן בקבוק לילד הראשון ישאף להיניק את השני.
הטענה שלי - והיא ניתנת להפרכה במחקר, שימו לב, למי שרוצה להרים את הכפפה - היא שבמשפחות אלה לא נמצא הורים שהיניקו בעבר, ודווקא עברו לבקבוק, מתוך בחירה הורית.
לטענתי, לא נמצא ביניהם מי שגידל בבית, וילד שני, שלישי, או רביעי שלח למעון או לגן בגיל מוקדם יותר.
כל זה אמור לגבי התקופה שהמשפחה מתחברת ל"באופן טבעי", כי טרם התקופה הזאת - זה דווקא כן הגיוני בעיני.
אי הנקה, שינה נפרדת, חינוך מוסדי, אלימות, עגלות - כל אלה מרכיבים של "הפרדה" ו"התרחקות" מהילד, שיכולים לסמן התרחקות רגשית, במינונים מסוימים ובאופן נפוץ (במשפט המסובך הזה אני רוצה לומר, שגם הורות מקרבת יכולה לכלול עגלה, למשל, שלמרות ריחוקה הפיזי יחסית למנשא, היא לא חייבת לבוא יחד עם ריחוק רגשי. מובן? כלומר, יש פה מורכבות בבחירות ההוריות וביחסים בין האספקטים, זה לא אוטומטי).

לטענתי, מי שמתחבר ל"באופן טבעי", נמצא אצלו מגמה - כלומר, כיוון, נטייה - להתקרבות מילד לילד, בניגוד למגמה השכיחה יותר בציבור הרחב, של התרחקות מילד לילד.
זהו, סוף ההרצאה...

גילה, מעניין מה שאת אומרת, לא חשבתי על זה ככה. בהחלט מסכימה.
אני מאלה שאגף ה"פיתוח" עושה להם חררה.
ומסכימה עם יעל ג, שההורות שלי באה על חשבון הזמן לעצמי. באמת, זמן לבהות, לאכול בשקט, דברים פשוטים כאלה. אבל אני מצליחה לסדר לי את הזמן הזה - עובדה, אני כאן. אבל נכון. בחיים שלנו, כפי שאנחנו רגילים לחיות, עם המון זמן לעצמנו בפעילויות לא פיזיות ולא חברתיות (לקרוא ספר, לבהות, לכתוב), ובתוך עולם מודרני עם אילוציו ומבנהו הכלכלי והחברתי, מאוד קשה ליישם אמהות כזאת. מאיתנו זה גובה מחיר, שאותה הורות אינה גובה מאמא משבט היקואנה.
אבל אני מאמינה בהורות הזאת.
וגם, בלבי ובדרך חיי אני בכל זאת פמיניסטית וגם בת שנות השישים, במובן של "אני ואתה נשנה את העולם". אני מאמינה שאני משנה את העולם, בחיים הקטנים שלי. אני מקווה שלילדים שלי יהיה טוב יותר, ואולי הם ועוד ילדים שגדלו כמוהם, וילדים אחרים שיחשבו כמוהם, ישנו את המבנה החברתי והכלכלי של החברה שלנו. אולי. וטוב לי לטפל בילדים שלי בצורה שנראית לי יותר אוהבת, כך שגם כשזה "על חשבוני" באספקט אחד - זה בדיוק מה שגורם לי סיפוק ואושר באספקט אחר. נשמע אולי מבלבל, אבל ככה זה.
בכל אופן, מאז שהייתי ילדה נשבעתי ש אני אגדל את ילדי טוב יותר. שאני לא אעשה אותן טעויות.
אז אני לוקחת את כל הטוב שלמדתי מהורי, ומנסה להחליף את מה שהיה רע במשהו טוב. ואני כמובן עושה טעויות, הרי זה ברור, אבל לפחות - קצת פחות. קצת קצת פחות.
ואני, בתור חלק מאותן "משפחות 'באופן טבעי'", בעצמי חלק מהמגמה להתקרב מילד לילד.
לדעתי, זו ההשקעה שחשובה. ואני מיישמת אותה.
לדעתי, ודעתי הרי משפיעה על דרך חיי, ההשקעה החשובה היא במגע ובביחד. ו"פיתוח השכל" של הילדים שלי אינו פונקציה של כמה אני יושבת איתם על פאזלים או משחקי קופסא (פאזלים אני מחבבת, אבל משחקי קופסא - אוי, רק לא זה!).
לכן, השני שלי לא מקבל ממני פחות.
הוא מקבל אחרת, אבל לא פחות, ובמובנים מסוימים - אפילו יותר. במובנים אחרים, הבכורה קיבלה יותר. אבל לא בטוח שזה היה לטובתה...

בשמת,
מאוד נהניתי לקרוא את מה שכתבת.
תודה.

עדי רן סאחה על שם הדף!

זה לא ממש קשור לעניין, אבל בכל זאת נקודה למחשבה:
אם לאשה, מנהלת מפעל גדול אין זמן לאכול בשקט, לבהות, לקרוא ספר וכו' - אין לה זמן "לעצמה",
האם היא גם תגיד שהקרירה שלה באה על חשבונה? או שהאשה זה הקרירה - הקרירה זה האשה.
ההתיסות לגידול ילדים כאל משהו שבא על חשבון "העצמי" היא תרבותית מערבית, ונובעת מחוסר הערך שמיחסת התרבות לתפקידים הנשיים.
זה לא בגלל שהתפקידים הללו חסרי ערך, חסרי סיפוק, משעממים וכובלים!!!
זאת רק התיחסות תרבותית שכולנו "לוקות" בה.

ובאותו עניין אבל הפוך....
הילדים להזכירכם גדלים. הם לא נשארים כל החיים בני שנה, יונקים, נישאים על הידים.
הקרירה המשעבדת לעומת זאת לא נגמרת לעולם, על פי רוב, במשך השנים, היא רק נוגסת עוד ועוד רגעים מהזמן של האדם להיות הוא בעצמו.

|y| |y| |y|

תשומת הלב הניתנת לילד, מבחינת הזמן לפחות, הולכת ופוחתת עם עצמאותו המתגבשת. לעתים קרובות דווקא הפניית תשומת הלב לילד הבא, חיונית מאוד בשביל הילד הראשון. אמנם, תהליך זה מחייב תסכול מצד הילד אשר "נאלץ" לוותר על תשומת לב מלאה מהוריו, אבל, תסכול זה חיוני לצמיחתו ולהבשלתו. מעבר לכך, מניעת תסכול זה איננה אפשרית אלא במחיר גידול ילד יחיד. החלטה שכזו תביא בהכרח מערכת שונה של תסכולים אשר על פי השכל הישר לפחות, מטה את לשון המאזניים לטובת משפחה שיש בה כמה ילדים.

התסכול של ההורים מבחינה זו, חוסר האפשרות להעניק "כל מה שאפשר" לילד, מה שנאמר במקרים רבים תחת הכותרת "אני, בשביל הילדים שלי מוכן לעשות הכל", נובע מרעיון ההורה המושלם. הנחה זו בדבר האפשרות שלנו להיות הורים מושלמים, להעניק כל הזמן את כל מה שנדרש באופן הטוב ביותר האפשרי, בטעות יסודה.
שכן על פני להיות הורים מושלמים בעיני העולם ובעיני עצמנו, ניתן להיות הורים שלמים עם עצמנו תוך מודעות ושאיפה לשבח ולשפר את ההורות שלנו, דרך הזוגיות והמשפחה. שאיפה שכזו תניב התבוננות וחקר. מכאן נוכל לשנות גישה בהתאם למתרחש בחיינו ולוותר על אותן אידאות אשר הוטבעו בנו על ידי הורינו אנו והסביבה בה אנו חיים, אידאות שאינן ברות תוקף יותר מהבחינה הסובייקטיבית.
שוב, אנו עושים כמיטב יכולתנו. בכל התחומים של חיינו. שאיפה לנכון ולטוב חיונית לתהליכי השבוח של הורותנו (אשר בהכרח מהווה מודל לילדינו לעתיד לבוא), אלא שתחושות כשלון או אשמה או בושה עקב קושי של ילד או טעות שנלמדה "על חשבונו", מדגישות את הצורך בלהיות מושלמים, צורך שמניע הרבה מאוד טעויות ומכשולים להתרחש.

כאן, במובנים רבים, עצם הרחבת המשפחה חיונית לילד עצמו, שכן מעבר ל"הפסד" תשומת לב המגיעה מבחוץ, מהוריו, מרוויח הילד את האפשרות להעניק תשומת לב לעוד חבר/ה בתא המשפחתי. מעבר לכך, עם התווספות הדמות הנוספת לתפאורת חייו של הילד, באופן טבעי הוא זוכה בקורטוב עצמאות.

לפני עידנים, כשהיינו בהריון עם גוני (כן, כן, גם אני הייתי בהריון - שבע פעמים...), בשיחה עם אשה חכמה, בשבילי כפר גלעדי, העליתי בפניה את נושא חלוקת האהבה בין צליל, הבכור ובין זו שתבוא אחריו.
"הורות", אמרה לי אותה אשה, "היא לא מאגר של אהבה, לזה תתן קצת ולזה קצת, הורות היא כמעיין המתגבר, עם כל ילד נובע המעיין ביתר עוצמה ומספק את מי האהבה ותשומת הלב הנדרשים, כל ילד מעצים את נביעת האהבה מהוריו".

צפריר, יהלומים ופנינים!

ורד,
תודה.

בהמשך לדברים, יש לשים לב כיצד תהליכי הבשלה והתגבשות של המשפחה הגרעינית לתולדותיה, מהווים הזדמנות ייחודית, לצמיחה אישית של כל אחד מחברי אותה משפחה.
כך, מתוך הזוגיות, מתוך הדיאלוג נקבה-זכר, עולה ההזדמנות לשבוח עצמי של כל אחד מבני הזוג.
במעשה ההתרחבות של קשר זה לכלל הולדת ילד, התפתחות התא המשפחתי והתרחבותו יהיו אם כן, המסד לשבוח הבשלה וחיות של כל אחד מבני המשפחה ולמשפחה כולה.
במילים אחרות, מבחינת הילד הבכור, העטוף בתשומת לב יתרה, תשומת לב אשר לעתים קרובות, מעניקה טיפול פיזי מעולה ואהבה ללא תנאי, ומבלי משים, באופן סמוי, מכבידה עליו הררי ציפיות. בעיקר כאשר ילד זה הוא בכור. ציפיות אלה עולות באופן מודע ולא מודע, רבות מהן, מתוך היותן סמויות מהעין, הן אותן משקולות אשר שוב, ביודעין או שלא ביודעין, הניחו על צווארנו הורינו.
מורשת.

במסגרת הציפיות מהילד הבכור מועצמת במיוחד הציפיה להיות יחיד ומיוחד. להיות מושלם, לחיות חיים מושלמים, להיות "סופר-ילד". [אם הבן שלי סופר-מן אז אני "אבא של סופר-מן", אני הורה מושלם] כמובן שרבים מאתנו מנענים בראשנו במרץ למקרא הדברים: "אני? אני לא מצפה מילדי להיות מושלמים, כבר עברתי את זה", וכמובן שהדברים מוקצנים כאן לשם ההמחשה, אבל, תמצית העניין מתבטאת בהיותנו מחפשים את הדרך להיות הורים מושלמים. אז, בהכרח אנו מכבידים על ילדינו את הצורך להיות ילדים מושלמים, ולו כהוכחה להצלחתנו לעמוד במשימת ההורות.
לכן, מבחינת הילד הראשון, הבכור, עדיפה תוספת למשפחה ולו בכדי שירוויח מעט עצמאות והבזקי חירות בהן יהיה הוא עצמו לחלוטין לרגע, אחותו הקטנה תעניק לו רגעי חסד רבים. התרחבות אינטנסיבית של המשפחה מאפשרת לילדים לזכות בהורים שאין להם זמן להפריע להם יותר מדי, מאידך ההורים זוכים ב"הפרעות" שהילדים מייצרים מעצם קיומם באופן טבעי, "הפרעות" אלה גם הן עולות לשם השבוח.

גם אורנה וגם צפריר - אהבתי מאוד מה שכתבתם.

נכונה מאוד ההבחנה של בשמת בין משפחות "באופן" המתקרבות לבין משפחות שלא - המתרחקות, גם מנסיוני ומהמשפחות שאני רואה סביבי.
בהתחלה הרגשתי כאילו אני אמא מזניחה בגלל שאני לא יושבת מולה, מנענעת רעשנים, שרה שירים עם האצבעות ומקריאה סיפורים. היום, אפילו אם יש לנו רגע חסד לבד, אני לא עושה את הדברים האלה.
החוויה שיש לה כנספחת לשלל הפעילויות שלי ושל הגדולה (והאבא והמשפחה והחברים והמפגשים...השבט?), היא הרבה יותר משמעותית מכל הפוצי מוצי שהיא "מפסידה", והמקום שלה בתוך החוויה - היא במרכז אבל היא לא המרכז - הרבה יותר נכון.
(כנאמר פה כבר ובעיקרון הרצף כמובן, אלא שקשה הרבה יותר להעניק לראשונים את החוויה הזו)
בהתחלה היתה לי הרגשה כאילו החיבור בינינו קורה לאט יותר מאשר עם הבכורה. כאילו אין לי זמן להכיר אותה היטב כמו את אחותה. כי - יש את אחותה. אבל היא הלכה וכבשה לה מקום בתוך לבי, והיום היא ממלאה אותו לא פחות מאשר אחותה.
למשל - הבכורה מיד נכנסה לי לחלומות. זה היה מאוד טוטלי. מאוד מרגש מבחינתי, אבל מישהי אמרה לי, ואני חותמת על הדברים, כמה טוב שלשנייה יש את ה- space , שאת לא מכניסה אותה גם לחלומות. שהיא יכולה להיות היא, כמו ש(אני חושבת) צפריר אמר.
ואני גם מסכימה שכמה שלגדולה קשה-קשה-קשה, זה הדבר הנכון. הרבה יותר מלהיות ילד יחיד.זו התמודדות חשובה מאין כמוה, שאמנם טרפה את כל הקלפים, אבל אנחנו מסדרים אותם עכשיו מחדש, לאט לאט, מן הסתם נכון יותר ומתאים יותר למה שאנחנו עכשיו - משפחה.

לעתים קרובות דווקא הפניית תשומת הלב לילד הבא, חיונית מאוד בשביל הילד הראשון. אמנם, תהליך זה מחייב תסכול מצד הילד אשר "נאלץ" לוותר על תשומת לב מלאה מהוריו, אבל, תסכול זה חיוני לצמיחתו ולהבשלתו. מעבר לכך, מניעת תסכול זה איננה אפשרית אלא במחיר גידול ילד יחיד. החלטה שכזו תביא בהכרח מערכת שונה של תסכולים אשר על פי השכל הישר לפחות, מטה את לשון המאזניים לטובת משפחה שיש בה כמה ילדים.
צפריר, למה?
בעלי הוא בן יחיד, ומעולם, לדבריו לא חש צורך באח/ות.
האין זו פשוט קונבנציה? כלומר ש"ילד צריך אחים" או ש"רק משני ילדים ומעלה זו באמת משפחה"
ועוד כהנה וכהנה אמירות שגורמות לאנשים להביא עוד ילדים.
לא קראתי את כל הדף בעיון (סליחה)
אבל אני דווקא מאוד מוטרדת ממה שהילד הגדול מרגיש כשתשומת הלב נלקחת ממנו.
חברה שלי הגדירה את זה "גירוש מגן עדן".
אני רואה בכורים של חברים שמגיבים קשה מאוד להולדת אח, ובמשך הזמן משתנים מאוד. עושים מאמצים כבירים לשמר את אהבת ההורים הראשונה. הם נהיים מאוד "חיינדלעך", משתדלים מאוד להיות בוגרים מכפי גילם, "ילדים טובים", מאבדים את הספונטניות, מאבדים הרבה בטחון עצמי.
אני חושבת הרבה על ילד נוסף, ולא בטוחה שאני באמת רוצה, או שזה בגלל שכולם מסביבי הורים ליותר מאחד. (או מתכננים את הבא).
אני לא יודעת אם יש לי הרבה זמן להתלבט, אני בת 35, ולא הייתי רוצה להיות "אמא מבוגרת".
גם, באיזשהו שלב הייתי רוצה לעשות דברים שקשורים בעבודה ולא רק בהורות. כמובן שאידילי לשלב, אבל בתחום שלי זה כמעט בלתי אפשרי.
ואני גם מסכימה שכמה שלגדולה קשה-קשה-קשה, זה הדבר הנכון. הרבה יותר מלהיות ילד יחיד.זו התמודדות חשובה מאין כמוה, שאמנם טרפה את כל הקלפים, אבל אנחנו מסדרים אותם עכשיו מחדש, לאט לאט, מן הסתם נכון יותר ומתאים יותר למה שאנחנו עכשיו - משפחה.
הנה, עכשיו מצאתי עוד ציטוט שאומר בדיוק את מה שניסיתי קודם להגדיר.
לילך, את יכולה להסביר לי למה זה כל כך מרגיש לך נכון למרות שלגדולה קשה-קשה-קשה?
זה נשמע לי מאוד קשה.

זה אכן מאוד קשה. כלומר, זה לא נהיה יותר קל מאז שכתבתי (כל הזמן יש לי ציפייה כזאת) וגם אני נורא מבינה את הקושי, וכבכורה גם מזדהה איתו. גם התחושות שלי קשות. תחושת בגידה כמעט. כי הנאמנות וההגנה והמגע וההתאהבות והאינסטינקטים הבסיסיים האלה של האמהות עוברים לתינוקת. לא יעזור כלום. ואחד הדברים העיקריים שאני צריכה להגן עליה מפניו, היא אחותה הגדולה והמקנאה.
למה מרגיש נכון? למשל לתינוקת, נורא נורא כיף שיש אחות גדולה. למשל לי, נורא נורא כיף שיש לי אחים. למשל בת דודתי, שהיא בת יחידה, מאוד היתה רוצה אחים (בת 20 ומשהו).
זו התמודדות קשה, אבל כמו שאני אומרת גם לבכורה, שכרה בצדה לדעתי. ואולי כרגע לא רואים את השכר, אבל הוא בוא יבוא. זאת אומרת, אחות לשחק איתה, לדבר איתה, להיות איתה.
תראי, גם קשה לחיות בזוג. הכי קל להיות לבד. אף אחד לא לוקח לך את הצעצועים, ואף אחד לא לוקח לך את תשומת הלב, אבל...את מכירה הרבה אנשים שאוהבים להיות לבד?
נכון שאנחנו שם, אבל שאני משחקת מחבואים, נו, אז באמת-באמת אני רוצה להמשיך לקרוא את הספר שלי, וכשאחותה תשחק איתה מחבואים, כמו שחברה משחקת איתה מחבואים, זה סיפור אחר לגמרי.
וגם התחושה היא שלא כל כך נורא "לרדת" קצת מהגדול שדי ישבנו לו על הווריד ומירכזנו אותו, כי קשה מאוד שלא, וקצת לשחרר. התחושה הברורה יותר היא למשל שהקטנה גדלה הרבה יותר "נכון" כי פשוט אני לא יכולה לשבת לה על הווריד.
וגם נראה לי שהתמודדויות קשות הן חלק מהחיים ומההתבגרות (זה ממש משפט של הורים ששולחים לגן), אבל כאן זה קצת אחרת. בכל זאת לא מהיום אנשים עושים כמה ילדים, ורק לא ממזמן אנשים שולחים לגן.
כמו שאת רואה, גם לי אין ממש תשובה ברורה, ולא ממש גמרתי להתלבט, וראי גם כמה ילדים שבו העליתי את תהיותי. אגב אני התחלתי להתלבט רק אחר כך, לפני זה היה לי ממש ברור שאני רוצה עוד ילד (הרגשתי את זה פיזית), והייתי בטוחה שאצלנו זה יעבור בשלום כי "היא קיבלה את כל מה שהיא היתה צריכה כתינוקת".
ולסיום שאלה - בן כמה בנך/בתך? כי עד גיל מסוים, גם אני בכלל לא הצלחתי לחשוב על עוד אחד.

לילה טוב, תודה על התשובה הכנה. גם אני אחות בכורה, אחי נולד חמש שנים אחרי, ואחותי שש, כך שזמן ארוך מאוד הייתי בת יחידה, אבל לפני שהספקתי להרגיש שהאחים שלי "לקחו לי את ההורים" כבר עלינו ארצה ועברנו לקיבוץ של השמו"ץ, כולל לינה משותפת בבית ילדים. אז לא היתה תחרות על ההורים - כי לא היו הורים.
כנראה זו הסיבה שאני "דבוקה" לביתי. היא בת שנתיים, אנחנו ישנים איתה, אני מניקה אותה, כולם (אבא וסבים)מטיילים איתה בעגלה, ואני עדיין במנשא. למרבה הפלא (?) היא ילדה עצמאית מאוד. בלי שמץ של חרדת זרים או נטישה. מרגישה נורא בטוח בכל מקום, ישר מתחילה לפטפט עם כולם.
נכון, היא מרכז העולם.
אבל הרי במילא פסיכולוגית ילד בגיל הזה תמיד בטוח שהוא מרכז העולם, גם אם יש לו עשרה אחים.
אני מסכימה עם המילים "בגידה" : זה מה שאני מרגישה מראש כשאני מדמיינת אותה מגלה שאני ואבא אוהבים עוד תינוק ושהוא כאן לתמיד.
ההשוואה ללהיות לבד או עם בן זוג לא תופסת לדעתי. היא לא לבד. היא עם הורים.
פייבר ומייזליש השוו את זה לבעל שמגיע הביתה ומודיע לאישתו שיש לו עכשיו אישה נוספת ושהיא מצופה להתנהג אליה יפה ולאהוב אותה. תמיד אני קוראת על רגשות השנאה, הזעם והקינאה שבכורים מבטאים כשמרשים להם. חברה שלי היתה בת שנה כשהביאו הביתה אח קטן. היא הפסיקה לאכול.
בתור קונטרה היא ילדה שתי בנות בהפרש של פחות משנתיים.
זה מדהים לראות בכמה בתים צועקים רק על הגדול, לא מוותרים לו על דברים שמקבלים בלי בעיה מהקטן.
אני לא יכולה לא לראות את זה
ואני לא יכולה להבטיח לעצמי ש"לי זה לא יקרה". מה אני יודעת?
היום אני בקשר קרוב מאוד עם אחותי ורחוקה מאוד מאחי. אני לא יודעת מה ואיך הייתי בלי האחים שלי, אבל אני רואה את בעלי, בן יחיד, שלרגע לא מתחרט על זה. זה נחמד שיש עם מי לשחק, זה טוב מאוד שההורים לא יושבים לך על הוריד וזה נהדר, כשכבר גדולים, שאפשר לרכל ביחד על ההורים.
אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שהמחיר, בילדות המוקדמת, הוא כבד מדי.

אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שהמחיר, בילדות המוקדמת, הוא כבד מדי.
אם זו התחושה שלך, ייתכן מאוד שזה גם מה שבתך תרגיש.
אני רואה בקטנצ'יק את המתנה היפה ביותר שיכולתי לתת לבכורה. גם מכל הסיבות הטובות והנכונות שנתנה לילה טוב, וגם מההוכחות בשטח.
עם כל כמה שהיא כועסת עליו, מקנאת, מתוסכלת, שונאת, לפעמים מכה - יש קטנים ממיסים. היום באנו לקחת אותה מהגן, וממרחק עשרים מטר הקטנצ'יק זיהה שמחלקים שם את האוצר היקר ביותר - במבה! והתחיל לצעוק שהוא רוצה. תוך שנייה היא כבר רצה לגננת לבקש, "אפשר עוד אחד, בשביל אחי?"
או כשהוא נרדם באוטו והתעורר אצל הרופא, שממנו הוא פוחד: "לנסוע הביתה, לבכורה!"
או כשהם רצים אחד אחרי השני בצעקות שמחה.
או כשהוא מחקה כל מה שהיא עושה: עולה במדרגות כמו כלב? גם הוא. עושה תרגילי יוגה לילדים? גם הוא. שרה "נה-נה-בננה, תחת של בננה"? גם הוא: "נה-נה-נה-נה, ת-את נה-נה". וכן הלאה.

סימונה, זה לא חייב להיות כל כך "קשה-קשה-קשה". הבת שלך אכן עוד קטנה, אבל אולי עוד שנה או כמה שנים את תרגישי שהיא כבר צריכה יותר מרווח ממך, ושאת צריכה יותר לפנק ממה שהיא רוצה, ואולי יגיע זמן מתאים בדיוק לתינוק חדש במשפחה. ואם במקרה אז תכנסי להריון ותלדי, מאוד יכול להיות שלא יהיו גילויי קנאה קשים או אלימות, או שיהיו רק מעט. אני חושבת שאחים קטנים לא חייבים לגרום לטראומה, אם הם מגיעים בזמן הנכון.

עוד לפני שהריתי, ההורים שלי אמרו לי כמה שהם רוצים שיהיו לי ילדים. הושבתי אותם לשיחה רצינית ושאלתי אותם (בעלבון מסויים) אם אני לא מספיקה להם. פחדתי שהם "יעזבו" אותי כשיהיו נכדים, כלומר לא יהיו מעוניינים להפגש איתי, אלא אם הנכדים נוכחים ובכלל שאני כשלעצמי לא אעניין אותם.
אני לא יכולה להגיד שהתשובה שלהם הרגיעה אותי אז, אבל כיום ברור לי שהחשש שלי היה לשוא. הם עדיין ההורים שלי ותמיד יהיו.
כרגע יש לי רק ילד אחד, אבל כמו שההורים שלי לא "בגדו" בי כשנולד הנכד, כך גם ילד נוסף לא יגרום לי לבגוד בבני.

מסעדה - אני רואה בקטנצ'יק את המתנה היפה ביותר שיכולתי לתת לבכורה - זה ממש נפלא, אני מקווה להרגיש בדיוק כך.

הבת שלך אכן עוד קטנה, אבל אולי עוד שנה או כמה שנים את תרגישי שהיא כבר צריכה יותר מרווח ממך, ושאת צריכה יותר לפנק ממה שהיא רוצה, ואולי יגיע זמן מתאים בדיוק לתינוק חדש במשפחה. ואם במקרה אז תכנסי להריון ותלדי, מאוד יכול להיות שלא יהיו גילויי קנאה קשים או אלימות, או שיהיו רק מעט. אני חושבת שאחים קטנים לא חייבים לגרום לטראומה, אם הם מגיעים בזמן הנכון.
יונת, הכל אצלך נשמע מקסים (בטח גם את מקסימה)
גם הגמילה מההנקה עוברת בקלות, גם אח חדש מתקבל בנוחות.
איך עושים את זה?
ובעצם, מה יש להגיד, אני, עם כל הבאגים שלי, בנאדם אחר לגמרי, אז קשה להניח שאצליח ליישם דברים שזורמים אצל אחרים.
לדוגמא. מזמן החלטתי ששינה זה עיסקה הפרטי של יערה ולא נושא שיחה. אחרי שנה שהיתה הולכת לישון ב2:00 בלילה, נשברתי. ועכשיו בסביבות 11:00 אני נכנסת למיטה וקוראת לה לבוא, לשמוע סיפור או לינוק.
אני חושבת שלו הייתי מחזיקה מעמד עוד (שנה?) היא היתה לומדת לווסת לעצמה את השעון. ומאידך, אנחנו במילא עובדים מהבית (=מובטלים למעשה...) כך שאין לה בשביל מה להשכים.
נו, הדוגמא יצאה מבולבלת, אבל אני מקווה שתביני שהתערבתי במה שהחלטתי לא להתערב בגלל שהוטמע בי מילדות עניין השינה כמשהו בעייתי שההורים צריכים לפקח עליו.
עם האוכל אני מחזיקה מעמד (בלי שיבוחים או שידולים).
ברור לי שאם אפנים שאח קטן הוא מתנה מופלאה יש יותר סיכוי שהיא תרגיש כמוני, אבל אני צריכה קודם להאמין בזה בעצמי. והורים שמספרים על גילויי שינאה, קינאה וכו' לא עושים לי את זה קל יותר.

הסבר ליונת:
למרות הטון המבודח, אני באמת מלאת התפעלות.
וגם:
בעקבות שיחה עם אחותי, אמא לשלושה, הבנתי שאני דואגת לבכורה בגלל שאני מכירה רק אותה.
כלומר, איך אפשר לדאוג למישהו שעוד לא נולד? (ושאפילו לא בתכנון, עדיין).
וגם:
ההפרשים שיונת מדברת עליהם אפשריים לאמהות שהתחילו מוקדם. (לא המקרה שלי, לצערי - פרצוף עצוב).

סימונה,
הבכורה שלי נולדה כשהייתי בת כמעט 36.
ההפרש ביניהם חמש שנים.
זה עוזר לך?

סימונה,
גם לי תמיד נדמה שהכל הולך ליונת בקלות... יש לה את זה. היא בטח גם אף פעם לא כועסת או צועקת (אני מוכנה להתערב)
לגבי שעת ההשכבה, גם אצלי אין בשביל מה לקום מוקדם בבוקר ובכל זאת הם נכנסים למיטה לסיפור בסביבות תשע וחצי (אל תתפסי אותי בשעה)
כך יש יותר זמן לסיפור ולהתארגנות לשנת הלילה, אפשר לשוחח במיטות, והכי חשוב, היום לא הופך ללילה והלילה לא הופך ליום.

מיכל, את מפסידה בהתערבות -- אני גם כועסת וגם צועקת לפעמים. קורה.

סימונה, לגבי שינה: גם הילדים שלי לא אוהבים ללכת לישון לבד, כשאני ורועי לא איתם בחדר שינה. אז אם הם נראים לנו עייפים, אנחנו הולכים איתם למיטה ונשארים איתם שם קצת.

יונת, יערה עדיין נרדמת רק בהנקה, היא בת שנתיים. השאלה היא רק אם זה קורה בשתיים בלילה או "מוקדם" שזה 23:00. אני יודעת שמתישהו ילדים אמורים להירדם כשהם עייפים, האמת, זה נשמע לי כמיתוס מופרך.... יערה עדיין (ונראה לי שעוד להרבה זמן) נזקקת לתיווך של הציצי.
וגם, אם כבר מדברים, תוכלי אולי לספר קצת למה התכוונת בגמילה ללא יסורים וביחסי אחים בלי כאבים?
היום הייתי אצל קרובת משפחה. יש שם ילד בן 8 ותינוקת בת שנה. הוא עובד משבר מאוד קשה בבית ספר וביחסים עם ההורים, ולתינוקת בדרך כלל מתייחס באהבה. היום התקשה בשיעורי בית והתינוקת בדיוק פיזרה לו את הקלמר. אז הוא אמר: "צריך להרוג אותה". וחזר על זה בנחישות כמה פעמים. ואח"כ התחבק הרבה עם האמא וסרב לתת לה ללוות אותנו לאוטו.
ברור ש"חסרה לו אמא". היא מניקה וצמודה לתינוקת, והוא שהיה בלעדי משך שבע שנים פתאום צריך להתחלק. וזה קשה לו בכל החזיתות של החיים שלו. (סליחה על המונח המיליטנטי.) אני יודעת שיתכן שלו היה בבית (במילא רע לו בביה"ס) היה מרוויח יותר זמן עם אמא, אבל לא נראה לי שזה עומד שם על הפרק.

בשמת, איכשהו, תמיד הרגשתי שההורים שלי מבוגרים. הם היו יותר מבוגרים מרב ההורים של חברי, ואני עוד הבכורה. "בדיעבד", הסתבר לי שאמא שלי ילדה אותי כשהיתה בת 26. אני ילדתי בגיל 33.
אני יודעת שתמיד הורים נראים נורא "גדולים", לילדים שלהם, אבל אני לא התבגרתי מהתפיסה הזו.

סימונה, ההתלבטות שלך כאן בנוגע לעוד תינוק מתייחסת אך ורק לתחושה של הבכורה. אולי זה משקף את ההתנגדות שלך לתינוק נוסף כרגע? אולי את מרגישה לחץ של זמן, ולכן חושבת על תינוק נוסף לפני שבאמת "בא לך"? ואז הבכורה הופכת לסיבה למה לא?

בכל מקרה, לדעתי השאלה העיקרית היא לא "איך תרגיש הבכורה אם יתווסף תינוק למשפחה", אלא האם את ובן זוגך רוצים תינוק נוסף או לא. אחרת זה פשוט עול כבד מדי על כתפי הבכורה, לדעתי. למשל, אם תמנעי מעצמך ילד נוסף למרות שתרגישי רצון, רק כדי לא לפגוע בבכורה, בסופו של דבר את עלולה להרגיש כלפיה כעס גלוי או סמוי על כך ש"בגללה" ויתרת.

שוב, אולי בכל מקרה כרגע לא מתחשק לך, והפוקוס על הבכורה רק משקף את זה.

אולי יתחשק לך עוד מעט, פשוט לא עכשיו. ואולי לא. בכל מקרה לדעתי יש הרבה שיקולים להתייחס אליהם מלבד התחושות של הבכורה, שכמובן נלקחות בחשבון. (אני בכורה, ואני זוכרת היטב את הקנאה העזה שהרגשתי כלפי אחותי! היום היא האדם שאני מרגישה איתו הכי נוח וטוב, חוץ מבעלי והילדים).

מקווה שהועלתי... ובהצלחה!

האם את ובן זוגך רוצים תינוק נוסף או לא. אחרת זה פשוט עול כבד מדי על כתפי הבכורה, לדעתי. למשל, אם תמנעי מעצמך ילד נוסף למרות שתרגישי רצון, רק כדי לא לפגוע בבכורה, בסופו של דבר את עלולה להרגיש כלפיה כעס גלוי או סמוי על כך ש"בגללה" ויתרת.
אני לגמרי מסכימה איתך.
וחשוב לי גם לשמוע את זה וגם להגיד את זה לעצמי, כל עוד זה באמת רק תיאורטי.
ובאשר לרצון לילד - עוד לא. עוד לא. עוד לא.
אבל מתישהו? אולי.
ברור לי שכשהגוף יתחיל לצעוק: ילד. הריון. עכשיו.
אני כבר לא אשמע שומדבר אחר. בינתיים משתעשעת בהגיגים.

סימונה, כתבת: יונת, יערה עדיין נרדמת רק בהנקה, היא בת שנתיים.
היא רק בת שנתיים. רוב בני השנתיים לא נרדמים לבד, גם אלה שלא יונקים.

השאלה היא רק אם זה קורה בשתיים בלילה או "מוקדם" שזה 23:00. אני יודעת שמתישהו ילדים אמורים להירדם כשהם עייפים, האמת, זה נשמע לי כמיתוס מופרך....
יש ילדים שצריכים "לגמור את הבטריה" בשביל להרדם -- לרוץ קצת, לרקוד, לקפוץ. אחרים צריכים שקט וחושך וסביבה רגועה. אז זה נכון שבגדול ילדים נרדמים כשהם עייפים אם הם לא עסוקים בלהתנגד להורים, אבל לפעמים הם צריכים עזרה בזה.

תוכלי אולי לספר קצת למה התכוונת בגמילה ללא יסורים וביחסי אחים בלי כאבים?
גמילה טובה היא מעין דיאלוג בין הילד והאמא: האמא אומרת משהו (למשל "לא נוח לי להניק כאן, בוא נכנס"), והילד עונה (למשל נכנס, או מוותר על היניקה, או בוכה). בהתאם לתשובה שלו, האמא ממשיכה את ה"שיחה" (למשל מתכננת יציאות קצרות יותר, או מביאה מים כתחליף, וכו'). זה דיאלוג שרוב האמהות מסוגלות לנהל באופן טבעי. וכל עוד אין "נתק בתקשורת" אין סיבה שיהיו ייסורים.

אם את מעוניינת להתחיל בתהליך גמילה, אז יש כל מני רעיונות בדף גמילה מהנקה ו-איך מפסיקים הנקה לילית.

לגבי יחסי אחרים טובים: אני לא יודעת איך עושים את זה באופן כללי, רק יכולה להעיר על מצבים ספציפיים. אבל כפי שכתבתי קודם, נראה לי שאחד הדברים החשובים הוא שהתינוק החדש לא יוולד כשאחיו עדיין נורא-נורא צריך את אמא.

יונת:
_סימונה, כתבת: יונת, יערה עדיין נרדמת רק בהנקה, היא בת שנתיים.
היא רק בת שנתיים. רוב בני השנתיים לא נרדמים לבד, גם אלה שלא יונקים._
לזה התכוונתי: היא רק בת שנתיים, ולכן העתיד בו היא תירדם לבד, כמו המשיח, אני מאמינה שבוא יבוא. אבל לא היום, אולי מחר. (ואם לא מחר אז מחרתיים) בקיצור - אני ממש לא לחוצה שזה יקרה, אני אוהבת להניק, נוח לי להניק וזאת גם תשובה לגבי הרצון לגמול: היה לי נורא קשה, במשך זמן קצר, בו רב הלילה הייתי ערה והיא זינקה מצד לצד כל 2 דקות ומוללה לי וצבטה בפיטמה השניה, אבל הרבה יותר קשה לי לגמול. וגם, טפו טפו, זה משתפר שוב.
היא גם מוציאה כמויות של ריר, כך שנראה לי ששוב אנחנו בעניניי שיניים.

גמילה טובה היא מעין דיאלוג בין הילד והאמא: האמא אומרת משהו (למשל "לא נוח לי להניק כאן, בוא נכנס"), והילד עונה (למשל נכנס, או מוותר על היניקה, או בוכה). בהתאם לתשובה שלו, האמא ממשיכה את ה"שיחה" (למשל מתכננת יציאות קצרות יותר, או מביאה מים כתחליף, וכו'). זה דיאלוג שרוב האמהות מסוגלות לנהל באופן טבעי. וכל עוד אין "נתק בתקשורת" אין סיבה שיהיו ייסורים.
יפה אמרת.

לגבי יחסי אחרים טובים: אני לא יודעת איך עושים את זה באופן כללי, רק יכולה להעיר על מצבים ספציפיים. אבל כפי שכתבתי קודם, נראה לי שאחד הדברים החשובים הוא שהתינוק החדש לא יוולד כשאחיו עדיין נורא-נורא צריך את אמא
סיפרתי קודם על ילד בן שמונה שעדיין נורא צריך את אמא ולדעתי עבר משבר קשה מאוד (לא פרטתי את כל התמונה) עם הולדת אחותו ובמהלך השנה האחרונה.
נכון, מדובר במשפחה "רגילה": אבא עובד המון, לא חינוך ביתי, ועוד, אבל יש שם המון כוונות טובות.
לצערי אני מכירה המון דוגמאות דומות ומעט מאוד (אולי אחת) דוגמאות הפוכות, כלומר: שאח חדש מתקבל בלי שעולמו של הבכור יתערער.

אני נורא שמחה שסוף סוף יוצא לי לדבר על העניין הזה. כבר חודשים שזה מטריד אותי, אולי איפשהו עמוק עמוק מתחילה להתבשל איזו מחשבה... כל פעם שהסתכלתי על יערה לבי נחמץ, "אייך אני עושה לה את זה"...
אני יודעת שלרובכם זה נשמע מוזר, אולי אפילו מופרך.
אולי יום אחד גם אני לא אבין מאיפה זה בא לי, אבל זה איפה שאני היום.
והדיבור על זה עוזר לי לזוז הלאה: למקום בו לא משנה מה אחליט - זה לא יעיב עלי.
אז תודה על השיחה.

סימונה - אני חושבת שהקשר בין אחים הוא אמביוולנטי. בדרך כלל, אחים לא רק שונאים או רק אוהבים. רק מרגישים נבגדים או רק מרגישים ש"קיבלו מתנה". אלא זה הכל משולב.
ילד מפסיד דברים מסוימים מכך שיש לו אחים, ומרוויח דברים אחרים. המשקל של ההפסד והרווח תלוי במבנה המשפחתי ובמבנה האישיותי של הילד.
אני חושבת שהשיקולים להבאת ילד נוסף למשפחה, או להמנעות/דחייה מכך, הם שיקולים אנוכיים (לא במובן השלילי של המילה), ולא למען הילד/ים הקיימים. גם הילד(ים) הבכור(ים) לא בחרו להיוולד.
הילדים שלי לא בחרו להיוולד תאומים. אבל מתוך המצב הזה, על הקשיים שבו, הם משחקים בקלפים שיש להם - ועושים את זה מצוין. הילדים שלי לא בחרו שיוולד להם אח קטן (כרגע הם עדיין מאד שמחים על זה, אבל אני לא יודעת מה יהיה כשהוא יהפוך למציאות מצווחת). זה יטרוף את קלפי המשחק המוכרים להם (ולנו) ויערער את עולמנו. ואז נמצא מחדש את האיזון שלנו. בסך הכל, תשומת הלב ההורית שהילדים שלי זקוקים לה (הם יהיו בני 4 כשהתינוק יוולד) היא שונה מאד מתשומת הלב לה זקוק תינוק. היום, יש שעות שבהן אני מיותרת לחלוטין מבחינתם. הנוכחות שלי בבית, בחדר אחר, מספיקה (למרות שהם בגן בשעות הבוקר וגם אז לא רואים אותי). אם אני מספרת סיפור - זה נהדר. אם אני איתם, בחדר שותפה חלקית למשחק - זה מצוין (כל אחד בזמנו, זה לא שאחד יותר טוב מהשני). את כל הדברים האלו, אני יכולה לעשות גם עם תינוק קטן (אחרי תקופת ההיכרות והלימוד הראשוני), ותוך כדי סיפוק צרכיו.
נכון שיהיו פעמים שהם ירצו לשבת עלי, ויהיה "תפוס". נכון שיהיו דברים שיהיה לי יותר קשה לעשות, ויהיו זמנים שהקשב שלי יהיה מוקדש לתינוק.
אבל - יש גם אבא, והם כבר מספיק גדולים בשביל להתמודד עם זה, בלי שזה ישבור אותם או יפגע בהם באופן משמעותי. באחד הריבים, כששניהם רצו לשבת עלי "לבד", שאלתי אותם, מה הם יעשו כשיהיה גם תינוק. בלי להסס הם ענו - נשב על אבא. ברור לי שהמציאות עלולה להיות לא קלה לפעמים, ובכל זאת, אני חושבת שהרווח המשפחתי עולה על ההפסד.

סימונה, התכוונת שהמחשבה "אייך אני עושה לה את זה"... נשמעת מוזרה? לי היא לא נשמעת מוזרה בכלל. אלא מחשבה/ תחושה לגיטימית לגמרי, כשמתלבטים בקשר להרחבת המשפחה.

מיכל, כן ותודה.
כרמית:
ובכל זאת, אני חושבת שהרווח המשפחתי עולה על ההפסד.
כולם אומרים לי את זה, אבל משום מה מפרטים המון בקטעים ה"לא טובים" ונשארים קצת אמורפים בתיאורי האושר המשפחתי הנובע מילדים נוספים. אני יכולה לדמיין, וגם להיזכר מילדותי בקטעים נחמדים עם המשפחה, אבל אני לא בטוחה שאם זה היה רק עם אבא ואמא זה היה פחות טוב. למשל הנסיעה לאירופה, או הטיול לסיני. אני מתרגשת כשאני נזכרת בדברים כאלה סביב הקשר עם הורי ולאו דווקא ביחס לאחים שלי, אולי כי פער הגילאים היה גדול מדי (5 ו-6 שנים). למרות שכיום אני מאוד קרובה לאחותי.

באופן כללי נראה לי שהיחסים המשמעותיים ביותר שיש לאדם בחייו הם עם הוריו, ולא עם אחיו. (טובים או רעים ככל שיהיו).
ולכן, אם אני צופה כאן אפשרות לפגיעה מאוד חזקה, אני לא יכולה למכור לעצמי ש"זה שיעור חשוב בחיים" וכל מיני כאלה, אלא להבין באמת ובתמים שזה משהו שאני מאוד רוצה לעשות (כשזה יקרה) ושאני מוכנה לשלם את המחיר.
והיה ולא תתרחש פגיעה, אופציה שיונת מציעה, מה טוב.
אבל אני לא רואה איך אני מבטיחה את זה לעצמי מראש.

אצלנו זה קצת שונה, כי הם נולדו ביחד ולא "נלקחה מהם הבכורה" (עדיין...), אבל אני רואה שהקשר האחי (ככה אומרים?) נותן להם המון. בטחון, הנאה - בסוגים שאנחנו לא יכולים לתת להם (זה כמובן לא במקום הבטחון שאנחנו נותנים להם, אלא בנוסף). נכון שהם צריכים להתחלק במשאבים ההוריים (והחומריים) אבל בדרך כלל, לאחר השהות ברחם והשנה הראשונה, יש מספיק בשביל שניהם, והם לא מפסידים מזה.
כשאנחנו חוזרים הביתה מהגן (בד"כ לא ישירות, אבל לא משנה), הם בדרך כלל מיד הולכים לחדר שלהם ומתחילים לשחק. הרבה פעמים הם משחקים שעה וחצי בערך בלי להזדקק לנו (ואז מגיע הזמן להתארגן לארוחת ערב. הם מבחינתם היו ממשיכים עוד) - נהנים ביחד, ומקשקשים, כאילו כל היום לא ראו זה את זו (והם עדיין ביחד בגן). יש ריבים פה ושם - אבל רוב הזמן יש להם קשר נהדר, אמפטי ומקסים (אני מקשיבה למשחקים שלהם ומתמוגגת).
אני לא רואה פגיעה חזקה בהם (למעט החלוקה במשאבי הרחם והשנה הראשונה, אבל זה יחודי לתאומים). השיעור החשוב בחיים, שהם לומדים, זה לא כאב ועלבון, אבל כן להסתדר ביחד ולמצוא דרכים לעשות את זה בצורה נעימה. וזה עובד (טוב, לא כל הזמן, אבל כן מרבית הזמן).
אני לא יכולה לדעת איך להבטיח מצב כזה. אני אפילו לא יודעת אם לא יהיה שינוי משמעותי לאחר שיוולד להם עוד אח. כיום, אני בהחלט רואה את החיוב בקשר שלהם.
האושר שלנו, בלראות את האינטרקציות ביניהם - הוא מדהים.
קשה לתאר את הטוב, כי הוא פשוט יומיומי, לאו דווקא בבילויים בומבסטיים כמו נסיעה לטיול. קל להשתפך בתאורי הריבים, הקשיים וגילויי הקנאה. רוצה טוב? בשנה שעברה, בגן, הם ישבו גב אל גב בשולחנות האוכל. בשלב מסוים העבירו אותם כי הם לא אכלו אלא ליטפו אחד את השני כל הזמן. הם, בזכות היחד שלהם, מעזים "להפחיד" (במשחק לא אלים בכלל) ילדים שגדולים מהם בשנתיים ויותר. ויש עוד המון.

באופן כללי נראה לי שהיחסים המשמעותיים ביותר שיש לאדם בחייו הם עם הוריו, ולא עם אחיו.
נכון. אבל בד"כ היחסים הארוכים ביותר שיש לאדם בחייו הם עם אחיו - לא עם הוריו, ולא עם בן/בת זוגו. נקודה למחשבה. אחים יכולים להמשיך ולהיות מקור לתמיכה ולאהבה גם כאשר ההורים הולכים לעולמם, ועוד הרבה לפני, כשההורים כבר משמעותיים פחות (גם אם אהובים וקרובים מאוד). אז טוב שיש מישהו ששווה לך, לא מישהו שאתה צריך לטפל בו או רוצה לטפל בך גם אם אין צורך (-;
אומרים גם שדרך היחסים עם האחים אדם בונה בסיס ליחסים עם בן זוג.
בעקבות שאלותייך, סימונה, התחלתי לחשוב שוב על מספר הילדים שאני רוצה, והאם הייתי רוצה שיהיו לי עוד אחים/אחיות (יש לי אח ואחות). לא נראה לי שהיה מזיק (-;

בדרך כלל, אחים לא רק שונאים או רק אוהבים. רק מרגישים נבגדים או רק מרגישים ש"קיבלו מתנה". אלא זה הכל משולב.
מסכימה מאוד. בניגוד למה שמשתמע מדברי, יש גם הרבה קטעים טובים. בין השתיים יש אינטרקציות מקסימות, ועיקר הזעם של הגדולה מופנה כלפינו (גם זה לא כל הזמן, ויש עליות וירידות).
חוץ מזה, יכול להיות שזה לא קשור רק לאחות קטנה. אני רואה ושומעת הרבה הורים לילדים בגילה (שלוש וחצי בערך) שאין להם
אחים קטנים ובכל זאת הם חווים דברים די דומים: מרידות, הפגנות עצמאות, ויכוחים, מאבקי כוח ועקשנות, התקפות זעם ובכי וכו'.
וליונת - איך אפשר לדעת מתי הם כבר לא צריכים כל כך אמא? אצל אדוה זה עבד ממש נפלא, וכמה שהיא היתה קרובה בילדות היא הלכה והתרחקה בהמשך, והיתה מלאת ביטחון ואמון וידידותית. ואז נכנסתי להריון, והיא התחילה פתאום להיצמד בחזרה, וכשנולדה התינוקת - משבר.
טוב, האמת שבמקביל להריון היו גם גמילות מהנקה ומטיטולים. טוב, כל ההתרחקות הזאת היתה כנראה יותר מדי בבת אחת, והיא כנראה באמת לא היתה מוכנה עדיין לזה, והיום אני משלמת את המחיר. אבל איך יכולתי לדעת קודם?
אז אולי באמת עצה מעשית לסימונה, לחכות ולא לעשות את כל הגמילות, מעברים, פרידות, התבגרויות, התרחקויות ביחד.
היום הייתי גומלת קודם, ואז אולי נותנת לעצמי איזו תקופת חסד ללא הנקה ולא הריון, כי כבר בהריון יש התרחקות מהראשון והתעסקות במשהו אחר, בראש, וגם פיזית נהיה יותר קשה.
מצד שני, לא הייתי מחכה יותר מדי, כי ילד בן שמונה כבר ממש רגיל להיות בן יחיד, ויהיה לו קשה מאוד להתרגל לדעתי.
אז היום, ארבע חמש שנים נראות לי רווח טוב, אבל בטח אין נוסחאות ואין הבטחות ולכל אחד מתאים משהו אחר.

סימונה, אני עם כרמית: גם עם אחים יש יחסים משמעותיים וחשובים. יש לי שלושה אחים ולא הייתי מוותרת על אף אחד מהם. ואני רואה גם אצל ילדי כמה שלכל אחד מהם עוזר הקשר עם השני.

לילה, אני לא יודעת את הנוסחה לרווח בין אחים, אבל נראה לי שגמילות שונות הם בהחלט סימן. וגם לא ניסיתי לומר מתי מגיע הזמן לתינוק חדש, אלא לתת תחושה מתי עדיין לא הזמן.

מסעדה, לילה, כרמית ויונת:
גם לי נורא כיף שיש לי אחים, ולא הייתי מתנגדת לעוד אחות או שתיים כמו אחותי המקסימה והייתי שמחה להיות יותר קרובה לאחי המקסים ועם זאת, כיוון שהילדות בקיבוץ שללה ממני את התחרות עם אחי ובו זמנית את הורי עצמם, אני תוהה לגבי הפגיעה המתרחשת בנפש הילד בגיל צעיר.
היתה לי איזו מיני חוויה מביכה למדי שקשורה בקנאת אחים. כשהייתי בכיתה ד' לחצתי על הורי לאמץ ילדת חוץ בת גילי, הם הסכימו ולמשך שלוש שנים היא הפכה ל"אחותי".
אני זוכרת כמה קנאתי בכל דבר קטן שהיא קבלה מהורי. אם היו קונים לה חולצה אדומה ולי כחולה, מיד רציתי את האדומה וזה הגיע לזה שהיו קונים לנו בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר.
אני זוכרת אפילו פעם שבכיתי במסתרים על זה שאמא שלי אוהבת אותה יותר...
ברור שזה בא על רקע נתק מההורים ולא באמת כי הם נתנו לי איזה יסוד להאמין שהיא יקרה להם יותר.
היא עזבה בסוף כיתה ז' ובזה זה נגמר. אבל אם הרגשתי ככה בגיל 10 - אני יכולה לתאר איך מרגיש ילד בן שלוש, או ארבע או יותר.
אני יודעת שמפרספקטיבה של מבוגר אחים זה דבר טוב וחשוב ופעמים רבות הם החברים היחידים שנשארים לנו עד גיל זיקנה.
אני רואה כמה הורי קשורים לאחים שלהם, תומכים בהם ונתמכים על ידם.

דווקא זה אחד הדברים שחסרים בעיני בחינוך הקיבוצי של פעם. אני אוהבת את האחיות שלי, אבל הקשר שלי איתן הוא לא עמוק ומשמעותי כפי שאני רואה למשל, אצל בן זוגי (וההפרש הגילי שם הוא אפילו גדול יותר). נכון שזה גם עניין של אופי פרטי ומשפחתי, אבל אני חושבת שהעובדה שלא ממש גדלנו ביחד, בהחלט משפיעה.
יש הבדל בין אח אמיתי ל"אימוץ" זמני כזה (זה לא אח מאומץ ממש...), אבל בגדול, ובלי להכיר, יש לי תחושה שאת פשוט הצלחת לנגוע באיזושהי רגישות של הורייך. אצלנו למשל, בעקרון, הילדים, למרות גילם הזהה, לא מקבלים אותו דבר (מלבד ממתקים וכדומה). השיוויון הוא לא מכני, ולדעתי, זה מקטין את הקנאה, ולא מגדיל אותה. לא רק שהם לא יקבלו (מאיתנו... אחרים זה סיפור אחר) חולצות באותו צבע או אותה דוגמה, אלא גם אין לנו בעיה, לקנות רק לאחד נעלים, כי שלו קטנות עליו או רק לו אופניים, כי הוא צריך (דוגמאות מהזמן האחרון) - בלי להרגיש צורך לפצות את השני (ולא נרשמו גילויי קנאה, בהקשר הזה. האמת היא שעד רגע זה, לא הקדשתי לכך בכלל מחשבה. זה היה ברור מאליו).

פיצוי על מה בדיוק? תסלחו לי על הקצרנות, אבל מעולם לא הרגשנו רגשות אשם שמור נולד כשאגם היה רק בן שנה ושלושה חודשים.
אולי עכשיו הם יתחילו...

כמה דוגמאות טובות -
נעמה מתעוררת (שעה או יותר אחרי ליאור) וליאור רצה אליה למיטה והן שתיהן שמחות כל כך.
ליאור באה ומחבקת את נעמה ונעמה מחזירה חיבוק. סתם באמצע היום.
בגלל האופי השונה כל כך של שתיהן, נעמה קיבלה המון מליאור. היא מעזה יותר, כי היא רואה את אחותה הקטנה מטפסת ללא פחד, אז גם היא מטפסת (פעם היא טיפסה על העגלה, דבר שמעולם לא העזה לעשות ואמרה לי בגאווה - אני מטפסת כמו תינוקת!). היא משחקת יותר בעצמה, כי היא מושפעת מליאור. והיא מחכה שליאור כבר תהיה יותר גדולה ותוכל לשחק איתה יותר.
אני לא מרגישה בקנאה ולא הרגשתי בשום שלב. יש כל כך הרבה זמן, ובגלל שהן מתעוררות והולכות לישון בזמנים שונים יש גם זמן לבד עם כל אחת. רוב הקושי עם נעמה היה מולנו ונתנו לו מקום (ועדיין). אני לא מצפה ממנה לאהוב אותה כל הזמן, והרבה מהזמן היא די אדישה כלפיה וזה בסדר בעיני. אני חושבת שזה עוזר לה שאני לא מצפה ממנה ליותר מזה.
(התנצלות על הבלגן אבל השעה מאוחרת ואני עצבנית מסיבות אחרות...).
אבל העיקר בעיני הוא מתי שמתאים להורה, כי אני כל כך רציתי עוד תינוקת (ממש מוקדם מידי) שבכלל לא חשבתי על נעמה בתוך זה וזה נכון בעיני. כי מה שקורה איתו חיים. וחוץ מזה - אם משפחה היא שלמה כל כך בלי עוד ילד, אולי זה מספיק! ואני בטוחה שילדתך המקסימה תחיה חיים נפלאים עם או בלי אח/אחות.

הי רותי...
חבל שאת לא מחוברת למחשב, היינו יכולות לפטפט.
נכון. כל מה שאמרת על נעמה וליאור, זה נכון, ובטח גם אצלך, שגית, אין מקום לכל אותם רגשות שאני תוהה לגביהם.
אני פשוט ראיתי דוגמאות אחרות ויש לי הרבה מה ללמוד מכן.
ו כרמית, נכון, את צודקת, זה בהחלט היה סימפטום לבעיה הרבה יותר עמוקה (הקנאה באחותי המאומצת) ובקשר ליחסים עם אחי, עזבנו את הקיבוץ כשהייתי בת 15 והם 9 ו-8, כך שהיה לנו הרבה זמן לתרגל "משפחה".

דף מעניין.

הייתה לי שיחה מאוד מעניינת עם בתי אתמול בלילה. (היא בת 6). שאלתי אותה אם היא חוששת ממה שיקרה כשהתינוק יוולד. היא ענתה שיש מספר דברים שמטרידים אותה - ראשית, היא חוששת שלא אאפשר לה לבוא אלי למיטה בלילה (הילדים נרדמים במיטות שלהם, אך לקראת 12 בלילה הם מגיעים למיטות שלנו). היא חוששת שהתינוק היונק יתפוס את כל המקום ולא יהיה לה מקום במיטה יותר. שנית, היא חוששת שלא אשכיב אותם בלילה לישון אלא רק אבא. (אני משכיבה כל ערב בטקס שכולל רייקי, שיר וטקס לגירוש החלומות הרעים ואחר כך "מבקרת" ומלטפת עד שנרדמים - טקס מייגע למדי שדי קיוויתי שייפסק לאחר הלידה - מסתבר שלא). היא לא רוצה שאבא ישכיב, היא חשבה על זה ויש לה פתרון - אני לא חייבת להגיע בתדירות כל כך גבוהה "לבקר" וללטף. אני יכולה לבוא לעיתים רחוקות יותר. שלישית, אני מצטטת: היא לא זוכרת איזה עוד דברים רעים תינוקות עושים, אבל היא חוששת שלא יהיה לי זמן בשבילה ואהיה כל הזמן עם התינוק.
אוי, קשה להיות ילד. אני חושבת על תחושת חוסר האונים של הילדים שההורים שלהם מחליטים לשנות את חייהם ולהביא עוד ילד לעולם. כל כך הרבה דברים נופלים עליהם, לכאורה באופן שרירותי, והם צריכים להתרגל. לא הרגשתי שאני יכולה להבטיח לה כלום במהלך השיחה - אני עצמי לא יודעת איך יהיה עם תינוק נוסף. אני זוכרת את הטוטאליות שבהנקת תינוק זעיר - כיצד אבטיח לביתי כעת שדבר לא ישתנה, ותמיד אשכיב ושיהיה מקום במיטה ובעיקר - תהיה לי סבלנות!!!! אמרתי לה שאני יכולה להבטיח לה שאם תרגיש בכל רגע לאחר שהתינוק יוולד שאני חסרה לה - שתבוא ותאמר ואני תמיד אקשיב. היא נרדמה בעוד מחזיקה לי את היד חזק.

נשמעת שיחה מאוד פתוחה ויפה.
וכן, את לא יכולה להבטיח, כי באמת אין שום דרך לדעת איך תהיי, נראה לי שפתרת את זה יפה לעת עתה.
ואמנם קשה כשנולד לך אח חדש אך יחד עם זה זה גם כיף: אני מאוד אוהבת את אחי הצעיר ואחי הבכור אוהב את שינינו - אז כנראה מתגברים על ה"טראומה" (-: , האחינים שלי 8 ו 5 (הם כבר גדלו מאז שאמא שלהם הקיאה בהודעה למעלה (-;) מאוד נהנים מהאח הקטן שמרגיז וחולה ותובע תשומת לב אמהית ואבהית.
אני חושבת על תחושת חוסר האונים של הילדים שההורים שלהם מחליטים לשנות את חייהם ולהביא עוד ילד לעולם. כל כך הרבה דברים נופלים עליהם, לכאורה באופן שרירותי, והם צריכים להתרגל.
הייתכן שבשל רגישותך הגבוהה כרגע, את מתחברת לתחושה ש"אני עושה לילדים שלי משהו נורא קשה" ?
אולי שווה (אולי זה כבר עלה) לדבר גם על מה נעים באח קטן? (כי תארת פה שיחה על החששות אבל בטח יש גם תקוות, אולי שווה להציף גם אותן?)
אולי שווה לדבר על שינויים שסביר שיקרו (את יודעת יותר טוב ממני מה הם).
<Pלונית מזכירה שהיא ב הריון ראשון, ואולי כל מה שכתבתי זה שטויות במיץ שרק "לא אמא" יכולה להגיד (-: >

אני דווקא מסכימה עם פלונית... לגבי הלדבר גם על היתרונות באח קטן.
ואני בכלל הרגשתי [בהריון שני - שלישי עוד לא בתכנון אפילו] שאני מביאה לגדולה מתנה ולא דווקא בעיה.

ולגבי סידורי שינה - בתוך כל הבלגן אחרי הלידה הדבר היחיד שהצלחתי כן לשמור עליו היה ההרדמה שלה.
לפעמים זה טיפה התאחר אבל בגדול אבא עשה אמבטיות [כמו שהוא עשה גם לפני הלידה ועושה גם עכשיו לשניהם] בזמן הזה אני הייתי מניקה אחר כך אבא היה לוקח ומרדים אותו עליו במנשא ואני הייתי מרדימה.
אצלנו זה הסתדר וזה גם היה חשוב לי החצי שעה לבד איתה בערב - זה היה הזמן היחיד ביום רק של שתינו.

בכל אופן כל הכבוד לילדה על ניסוח המחשבות והחששות הבהיר.
ומאחלת שתמשיכו לתקשר בכזו פתיחות והקשבה..
ושההסתגלות למשפחה המתרחבת תהיה הרבה יותר קלה מהחששות...