אבדן הריון פתאומי בשבוע 22

אנונימי

שליחה על ידי bi_cycle* » 27 יולי 2011, 07:51

הריון שלישי. קטן עלי. 2 לידות ראשונות מושלמות וטבעיות.
לא הולכת לרופאים כמעט, ובטפסים של היסטוריה רפואית הכל מסומן "לא". אין תרופות, אלרגיות, ניתוחים, מחלות ושאר ירקות.
מצאתי לי מיילדת בית. יש! לא צריך ווג'רס של בי"ח הפעם. אני המועמדת המושלמת ללידת בית.
טרימסטר ראשון כל הבדיקות הלא פולשניות נראות סבבה.
יש בחילות וחולשה שלא הכרתי מקודם. טוב, כל הריון זה סיפור אחר, וגם יש לי 2 שדים קטנים בבית, עבודה, ואני כבר לא צעירה כל כך כמו בהריון הראשון.
עכשיו אפשר לנוח. טרימסטר שני, אין בחילות, לא עושה יותר בדיקות עד ללידה אם אין בעיות. המעקב עם המיילדת מושלם (ומשעמם..) כרגיל.
יום רביעי, שבוע 21, הולכים למיילדת עם הילדים. הכל יופי. רק בסוף הפגישה זרקתי משהו שקשה לי יותר מהפעמיים הראשונות. לוחץ פה ושם. נו, זה בטח סתם תופעות נורמליות של הריון שלמזלי לא חוויתי קודם .
למחרת אני קמה עם כאב ראש. זה בטח החום. הולכת ליוגה ומשם לעבודה.
בצהרים אני כבר לא יכולה יותר להתרכז. הראש שוב כואב. לוחץ לי באגן. בדרך החוצה עוצרת בשרותים - זה דימום.. דם טרי ומרגיש כמו מחזור. מתקשרת למיילדת והיא לא עונה. שיט.
מתקשרת למיילדת הגיבוי (יש לי את המספר בנייד כי המילדת שלי נוסעת לחודש חופש בשבוע הבא!)
היא תגיע תוך שעה אלי לבדוק דופק, אם זה רק דימום בבי"ח לא יעשו כלום. בינתיים אני צריכה לשכב במיטה ולחכות.
תוך 10 דקות אני בבית מתחת לשמיכה, ומתחילה לרעוד. בחוץ 35 מעלות.
החצי מתקשר בלחץ שוב למיילדת שמורה - טוסו לבית חולים. שיט.

שליחה על ידי bi_cycle* » 27 יולי 2011, 08:10

בבית חולים לא מתרגשים ממני, או לפחות מעמידים פנים שלא מתרגשים.
יש לי חום של 39 מעלות, התינוק נראה יופי.
מחברים אותי לאינפוזיה ואנטיביוטיקה כי זה "בטח זיהום" ולוקחים תרבית מכל מקום אפשרי.
בדיקות הדם מראות עליה קטנה בלויקוציטים, והמוגלובין קצת נמוך.
הרופאה לא יודעת מה לעשות איתי "לא עושים כלום בשבוע 21 רק מחכים שהדימום יפסק"
היא גם קובעת לפי מכשיר אולטרסאונד ענתיקה שהשיליה נמוכה וקרובה מאוד לצואר הרחם, אז בטח הדימום משם.
ואני יודעת שהשיליה שלי גבוהה וקדמית.. הלכתי למומחה US לסקירה רק לפני שבוע..

בנתיים תפסתי את המילדת שלי, והיא הגיעה לבי"ח. אמריקה. כאן באים לבית חולים עם מי שמטפל במשך כל ההריון.

הרופאה התורנית (שעשתה פרצופים שהבאתי איתי מילדת בית, ולא, אני לא לוקחת ברזל, תודה) דאגה להתקשר לאדון רופא מומחה שעשה לי סקירה וקבעה לי תור למחרת בבוקר.
דיקור מי שפיר לבדוק אם יש לי זיהום ברחם.
דאבל שיט. תקעו בי כבר יותר מדי מחטים.

תמשיכי לכתוב...

איתך בלב מחכים לשמוע
נשימה עמוקה

איתך

מקשיבות לך...

גם אני מקשיבה. ספרי...

מקשיבה

איתך

יקרה, מצטערת כל כך לקרוא! אני מקשיבה ושולחת לך הרבה אהבה|L|

שליחה על ידי bi_cycle* » 28 יולי 2011, 04:36

הרופאה אומרת שאני יכולה להישאר בבי"ח או ללכת הביתה. בשני המקרים אני צריכה לחכות ולראות מה קורה עם הדימום שנחלש בינתיים.
אין לי מה לעשות בבי"ח. מעדיפה לישון במיטה שלי, וגם ככה בבוקר צריך לסוע שעה לאדון רופא מומחה. גם המיילדת שלי חושבת שכדאי לי לחזור הביתה.
כן, אני גרה בסוף העולם שמאלה, שזו הסיבה שהלכתי מראש לרופא מומחה לסקירה. שיהיה

יש כאן מרפאה אחת גניקולוגית עם 4 רופאים ו-4 מיילדות (שגם עושים תורניות בבי"ח) ואם קורה משהו חריג, שולחים לבי"ח גדול יותר שעה נסיעה מכאן.
האחות בבי"ח אומרת לי שאם הייתי במצב חירום עכשיו, היו שולחים אותי באמבולנס לבית חולים אחר :-{

בנתיים מגיעות תוצאות של תרביות שתן, גרון, צואר רחם. הכל שלילי.
אין סימנים לזיהום מלבד החום. התינוק נראה מעולה, אין כאבים ברחם, החום ירד, ורק אני מרגישה עדיין מעולפת לגמרי. בחיים לא הרגשתי ככה.
הרופאה אומרת שנראה לה בכל זאת שזה זיהום, אומרת לחזור אם הדימום מתגבר, ולקחת 2 טיילנול כל 4 שעות שלא יעלה החום...
אנחנו יוצאים הביתה כשמבטים של רחמים מצד האחיות מלווים אותנו. מזל שזה רק 10 דקות נסיעה הביתה.

שליחה על ידי bi_cycle* » 28 יולי 2011, 05:38

5 בערב מגיעים הביתה. אני בקושי יכולה לאכול משהו. נכנסת למיטה עם בקבוק מים ומנסה לישון ולא נרדמת..
הילדים שלי כבר מחורפנים. סבא וסבתא איתם כבר שבועיים בבית בביקור, מה שגם בשגרה מחרפן אותם יחסית.
הגדולה שלי בפחדים עלי, על התינוק. מנסה להרגיע אותה (וגם את עצמי).
אני לא ישנה, ורק בחצות נרדמת לשלוש שעות. אני מתעוררת מצירים. לא חזקים מדי, אבל צירים אמיתיים מהגב. לא כמו בקרסטון היקס שמכווצים רק את הבטן ולא מעירים משינה

מעירה את בן הזוג שמתקשר למרפאה. הרופאה שראתה אותי בבי"ח חוזרת אלינו תוך 5 דקות ואומרת שאין מה לעשות ושנחכה לבוקר.
ואני חושבת שלפחות הדימום לא מתגבר.

8 בבוקר, הילדים נשארים בבית עם הסבים, אני סוף סוף מצליחה לאכול משהו, ואנחנו נוסעים לרופא.
שעה של נסיעה ארוכהההה. אנחנו בקושי מדברים. לחץ, ואני מתרכזת בלשכנע את הצירים שיפסקו כבר.
זה מוקדם מדי, לא מתאים לי.

שליחה על ידי bi_cycle* » 28 יולי 2011, 05:56

מגיעים למרפאה, הרופא עוד לא שם, אבל שולחים אותנו קודם לספירת דם חוזרת להשוות לאתמול.
בן הזוג מתחיל לצעוק שאני בקושי זזה ונושמת ושלא ישגעו אותנו.
במרפאה לא מתרגשים מאיתנו. בטח רגילים לראות מקרים הרבה יותר קשים.
האחות מסבירה בסבלנות שצריך לבדוק אם הלויקוציטים ממשיכים לעלות, ואם כן אז אולי יצטרכו לילד אותי מיד.
אי אפשר לטפל בזיהום שהגיע למי השפיר, ואני יכולה להיות בסכנה של זיהום כלל מערכתי. איזה כיף. לפחות הבאתי מהבית בגדים להחלפה, לפ-טופ, ותמרים ושקדים שיהיה משהו נורמלי לאכול בבי"ח

אני בסרטים של ניתוח קיסרי, דימום, ואנטיביוטיקות לוריד.

אני מוסעת אחר כבוד מעבר לכביש בכסא גלגלים.. לפחות הצירים נחלשו. אין כמו מרפאות ובתי חולים כדי להפסיק צירים

בבית חולים קודם כל בירוקרטיה. טפסים, ביטוח, תור לבדיקת דם.
על הטופס כתוב לשלוח את התוצאות דחוף, אבל זה לא עושה רושם על הפקידה. כן, את התוצאות ישלחו דחוף, אבל קודם יש תור לבדיקה עצמה.
אני יושבת הוזה בכסא גלגלים, ובן זוגי דואג למצוא את האחראית במעבדה שיכניסו אותי כבר ויפסיקו לבלבל את המח. בדרך כלל זה התפקיד שלי להפוך שולחנות,
אבל מסתבר שגם לבן הזוג יש כישרון. בטח למד ממני

תוך 5 דקות אני בפנים בחדר VIP. הלבורנטית מתנצלת, ועוד וריד שלי מחורר.
כסא הגלגלים נוסע שוב לצידו השני של הכביש חזרה למרפאה. לפחות זה קיץ.. בחורף הייתי צריכה לעשות את כל זה בשלג.

שליחה על ידי bi_cycle* » 28 יולי 2011, 06:14

האחות בודקת באולטראסאונד. אני שוכבת שם מתה מקור.
"the baby looks great! let me take some pictures for you!! "

מה תמונות? באמאשלך, לא צריך שתצלמי אף אחד. כל הזמן הזה אני מרגישה את התינוק שלי זז. הצירים נחלשו וגם הדימום.
הדופק מצוין. 150 לדקה, ולי אין חום ולחץ דם נורמלי.
ספירת הדם הגיע למחשב במרפאה. הלויקוציטים ירדו קצת, ולמרבה ההפתעה ההמוגלובין יותר טוב ממה שהיה אתמול.

כבוד הרופא מגיע. צואר הרחם סגור וארוך. נשימת רווחה.
הוא חושב שהחום בטח מזיהום וירלי. "עונת השפעת" (בטח, כל השנה פה זה עונת השפעת)
והדימום? השיליה נראת בסדר, זה בטח קצה קטן שנפרד קצת, והרחם מתכווץ כדי שיצא החוצה.
מי השפיר נראים תקינים.
אין סיבה לעשות דיקור מי שפיר. אם אין זיהום סתם לקחנו סיכון בבדיקה, ואם יש לא תמיד זה מתגלה בבדיקה, וגם אם נגלה שכן אז אין מה לעשות בשבוע 21 כדי להציל את התינוק.
לטענתו זה לא זיהום כי אין שום ממצאים קלינים חוץ מהחום שעבר לו.
הוא אומר שהחום והדימום הם בלתי תלויים. קשה לי להאמין לו, אבל מה אני יכולה לעשות ? אם הוא צודק, אז סבבה.
אם לא, והוא סתם מנסה לא להלחיץ (אופיני לרופאים אמריקאים..) אז גם אין מה לעשות ובסופו של דבר כן יתפתח משהו קליני או לידה.

חוזרים הביתה בהרגשת הקלה מסוימת שלפחות המצב לא החמיר. אני עדיין מרגישה חולה. כאילו שפגעה בי משאית.
חזרה למיטה עם בקבוק מים ורגליים למעלה. לא מצליחה לישון.

שליחה על ידי bi_cycle* » 28 יולי 2011, 06:40

יום שישי בערב, אני מבלה במיטה, מדי פעם אוכלת משהו, ולא מצליחה לישון.
כולם הלכו לארוחת ערב אצל חברים, אז לפחות יש לי שקט בבית לשכב ולא לעשות כלום.
שוב נרדמת רק בחצות, וקמה ב-4 בבוקר. כבר בהיתי בקירות שעות, וגלשתי בכל האתרים בעולם בנושא "דימום בטרימסטר שני" .
כמו שהרופא אמר, או שזה כלום ויפסק מתישהו בין כמה ימים ועד ללידה.. או שהשיליה תמשיך להיפרד מסיבה כלשהי ותהיה לידה מוקדמת.
צריך לחכות, ואני שונאת לחכות. משעמם לי, כואב לי, אני חלשה כמו שבחיים לא הייתי. אווףףף אני כל כך עיפה ולא יכולה לישון.
ככה העברתי את כל סוף השבוע. שבת וראשון ואני במיטה מעולפת.
בבית כל הקולות משגעים אותי, הילדים נכנסים ויוצאים. אבא שלהם וסבא וסבתא מעסיקים אותם, מבשלים, מסדרים ומטריפים אותי בנוכחות שלהם.
שכולם יעופו מהבית ויתנו לי לשכב במיטה ולרחם על עצמי.

שליחה על ידי bi_cycle* » 28 יולי 2011, 16:21

ראשון בערב. אני מתחילה להרגיש יותר טוב. הדימום הפך לכתמים חלשים, אני מצליחה לאכול ולהתקלח. אפילו כאב הראש נעלם.
רק להרדם אני לא מצליחה.
זה השקט שלפני הסערה..
אני מתחילה שבוע 22.

שוב נרדמת בחצות.
3 בבוקר אני מתעוררת, הפעם מהבן הקטן שלי שבא אלינו למיטה, אני מחבקת אותו, ומרגישה רטוב.
הדימום חזר. התחתונית הסמלית ששמתי ספוגה לגמרי וגם התחתונים.
אני קמה לשרותים. הדם לא ממשיך לזרום. יופי.
אני מנסה להחליט אם הדימום זה גם מי שפיר. לא מצליחה להריח כלום.
אני חוזרת למיטה. מרגישה תנועות כרגיל. מנסה לשכנע את עצמי שזה כלום, אבל מהר מאוד הצירים חוזרים, שוב מהגב וכואבים ולא נותנים לישון.

אני מעירה את החצי שמחזיר את הקטן לחדר השני, ומתחיל לבדוק כל כמה זמן יש לי ציר.. 2-3 דקות

הוא רוצה להתקשר לרופא, אבל אני לא מוכנה לסוע באמצע הלילה לבי"ח.
אני משכנעת אותו שיחזור לישון, ואני נרדמת רק בשש בבוקר לשעה אולי.
בשמונה בבוקר אנחנו חוזרים למיילדת שלי. כבר בטלפון נשמע שהיא לא אופטימית מדי.
היא בודקת בדופלר, והדופק נשמע מעולה, אבל לי יש עוד צירים והבטן שלי מרגישה קשה.
היא נותנת לי תמציות צמחים להקל על ההתכווצויות למקרה שזה "רק" דימום מהשיליה שמגרה את דופן הרחם,
ואומרת לי שאם זה מתפתח להפלה שאני אגיע לבית החולים. הדימום מהשיליה יכול להיות מסוכן בהפלה בשלב כזה.
היא לא בודקת את צואר הרחם. אין בשביל מה. אם יש פתיחה אז אין מה לעשות בשלב הזה. כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה בארבעת הימים האחרונים..

בן הזוג הלך לעבודה, חברים לקחו את הגדולה לקייטנה, ואני לוקחת את הקטן לגן שיצא קצת מהבית לכמה שעות, וגם שאני קצת אצא מהמיטה.
אני שוב בבית. לבד במיטה, לא מצליחה לישון, ומנסה לשכנע את הצירים שיפסקו קצת.

מקשיבה

איתך

שליחה על ידי bi_cycle* » 28 יולי 2011, 17:30

אני מנסה להעביר את הזמן.
הודעתי בעבודה שאני עדיין חולה, ביטלתי פגישות,
ואני מנסה לעבוד מהבית קצת. חוץ מלענות על כמה אימיילים אני לא מצליחה להתרכז בכלום.
לא מצליחה לישון. לפחות אני יכולה לאכול קצת.
בעוד שבוע אנחנו אמורים לסוע לחופשה של שבועיים קמפינג בהרים ורכיבות אופניים עם חברים. קניתי כרטיסי טיסה לפני 5 חודשים, בערך שבוע לפני שגיליתי שאני בהריון.
זה היה אמור להיות תזמון מושלם לסוע באמצע טרימסטר שני.
אני מתקשרת לחברת התעופה לברר על ביטול הכרטיסים. אני לא יכולה לטוס לשום מקום במצבי.
עוד לא ביטלתי. אפשר לבטל עד לבוקר הטיסה.

אחר הצהרים הילדים עם אבא שלהם בבריכה, הם יחזרו רק לארוחת ערב,
ואני? בלי לשים לב אני מוצאת את עצמי על 4 במיטה עם צירים חזקים מהגב.
הכאב רק הולך ומתגבר. אני מכינה לי גרב חמה לשים על הגב התחתון. לא יכולה יותר להישאר במיטה, בשכיבה הכאב בלתי נסבל,
ואני חייבת לזוז, ללכת יחפה בחוץ על הדשא, להחזיק באדן החלון עם כל ציר.
אני עדיין בהדחקה. מבפנים אני יודעת למה הצירים האלה מובילים. זה לא יגמר בטוב.

שש וחצי, כולם חוזרים צווחים מהבריכה. אני יושבת בחצר עם צירים כל 2 דקות שמכווצים לי את הגב התחתון, וכמו גל מתפשטים לירכיים ולאט מתפוגגים.
אני יכולה אפילו להרגיש את צוואר הרחם נפתח ;-(
אני מהר אוכלת משהו. לא יכולה לדבר עם אף אחד ולא לקבל שום החלטות.
בן הזוג מתקשר לרופא שאומר סעו לכאן- שעה נסיעה. בטח.
הוא מתחקר אותו עוד קצת ומוציא ממנו שזה לא משנה לאן אני אסע. אם אני בלידה התוצאה תהיה זהה בבית החולים הקטן או בגדול.

שבע וחצי, אני זורקת כמה בגדים לתיק, נפרדים מהילדים (ברגעים האלה אני שמחה שסבא וסבתא אצלנו.. )
בדרך לבית חולים אני מספיקה לעדכן את המיילדת שלי. היא בדיוק בלידה, ותגיע לבי"ח תוך שעה-שעתיים. למחרת בשש בבוקר היא נוסעת לחופש. יופי של תזמון יש לי.

שליחה על ידי bi_cycle* » 28 יולי 2011, 19:08

שוב נכנסים לבית חולים.
אני ישר עולה למחלקת יולדות. דבר ראשון שואלים מי הרופא/ה התורן. יופי, זו לא המעפנה שפגשנו ביום חמישי.
האחות מכניסה אותי לחדר ומתקשרת לרופאה, וחוזרת עם מלא שאלות על הדימום, הצירים, החום.
אני מחוברת למוניטור, וכרגיל התינוק נשמע מצוין. אני על 4 עם כל ציר.

שוב בדיקות דם ואינפוזיה. כבר לא נשארו לי ורידים בידיים בלי סימנים כחולים.
הרופאה מגיעה לבית החולים ונכנסת לחדר עם האולטראסאונד הטרנטע. הוא לא עובד. אני אומרת לה שיותר טוב ככה כי לפני 4 ימים הרופאה האחרת ראתה בו את השיליה במיקום דמיוני..
מביאים מכשיר אחר שנראה כמו ענתיקה משנות השבעים, אבל עובד. התינוק אחלה, וגם השיליה, אבל אני לא.
אני לא יודעת לומר אם היתה ירידת מים, אולי, לא בטוחה, כל מה שיצא היה עם מלא דם.

נראה לי שהרופאה בודקת לאט ובהדרגה בכוונה כדי להכין אותי לבלתי נמנע.
מספרת לנו סיפורים. גילתה שאנחנו מישראל ומספרת שבילתה בהתמחות תקופה בהדסה ואיזה בית חולים מרשים זה. ממש מעניין אותי עכשיו, אבל לפחות היא
בן אדם ואמפטית, ובטוח יותר מקצועית מכמה מהרופאים המעפנים שפגשתי פה.

עכשיו היא רוצה לבדוק את צוואר הרחם. זה כואב.. היא מרגישה את הראש

מתנצלת שהיא מכאיבה ואומרת בקול נכאים " 4 ס"מ ו- 90%" . שיט שיט שיט. זהו, זה הסוף רשמית.
"אני מצטערת, את בלידה"

טוב שאת כותבת

מקשיבה גם.

מקשיבה גם.

שליחה על ידי קרן* » 28 יולי 2011, 21:15

טוב שאת כותבת hug-sad

שליחה על ידי פ* » 28 יולי 2011, 22:26

שליחה על ידי פ* » 28 יולי 2011, 22:26

שליחה על ידי פ* » 28 יולי 2011, 22:26

שליחה על ידי bi_cycle* » 29 יולי 2011, 05:38

תודה על ההקשבה!
עברו כבר שבועיים וחצי, והסיבה היחידה שאני מצליחה לכתוב עכשיו זה בזכות שאנחנו עכשיו בחופשה (שכמעט בוטלה).
רוצה לזכור את כל הפרטים הקטנים והמעצבנים, בעיקר בבית חולים מהשלב של הלידה כשהייתי מסטולית מההורמונים, התרופות, והפחד.
אמשיך בקרוב את סוף הסיפור וכל מה שבא (ועוד יבוא, הכל עוד טרי) אחר כך.

שליחה על ידי bi_cycle* » 29 יולי 2011, 06:45

הרופאה מוציאה ממני את היד שלה והיא מלאה בדם.
בנתיים המיילדת שלי הגיעה ונכנסת לחדר. השעה בערך 11 בלילה, אני עייפה מתה ומפחדת. לא בטוחה מה לעשות עכשיו.
הרופאה אומרת שאפשר לחכות, והלידה יכולה להיות עוד כמה שעות טובות, אפשר לפקוע את המים שיקרה יותר מהר.
מציעה לי אפידורל ופיטוצין כדי לגמור עם זה כמה שיותר מהר, וגם מוסיפה שבשלב כזה מוקדם יש סיכוי לא קטן שהשיליה לא תצא שלמה
ואז היא יכולה להכניס את היד ולקלף את מה שנשאר

.
אם אני בלי אפידורל מצב כזה יביא אותי לחדר ניתוח בהרדמה מלאה

אני לא יכולה להחליט, לא רוצה אפידורל, אבל האיום בהרדמה מלאה מפחיד אותי.
אני ערה כבר יותר מ 20 שעות רצוף, וכבר מחוברת לאינפוזיה ואנטיביוטיקה.
אני לא מפחדת מהכאב של הצירים והלידה, רק ממה שיהיה אחר כך, ואני כבר מתה שהסרט הרע הזה יגמר ואני אחזור הביתה לילדים שלי.

הרופאה יוצאת לתת לנו לדבר.
בן הזוג חושב שצריך לגמור עם זה כמה שיותר מהר. מבחינתו אני סובלת ואפשר להפסיק את זה מהר.
(אחרי כמה ימים בבית הסברתי לו כמה היה לי חשוב לעבור 18 שעות של צירים בבית. הקשר בין הגוף לנפש חשוב כדי לעכל שעברתי לידה, שלא יכלתי לעצור את זה, שצירים כאלה לא משאירים מקום לספקות שאולי היה יכול להיות אחרת)

המיילדת שלי, שהיא גרנולה סופר קרנצ'י

, גם אומרת לי שאפידורל זה בחירה טובה במצבי. שהצירים עוזרים להרגיש את התינוק, וזו לא המטרה עכשיו.
אני חושבת לעצמי שלפחות אני כנראה לא אמות, וגם לא יהיה ניתוח קיסרי. אני גם מפחדת להישאר שעות בבית חולים. מי יודע איזה רופא דפוק יופיע בבוקר להחליף משמרת.

מישהו, לא זוכרת מי, קורא לרופאה שתחזור. אני מסכימה לרע במיעוטו.
שואלת מתי התינוק ימות, כי כל הזמן הזה הוא זז כרגיל והמוניטור לא חורג במילימטר

הוא ימות במהלך הלידה אם השיליה תיפרד לגמרי, או תוך דקות בודדות מהלידה. ריאות של עובר בן 22 שבועות לא יכולות לנשום..

המוניטור מכובה, והמיילדת שלי מתחילה להסביר לנו קצת יותר מה הולך לקרות בלידה ומיד אחרי.

שליחה על ידי bi_cycle* » 29 יולי 2011, 06:55

"התינוק יהיה קטן, בערך חצי קילו" והיא מראה לי עם 2 הידיים את הגודל.
"אחר כך תוכלי להחזיק אותו כמה שתרצי, ואז גם תוכלו לחשוב על טקס פרידה". אני חושבת שהיא גם אומרת משהו על קבורה. לזה כבר לא הייתי מוכנה. אפילו על שם עוד לא חשבנו.
אני שמחה שמישהו טרח לספר לי את כל זה למרות ההלם והפחד אני מעדיפה לדעת את האמת הקרה ושלא יסבנו אותי ויספרו לי רק את מה ששאלתי (או שידעתי מה לשאול) .

המיילדת שלי מוסיפה שניפגש בעוד חודש כשהיא תחזור מהחופשה ל- follow up
אני אומרת לה שנהיה בסדר ונדבר, ומאחלת לה חופשה יותר מוצלחת מהלילה הזה.

_"התינוק יהיה קטן, בערך חצי קילו" והיא מראה לי עם 2 הידיים את הגודל.
"אחר כך תוכלי להחזיק אותו כמה שתרצי, ואז גם תוכלו לחשוב על טקס פרידה". אני חושבת שהיא גם אומרת משהו על קבורה. לזה כבר לא הייתי מוכנה. אפילו על שם עוד לא חשבנו._
הלב מתכווץ, הגרון חנוק.
חיבוק גדול

מקשיבה לך ומחבקת אותך.

וואו, איזה סיפור קשה.
אני בערך באותו שבוע עכשו, המומה מכל מה שאת מספרת.

שליחה על ידי bi_cycle* » 29 יולי 2011, 17:19

_וואו, איזה סיפור קשה.
אני בערך באותו שבוע עכשו, המומה מכל מה שאת מספרת._

האמת? אחרי חרשתי את כל האינטרנט לקרוא על לידה שקטה ואבדני הריון מאוחרים, ומצאתי המון סיפורים על תינוקות שנולדו אחרי שבוע 24, שזה בערך השלב שבו אפשר לחיות מחוץ לרחם,
ש"בילו" חודשים בפגיה ומתו בסוף, או אבדני הריון פתאומיים ממש בסוף חודש תשיעי לפני או מיד לאחר הלידה.
כל הסיפורים האלה הפכו את האבדן שלי בעיני לרע במיעוטו.. לא שזה עושה לי טוב לחשוב שיכל להיות הרבה יותר גרוע, אז שאני אגיד תודה, אבל זה שם דברים קצת בפרופורציה.

המקרה שלי הוא נדיר ולא צפוי. כנראה שזה מה שנקרא ליפול בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה. גם לא מצאו שום סיבה להפלה.
בן זוגי שאל את הרופאה שניה אחרי כמה מקרים כאלה שכיחים, והיא אמרה שזה מאוד נדיר, בעיקר בגיל צעיר אחרי 2 הריונות וילדים בריאים וללא שום היסטוריה של הפלות.
מנחם? בטח לא.
זה מזכיר לי שהייתי בהריון עם הבן שלי והודענו להורים שאנחנו לא חותכים אברי מין של תינוקות . אמא שלי אמרה "למה להיות שליליים ולחשוב שיקרה משהו?"
אז זהו, אנחנו לא שליליים ולא חרדתיים, אבל דברים כן קורים גם אם הם נדירים. אני יצאתי האחת מאלף שכן קרה משהו.

_הלב מתכווץ, הגרון חנוק.
חיבוק גדול_

שליחה על ידי bi_cycle* » 29 יולי 2011, 22:43

מכינים אותי לרופא המרדים, אינפוזיה ואנטיביוטיקה (בגלל הסיכוי הסביר שיש לי זיהום איפשהו).
אני יושבת במיטה עם צירים שבאים והולכים. יותר מפריע לי המחטים והצינורות.

אני מתעצבנת על החצי, הוא חושב שהמיילדת שלי הכניסה לי שטויות לראש עם להחזיק את התינוק אחרי.
אני אומרת לו שיעשה מה שבא לו, אם הוא לא רוצה לראות את התינוק הוא יכול מצידי לצאת החוצה. אני אעשה מה שמתאים לי.
הוא לא מבין שזה בשבילי חלק מהפרדה מההריון, מהתינוק. מבחינתו הוא בקושי התחיל להתחבר להריון ולרעיון שזה יגמר עם תינוק, וכבר זה נגמר.
אני מבקשת ממנו שישתוק אם אין לו משהו מועיל לומר. גם ככה קשה לי עם כל הסיטואציה ועם האפידורל שיגיע בקרוב.
הוא גם לא מבין למה אני מעדיפה ללדת תינוק מת בלי אפידורל, הוא חושב שאני סובלת וצריך לגמור עם זה מהר.

נראה לי שעברה שעה, ומגיע המרדים. יש לו משקפיים כמו תחתיות של בקבוק בירה.. והוא אמור להכניס לי מחט לגב בדיוק של 2 מ"מ.
אני צריכה לחתום על טפסי הסכמה. אני קוראת כל מילה ושואלת אותו על תופעות לואי, מה קורה אם זה לא משפיע, מה אם זה משפיע רק על צד אחד.
הביטחון העצמי שלו מפחיד אותי עוד יותר. הוא אומר שאפידורל לא גורם לכאבי גב, שזו תופעת לואי מהמשקל של ההריון (בטח עוד לא סיפרו לו שאני רק בשבוע 22)
אני מסתכלת עליו ולא אומרת לו כלום (וכאבי הגב שהיו לי למחרת בדיוק בצד שכאב עם הקטטר מוכיחים אחרת..)
אני מתישבת והוא מתחיל עם המחט. דקירה וצריבה, ואז הוא אומר שאני ארגיש לחץ. אני מרגישה שתוקעים לי סכין בצד ימין של הגב. מהפחד שתזוז לו המחט אני משתדלת לא לזוז.
שיט, אני מרגישה את ההרדמה רק ברגל אחת.
מחכים עוד 5 דקות. צד שמאל מרגיש כרגיל וצד ימין שלי רדום.
קוראים לאדון אפידורל לא עושה כאב גב, הוא מזיז משהו מאחור בגב שלי, ואני מתאפקת לו לצעוק עליו שיוציא ממני את הדבר הזה ולא צריך טובות.
אומר לי שאם הפעם זה לא יעבוד צריך לעשות הכל מהתחלה. אני מחליטה בלב שאין סיכוי שאני אתן לו לנסות שוב , במחיר הסיכון של הרדמה מלאה אחרי הלידה,
אבל איך שהוא מזריק עוד חומר אני מרגישה את צד ימין נרדם.
אחרי 10 דקות רגל ימין שלי משותקת לגמרי. אני חושבת לעצמי שכבר עדיף לי צירים.
מאוחר מדי.

שליחה על ידי bi_cycle* » 30 יולי 2011, 06:12

נשארתי לחכות שיקרה משהו.
בן הזוג פותח את הספה ונשכב לישון. האחות מקימה אותו שיקח סדין נקי לפחות

תוך שניה הוא נרדם, ואני יושבת שם בחושך ומחכה. כבר כמעט 3 בבוקר, אני לא יכולה להרדם עדיין. ביקשתי מהאחות טיילנול לכאב ראש,
ואולי אני גם אוכל להרדם אחרי כמעט 24 שעות. לא עוזר.
אני בוהה בקיר, לא מרגישה כלום, לא צירים ולא לחץ. יאללה שיגמר כבר ונוכל לחזור הביתה, ואולי אם אני לא אאבד הרבה דם נוכל לטוס להרים בשבוע הבא.
אחרי שעה אולי שעתיים הרופאה נכנסת ובודקת. פתיחה מלאה. יש מלא דם. "תקראי לי כשתרגישי לחץ" . אני לא מרגישה כלום.
נתנו לי אפידורל במינון שיכול להרוג סוס אני אומרת לה. היא בורחת החוצה.
אני מעירה את בן הזוג שלא מבין מה אני רוצה ממנו.
אני בלחץ מזה שאני לא מרגישה כלום. בקושי יכולה להזיז את האצבעות של רגל ימין.
הוא הולך החוצה לקרוא לרופאה, שנכנסת ומבקשת מהאחות ערכת לידה.
שניה אחרי זה נראה לי זה נגמר.

התינוק נולד בתוך שק ההריון כשהשיליה מחוברת בשלמותה. הרופאה אומרת שזה התוצאה הכי טובה שאפשר במצב כזה. יופי.
"He looks very peaceful"
שנינו מסתכלים על הפלא. עובר קטן בשק הריון מושלם.

אני מבקשת שיסגרו את האפידורל והפיטוצין.
היא לוקחת את שק ההריון לשולחן. החצי יוצא החוצה, לא יכול להתמודד עם זה.
אני רואה אותה חותכת את השק ואת חבל הטבור. "זה בן". כן, אנחנו יודעים כבר.
"הוא נראה מושלם". אההם.. אוקיי..

שמה אותו בשמיכה ומביאה אותו אלי.

מקשיבה וכואבת איתך, עברתי משהו דומה לפני כמה שנים
אבל הייתי אז הרבה פחות חכמה ממך וממה שאני היום.. (זה היה הריון ראשון שלי).
ממשיכה להקשיב לך ודמעותיי עליך ועל מה שאת עברת ועוברת
מתערבבות בדמעותיי עליי..
שיהיה לך עוד הרבה הרבה טוב

שליחה על ידי bi_cycle* » 30 יולי 2011, 17:05

אני מחזיקה את הבן שלי. קטן וסגול מחוסר החמצן.
נראה לי שהוא דומה לשני אחיו הגדולים, או אולי זה רק נדמה לי.
אני מסדרת אותו חזרה בתוך השמיכה. אני עוד בשלב ההלם. העיניים מתמלאות בדמעות אבל הבכי עוד לא מגיע.
הבן שלי נראה מושלם, רק קטן מדי ושוקל כלום

.

הרופאה מסדרת משהו, נראה שהיא משתדלת לא להסתכל לי בעיניים.
מסמנת מבחנות עם דגימות מהמי שפיר והשיליה שישלחו לפתולוגיה, ואז שואלת אם אני רוצה שהיא תצא ותחכה בחוץ.
לא צריך, אני אומרת לה, את יכולה לקחת אותו.
"הוא יהיה בחדר השני אם תרצו לראות אותו שוב"

אז הוא נולד לא חי?

אוף אוף אוף איזה נאחס

רוצה לזכור
נזכור איתך

שליחה על ידי bi_cycle* » 31 יולי 2011, 16:13

אז הוא נולד לא חי?

השיליה נפרדה לגמרי לפני שהוא נולד, כלומר אספקת החמצן נפסקה.
אני לא יודעת כמה זמן לפני הלידה זה קרה, אבל מהרגע שהשיליה נפרדת יש בערך דקה לחיות בלי לנשום חמצן.
הוא נולד בתוך הקרומים, עם שק הריון שלם עם מי השפיר והכל.

שליחה על ידי bi_cycle* » 31 יולי 2011, 16:28

הרופאה יוצאת החוצה עם הבן המת שלי.
אחרי 2 דקות היא מחזירה פנימה את בן הזוג.
לא אכפת לי שהוא לא היה שם איתי, אני רק מקנאה בו שיש לו את האפשרות לבחור לא להתמודד עם מצב כזה.
הוא שואל אותי איך היה.. אני אומרת לו בסדר, היה עובר קטן ומושלם. הבעיה היחידה שלו היא שהוא מת

אני שמחה שראיתי אותו והחזקתי אותו. איך יכלתי בלי?

כבר בטח 4 בבוקר, והרופאה שנראית עייפה מתה, חוזרת עם מלא הוראות לקרא השחרור הביתה.

לפי ההנחיות של ה- ACOG אני צריכה לקבל עוד 2 מנות של אנטיביוטיקה כל 6 ו-8 שעות.
כלומר מנה הבאה ב- 7 וב-9 בבוקר (קיבלתי 2 סוגים של אנטיביוטיקה באחת בלילה לכסתח הכל)

לפי הפרצוף שלי ברור לרופאה שאני לא אשאר למנה מספר שלוש בחמש בערב. היא מציעה לי חלפה כדורי דוקסיצלין לחמישה ימים.
והיא ממשיכה:
"בבוקר תגיע האחות הראשית ותסביר לכם מה הלאה"
היא גם אוטומטית נותנת מרשם לכדורים לכאבים בגלל "התכווצות של הרחם" בערך פי שתיים יותר חזקים מאיבופרופן (אדוויל ודומיו)
לא נראה לי שנשאר לרחם שלי מה להתכווץ, וגם לא כואב לי בכלל גם כשפגה השפעת האפידורל.
האמריקאים האלה לא נורמלים, היסטרים לגמרי מכאב.

מזכירה שתוך כמה ימים יגיע החלב. מזל שלזה היא לא מציעה כדורים .. " ללבוש חזית ספורט, לא לגרות את הפטמות"
עם החלק הפיזי של החלב אני כבר אדע להתמודד אחרי 7 שנים של הנקה ברציפות..

שנינו הולכים לישון ביחד על מיטת הלידה. שנת לילה של שעתיים.
לפחות האחות לא מציקה לי עם בדיקת vitals עד שאני מתעוררת בשבע בבוקר.
שוב אנטיביוטיקה.
מתקשרים להורים לעדכן, ולחברים שיבואו לקחת את הגדולה לקייטנה. הקטן נשאר בבית עם סבא וסבתא.

אני יושבת בכסא עם הקטטר של האינפוזיה מחכה שכבר יגיע 9 בבוקר לקבל את מנת האנטיביוטיקה האחרונה.

חילוף משמרות , מגיעה אחות חדשה. עוד מעט יגיע רופא מספר 2 עם מסמכי שחרור . אני מבקשת שהמילדת "תשחרר" אותי במקום. יותר סימפטי..
בשלב הזה יסכימו כמעט לכל מה שאני אבקש

מגיעה גם האחות הראשית שמתגאה גם בתואר "grief consultant"
כל מה שיש לה לומר זה שאנחנו צריכים להחליט לאיזה בית לוויות שולחים את התינוק, כי על פי חוקי המדינה אחרי שבוע 20 חייבים לקבור עם דרך בית לוויות רשמי.
זו רק פיקציה שבאמריקע יש בחירה חופשית. המדינה מתערבת בכל דבר ..

אני מתעצבנת. נראה לה ששלוש שעות אחרי לידה שקטה אני יכולה לקבל החלטות? בית לוויות? מאיפה אני יכולה לדעת? אולי שאני אצא לעשות שופינג? (ה-כ-ל עולה כסף )

בן הזוג מתעצבן גם, נראה לו הזוי לקבור . מעדיף להישאר עם הגדרות של "עובר" ו"הפלה" ולא תינוק ולידה שקטה (אחרי כמה ימים דיברנו על ההבדלים גם הטכניים וגם הרגשיים)
לי באמת לא משנה. אני לא צריכה קבר פיזי לבכות עליו, ומה עוד שגברת יועצת באה עם הקטע של המדינה מחייבת אמרתי לה בעצבים שמבחינתי
אנחנו הולכים הביתה ושהמדינה תבוא ותבחר בית לוויות בעצמה.
הוא מבהיר לאחות, שמחליפה צבעים, שאנחנו אתאיסטים ולא מאמינים באלוהים.
היא והאחות המסכנה שנבחרה לטפל בי בבוקר יוצאות לתת לנו לדבר.
בן הזוג בהברקה מציע שנתרום את התינוק המת למחקר.
קורא לאחות. היא אומרת שצריך להתקשר לאנשהו לברר. עכשיו גם צריך לערב עורכי דין

לפחות היא מבינה שאנחנו רוצים לחזור הביתה, לילדים ולמקום שלנו, ומביאה את אנטיביוטיקה מספר 2.

אני יושבת שם עם האינפוזיה ומחכה לגזר הדין המשפטי.
בינתיים אנחנו קוראים מהחוברות שהשאירו לנו על לידה שקטה. אני בוכה, ושנינו ביחד מריצים דחקות על קטעים נבחרים מהחוברת בנושאי תפילות וכעס על אלוהים (וסליחה מקוראים דתיים, אנחנו אתאיסטים מוחלטים...) .

אחות ראשית חוזרת. בית החולים האוניברסיטאי בעיר הקרובה לא מעוניין בתרומות שכאלה.
הם מבינים שלא יצא להם הרבה מאיתנו, ומציעים אפשרות שנשאיר את התינוק המת שלנו בבי"ח, רק צריך שעורכי הדין שלהם ינסחו משהו.
יש לי כבר סחרחורת מהבלבולי מח שלהם, וכבר לא אכפת לי מה יעשו, העיקר שנעוף כבר מפה.
לא נגעתי בארוחת הבוקר בטעם פלסטיק שקיבלנו, ואני כבר מתה מרעב. אני אוכל כבר בבית, הודעתי לאחות .

בסוף לקראת 10 בבוקר גמרתי עם האינפוזיות, חתמנו על טפסים משפטיים שלא נבוא בטענות אחרי זה לבית חולים ושהם יכולים לעשות מה שבא להם עם התינוק.
האחראית, לפני שנעלמת, אומרת משהו שהמיילדת שלי תוכל לעזור לי לאן לפנות לעזרה ותמיכה נפשית להתמודד עם האבדן. היא כבר התיאשה ממני. אחלה יועצת.

אני מתלבשת. הקטטר של האינפוזיה יוצא סוף סוף אחרי 12 שעות של נצח.
מגיעה המיילדת התורנית עם טפסי השחרור. אני מכירה אותה מהסיבוב הקודם עם הבן שלי שנולד פה.
נותנת לי מרשם לאנטיביוטיקה. את המרשם למשככי כאבים אני לא צריכה. לא מרגישה שום כאבים או התכווצויות (נראה שהמיילדת לא מאמינה לי).
אני צריכה להתקשר למשרד שלהם לקבוע תור ביקורת לעוד שבועיים (לא אמרתי לה שכנראה נהיה עוד שבועיים אי שם בהרים, כנראה עוד פחדתי ששוב יקרה משהו ולא נוכל לטוס)
ולהתקשר אם אני בדיכאון, מדממת, חום עולה, וכו'.
אומרת לי "I'm sorry" והולכת.
יאללה, סלמאת.
יצאתי מהמחלקה והבית חולים ברגל. "ויתרו" לי על כסא הגלגלים (הסטנדרט פה ביציאה מבי"ח, שאני לא אפול ואתבע את האמאשלם).

אנחנו באוטו, נוסעים הביתה.
עכשיו צריך לספר לילדים

אוף

כמה עצוב

החצי שמח שנגמר יחסית בקלות, אני עוד עצבנית על האפידורל שהפך אותי לחצי משותקת לשעתיים, אבל חוכמה גדולה בדיעבד.

לי ברור שהחלק הקשה מתחיל עכשיו.
לעומת החמישה ימים האחרונים אני מרגישה פיזית מעולה. לא יכלתי לזוז מהמיטה, ועכשיו חוץ מהעייפות אני מרגישה אחלה.

בבית אני אוכלת משהו, ומתקלחת. מתה לישון, אבל לא מצליחה.
הקטן שלי חוזר ממגרש המשחקים עם סבא וסבתא. אני מחבקת אותו, ומחליטה לספר לו כשהגדולה תחזור בצהרים מהקייטנה. הוא לא שואל כלום עדיין..

ב-12 הגדולה חוזרת. שמחה לראות אותי ואת אבא שלה. אני מחבקת אותה, והקטן יושב לידנו.
מתחילה לספר להם שהייתי חולה, ועכשיו אני בסדר. הבראתי. לפני שהספקתי להגיע לחלק הרע היא שואלת "התינוק מת?"
"כן חמודה, הוא לא יכל לגדול יותר ובבית חולים לא יכלו לעזור לו, הוא היה קטן מדי".

היא בוכה ואני איתה. אחיה הקטן גם מתחיל לבכות

אני אומרת להם שזה בסדר להיות עצובים. גם אני ואבא עצובים מאוד, אבל ניסינו ולא יכלנו לעשות כלום, בשביל זה הלכנו לבית חולים והם יכלו לעזור רק לי.
והיא אומרת לי בקול חנוק "אבל אם התינוק מת, איך זה שיש לך עוד בטן גדולה"

הילדים שלי מתחרפנים. לא יודעת אם זה יותר בגלל שקשה להם או בגלל שאין לי סבלנות אליהם.
אני עצבנית על כולם.
על החצי שבוחר לא להתמודד וממשיך בחייו כרגיל (זכותו, אבל בכל זאת מעצבן

)
על ההורים שלו שיהיו אצלנו בבית עוד שבוע ולא יודעים איך לאכול אותי,
על ההורים שלי שלא יודעים מה לומר לי בטלפון מעבר לאוקיאנוס, ומצליחים איכשהו לומר את כל הדברים הלא נכונים ,

והילדים שלי משגעים אותי. הקטן לא מפסיק לנשק לי את הבטן, והגדולה ממשיכה לבקש לראות סרטי לידות מים

ושניהם משתגעים מהקיץ, החופש, והאטרף של השבוע שעבר.

יום אחרי אני לוקחת את הילדים לבריכה. בזמן שהם בשיעור שחיה מתקשרת אלי המיילדת גיבוי לשאול מה שלומי ולקבוע לי פגישה. שיט, המיילדת שלי לא עידכנה אותה מאיפה שהיא נמצאת עכשיו.

אחרי שלושה ימים אני עדיין לא מצליחה לישון יותר מ3-4 שעות בלילה.
ממשיכה להתעורר בשלוש בבוקר , השעה שבה התחילה ונגמרה הלידה

אני מחליטה ללכת לעבודה רק כדי לעוף קצת מהבית. מתקשרת לנייד של המיילדת שלי לשאול איך אני מקבלת את תוצאות הפתולוגיה לפני שהיא חוזרת בחודש הבא.
היא מבקשת לשמוע איך היה בבית חולים, ואומרת שבמצבי לא נראה לה שיש בעיה לטוס לחופשה שלנו בעוד כמה ימים

לפחות משהו אחד טוב.
קבענו פגישה לעוד חודש כשתחזור.

מבקשת מהחצי שיתקשר למשרד של הרופאים/מיילדות לקבל את תוצאות הפתולוגיה כי אני לא מסוגלת לעשות את זה (וגם לא בא לי לדבר איתם, גם הם עיצבנו אותי כמובן כשהתקשרתי לקבוע תור לרופאה ונתנו לי רק תאריכים שאני לא נמצאת בהם ובסוף נפנפו אותי עם "תלכי למיילדת שלך ותעזבי אותנו בשקט" . בארה"ב תוצאות בדיקות רפואיות שייכות לרופא. בבית חולים לא מוכנים לתת לי ישירות. רק לתיבה של הרופאה שראתה אותי. עוד חוק מדינה, אל תשאלו).
אחת המיילדות מחזירה סןף סוף טלפון לבן הזוג. כל התוצאות שליליות. אין להם מושג מה קרה.
לא יודעת אם זה יותר טוב או פחות.

שלושה ימים אחרי כמו שעון מגיע החלב.
הגב שלי כואב בנקודה שכאב כשקיבלתי אפידורל, ועכשיו גם על הבטן אני לא יכולה לישון. מסתובבת בבית עם עלי כרוב בחזיה ושקיות קרח.
אני יודעת שזה יעבור תוך 3 ימים, אבל התחושה המוכרת של חזה מלא אחרי לידה מטריפה אותי.

אנחנו יוצאים כל יום בערב לאנשהו. גם ככה אני לא יכולה לישון, ויש לנו עדיין בייביסיטר צמוד בבית.
יוצאים גם עם הילדים. בקיץ יש מוזיקה בחוץ בערב, ופוגשים שם את כל העולם.
לחצי הייתה עוד הברקה להודיע על האבדן באימייל. גם לחברים קרובים, וגם למי שסתם מכיר. כל העיר כבר ידעה, בכל זאת חודש חמישי.
ככה לפחות לא צריך לספר שוב ושוב כשפוגשים מכרים.
יושבים בפארק בערב , יש מוזיקה, חברים הביאו אוכל, מציעים עזרה עם הילדים ובכלל, רק שנגיד מה

. הילדים מאושרים, משחקים בדשא עם חברים.
אולי היום בלילה אני אצליח לישון סוף סוף?
אני לא ישנה. לא מתכוונת לקחת כדורי שינה. אם הגוף לא נרדם כנראה שיש סיבה טובה.
בצד הפיזי כבר אין לי גודש כמעט, ודימום מינימלי. הרחם מכווצת כמעט לגמרי.
בצד הנפשי יש עוד הרבה יותר. להיזכר ולעבד את "החוויה". אני עוד עמוק בשלב הכאב, ומוקדם לי מדי לעבור הלאה. רבאק, בקושי שבוע עבר.

מתי כל זה קרה?

מאחלת לך הריון חדש בריא כשיתאים והתאוששות טובה רכה שלמה.

מתי כל זה קרה?
שלושה שבועות.
יצאנו לחופש לפני שבועיים. עיתוי מעולה יצא לי.
טוב לכולנו להיות מחוץ לבית. היינו אצל חברים שבוע. קמפינג ואופני הרים. הילדים משחקים עם הילדים שלהם ומבסוטים.
מדי פעם צפים להם דברים. הגדולה בנסיעה מסתכלת בעננים ומתחילה למצוא צורות ואז מונה את כל מי שמכירה שמת -
סבתא שלי, של בן הזוג, הדוד שמעולם לא הכירה חי, הכלב שלנו, ו.. " אני רואה גם תינוק"

הקטן בוקר אחד בא אלי ופתאום שואל "למה התינוק מת? "
או אומר לחברים שלנו "When I'll be a big brother .. "

קשה להם, אני יודעת.
גם לנו קשה, אבל אנחנו ילדים גדולים.
אני דואגת לילדים שלי, בעיקר כשנחזור הביתה עוד כמה ימים. ברור לי שתבוא עוד נפילה שלהם.
הקטן כבר מחורפן, עם התקפי זעם (אפילו יותר מהרגיל) , וגם הרביץ לילדים של החברים.
הגדולה שלי שלא יודעת לסתום את הפה

סיפרה לבחורה בהריון שראינו בעליה לאיזה הר "גם לאמא שלי היה תינוק והוא מת .. "

מאחלת לך הריון חדש בריא כשיתאים והתאוששות טובה רכה שלמה.
תודה!
כרגע שנינו צריכים עוד זמן.
אולי מספיק לי שני ילדים, גם ככה קשה לנו איתם והם די high maintenance..
הייתי רוצה עוד ילד, אבל אחרי ההריון שאבד אני לא מוכנה כרגע לעבור עוד אחד.
גם די משגע אותי שלא מצאו שום סיבה.

אני לא חושבת שאפשר להתאושש לגמרי מדבר כזה, זה תמיד ישאר חלק מאיתנו. בטח עוד כמה חודשים דברים יראו לי אחרת אני מקווה.

שבוע הבא יש לי פגישה עם המיילדת שלי, ונשמע מה יש לה לומר על מה שהיה.
חייבת לזוז עכשיו.. יוצאים שוב לטייל בהרים.
אעדכן בהמשך, יש לי עוד כמה שאלות על ההתמודדות שלנו ושל הילדים.

מקווה שתקחי קצת זמן לנוח. לעכל אפשר גם על ההר אבל הגוף צריך את המנוחה שלו (את אחרי לידה).

יש לי עוד כמה שאלות על ההתמודדות שלנו ושל הילדים.
יש פה בעלות ניסיון באבדן עוברים ותינוקות (למרבה הצער) שבטח יוכלו לתת מענה.

השבוע שביליתי בבית בין הלידה לנסיעה לחופש היה יותר גרוע מהשבוע הקודם שהייתי בו חולה וצמודה למיטה.
אני לא יכולה להיות עם עצמי. יש 2 ילדים אנרגטיים לטפל בהם, יש סבא וסבתא שמסתובבים סביבנו, יש את בן הזוג שלא מבין כל כך למה בא לי להישאר בבית, וגם לי לא בא לדבר איתו יותר מדי.
בלילה לפני הטיסה הכל התפרץ בשיא הסידורים והאריזה לטיול. הוא לא מבין למה אני לא מדברת איתו ולמה אני לא שמה הכל מאחורי, ואני צורחת עליו שיסתום אם אין לו משהו טוב לומר.
הוא צועק עלי בחזרה שהמיילדת שלי הכניסה לי שטויות לראש עם "להיפרד מהתינוק" ובגלל זה קשה לי יותר.
אחרי שקצת צרחנו התחלתי להסביר לו. הייתי צריכה לעבור את הצירים לבד יום שלם עד שהלכתי לבי"ח בלילה.
הייתי צריכה להחזיק את התינוק ולראות אותו.
המיילדת שלי היא היחידה מכל מי שראיתי בבי"ח שהסבירה לי מה הולך לקרות. אם היא לא הייתה שם לא הייתי יודעת מה לעשות אחרי שהתינוק נולד ואחר כך הייתי מצטערת על מה שלא עשיתי.

אני מבינה אותו שהוא חווה את ההריון אחרת, שמבחינתו זה היה עובר, ומשהו לא מוחשי. אני גם מקנאה בו קצת..

הילדים באים ושואלים "למה את בוכה?"
אני אומרת להם אמא עצובה. "בגלל התינוק?" כן.
הם פוחדים שאני הולכת לחזור לבית חולים..
אנחנו מרגיעים אותם שסאגת הבית חולים חלפה, והם הולכים לחדר.
אחרי 10 דקות הם חוזרים לבושים מוכנים לישון. אני כבר באה לקרוא לכם סיפור.
"לא צריך" אומרת הגדולה, " קראתי כבר סיפור לשנינו , אנחנו מוכנים ללכת לישון"

הם מתרגשים לקראת הטיול, השינה באוהל ולהיפגש עם החברים

למחרת בחמש בבוקר אנחנו בשדה תעופה. הקלה.
החופש מתחיל.

ולשלב השאלות..

בשבילי, כמה כדאי לחפור ולנסות לבדוק סיבות אפשריות ללידה המוקדמת?
כאמור, בפתולוגיה לא מצאו כלום, לא זיהום ולא בעיות בשיליה.
הרופא הממומחה שראיתי אמר שבהרבה מקרים יש זיהום ולא מוצאים את המקור. נראה לי שזה היה משהו זיהומי בגלל שהדימום התחיל עם חום גבוה והיתה עליה קטנה בלויקוציטים (אם כי ע"פ הרופא לא מספיק כדי להראות שיש זיהום ברחם)
בחרנו לא לעשות נתיחה של התינוק, כי רוב הסיכויים שלא ימצאו כלום. גם לא קריוטיפ מאותה סיבה.

עכשיו אני יכולה להחליט שלא בודקים עוד כלום או להתעקש על בדיקות כמו קרישיות דם.
נראה לי שאני לא אתעקש. גם ככה התעסקות עם רופאים לא עושה לי טוב. יש סיבות טובות כן להמשיך ולבדוק? דברים אחרים שכדאי לבדוק?

ולגבי הילדים, נראה לי שהגדולה יכולה להתמודד. דיברתי איתה הרבה.

הקטן לעומת זאת יותר מחורפן. התחיל להרביץ לכולם, כולל לנו , משתולל וצורח.
כמה פעמים הוא שאל אותי למה התינוק היה צריך למות..

שמעתי אותו לפני כמה ימים אומר לחברה שלנו "I'm going to be a big brother"

הוא בן ארבע. לא יודעת מה עוד לעשות לעזור לו חוץ מזמן ותשומת לב..

כמה כדאי לחפור ולנסות לבדוק סיבות אפשריות ללידה המוקדמת?
היתה לך עוד איזושהי הפלה טבעית אי פעם?
ושאלה נוספת שאולי רלוונטית לכם - ביטוח הבריאות מכסה את הבדיקות האלה? (בארץ רק אחרי 3 אובדנים בשליש ראשון, 2 בשני או 1 בשלישי, ופרטי זה יקר).
זה בהחלט יכול להיות מקרי לגמרי ואקראי לגמרי וחסר סיבה. זה קורה.
זה יכול להיות קשור ל{{}}קרישיות יתר (שיכולה להיות מצב נרכש), ואני הייתי שוקלת ברצינות לבדוק, גם כי קרישיות יתר זה מצב בריאותי שצריך להתייחס אליו גם בלי קשר להריונות (בטיסות למשל).
דברים אחרים שאפשר לבדוק הם קריוטיפ הורי ואנטומיה של הרחם (מחיצות וכד'). על רקע 2 ילדים בריאים ש"הושגו" בקלות (?), אני לא יודעת כמה זה רלוונטי.
בעצם, אולי כן כדאי לבדוק את האנטומיה (באמצעות היסטרוסקופיה אבחנתית - בדיקה קצרה ודי קלה). מכיוון שהעובר היה חי עד הרגע האחרון, יותר סביר לחשוד שאם יש בעיה היא ברחם. אולי 2 הילדים האחרים השתרשו רחוק מהמחיצה, והוא עליה או קרוב אליה.

הקטן לעומת זאת יותר מחורפן. התחיל להרביץ לכולם, כולל לנו , משתולל וצורח.
גם הבן שלי היה בן 4 וקצת כשאיבדנו הריון מתקדם. זה בהחלט השפיע לו על ההתנהגות לתקופה ארוכה, למעשה עד עכשיו מבחינות מסוימות. לא רק על ההתנהגות כמובן, הוא גם מדבר עליה, חושב עליה ומתגעגע אליה למרות שהכיר אותה רק דרך הבעיטות. אבל כן, גם חרדות, תוקפנות לפעמים, היצמדות יתר, רגרסיה להתנהגות תינוקית לתקופה. אין לי כל כך עצות בעניין הזה, אולי חוץ מלתת לזה מקום. בוודאי עכשיו, כשזה כל כך טרי.

כל כך עצוב ...
קחי זמן זמן זמן זמן זמן להתאבל

שאפי נחמה מהטבע מסביב
אני מצטערת מאד מאד על האובדן שלכם, תודה שאת משתפת

היתה לך עוד איזושהי הפלה טבעית אי פעם?
לא, כלום. 2 ההריונות הראשונים היו קלילים ונכנסתי להריון בנסיון הראשון. הפעם זה לקח יותר זמן.

ביטוח הבריאות מכסה את הבדיקות האלה?
עוד לא בדקתי. זה תלוי בד"כ בהפניה מרופא . אני אצטרך לדבר איתם אם נחליט שכן. קרישיות אני די בטוחה שמכוסה, קריוטיפ לא בטוח (וגם לא נראה לי הכיוון הנכון אצלנו)

בעצם, אולי כן כדאי לבדוק את האנטומיה
מה זה אומר אם יש מחיצה? ואם כן, מה יש לעשות?

מה זה אומר אם יש מחיצה?
אולי יש רקמה איפשהו ברחם, שאם העובר משתרש בקרבתה, לא נותנת לו מספיק מקום לגדול.

ואם כן, מה יש לעשות?
מסירים אותה בהליך כירורגי פשוט יחסית (בגישה וגינלית). בניגוד לקרישיות, זה רלוונטי רק אם אכן תרצי עוד ילד.

קריוטיפ לא בטוח (וגם לא נראה לי הכיוון הנכון אצלנו)
באמת לא סביר על רקע ההיסטוריה הטובה, אבל עדיין אפשרי. לא הייתי בודקת אם אין כיסוי.

מהנסיון שלנו (אובדן הריון בשבוע 40+) :
עשיתי כמה בדיקות דם אחרי, משהו די כללי שרופא הנשים בקופת החולים נתן לי לעשות. לא משוכנעת שזה כלל גם קרישיות. אצלנו דווקא כן הסכמנו לנתיחה ולא ממש מצאו משהו (חשד לאי ספיקה של השיליה שלא ממש הסתדר עם הגודל של העוברית והשבוע שהגענו אליו). לאחרונה חברה שיתפה אותי בכך שיש ערך מסויים בבדיקת החלבון העוברי שיכול להוות סממן ללידות מוקדמות ועוד כל מיני מרעין בישין. אולי יש טעם לתהות לגבי זה (אני אישית נטשתי את הבדיקה הספציפית הזו לגמרי בכל ההריונות שבאו אחרי).

באופן אישי, אני די נטשתי את הבירור הרפואי והלכתי לכיוונים שתמכו בי מבחינה נפשית ורוחנית. המסע היה ארוך ומטלטל וכמובן כמובן ששינה את חיי ואת חיינו כמשפחה.

מבחינת הילדים - למרות כל ההסברים שלנו מתישהו הרגיש לי שהם סוחבים תחושה קשה של אשמה ושהשאלות החוזרות ונשנות שלהם לגבי למה זה קרה דורשות שאני אגיד בקול (ובעצם בעיקר לעצמי ואת זה לקח לי הכי הרבה זמן לעשות...) שאף אחד מאתנו לא אשם בזה שזה קרה. זה מה שאלוהים החליט ואנחנו, כבני אדם לא יכולים להחליט החלטות כאלה ושום דבר שעשינו או חשבנו לא גרם לזה...

אולי יעזור לאיש שלך לקרוא גם הוא כמה סיפורים כאלה כדי להבין למה את צריכה את המסע האישי שלך מול זה ועם זה.

קחי אויר, קחי את הזמן

מבחינת הילדים - למרות כל ההסברים שלנו מתישהו הרגיש לי שהם סוחבים תחושה קשה של אשמה ושהשאלות החוזרות ונשנות שלהם לגבי למה זה קרה דורשות שאני אגיד בקול (ובעצם בעיקר לעצמי ואת זה לקח לי הכי הרבה זמן לעשות...) שאף אחד מאתנו לא אשם בזה שזה קרה. זה מה שאלוהים החליט ואנחנו, כבני אדם לא יכולים להחליט החלטות כאלה ושום דבר שעשינו או חשבנו לא גרם לזה...

אני אומרת לבן שלי כשהוא שואל שוב ושוב את אותה שאלה, שאנחנו לא יודעים למה, וזה קורה שתינוקות לא יכולים יותר לגדול בבטן של אמא.
לא חשבתי על כיוון של תחושות אשמה. אני אשתדל לשים לב לזה בפעם הבאה (שבטח תהיה מחר)

אולי יעזור לאיש שלך לקרוא גם הוא כמה סיפורים כאלה כדי להבין למה את צריכה את המסע האישי שלך מול זה ועם זה.
אני אנסה לתת לו לקרוא, למרות שאני הקוראת הסדרתית בבית, והוא כבר מייאוש מסכים כל המסקנות שלי כי אני כבר עשיתי את ה"מחקר" ..

הייתי רוצה לדעת מה הסיבה מהצד הרפואי, אבל גם אין לי יותר מדי כח לחפור ולהתחיל בסשנים של בדיקות.
בדיוק הלילה חזרנו הביתה וחיכה לי בדואר מכתב מהרופאה שמפרט את כל הבדיקות שעשו לזיהומים ופתולוגיה של השיליה וחבל הטבור, ואיך לא מצאו כלום והיא מצטערת שאין לה תשובות

קוראת אותך בשקט כבר כמה ימים ושולחת לך חיבוקים. עכשיו גם חיבוק וירטואלי

קחי אויר ותני לעצמך זמן.
לא לשכוח לנשום

קחי אויר ותני לעצמך זמן.

אין לה תשובות
לפעמים דברים רעים קורים בלי שום סיבה.
אני זוכרת שכשהיתה לי הפלה בזמנו, חשבתי הרבה מה יכולה להיות הסיבה, וגם כמובן ששיחקתי ברעיון איך זו יכולה להיות אשמתי ומשהו שעשיתי :-\
אני חושבת שזה נבע מרצון להשיג קצת שליטה בסיטואציה העצובה הזו (כאילו כן היה אפשר למנוע את האובדן), אפילו במחיר של אשמה שלי...

קוראת אותך ושולחת חיבוק
כל-כך מבינה את מה שעובר עליך

אישה יקרה, אני מבינה לליבך מאוד עברתי לידה שקטה בעצמי ביום רביעי בשבוע שעבר.
יש פורום בתפוז שנקרא פורום אבדן הריון תמיכה. אני כותבת שם ונתמכת יש שם הרבה ידע ומקום בלב.
אני קוראת אותך וכואבת אותך.
ומוסיפה שתי קלישאות משלל הקלישאות ששמעתי בשבוע האחרון.
הראשונה אלוהים הפחיד אותי אבל לא העניש אותי.
והיה רע רע לתפארת.
חיבוק ענק וזהיר על השדיים הרגישים.

תודה לכולן על התובנות!

יש פורום בתפוז שנקרא פורום אבדן הריון תמיכה
הייתי גם שם, אבל פחות התאים לי. לא יודעת להסביר למה, אולי יש שם יותר מדי התעסקויות עם הממסד הרפואי. אני מחפשת כיוונים יותר פנימיים והוליסטיים בשבילי
ודרכים לעזור לילדים שלי (הבת שלי כבר מספרת בשלוות נפש על התינוק שמת לכל מי שרוצה ולא רוצה לשמוע, והיום היא שאלה חברה בחודש תשיעי "אבל למה את לא מתכננת לידת בית??!!" . סימנים טובים נראה לי

) .
בקונפורמיזם חושבים ש"ילדים הם עמידים" . ואפילו בהלם הראשוני בבי"ח שאלנו את הרופאה איך מספרים דבר כזה לילדים, וזה בדיוק מה שהיא אמרה

אנחנו יודעים שזה לא נכון, וה"עמידות" זה רק wishful thinking של המבוגרים שקשה להם להתמודד בעצמם.

עצוב לשמוע על כל האבדנים וכמה שזה קורה הרבה מסביבנו

יכול להיות מחזור 3 שבועות אחרי הלידה?? אתמול , כבר שבוע אחרי שהדימום פסק ונותרו רק כתמים מעטים
התחיל שוב דימום טרי. היום זה נראה ומרגיש כמו מחזור. אוף.

יכול להיות שזה גל שני של הדימום. (לי היו שלושה גלים. זה היה בשבוע מוקדם יותר בהריון)

הדימום שאת מספרת עליו נשמע יותר כמו הדימום אחרי לידה שהתחדש מכיון שחידשת מוקדם מדי פעילות גופנית מאומצת מדי לשלב שבו את נמצאת. את אחרי לידה, את במשכב לידה ואת צריכה להמנע מכל פעילות מאומצת או/ו מואצת. לא כדאי למהר לחזור לשיגרה, יש לזה מחיר. אם הדימום לא נפסק, כרוך בכאב/ חום/ ריח לא נעים, אולי נשאר חלק מהשליה ברחם, וזה כבר סיפור אחר.

לא כדאי למהר לחזור לשיגרה, יש לזה מחיר
למרות התאורים אני אולי ב-10% פעילות גופנית מהשגרה.
אולי היה עדיף לנוח בבית ולא לסוע לגבהים, אבל המחיר הנפשי היה גבוה מדי. אני משתגעת בבית.

לקחתי סיכון כי הדימום מיד לאחר הלידה כמעט נפסק אחרי שבוע. גם המיילדת שלי אמרה שהסיכון בנסיעה מינימלי.
בהוראות השחרור מהבי"ח הרופאה רשמה בסעיף פעילות גופנית "as tolerated" אבל היא לא ידעה עם מי יש לה עסק..

היום בערב הדימום הנוכחי כמעט פסק, ולא היו לי במשך כל התקופה סימפטומים אחרים, אז כרגע לא נראה לי שיש שאריות שיליה.
אני מרגישה פיזית מעולה, אבל ברור לי שזה קצת פיקציה בעיקר לאור הדימום..
אני צריכה להשתדל לנוח מבלי להשתגע יותר מדי

את במשכב לידה
אני צריכה להזכיר את זה לעצמי לעתים יותר קרובות ..

תכיני שלט ותתלי על הקיר

אפשר לשכנע אותך לנוח בלי לספר לך סיפורי אימה? (כי יש).

לנוח בלי לספר לך סיפורי אימה

אפשר גם וגם

לא מפחיד אותי לקרוא סיפורי אימה
<הולכת לתלות שלט מעל המחשב >

bi cycle יקרה

את נשמעת אישה כל כך חזקה, במודעות מלאה, עם שתי רגליים על הקרקע...
התיאור שכתבת על איך התינוק נולד, איך החזקת אותו... קורע את הלב

אני ממש מאמינה שעשית בחוכמה ומילאת צורך טבעי וחשוב בכך שהתעקשת לעבור את הצירים בהכרה מלאה, לדעת מה צפוי לקרות, לראות ולהחזיק את התינוק... שביקשת להיות חלק נוכח בתהליך הלידה והפרידה... אני חושבת שזו בחירה אמיצה שתומכת בריפוי שלם יותר בהמשך.

כתבת שהמקרה שלך נדיר... יש לי חברה שעברה משהו דומה, פעמיים

אצלה זה היה קשור לאי ספיקה של צוואר הרחם, הוא פשוט התקצר בשלב הזה (שבוע 22) והיו צירים ולידות מוקדמות מדי שאי אפשר היה לעצור.
אמנם אצלה זה קרה בהריונות הראשונים, וגם אלה שאחריהם היו בסיכון מתמיד והועברו בשמירה בשכיבה מלאה כדי למנוע חזרה של מצב כזה
(זה הצליח... ילדה אחת נולדה בשבוע 34 אחרי קימה אקראית מהשמירה, והשני נולד בשבוע 40 אחרי שמירה הדוקה יותר , היום שניהם בריאים ושלמים)
אני לא יודעת אם המידע הזה עוזר איכשהו, רק משתפת אולי זה ייתן לך איזה קצה חוט...

שולחת לך כוחות גוף ונפש, ושמרי על עצמך כפי ש שרה לה מציעה @}

לעבור את הצירים בהכרה מלאה
אם הייתי יכולה לחזות את העתיד

הייתי גם בוחרת בלי האפידורל. אני לא בטוחה שזו הייתה החלטה טובה מבחינתי, אבל במקום ההוא האיום בהרדמה מלאה הפחיד אותי יותר.

כתבת שהמקרה שלך נדיר
זה נדיר כי אין לי "היסטוריה" ויש לי 2 ילדים בריאים שנולדו אחרי 40+ שבועות בהריונות קלילים.
אני לא חושבת שאצלי זה קשור לצוואר הרחם כי שלושה ימים לפני באולטראסאונד צוואר הרחם היה ארוך וסגור (זה אחרי יומיים של דימומים והתכווצויות)
לא בדקתי אחרי זה שוב, אבל הלידה עצמה התפתחה רק אחרי יום שלם של צירים. בכל מקרה אני אשאל את המיילדת שלי כשניפגש בעוד כמה ימים.

שולחת לך כוחות גוף ונפש
תודה!