אבודה ומחפשת כותבת בלוג

[אבודה_ומחפשת*]

אני קוראת באתר כבר כמה זמן בשקיקה וגילוי עצמי, וזו לי פעם ראשונה שבה אני מנסה להיות חלק פעיל בו.
הגעתי לכאן במקרה, בעיקבות משיכת שמן שנוסתה בהצלחה רבה, ומשם הכל התגלגל די במהירות לקריאה נלהבת של הכל מכל, הדבר הנכון בזמן הנכון בשבילי.
אני כותבת די מתוך תחושה של בדידות וחסר אונים כזה. אני אחרי שנה של לימודים בחו"ל, תחום שרציתי להצליח בו נורא, שניסיתי, לפחות בהצלחה ואז באמצע וגם בסוף, אבל לא היה לי בו סיכוי, לבד לגמרי בארץ זרה, כשהחברים היחידים שמצאתי היו כאלו שאין ברירה, כי לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בררנית בתחום.
בימים האחרונים אני קוראת הרבה מאוד דפים ודיונים על הורות פה באתר, אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלתהות מה קורה בין ההתחלה של ההורות, שבה הילד הוא מושלם בעיניי הוריו והם עושים הכל כדי לשמור עליו ולעזור לו להיות כל מה שהוא יכול להיות, לבין מה שקורה עכשיו עם הוריי.
אני בטוחה שההורים שלי התחילו טוב- ילדה ראשונה וטובה שעושה הכל טוב, החליפו לי בתי ספר כשצריך, שלחו אותי לגנים פרטיים וטובים, אנתרופוסופיים, לקחו אותי לגני חיות ומוזיאונים, השקיעו בי. מתי ההשקעה הזאת הפכה להיות משהו שאני נושאת על הגב שלי? משהו שאני "אשמה בו"?
ההורים שלי מצפים ממני למשהו בתמורה- להיות "ילדה מקטלוג", הם כועסים שלא אהיה רופאה כמו שחלמו, כי רפואה זה לא בשבילי, כי כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי להצליח בזה ולרצות את זה מרגע שהתחילו הלימודים, הם כועסים שלא הצלחתי ושעליתי כסף, הם כועסים שאני לא מתחילה ללמוד עכשיו בשנת הלימודים הקרובה באוני' ליד הבית בארץ, מקצוע מדעי שנראה להם נכון, הם כועסים שאני בת עשרים פלוס והם צריכים לעזור לי, כי להם לא עזרו בגילי, הם כועסים שביומולדת בגיל שנה לא הייתי מעוניינת במסיבה שהם עשו לי, שבגיל שלוש לא התלהבתי כשהם לקחו אותי לספארי, והם התאמצו כ"כ...
אני יושבת פה מול המחשב, לא שומעתי מהם מעל לשורה במייל כבר כשבוע, היום הם שלחו לי הודעה קצרה שמה שלומי, אבל לא טרחו לקרוא את התשובה והתנתקו מייד.
מאיפה מתחילים בכלל לשקם את חייך כשאתה מרגיש לבד כ"כ בעולם? כשאני מבקשת עזרה ועיצה וההורים שלי שותקים ומנתקים את השיחה? או גרוע מכך, כשהם נותנים בכעס ומרירות שהם צריכים לתת לי, כשהם מאבדים עניין בי כשאני לא עושה מה שהם רוצים וחושבים שהוא נכון?
כ"כ הרבה מדברים פה על הורות והשקעה בילדים, מתי הורים הופכים להיות הראשונים והקולניים ביותר שרואים ומצביעים על החסרונות והכשלונות שלנו?
כל ארבעת החברות הכי טובות שלי גיכחו בעצבות כשאמרתי שאני מאוכזבת מההורים שלי שלא עוזרים לי, כשאני צריכה, שמתעלמים וכועסים. אני רוצה זקנת השבט שתשב ותקשיב לי, שאוכל לספר לה ולקבל ממנה עיצות לחיים, שיהיה לגיטימי לפנות אליה כשנתקעים, שתראה אותי באמת.
יותר משאני שונאת את הבדידות של החיים המודרניים בעיר, אני שונאת את איך שאנחנו חושבים שזה בסדר וככה זה צריך להיות.

[אבודה_ומחפשת*]

אמשיך ואודה שלאני לא חיה באופן טיבעי, אפילו די רחוק מכך, אני באה ממשפחה מיינסטרימית לחלוטין ובמידה מסויימת תוצר מושלם של מערכת החינוך הישראלית, במשך שנים הייתי התלמידה הכי טובה שיכולה להיות, שקופה.
במשך עשרים ומשהו שנות חיי לא הקשבתי לעצמי הפנימית אף פעם, מעולם לא עצרתי לחשוב באמת מה אני רוצה, ומה שחשבתי שאני רוצה לא עשה לי טוב. השנה, בודדה ומרוחקת בסביבה ותנאי חיים שלא מתאימים לי בכלל, כבר אי אפשר היה לשקר יותר, ועכשיו אני מנסה להתחיל לדבר על זה,
אולי פה יש תהיה לי במה לדבר על מושגים כאלה- {האנרגיות שאני מביאה וטעונה בהן, האני הפנימי שלי, הרצונות שלי, מה טוב לי ומה נכון לי לעשות.

[אום_אל_קיצקיצ*]

שלום לך ובהצלחה בבלוג.

מתי ההשקעה הזאת הפכה להיות משהו שאני נושאת על הגב שלי? משהו שאני "אשמה בו"?
תודה שאת מזכירה את זה. זה דבר שכל הורה צריך לזכור כי זו מלכודת מפתה. אני מניחה שזה סוג של מנגנון הגנה של ההורה. אוף, קשה להיות הורה!

לפי מה שאת מספרת, נראה לי שאת בפתחו של גיל ההתבגרות. נראה לי שככה זה אצל ילדות טובות (גם אני מהזן הזה), גיל ההתבגרות מגיע מאוחר, אבל לא נורא, מוטב מאוחר מלעולם לא. גיל ההתבגרות שלי התחיל בגיל 23, בטיול להודו. רק אז התחלתי להתנער מכל הקונספציות המקובלות, ועוד ההורים שלי לא היו שתלטנים בכלל. עד אז הייתי בטוחה שהם מחזיקים בכל החכמה בעולם הזה. היום לא נראה לי שיש אפילו דבר אחד באורח חיי שאנחנו מסכימים עליו. אבא שלי בטוח שאני ובעלי טועים בכל צעד בדרכינו, אבל עובדה שאנחנו מצליחים לקיים את דרכנו בשמחה ובהצלחה.
אני חושבת שחשוב להתנתק מהתלות הכלכלית בכל מחיר, כי היא יוצרת רגשי אשמה וצורך לרצות ומפריעה לך לפרוש כנפיים.

המרגיעון - כבד את עצמך.

[אינטו_איציה*]

עכשיו אני מנסה להתחיל לדבר על זה,

@}

קוראת אותך.

ראש השנה, זמן טוב להתחיל לדבר על זה.
זמן טוב להתחיל להציף כעסים, להתבונן עליהם...ואולי בסוף גם לפוגג אותם.
אבל לוקח זמן.
אולי את כל החיים....

[נינה*]

מבינה מאוד לליבך,
יש הורים שכל כך רוצים בטובת הילד ונותנים לו את הנשמה בכל מה שהוא צריך, ואז הוא מגיע לגיל שכבר לא ביכולתם לעזור, אז הילד מאוכזב שהתמיכה שהוא היה רגיל אליה כל החיים איננה,
וההורים מאוכזבים שהילד "לא יכול לבד",
זהו שלב קשה, שבמקום לאט לאט לפרוש כנפיים ללכת צעד ועוד צעד ולעוף- צריך בבת אחת - פשוט לקפוץ, אין ברירה, את חייבת למצוא את הדרך לחיות בעולם הזה לפי איך שאת , ולא הורייך, אפשר לבקש עזרה פה ושם, אך כעיקרון כדאי להתייחס אליהם כאילו (חס וחלילה) הם מתים, לתת כבוד, הם בכל זאת עשו ככל שהם מבינים לטובתך,
צאי מהתפיסת עולם שלהם (את לא חייבת להרוויח 6000 שח בחודש, ולמצוא בעל חתיך עם וילה בכפר שמריהו) תמצאי פשוט את הדרך שלך, מה גורם לך אושר, מה מרגיע אותך, אולי לא מתאים לך עיר
שנה טובה, שיתחלף לו הניק מאבודה ומחפשת ל- נמצאת ומאושרת

[אמא_ללי*]

מזהה מאד...
כמו אום אל קיצקיצ, גם אני מרגישה שזוהי תחילתו של מסע התבגרות. ההכרה הזאת, גם אם היא כואבת, היא צעד חשוב במסע של גילוי עצמי, ושל חקירת העולם....
הגעת למקום שבו תוכלי למצוא לך שבט והרבה אזניים קשובות. תני לכעס להיות, יש לו תפקיד חשוב.

שנה טובה

[תמרוש_רוש]

היי מחפשת,
קודם כל (())(())(())
@}@}@}

קודם כל, ברוכה הבאה. אין לי ספק בכלל שתמצאי פה כמה זקנות שבט לעילא ולעילא
(ואני לא אגלה לך לעולם כמה צעירות הן בעצם )

הם כועסים שביומולדת בגיל שנה לא הייתי מעוניינת במסיבה שהם עשו לי, שבגיל שלוש לא התלהבתי כשהם לקחו אותי לספארי, והם התאמצו כ"כ
אנא סלחי לי, אבל :-D:-D
זה אחד הנושאים שעל סדר היום שלכם? באמת??
זה משהו שעדיין כואב להורים שלך? ברצינות? תלונה בלי קריצה? האכזבות שהנחלת להם שהם גילו שההשקעה שלהם לא הניבה את הפירות שהם ציפו?

אם כך, אולי באמת יש פה מקרה של אנשים שהשקיעו כמו שמשקיעים בפק"ם-ריבית קבועה בבנק, והריבית המשתנה, הבלתי צפויה ולעתים הלא-קיימת תפסה אותם לגמרי לא מוכנים.

האם את מרגישה רע על כך שאכזבת אותם? האם לדעתך ההשקעה שלהם בך מרגע לידתך צריכה היתה לקבל תשואה? האם זה מדיד? האם זה צריך להיות מדיד?
מהי חובתך להורים שלך, בעצם? כפי שאת תופסת אותה, וכפי שהם תופסים אותה.
וכמובן: מהי חובתך לעצמך? כפי שאת תופסת אותה וכפי שהורייך תופסים אותה.
האם אילו מהתפיסות מתנגשות זו עם זו? האם אילו מהחובות מתנגשות זו עם זו? (בחיים, הן מתנגשות. כואב להודות אבל ככה זה)

ועכשיו, לכעסים הרציניים יותר:
ההורים שלי מצפים ממני למשהו בתמורה- להיות "ילדה מקטלוג", הם כועסים שלא אהיה רופאה כמו שחלמו, הם כועסים שלא הצלחתי ושעליתי כסף, הם כועסים שאני לא מתחילה ללמוד עכשיו בשנת הלימודים הקרובה באוני' ליד הבית בארץ, מקצוע מדעי שנראה להם נכון, הם כועסים שאני בת עשרים פלוס והם צריכים לעזור לי, כי להם לא עזרו בגילי

נראה לי שהכעס שהכי שווה להתייחס אליו ברצינות פה, הוא הכעס האחרון, על זה שהם צריכים (עדיין) לעזור לך.
שאר הכעסים הן על בחירות שעשית, ובחירות שאת היית צריכה לעשות, ובחירות ש, עם כל הכבוד, יש להם מעט מאוד מילה בהן.
לא עניינם איזה מקצוע את בוחרת. שהדי במרומים, זה פשוט לא עניינם ולא עסקם.
כנ"ל כמה כסף את בוחרת או לא בוחרת לעשות.
כנ"ל למה את כן או לא נשואה עדיין, ולמה למען השם בחרת דווקא ג'ינג'י עם גרעפסים.
לא עניינם, לחלוטין.

כן עניינם לשמור על האינטרסים שלהם.
אז אם יוצאת חלציהם גם לא מרוויחה כסף וגם שותה להם את החסכונות של הפנסיה שלהם, זה עניינם ועוד איך, ויש להם וצריכה להיות להם מילה בעניין.

אז מידת העזרה שאת זקוקה לה ושאת רוצה לקבל מהם, או שהם רוצים לתת, הוא עניין שפתוח למשא ומתן.
וזכותם להגיד "אנחנו עזרנו לך בסכום כזה וכזה, לא מוצא חן בעינינו לממן אותך עוד בלי אופק ברור". זו דרישה הגיונית מאדם בוגר.
נכון, עכשיו את עדיין לא אשה בוגרת אבל את בדרך :-) וכמו שאמרו הנשים הטובות מעלי - פה זה מקום נהדר להתחיל.
ברגע שתרגישי בוגרת מספיק, ולא יותר מדי לפני כן אני מעודדת אותך לבוא אליהם בראש של משא ומתן הוגן, להגיד להם: אני רוצה לעשות כך-וכך בחיים שלי. זה לא נתון למשא ומתן, וזה לא בר-פשרה. זו הבחירה שלי. אבל אני מאוד אשמח לדעת, האם וכמה אתם יכולים לעזור לי בדרך הזאת.
ואז לכבד את הבחירה שלהם!
כי מגיעה הנקודה בחיי הרבה הורים שהם רוצים להגיד: די. עזרנו, מימנו, טיפחנו, תמכנו, עכשיו אתם, ילדים, חייבים להסתדר לבד. מה שאתם עושים זה מה שיש (בחשבון הבנק)
ואני חושבת שהיכולת להגיד את זה היא יכולת נורא חשובה.
יש הורים שייקחו את זה לקיצוניות, ולא יעזרו יותר בגרוש לילדים שלהם, גם כשיש להם מאיפה.
ויש הרבה הורים שמראש אומרים: אני מממנת לך תואר ראשון, בשני תדאגי למלגה. ואז היא כמובן ממשיכה לעזור בקטנות ובמתנות, בסכומים של כמה עשרות או מאות, אבל בסכומים הגודלים, את יודעת מה יש לך ומה אין לך. אני אישית יודעת שביום שאני ארצה לקנות דירה, יש לי סכום X מההורים שלי - ולא יותר. השאר - עלי.
זה הוגן.
זה גם מתווה ליחסי בת-הורים בוגרים.
ויחסים כאלה הם משהו שצריך ליצור... הם לא מגיעים מאליהם בדואר, ביחד עם רישיון הנהיגה, או תעודת השחרור מהצבא.
ונשמע שאתם בתחילת הדרך ביחסים מבוגרים, ואולי לא יודעים כל ך מה הצעד הבא.
ואולי לא לגמרי מודעים לכך שאכן, צריך יחסים כאלה, של מבוגר-למבוגר. שהיחסים מבוגר-ילד נעלמו ופג תוקפם

המון בהצלחה במסע הזה! זה קשה לפעמים, אבל כל כך שווה לעבור אותו.
@}

[אבודה_ומחפשת*]

תודה רבה על התמיכה והתגובות, זה ממש מעודד ועוזר לי לחשוב.
לגבי העזרה מההורים שלי, בחודשים הראשונים לחזרה לארץ אין לי ברירה כלכלית בעיקר אלא לגור אצלהם עד שאמצא עבודה ואתייצב. האמת שרוב חברי הסטודנטים שעובדים ולומדים וחיים בשכירות לא היו יכולים לעשות את זה ללא משכורת נוספת מההורים שלהם ואת זה ההורים שלי לא מוכנים לתת ואני לא הולכת לבקש. יש כל מיני פתרונות למגורים וכסף וכ"ו, זה ייקח לי עוד זמן להגיע לארץ להתאפס וכ"ו.
הבעיה עם ההורים שלי זה מין סוג של דו פרצופיות כזאת- מצד אחד נותנים לנו עם אמירות לארג'יות שהם רוצים לעזור ואפילו חבל שהם לא יכולים לעזור לנו יותר להתבסס ולהקל עלינו יותר (כמו ההורים של X או Y...), אבל בהתפרצות הזעם הראשונה שלהם אח"כ הם תמיד יירקו עלינו אמירות "דור המייסדים"- לנו היה הרבה יותר קשה ואף אחד לא עזר לנו וסבלנו ועבדנו ולא נתנו לנו כלום, ויכעסו שהם צריכים לעזור לנו ולתמוך בנו ולתת לנו וכמה אנחנו כישלונות ומפונקים.
יש בהורים שלי הרבה ארסיות, מירמור וכעס על העולם ועלינו ועל כל מיני דברים, תמיד זה מתפוצץ ככה עלינו ומדי פעם זה מגיע גם ליום הולדת שנה ולשלוש שנים לפני שאחותי נולדה וכמה שהשקיעו בי, אז מי אני שאגיד או אעשה או לא יודעת מה.

[אבודה_ומחפשת*]

רק השנה הבנתי שמופעלים עליי שקים של לחצים וציפיות חסרות כל יכולת לממש מהעולם סביבי, שמאוד משפיעים על הרבה מההחלטות שלי. דווקא בית הספר שלי שיקף לי את זה כשביום הזיכרון הייתי בארץ והלכתי עם חברה טובה לטקס בבית הספר, שתמיד זכרנו כשמהו מאוד מרגש ויפה של בוגרים ודורות של מורים ושייכות.  גם ככשאלו אותנו מה אנחנו עושות עכשיו ומה אנחנו לומדות שתינו קיבלנו הערות מזלזלות ושיפוטיות "מה את רק לומדת בחו"ל", אהה, את רק שנה ראשונה" "את עדיין מדברת בשקט, עוד לא יצאת מזה", לחברה שלי אמרו שוב ושוב שחבל שהיא רק לומדת סיעוד כי היא יכולה הרבה יותר (היא מתנדבת, פעילה חברתית, עובדת שלושה ימים בשבוע, מחזיקה דירה ולומדת מערכת מלאה בבית ספר לסיעוד ויש לה חבר). שתינו יצאנו משם עם טעם רע בפה,
אבל רק אחרי שלושה או ארבעה ימים הבנתי שזה לא משנה יותר מה אעשה תמיד יצפו ממני ליותר, תמיד יהיו ההורים או בית ספר (שהוא בית ספר שנחשב איכותי ואלטיסטי למדי) שיבקשו ממני "קבלות" על ההשקעה שלהם בי, על מה שנתנו לי ועשו בשבילי, ותמיד תהיה בת של חברים או מישהי מהשיכבה שהולך לה מצויין ותיראי אותה, איך לך לא ואז ברור שאני לא בסדר.
אחרי הטקס הזה הבנתי שלשלוח ילדים בני עשרה לתיכון יכול להיות נוראי כמו לשלוח ילד בן שנתיים וחצי או שלושה חודשים למעון נוראי

[תמרוש_רוש]

תמשיכי לכתוב. אני מקשיבה.

לעשות דברים כי מצפים ממך לעשות אותם זו צרה צרורה.
להיכנס לאנטי של ההיפך, ולעשות דברים כי לא מצפים ממך, זו גם צרה לא קטנה.
איך תוכלי לסנן את כל הציפיות האלה, ולעשות את מה שנכון וראוי וטוב לך לעשות?

(בתי ספר אליטיסטיים הם גם כן צרה צרורה. הם מזכירים לי קטע מ"בית האלוהים":
"בית החולים הטוב של האדם חסר את המעלה האנושית של חוש ההומור. בתור יהודי אתה יודע שהוא מלא גויים נפוחים שמחזיקים מעצמם. בתור אירים קתולים אנחנו יודעים שהוא מלא בפרוטסטנטים נפוחים שמחזיקים מעצמם. הם היו זורקים את X לרחוב בלי לחשוב פעמיים"

(ספר מומלץ לתועים בדרך: לדרוש אלוהים מאת אריה כספי)

[תמרוש_רוש]

מצד אחד נותנים לנו עם אמירות לארג'יות שהם רוצים לעזור ואפילו חבל שהם לא יכולים לעזור לנו יותר, אבל בהתפרצות הזעם הראשונה שלהם אח"כ הם תמיד יירקו עלינו אמירות "דור המייסדים"
נשמע פולני קלאסי לתת בחינם ואז לעשוק אותך עם "חוב" רגשי.

[אום_אל_קיצקיצ*]

אגב, תודה על הקישור לדף משיכת שמן . בא לי שניה מאוחר מידי, כי אתמול עשיתי שתי סתימות בפעם הראשונה מאז כיתה ו' (היתה לי סתימה אחת בודדת בפה עד אתמול). שיט! ידעתי שחייב להיות פתרון אחר!

[ההולכת_בדרכים*]

עצוב לי לקרוא עד כמה ההורים שלך שיפוטיים וביקורתיים כלפייך, וכמה ארסיות, מירמור וכעס את צריכה לספוג מהם
אני בטוחה שהם ככה גם כלפי עצמם, כך גדלו וחונכו וזה מה שהם יודעים ומסוגלים להעביר הלאה...
מבחינתם את אכן מפונקת, הם נזכרים בתלאות שעברו בצעירותם ובהקרבות שהקריבו כדי להתקדם בחיים, ושוכחים שהם אלה שגידלו אותך להיות אחרת מהם, הם אלה שדאגו לך למסגרות חינוך שמטפחות את האינדיבידואליות שלך ואת ההקשבה שלך לעצמך... הם נתנו לך את מה שהוריהם מעולם לא נתנו להם, אז איך תצאי כמוהם???

את באמת לא אשמה בכלום, אבל כן עלייך למצוא את דרכך בעולם, לדעת איזו תמיכה את כן יכולה לקבל מהם, ואיפה למצוא את התמיכה שהם אינם מסוגלים להעניק. כדאי להשלים עם המצב שאלה הם הורייך, שהם כנראה אוהבים אותך אבל מוגבלים רגשית במקומות מסוימים, ובמקום להשקיע אנרגיה בצער ואכזבה - לחשוב מה הלאה, איך את יכולה לבנות את עצמך כך שתהיי מרוצה מחייך ללא תלות בהם.
אולי את יכולה להשיג מהם מימון לתהליך אישי כלשהו שיתמוך בך בביסוס מקומך בעולם...
לשם כך תצטרכי כמובן לשכנע אותם שדבר כזה באמת יעיל ושווה את הכסף.
אני מהמרת שהם מוכנים להשקיע כספים אבל רוצים להרגיש שאת מחויבת להתקדמות ומבינה את המשמעות של ההשקעה,
וכמו כן חייבים להרגיש שהם משקיעים בערוץ שהם מאמינים בו ונראה להם הגיוני. הם בטח גם מצפים לתודה שלך...
הכל פולני להחריד ואני בכלל לא חושבת שזו גישה נכונה, אבל אפשר להבין גם את הצד שלהם, ולהרגיש מידה של חמלה כלפיהם.
הורים הם אחרי הכל בני אדם ויש להם חולשות אנושיות שלא כולן נאצלות במיוחד, ובעיקר - קשה להם לתת לך את מה שהם לא קיבלו בעצמם.
אם תסתכלי על הסבים והסבתות שלך בטוח תביני כמה דברים...

[אבודה_ומחפשת*]

אני מסכימה עם מה שאמרת ומנסה מאוד מאוד לראות את ההורים שלי ככה, לא להפוך אותם לאנשים (כבר שנים שאנ ילא קוראת לה אפילו אמא ואבא), אבל אני לא מצליחה לא להיות עצובה ומאוכזבת מהם ומהקשר שלנו.
כל ניסיון לדבר איתם ולשתף אותם במה שעובר עלי ועבר עליי כאן הפך תמיד ל"דו קרב אומללות"- מי יותר מסכן, הם או אני, על כל תיאור שלי לאמא שליתמיד היתה תשובה איך להם היה הרבה יותר גרוע וקשה ונוראי, והאמת שפשוט אי אפשר להשוות, ואין למה להשוות.
הפולניות שולטת בקשר בנינו ומין תחושה שאין טעם לנסות בכלל, כי אין עם מי לדבר. בצורה סימבולית למדי התקשורת בנינו הפכה להיות מיילים ריקים שהם רק כותרת כל שבת, בלי שום תוכן. כשאני בבית אז מדברים על החדשות והכלב, על המשפחה המורחבת ומה היה היום ומה יקרה מחר ומה אוכלים ביום שישי, כשאני פה נשארת רק הכותרת של המייל הריק שמאחלת לי בלאקוניות שבת שלום מהבית.
נמאס לי לבכות על האין קשר שיש ביני ובין ההורים שלי, אני לא מסוגלת להעמיד פנים, ולא יודעת אם כל חברי הקרובים באמת מאמינים בזה, אבל כולנו "מאוכזבי הורים". אני כועסת על זה שכולנו ילדי בורגנות רגילים של מעמד הביניים, מין ילדים טובים כאלו וכולם לא הבינו מאיפה הגיע הרעיון הזה ליצור קשר עם ההורים שלי, לבקש מהם תמיכה נפשית וריגשית כלשהיא. כולנו מדחיקים את הרגשות והפגיעות שלנו, ממשיכים הלאה, כי צריך לדעת לאן אתה הולך, עד שהכל מתפוצץ.
אני לא הראשונה שהתוכנית שלה להיות טובה וללמוד משהו שמרצה את הסביבה ולא מתאים לה בעליל מתפוצצת לה בפנים, אני גם לא הראשונה שמגיעה למשבר כזה אחרי כמה זמן. אבל מצפים מאיתנו לכ"כ הרבה- ההורים והסביבה ובני גילנו, פתאום חברים מהשיכבה ומהשנת שירות מסתכלים עליי במבט עקום לא פחות מהמורה בתיכון וההורים, כי אני לא הולכת ללמוד מפשטים וכלכלה, או עבודה סוציאלית, כי אני לא יודעת מה לעשו עכשיו וצריכה לחשוב, כי אין לי תשובה טובה מדי ותוכנית חומש יפה לשלוף כששואלים אותי מה איתי ומה אני עושה עכשיו.
אני באמצע שנות העשרים ועייפה מהצורך להעמיד פנים כל הזמן בכל החזיתות- שאני יודעת מה אני עושה בחיים, שלא אכפת לי ושכן אכפת לי, במה אני אעבוד, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני אבודה בניסיון הזאת להיות תמיד בסדר ותמיד להרגיש לא בסדר כי אני אף פעם לא מעמידה פנים טוב מספיק ותמיד רואים את החולשות שלי. אני שונאת שבעולם של היום צריך להראות חזק כל הזמן כדי שאחרים לא ינצלו את החולשות שלך להרגיש טוב יותר עם עצמם, צריך תמיד ללכת ליעד מסויים ולהסתיר כמה שבאמת רע לך מבפנים.

[אבודה_ומחפשת*]

בפארפרזה על דפים שונים שקראתי וראיתי כאן
הילדה הפנימית שבי מסרבת ללכת לגן, היא דורשת ממני חינוך ביתי, לעצור לרגע ולצאת מהמירוץ הזה, להחלים משנים של אילוף במסגרות.
כמו הילדים באיזה חוג בגן שכתבו עליהם פה, גם אני הבנתי שאם אשב בשקט ואחכה שיגידו לי מה לעשות זה יעבור הרבה יותר מהר, אבל זה הפרדוקס של ילדות טובות במערכת- אחרי שאילפנו אותך, אפשר להתעלם ממך ולייבש אותך על הכיסא שלך בשקט, את ילדה טובה ולא תעשי שום דבר עם זה. ואז כשילדה טובה קמה ומבקשת עזרה והכוונה, היא מקבלת משיכת כתפיים ואפילו כעס: "את ל רואה שאנחנו עסוקים עם אלו שיש להם בעיות באמת".
מאיפה מביאים את האומץ להוציא את עצמי לחינוך הביתי נגד כל העולם עכשיו?

[שחף_אהובי*]

קוראת ומזדהה (בעברי).

[תמרוש_רוש]

תזכירי לי לכתוב לך על איך אדם יכול להבין מה הוא רוצה בחיים - מה התנאים לכך (ומה לא). חייבת לרוץ...

[ההולכת_בדרכים*]

אני מסכימה עם מה שאמרת ומנסה מאוד מאוד לראות את ההורים שלי ככה, לא להפוך אותם לאנשים (כבר שנים שאנ ילא קוראת לה אפילו אמא ואבא), אבל אני לא מצליחה לא להיות עצובה ומאוכזבת מהם ומהקשר שלנו.
אני מבינה לליבך, את עצובה ומאוכזבת בצדק... כל אחד צריך את המקום הזה שמקבל אותו ומעניק לו מבחינה רגשית ללא תנאי, ובאופן טבעי אלה אמורים להיות ההורים שלנו. <יש לי קטע כזה עם מרגיעונים שבאים לי בתואם מושלם, יצא לי כולנו זקוקים לחיבוק )
אני למזלי התברכתי בהורים מהזן הכנראה נדיר לתקופתנו, אבל כפי שאת מספרת החברים שלך רובם ככולם לא מבינים על מה את מדברת בכלל.
הדבר היחיד שאני יכולה להציע לך בהקשר זה הוא מצד אחד להרשות לעצמך להרגיש את העצב והכאב, ומצד שני לראות מה ההורים שלך כן נתנו לך -
הם השקיעו בחינוך אחר ממה שהם קיבלו כי האמינו בכל ליבם שזה יעשה לך יותר טוב. פשוט יש להם באג במערכת שמקשה עליהם להבין ולראות...
הטוב שהם חשבו שייצא מההשקעה הזו (כלומר צעירה עצמאית שבטוחה בעצמה ובדרכה) זה לא בדיוק הטוב שייצא בפועל (צעירה שמודעת לרגשותיה והולכת אחרי הלב שלה). הם נתנו את הטוב ביותר שהם יכולים במסגרת המגבלות הרגשיות עליהן הם חונכו, ומכאן עלייך להמשיך בעצמך, ואפילו הייתי אומרת -
לתכנן מה את רוצה להעניק לדור הבא, כלומר לילדייך, כך שהשושלת תזכה לעוד שדרוג


פתאום חברים מהשיכבה ומהשנת שירות מסתכלים עליי במבט עקום לא פחות מהמורה בתיכון וההורים, כי אני לא הולכת ללמוד מפשטים וכלכלה, או עבודה סוציאלית, כי אני לא יודעת מה לעשו עכשיו וצריכה לחשוב, כי אין לי תשובה טובה מדי ותוכנית חומש יפה לשלוף כששואלים אותי מה איתי ומה אני עושה עכשיו.
קחי בחשבון שיכול להיות שאת במצב כל כך שביר מבחינת הבטחון העצמי שלך שאת "רואה צל הרים כהרים" וכל מבט או שאלה תמימים או אפילו מפרגנים ומתעניינים נחווים לך כביקורת נוקבת. מציעה לך להבין בעצמך את היופי שבחיפוש ובתהליך ולהתחיל "לשווק" את זה החוצה, לספר לעצמך ולכולם כמה זה חשוב לבניית האישיות, כמה את שמחה שניתנת לך הפריבילגיה לעבור תקופה כזו בגיל צעיר ולא לסחוב תסכולים ומרמור לעתיד.
תאמיני בזה בכל ליבך ותראי איך הסביבה תשקף לך פרגון ואפילו יקנאו בך

אני אף פעם לא מעמידה פנים טוב מספיק ותמיד רואים את החולשות שלי. אני שונאת שבעולם של היום צריך להראות חזק כל הזמן כדי שאחרים לא ינצלו את החולשות שלך להרגיש טוב יותר עם עצמם, צריך תמיד ללכת ליעד מסויים ולהסתיר כמה שבאמת רע לך מבפנים.
תשמחי על כך יקירתי, ניצלת ממוות איטי ומייסר, עינוי רגשי ומחלות פיזיות. אני אומרת לך את זה בכל הרצינות!
וגם עולם של היום יש מספיק מקומות בהם הכנות והאמיתיות שלך יוערכו מאוד, ואפילו יהיו שווים לך כסף, בחיי.
את לא מבינה עד כמה אנשים מבוגרים ממך משקיעים בנסיונות לחזור לאותנטיות הזו ולהפסיק את ההרגל הגרוע להסתיר מעצמם ומאחרים.

הילדה הפנימית שבי מסרבת ללכת לגן, היא דורשת ממני חינוך ביתי, לעצור לרגע ולצאת מהמירוץ הזה, להחלים משנים של אילוף במסגרות.
בדיוק כתבתי על זה בדף האם ואיך מצאתם את הייעוד שלכם

מאיפה מביאים את האומץ להוציא את עצמי לחינוך הביתי נגד כל העולם עכשיו?
זה לא אומץ זה צורך, את לא מסוגלת לעשות אחרת. אם לא תעשי את זה עכשיו זה יתפוצץ לך בגיל מאוחר יותר.
אם תביני את זה ותפרגני לעצמך גם הסביבה כולל ההורים יתמכו בך במקום הזה (בדרכים שלהם, כן?)

@}

[טדליק_נהנאנע*]

מזדהה עם חלק גדול.
אני התחלתי להבין שאמי אינה "מושלמת" כפי שחשבתי תמיד רק אחרי שנולד לי הבוציק.
פתאום ראיתי בעיות בקשר שלנו- תלותיות וחיפוש אישורים תמידי מצידי, בקורתיות בלתי אפשרית מצדה.
אבל לא רק בקשר עם אמי.

הפולניות היא אולי לא אוניברסלית, אבל פושה בכל חלקה טובה כאן בעמנו.
"אתם מפונקים! ילדי שמנת!" (אמרה ודחפה עוד מאה שקלים לכיס הנכד בן ה40)
"הילד שלכם נורא מפונק" (אומרת סבתא הקונה לו מתנה בכל פעם שפוגשת אותו (פעמיים בשבוע). אנחנו לא קונים לו כלום)
"הוא נורא משמין, תראי איזו בטן יש לו. הוא לא סתם את הפה מרגע שהגיע לכאן" (טוב, אצלנו אין את כל השוקולד/ עוגיות/ גלידה/ מעדני חלב/ קורנפלקס/ שקדי מרק/ קרוטונים זמינים בכל מגירה עליונה ותחתונה, צדדית או מרכזית. אנחנו גם לא הרגלנו אותו שכדי להסכים להכניס ביס של אורז/ קציצה לפה צריך להניח מעל חתיכת גלידונית).

[רותם_סנדק*]

כי אני לא הולכת ללמוד מפשטים וכלכלה, או עבודה סוציאלית, כי אני לא יודעת מה לעשו עכשיו וצריכה לחשוב, כי אין לי תשובה טובה מדי ותוכנית חומש יפה לשלוף כששואלים אותי מה איתי ומה אני עושה עכשיו

קוראת אותך ועולים בי כל מיני דברים, וחשבתי על השיר הזה, שמשום מה מסמל בשבילי את התקופה הזו- אחרי שנת שירות, אחרי הצבא כשפתאום החיים "נופלים" עליך, כשפתאום אין מסגרת מוגדרת שמכוונת אותך ואת כולך ברשות עצמך. הבלבול הזה, הואקום הזה..


אני זוכרת את החשש לפני כל ביקור בקיבוץ- שאז על כל שביל פגשתי אנשים, לכולם כוונות טובות, והייתי "צריכה" להכין את התשובות לפני כן, לעשות שיעורי בית. (במה את עובדת? איפה את גרה? מה את לומדת?)
אני זוכרת תחושות של פחד, עד כדי שלא יכולתי לפעמים לנשום, ובאיזו שהוא שלב שחרור והבנה שאלה החיים שלי ש אני יכולה לבחור מה לעשות איתם ואיזה
מדהים זה שכל האפשרויות פתוחות...

אז מקדישה לך את השיר הזה, ומתנצלת מראש אם יש שם כל מיני מילים ורעיונות שלא עולים בקנה אחד עם המצבים והתחושות שאת מתארת, ראשית זה אישי ושנית- האנגלית שלי לא משהו, אז לא בטוח שהבנתי הכל...
שתהיה לך שנה טובה ונפלאה, שיהיו התחלות חדשות (גם אם משמעותן להתחיל לא לעשות כלום, לוותר, להרפות, לעצור).
שיהיה לך טוב.

http://www.youtube.com/watch?v=I5NAPZp2w-o

[קוראת*]

האמת שרוב חברי הסטודנטים שעובדים ולומדים וחיים בשכירות לא היו יכולים לעשות את זה ללא משכורת נוספת מההורים שלהם ואת זה ההורים שלי לא מוכנים לתת ואני לא הולכת לבקש.
אבודה יקרה,
אין סיבה שבת עשרים ומשהו לא תפרנס עצמה. אני למדתי שלושה תארים וגרתי בשכירות ופרנסתי עצמי ולא לקחתי אגורה מההורים.
נשמע שדי מובן לך מאליו שהם צריכים לממן את ההתלבטויות שלך.
את בוודאי לא צריכה לחיות את החיים שלך לפי רצונותיהם וגם לא להודות להם שהביאו אותך עד הלום. אבל זה כן נשמע שאת אולי קצת מפונקת, ואולי הם מתוסכלים משום שנראה להם שאת לא מעריכה דברים שהם עשו.
ההורים שלי היו די מזניחים, למרות שהם פולנים ממוצעים ומשכילים מאוד. הם לא נתנו לי אגורה. ממש לא אכפת היה להם לאיזה בית ספר אלך, כשהיה לי רע בבית הספר לא החליפו אותו כי לא ידעו מה קורה, ובוודאי שלא לקחו אותי למוזיאונים או לגני חיות. ועדיין לאבא שלי היו טענות אלי.
אז. אני מציעה שאותי תתחילי להעריך מה שנתנו לך, במקום להתלונן....

[נינה*]

http://www.youtube.com/watch?v=OEPzg9RWtiQ

[ההולכת_בדרכים*]

קוראת, זה שאת לא קיבלת מההורים שלך את מה שכל ילד צריך לקבל לא הופך את אבודה ומחפשת למפונקת בגלל שהיא מבינה שזה מגיע לכולנו.
את מבטאת פה פולניות בדיוק מהסוג שההורים שלה מבטאים, וחבל...
ומהו הדבר שכל ילד צריך לקבל? תמיכה. לאו דווקא כספית אם אין אפשרות, אבל בוודאי רגשית ומוראלית. לא ביקורת ולא שיפוטיות

[קוראת*]

_זה שאת לא קיבלת מההורים שלך את מה שכל ילד צריך לקבל לא הופך את אבודה ומחפשת? למפונקת בגלל שהיא מבינה שזה מגיע לכולנו.
את מבטאת פה פולניות בדיוק מהסוג שההורים שלה מבטאים, וחבל..._
אני לא אמרתי שבגלל שלא קיבלתי מההורים שלי אז אבודה היא מפונקת.
נתתי את זה כדוגמה למצבים יותר גרועים, כדי שתתפוס קצת פרופורציות. אני כן חושבת שאולי יש פה תפיסה קורבנית. וגם קורבניות היא די גרועה. אפשר גם להודות ולשמוח על כל ההשקעה של ההורים, וגם להתייחס יותר בהומור ובהבנה לאכזבות של ההורים. גם הם בני אדם, ובת עשרים ומשהו יכולה להבין את זה.
הרי בדיוק כמו שהם מקטרים וכל מה שהיא עושה נראה להם לא בסדר, גם אבודה מקטרת וכל מה שעשו בשבילה נראה לה לא בסדר.

[תמרוש_רוש]

הולכת, כל מילה


הילדה הפנימית שבי מסרבת ללכת לגן, היא דורשת ממני חינוך ביתי, לעצור לרגע ולצאת מהמירוץ הזה, להחלים משנים של אילוף במסגרות.
וואו.
את בכלל מודעת לעוצמה שיש בך?את יודעת כמה זה דורש, להיות מסוגלת להוציא משפט כזה מהפה? איזה זהב טהור זה? איזה כור אנרגיה זה?
קודם כל, יש לך נפש פנימית שיודעת מה טוב לה ומה לא טוב לה (לרקרוא לה "ילדה" זה קצת פספוס. היא גם ילדה, גם אשה בגילך, וגם הזקנה שבזקנות השבט)
אחר כך, היא חזקה מספיק בשביל להגיד לך בקול רם מה היא רוצה ממך
ואז, לך יש מספיק כוח וצלילות כדי להקשיב לה ולשמוע אותה.
יקירתי, זה כבר יותר מחצי הדרך!
אה, וחוץ מזה, היא פשוט צודקת.

תשמעי, את יכולה לקרוא לעצמך אבודה ומחפשת כמה שבא לך. אני מרגע זה מאמינה רק ל"מחפשת" . כן, אני יודעת שאת מרגישה אבודה. וכן, אני מבינה למה. ואני גם מזדהה עם תחושת הבדידות שלך (מי לא היה מרגיש אבוד בלי תמיכה רגשית משני האנשים שהולידו אותו? וזה בלי להוסיף חברה לוחצת). אבל אני גם יודעת עלייך בוודאות, שעם קול פנימי כזה את לא אבודה בכלל. לא באמת.

מאיפה מביאים את האומץ להוציא את עצמי לחינוך הביתי נגד כל העולם עכשיו?
כמו שהולכת אמרה, זה לא אומץ, זה אין-לך-ברירה-אלא, כי הפנימית מתעקשת . וכי המחיר של לא לעשות את זה יהיה כבד מנשוא.
אבל-חוץ-מזה:
במובן מסוים, עכשיו יותר קל מאשר אחר כך.
אילו היית עושה את זה בגיל צעיר יותר, זה באמת היה "נגד". לא נגד כל העולם, אבל נגד המערכות שחיית בהן, שהיית מחויבת אליהן מבחינת החוק (משפחה, בי"ס, צבא). עכשיו זה יותר האשלייה שהם בכלל מסוגלים להגיד לך מה לעשות.
ועוד יתרון: עכשיו הכל גמיש יותר.
את יכולה להיות בתהליך פנימי של חינוך ביתי, בעודך עושה משהו אחר מתקבל על דעת הזולת מבחינה חיצונית. טוב, תלוי איזה זולת . אבל כן, את יכולה.
תגידי לי את איך תהליך כזה יכול להתרחש

[אבודה_ומחפשת*]

קוראת יקרה, אני לא רוצה להעליב או לפגוע בך בשום צורה ומאוד מעריכה את שהקדשת לי מזמנך לקרוא ולהגיב, אבל אני לא מסוגלת כרגע לענות למה שאת כותבת ואומרת לי, לא בלי להפוך למתקטננת, מתחשבנת, קורבנית וכעוסה. הסיבה שפתחתי את הדף הזה היא שכל הזמן מכניסים אותי לפרופרציות עם מסר חד משמעי שאני לא בסדר, שזה לא לגיטימי. כמה פעמים ניסיתי לכתוב לך תגובה ראויה והולמת ומה שיצא לי היה התבכיינות עוקצנית ומלאת ביטול עצמי. אני מעריכה ואפילו מצדיעה לך (בלי שום ציניות) על יכולותייך לעשות את התארים שעשית בלי עזרה, על היכולת לראות בפרופרציות, לפחות בתחום הזה את טובה ממני, כמו גם ההורים שלי ועוד שלל הדוגמאות השונות לאנשים שהיה להם פחות ממני והגיעו רחוק ממני. אני עייפה ולא מסוגלת אלא להקטין עצמי בפנייך ולקוות שאפשר להתקיים לייד אחרים בלי "להסתכל להם בצלחת" ולהשוות. תודה שוב על זמנך ונכונותך.

כל המגיבים תודה רבה שוב על תגובותיכם וזמנכם
רותם מה שכתבת קצת שימח אותי, תמיד חשבתי שרק אני לא יודעת להנות מהבום הגדול של אחרי הצבא, החופש המוחלט הזה והצורך להחליט ולהזיז את החיים שלך כל הזמן ל"כיוון הנכון" בעיקר עייפו אותי, לא נהניתי בכלל מהחופש כביכול לפני שאני מתחייבת ללימודים ועבודה וכ"ו.

תמרוש הילדה הפנימית הזאת היא ילדה, כי היא עושה מה שילדים עושים- כועסת, בוכה מבפנים, זורקת דברים ומפנה את הגב ב"דווקא" כשלא מתאים לה, והשנה זה היה סוג של שיא האי הקשבה לעצמי, שנמשך כבר הרבה שנים, בדיוק מאותו מקום של אי קבלה עצמית ואי קבלה של הסביבה את הצרכים שלי, אני מנסה לחשוב ולסמוך על עצמי מחדש לבחור מה טוב בשבילי ולא מה שההורים שלי ישמחו בו בו, או מה שיהיה מרשים ונוח להגיד למכרים וחברים כששואלים מה אני עושה עם ובחיים שלי, וזה הרבה יותר קשה ופחות טריוואלי ממה שזה נשמע.
העיסוק הוא כל הזמן במה אתה רוצה להיות ולא במי אתה רוצה להיות, ואני מרגישה שאני צריכה להבין איך להפוך למי שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה ואז הכל פשוט יבוא מעצמו.
הבעיה שלי היא להבין איך לעשות תהליך של קבלה עצמית והשלמה עם מה שיש לי ומי שאני, בלי השוואות, בלי צרות עיין ובלי אמירות הקטנה של עצמי ושל אחרים.


_הפולניות היא אולי לא אוניברסלית, אבל פושה בכל חלקה טובה כאן בעמנו.
"אתם מפונקים! ילדי שמנת!" (אמרה ודחפה עוד מאה שקלים לכיס הנכד בן ה40)_
טדליק קלעת בול בול בול, לב הפולניות כפי שאנ מכירה וחווה אותה, איך אנחנו אמורים לצאת שפויים מכל זה?
(או כמו שמישהי אמרה לי- הראו לי מישהו שפוי, ואני כבר אסדר אותו)

[תמרוש_רוש]

_העיסוק הוא כל הזמן במה אתה רוצה להיות ולא במי אתה רוצה להיות, ואני מרגישה שאני צריכה להבין איך להפוך למי שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה ואז הכל פשוט יבוא מעצמו.
הבעיה שלי היא להבין איך לעשות תהליך של קבלה עצמית והשלמה עם מה שיש לי ומי שאני, בלי השוואות, בלי צרות עיין ובלי אמירות הקטנה של עצמי ושל אחרים._
נו, אמרתי לך שאת גדולה :-):-)

[אבודה_ומחפשת*]

היום זה היום האחרון שלי בעיר האירופאית שבה גרתי בשנה האחרונה, הלילה אני חוזרת לארץ.
אתמול היה יום מלא סידורים מתוקתקים אחד אחרי השני. בעלת הבית בבית שאותו עזבתי עכשיו הואילה בטובה להחזיר לנו את הפיקדון ששילמנו ומגיע לנו לקבל, אחרי מו"מ אחרוך ומתיש ואחרי שבאמת הייתי/ היינו (זו תמיד אני שעושה את הדברים האלו מבין שלושת השותפים שהיו לי) ממש בסדר. כשעמדנו בדלת אחרי שחתמנו על הכל ועשינו חישובים שונים ומשונים וחלוקות, הורדות, קיזוזים וחלוקה, היא נזכרה לשאול אם שילמנו עוד X כסף לועד בית, אחרי ששלחה אותנו לפקידה שעשתה את החישובים עוד עמלה על עשיית החשבון עצמו. ראיתי איך היא רואה אותנו יוצאים מהדלת כשעוד אין לה שוכרים חדשים ועיניה נאורות בסימני כסף. היא מנסה בכוח להחזיק אותנו קשורים לבית הזה, גם אחרי הרגע האחרון שסיימנו וחתמנו כבר וקיבלנו את הכסף שהחזיק אותנו בני ערובה שלה, היא מחכה לרגע האחרון לשאוב חזרה פנימה.
אחרי זה התקשרתי לישראלי שמתחיל ללמוד פה השנה בשביל לתת לו כל מיני דברים שאני לא אקח הביתה (כמה אנשים מקבלים שיחת טלפון לבוא לקחת מתנות חינם?), הוא בא עם חבר והאמת שהם לא היו מאוד נחמדים, אמו יפה תודה ועוד גרמו לי להרגיש קצת רע שבאו עד אליי, שאני גרה רחוק, שאין כבר אוטובוס לחזור, לא רצו דברים ולא כ"כ היום בקטע של לקחת, אני רציתי לתת. מסרתי מה שיכולתי למסור, נתתי בכיף ומתוך אמירה שאמרו לי אחרים שנתנו לי כדי שאתן לבאים אחרי. כשבאתי לעיר הזאת לפני שנה היה פה ישראלי שבדיוק חזר לארץ כושל ומדוכדך אחרי שלוש שנים פה, כשהוא פגש אותי הוא היה מורעל במירמור ובכעס של עצמו ולא הפסיק לקנא בי שאני מתחילה ויכולה לעשות הכל מחדש והכל פתוח לפני פה. אתמול כשהם באו והסברתי ומסרתי להם חומר לימודי וספרים (הם קצת כעסו שחלק מהדברים רציתי למכור ולא לתת חינם), הרגשתי שאני מרחמת עליהם שהם מתחילים עכשיוו, הם אפילו לא יודעים כמה מגעיל הולך להיות להם, כמה קר ואפל פה החורף, איך התחושה להכנס לכיתה מלאה מלאה בילדים מקומיים בני 18 שאין לך שום קשר אליהם ואתה צריך להוריד עצמך להיות ברמה שלהם.
אני שמחה לחזור, הכל מתחדד לידי זה, בלילה היתה סופת רעמים וברקים נוראית, גשם זועם ואימתני שפתח את החלונות הסגורים והציף את החדר. אני רוצה ומוכנה ללכת, לחזור הביתה, להתחיל מחדש ולהשאיר את חיי פה מאחור, כל מה שנשאר מהחיים שבניתי ונבנו לי פה זו מין תחושה גועל כזאת ורוע, כמו הרוע שנזל ונוזל מבעלת הבית שהיתה לי ונדבק בקירות הדירה ההיא, הרוע שהשאיר הידיד הישראלי שלי לשעבר שגר שם לפני והכניס אותי לגור שם אחריו.
בארץ קשה וחם, יש הורים ומילואים חודש בשנה, החלטות והחזרה להתמודדות תמידית עם מה שלא הצלחתי לעשות כאן ועם צי של אנשים שכמו קוראת מנסים להכניס אותי לפרופורציות כי אני מפונקת מדי, לא מעריכה מדי, ילדה מדי. אבל גם אם אני יודעת שהם צודקים אני חייבת להתחיל לאהוב את עצמי איפה שהוא, מתישהוא, ונראה לי שעכשיו זה זמן טוב
שנה טובה לכל המגיבים ולכל באי האתר!!!

[אום_שלום*]

אני חייבת להתחיל לאהוב את עצמי איפה שהוא, מתישהוא, ונראה לי שעכשיו זה זמן טוב
יופי של איחול לעצמך לשנה החדשה @}

[ההולכת_בדרכים*]

אבל גם אם אני יודעת שהם צודקים
זהו, שהם לא צודקים... תשחררי את עצמך מהאשמה הכבדה הזו...
שתהיה לך שנה טובה!

[פלוני_אלמונית*]

נשאבתי אליך אל הכתוב ושאלה שלא הפסיקה אצלי בראש היא את באמת רק בשנות העשרים לחייך? כל כך מדהימה ובוגרת כזאת חדות ראיה וכאלו תובנות כמה דיוק ואיזו פתיחות.
הוקסמתי ממך ואני לא מתפלאת שאין לך אפשרות לצעוד בבטחה במסלול הרגיל, אי אפשר את לא רגילה את יוצאת דופן ביכולת שלך, ברור שאת מוכרחה לחפש משהו שיבקע מתוכך וברור שהוא יבשיל.
אפשר לעזור לו לי עזרו מאד ועדין שיחות עם מאמנת ובקצב שלי ואני לצערי כבר לא בגילך.
תקשיבי לך באזנים ולב פתוח אל תברחי ממך- אוקי, יש המון ציפיות ואני בטוחה שאת תדעי לטפל בהן בדרכך המדויקת ושם בתוך התהליך שתבחרי אולי כמה חודשים עם ההורים ואפילו סתם עבודה בינונית ועוד תשובה לאקונית לשואלים "לא, עדיין לא מצאתי את הכיוון שלי", תתבונני בעצמך, במי את, בחלומות שלך, עזבי את הכעסים, את חפירות העומק, את הלבטים החברתיים והריצוי, תני לאכזבות ממך לעבור קצת יותר רחוק ממך, אפשר אפילו להקשיב ולהגיד תודה או כלום ובפנים תדעי שאת מתוך בחירה פקוחה ומודעת, בפרק זמן קיים זה מתבוננת לתוך עצמך, תדעי שמדובר רק בעוד עיכוב קל למצוא את מה שאת חולמת ורוצה מעצמך באמת.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלום לך אבודה ומחפשת.
וואו!! בעודי קוראת אותך רציתי לאמר לך משהו ואולי אני מקדימה את הזמן וקודם שתעברי את מה שתעברי. בהמשך הבנתי, ולהרגשתי זה לא יהיה תהליך כל כך ארוך. את נשמעת מלאת תבונה ותובנות ולא נראה לי באמת שיהיה לך קשה לעשות תהליך משמעותי אל עבר מחוז חפצך.
בכל מקרה מה שרציתי לאמר לך, שרבים ביננו עוברים את הקטע של האשמת ההורים. בגללם ובגלל שעשו כך וכך, אז אני עכשיו כך וכך. עשיתי את זה הרבה. בשלב כלשהו החלטתי שזהו זה. אני מותחת קו. עד שם זה הם או אני מעורבבת בהם ומשם אני צועדת בשביל וכל צעד הוא בזכותי או בגללי . להורים שלי אין קשר לזה יותר.
מאוד מקל.
חוץ מזה אמרת משהו כל כך חכם וכל כך תבוני וכל כך נכון. אין לי כוח לחפש ולצטט, אז רק מתוך הזיכרון: כן! חשוב להבין ולזכור כפי שציינת, שהביטחון העצמי בהמון המון מקרים הוא מסכה!! (לי לקח זמן להבין את זה והיה מי שפתח לי את התובנה הזו). רבים הולכים בלי הידע מה הם רוצים, או האם הם מרוצים. שלא לדבר על כך שהמונים מכופפים את הראש וחיים כפי שזה התגלגל כי הם מפחדים להיות לבד/לעשות שינוי/לא להצליח וכולי - עם זאת הם עושים פרצוף של מרוצים. של יודעים. של חכמים. של בוגרים. של מנוסים.
אין כמו המקום חסר הביטחון הזה. הוא לא נעים, ללא ספק, אבל הוא משאיר אותך שואלת, מבררת, מחכימה, חוקרת, רכה.
הלוואי שתצליחי להסתדר בלי לבקש מהורייך כסף. ואז באמת יהיה לך קל יותר לבנות איתם משהו ללא מחוייבות לספק את הציפיות שלהם. ואני חושבת שהיה רצוי שיעזרו (במידה ויכולים) - אבל אם קשה להם נפשית או כלכלית עם זה, היה עדיף להתחמק מזה.
איזה יופי שאת חוזרת לישראל. עם כל הדרעק שיש פה - זה הבית. גם אני חוויתי חוויות מדהימות אומנם, אך מנוכרות בחו"ל.
מאחלת לך מכל הלב - שיהיה לך כיף פה וירגיש בית ושתהיה אהבה מסביב ושתקחי את הזמן להבין מה בא לך ואיך. (אני עד עכשיו מתבלבלת ואני כבר ילדה גדולה מאוד...החיים בהמון מובנים הם הימור וגם מזל). בכל מקרה כניראה שהמפתח הוא מאוד מאוד פנימי והחיצוניות עוזרת אך לא המניע לדברים.
שנה טובה!@}

[תמרוש_רוש]

שנה טובה, וגמר חתימה טובה @}

(יום כיפור זה היום הכי אהוב עלי בשנה. אני כל כך מקנאה בך שאת תחגגי אותו בארץ. את יכולה, אם את רוצה, לנצל אותו לטובתך. לבקש מעצמך סליחה על כל השגיאות ששגית כלפי עצמך, לטהר את עצמך מחטאיהם של אנשים אחרים כלפייך. לבקש סליחה מהזולת אם צריך, ובעיקר ליהנות מהשקט)

[אבודה_ומחפשת*]

אכן מרגש מאוד להיות ביום כיפור בארץ, יש ליום הזה תמיד הרבה משמעות בשבילי והשנה הוא מקבל משמעות חדשה.
אתמול הייתי אצל חברה טובה, מאוד באופנית באופי שלה, דיבנרו שיחה מאוד מחזקת שהציבה בפניי את העובדה כמעט שבשנת הלימודים הקרובה אני לא אלמד, לא באוני', לא "באופן מסודר".
מתחילת השבוע אני נוחתת למציאות החיים בארץ, היום במהלך יום נעים במיוחד וממלא עם חברה תפסה אותי הקצינת קישור מהצבא, אין מנוס מחזרה לחיים שהיו וגם לדברים בהם ששמחתי להשאיר מאחור.
התחושה היא של לחץ ושל "אמרנו לך" ושל "לאחרים אין ולי יש" והרבה רחמים עצמיים סביב עניין החודש מילואים בשנה, מדהים כמה גידלו אותי לשיוויון בין המינים אבל בפועל אני ממורמרת מהמילואים צא מעט כי אני בת ולא חייבת לעשות, כשכל החברות האחרות שלי לא עושות מילואים או לא נקראות בכלל. קשה למצוא עבודה כשיש חודש מילואים בחודש הראשון, אבל זה חלק ממני וממה שאני חייבת ומחוייבת לעשות.
חלמתי על שנה של שינוי, להיות רועת צאן או לעבוד בחקלאות ולגור מחוץ לעיר קצת, לטייל, לנשום אוויר, להיות. החיים מהצד השני החזירו אותי לקרקע המציאות והאילוצים מהר מאוד.
זה סוג של מאבק תמידי בין האופטימיות לדיכאוניות. יש בי הרבה עצב והרבה כאב וחוסר, הראש רגיל לעבוד מהר ולבד, לרוץ על המצב ולמצוא את הרע והבעייתי תמיד, מה יכול להשתבש. אני לא יודעת להיות שמחה או אופטימית, האופטימיות היא רגע דק שאני משנה לשמור ולשמר, מלווה ברגע של אשמה פולנית על שאני מורידה את המגננות שלי.
גמר חתימה טובה

[אום_אל_קיצקיצ*]

הי, למה ככה? אולי יהיה נחמד במילואים? אני לא יודעת מה את עושה, אבל אולי תצליחי להתסכל על זה כעל חוויה ייחודית שמעט נשים זוכות לה. הרפתקא מרעננת. וגם, אולי דוקא נחמד לנחות אל תוך משהו ולא לתוך ריק. זה שיש לך חודש מילואים לא אומר שלא תוכלי להיות רועת צאן אח"כ.

[רוקדת_לאור_ירח*]

מילואים זה באמת באסה, אבל לפחות לא תצטרכי להיות בבית ההורים בזמן הזה... ויהיה לך זמן לחשוב איך את מתארגנת.
שתהיה לך שנה טובה וגמר חתימה טובה

[אינטו_איציה*]

הי חמודה.

קשה לי כרגע לקרא לך אבודה, חבל לי על המילים שמנציחות מצב...מי כמוני יודעת על מילים שכאלה.

קראתי על המעבר שלך מאירופה חזרה לארץ, נזכרתי בחברה שהכרתי בצרפת וגם לאחר 8 שנים חזרה בתשובה וחזרה לארץ.
הכרתי אותה שם וביליתי איתה את החגים, זוכרת את החששות הגדולים שלה, וזוכרת איך אני הייתי נאמנת הארץ מספר אחת.
זה מצחיק אותי, כי התהפכו היוצרות.
היתה לה שיבה ממש מתוקה לארץ...אמנם התמודדות ממש לא קלה עם הבית שלה שהיה קצת בשוק מהתהליך שעברה,
אבל כ"כ שמחה להפגש שוב עם הארץ.

אני מלכת ההשוואות של העולם, משקיעה הרבה אנרגיה בלהבין מה אני לא עושה נכון בעוד האחר מצליח ועושה טוב..
אני מזמינה אותך לקראת יום הכיפורים ללכת לתפילת "כל נדרי", לבטל את כל הגזירות ש"גזרת" על עצמך בצורת מחשבות של:

יש בי הרבה עצב והרבה כאב וחוסר,
כ"כ מזדהה עם משפטים כאלה ומחשבות שרצות בלופ סביב משפטים בסגנון הזה, ודווקא כי אני מכירה את זה אני מזמינה אותך
ששתינו ביחד, עם עוד המון אנשים, נבקש סליחה מעצמנו על הקבעון המחשבתי הזה, ואולי נקבל עזרה שמיימית לפרוץ את המחסום.

חוץ מזה ,מול ההורים שלך.
שמעתי לפני שבוע שיעור של מישהי ממש מתוקה שקוראים לה ימימה מזרחי. נדמה לי שזה היה לפני ראש השנה.
והיא אמרה , ממש התחננה :בנות, תסלחו לאמא שלכן! תמחלו לה! תנצלו את הזמן שהיא עוד כאן, אח"כ מתגעגעים כ"כ...
אז אני לא לגמרי בנעלייך, אני בנעליי. ולכל אחד יש נעליים מצד אחד עם חורים מיוחדים ומצד שני בדיוק במידה או בחוסר המידה המדוייק לו.
אבל אני מזדהה עם המשפט ויודעת שאני בכל כוחי מצאתי בליבי מקום למחול, ולבקש סליחה ולהסתכל על ההורים שלי ביותר חמלה.
הסתכלתי על המציאות שלהם קצת יותר מגבוה- מאיפה הם הגיעו, לאן הלכו - והתמלאתי חמלה.

אז מאוד חשוב גם לסלוח לה או להם לפני יום הכיפורים.

אני לא מאמינה שאני הכותבת של כל הדברים שלמעלה אחרי התרחקות גדולה מכל הענינים המסורתיים , ועדיין -יש לי תחושה שיש ביום הזה כוח אנרגטי עצום.
בין אם נעשה משהו או לא - "עצמו של יום הכיפורים מכפר", אבל אם יש מעט נחת רוח ,
שווה להתאמץ שם.

@}

[סאלי_תדמור*]

אני חייבת להתחיל לאהוב את עצמי איפה שהוא, מתישהוא, ונראה לי שעכשיו זה זמן טוב

את מקסימה.
אולי אחרי שכתבת את כל הדברים החשוכים, יהיה לך יותר מקום לראות גם את הצדדים האחרים של המציאות

[אבודה_ומחפשת*]

קראתי לא מזמן מעט מהדף את חיה כמו שאת יולדת ולא יכולתי שלא לחשוב שהשנים שלי ניראות קצת כמו שיום כיפור שלי נראה. חוויתי הרבה ימי כיפור שונים- בבסיס של חיל אוויר, בקיבוץ ריפורמי, בחו"ל, בצבא, ללא שום תפילה, במניינים אורתודוכסים, רפורמיים, שוויוניים וקונסרבטיבים, כדתיה, כחילונית גמורה, כמתחזקת, וכמה שאני עכשיו. .
השנה הלכתי עם חברה, אחרי התלבטות ארוכה, אחרי שכבר אמרתי לא. רגע לפני שנפתחה תפילת קול נדרי דיבר שליח הציבור על מהו יום כיפור, איך שזה מעמד של תיקון וחזרה בתשובה, אבל שמירה על "אני מי שאני", לא לאבד את האנושית, את האופי האמיתי שלנו, לשמור על מי שאנחנו. כשהוא אמר את המשפט הזה וחזר עליו כמה וכמה פעמים ידעתי בלב שאני במקום הנכון לי ליום כיפור זה.
כמה פעמים עמדו לי דמעות בעיניים במהלך התפילות שהייתי בהן- כשהרגשתי איך אני חלק מאנחנו, קהל קדוש, כמו שהוא נקרא בסידור, כשלהכתי מייד אחרי כניסת החג וראיתי את הבנאליות של האין מכוניות והאופניים, כששמעתי את הקול שלי מתערבב בקול הקולקטיבי ששר את התפילה, כשקולו של השופר פילח את האוויר בסוף תפילת נעילה. בכיתי ברגע של השופר כתחושה של סוף של עלייה במעלה מסויים, של תהליך שמתחיל הרבה לפני הארוחה המפסקת וכניסת הצום והשנה תפס אותי בעיומו של חשבון נפש אמיתי וכנה וארוך ומעמיק.
בכל הרגעים האלו הייתי לבד, עם חברים לפעמים, ולפעמים לבד, הולכת לתפילה, חווה לבד, חלק ממשהו אחר לבד. היו רגעים שיכולים להיות עצובים, אבל היה בעיקר הרבה רגעים שלי, כיפור שלי, הבחירה שלי, מה שמתאים לי להיות בו, ללא המשפחה. אבא שלי חשב לבוא לנסות איתי ללכת למניין שהחברה הזמינה אותי, אבל בחר שלא בסוף, מסיבה שנראתה לי טיפשית אז, אבל שמחתי עליה, רציתי להיות אני, משוחררת ממה שהוא יחשוב על האופי של הדברים, מאיך שזה בא לו או לא בא לו. היו רגעים יפים של אחרים- אמהות שמברכות את הבנות שלהן, בנות ואחיות שמלטפות ומתחבקות וחולקות ביחד נעים כזה, הורים וילדים ששמחים לפגוש אחד את השני אחרי יום שכל אחד בעיסוקיו וחבריו. לא תהיה לי קירבה כזאת לעולם עם אמא שלי, עם אבא שלי ואפילו עם האחים והאחיות, אבל לא הרגשתי את הריק, אלא את העיניים הנפתחות שלי- זה יכול להיות אחרת וזה יכול להיות שלי, אבל כדי להיות אחר ושלי זה חייב לקרות לבד, אני חייבת להיות רחוקה מהם ומשוחררת מהם, מרחק הוא לא שיחרור.
"ברחתי" עד לאירופה בשביל לחזור ולהבין שאני צריכה להשתחרר מהתפיסות שעושות אותי חנוקה ומדוכאת כמו שאני.
יש לי עוד דרך ארוכה ללכת, אבל אני מרגישה שמשהו השתנה קצת בי, לראשונה בחיי ראיתי אנשים אחרים, מלאי אור שמשהו צריך להפריע להם להפסיק לחייך, ולא להיפך, ולא הרגשתי פגומה שאני לא כמוהם, אלא רציתי להיות חלק מהם, רציתי לדבר איתם ולהכיר אותם ולחייך אליהם חזרה.
אני מקווה שהשנה הזאת תהיה כמו שהיום כיפור שלי היה לפחות מהבחינה הזאת.

[רוקדת_לאור_ירח*]

נשמע יום כיפור נהדר, ופתיחה טובה לשנה החדשה

[אבודה_ומחפשת*]

כואב לי כאב נפשי, אני לא יודעת להסביר אותו בדיוק, זה מים כאב קיומי כזה, מסך אפור שחי איתי כל הזמן, כשרע לי אני שוקעת לזפת שחורה ודביקה, רגעים של אופטימיות הם כמו פלאש לבן ומעוור של מצלמה. זה תמיד אפור כל הזמן, זה מאבק כל הזמן להחזיק את הראש מעל המיים, לא לטבוע בשחור.
אני יודעת שזה מלודרמטי, אני יודעת ומבינה שאנשים הצליחו עם הרבה פחות ממה שיש לי, שיש ילד רעב בהודו, שיש בן גילי מעיירת פיתוח שעשה תואר, שניים, שלושה בלי שום עזרה, תוך שההורים שלו אפילו זרקו אותו לרחוב. אני לא רוצה להצליח יותר, אני רוצה לא לשנוא כל בוקר, שמאפס לי את השעון מחדש לעוד זמן שצריך להעביר. כואב לי כל הזמן, אבל אין לי שום דבר, בודד לי כל הזמן, שום דבר לא מקל על הבדידות הקיומית הזאת.

[אום_אל_קיצקיצ*]

אני יודעת ומבינה שאנשים הצליחו עם הרבה פחות ממה שיש לי, שיש ילד רעב בהודו, שיש בן גילי מעיירת פיתוח שעשה תואר, שניים, שלושה בלי שום עזרה, תוך שההורים שלו אפילו זרקו אותו לרחוב
לא רלונטי. מה הקשר אליך?
מאוד הגיוני שתרגישי איך שתרגישי. עד עכשו עתידך היה מוכתב במסלול מסויים ואת החלטת לרדת מהרכבת. ככה מרגישים כשיורדים מהרכבת. יש חושך. לאט לאט השחר עולה והתמונה מתבהרת.
אם יש לך עכשו זמן פנוי, חשבת אולי ללכת לקורס ויפסנה?

[אבודה_ומחפשת*]

תודה על ההמלצה לויפסנה, אני אחקור על זה ואולי באמת אלך.
כבר כמה ימים שאני כותבת פה ומוחקת וכותבת שוב ומוחקת, ואז כשהייתי מספיק מרוצה באחד הימים המחשב נתקע ולא שמר. בכל הפעמים הקודמות כתבתי שתמיד כשיש לי זמן לעשות דברים בשביל עצמי, אין לי כסף, וכשיש לי כסף אין לי זמן (אין עבודה- יש עבודה כזה). היום חשבתי על העניין ונראה לי שאין לי לגיטימציה לעלום להשקיע בעצמי, לתת לעצמי, לעשות לעצמי סתם ככה, בלי סיבה, בשביל שיהיה לי טוב. הלכתי לפגישה אחת אצל פסיכולוגית באוגוסט, בעיקר כדי להרגיש אני עושה משהו, יצאתי בתחושה מוזרה ועם טעם של לחץ מצידה שאבחר כבר יום, שאביא הוכחות שיש לי איך לשלם על הטיפול. אני יודעת שהיא עובדת בשעות מסויימות ואני לא יכולה לבקש ממנה להתגמש לחלוטין, אבל יצאתי עם טעם מר קצת מהתחושה שהיא נוזפת בי ודוחקת בי "להיות אחרי"- למצוא עבודה, לקבוע יום קבוע לשנה שלמה של טיפול, להתחייב לטיפול של לפחות שנה, להביא תלושי משכורת (כשרק באותו שבוע החלטתי סופית שאני חוזרת לארץ). חוץ מזה היו לי ימים סוערים נורא, אחרי יום כיפור שסימל התרוממות מסויימת היתה נפילה קשה מאוד, נראה לי שלמדתי בעיקר שכדי לעבור תהליך, לנסות לגדול וללמוד, להבין ולהתקדם אני צריכה להיות רחוקה מהבית, מההורים, כמו שכתוב פה על ביקורת מצד הורים- להשאיר אותם בחוץ. עכשיו בקריאה אחורה אני מרגישה שהדף הזה נהיה יותר מדי על ההורים שלי ופחות מדי עליי ועל מה שאני עוברת והתהליך שאני מנסה ורוצה לעבור. יש בי הרבה עצב ותחושת חוסר בגלל ומההורים שלי, בעיקר מאמא שלי, אני מנסה שלא לחיות את החוסר הזה.
יצא לי קצת מבולבל, אני מקווה שיתבהר לקראת הפעם הבאה.

[סאלי_תדמור*]

אבל יצאתי עם טעם מר קצת מהתחושה שהיא נוזפת בי ודוחקת בי "להיות אחרי"- למצוא עבודה, לקבוע יום קבוע לשנה שלמה של טיפול, להתחייב לטיפול של לפחות שנה, להביא תלושי משכורת

אאוצ' איזה בעסה!
לא נשמע כמו התחלה טובה כל כך...


אני מנסה שלא לחיות את החוסר הזה
מעניין שאנחנו מתחמקים מדברים הם רודפים אחרינו שנים ועשורים... כשאנחנו מוכנים לפגוש אותם, מתחילים לקרות דברים מעניינים מיד... @}

[ההולכת_בדרכים*]

אני יודעת ומבינה שאנשים הצליחו עם הרבה פחות ממה שיש לי, שיש ילד רעב בהודו, שיש בן גילי מעיירת פיתוח שעשה תואר, שניים, שלושה בלי שום עזרה, תוך שההורים שלו אפילו זרקו אותו לרחוב
ההשוואות האלה אין להן תוחלת... כל אחד ונסיבות חייו המיוחדות, חוזקותיו וחולשותיו, הסיפור והקרמה שלו... לא הוגן ולא הגיוני לשפוט אחד על פי אמות המידה של האחר. ודרך אגב, הצלחה כספית או מקצועית וכמו כן תכונת העצמאות היא לא המדד היחיד לאושר ולא המטרה הכי חשובה לכל אחד בחיים.
אולי ההגשמה שלך נמצאת ברובד אחר בכלל?

שתמיד כשיש לי זמן לעשות דברים בשביל עצמי, אין לי כסף, וכשיש לי כסף אין לי זמן
סיבה טובה לחיות חיים של פשטות מרצון

למצוא עבודה, לקבוע יום קבוע לשנה שלמה של טיפול, להתחייב לטיפול של לפחות שנה, להביא תלושי משכורת
וואללה?!? הזוי לגמרי

עכשיו בקריאה אחורה אני מרגישה שהדף הזה נהיה יותר מדי על ההורים שלי ופחות מדי עליי ועל מה שאני עוברת והתהליך שאני מנסה ורוצה לעבור.
זה איכשהו תמיד מגיע לשם כשמתחילים לחפור פנימה, לא?

יש בי הרבה עצב ותחושת חוסר בגלל ומההורים שלי, בעיקר מאמא שלי, אני מנסה שלא לחיות את החוסר הזה.
אני חושבת כמו סאלי תדמור, שראוי וכדאי שתרשי לעצמך לחוות את העצב והחוסר הזה, לתת לו לגיטימציה להתקיים, ככה כמו שהוא, בלי להכנס ללופ של אשמה והאשמה, רק להרגיש... כי תהליך של שינוי וצמיחה מתחילים ממה שיש, לא ממה שהיינו רוצים שיהיה, וכשאת אמיצה מספיק כדי להתחבר לכאב בלי תוספות מסביב אז מעצמו מתחיל לנבוט בתוכך משהו חדש.

[תמרוש_רוש]

אני רוצה לא לשנוא כל בוקר, שמאפס לי את השעון מחדש לעוד זמן שצריך להעביר. כואב לי כל הזמן, אבל אין לי שום דבר, בודד לי כל הזמן, שום דבר לא מקל על הבדידות הקיומית הזאת.
זה תמיד אפור כל הזמן, זה מאבק כל הזמן להחזיק את הראש מעל המיים, לא לטבוע בשחור.

((-))(())
קוראים לזה דיכאון, או מצוקה נפשית אמיתית. אין קשר לאנשים אחרים, ואין טעם להשוות. אנשים יכולים לחיות בעוני - אבל להתענג על פרוסת הלחם של ארוחת הערב.
אם אין את היכולת להתענג על דברים טובים, הדברים הפשוטים של היומיום, אז העולם הוא באמת מקום איום ונורא לחיות בו.
הסבל שלך אמיתי וכואב, לא פחות מכל סבל פיזי שהוא (לפעמים יותר). אל תזלזלי בו ואל תתנצלי עליו. ברור שאת רוצה להרגיש טוב יותר, וזכותך לרצות להרגיש טוב יותר. בלי להתנצל

כשתצאי מהמצב הקשה הזה שבו את נמצאת, גם את תוכלי להתענג על פרוסת הלחם של ארוחת הערב (אלא אם כן יתברר לך שאת רגישה לגלוטן ), ולהשאיר את כל הדאגות לאחרי האוכל, או למחר.

תודה על ההמלצה לויפסנה, אני אחקור על זה ואולי באמת אלך.
זהירות. אני לא יודעת הרבה על ויפאסנה, אבל שמעתי שיש לנקוט זהירות ואולי להימנע ממנה לחלוטין אם המצב הרגשי לא יציב, כי היא עלולה להחמיר מצבים מסוימים.
תנסי לברר על התוויות-נגד ממקורות יותר מוסמכים ממני.

הלכתי לפגישה אחת אצל פסיכולוגית באוגוסט, בעיקר כדי להרגיש אני עושה משהו, יצאתי בתחושה מוזרה ועם טעם של לחץ מצידה שאבחר כבר יום, שאביא הוכחות שיש לי איך לשלם על הטיפול. אני יודעת שהיא עובדת בשעות מסויימות ואני לא יכולה לבקש ממנה להתגמש לחלוטין, אבל יצאתי עם טעם מר קצת מהתחושה שהיא נוזפת בי ודוחקת בי "להיות אחרי"
אז נפלת על פסיכולוגית מחורבנת (או לא מספיק טובה, או אחת שפשוט לא מתאימה לך ולצרכים שלך), ובנוסף אחת כזאת שמזכירה באופן מחשיד את ההורים שלך. עזבי. יש כאלה. ויש גם אחרים. אם את רוצה ללכת לטיפול, תחפשי כמה וכמה, ותראייני אותם בלי להתבייש, ראיון עבודה לכל דבר, עד שתמצאי את הבנאדם או הבת-אדם שטובים לך. שיתנו לך את המזיגה הנכונה של דרישות עם אהבה וקבלה ותמיכה ללא תנאי. שיהיו בעדך

אני ממליצה לך על המורה הרוחנית שלי , נורה לואקס . אבל רק אם מתאים לך כמובן. בלי תחושה של התאמה אישית זה לא זה. היא אשה מאוד מאוד נבונה שקידמה אותי מאוד. והאהבה שהיא מסוגלת לתת... היא חיה בארה"ב, אבל מבקרת בארץ כמה פעמים בשנה, ויש לה קבוצה של תלמידים בישראל.

[תמרוש_רוש]

http://www.namaste.co.il/articles/artic ... eid/691/--

[אבודה_ומחפשת*]

בדקתי על הויפסנה יותר לעומק באתר שלהם, ויש בזה משהו שקוסם לי, אבל אני חושבת שעכשיו זה לא הזמן בשביל זה, קצת מוקדם בשבילי לעשות משהו כזה.
תמרוש רוש תודה רבה על הקישור, קראתי גם אותו- ברצוני לשאול אותך שאלה, שאני מקווה שהיא במקום... מה זאת אומרת שהיא המורה הרוחנית שלך,איך זה בא לידי ביטוי? (סליחה על הגשמיות, אבל אני באמת סקרנית לדעת מה עושה מישהו מורה רחוני של מישהו אחר).
חות מזה קורים כל מיני דברים בחיי בימים האחרונים, רק כשאני כותבת את זה כאן אני מתחילה לקשר שהדברים האלו קורים בחיים שלי ואולי פחות לי. עבדתי בעבודת חלטורה במהלך השבוע וקצת האחרונים, זה היה לא רע, רק היה מוזר.
במהלך העבודה יצא לי לבלות ימים ארוכים למדי עם אנשים שונים, לא רעים, היה לי נחמד למדי, אבל אני לא מצליחה להתחבר, לחדור מין שיריון כזה שכל אחד מאיתנו עוטה עליו. אני יודעת שיש באתר הזה הרבה על סיטואציות חברתיות והתמודדות איתן, זה גם ממש עוזר לי לדעת שאני לא היחידה שממש מוזרה מהבחינה הזאת ומרגישה לא הכי נוח, אבל יש משהו אחר. מפגש עם אחרים הופך אצלי למשחק פינגפונג, אני צריכה להראות הכי נורמאלית שאפשר, להדוף כמה שיותר, לענות נכון, להראות קולית מספיק ולהדוף את השאלות הקשות, והן תמיד אותו הדבר. כמו בראיונות עבודה גם במפגשים עם בני גילי יש לי נקודות תורפה בחיים שאני צריכה להסתיר אותן- אני לא יוצאת הרבה, לא יוצאת למסיבות כמעט בכלל, הייתי חנונית בתיכון, אני לא מכירה הרבה אנשים, לא היו לי הרבה קשרים, אני לא אוהבת להתיפיף, ללבוש שמלות ועקבים לדייטים. אני כל הזמן מסתירה את מי שאני כי זה לא מקובל, כי בני גילי לא חיים ככה.
אני מניחה שזה לא מתפיע שהגעתי לאתר הזה, קהילה של שונים.
מעבר לזה, כל מפגש עם אחרים לא מוכרים הוא מגננה, אי אפשר להתחבר, להיפתח, להיות שום דבר אמיתי כשכל הזמן מנסים לענות את התשובות הנכונות ולטאטא מתחת לשטיח.

[נינה*]

קהילה של שונים. D-:
את נשמעת מקסימה, בדיוק בדיוק כמו שאת- ככה זה טוב, פשוט צריך לחזק את האהבה העצמית , ולא להבהל מהתמודדויות עם קשיים, כל אחד והקשיים שלו, גם לאנשים "רגילים" קשה,
אז לשמור על השמחה והאופטימיות
חגים ומועדים לשמחה

[תמרוש_רוש]

ברצוני לשאול אותך שאלה, שאני מקווה שהיא במקום... מה זאת אומרת שהיא המורה הרוחנית שלך,איך זה בא לידי ביטוי? (סליחה על הגשמיות, אבל אני באמת סקרנית לדעת מה עושה מישהו מורה רחוני של מישהו אחר).
מצחיקולה, ברור שזה במקום לשאול!
ההגדרה הפרטית שלי לכל הנושא הזה של "מורה רוחנית" היא פשוטה: זו אשה שעוזרת לי (או מלמדת אותי) להיות מענטש.
בינתיים ההצלחה ניכרת לעין: כיום אני יותר סבלנית, יותר אוהבת, יותר שלווה ויציבה מבחינה נפשית (פחות קשקושים אובססיביים של התודעה) ויותר מדויקת במגעים שלי עם הזולת ובנתינה שלי לזולת ממה שהייתי לפני שלוש שנים.

איך הקשר מתבטא? אני כותבת לה אימייל כל פעם שאני רוצה או צריכה (האידיאל הוא כל שבוע, לא תמיד אני עומדת בזה) והיא עונה לי. אני נפגשת אתה פעם בשנתיים בערך (הייתי יכולה יותר, אבל היא לא מגיעה לאוסטרליה ואני לא מגיעה הרבה לישראל או לארה"ב או לאירופה...), משתתפת בסדנאות שהיא עורכת, משוחחת אתה שיחות אינדיווידואליות כשיש צורך, קוראת את ההרצאות שלה, מקשיבה לשיחות ועידה שהיא עורכת (בתיאוריה בלבד, בדרך כלל הן מתרחשות כשאצלי חצות) ובעיקר בעיקר - מיישמת איפה שרק אפשר את השיעורים והתובנות שהיא מציעה לי.

דוגמה קטנה: פעם אחת היא כתבה משהו על האופן שבו אנחנו נושאים עלינו מחשבות ורגשות של אנשים אחרים שאנחנו עובדים אתם. היא תיראה איך היא עצמה נושאת לזמן קצר את המחשבות והרגשות שלנו, התלמידים שלה, כדי גם להקל עלינו וגם כדי באמת להבין "מבפנים" מה קורה אתנו ואיך אנחנו מרגישים. אני קראתי את המשפט הזה, ולמחרת יצא לי לחשוב (בפעם המאה-אלף, כמובן) איזו מחשבה מדוכדכת על איזו הזדמנות שפספסתי, ומשם כמובן המשכתי עוד ועוד על איך הכל רע ורע, ופתאום תפסתי את עצמי, אמרתי לעצמי: מה, נורה הולכת לשאת את הגועל נפש הזה למעני?? לא בא בחשבון. ופשוט הפסקתי לחשוב את זה. יצאתי מהלופ וכיוונתי את המוח שלי לערוצים אחרים. פשוט לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא תצטרך לטאטא למעני את הזבל הזה.
זה דורש תרגול חוזר, כמובן אבל מאז ה- Mind שלי הולך ונעשה הרבה יותר שקט והרבה יותר ממושמע.

הדבר הכי משמעותי היה להיפגש אתה בפעם הראשונה. היא נתנה לי כמות כזאת של אהבה מדויקת, שלא רק שהרגשתי כל כך הרבה יותר טוב, היא גם ממש השפיעה (לטווח הקצר, לפחות) על האופן שבו אני יכולתי לנהל יחסים עם החברים והקרובים שלי. כמובן שכדי שהתוצאות האלה יתקבעו ויישמרו לטווח הארוך, אני הייתי צריכה להשקיע עבודה. אבל הפידבק המיידי היה מדהים.
אני זוכרת ששאלתי את חברה שלי, אחרי שפגשתי אותה: "איך יכולתי לחיות בלי זה קודם? איך אנשים יכולים לחיות בלי האהבה הזאת?" וחברתי, חדה כתער כמו תמיד, ענתה: "הם לא. אנשים מתים מזה" (=ממחסור באהבה איכותית)

[אבודה_ומחפשת*]

תמרוש רוש
תודה רבה על התשובה הארוכה, קשה לי להסביר מה היא עושה לי.
תודה ש/וב על התמיכה (מרגישה צורך לציין את סה בנפרד).
הדוגמא שלך מעניינת מאוד, גורמת לדברים להראות אחרת.

[תמרוש_רוש]

@}

[אבודה_ומחפשת*]

חזרתי כמעט יחד עם האתר, האמת שאני לא בטוחה למה אני כותבת כרגע, מין לנסות לתעד את התקופה הזאת, לא רק למשוע דיעות ותגובות.
קרו הרבה דברים מאז שהתחילה תקופת "אחרי החגים", כלפי חוץ אני לא עושה שום דבר, במיוחד כשההורים שואלים אותי בסוף כל יום או בתחילתו, אם יהיה משהו אמיתי אודיע להם, בינתיים אני מנסה, מגששת מבררת ובפועל עושה סידורים והולכת לראיונות עבודה.
אני מרגישה יותר בבירור את ההבדל ביני לבין ההגדרות שמנסים להלביש עליי- כשאני חושבת על מה עבר עליי ומה היה בזמן האחרון אני חושבת על התהליך והתהליכים שעברתי.
נראה לי שבימים האחרונים אני מרגישה בעיקר שחסרים לי "שלטי ההכוונה" הקוסמיים האלו שיאירו מעליי שזה זה. הייתי בחווה והתנסתי בחיי עבודה בשטח קורבים יותר לאדמה ולבע"ח, זה היה בסדר אבל לא התאהבתי בזה, לא התמלאתי משמעות כי יש חליבה ברפת בחמש כל יום, לא התאהבתי בזה ועיקר הרגשתי שזה טיפשי קצת לחשוב שעם תהיה לי עבודה מחייבת ובולעת כזאת זה ייתן לי משמעות. לראשונה בחיי ראיתי במו עיני כמה משקל אני נותנת למה שאני עובדת בו כדרך להגדיר את מי שאני, זה מה שהוביל אותי ללימודי רפואה, שהם הדרך שלי "לממש את יכולותי"

[אבודה_ומחפשת*]

חוץ מזה שכבר יומיים בערך שאני מרגישה מכווצת מבפנים, בהתחלה זה נראה לי לחץ כזה או אחר מכמה שיחות טלפון לא פשוטות וטעונות למדי שאני צריכה לעשות, ואז סבבי ראיונות עבודה, אבל היום אני כבר לא בטוחה יותר. זה כאב בטן נפשי לחלוטין, ואני עייפה ממנו, לא יודעת אם זו הדרך של הגוף שלי להיות להבהיר לי עד כמה עניני ההתמודדות עם העבר והאובר התעסקות איתו בזמן האחרון אכן משפיעים עליי הרבה יותר ממה שצריך, הרבה יותר משאני מראה.
ובכלל אני אלופה בלהיות "גיבורה", ללכת עם הראש בקיר, לעשות את הכי קשה, הכי לא קשור אליי, הכי לא אני. נראה לי שככל שעובר הזמן אני נהיית יותר ויותר אומללה זה, מללכת עם הראש בקיר כל הזמן נהיה לי כאב ראש רציני וחשד לזעזוע מוח (סיפור חצי אמיתי האמת), כבר שנים שאני מנסה להיות יותר, להתעלות מעל מי שהייתי פעם, מעל מה שבעיני הפך להיות נקודת המוצא הבעייתית שלי והדימוי העצמי הנמוך הזה שלי בעיני עצמי. זה לא עושה לי טוב ובינתיים הדרך היחידה שאני מוצאת הוא להתעמת חזיתית עם הדימוי הזה ולהתקשר למי שמייצג את העבר מלא הבושה שאני נושאת איתי כבר שנים רבות מצד אחד, ומנסה להתחמק ולברוח ממני ככל שניתן מצד שני.
זה הגיוני שאני מרגישה שאני לא נושמת כבר שבוע בערך?

[אמא_ללי*]

זה הגיוני שאני מרגישה שאני לא נושמת כבר שבוע בערך?
הגיוני, וכואב מאד

אני חושבת שאת צריכה תמיכה - מוחשית וקרובה. הגוף אכן מספר לך הרבה דברים, ואם יהיה לך מרחב מוגן ובטוח תוכלי להקשיב למה שהוא אומר. נראה שעולים בך הרבה דברים וכאבים, ומאד קשה לשאת את זה לבד....

[נינה*]

הרגשתי שזה טיפשי קצת לחשוב שעם תהיה לי עבודה מחייבת ובולעת כזאת זה ייתן לי משמעות.
זה לא המשמעות שזה יתן לך, זה יתן לך קצת שקט בראש ממחשבות על עצמך, קצת זמן שאת עושה משהו חיצוני שיתן לך פרנסה, לא משנה מה, זו המנוחה האמיתית, ועזבי עכשיו את העיניין של איזו עבודה ואם זה באמת מתאים וכל זה, פשוט- תמצאי עבודה, ומשם תחשבי מה הלאה, זה נותן ביטחון (שעכשיו חסר לך) ומשם תוכלי לחשוב בראש יותר רגוע על מה את באמת רוצה לעשות,,
אני מאוד מבינה לליבך, תנסי להיות יותר רכה עם עצמך, ולדאוג לעצמך בחמלה ואהבה,ולא
ללכת עם הראש בקיר, לעשות את הכי קשה, הכי לא קשור אליי, הכי לא אני
תנשמי, מדיטציות, הקשבה עצמית, כנראה את מרגישה שמשהו גדול עומד להכנס לחיים שלך,
בהצלחה

[אבודה_ומחפשת*]

_נראה את מרגישה שמשהו גדול עומד להכנס לחיים שלך,
בהצלחה_
נכנסתי עכשיו בגלל מתח וחוסר שקט פיזי נפשי כזה, רק אתמול בערב הבנתי קצת שזה כנראה בגלל שיחת טלפון טעונה שאני מתלבטת אם אני צריכה לעשות, כנראה שזה הדבר שאני צריכה להכניס לחיים שלי, למרות שהרעיון מאחורי זה הוא להוציא החוצה, להתמודד סופסוף עם עניין בעייתי שאני סוחבת הרבה שנים ומנסה כל הזמן לשחק אותה נונשאלנטית, אבל זה מפריע ועכשיו אני קרובה מאי פעם להתמודדות אמיתית וכנה ואני מפחדת.
דווקא הראיונות עבודה בימים האחרונים מחזקים אותי, בניגוד לשנים האחרונות אני מגיעה אליהם כמו שאני עם מה שאני ומי שאני- לא מנסה להסתיר את החסרונות שלי, לא מתביישת בניסיון שיש לי או אין לי ובאישיות שלי. גם אם לא יקבלו אותי לעבודות האלו אני מרגישה בסדר עם עצמי.
הגוף לא נותן לי לשכוח ולהתעלם בפעם מכל מהדברים האלו, לא נותן לי לקחת אותם בקלות, ורק דרכו אני מבינה עד כמה הדברים עמוקים מצד אחד וקרובים לפני השטח מצד שני.
חות מזה אני מנסה ותמחילה לקבל את מי שאני ולא לכעוס כ"כ על מה שאני לא, אחרי שנים שאני מנסה להוציא ממני את הבן אדם המדהים, החזק, התותחית הפנימית שעושה שטיפטפו ומטפטפים לי כל חיי שאני צריכה להיות או לפחות להיות כמוה.
תודה למגיבים/ות שהארתם את עיני היום

[נחמה*]

מבינה אותך ובדברים מסויימים מזדהה.
היססתי הרבה לפני שאכתוב לך את העצה שלי, כי כרגע את במצב שאת בטוחה שהעולם סביבך צריך להשתנות, כדי שתוכלי "להיות".
מצד שני - זה בדיוק מה שיעורר אותך להבין שאת כבר קיימת.

לכי לאבחון להפרעת קשב וריכוז.
את צעירה. זה ישנה את חייך.

הפיסקה הזו שלך לא נתנה לי מנוח :
כאב קיומי כזה, מסך אפור שחי איתי כל הזמן, כשרע לי אני שוקעת לזפת שחורה ודביקה, רגעים של אופטימיות הם כמו פלאש לבן ומעוור של מצלמה. זה תמיד אפור כל הזמן, זה מאבק כל הזמן להחזיק את הראש מעל המיים, לא לטבוע בשחור.
את סובלת וחבל. יש לזה תרופה.

[אבודה_ומחפשת*]

נחמה למה הפרעות קשב וריכוז?
זה נראה לי ההפרעה האחרונה שיש לי- הייתי תלמידה טובה מאוד בתיכון ובלימודים בכלל, תמיד הקשבתי וכתבתי הכל, יש לי יכולת ריכוז גבוה מאוד בדר"כ, שאני נהנית ממנה מאוד (עושה פאזלים, סורגת, עסקתי בעבודות קטנות ועדינות של תכשיטנות וכ"ו). לפי ה שאני יודעת בהפרעות קשב וריכוז זה הפוך מאוד.


רגע את במצב שאת בטוחה שהעולם סביבך צריך להשתנות, כדי שתוכלי "להיות".
אני לא מצליחה להבין אם זה דבר טוב או לא, אני לא בטוחה שהעולם צריך להשתנות כדי שאוכל להתקיים, אני חושבת שחיי ועולמי משתנים מאוד גם פנימית וגם חיצונית (עזבתי את הארץ, למדתי בחו"ל, חזרתי). מבחינתי זה חיובי שאני מפסיקה לנסות להתאים את עצמי לאמות המידה של הסביבה שלי ול"ספר החיים הנכונים" הבלתי כתוב הזה. יכול להיות שאני קצת רגישה, אבל באינטומציה שאני קוראת את זה יש מעיין ביקורת או טון לא מרוצה מזה שהכל סביבי צריך להשתנות כדי שאוכל להיות, לא יודעת מה לחשוב על זה.
הייתי שמחה כאמור להרחבה על למה הפרעות קשב וריכוז, מעולם לא חשבתי על הכיוון הזה בכלל.

[נחמה*]

אני האחרונה שתעביר עלייך ביקורת ו/או טון לא נעים כזה או אחר. רחוק מזה.

הפרעת קשב וריכוז היא כשאדם שומע דברים לא רלוונטיים למה שהוא "אמור" לשמוע, ודעתו מוסחת בנקל.
לכן הדוגמא הקלאסית היא ילדים בבית ספר שאמורים להקשיב למורה, אך הם לא מסוגלים להתרכז בזה ו"שומעים" דברים אחרים מסביב.
אבל זה לא רק זה. יש אנשים שהיו תלמידים טובים מאוד גם באוניברסיטה וסיימו תארים בהצטיינות ובכל זאת איכות חייהם מופרעת ע"י דברים לא רלוונטיים השואבים מהם אנרגיות ומפריעים להם להתרכז בדברים החשובים להם.

במקרה שלך כמו שאני רואה את זה, את אמורה להקשיב לעצמך. לחיות את חייך. ללכת במסלול שלך ולהתקדם לאן שאת יכולה. יש לך גם את התנאים לזה. את בחורה אינטליגנטית, באמת רגישה, יש לך גם גב מההורים, הכל פתוח בפנייך.
מה שעוצר אותך זה הקולות הלא רלוונטיים מסביב. קולות שאת מפרשת ונותנת להם משקל וחשיבות חסרי פרופורציה. הן מבחינת מה שאת חושבת שהם חושבים שאת חושבת שהם רוצים, והן מבחינת "האם הם מרוצים ממך או מאוכזבים ממך".
ואני לא מתכוונת רק להורים שלך, אלא גם לכל היתר.
יש לך המון ביקורת על הביקורת שכביכול (גם באופן סמוי) מופנית כלפייך, זו ביקורת שמשתקת אותך ומכניסה אותך לדיכאון. היא גם משפיעה עלייך באופן עקיף לכיוון שהבחירה שלך "דווקא" לא תמצא חן בעיניהם, כי הם "הרעים". זו תסבוכת.
את יכולה להעביר את חייך בתסבוכת הזאת או לקחת כדור שיבור בשבילך את המוץ מן התבן ותוכלי לחיות את חייך שלך האמיתיים ממקום נקי משיקולים זרים.

מבחינתי זה חיובי שאני מפסיקה לנסות להתאים את עצמי לאמות המידה של הסביבה שלי ול"ספר החיים הנכונים" הבלתי כתוב הזה.
תראי, שוב - לנסות להפסיק להתאים את עצמך לאמות המידה של הסביבה, זה בדיוק נמרץ כמו לצאת מגדרך כדי לנסות כן להתאים את עצמך לאמות המידה של הסביבה.
זה לא בהכרח חיובי או שלילי, זה סתם עינוי.
זה סתם בזבוז של החיים שלך כדי להתאים אותם למה שאת חושבת שמישהו אחר רוצה או לא רוצה.

אין שום "ספר חיים נכונים". יש לחיות טוב ויש לחיות חרא. נקודה. לחיות טוב פירושו שיש לך פרנסה טובה ובסיס בחיים ואת אדון לגורלך. לחיות חרא זה ההיפך.
כרגע את צעירה מאוד ומאמינה שיש טכנית אפשרות שאדם שעל פניו חי חרא יכול להיות מאושר מאוד ומכאן שהוא חי טוב. זו מחשבה לגיטימית לגילך וזה חלק מההתבגרות, אבל אם את כבר שואלת אותי - אז לא. אין.

[נינה*]

http://www.youtube.com/watch?v=2f0akGpQK-4 |
אהבה זו התשובה

[אום_אל_קיצקיצ*]

נחמה,
מה שאת מנסה לתאר כחריג אצל המחפשת, נתינת מקום לקולות החיצוניים ובלבול בין הפנימי לחיצוני, האין זה הקושי של כולנו בחיים? (שאלה רטורית). עבור רוב האנשים החיים הם מסע אל עצמם. אם עבורך מובן לך לחלוטין מי ודרכך בחיים סלולה, אשריך. את מהבודדים. רק אל תתני למחפשת תחושה שהיא היוצאת דופן.

את יכולה להעביר את חייך בתסבוכת הזאת או לקחת כדור שיבור בשבילך את המוץ מן התבן ותוכלי לחיות את חייך שלך האמיתיים ממקום נקי משיקולים זרים
אוי, כמה נפלא! כדור שיעשה לנו את העבודה הקשה במקומינו. ה' ישמור, תסלחי לי.

[אבודה_ומחפשת*]

_פרעת קשב וריכוז היא כשאדם שומע דברים לא רלוונטיים למה שהוא "אמור" לשמוע, ודעתו מוסחת בנקל.
לכן הדוגמא הקלאסית היא ילדים בבית ספר שאמורים להקשיב למורה, אך הם לא מסוגלים להתרכז בזה ו"שומעים" דברים אחרים מסביב._
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7% ... 7%95%D7%96[/u]%D7%95%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA
הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה נוירולוגית פסיכולוגית שקשורה לניורונים במוח, את מוזמנת לראות הבדל בים סריקת מוח של בעל הפרעת קשב וריכוז לבין מוח רגיל בויקיפדיה, תכתבי בגוגל פשוט הפרעת קשב וריכוז וזה יעלה. אני לא חושבת שזה קשור לקולות ששומעים או לא. תרופות לא משתיקות את המסרים של הסביבה ואת ההורים, החברים, ההשוואתיות או כל השאלות "מה את עושה בחיים"בטונים המתאימים.
טיפול בהפרעות קשב וריכוז לא קשור כ"כ פה, להקשיב למורה/ מרצה/ מי שמדבר איתי אני יכולה, אף תרופה לא יכולה לשלוט במה אני קולטת/ מבינה/ מרגישה מהדברים שלו.
נראה לי שזו בדיוק הסיבה שאני לא רוצה תווית של איבחון וטיפול תרופתי- שום תרופה לא תברור את המוץ מהתבן, ומחשבה כזאת היא ניסיון לעשות עבודה קלה ולקצר תהליכים, לקחת כדור ושהכל יהיה בסדר. אני מניחה שאם הייתי מעוניינת בזה לא הייתי מגיעה לאתר הזה בכלל.
האם הביקורת של אחרים מלחיצה אותי ומדכאת אותי? כן, אין לי ספק. הטיפול הוא להאמין בעצמי, ללמוד להקשיב לקול של עצמי. גם אם נגיד תהיה תרופה שתמחק את הקולות סביבי ותשאיר אותי באקווריום כזה ששומעים וקולטים בו רק את התוכן של הדברים, אני די בטוחה שלא אדע למצוא את עצמי בלי עזרה, בלי תהליך שבו אמצא מחדש את הקול שלי מנותק מאחרים, אבל לא מנותק מדי.

הרבה משקל ריגשי ירד ממני ביומיים האחרונים, הבנות ותובנות כמה גדול לפעמים המרחק בין איך שהחיים באמת ואיך שאני חיה אותם בתוך הראש שלי, לפעמים מספיקה שיחה אחת, שלוש ארבע שאלות של חבר או מכר שלא קשור ולא מעורב כדי להכניס את הדברים לפרופורציות ולהראות לי את הדרך חזרה למציאות.
עשיתי את השיחה המאיימת, שהתבררה כקלה מאוד לביצוע- רק להתקשר ולדבר. התמודדתי עם העבר, עם דמות שהייתה חשובה לי שנים ארוכות. גיליתי שעשיתי אותה למעניינת, עמוקה ובעלת תובנות הרבה יותר ממה שהיא במציאות. היא היתה נחמדה מאוד, מקבלת, סבלנית ומקשיבה בקשב רב, אבל לא אמרה לי שום דבר רלוונטי לחיים, הכל היה רדוד מאוד וסתמי אפילו עטוף בהרבה מאוד נחמדות של דודה טובה. וככה התפוצצה הבועה של הדמות שבניתי לה אצלי בראש וקלטתי פתאום שהסיבה שאני רואה אנשים שדומים לדברים שאני אוהבת בה בזמן האחרון, היא כי אני צריכה את זה, כי זה חבר לי ואני צריכה לקבל את החום והקבלה ללא תנאים מהסביבה שלי, ולא כי דמותה "רודפת אותי".
לראשונה מזה זמן רב הרגשתי איך הילדה שהייתי בתיכון, שקצת השתלוטה עליי בזמן האחרון, מתחילה להתבגר ולומדת דבר או שניים על החיים.
הלחץ הפיזי נפשי הזה ירד כמעט בבת אחת, עכשיו כשאין לו סיבה חיצונית, עכשיו הגוף מתנקה קצת, מזיע את הכאב והקושי.
זו הקלה גדולה והשלמה גדולה וזה נחמד מאוד.

[אורי_יורמן*]

אבודה ומחפשת, תודה לך על הדף הזה. את עד כדי כך מוכשרת ומדוייקת בכתיבתך, שזה עוזר לי בסידור המחשבות

[אבודה_ומחפשת*]

אורי יורמן תודה רבה, אני מסמיקה...
להחזיר לך קצת באותו מטבע- הדף שלך על השנה ההיפית שלך אחרי הצבא עזר לי מאוד.
אנצל את הכתיבה לתעד לרגע:
אחרי השיחה ההיא ביום חמישי המתח ירד לחלוטין כמעט, זה שוב אני לבד בגוף שלי ובחיים שלי. אין לי שום דרך להסביר את התחושה הזאת חוץ מאשר הרגע הזה שבו מארחים מרוצים אך עייפים סוגרים את הדלת אחרי אחרון האורחים באירוע שעמלו עליו רבות (וגם היה מוצלח למדי מבחינתם).

את השאר אכתוב מאוחר יותר.

[אורי_יורמן*]

נחמה, כתבת פה המון דברים שאני פשוט לא מסכים לגביהם, מצד שני אני לא יודע עד כמה בכלל אנחנו מוזמנים לנהל פה שיחה בדף הזה ולהשתלט לה על ה{{}}דף בלוג
אבודה ומחפשת, אני כן רוצה להגיב, אם נשתלט פה על הדיון אשמח להעביר לדף אחר.

אין שום "ספר חיים נכונים". ברור. זה גם מושג סובייקטיבי לאללה.
יש לחיות טוב ויש לחיות חרא. נקודה. לחיות טוב פירושו שיש לך פרנסה טובה ובסיס בחיים ואת אדון לגורלך. לחיות חרא זה ההיפך.
לקחת פה מושג סובייקטיבי, והכרזת באופן נחרץ שהפרשנות שלך לגביו היא הנכונה, המדוייקת והיחידה.
באופן אישי גם ראיתי דוגמאות חיות של אנשים ואורחות חייהם שסותרים לחלוטין את דבריך.

כרגע את צעירה מאוד ומאמינה שיש טכנית אפשרות שאדם שעל פניו חי חרא יכול להיות מאושר מאוד ומכאן שהוא חי טוב. זו מחשבה לגיטימית לגילך וזה חלק מההתבגרות, אבל אם את כבר שואלת אותי - אז לא. אין.
בעצם את אומרת "צעירונת, זה ממש חמוד שאת מטילה ספק ושואלת שאלות... אבל אני מודיעה לך, ממרום גילי ונסיוני, שחבל על המאמץ כי התשובה היא לא".

ואם לרגע נחבר למה שכתבת מקודם:
את יכולה להעביר את חייך בתסבוכת הזאת או לקחת כדור שיבור בשבילך את המוץ מן התבן ותוכלי לחיות את חייך שלך האמיתיים ממקום נקי משיקולים זרים
יש פה בחורה צעירה, שהתבגרה בתוך בועה של להיות ילדה טובה ולעמוד ביעדים של החברה בלי להסתכל ימינה ושמאלה, והחליטה שהגיע הזמן לשאול שאלות, ולנסות להבין מה קורה סביבה. או לפחות ככה הבנתי מדבריה.
להציג את זה כחוסר פוקוס כתוצאה מבעיית קשב - זה כמו להכריז על כל הדפים באתר הזה כבזבוז זמן שמפריע לנו "להתקדם בחיים".

[אורי_יורמן*]

במחשבה שניה אני מרגיש שיכול להיות שאני סתם מתעצבן מתוך אי הבנה אחת גדולה
אם את מרגישה שכך הדבר אז אני חוזר בי מכל התוקפנות הזאת ואפשר פשוט למחוק את דברי

[פלוני_אלמונית*]

אורי, בעיני ההערות שלך במקום

[סאלי_תדמור*]

_הלחץ הפיזי נפשי הזה ירד כמעט בבת אחת, עכשיו כשאין לו סיבה חיצונית, עכשיו הגוף מתנקה קצת, מזיע את הכאב והקושי.
זו הקלה גדולה והשלמה גדולה וזה נחמד מאוד._

קוראת אותך ושמחה לשמוע

[אבודה_ומחפשת*]

הייתי חולה בימים האחרונים, וירוס מוזר ומייאש קלות, כל המתח של הגוף והנפש יצא בסוף בצורת מחלה פיזית (שוב...), חום וכאלה. זה החיסרון בלגור עם עוד הרבה אנשים- כשמישהו חולה כולם נהיים חולים מהר מאוד, ככה מצאנו את עצמנו ביחד על הספה חולים ומיואשים, האמת שזה גם היה היתרון שבזה, יותר כיף להיות חולה עם עוד מישהו.
עכשיו אני בסדר.
אין "ספר החיים הנכונים" אתם בטוחים?
אני "לא עושה כלום" כבר כמה זמן, בעיקר מאז אחרי החגים, אני בבית בעיקרון, קמה בבוקר, עושה סידורים כשצריך, עושה סיבובים באינטרנט, שולחת קורות חיים, מקבלת ועונה לטלפונים, מתרוצצת ברחבי העיר לראיונות בזה אחר זה, לפעמים זה מוביל למשהו, ואז מתלבטת אם זה שווה או לא (אולי אני קצת מפונקת, אבל דחיתי כבר שתי הצעות עבודה שהייתי צריכה להשקיע סכום לא מבוטל בשביל להתחיל לעבוד בהן בכלל, יש לי חוק כזה- אם צריך להשקיע כסף כדי להרוויח כסף אני בחוץ).
כמה וכמה מגיבים פה כתבו שאין "ספר חוקים לחיים נכונים", אני יודעת שאתם צודקים בעיקרון, אבל בחיים שלי, בעולם שלי יש סוג של התושב"ע של החיים- כל מיני חוקים, משפטים. תקנות ואמירות שכולם יודעים אותם וככה צריך לעשות.
מאירועי הבית בערב- אחותי הקטנה- גדולה חזרה הביתה לסופ"ש, ישבנו כולנו בסלון ודיברנו, אחותי הקטנה-קטנה (גיל בית ספר יסודי) סיפרה שיש להם סיור מחר לאתר היסטורי מעניין. שאלתי אם הם צריכים הורים מלווים, לא הייתי שם מעולם וזה סיור חינם ועם אחותי לשם (שאמרה שהיא תשמח שאבוא). אחותי הגדולה- קטנה מעקמת את האף ושואלת אם אין לי חיים, ולמה שארצה ללוות טיול של ילדים קטנים למוזיאון, ואין לי חיים בכלל כי היום אחה"צ לימדתי את אחותי השנייה לעשות צמה וצמידים מחוטים ואני כל הזמן עושה איתה דברים וכ"ו וכ"ו וכ"ו.
נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי
אתם יודעים מה? אני יודעת שבאתר "באופן" זה לא מקובל להגיד דברים כאלו אבל אני חנונית ונמאס לי להסתיר את את ולהתבייש בזה, אני אפילו חנונית אשכנזית שתמיד היתה בצד ה"טוב" של עקומת התפלגות הציונים הכיתתית.
יש לי תחביבים מוזרים, אבל לא מוזרים מאגניבים, אלא סתם מוזרים- אני אוהבת לרקום, לסרוג, לעשות פאזלים, לגלוש לדפים של ב"באופן" שאין להם שום קשר אליי ולמקום שלי בחיים, אני אוהבת ללכת לטיולים לבד עם הכלב או בלעדיו, אני לא מפחדת להיות לבד ואפילו נהנית מזה, לא אוהבת שעוזרים לי ולא מחכה שגברבר חסון יעזור לי עם התיק הכבד כי אני בת, אני רצינית וכבדה ולא יודעת להתלבש, אני נבוכה לייד אנשים שאני לא מכירה וממש ביישנית, אני כותבת בכתב קטן ומדברת בשקטובניגוד למה שאיחהל/ חזתה אחת הבוסיות שלי והמורה שלי מהתיכון (די טיפשה בעצמה) זה לא עובר לי ולא הגיע הזמן שזה כבר יעבור לי (כי להיות חסר ביטון בעצמך זה ילדותי). אני לא לובשת צמוד ולא אוהבת מחשופים ושמלות, אלא רק כשחם לי מדי למכנסיים, ואני הכי לא אוהבת מוכרות שאומרות לי כמה זה יהיה לי יפה, אני לוקחת דברים ללב, הרבה יותר ממה שאני צריכה לקחת אותם, אני רגישה ואין לי עור של פיל, אני נעלבת מאנשים, חושבת על דברים ואוהבת לדבר הרבה ו"לחפור", בעיקר עם חברות, על משמעות החיים ומי אנחנו ומה אנחנו ומה אנחנו רוצות להיות. לעולם לא אהיה רופאה, ולא רע לי עם זה, למרות שאיילה, מלכת הכיתה מהתיכון, וזאת שלעולם לא אהיה כמוה, לומדת רפואה ועוד בארץ. אין לי פלפל או שימחת חיים, או איך שלא קוראים לזה כשאתה קופצני ומצחיק וקליל ומלא מרץ והומור, אני כבדה וחופרת, ואני שונאת שונאת שונאת את המילה חופרת.
אני יודעת שזה ארוך
אבל זו אני (חופרת, כבר אמרתי לא?) ונמאס לי להתנצל על זה, אני לא יכולה יותר להיות אני, עם כל מה שתארתי כאן ולהרגיש שזה לא בסדר, אבל לא להיות מסוגלת לשנות.
ניסיתי, באמת שניסיתי להדחיק, להשתלב, לעשות מה שצריך ולהיות מי שצריך כדי להיות בסדר, כדי שיהיו לי "חיים"
אבל זה לא עובד, ז"א זה עובד, כלפי חוץ אני עושה דברים שצריך- יוצאת למסיבות, שותה עם אחרים, הולכת לפאבים, רוקדת קצת, מצחקקת מבדיחות של המצחיקן התורן, מסנה להיות הכי קלילה ולא רצינית שאפשר, וככל שאני יותר מצליחה, שהפרופיל פייסבוק שלי יותר יפה, אני יותר מתה מבפנים, סופרת את הדקות עד שיהיה מספיק מאוחר כדי שלא ישימו לב שאני הולכת מוקדם.
שנים שאחותי שמה לי את הסרגל הזה של "חיים" יש או אין, שנים שאני לא עוברת את הרף הרצוי בעיניה, שנים שאני יודעת שאני צודקת והיא טועה ואוכלת את הלב, מחביאה את תחומי העניין שלי מתחת לשטיח, שלא יראו את מה שאסור לי להתעסק בו לעשות אותו, ש"לא לגילי". איך אתם יכולים להגיד לי שאין ספר חוקים?
לא שמעתם שבני עשרים פלוס לא אמורים ללוות טיול של בית ספר יסודי, שבני עשרים פלוס לא אמורים להתעניין בחינוך, בגידול ילדים, בסריגה, בערוץ שמונה (אני יודעת שטלוויזיה זה לא דבר מקובל פה, סורי...), בסרטים תיעודיים, לראות תוכנית בערוץ ההורים מדי פעם, או נשיונל גאוגרפיק, להיות  בבית יותר מדי שעות, לא להשתכר ולצאת כל שישי?
ואם הם כן כאלו? מה עושים?
אני יודעת שאני צודקת בלא להתחבא, לא להחביא את מי שאני, לא לפחד, ועדיין אני מרגישה חרא עם עצמי, כי אין לי "חיים".
את הטיול של אחותי מחר אני לא אלווה כבר.

[אום_שלום*]

את אולי לא נמנית על הרוב אבל את בטח לא יחידה.
ומי שאת, בדיוק ככה, זה מצוין @}

[אידי_אנית*]

אולי תתני לעצמך רשות לעשות את מה שאת רוצה (שלדעתי זה ממש מגניב שאת כל כך יודעת מה את אוהבת ומה לא בגיל 20 פלוס)
ולזמן מה תפסיקי לתת כל כך הרבה מקום ואנרגיה לדברים שאת יודעת שאת לא אוהבת?
ככה גם יש סיכוי גדול יותר שתצליחי ליצור לעצמך את החיים שאת רוצה, תפגשי אנשים בעלי תחומי עניין דומים.

רק תני לעצמך רשות להיות מי שאת. הדברים שאת אוהבת הם בסדר גמור, את בסדר גמור @}

[אבודה_ומחפשת*]

האמת שהרבה זמן לא בדיוק היה לי מה לכתוב, הדברים קרו יותר משחשבתי או הרגשתי שאני צריכה לדבר או לכתוב עליהם, הכל התבשל בתוכי קצת לאט.
ביום שישי שבתי בחדר של חברה שלי בדירה השכורה שלה, פה בארץ, בעיר ששתינו גדלנו בה והיה לי נורא כיף ושקט ונעים. פתאום הכל נראה לי נורא אחר. לרגע התגעגעתי לחדר שלי בדירה השכורה בעיר האירופאית שגרתי בהעיר, אבל פה בארץ בחדר שלה הכל היה שפוי כ"כ. נזכרתי שיכול להיות לי טוב מבפנים בחייםמשלי, בדירה שכורה, באווירה של שכירות עם שותפים, בשלב הזה של החיים. היה לי לכמה זמן בשישי בבוקר נעים ושליו מבפנים, זה מה שאני מייחלת אליו, זה מה שתמיד ייחלתי לו, זה מה שהניע אותי לנסוע לחו"ל, ללמוד רפואה, לבנות לעצמי חיים חדשים לבד. לכמה שעות נעימות בשישי בבוקר הכל בפנים ישב טוב, שום דבר לא הציף, לא השתיק או האפיל על משהו אחר, הכל היה חד ונעים ושליו ושקט וזה היה כיף מאוד. אחרי זה חזרתי חזרה למירוץ החיים, ירדתי במדרגות מהקומה הגבוה שבה היא חיה, מוכנה ומזומנה לצלול לחיים שלי חזרה.
בזמן האחרון אני מתגעגעת קצת לעיר האירופאית שאירחה אותי לשנה, כל מיני דברים שחסרים לי בקטנה- הסופר, הסתיו והחורף האמיתיים, ההתקררות, הקפה, השלכת המהממת.
לעבור לחו"ל נותן לך ראשוניות ובתוליות שלא יכולות לקרות בארץ, הכל צריך להגדיר מחדש, אתה כבר לא אתה, הכל צריך ללמוד, לראות, לבחון- איזה טעמים של יוגורט אני אוהבת בסופר, איך אני מתנהלת בשפה חדשה, סדר יום חדש, מקצב חיים חדש, אנשים חדשים,קודים חדשים. כל ביקור בסופר, כל עונה, כל חג, כל תקופה בשנה היה חידוש בשבילי. אני מתגעגעת לאפשרות להגדיר את עצמי מחדש, להיות נקייה מכל ההגדרות שיצרתי ברצון או בהרגל או בלי לשם לב במשך עשרים ומשהו שנותיי כאן.
לפני שחזרתי לארץ פחדתי כ"כ מהתווית הזאת שאלך איתה בארץ- נכשלתי בלימודי רפואה בחו"ל, חזרתי "עם הזנב בין הרגליים" משם, ככל שאני הולכת יותר לראיונות עבודה, מדברת עם אנשים סתם, מציגה את חיי (אני כבר מסוגלת לעשות את זה בשלוש שפות ברצף ומתוך שינה...) אני מבינה יותר שאין בושה בזה, שאני שלמה מאוד ולחלוטין עם ההחלטה הזאת וההחלטות האלו, וכמה שקשה לי עדיין בחלק מהדברים, מה שפחדתי ממנו לא מתממש בכלל, אף אחד לא גרם לי להרגיש רע על זה שחזרתי, שלא סיימתי את הלימודים שם, שלא הלך לי, להיך זה "מוסיף לי נקודות" באומץ, רצינות, יכולת וכמובן ששפה שלישית שלמדתי באמצע החיים.
יש הרבה דברים שאני צריכה לשר ולתקן, לשנות וללמוד על ובעצמי אבל לפחות בקטע הזה אני מרוצה למדי ומרגישה שלמה למדי עם עצמי, שפחדתי לשווא.
הרבה מזה הוא איך שאתה תופס את עצמך ואיך שאתה מציג את עצמך, אני מניחה שעוד אתקל באנשים שיעירו לי על הכישלון והבריחה מארופה, רובם יהיו כאלו שלמדו וסיימו שם, אבל טוב לי עם עצמי בתחום הזה וזו התחלה.

[סאלי_תדמור*]

לכמה שעות נעימות בשישי בבוקר הכל בפנים ישב טוב, שום דבר לא הציף, לא השתיק או האפיל על משהו אחר, הכל היה חד ונעים ושליו ושקט וזה היה כיף מאוד.

איזה כיף לקרוא את זה. אפילו אם זה לזמן מוגבל, החויה הזו היא משהו שמחדש משהו לגוף. הגוף לומד לחוות גם את החויה הזו, לא רק את הכובד.

מה שפחדתי ממנו לא מתממש בכלל
זה מה שקרה לי בלידה השניה (שהיא לא היתה נוראית כמו שפחדתי מהראשונה). על זה אני אומרת, "מה שיגורתי לא בא לי". וזה לימד אותי לקח גדול, ויכול ללמד גם אותך. לא כל מה שאנחנו חוששים ממנו קורה

אבל טוב לי עם עצמי בתחום הזה וזו התחלה
@}

[אורי_יורמן*]

כותב לך כמה דברים, בטח ייצא לי קצת ארוך, מקווה שלא משתלט לך על הבלוג

היום ליקט אותי טרמפ. עמדתי בכיכר החמור בכרמיאל עם היד מושטת, במשך כ-5 דקות עברו הרבה מכוניות ונתנו לי מבטים מכל הסוגים, עד שמתישהו עצר לידי רכב עם בחור צעיר ומגניב בתוכו.
אמרתי לו לאן אני צריך והוא אמר (ציטוטים לא מדוייקים) "אני אקח אותך לאן שאתה צריך... אני לא יכול לראות בן אדם עומד ולא לעזור לו... כמו שאם אעמוד באיזו צומת, או כשאני תופס טרמפים, הייתי רוצה שאנשים יעזרו לי".
יצאנו לדרך ושוחחנו שיחה ממש קצרה, כי הנסיעה היתה קצרה (בתוך העיר).
בין היתר שאלתי אותו איך החיים מתייחסים אליך לאחרונה? הוא לא הבין, אז תירגמתי "is life treating you well recently?"
הוא אמר שבדיוק היום קרה לו משהו מאכזב (לא קיבל ויזה לארה"ב) אבל זה רק אומר לו שיהיה לו טוב במקום אחר.

המפגש הזה עורר בי השראה והזכיר לי שעוד יש בישראל אנשים שחושבים חיובי.

היום הייתי בראיון עבודה, אפשר לומר. הלכתי ל קרקס הגליל למפגש הכרות, לראות אם יתאים להם ויתאים לי לעבוד שם כמדריך.
הייתי די לחוץ לקראת זה. ומצד שני, אם לרגע לחשוב כמו הבחור מהטרמפ של היום - ממה בעצם נלחצתי? במקרה הכי גרוע, אם לא אתקבל לעבודה, אעשה משהו אחר במקום, לא?

מקווה שזה מדבר גם אליך

וגם,
יש הרבה דברים שאני צריכה לשר ולתקן, לשנות וללמוד על ובעצמי אבל
שמת לב כמה "צריך" יש פה? למה צריך ולא "כדאי ש" או "ראוי ש"? אולי זה פסיכולוגיה בגרוש, אבל נראה לי שבתוך המילה הזאת נמצאת חוסר סלחנות לעצמך, מהצדדים הפחות יפים של הפרפקציוניזם.

[אורי_יורמן*]

התהליך הזה של להפסיק להתבייש בעצמך, במי שאת, או כמו ש{{}}אינדי אנית כתבה:
רק תני לעצמך רשות להיות מי שאת. הדברים שאת אוהבת הם בסדר גמור, את בסדר גמור
מדהים בעיני.
זה בטח משחררררררררר

<יצא לי מרגיעון - כבד את עצמך>

[עינה_אפונה*]

קוראת ומזדהה עם הרבה ממה שכתבת.

רוצה לחזק את ידיך...

אני מאד מאמינה בלעשות לא-כלום לתקופה מסויימת. לא לנסות למצוא עבודה, לא לנסות ללמוד, לא להתחיל דיאטה או מכון כושר דווקא עכשיו, לא להלקות את עצמינו על זה, פשוט לעשות כלום.
לפעמים עולה תחושה של עצב, אולי מתאבלים על 'אני' ישן שכבר אינו נחוץ לנו ומפנה מקום ל'אני' חדש. לפעמים יש חוסר נחת, מרגישים שהכל עמוס ויותר מדי למרות שכאילו 'לא עושים כלום' והימים עוברים, דומים זה לזה כמעט זהים. לפעמים יש שמחה סתם, ללא סיבה, או תחושה של שגעון או ניתוק מהמציאות.

זה קצת כמו להכנס לאינקובטור ולא לדעת איך נוולד משם.

אני נזכרת בתקופת הכלום (היו רק איזה חודשיים שבהם באמת לא ניסיתי אפילו לעשות משהו) וזו בהחלט תקופה מוזרה ולא קלה, שכללה גם פגישה עם הקרקעית שלי מבחינה כלכלית, ומה שנהייתי אחרי כמה חודשים לא יכולתי אפילו לדמיין אז, אבל אני בטוחה שזה לא היה קורה אם לא הייתי 'דוגרת' על עצמי בסבלנות, בלי לשאול את עצמי מה אהיה, וכמו שאלתרמן כתב בסוף 'מריבת קיץ':

"שולמית של מחר בחדרה מתלבשת,
ואסור להציץ דרך חור המנעול."

חיבוקים וחיזוקים
עינה

[אבודה_ומחפשת*]

אני עייפה וכמעט ולא מגיעה לכתוב הרבה דברים.
האמת שקשה לי לא לעשות כלום, לא לעבוד כאילו. יש משהו בזה שנחמד לי, במיוחד אחרי שנה לא טובה במיוחד באירופה. העבודה נותנת לי חופש ואולי גם אשלייה של חיים, של עשייה ומשהו חיצוני, רק שלי.
חוץ מזה שאני מרגישה שיש לי זכות יותר- להוציא על עצמי כסף, לנוח, להנות מסוף היום שלי.
היה לי קשה שנה שלמה לא לעבוד בכלל, היה חסר לי לקראת סוף השנה בחו"ל לעבוד, זה יחס אחר מהסביבה, אנשים שעובדים איתם מתייחסים אלייך בצורה מסויימת- מבקשים ממך דברים, מביאים אלייך דברים, עושים איתך, מדברים איתך על דברי עבודה, ולמרות שזה דברי עבודה, זה כיף. לקראת סוף השנה בחו"ל הרגשתי שאני רוצה כבר לעבוד, רוצה לבאו בבוקר למקום עבודה ולהיות שוב.
אז עכשיו אני חלק בעולם אחר, של עבודה ואנשים וחזות נעימה כלפי חוץ. אבל אני חושבת שאני בסדר, אני חדשה ואבודה למדימדי פעם, מנסה להיות הכי בסדר שאפשר בעולם החדש שנחתתי אליו.
זהו לעכשיו, יומי נגמר עייף ומתיש, השבוע כמעט נגמר ואני מרגישה שעשיתי הרבה דברים וחשבתי עליהם ועל עצמי מעט.
זהו להיום. לא הרבה, נראה לי שאני בעקיר כותבת את הדברים האלו לעצמי, לא לשכוח את התקופה הזאת, להשאיר ממנה זכר.

[אבודה_ומחפשת*]

מה אני מוכנה לעשות בשביל כסף
לא מה שזה נשמע...
השאלה הזאת עלתה לא מעט פעמים במהלך החיפוש עבודה שלי עכשיו, מה אני מוכנה לעשות, מי אני מוכנה להיות ואיזה חלקים בעצמי אני מוכנה לכבות בשביל כסף ופרנסה.
כבר שבוע שאני נכנסת כל יום לעולם של מעמדות וכסף, מ"הצד הלא נכון". אני עולה על מדי עבודה מסודרים, מסתירה את האנושיות שלי ככל שניתן, ניראית ייצוגית מאי פעם, עוטה שיריון של המותג אצלו אני עובדת ומחייכת לאנשים שיש להם בארנק באותו הרגע יותר כסף משאני מרוויחה בחודש שלם.
האמת? אני שאני יודעת שהצד המקבל את השירות המוקפד הזה, מורת כ"כ הרבה כסף, הוא הצד שצריך להיות בו, שכולם רוצים להיות בו. אני לא רוצה להיות עשירה יום אחד, להיות מסוגלת להכנס למקום העבודה שלי ולהרשות לעצמי להיות לקוחה שם, אבל אני מרגישה שאני בצד הנכון היותר מבין השניים, אני עובדת קשה והרבה לפרנסתי אני מחוייבת לחייך ללקוחות, להיות יצוגית, נחמדה, שירותית ומקצועית, להגיד תודה ובבקשה במקומות מסויימים ולדקלם שורות מסויימות כשאני עונה לטלפון, ולפעמים זה רק מדגיש את החיצוניות של הדברים האלו, כמו עוד סוג של מדי עבודה.

[סאלי_תדמור*]

אבל אני מרגישה שאני בצד הנכון היותר מבין השניים
מעניין, מעניין מה שאת כותבת...
גם הגישה שלי השתנתה עם השנים. היום כשאני מסתכלת בסרטים הוליוודיים ורואה את כל העושר והצרכנות, זה מושך פחות ופחות... לפעמים אפילו דוחה.

[אבודה_ומחפשת*]

אני חושבת שמה שאולי קצת מטריד אותי בזה ולא מושך אותי, הוא התחושה שקונים אנשים, שכשיש לך הרבה כסף אתה קונה גם מעמד.
במקום העבודה שלי, אם מגיע מישהו נחשב- מליונר או איש עסקים חשוב (שרובם מסתבר הם אנשים לא מפורסמים בעליל, סתם אנשים עשירים מאוד מכל מיני סיבות) הוא יקבל יחס הרבה יותר טוב, שירות בהול ממש, הענות לכל בקשה ופינוקים מסביב, יותר מאשר "סתם לקוח" שהזמין חדר ושילם אותו הכסף עבור אותו השירות.
זו הצצה מעניינת מאוד לעולם חדש לי לחלוטין- עולם של אנשים עשירים ושל כסף, כאלו שנולדו לתוכו, כאלה שעבדו קשה בשבילו וכאלה שעושים את העצמם חלק ממנו.
אנחנו נותני השירותים לאנשים האלו, צריכים מצד אחד להסתיר כמה שיותר את האנושיות שלנו- להראות יצוגיים מאוד ומסודרים, לדבר מאוד יפה ואדיב, לתת שירות הכי טוב ומתחשב שאפשר, לא לסדר את הקוקו אפילו לייד לקוח. הלקוחות מצד שני נעים על הסקאלה שבין להתנהג אלינו בידידותיות עוקפים/ מתעלמים/ עושים כאילו אנחנו לא חלק מהשירות שהם מקבלים ומגיע להם כי שילמו הרבה כסף, לא להוציא כעס עלינו ולנסות לצאת הכי בסדר איתנו שהם יכולים, לבין להתנהג אלינו הסכומים הגדולים שהם מוציאים במקום עבודה שלנו מצדיקים את זה שאנחנו נעשה כל מה שהם רוצים, איך שהם רוצים, מתי שהם רוצים.
לי נוח יותר להיות בצד שנותן שירות לאנשים האלו- אני מוגנת בשיריון המדי עבודה המצוחצחים והרישמיים שלי, עומדת מול אנשים במין פרסונה מרוחקת כזאת שהיא לא באמת אני וההבדל המעמדי שלנו הוא ברור (הם מוציאים לכמה שעות יותר כסף משאני מרוויחה בחודש).
אני חושבת שזה מחדד לי את היחס לאנשים שנותנים לי שירותים- מעליי או מתחתיי בסולם החברתי- מעמדי, דווקא בגלל שבתפקיד שלי מנסים לעשות את זה אישי יותר ללקוח, לשם דגש עליו, לחשוב עליו, להיות לא רובוטי ומהצד השני מנסים להחביא את מה שלא נראה להם ייצוגי (מריחת קרם ידיים, סידור השיער, בגדים אישיים שלנו).
אני מסוגלת להיות ענייה לא ממורמרת- לא לכעוס, להתעצבן ולהיות רעה אפילו מתחת לפני השטח, עלה אנשים הכ"כ הרבה יותר גבוהים ממני בסולם החברתי.

[אבודה_ומחפשת*]

ביום שיצאתי מהמבחן ההוא בפקולטה בה למדתי בחו"ל, ידעתי שאני כבר לא רוצה את הלימודים האלו, הרגשתי את עצמי עולה במדרגות של הפקולטה ומעלה את עצמי על מסלול חיים חדש, אחרי חודש ושנה של קושי ודמעות וכאב, זה הרגיש טוב ונכון.
מישהו שאל אותי השבוע אם הייתי מוכנה לבדידות שבלבד שבחו"ל, האמת שלא.
אני מנסה לחשוב היום, בשלב של אחרי, האם הייתי מוכנה ללבד הזה?
היום אני מכירה את הבדידות הקיומית הזאת מקרוב, מכירה את עצמי במקום הזה, את עצמי האחרת, את הצדדים האחרים שבי. לא החלטתי לעבור ככה סתם, במשך שנתיים בישלתי את ההחלטה על אש קטנה, אז בינונית ובסוף בהילוך מהיר. למדתי שפה קשה מאוד, למדתי מדעים וכיוונתי את עצמי לקראת המעבר הזה. האם יכולתי להבין איך ארגיש? יכולתי להכין את עצמי לאיך שהייתי כשבאמת הגעתי לאן שרציתי להגיע?
היום אני מספרת על זה למי ששואל ומתענין, או מתפלא איך עשיתי את זה, מפה בארץ ובבית, אני יכולה לספר על איך שזה היה- על החושך רוב היום מאמצע נובמבר (מגיע לשיא של שש שעות בין זריחה לשקיעה בשיא שלו), על האפרוריות המייאשת, המקומיים שלמדו איתי והיו הרבה יותר קטנים ודי ילדותיים, הלימודים שלא באמתעניינו אותי ובעיקר עליי שהייתי אחרת וכבר לא הייתי אני.
בלילות שישי בחדר השכור שלי שם הייתי מדמיינת את הבית ואת הארוחה המשפחתית הרגילה לחלוטין שיש אצלנו כל ערב. היום אני שוב חיה את הבנאליות של החיים הרגילים- לא תמיד לוקחת מפתח כי יש מישהו בבית, יוצאת למילואים, מתקשרת לחברים מדי פעם, סתם לדבר, אם לא יוצא לנו לעשות משהו יחד, טלפון סתמי מאחד ההורים לראות מה אני עושה, אם לקחתי את הכלב או מתי אחזור הביתה. לכל הדברים האלו התגעגעתי נורא כשהייתי לבד שם, זה היה מהות הבדידות הזאת- העדר כל הדברים האלו.
גם היום אני מרגישה לבד למדי בחיי, במיוחד זה שאני עובדת במשמרות, לכל אחד מאיתנו יש סידור עבודה ייחודי לו, שבמקרה הספציפי שלי לא מתאים לסידור הלימודים והחיים של החברים שלי. קשה לי להכניס אנשים לחיים שלי, קשה לי להיות חלק ממיקשה חברתית, מקבוצה חיה ודינאמית של אנשים, לא הייתי חלק ממשהו כזה מאז הפלוגה שלי בצבא.

[אבודה_ומחפשת*]

מחר בבוקר אני צריכה לקום מוקדם, לעלות על אוטובוס לעיר שמעולם לא הייתי בה די בדרום, ולפלס את דרכי בין המוני חיילים כאלו ואחרים לבסיס בדרום מרכז הארץ לכשבוע ימי מילואים (נראה לי שכתבתי על זה כאן כבר) בתנאים שאני לא יודעת עליהם כלום.
אני מפחדת מדברים שאני לא יודעת מה יהיה בהם, אני נלחצת ומתעסקת בשטויות- איפה אתקלח, האם צריך כפכפים, לקחת פליז עבה או סתם משהו, איזו שמיכה לקחת. עכשיו אני בסדר, אבל יודעת שמחר יהיה לי יום קשה ואין לי מה לעשות נגד זה, אין לי איך להקל.
ביום שישי הבנתי סופית שהתפקיד שהתחלתי, שבהתחלה היה פשוט שלי וזהו, הוא בעצם מילוי מקום עד שמישהו יחזור מחופשה ארוכה שלקח, אז אעבור לתפקיד אחר. אני לא רוצה את התפקיד האחר, ממש לא אפילו. כבר כשלושה שבועות שאני עובדת צמוד עם אלו שעושים את התפקיד שאני מיועדת אליו, עוזרת להם כשצריך, שואלת אותם על תפקידם כשזה מעניין אותי, שמחה להעביר איתם את הזמן כשלי אין מה לעשות, אבל גם רואה את הקטעים הקטנים האלו של הטונים המאשימים, של ההשתלחויות של הבוסים והאחראים בהם, סתם ככה בקטנה, את הציפיות המטורפות לעשות הרבה מאוד בו זמנית ולעשות את הכל ממש טוב ועם חיוך.
זה עולם של גברים ובנים, שאם את בת בתוכו שלא מדברת רוסית או ערבית, את אוטומטית בחוץ ועוד יותר אם את לא מאוד קלילה, מצחיקה ופלרטטנית. אני לא שלושת הדברים האלו, ממש לא. ראיתי מהצד איך האחראי משמרת נוזף במישהי על משהו שהוא חושב שלא עשתה טוב ואז כשהיא מתגוננת מתעצבן שהיא לא מבינה שזה בצחוק, זה לא הצחיק אותה. האשימו אותי מהמחלקה הזאת כבר פעמיים שעשיתי, לקחתי או לא החזרתי משהו שסה"כ הייתי צריכה להיות שליחה שלו, תמיד זה היה באמצע הלילה, אחרי משמרת כשכבר הלכתי לישון.
בנות לא שורדות בתפקיד הזה, במיוחד לא עדינות ונעימות כאלו, במיוחד אם הן צעירות ואין להם שום תוכניות להמשיך בתחום ולעלות בדרגות. אצטרך להיות החדשה, הלא יודעת, הנחותה בשרשרת המזון וזו שאשמה בכל תמיד בלי שזה יוביל לשום מקום, ואז אעזוב.
ועדיין, לא נוח לי להגיד למנהלת הגדולה שאני לא רוצה את הפקיד הזה, שאליו יעדו אותי במקור, שאני לא רוצה את האחריות הזאת ומעדיפה להיות בתפקיד שבו "מקטינים ראש" ולא עושים יותר מדי. לה לא אוכל להגיד את מה שכתבתי פה על האווירה והפחד שעובדים בה בתפקיד אליו אני מיועדת וכמה שזה לא מתאים לי כרגע בחיים.
ביום שישי ליבי נחמץ כשהבנתי סופית שימי בתפקיד שאני אוהבת ונוח לי בו ספורים, היה לי עצוב על העבושה הזאת, שבאמת הכי התאימה לי בחיים כרגע, ואני הולכת לאבד. אחרי זה היו שעות הלחץ בעבודה ואני עשיתי מה שאני צריכה לעשות, מביטה במבט בוחן מהצד על אלו שעושים את מה שאני מיועדת אליו, ויודעת שזה לא זה, אני לא רוצה לחיות ככה. זה לא רק לוותר על אחריות ולהגיד שאני רוצה להיות "מנצנצת", "ראש קטן" זה לא לצאת מההלך רוח שהצבא שתל לי בראש- בצבא אין לך שום בחירה על איפה תשרת ותהיה, מה העבודה שלך תהיה, מי המפקד שלך יהיה, מה השעות שלך והאם זה מתאים לך בכלל. המטרה והמחשבה העיקרית היא להסתדר, למצוא חברים, להיות טוב בעבודה, להתחנף למי שצריך, למצוא אסטרטגיה שתהפוך את זה לנסבל ותעשה לך כמה שפחות בעיות. ככה הייתי לא מעט זמן אחרי הצבא, הלכתי לכל עבודה כאילו הציבו אותי שם כוחות עליונים, מפקדים או קצינת שלישות לפחות, ושם אני חייבת להיות ולעשות את הכי טוב שאני יכולה לעשות. לא עצרתי לחשוב האם טוב לי או לא, האם זה מתאים לי, איך אני מרגישה ומה נכון לי לעשות עכשיו ועוד כעסתי על עצמי שאני לא מצליחה להשאר באותה עבודה ליותר מכמה חודשים.
נזכרתי היום בבוקר חורפי אחד לפני שנתיים וחצי בערך, כשעבדתי באיזה משרד עם אשת הבעלים בתור מנהלת המשרד שלי, עמדתי במרכז העיר בבוקר, אחרי שליוויתי חברה שהיתה אצלי לאוטובוס שלה, ובכיתי על היום שעומד להתחיל עכשיו ואיתו הפחד, הלחץ והמגננה התמידית. במשך תשע שעות ביום חייתי בפחד קיומי מפני פיטורים מכוערים עם כל שיחת טלפון שעניתי לה, עם כל פקס ששלחתי, קיבלתי או העברתי, עם כל דבר שאמרתי או לא אמרתי. הכל היה לא בסדר. היה לי רע ושנאתי לקום לעבודה בבוקר, אבל החזקתי בעבודה ההיא ככה שלושה חודשים, במהלך הזמן הזה ראיתי יותר מעשר בנות שבאו לראיונות לתפקיד וימי ניסיון וכל אחת מהן יכלה להיות זו שתתחיל בשביל שיוכלו לפטר אותי, אף אחד מהן לא נשארה ובסוף גם אני לא.
לא הייתי צריכה להיות שם כ"כ הרבה זמן, לא הייתי צריכה להגיע למצב שאני מגיעה בבוקר לכניסה למשרד ומרגישה את הייאוש הזה של כניסה למקום שעושה לי רע.
המרגיעון הצהוב כותב לי האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר ואני תוהה על התחלת מה כתבתי היום- כמה אני שונאת את הלא מוכר ונלחצת מזה. דבר מצחיק ומפגר להגיד על עצמך כשאתה אחרי שנה לבד בחו"ל, מה חשבתי שיקרה אם ככה?
בערך מה שחשבתי שיקרה כשחזרתי, לא ציפיתי לגדולות ונצורות- לא רציתי לכבוש את אירופה ולהיות הכי הכי, רציתי וקיוויתי רק למצוא את המקום שלי, אפילו לא שיהיה לי בו מדהים ומקסים וטוב מאוד, רק שיהיה לי נוח ונעים, חמים ומוכר עם נגיעות של אושר ונגיעות של קשיים, אם אפשר מהסוג שגורם לך לרצות ולנסות להוציא מעצמך יותר ויותר טוב. ביום שבו עשיתי את המבחן כניסה לפקולטה לרפואה בעיר שבה למדתי, בתוך לחץ וההמון והבלאגן והבירוקרטיה, ביקשתי שבין ים האנשים האלו שנבחנים איתי כרגע נמצא גם החבר הטוב הבא שלי, או אפילו סתם ידיד נחמד שאפשר לדבר איתו. זה היה העיקרון שהוביל אותי בחזרה לפה- אפשר למצוא משהו לא הכי מדהים והכי טוב, אבל מה שמתאים לי עכשיו, המקום שלי. חשבתי שמצאתי אותו בעבודה הזאת, אבל כנראה שלא.
תיכננתי משהו פאסימי יותר, ממורמר ומפוחד, אני עייפה למדי ומפוחדת ממחר, לחוצה ולא מצליחה לעור את הכאב בטן שנוצר לי בעקבות זה, ועדיין יצא לי לא קודר כמו שחשבתי שאני כרגע.
שבוע טוב לכולם

[אבודה_ומחפשת*]

חזרתי היום ממילואים
היה לי מוזר לצאת למילואים, מבאס קצת אפילו, בבוקר יום ראשון שנסעתי ליעד לא ברור אי שם בדרום, הייתי עצובה ומבולבלת, לכמה דקות מוזרות כשיצאתי מהבית בבוקר הרגשתי את העצב של חו"ל- את התחושת כאב הזאת שהיתה לי כל פעם שהייתי צריכה לעזוב את חיי מאחור כדי לנסוע לעיר בה למדתי בחו"ל, או כל פעם שמישהו שבא לבקר אותי מהארץ היה חוזר. משהו בי נקרע קצת כל פעם מחדש. לפני כמה זמן שאלה אותי מישהי האם התכוננתי לבדידות שבחיים לבד ועוד בחו"ל, לא ידעתי מה לענות לזה עד לבוקר יום ראשון האחרון, עכשיו אני יודעת שזו שפת רגש אחרת מכל דבר שהיה לפני, אי אפשר להתכונן למה שיקרה לך כשתעלה על המטוס הזה ותנחת במקום אחר עם עשרים וחמישה קילו של מטען וצו פנימי וחיוצוני לבנות לעצמך חיים כאן ומהר. לפני שנסעתי לא היו לי את התחושות האלו, עכשיו אני סוחבת אותן איתי לכל מקום, לפעמים צריך מעט מאוד כדי להעלות אותן לפני השטח.
חוץ מזה היה בסדר, הייתי בסדר.
אתמול בלילה חשבתי על המקום עבודה שלי ועל מקומות עבודה דומים שהיו לי בעבר. חשבתי על התפקידים האלו שמציעים לי- מעניינים ומאתגרים, לרוב בשכר נמוך מאוד ובלחץ ועומס עבודה גדול. לפני וכשאתה מתחיל אומרים לך שזה תפקיד מאתגר, שקשה ללמוד אותו, אבל ברגע שמשתלטים על העבודה זה מאוד מעניין ויש הרבה מה לעשות.
הרגשתי רע על זה שאני מוותרת עכשיו על "תפקיד עם אחריות", ובפעם הקודמת לקחתי תפקיד כזה ונשארתי בו בדיוק מהסיבה הזאת והייתי אומללה ומשועבדת. לעולם לא באמת מגיעים להיות טובים בעבודות האלו, אלא אם את אישה קשוחה וחזקה כזאת, שזה מה שהיא רוצה בחיים ויכולה לעמוד בקצב. אני לא רוצה לעמוד בקצב, אני גם עייפה מלהתנצל על כך שאני לא קשוחה וקרה מספיק, או אחראית ו"ראש גדול" מספיק, תלוי את מי שואלים.
לרגע זה הרגיש לי כמו מזימה לא מאוד מתוחכמת להשאיר בנות חמודות וקלות לרצות כמוני במקומות שכאלו- להבטיח עבודה מאתגרת ותובענית עם תהליך הכשרה ארוך, להציע שכר נמוך, אבל הרבה תחושת סיפוק כשממשיכים, ועם אפשרות להעלות אותו כשתהיי טובה ותוכיחי למערכת שמגיע לך שייתנו לך- "הנה קיבלנו אותך לעבודה למרות שאין לך ניסיון, חובת ההוכחה שאת ראוייה להשאר פה היא עלייך".
אז אני נשארת ומנסה מאוד, משתדלת ללמוד ולרצות את הממונים והאחראים, לעשות מה שצריך, להיות נחמדה ולא מתלוננת על כלום כי לא נעים ובכלל האווירה היא שאני צריכה להגיד תודה שלקחו אותי לעבודה הזאת. נותנים לך תחושה שבחרו אותך לא כ"כ בלב שלם, אתה צריך להוכיח כל הזמן שאתה טוב וראוי, רק ככה המערכת תרצה לתגמל אותך, ורק ככה תשכח ולא תשים לב לכל הםעמים שבהם אתה עובד שעות נוספות בלי לקבל עליהן שכר, עובד בהפסקות שלך, א מקבל הפסקות וכ"ו וכ"ו. כשנופל לך האסימון ואתה רוצה לעזוב זו תמיד אשמתך, כי אתה לא מספיק טוב וחזק ואיכותי כמו שחשבו שאתה, כדי לעמוד בקצב ובאופי העבודה, זה אף פעם לא אשמת מקום העבודה שלך שגם ככה מתחלפים בו העובדים הזוטרים בקצב מואץ, כי כולנו לא מספיק טובים.
כשאני חושבת מה ראתה המנהלת הכללית בי ביום שבאתי לראיון והיא חשבה שאוכל לעשות את התפקיד שהיא מייעדת אותי אליו, אני תוהה האם היא רצתה את החלק הזה בי בדיוק- זה שנורא רוצה לרצות את הממונים, את הסביבה, הכנוע והעדין שנותן שיידרכו עליו קצת כי לא נעים לי לעשות בלאגן ואין לי כוח. באותו מעמד שבו אני הרגשתי מחמיאים לי וליכולותיי, היא כיוונה למשהו אחר בכלל, לנוחות שעובדת כמוני מביאה כשהיא לא מתמרדת שנותנים לה את המשמרות שהיא לא רוצה, כשמתקשרים אליה בכל שעות היום לשאול אותה דברים ולהאשים אותה בטעויות, שאפשר לכעוס עליה בצורה פוגענית ואז להגיד שזה בצחוק ואיזה כבדה היא שהיא לא מבינה. חודש כמעט שאני מסתכלת על הדברים האלו מהצד, בעבודה צמודה ולא מחייבת עם בעלי התפקיד השני, ואין בכוונתי לעבור את הדלת שמפרידה בנינו ולעבור להיות אחת מהם. ועדיין אני צריכה לשכנע את עצמי שוב ושוב שזה הדבר הנכון לעשות.

[אבודה_ומחפשת*]

יוצאים לי דברים נורא ארוכים ומאוד משעממים לאחרים נדמה לי. האמת שאני חיה עם זה, כל עוד זה הגיוני בעיני.
יום מעייף בעבודה, אני עייפה עדיין והאמת שעדיין קצת בקשיי התאקלמות. החזרה לעבודה ולחיים ולציוויליזציה היא לא כ"כ חלקה וטיבעית. אתמול בצורה אלגנטית המנהלת העבירה אותי "רק לראות" את העבודה השניה שאני לא רוצה, אחרת לא יהיו לה משמרות לתת לי, כי שקט מדי בעבודה עכשיו.
היום היה יום קשה, הרבה בעיות, הרבה תלונות של לקוחות, הרבה לחץ והרבה פרצופים של אנשים כי אני לא עושה מה שהם רוצים שאעשה בדיוק כשהם רוצים אותו.
אני עדינה ונמאס לי להתנצל על זה, לי זה מרגיש שהעולם בנוי ל"פלפלים", מלאי רוח קרב וחיים וחוצפה. אני עדינה ולא מתווכחת, מנסה לא ליצור עימותים לטוב ולרע, ואין בכוונתי לשנות את זה כדי שאחרים יהיו מרוצים ממני, כדי "להוכיח למערכת ששווה להשאיר אותי".

[אבודה_ומחפשת*]

אהה, וכמעט שכחתי:
היום הרגשתי משהו חדש, תחושה של לחץ בגב העליון. זה כאילו נשארה לי כוויה קטנה במקום שבו לטשו בי מבט זועם ולא מרוצה, אחרי אחרי שצעקו עליי וכעסו עליי, או חמור מזאת- שעשו לי פרצוף לא מרוצה ומאוכזב, או שהטיחו בי בקול שקט ורציני נאום תוכחה. זה נשאר איתי הלאה כשאני הולכת לדבר הבא שיש לי לעשות.
אני מניחה שזה הופך להיות יומן של כוח עבודה זול, כי תכלס זה מה שאני כרגע...

[אבודה_ומחפשת*]

כבר כמה ימים שאני מתלבטת ומתחבטת בסוגיה שקורית בעבודה וגולשת למעבר לכאן ועכשיו של חיי- האם אני עדינה מדי.
במקום העבודה שלי יש נוהג של הומור פוגעני ומלא קללות בין העובדים ואני מנסה לזרום עם זה, מדי פעם זה גולש לעבודה- אני שואלת שאלת עבודה בטון רציני ורגיל לחלוטין ונענית באותו טון רציני בקללות וגידופים, או שבאמצע שאני עושה משהו שלא נראה למישהו אני מקבלת את הערה כזאת. רוב ההערות האלו מגיעות מהבנים שעובדים איתי ורובם יגידו לי אח"כ שככה הם, משוגעים, או שאם אראה סימנים של העלבות הם יכעסו עליי שאני חושבת שהם רציניים וכמה שאני לא בסדר שאני כבדה ולא מבינה את ההומור שלהם, שאני נפגעת ושאני ילדה קטנה.
ניסיתי לדבר על זה בעדינות עם כה בנות אחרות שעובדות איתי או עם אותם אנשים והתגובות היו זהות- את עדינה מדי, את צריכה לפתח עור של פיל, ככה זה פה ותתרגלי.
גם מחברה טובה מהבית, שמכירה אותי היטב ואני מכירה אותה, קיבלתי את אותה התגובה- ככה זה בכל מקום, את צריכה לפתח עור עבה וחזק יותר, את מגזימה.
אני מודה שאני בן אדם שנחשב עדין, אני חנונית חמודה ולא מזיקה בעליל, אני לא נשברת מכל דבר, אבל אני לא קלילה, מצחיקה, צחקקנית ו"מלאת חיים". לרוב אני מדברת בשקט ובעדינות, מחכה יפה לתורי, לא מרימה את הקול ומנסה להיות ילדה טובה ככל שאני יכולה.
אולי בגלל שחזרתי משנה קשה בחו"ל, ואני אכן קצת אבודה ומחפשת עכשיו (ובכלל לא מרגישה שזה דבר רע), אני לוקחת את האמירות האלו יותר קשה ונעלבת יותר משאני צריכה, או שאולי ההיפך- דווקא כי חזרתי מחו"ל ואני רוצה נורא להשתלב, לרצות ולחזור להיות "אזרחית תורמת" חשוב לי להצליח במקום העבודה, אני כבר לא זוכרת כ"כ מה היה בעבודות קודמות ומבליגה מאוד על הדברים האלו. ניסיתי להיות "טפלון", לא לתת לדברים האלו להידבק, אבל משהו הרגיש רע ועדיין מרגיש רע, משהו בי הרגיש רע יותר אחרי כל שיחה כזאת עם בנות אחרות ממקום העבודה, עם חברה קרובה, עם עוד אנשים שאמרו ורמזו שאני כבדה מדי, דורשת יותר מדי או דורשת "פרחים ופרפרים ויחס נעים" במקום עבודה ושאין דברים כאלו, שבכל מקום עבודה יתייחסו אליי רע וזו לא סיבה לעזוב מקום עבודה בכלל (יש עוד סיבות, שכבר קצת כתבתי כאן, זו עוד אחת מהן).
כל חיי פימפמו לי מכל הכיוונים שאני לא בסדר, או לפחות לא מספיק בסדר, שאני צריכה להיות יותר ככה או פחות ככה, משהו אחר ממה שאני, כל חיי הייתי והננו מגושמת חברתית, כבדה, רצינית ושזה רע. מפה נובע התיסכול האישי שלי בסיפור הזה, כי אני לא מספיק חזקה ושלמה כדי לקפוץ על הרגליים האחוריות כשמדברים אליי ככה ומייד לענות ואפילו יותר גרוע- בדיעבד אני אפילו לא מבינה שזה מה שהייתי צריכה לעשות באותו הרגע וממשיכה להרגיש רע כשאחרים אומרים לי שאני לא בסדר שאני לא מקבלת את זה ומבינה שככה החיים.
השבוע אמרו לי שביקורת נתפסת איפה שכבר יש ך סדקים בתוך עצמך, בנושאים בהם אתה לא שלם עם עצמך, בנושאים שאתה כן היא פשוט עוברת מעל הראש. זה בדיוק מה שקרה כאן- קשה לי עם עצמי ולכן נתתי לאמירות המרגיזות של החברה ההיא ושל הקולגות לעבודה להישאר איתי. הייתי רוצה להגיד עכשיו שלעזאזל עם הכל, לא מגיע לי יחס כזה, וכמה טיפשי ודפוק זה שאחרי עוד אמרו לי שלא רק שמגיע לי, אלא שאני לא בסדר שאני שמה לב לדברים כאלו, שאני לוקחת ללב. אני שונאת שאומרים לי את זה, גם קצת מתפלאת על חברתי הטובה שגילגלה את האשמה עליי, בתור זאת בין שתינו שלוקחת יותר ללב, שנלחצת יותר, שלא יכולה להתעלם מדברים, האם אני רוצה להיות בן אדם שמתעלם כשמקללים מזלזלים בו וכועסים עליו "בצחוק"?
כמעט שוכנעתי שכן, כי ככה זה בעולם וזה מה שצריך כדי לחיות בו.
וגם עכשיו כשאני כותבת שורות אלו, חלק בי מאמין שאני באמת צריכה לתת לאנשים האלו לקרוא לי מפגרת, סתומה, עופי מכאן ומשוגעת שצריכה כדורים (נושא כאוב למדי למי שחזרה משנה דכאונית בחו"ל) כדי לשרוד בעולם הזה, כי אני עדינה מדי.
זה אחד הדברים הכי עצובים שיצא לי ללמוד על עצמי בזמן האחרון, כמה רחוק אני מוכנה ללכת כדי לעמוד ב"חיים האמיתיים", כל זה תמורת פחות מעשרים ושלושה שקלים לשעה.

[אבודה_ומחפשת*]

בימים האחרונים אני מרגישה מבודדת כזאת, מרגישה את החומה שאני מקיפה בה את עצמי, אולי דווקא כי אני יחסית הרבה עם אנשים, יוצא לי להיות קצת עם חברות ולדבר עם אלו שאני לא יכולה לראות. אני מתחילה לראות איך העולם שסביבי כמו מחולק לשתי קבוצות- אלו שצריכים להיות לבד וקצת עם אנשים, ואלו שצריכים להיות עם אנשים כל הזמן. יש לי תחושה שהקבוצה השנייה היא הנחשבית לטובה יותר לנכונה יותר וקצת כופה את עצמה על מי שלא כזה. אני זוכרת כבר בצבא בנות ששירתו איתי והיו נדהמות שהייתי הולכת להעביר זמן בי דברים לבד, לא קוראת לחברה להיות איתי או נדבקת לאלו ששירתו איתנו. תמיד העדפתי להיות לבד על פני היצמדות לאנשים שאני לא אוהבת, תמיד הרגשתי לא בסדר בגלל זה. אנשים שלא יכולים להיות לבד לא מבינים את אלו שצריכים להיות לבד, יחד עם חוסר ההבנה הזאת הם נחשבים "בסדר", תמיד עדיף להיות חברותי מאשר מתבודד.
יחד עם ההבנה הזאת והסלחנות כלפי עצמי בתחום, אני רואה משהו נוסף, אחר- החומה הזאת שבניתי, זאת שלא מאפשרת לי להתחבר בקלות לאנשים מצד אחד, ומנעת ממני להנות מחיבור בילתי אמצעי עם אנשים שאני כן אוהבת ומכירה, אני שומרת את עצמי בעיקר לעצמי ומתפלאת ומתפללת בתוכי שמישהו "יגלה אותי", יראה את מה שיש אצלי בפנים וירצה להיות ליידי ישנה את הבדידות הקיומית שאני חיה בה.
אני מתחילה להבין שזה לא יקרה, לא ככה. משהו בי צריך להשתנות כדי שזה יקרה, לשדר לאחרים שאני רוצה קשר, למשוך אליי אנשים מהסוג שאני רוצה שיהיו ליידי, שיהיו חברים שלי. לךק מהפחד הזה נטוע בחברויות שהיו לי שנה שעברה בחול- חברים שלוקחים ממך אנרגיות, שעושים כאילו הם מבינים אותך כזר, ישראלי וחדש ורק מדגישים בפנייך את כל הרע שבך לעומת כמה שבדיוק אותם תחומים כ"כ טובים אצלהם. קשה לי יותר להפתח לאחרים, לשמר את הביטחון במה שטוב אצלי, במה שאני אוהבת אצל אחרים, ביכולת שלי להקשר לאחרים ולהתחבר, להיות מעניינת בעיני עצמי ובעיני הסביבה.
איך שוברים את החומה ונותנים לאנשים להיכנס?

[אבודה_ומחפשת*]

היום לפני שנה, היה משחק שאהבתי נורא לשחק עם עצמי בין שיעורים בלימודים בחו"ל, הייתי פותחת את היומן תזכורות ורואה איפה הייתי ומה עשיתי באותו היום שנה קודם- פרוייקטים בעבודה, שינוי שעות, סידורים, לימודי ערב, אירועים משפחתיים, ככה בכיתי את חיי שהיום פעם.
החיים שהיו לי היו סתמיים כ"כ, בדיוק כל הדברים האלו- סידורים ולימודי ערב, פרוייקטים בעבודה, ימי שישי לסרוגין במקום עבודה מוכר ועבודה ידועה מאוד ודי חוזרת על עצמה. היו חגים באמצע, ימים טובים יותר וטובים פחות, פגישה חודשית עם כל חברה, ערבי שישי של מנוחה וארוחות משפחתיות. זה לא היה משהו, לא היה מסעיר, לא היה מיוחד אבל זה היה שלי ויכולתי להשאר שם.

היום לפני שנה היה לי רע וקשה ואפילו לא ידעתי עד כמה. לפני כחצי שנה גיליתי את האתר וקראתי פה דף נושן על דיכאון ללא תרופות והצעה של מישהו לעשות רשימה של הטוב בחיים ולהעריך אותו, כמה ימים אח"כ חברה טובה וחכמה אמרה שדיכאון זה כאילו שמישהו מרח לך וזלין על המשקפיים. לטובת אלו שאין להם משקפיים (או וזלין) זה מעוות את הראייה שלך ומקצר אותה מאוד, שום דבר לא נראה כמו שהוא באמת, שום דבר הוא לא כמו שהוא באמת. לאנשים מהצד זה נראה קל נורא, ובאמת קיבלתי קיטונות של עצות "את פשוט צריכה" וזה היה הכל חוץ מפשוט בשבילי, אבל לא הבנתי או לא נתתי לעצמי להבין. בשלב מסויים כתבתי לעצמי שמשהו נשבר, חלק קטן שנותן את הניצוץ שמתחיל את הפעולה שמביאה את השרירים להרים אותך מהמיטה בבוקר ולהתחיל את היום, הוא נשבר, ועד שהוא נשבר לא ידעתי על קיומו בכלל, כי הוא היה בורד טוב במערכת שעושה את הדברים הכי בנאליים- לקום, להרים את עצמך ולהתחיל ללכת.

היום אני יודעת שאני הייתי אחרת, לגמרי אחרת, כל המפה הנפשית הפנימית שלי השתנתה לחלוטין, כבר לא הייתי אני כפי שהכרתי את עצמי עשרים וארבע שנים, החדשות הטובות שנובעות מזה הן שלא היתה לי דרך להתכונן לזה, הפכתי לזרה לעצמי ובתגובה התנכרתי לעצמי, דחפתי ובעטתי וניסיתי מאוד. זה התחיל ביום שנחתתי שם, בכיתי יומיים עם מעט מאוד הפסקות, הכל היה בסדר, הגעתי והיה לי בית ומיטה ולא שדדו אותי בתחנות רכבת בדרך, אבל בכיתי כל הזמן ולא ידעתי למה. אחרי זה התחיל חורף בלי שום התראה מיוחדת- יום אחד היה חם ולח כמו שלא ידעתי שיכול להיות, ובבוקר אחרי זה כבר לא יכולתי להחזיק בידיות של האופניים בידיים חשופות בגלל הקור, עברתי לישון עם מעיל כי ההסקה המרכזית עוד לא הודלקה בכלל.

בכל הזמן הזה הייתי לבד, לבד כמו שלא הייתי מעולם, אני שיכלה לספור על יד אחת עם עודף את מספר הפעמים שהיתה בבית לבד ולא כבייביסיטר לאף אחד, הייתי לבד בבית ימים שלמים, עזובה לעצמי ולנפשי. עולמי הצטמצם, בצבא קראתי לזה תסמונת הש"ג, מה שקרה לי בימים בהם שירתתי במוצבים מסוגרים לתקופות ארוכות, בימים ההם היה נראה כאילו העולם כולו הופך להיות המרחק שבין העמדה הכי מרוחקת לש"ג, ואתה כבר לא זוכר או מאמין שיש משהו מעבר לזה יותר. ככה חייתי שם במשולש שבין הבית לפקולטה לספרייה, מדי פעם הייתי מספרת לעצמי שיש חיים אחרים, זה הפך להיות רחוק יותר ויותר ואני שקעתי יותר ויותר לעצמי.

למה אני כותבת את כל זה? כי זה קרה לי, לא כ"כ מזמן, כי אני צריכה להזכיר את זה לעצמי, כי זה השאיר בי סימנים שלא עוברים כי אני כבר לא שם בכל המובנים שיכולים להיות למילה הזאת. כשהייתי בצבא יצאו ממני דברים קשים, תחושות קשות רגשות קשים, תכונות אופי שלא אהבתי בכלל. במצבי הקיצון הנפשיים האלו, שחיים בהם לאורך זמן, אתה מגלה פתאום שקופצים החוצה דברים שאתה לא מאוד אוהב ושמח לגלות על עצמך, שלא יוצאים בשום מקום אחר. אז חשבתי שכשאשתחרר מהצבא הם פשוט ייעלמו, יישארו בסדיר כשאני אצא לאזרחות, אז שכחתי אותם ולא שבתי להתעסק בהם לעולם והכל היה בסדר. אבל אז הגעתי למקומות הבנאליים הקטנים האלו בחיים וזה הציף אותי בגלי צונאמי פנימיים חזקים מאוד וקרובים מאוד לפני השטח, מספיקה רק נימה של קול, תור בחדר אוכל, ריח מסויים ולרגע אני אהפוך למי שהייתי פעם, מזדהה לחלוטין עם תחושות ששכחתי שקיימות בתוכי. זה עובד באותה הדרך גם עם חוויות החיים בחו"ל שעברתי- מספיק שיר שלא שמעתי מזמן, משפט של מישהו מהעבודה, תור בדואר, סיטואציה שמזכירה, והכל עולה שוב, כל מה שהשלתי ממני ביום שהחזרתי את האישור שהיה שלי וחזרתי משם לישראל.

השבוע קלטתי שאני קשה נורא עם אחרים וגם עם עצמי, אנ לא מחבקת ולא מתחבקת, רק החזרה לארץ אחרי חודשים ארוכים גרמה לי להתענג לשבריר שנייה נוסף על חיבוק עם חברות, לחפש המגע מעבר למחווה החברתית הריקה. אני מתחילה לחבק את עצמי קצת, לאפשר לגעת בחומות אנטי מגע אנושי שיצרתי לי. מתוך המקום הזה אפשר לספר בשצף על השנה שהיתה.

אני כותבת את הדברים האלו עכשיו כי היום אני יכולה לכתוב את זה ככה, בנימה הזאת. אני לא כועסת על עצמי בגלל הדברים האלו, רק מנסה להבין אותם, לסדר אותם אצלי בראש, פעם זה אולי היה "למען הדורות הבאים"- לכאלו שחושבים ללמוד בחו"ל, כל מה שהייתי רוצה אולי שיגידו לי ולא אמרו לי לפני שנסעתי. היום כבר לא אכפת לי מזה, אני לא מנסה "להציל" אחרים שעומדים לעבור את מה שעברתי. אני גם מתחילה להבין שכל חיי חיכיתי וחיפשתי שיצילו אותי מעצמי, שמישהו יראה לי מה יש בי שאני לא יכולה לראות. עכשיו אני מתחילה לראות בעצמי, מוציאה חתיכה אחרי חתיכה של זיכרון ושמה אותה מתחת לאור החדש, זה מה שיוצא

[סאלי_תדמור*]

אני מתחילה לחבק את עצמי קצת, לאפשר לגעת בחומות אנטי מגע אנושי שיצרתי לי