מה אנחנו רוצים להשיג בחינוך ילדינו

אנונימי

כל ההמולה סביב החינוך בימים אלה מובילה אותנו לשאול את השאלה אשר אולי היא השאלה החשובה ביותר מכולן:

כיצד מודדים חינוך טוב? איזה הן המטרות הבסיסיות אשר אנחנו מנסים להשיג בחינוך שלנו, וכיצד אנחנו יודעים אם הישגנו אותם למעשה?

לאחרונה, קבוצת מפקחים של בתי-ספר ניסתה לתת תשובות אחדות לשאלה זו. כפי שהיה צפוי, תשובותיהם לא סטו בהרבה מהתבונה המקובלת, אשר מתרכזת בסידרת גורמים כגון, גודל הכיתות, גובה ההוצאות, סביבה ביתית, וכן הלאה.

מה שנראה שקבוצה זו לא עשתה, אם כי זה מה שכל קהילה וכל משפחה תאולץ לעמת במוקדם או במאוחר, הוא להתמודד עם השאלה הבסיסית של מטרות החינוך.

איש לא יחלוק על כך שהתוצר הסופי של חינוכו של הילד צריך להיות, בן-אדם שלם עם עצמו ואשר יכול לתפקד כמבוגר יעיל בחברה. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מנסים להפוך זאת למציאות איזושהי.

לפנינו דוגמה לכמה קשה למצוא היגיון בדברים. נניח שהיה לי מטה-קסמים ויכולתי להביא לידי קיום מערכת-חינוך או שיטה-חינוך אשר היתה מפיקה, באופן אוטומטי, גאונים מדרגה ראשונה. האם מישהו היה רוצה לשלוח את ילדיו אליה או לחנכם על פיה? כמה מאיתנו היינו רוצים שילדינו יהיו ואן-גוך, אחד הציירים המופלאים ביותר, שהיה עד כדי כך מיוסר שסיים את ימיו בהתאבדות במוסד לחולי-נפש? איזה הורה היה רוצה את מוצרט כצאצא, אשר הלחין יצירות בעלות יופי שופע התרגשות אישית עמוקה. כזה שהמוסיקה שלו הלהיבה את העולם במשך מעל מאתיים שנה, אם כי הוא היה לא יוצלח חברתי במידה כזאת שבקושי הכיר רגע של שלווה או של רווחה כלכלית? האם אני או אתה היינו רוצים בן כמו איגנַץ זֶמלווַייס, הרופא שגילה את החיטוי (אַנטיסֶפסיס) ואשר עבודתו הצילה מיליוני אנשים, אם כי הוא היה כל כך מדוכא מהביקורת והלעג שלהם הוא זכה מעמיתיו שלבסוף, בגיל צעיר, הוא איבד את עצמו לדעת? האם היינו רוצים בן כמו סוקרַטס, אחד המיסדים של החשיבה הפילוסופית המערבית, אשר נשפט והורשע למוות על ידי בני-ארצו? או יאנוש קורצ'ק אחד, החדשן-בחינוך הקדוש אשר הצטרף מרצונו לילדים היהודים שהוא לימד, כאשר נרצחו במחנות-הריכוז הנאצים?

שאלות אלו לא מנסות להטות את הכף, ואינן יוצאות דופן. זו הנורמה, לא היוצא מן הכלל, שאנשים באמת יצירתיים זוכים לגינוי חריף מאנשים אחרים בעלי השקפה קונבנציונלית יותר אשר סובבים אותם. גאונים מנהלים חיים קשים כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מותקפים ללא מנוח מקנאה, עויינות, התנגדות, אדישות, ובוז. האם אלה הם סוג החיים אשר אנחנו רוצים עבור ילדינו? או, האם אנחנו מעדיפים שהם יהיו חדגוניים, נטולי צבע, רגילים, סתגלניים, אם כי פחות נתונים לנידוי? אלה הן סוג השאלות שעלינו להשיב עליהן, בטרם אנחנו יוצאים בהילולה של כינון שיטות חדשות של חינוך ובניית סוגים חדשים של בתי-ספר אשר מפיקים גאונים יצירתיים -- זה בהנחה שידענו כיצד לכוננם!

הבה נתבונן בבעיה הבאה: הרבה אנרגיה מושקעת, בבנית בתי-ספר אשר מכשירים ילדים לעבודה יעילה במעבדות בעלות מיכשור משוכלל. הטיעון הוא שכדי להפיק מבוגרים שמסוגלים לתפקד בעולם האולטרה-מודרני שבו אנחנו חיים, עלינו להקיף את הילדים במכשירים אשר משקפים את הטוב ביותר בטכנולוגיה העכשווית, ולדרוש מהם שיהיו בעלי שליטה בהם בטרם שהם מסיימים את בית-הספר.

תפישה זו היא בעלת משיכה כזו, שחברות רבות קטנות כגדולות, באותה מידה כמו סוכנויות ממשלתיות, מזרימות סכומי כסף משמעותיים לתוך בתי-ספר לדוגמה אשר מיישמים אותה. הבעיה עם הגישה הזו היא שאפילו שהינך מקבל את ההנחה שיש לרכז את בתי-הספר במה שהוא בעיקר הכשרה-מקצועית, עליך להתמודד במוקדם או במאוחר עם העובדה שאין דרך לעשות זאת! למעשה המטרה סותרת את עצמה.

כל הענין עם "המיכשור המשוכלל" הוא בכך שהוא משתנה כל הזמן; אחרת, לביטוי לא היתה משמעות. אם הטכנולוגיה איננה משתנה במהירות, אז כמעט אין טעם לשים את הדגש בהתפתחויות האחרונות. יותר מכך, קצב השינוי גדל באופן דרמטי לאחרונה. דברים שהיו מיכשור משוכלל לפני עשר -- או אפילו חמש -- שנים הם מיושנים כבר היום. דבר זה הוא אמת לא רק לגבי עולם המחשבים (איזה חברה היתה מצטיידת במחשבים בנויים בשנת 1991?) אלא למעשה בכל התחומים, בשטח היצור -- מטַלורגיה, מוצרי פלַסטיק, טיפול באשפה, ובכל דבר אחר -- גם בתחום השרותים.

בית-ספר אשר היה מכשיר תלמידים בסביבה שהיתה מודרנית לחלוטין ביום שהוא נבנה, הופך למיושן לפני שתלמידי השנה הראשונה הופכים להיות תלמידי השנה האחרונה. לחדש בית-ספר כזה מקצה אל הקצה כל שנה, היה יקר, ואבסורדי.

אין לי תשובה לבעיות אלו, ולאחרות, אשר יורדות אל לב-ליבה של משמעות החינוך. אכן, חוששני שאין תשובה אחת ויחידה. אנשים שונים יעדיפו יעדים שונים עבור ילדיהם, וילדים שונים ירצו יעדים שונים עבור עצמם. אנחנו נצטרך לעבוד קשה לא רק בקביעת מה באמת הן המטרות שלנו. אנחנו נצטרך להיות גם מספיק סובלניים וגמישים כדי לאכסן מגוון רחב של סביבות חינוכיות, אשר תפותחנה על מנת לקדם מגוון רחב של מטרות.

מי שלמד לנהוג על מכונית לפני 20 שנה, יכול לנהוג בכל מכונית היום, גם יותר משוכללת.
מי שלומד לעבוד עם מיכשור לומד טכניקה של עבודה שתשמש אותו במגוון דברים.
זה מה שעושים בתואר שני, עבודה מעשית.
אתה לומד שיטות למחקר, ויכול ליישם אותן בכל מיני תחומים.
אתה לא חייב ללמוד את הדבר החדשני ביותר, מספיק שתלמד את העקרון.
את השאר תלמד לבד.
ואז זה בעצם עונה על הדרישה שלך מחינוך, לא?

יש לך דוגמא עכשוית לגאון נרדף?
כי נראה לי שהיום זה לא קורה, בכל אופן לא משהו שאני יכולה לחשוב עליו.

קודם כל אני שמח מאוד שפתחת את הדף הזה דוד. מזה זמן רב רציתי לפתוח זה. אני הייתי קורא לו מטרות החינוך.
יש ספר טוב שיצא בנושא שנקרא The end of education (משחק מילים על קץ ומטרה ) ע"י ניל פוסטמן. הוא מגיע למספר מטרות. (אני אמנה אותם כשאגיע הביתה.)
ובינתיים אחת הסיבות שהתמהמהתי בפתיחת דף כזה, היא התהייה האם אתה/יונת או אנשים אחרים תכפרו בכלל בהצבת מטרות לחינוך.
בהקבלה לכפירה בשאיפות עבור ילדך. אם כך אז מקום שאלה זו ב" האם יש להציב מטרות לחינוך? "

אני לא חושבת שהשאלה היא "גאון או ממוצע מאושר". החינוך לא נועד לייצר גאונים, וגם אינו מסוגל לכך. מרבית הגאונים הם כאלה למרות החינוך שקיבלו, ולא בזכותו. בחינוך אחר, אולי הם לא היו סובלים כל כך מגאונותם...
ילד/אדם מוכשר מאד, במקרים רבים, סובל במקום ששואף לבינוניות. ילד עם כשרונות "רגילים" ואולי בתחומים לא אקדמיים, סובל במקום שהציפיות להשגים גבוהים מדי.
הפתרון, בעיני, הוא, כרגיל - הקשבה. הקשבה אוהבת לילד, שתאפשר לו להיות מי שהוא - "גאון", "רגיל", "טיפש" וכל מה שביניהם, ומתוך האהבה, אני מקווה שיצמח אדם שמכיר ואוהב את עצמו, ומתוך כך, גם את האחרים. אולי הוא יהיה גאון, ויציל את העולם, אולי הוא יהיה אדם פשוט שחי את חייו הפרטיים בלי הרבה זיקוקים, לפי יכולתו, רצונו, אהבותיו. אולי הוא גם יעסוק בדברים שהוא לא מצטיין בהם. פשוט כי זה נעים לו.

אני צריך לחשוב מה אני חושב על מטרות לחינוך בינתיים :

מטרות החינוך עפ"י ניל פוסטמן. (ראש המחלקה לתרבות ותקשורת בNYC. בעל נסיון רב שנים כמורה ביסודי ובחטיבת ביניים) מדובר על מטרות ומבט על החינוך ה צ י ב ו ר י בארה"ב שמתמודד עם אתגרי עוני,שאלימות ניכור ושונות קשים.

"מעבורת החלל ארץ" – כאן רוצה פוסטמן להדגיש את שייכותו של האדם (התלמיד) לסביבתו. החל מדאגה לבית הספר נקיונו ומצבו , דרך מעורבות בקהילה והקניית ערך של חשיבות לתלמיד ,וכלה בהפיכת המקצועות ארכיאולוגיה אסטרונומיה ואנתרופולוגיה למקצועות לימוד ראשיים.
"המלאך שנפל" – פה מעלה על נס פוסטמן את החשיבה הביקורתית. מספר מהצעותיו: לבטל את ספרי הלימוד, לדחוק בתלמידים לחפש טעויות אצל המורים, כל מורה ילמד סימסטר אחד מקצוע שאינו המקצוע שלו, למידת המדעים תעשה בפרספקטיבה הסטורית על מנת לראות את ההתקדמות מטעות לטעות מתאורייה שכשלה לתאוריה שכשלה. אפשר לסכם כחגיגה אינטלקטואלית של הטעות.
"הניסוי האמריקני". מיותר לפרט את לאומיותו של פוסטמן. כאן הוא מאזכר לימוד מדע בדיוני כדרך לבחינת אוטופיות.
"חוק השונות". כאן מציע פוסטמן ללמוד/לחגוג את השונות האנושית הגדולה ע"י ארבעה ראשי פרקים שפה,דת,מנהגים ואמנות.
"אורגי המילים/יוצרי העולם" – כאן מציע פוסטמן ללמד מבט מעמיק על השפה והדרך שבה היא מעצבת את עולמנו.

הד, שאלה טובה: האם יש להציב מטרות לחינוך?.
בשביל להשיב על השאלה הזאת סבורני שצריך לשאול קודם שאלה לא קלה אחרת: מה זה חינוך? -- עליה כבר ניסיתי להשיב ב-סכנות בחינוך ביתי.

לאחר שנשיב על השאלה מה זה חינוך?, אולי יהיה קל יותר להשיב על שאלתך אם נשיב על שאלה נוספת: האם אנחנו יכולים להמנע מלהציב מטרות לחינוך??.

סימוכין:

מטרות החינוך > חדש

שאיפות בגידול ילדים

נ.ב. האם אתה יודע היכן אפשר לעיין בספר של ניל פוסטמן The End of Education?

הוא יצא בעברית בשם "קץ החינוך" (משחק המילים מפוספס)
במסגרת סידרה "מחשבות על חינוך".
ספר מאוד ידידותי לקורא.

אני אתחיל לזרוק דברים שהם שאיפות שלי לגבי ילדי ומכאן שאיפות לחינוך. (אין סדר ואין שלמות. בטח חסר המון )

שיהיה סקרן.
שיהיה רגיש לסבלם של אנשים/בע"ח. יכולת אמפתייה.
שיראה תמונת עולם מורכבת. חשיבה ביקורתית.
שיהיה בעל יכולת אינטרוספקטיבה, יבין את עצמו ומה מניע אותו.
שיהיה בעל קישורים חברתיים טובים. יכולת ליצור לשמר ולהנות מחברים.
שיהנה מגופו, מהפעלתו ומאיך שהוא נראה.
שיהנה מתרבות. ( תרבות = ספרות,מוזיקה,קולנוע,אוכל,שתייה,ריקוד וכו' )
שיהיה בעל כישורי למידה.
שיבין את המתודה המדעית וישומיה.
שיכיר ויאהב את שורשיו ומוצאו.

הד
אתה כזה? (כלומר, כל מה שאתה רוצה לילדך?)
אני רוצה להפנות אותך לכתבה מאתר מעריב (אני חוששת שתוך זמן קצר הקישור הזה יהיה שבור, אבל בינתיים...)

לדעתי כשמגדירים משהו בצורה כזו כמו שהגדרת הד,
אתה יוצר כזו ערמה של ציפיות מעצמך ומהילד שבסופו של דבר זה יכול לחזור כבומרנג.

לדעתי, הד מנסה לשים במילים את מה שמטייל אצל כולנו בראש (בוריאציה כזאת או אחרת)
גם לי יש רשימה כזאת. היא נראית ונשמעת אחרת אבל היא קיימת
אני כל פעם דוחה את פירסומה כאן בדף, כי הנושא רגיש והניסוח עדין
ואני דוחה זאת גם עכשיו כי סוגרים את הסופר עוד מעט

זה ברור שזה מטייל בראש, וזה לדעתי המקום לשים לו ברקסים.
תמיד הורים רוצים מה שהכי טוב לילד, הבעיה היא שלא תמיד זה מתאים לו.
זה לא תמיד טוב לילד שיודע ש"מצפים" ממנו להיות ולהיות, זו מעמסה גדולה מדי.
בואו ונקצין את זה,
אם יהיה לנו ילד שהוא תלמיד חלש, לא אוהב בעלי חיים, לא אוהב ספורט, לא מקובל בחברה,
שיודע שההורים שלו נורא יתאכזבו בגלל זה, מה הסיכוי שלו להיות מאושר?

איך יהיה תלמיד חלש אם הוא בחינוך ביתי?
למה הוא צריך לאהוב ספורט? מה הקשר בין זה לבין הנאה מגופו?
האם "מקובל בחברה" הוא "בעל כישורים חברתיים טובים" ויכולת לשמר וליהנות מחברים?
לדעתי יש פה קודם כל בעיה של הגדרות.
שמתי לב שחלק מאיתנו משתמשים במושגים כמו (סתם אני נותנת רק דוגמא אחת) "הנאה מהגוף" ומתכוונים לקבלה עצמית של הגוף וכל מה שקשור בו (משהו שאין לרובנו, ומי שיש לו בטח "עבד" על זה הרבה שנים לתקן את מה שהיה פעם). מי שהיה במקום הזה, הגיע למודעות עצמית, ותיקן או מנסה לתקן את עצמו - מבין מה זה, וגם רוצה שהילד שלו לא יצטרך לגדול מקולקל ואחר כך לתקן את עצמו.

אבל יש באתר הזה גם משתתפים וקוראים אחרים, שלא שייכים לקבוצה הזאת.
או שאין להם מודעות עצמית, או שהם לא קוראים לדברים האלה באותם שמות, הם לא עברו את התהליכים האלה ולכן הם לא קוראים את המושגים באותה צורה שמי שכתב התכוון אליהם. מכיוון שהם מדברים בשפה אחרת הם מייד "מתרגמים" את מה שהם קראו למשהו שונה לחלוטין, אבל למשהו שכן שייך לעולם שלהם, לרצונות שלהם, למחשבות שלהם ולתהליכים שהם עוברים.

התוצאה היא קצר בתקשורת.
אנשים שלא מדברים בכלל על אותו הדבר.

יש הבדל עקרוני ואפילו מהותי במידה הכי גדולה שיכולה להיות בין רצון מסוג "מה שהכי טוב לילד, הבעיה שלא תמיד זה מתאים לו" לבין הרצונות שהד כתב, למשל.

אני לא יודעת איך לפתור את זה. אולי יש למישהו הצעה.
כביכול מתנהל פה דיון אחד, אבל למעשה יש פה שתי קבוצות שאין אפשרות לגשר ביניהן, כי לאחת מהן חסרה שפה שלמה.

האם יש לנו מילון של "באופן טבעי"? האם זה משהו שאפשר ללמוד או רק משהו שאתה מבין אחרי שעברת תהליכים מסויימים?

יונת? רועי? צפריר? אביה? שגית? גילה? נאוה? אילנה? מה זה, התחלתי להקריא שמות? טוב, סטופ. תתחילו להגיב.

בשמת,
את מקשיבה לפעמים לאיך שאת מדברת?
לא כל מי שלא חושב כמוך צריך לתקן את עצמו.

אבל בשמת - זו בעיה: לא כולם מדברים באותם מונחים. אי אפשר לחלק את המשתתפים לשתי קבוצות של מי שמבין ומי שלא. כולנו צריכים להיות מודעים לפער אפשרי בכל מונח.
כשאני לא מבינה אני שואלת (תעיד נאווה שאני מנג'סת לה כל הזמן), כשאני רואה ששניים מדברים במונחים שונים אני מתאפקת לא להתערב להם או מתערבת ו"מתרגמת", ולפעמים אנשים תופסים את עצמם (ע"ע הויכוחים של רועי וצפריר שמסתיימים ב-כנראה, פרקטית, אנחנו מתנהגים אותו דבר, ומכנים את זה בשמות שונים. זו הבנה שלי של סיכומי דיון שלהם).

אני אחשוב על זה עוד (עכשיו כמעט עושים עלי חרם, המשפחה שלי).

היי בשמת
בדיוק על זה כתבתי קודם אבל אז נתקע לי המחשב והכל נפל

אתחיל שוב
אנסה לתרגם את מה שהד אמר לשפה אחרת.
הד, סליחה שאני מדברת בשמך

אם אני טועה בתרגום, אנא תקן אותי.
כולנו, כלומר: הד, אני, וכל השאר שואפים לחיים טובים לילדינו
אנחנו רוצים שיהיו מאושרים ושחייהם יהיו להם קלים.
הד רוצה שילדיו יפיקו הנאה מכל מה שסביבם
הד רוצה שתהיה להם תקשורת עמוקה עם עצמם ועם אחרים
הד רוצה שילדיו יחיו בשלום עם עצמם ועם גופם
הד רוצה שילדיו יוכלו לפתח ולממש את כישוריהם
הוא רוצה שהם יגשימו את חלומותיהם
הד רוצה שתהיה להם הרגישות להנות מיופי בעולם
רוצה שהם יהיו קשובים לעצמם ולעולם כדי לא לפספס הזדמנויות לאושר
הד רוצה שילדיו יצליחו בקלות במקומות בהם הוא השקיע מאמצים והתאמץ
הד רוצה לתת לילדיו את הירח
ומי שרוצה אחרת לילדיו - שיקום!

עבר בשמת? לזה התכוונת?

איך מתאים לי לדלג על:
הד רוצה שילדיו ימצאו אהבה בעולם וישכילו לחיות בזוגיות בריאה

נאוה
גם אני רוצה את זה לילדי,
כל מה שאמרתי זה שזה מתחיל מהרצון הטוב אבל הופך להיות למעמסה על הילד להגשים ציפיות.
בלי קשר בכלל לאיזה ציפיות ובאיזה שפה משתמשים

אולי הדוגמאות שנתתי לא מסבירות את מה שרציתי, :-p
אפילו הציפייה מהילד שיהיה מאושר, יכולה להיות קשה לו.
מה אם הוא לא?
לדעתי צריך ללכת עם הילד ולתמוך בו מהצד, אבל לא לשאוף עבורו.
ההבדל הוא בין מה שאתה רוצה ומה שאתה משדר לילד,
לדעתי מאוד קשה לא לשדר ציפיות.

ורד, את מכירה אדם שלא שואף את זה לעצמו?

גם הילדים שלך שואפים לאהבה, חיים נוחים ולעשות מה שבא להם
אז את לא ממש מכבידה
ההכבדה היא כשאת רוצה את התסריט שלך
כשאת רוצה עו"ד או רופא והוא רוצה לרקוד או לצייר
ההכבדה היא כשאת רוצה "בחורה טובה" לכלה
והוא הומוסקסואל
אם את פשוט רוצה שיחיה באהבה - זה לא מכביד, זה אוהב
אם את רוצה שיהנה מעבודתו - זו תמיכה ב- "עשה מה שטוב לך"
וכו,

אני מרגישה שאני לא מצליחה להעביר את כוונתי.
כל ילד הוא משהו אחר, אחד יהיה מאושר עם העזרה שתציעי לו, ואת השני זה ילחיץ.
אחד אחר ילחץ מזה שאת לא עוזרת מספיק.
בתאוריה הכל נכון, במציאות יש בעיות.
אני למשל, כל מה שההורים שלי עשו הלחיץ אותי, והפריע לי.
גם כשאמא שלי אמרה אני שמחה בשבילך, זה היה כאילו היא אומרת, אני שמחה שאת עושה משהו שאני מאשרת.
אחי הבכור היה שונה ולא היתה לו בעיה עם זה.
הורה בדרך כלל רואה אחרת את המושגים אהבה וחיים נוחים וכו', (הרי הילדים צריכים למרוד במשהו

)
זה בכלל לא משנה במה אתה מאמין ומה השקפת עולמך, והגדרות שונות לאותו דבר, ושמות שווים לדברים אחרים,

בסך הכל כל מה שרציתי להגיד הוא
תזהרו עם הציפיות לפעמים הן מכבידות, וכוונות טובות... נו כולם יודעים

או קיי ורד! אין סמל מתאים אבל אני עם הידיים למעלה

כוונתך עברה ברור מאוד, רק רציתי לומר שמותר להיות אנושיים
ושבסך הכל, לכולנו יש שאיפות - זה מה שמנחה אותנו בהחלטות שנוגעות לילדינו, בכל רגע ורגע
בלי השאיפות איך נדע מה מתאים ומה לא?

יהונתן יכול היה להשתלב נהדר בכיתה א', וכולם היו אומרים לי שטעיתי,
והוא היה הופך לצלם של עצמו במקום לפרח שהוא
אז כשאני מדברת על "תכנית לימודים"
אני אומרת: יש אדם אחד שיודע מהם הצרכים של יהונתן וזה הוא עצמו
ובכל זאת, אני נלחמת על אישור לחינוך ביתי, ועל גישה חופשית לפינת החי וכאלו
אני נלחמת כי זה ישרת את שאיפותיי כלפיו: שיהיה נשמה חופשית ומאושרת בעולם
זה מכביד? אולי
ו... אולי לא

אולי יותר פשוט, כשאתה נולד כהורה

לעשות את רשימת השאיפות עבור עצמך...

לפני שאני אתחיל להתיחס לכל מה שנכתב, אני רוצה להסביר כיצד אני רואה את נושא הדף. מטרות החינוך הן אותם מטרות שמנהל בית הספר האידאלי שאליו הייתי רוצה לשלוח את ילדי יתלה על קיר חדרו. (לצורך העניין, על קירות ההורים על אחת כמה וכמה)
אני מנסה תמיד לעשות את ההשלכה למערכת החינוך הכללית, הגדולה, המסואבת. מערכת זו צריכה כצעד ראשון הגדרת מטרות ברורה חדשה. לאחר מכן לפרוט את זה הלאה.
דווקא במקום זה שבו ישנם אנשים רבים שמאסו במערכת החינוך, מעניין לגבש מטרות חינוך.
ברורה לי הבעייה בשאיפות לגבי ילדי וההכבדה, אבל מה שנשאר בראש ולא מלובן ברובד המילולי נשאר ברובד הבלתי מודע ועוד יותר קשה להתמודד עימו/לשים אותו בצד.
יתרה מזאת בביה"ס האידאלי שלי יגזרו ממטרות אלה תוכניות הלימוד.
אני לא עומד בכל מטרות החנוך שלי, וכמאמין גדול בדוגמא אישית אני באמת סקפטי האם ילדי יוכל להיות שונה מדברים שהוא יראה בבית. אני מקווה שכן. זו מחשבה מדכאת שלא ניתן לשבור את מעגל ההורשה החברתית הזו. חוץ מזה אנחנו לומדים משהו חדש כל יום.

כרמית – קראתי את הכתבה. מה שהיא אומרת "אנו מלמדים את מה שחסר לנו". מתוך אינטרוספקטיבה לגבי עצמי, וגם מתוך מה שאני רואה לגבי זוגתי. זה אינו נכון. האמת היא שגם לא לגבי שאר האנשים הקרובים לי. יש משהו צדקני וחסר מודעות עצמית בללמד אנשים מה שחסר בך. רב האנשים הקרובים לי אינם כאלה.

נאוה, כל הכבוד לך על התירגום ועל שאר הדברים שכתבת.
טוב שיש פה אנשים עם כישרון ולב (לא רק פילים בחנות חרסינה כמוני).
בכל זאת אני שמחה שלפעמים אני מחרחרת ריב אם התוצאה היא שיפור נחוץ.

ורד,
כשאני אומרת לבכורתי "אני שמחה שהחלטת לא להתקלח..." היא מתקנת אותי ואומרת "לא נכון, את לא שמחה". אני רוצה להודות לה כאן, הרבה מדי פעמים אמרתי שאני שמחה כשלא באמת הייתי. עכשיו אני לומדת להיות שמחה גם כשקורים דברים שאני לא ממש מאושרת מהם, שהם לא מאושרים ע"י, ולא להגיד את זה. פשוט להיות את זה. להיות שמחה, שהיא בחרה ללכת ביום גשום יחפה עם פיז'מה בחוץ, בלי סוודר. שהיא בוחרת להסתובב סחור סחור כל הזמן לאותו כוון, ולא להפסיק אותה עם תזהרי עוד מעט תפלי, או יסתובב לך הראש. לפעמים זה כייף שהראש מסתובב, וגם אמרו לי שזה בריא. מישהו יודע משהו על זה? על הסיבובים?

ורד כתבה: הרי הילדים צרכים למרוד במשהו.
אני אתייחס לזה ב-מדור עקרון הרצף.

יעל, מדהים! גם הבת שלי עושה את הסיבובים האלה סחור סחור! זו ממש תנועה שמרתקת אותה!
וכשכולם אומרים לה אותם דברים מטופשים שכתבת, אני עוצרת אותם מייד: שאם יסתובב לה הראש, היא תפסיק.
אתמול היה פה קר וגשם. היא בחרה ללבוש שמלה קיצית על החולצה הארוכה שלבשה קודם, וסנדלים. לא מכנסיים, לא גרביים, כלום. ואי ההתאמה בצבעים בין החולצה לשמלה (חולצת פסים אדומה עם כל מיני גוונים נוצצים, ושמלה ורודה עם פרחים צבעוניים...) מה זה בולט לי, אבל אני לא מתערבת...
אמרתי "אין בעיה". אמא שלי ניסתה להגיד משהו (היא באה לבקר והלכה עם הילדה לאחותי, שגרה ליד, כדי שהילדים ישחקו), אבל אני אמרתי שזה מה שהיא בחרה ללבוש, שלא קר לה, והנה מעיל גשם (פלסטיק דקיק כזה) כדי שלא תירטב מהגשם (היא מתה על המעיל הזה ורוצה ללבוש אותו גם ביום חמסין לפעמים...).

ורד,

_יש לך דוגמא עכשוית לגאון נרדף?
כי נראה לי שהיום זה לא קורה, בכל אופן לא משהו שאני יכולה לחשוב עליו._

סלמאן רושדי, ויש שיגידו ישעיהו לייבוביץ.

למה רשדי גאון?
למה ליבוביץ' נרדף?

למה רשדי גאון?

תקרא את "הרון וים הסיפורים", ותחליט בעצמך אם הוא גאון.

לא ביקשתי הוכחה, אלא את דעתך ואולי קיצור דרך (כי עד שאני אקרא...)
ואולי גם קצת לפתח את ההגדרות לגאון ולנרדף.

הספר היחיד של רושדי שקראתי הוא הרון וים הסיפורים, ומשם דעתי שהוא גאון.

רדיפה היא בעיני פרופורציונית למוסכמות החברה. בחברה אלימה יהיה מדובר ברדיפה אלימה. בחברה שבה חשוב מאד ה"מה יגידו" ונהוג לשמור על תקינות פוליטית, פסילה בדיבורים ובכתובים יכולה להחשב רדיפה (ועלולה גם להסב נזק גדול למושאה).

ליעל - הסיבובים -
לפי קרלה הנפורד (נדמה לי שהספר שלה smart moves גם תורגם לעברית) - זה קשור למערכת הוסטיבולרית (איך קוראים לזה בעברית?!?) שאחראית על שיווי המשקל. הסיבובים האלה מגרים ומפעילים את המערכת ובכך מפעילים איזורים במוח שחיוניים ללמידה. זו גם הסיבה שילדים גם אוהבים ומסוגלים להסתובב בקרוסלות המון זמן. בגיל ההתבגרות יש שינויים הורמונליים בגוף שגורמים לכך שלוקח לגוף של מבוגר יותר זמן להחזיר לעצמו את שיווי המשקל, ולכן זה לא נוח לנו (לי לפחות. אני שונאת קרוסלות, ופעם לפני המון המון שנים הייתי מכורה להן...)

האם להיות אדם טוב וישר לא מספיק?

אני רוצה שתהיה לי שפה משותפת עם ילדיי.
אם הם יהיו בני אדם טובים וישרים, אהבלים חסרי כל כישורים חברתיים - אני ארגיש שנכשלתי בחינוך.
וזאת סתם דוגמה מוקצנת. יש הרבה תכונות על הסקלה שאני אשמח/לא אשמח שיהיו לילדיי.
חוץ מזה - תגדירי "טוב"?

האם להיות אדם טוב וישר לא מספיק
בעיני זה ממש לא מספיק. לא עבור ילדי וגם לא עבורי.

< כל ביקורי במוסכי רכב חולפים לנגד עיני >

חינוך טוב קודם כל שהילד או הילדים שאנו מגדלים בבית יהיו קודם כל
בני אדם טובים שיתרמו לחברה שהם חיים בה, וכך יחיו בחברה יותר טובה
חינוך טוב זה תרבות דיבור שמטרתו לא לפגוע באף אחד אבל להעביר מסרים שמטרתם להראות זווית נוספת בנושא שמדברים עליו ואם זה תורם
אז זה טוב, ואם לא לפחות אפשר להקשיב בסבלנות ולהחכים.חינוך טוב זה גם להיות איכפתי לגבי האחר ואם אי אפשר להבין אותו לפחות לדעת להקשיב שאותו אדם יידע שיש אוזן קשבת לבעיותיו.חינוך טוב משפיע לטובה
לאורך זמן רב. מה דעתכם?

שליחה על ידי עננה* » 10 מרץ 2005, 15:07

אני רוצה בחינוך ילדיי לשמר את אותו זיק של חיות שקיים בהם היום.
ביתי בת חצי שנה בודקת כל חפץ בתשומת לב ובסקרנות, מחייכת כשהיא ניתקלת בפנים אנושיות. מסתכלת סביב ולומדת את העולם.
בני בן השנתיים ממציא משחקים, לומד את החוקיות של העולם בכל מיני דרכים מקוריות: דיבור, תנועה, הקשבה..
אני רק רוצה לא להרוס. לתת להם מרחב מוגן, תומך ואוהב להיות מי שהם ולגלות את העולם ואת מקומם בו.

אני רוצה עבור ילדי שיהיו מאושרים. מאושרים זו המילה. השאלה איך מגיעים לאושר? כשאדם מקבל את עצמו במובן העמוק והאמיתי של המילה, הוא מקבל את רעהו. אדם שמקבל ומכבד את עצמו ואת רעהו הוא מאושר. אינני מעוניינת שילדי יהיו בהכרח בעלי מעמד זה או אחר. אני רוצה שתהיה בהם חירות פנימית, עוצמה פנימית וחוסן פנימי - ושהם ידעו מי הם ולאן הם הולכים. כל זה יוביל אותם לאושר. כי האושר לא נובע מתנאי זה או אחר. האושר האמיתי הוא בעצם החיים עצמם. כשאנו מחוברים לגרעין פנימי שלנו, כל אחד לגרעינו הוא, לייחודו הוא, אנו מאושרים. אני מאחלת ושואפת שילדיי יגיעו לחיבור לגרעינם, למהותם הפנימית הייחודית שלהם מבלי שאני אקלקל. דבר זה מחייב אותי למודעות עמוקה וקודם כל לעבודה על עצמי - כהורה, כמחנכת - להיות אדם טוב יותר ושלם יותר. כל שיטת חינוך שמודעת לדברים אלה - טובה היא. החינוך היחיד הטוב ביותר הוא מחנך טוב. מחנך טוב הוא אדם טוב. ומהו אדם טוב? אפשר לקרוא את קרישנמורטי ודומיו ואולי להבין.

זה פשוט........ להכין אותם כמה שיותר טוב לחיים. (הקשים שמצפים להם)

כל מה שנכתב בדף הזה:
הוא פרשנות שלנו- למה שיעזור להם להתמודד יותר נכון עם החיים המצפים להם.

ילדתי את בתי הבכורה בגיל מבוגר יחסית, 34. במהלך ההיריון החלטתי שזה הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיים. הרגשתי שאני שותפה לבריאה ורציתי לתת לה את הכי טוב שאפשר - כמו כל אשה שמתעתדת להיות אמא. אבל לא היה לי שום מושג מה עושים עם ילדים. לצערי, הם ניראו לי עולם אחר ומוזר שלא קשור לעולם שלי. ואולי היה זה לטובה כי לא באתי עם התניות ידועות מראש כלפיהם.
החלטתי לתת לה את הכלים הכי טובים לחיים האלה והתחלתי לקרוא הרבה ספרים בנושא. תוך כדי למידת האמהות שנפלה עליי הבנתי שהכלי הכי טוב שאני יכולה לתת לה להתפתחות התקינה שלה הוא אני עצמי!
הבנתי שהתזונה הכי טובה בשבילה נובעת מהגוף שלי - דרכי היא מקבלת נוגדנים למחלות, חלבון, שומנים ופחמימות ביחס שמתאים לה בדיוק ובכמות המדוייקת לצריכת הגדילה שלה.
הבנתי שאני היא היכולת שלה לתקשר בעתיד עם הסביבה. תקשורת טובה איתי, הניסיון ההדדי שלי ושלה להבין מה כל אחת אומרת ורוצה היא בעצם בניית הלקסיקון המשותף שלנו ובניית יכולת התקשורת שלה עם אחרים.
הבנתי שאני היא זו שיכולה להרוס את הבטחון העצמי שלה או לאפשר לו להבנות - פשוט על ידי כך שאתן לה להיות מי שהיא ולא אנסה לקלקל את האוצרות הגלומים בה.
הבנתי שהיא באה לעולם עם כל היכולות שהיא צריכה ואני רק צריכה לא להפריע או חלילה לא לקלקל אותם. אבל אני כן צריכה להיות שם בשבילה כל הזמן, במיוחד בשנים הראשונות שלה, כי אני הוא בדיוק הכלי הזה שהיא צריכה להתפתחות עצמאית ותקינה.
החברה מציגה לנו תמונה אחת ואין בילתה: נשים חייבות לצאת לעבודה, זו פרבילגיה להשאר עם תינוק בבית, אי אפשר לחיות ממשכורת אחת.
אבל התמונה הזו שייכת רק לשנים האחרונות. קודם, המצב היה הפוך. לפני שנים לא רבות נשים גידלו את ילדיהם בבית.
צריך רק להסתכל על רמת האלימות, הדיכאון והייאוש של ילדים צעירים, כדי להבין שזו פרבילגיה לצאת לעבוד כשיש לך ילד קטן לדאוג לו.
ומה עם הפרנסה? בראשי מתנגן כל הזמן השיר:
I can't give you enything but my love, but my love.
העולם נמצא בלופ של יותר מזה ויותר מזה. לחיות ממשכורת אחת משמעותה - לוותר על זה ולחיות עם פחות מזה ופחות מזה. אז תגידו שזה בעצם ללכת אחורה לחיים הפשוטים והצנועים יותר. נכון, אבל במקביל זה גם לתת תקווה לאנושות ולכדור הארץ בהורדת הצריכה והאלימות.
אני מוצאת שרוב האנשים מבולבלים בזה שהם חושבים שהם הגיעו לעולם כדי לעשות משהו עם עצמם. הזמן שלנו על כדור הארץ כל כך קצר שהוא מספיק בדיוק בשביל להביא עוד חוליות בשרשרת ועוד קצת וזהו. החיים הם לא פשוטים והרבה אנשים עוד לא מודעים לכך שקבלת תוצאה של חוליות עמידות לחיים קשורה קשר הדוק ונובעת מהחוליות הקודמות.
ומה זאת עמידות בחיים? אופטימיות, בריאות, ביטחון, יצירתיות ובעיקר יכולת לאהוב ולתת מעצמך - בעיקר כדי שתוכל לאהוב ולתת מעצמך לחולייה הבאה. ואנחנו יכולים לאפשר את זה או לקלקל, כשאנו מסתכלים היום על העולם סביבנו אנו יכולים להרגיש שמשהו התקלקל.

כשאתה בבטן של אמא שלך, אמא נורא עסוקה, אצה ורצה ומנסה להספיק לעמוד בכל המטלות שהציבה לעצמה ולפעמים גם חושבת עליך. היא מחכה שההריון יעבור כמה שיותר מהר. אבל היא כבר אוהבת אותך.
כשאתה נולד היא מנסה להשכיח את החוויה בכמה שיותר משכחי כאבים. היא מחכה שהחווייה הכואבת הזו תעבור כמה שיותר מהר. ולמרות זאת היא אוהבת אותך.
כשאתה בוכה היא נותנת לך לאכול מבקבוק חומרים סינטטיים, שחס וחלילה לא תפתח תלות בציצים שלה ותמנע ממנה להתפנות לדברים החשובים באמת שיש לה לעשות. וכך, היא מחכה שהזמן הזה יעבור כמה שיותר מהר. והיא אומרת לך שהיא אוהבת אותך.
כשאתה בן חצי שנה היא נורא עסוקה מכדי להיות איתך והיא דואגת שמישהו אחר יטפל בך, מפני שאין לה זמן עכשיו. והיא אומרת לך שהיא אוהבת אותך.
כשאתה רוצה על הידיים היא מתעקשת שאתה יכול ללכת לבד והיא קוראת לך בכל מיני שמות שאתה לא אוהב, כמו נודניק, והיא מחכה שכבר תוכל ללכת לבד בעצמך ושהזמן הזה יעבור כמה שיותר מהר. היא אומרת לך שהיא אוהבת אותך.
כשאתה בן 5 עיקר הזמן שהיא מקדישה לך הוא כדי להסביר לך מה נכון לעשות ומה לא בנוסח פקודתי צבאי: תסדר את זה, תפסיק עם זה, אל תעשה את זה, אני סופרת עד 3 וכו'. והיא אומרת לך שזה מפני שהיא אוהבת אותך.
כשאתה בן 6 היא רואה אותך בזמן שבין הלימודים לבין החוגים לבין השינה שלך - שזה מסתכם בקושי בשעתיים ביום במקרה הטוב. והיא אומרת לך שהיא אוהבת אותך.
כשאתה בגיל הטיפשעשרה היא מתפלאת מדוע אין לכם שפה משותפת. הרי היא אוהבת אותך.
כשאתה לקראת הצבא היא מתפלאת מדוע אין לך זמן בשבילה. היא תמיד אהבה אותך.
כשאתה מנסה להבין מה לא בסדר בכל החיים המחורבנים שיש לך ומנסה לעשות סדר בדברים היא לא מבינה למה אתה בא אליה בתלונות. מי אהב אותך יותר ממנה?
וכו', וכו', וכו'.
כשיש לך ילדים, אתה שוכח שהבטחת לעצמך שתנהג בהם אחרת, שתבלה איתם את זמנך, שתפתחו לקסיקון משותף, שתראה להם בסגנון הדיבור שלך אליהם שהם הדבר הכי מקסים שאלוהים ברא ושאתה אוהב אותם.

שליחה על ידי מרב* » 06 מאי 2006, 01:47

איפה ניתן לשאול שאלות על חינוך ביתי?

ביתי:חינוך ביתי

לא בטוחה ששם הדף מתאים ובכל זאת, לא מצאתי משהו אחר.
מה עושים עם ילד בן 8 וקצת שהולך לכיתה ב' (ותמיד היה במסגרות, מגיל שנה) שקם כבר בוקר שני עם תלונות על כאבי בטן ומבקש להשאר בבית, ובאמצע היום כשפתאום כאבי הבטן נעלמים הוא מוציא משפט כזה "אני בשביתת חינוך ביתי! גם אני רוצה!" 0-:
יש לציין שהמחשבה להוציא אותו מבית הספר עלתה (מכל מיני סיבות) ואני והאבא חושבים על חינוך ביתי גם בשבילו אבל זה בטח לא יהיה מעכשיו לעכשיו, מה עונים לו ואיך מתייחסים?
ושאלות שמטרידות אותי כשאני חושבת עליי עם שני ילדים בבית- איך מסתדרים עם שני ילדים בגילאים שונים כשלכל אחד צרכים משלו ותחומי עניין שונים? לאיזה מפגשים הולכים בלי לקפח אף אחד? אשמח לשמוע מבעלי נסיון.

מה עונים לו ואיך מתייחסים?
מספרים את האמת. אומרים לו שאתם מתלבטים. אפשר גם לספר בדיוק באיזה נושאים. אולי יהיה לו משהו מעניין להגיד בנושא.

איך מסתדרים עם שני ילדים בגילאים שונים כשלכל אחד צרכים משלו ותחומי עניין שונים?
הנושא הזה אין תשובת בית-ספר. כל משפחה מוצאת את הדרך שלה, וזה יכול להשתנות בתקופות שונות. תנסו ותראו מה מתאים לכם.

מה עונים לו ואיך מתייחסים?
אני מבינה שהרעיון של חינוך ביתי, הגיע ממכם אל הילד. במקרה כזה, אתם אכן חייבים לו הסבר. הוא קולט שאתם מתלבטים וזאת הדרך שלו להשמיע את דעתו.
אם באמת עוד לא החלטתם, תגידו לו בקצרה שאתם חושבים על זה ותשאלו אותו מה הוא מרגיש אבל שיהיה ברור שזו החלטה שלכם ולא שלו.
למה בכל מקרה זה לא יהיה מעכשיו לעכשיו? אצלינו, רעיון החינוך הביתי עלה כשעוד לא היה חינוך ביתי בארץ. ברגע שגילינו שיש קבוצות ומפגשים ואתר וקהילה, תוך שבוע הילד לא היה בגן.
איך מסתדרים עם שני ילדים בגילאים שונים כשלכל אחד צרכים משלו ותחומי עניין שונים? לאיזה מפגשים הולכים בלי לקפח אף אחד?
מאוד תלוי בילדים ובגילאים. אצלינו לפעמים באמת קשה להסתדר כשהגדולים רוצים משחק קופסא והקטן מתעקש להפוך להם הכול. אם הקטן ממש תינוק, אפשר לשים אותו במנשא בזמן שמטיילים או עושים דברים ביחד. אם הוא בגיל זחילה ומשיכת כל דבר בטווח יד, כדאי לדאוג לו לכל מיני דברים מעניינים ולהרחיק אותו מהדברים שחשובים לגדול.
אני חושבת שמבחוץ זה נראה יותר קשה ממה שזה באמת כי יש נטיה לחשוב כאילו כל היום יהיה כמו אחר הצהריים עכשיו (כשהם במסגרות). בעצם, הרבה ילדים מגיעים מהגן ומבית הספר עם חסך בתשומת לב הורית, צורך לפרוק תיסכולים ועייפות. כשכל אלה מצטרפים לעייפות של ההורים, אחר הצהריים לפעמים עובר בנסיון להגיע ללילה. כשכולם ערניים ביחד בבוקר, כל בוקר, לאט לאט נוצר איזה סדר חדש.
וכמובן שיש גם מריבות בדרך.
דווקא במפגשים, כל הגילאים יכולים למצוא את עצמם. הרי כולם באים במשפחות ותמיד יהיו ילדים בכל הגילאים. תתפלאי לראות כמה מהר הבן הגדול שלך יתחיל לשחק עם ילדים שהם ארבע - חמש שנים גדולים או קטנים ממנו.
כמה זמן אחרי שהילדים יוצאים מהמסגרת, הם שוכחים את החלוקה הגילאית שהורגלו אליה ומפסיקים לראות את הגיל של הילדים האחרים אלא האם יש דברים שכיף לעשות איתם.

עדיין לא שם אבל מציעה בינתיים לבדוק מאיפה מגיעה ההתנהגות הזו, מה הילד צריך?
אולי בית ספר אחר?
אולי קשר יותר טוב עם המורה?
אולי יותר זמן איתכם?
אולי יותר חופש? (נראה לי שאפשר לוותר לו מדי פעם על בי"ס...)

לדעתי זה גם הגיל שמתאפיין בסוג של התבגרות, המלווה לעיתים במרד עצמאות. זה גם נראה לי השלב שהרבה ילדים מפסיקים להתלהב מרעיון ביהס... סתם עוד נקודה למחשבה אם זו רוח טבעית שתחלוף לטובה או משהו עמוק יותר? (אני מאוד בעד חינוך ביתי, כוונתי במילה לטובה היא בהתאם לבחירתכם שהיא בינתיים בי"ס)

לגבי החלטה נראה לי שווה לחשוב במיוחד בתקופה הקרובה,
כדי שאם תרצו לנסות תוכלו להוציאו נגיד מפסח עד לחופש הגדול,
כדי לדעת אם בשנה הבאה הוא מתחיל את השנה או לא.

בהצלחה בכל דרך!

גם אני הייתי עושה את זה... בערך באותו הגיל.
הייתי אומללה בבית הספר. הלוואי שההורים שלי היו מוציאים אותי משם אז

או אחרי כן...
ההורים שלי לא ראו ימינה ושמאלה, בית הספר היה מקודש בעיניהם.
לילד שלכם יש מזל גדול שהוא נולד להורים שיבינו ויחשבו מה עובר עליו, וינסו למצוא גם פתרונות גם "מחוץ למסגרת" (תרתי משמע...)
ד"א, מעולם לא סיפרתי להורי מה שעבר עלי בבית הספר.
לאו דווקא כי הרגשתי שאין לי אוזן קשבת, אלא גם כי זה נושא שקשה לילד "לפתוח" ולדבר עליו, ילד שסובל מאלימות כזו או אחרת (אצלי לא היו מכות למזלי, אבל התעללות מילולית חמורה ביותר הייתה. עד גיל 13 הייתי בטוחה שאני שמנה ומכוערת, שאף אחד לא יאהב אותי בחיים

ילדים יכולים להיות אכזריים... מאוד)- בקיצור, זה תלוי מאוד באופי של הילד, אבל יש ילדים שיעדיפו להכחיש, כי עצם הביטוי של הבעיה מחוץ לבית הספר יעשה אותה יותר גדולה, יותר אמיתית...

עצוב וקשה לקרוא את מה שעברת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני גם לא חושבת שבי"ס זה דבר קדוש ומקודש שצריך להכניס את הילדים בכוח אליו.
מה גם שלהורים יש אינסטיקט מאוד בריא וטבעי לזהות אם מדובר בילד שישתלב בקלות במסגרת או לא: ילד שמקבל מרות בקלות, ילד שאוהב לרצות, ילד שמעוניין באותם חברים קבועים וסדר יום קבוע ולא משתנה וכו'. ילד שלא ישתלב במסגרת בי"ס בקלות יסבול, וזה פשוט יהיה עוול להכניס אותו לכזה מקום נוקשה שלא רואה את הפרט מעבר למס' הת"ז שלו.
אבל חזרה לשאלה שלעיל - מה אנחנו רוצים להשיג בחינוך ילדינו? שאלה לא קלה. אפשר להתפלסף ולקשקש על זה שנים ע"ג שנים, והילד כבר יגדל לזקן.
אפשר לבבל"ת על אינטליגנציות מרובות שיש בכל אדם, ולומר שלפתח את מה שבורא עולם נטע בילד על הצד הטוב ביותר זו מטרת העל. זאת אומרת, אם לילד כישורים מוזיקליים, ספורטיביים, קוגנטיביים, רגשיים, אומנותיים וכיוצ"ב - אז זה מה שצריך לכוון אותנו לכוון אותו. אבל זה ברמה הרדודה והשטחית של במה הילד יעסוק לכשיגדל. נראה לי, שחשוב יותר ליטוע בילד חזק חזק את הרצון להיות פשוט טוב. כי כך העולם יהיה מקום טוב יותר. במסגרות גן ובי"ס לומדים להתחספס ולדחוף במרפקים, כי ככה "שורדים" את הג'ונגל שנקרא החיים. אבל הרבה פעמים כך דורכים על גוויות של אחרים, ולא זה לא נקרא חיים. לעניות דעתי, בחינוך ביתי הרבה יותר קל לתת לילד דוגמה אישית קלה ופשוטה של - מה זה לסלוח, לוותר, לשתף, להתחשב, להתעניין בזולת, להכיר תודה, להיות אמפטי/סימפטי ועוד ועוד. במסגרות קוראים לזה "כישורי חיים", אבל זו שעה בודדת במהלך השבוע, ואין לה כמעט שום השפעה על הילד שסופג את שאר כישורי החיים שלו מאלימות וביריונות ועוד מרעין בישין שיש שם.
בקיצור, אנשים נחמדים הופכים את העולם למקום נחמד יותר. אז יכול להיות נחמד שיהיו יותר אנשים כאלו. זה הכל. נשמע תמים ואולי אפילו טיפשי? אין דבר. מוכנה לוותר על האגו שלי בשביל זה.