אביגיל נולדה בבית

[אנונימי]

^דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בזק
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה ללא ליווי^

[ענ_בר*]

יודעת שאם לא אתחיל עכשיו, אם אחכה שהכל ישקע, יש סיכוי שמרוב עיבוד אשכח כבר מה היה שם. אז אני מתחילה.

[ענ_בר*]

<יופי, באטרף לכתוב ואז נזכרת ש-19:00 זו שעה מעולה למקלחת לגדול...>

אז אני חלמתי לקום בוקר אחד, ככה באמצע שבוע 38 (אמא הבטיחה לי שכמו שנכנסים צלינו בקלות להריון, גם יולדים לפני הזמן), מצירים, למרפק את האיש, אם הוא עוד לא קם להתפלל, לדפוק מקלחת, לחזור לישון. ואז לקום מעוד ציר, לאכול א. בוקר קונטיננטלית שהאיש, שיוותר כמובן על יום לימודים, יכין. לשתות כוס יין, עוד מקלחת, וכן הלאה וכן הלאה, עד שכבר ממש יהיה צריך לנסוע, וללדת את בני בכורי על כדור פיזיו בכריעה, כשאישי מעסה מחד, ואמשלי (ההיא שיולדת לפני הזמן) מאידך, ובשירת הלל לעבור את צירי הלחץ וכולי וכולי.

ככה נפתח סיפור הלידה הקודם שלי (סיפור הלידה של גרה רחוק), ובסופו של דבר סיני שלום נולד אחרי 24 שעות אשפוז, קטטר אטד אחד, זירוז, ולאחר כחמש וחצי שעות של צירים ו5 דקות של צירי לחץ.
אז גם הפעם הרגשתי כמו לפני לידה ראשונה. הרגשתי שאני לא באמת יודעת מה זה צירים, איך יודעים שזה זה, מתי נוסעים, מה לוקחים לבית חולים וכולי וכולי.

[ענ_בר*]

אני נזכרת עכשיו, שכחשבתי איך אקרא לסיפור הלידה הזה, השם שרץ לי בראש הוא ילדה ילדה ילדה. הרגשתי בהריון הזה, שהיה מוזמן, ורצוי ומבורך מהשנייה הראשונה שאני מגיעה אליו נקייה לגמרי מכל הבחינות -
בהריון של סיני הייתי נשואה די טרייה, סטודנטית, עברנו בדיוק שבוע לפני שהתגלה לנו דבר קיומו דירה למקום שבו אנחנו חיים, והייתי עסוקה מאוד בלבנות את עצמי לתוך כל אלה.
הפעם, ללא שום מחוייבות אחרת-
עבדתי מעט מאוד השנה, ורוב הזמן הייתי עם סיני, והרגשתי כמו ילדה שוב. ההריון הזה היה מלווה בהרבה תהיות על הדרך שלי - מקצועית בעיקר, אבל גם על הבחירות שאני עושה בעקבות כך בחיים האישיים שלי- בקיצור הריון שמזמין המון התבוננות פנימה, עם אופציה לגדילה משמעותית.
אבל שוין. בעיקר גלשתי ב"באופן" בהריון הזה, וגם קיפלתי המון כביסה ואפיתי עוגיות טעימות. והתחלתי לגדל שאור. בקיצור, ילדה.

[ענ_בר*]

ההריון הזה מלווה גם בהמון שיחות ביני ובין האיש, שהוא סטודנט לסיעוד (גילוי נאות, אולי ספוילר), על לידות בית ולידות אנאסיסטד מול לידות בית חולים. מסביבנו יש יותר ויותר זוגות שיולדים בבית, ולמזלינו הדיון נשאר תיאורטי לחלוטין מכיוון ששאנחנו גרים על הגבול מבחינת קירבה לבית חולים, וגם כי אנחנו תפרנים באופן כללי. ואף מילה על אמא שלי (נו, ההיא שיולדת מהר ולפני התאריך).
עוד דילמה שהייתה לנו במהלך ההריון היא מי יהיה איתנו בלידה. חשבתי על דולה חיצונית, חשבתי על חברות שמספיק נוח לשנינו איתן, לא הפסקתי לחשוב על זה. התבחבשות ארוכה עם עצמי הביאה אותי למסקנה שעדיף שנהיה רק שנינו, מיילדת, וה' יתברך בתפקיד הבמאי. הרגשתי שגם אם יהיה קושי פיזי בשלב שבו לא אוכל לקבל מהאיש שלי את העזרה הפיזית לה אזדקק, עדייין אני צריכה לשחרר ולסמוך על המיילדת (שכמובן לא ידעתי מי היא תהיה) שתהיה שם בשבילי. לידה כהזדמנות לתת אמון, לשחרר, לסמוך.

אני כבדה יותר הפעם, עייפה יותר, עצבנית יותר וסבלנית הרבה פחות. מנסה להרגיש מחוברת לעוברית שמופקדת אצלי בבטן. יש לנו גלים של קירבה וחום, ויש גם תקופות של דאגה, אני בטוחה שאם אני מרגישה כל כך גרוע יש איזושהי סיבה, שמשהו חו"ח לא בסדר איתה ולא עלו על זה, שמישהו החליט להאריך את ההריון הזה עוד שנה פלוס ולא הודיע לי, בקיצור מתחשק לי כבר ללדת החל מהשבוע ה-30. לא מצליחה להיות ברגע.

[ענ_בר*]

הייתה לי הרגשה הפעם, שהתל"ם מפגר בשבועיים. גיל ההריון נקבע ע"י אולטרסאונד ולא לפי מחזור אחרון, והייתה לי תקווה קטנה שחלה טעות, ושיש לי פחות זמן לסחוב. כמובן שטעיתי.

---

תוך כדי כתיבה אני קולטת, שכל הקדמות האלה מקבילות להריון שארך נצח, וסיפור הלידה שלקחה בדיוק שעה ושלושת רבעי יסופר ב-7 שורות... יאללה, להתמקד.

[ענ_בר*]

יום שלישי, י"ט סיוון. התל"ם. אני הולכת לדיקור. היא שואלת: "הכנה או זירוז?" אני מתלבטת, מחליטה לא לזרז את מה שעוד לא קורה.
אנחנו מקשקשות קצת תוך כדי, אני מספרת על הלידה של סיני, והיא אומרת לי שהלידה הזו ככל הנראה תהיה מהירה יותר. "מהירה יותר מחמש וחצי שעות עם פיטוצין??". כן. למה לא. היא נותנת לי גם שמן תפוז, שיהיה לי, עם הוראות מדויקות. אני נוסעת לעשות מוניטור חגיגי של פתיחת השבוע ה-41.

[ענ_בר*]

המוניטור תקין. נא להגיע שוב לפני סופשבוע.
אני לוקחת את שמן התפוז לפי ההוראות. יום חמישי, מוניטור נוסף, כמו שסבתא שלי אומרת - גורנישט מיט גורנישט, אף רמז לבאות.
מה שהמוניטור לא יודע הוא, שערב קודם, בהליכה מהירה למען זירוז הלידה, אנחנו פוגשים חברה שמספרת שבאחת הלידות, איך שאמרו לה שיצטרכו לזרז, היא הכפילה את המינון של השמן פי 10 בערך, בלעה פעמיים תוך שעה, ותוך כמה שעות סידרה לעצמה לידה טבעית... "אם לא יועיל בטח לא יזיק", האיש ואני מהמהמים מתחת לשפם (שלו). לוקחת נגלה אחת בערב, נגלה אחת בבוקר. המוניטור השני שלא מראה כלום, אבל...

[ענ_בר*]

חמישי בערב. האיש יוצא למשמרת, אני אומרת לו חצי בצחוק שיהיה זמין, למקרה שמשהו יתחיל. אני אמרוה להתחיל לבשל לשבת, בהשראת הדף הריון בשבוע 41 אני עונה לכל מי שמעיז לשאול אותי אם אני עוד כאן שהלידה נדחתה לחודש הבא. ואני גם מתאמצת להרגיש ככה. אין לי כוח לבשל. נמרחת כל הערב.
חצות, הוא חוזר. "עדיין פה, הא?" הוא שואל.
"תסתום, הא?"

---

3:15 לפנות בוקר, יוצא למשמרת בוקר.
3:45 אני מתעוררת לשירותים. לא בדיוק אירוע נדיר בשבועות האחרונים. אני חושבת, מגיע לך, אכלת פתיתים לארוחת ערב. חוזרת למיטה.
3:50 מתעוררת שוב. כואבת לי הבטן. לעזאזל הפתיתים האלה. היי... זה כאב שבא והולך... אולי? אולי? מנסה לחזור לישון.
4:00 סיני מגיע למיטה שלנו. לראשונה בתולדותיו, הילד הייקה הזה בא בלי המוצץ ןהבקבוק. אני הולכת להביא לו אותם. עוד כאב בטן. אני מתחילה להבין מה קורה.

[ענ_בר*]

עוברת לסלון. מנסה למדוד זמן בין הצירים. אני לא באמת מצליחה. נדמה לי בשלב הזה שהם כל 8 דקות. אני מחליטה להתקשר אליו. מפחיד אותי להיות לבד, מפחיד אותי שסיני יתעורר ואני לא אוכל להיות איתו, בקיצור, אני מבינה שאני עומדת ללדת היום, ושאני צריכה עזרה.
מתקשרת אליו, אומרת שיש לי כאבי בטן שבאים והולכים. מחליטים לדבר עוד כמה דקות. בדיעבד אני יודעת שהיו 3 צירים ב-8 דקות, מה שאומר כל 4 דקות ציר. והם מתחזקים. ומתקרבים.
אחרי רבע שעה אנחנו מחליטים שיבוא. לוקח לו קצת זמן למצוא מחליף ולהגיע. חושבת לעצמי שאם בכ"ז זו אזעקת שווא איזה פאדיחות בעבודה שלו.
4:35 אני מחליטה לעשות אמבטיה. מדליקה בוילר. לא מוצאת תנוחה נכונה לשבת. על הטוסיק כואב, על 6 לא עוזר, יושבת במן ישיבה מזרחית ומזרימה לעצמי מים על הבטן כל ציר.

[ענ_בר*]

מדי פעם אני עוברת לשבת על האסלה, לא זוכרת אם אני באמת מתרוקנת או שאני פשוט יודעת ששם הכי נכון לי להיות. מדלגת מהאמבטיה לאסלה.
4:45 ציר מספר 90,679 להרגשתי, טלפון ממנו, הוא בדרך. ניקח את סיני להורים? לא יודעת, אני שואגת עליו, נדבר כשתגיע. למה עניתי? כדי שלא ידאג שבטעות ילדתי בלעדיו.
5:00 הוא סופסוף פה. ברור לי שהצירים הם כל חמש דקות עכשיו. בדיעבד אני יודעת - אם יש שלושה צירים כל 5 דקות, אז יש משהו כמו 2.5 דקות בין ציר לציר... ברור לי שאנחנו נוסעים. אממה, הכנתי תיק רק לעצמי, ויום שישי היום, וצריך להכין תיק לשבת לנו, ולסיני, ולהכניס כלי רחצה... כל מה שתכננתי לעשות בין ציר לציר, האיש שלי עושה בתיזוז מטורף בין אשתו הגונחת על הספה, הילדה הישן בחדר, ריקון האמבטיה, כיבוי הבוילר, את הכלים השארנו בכיור למרות שבחלק של ימימה היא ממליצה לעסוק בזה... אין זמן לכלום. להתארגן ולנסוע.

[ענ_בר*]

הוא מעיף את התיקים לאוטו. קצת קודם הוא שואל מה להביא לי ללבוש. אני זוכרת שדיברתי עם חברה אהובה על זה שצריך להתלבש יפה לכבוד הלידה. אני מבקשת את החזייה שכיבסתי באותו בוקר (מה חשבתי לעצמי?), וחולצה חגיגית שאני אוהבת, לגבי המכנסיים יש לי קצת התלבטות, מבקשת את הג'ינס שאני אוהבת.
סיני כבר חגור באוטו. אני לא מצליחה להתלבש. מחכה שיבוא לעזור לי.לא מצליחה לחשוב על הנסיעה בכלל. לא בדיוק דרך שנעים לעצור בצידיה. בונה על זה שככל שנתקרב לבית חולים הצירים ייחלשו.
אני מבקשת ממנו ללכת לשירותים לפני שיוצאים. בתת מודע אני יודעת שכשצריך לשירותים זה קוד ל{{}}לידה!! אבל אני לא באמת רוצה להבין את זה עכשיו.
מתיישבת על האסלה, ומסתבר שאז צרחתי "אמאלה, משהו יוצא!!!"
תוך שניה הראש בחוץ.
האיש מסתכל, וכל מה שהוא רואה זה ראש סגול, שלא זז, עם עיניים עצומות. הוא, בהיסטריה השקטה שלו אומר לי, "הוא לא חי".
אין לי זמן לחשוב, לעבד, להרגיש או להבין מה שהוא אומר. היתרון היחיד שיש לי באותו רגע הוא שאני יודעת שזו בת והוא לא. בפנים בפנים אני קצת מאמינה, קצת עוד מספיקה לחשוב על זה שאולי כל החששות שלי מהכבדות של ההריון הזה התאמתו. גם אם היא מתה אני צריכה ללדת אותה.
"אל תגיד את זה. זאת בת, והיא חיה", אני אומרת לו.

[גוונים*]

יו........... איזה מתח!!
מחכה להמשך בנשימה עצורה!

(מזל טוב!)

[ענ_בר*]

שיט, לא שמתי לב שעצרתי דווקא שם... הייתה הפסקת חשמל.

"אז תלחצי!!"
אני מנסה ללחוץ, מרגישה שאין לי מה. מחכה קצת, והיא פשוט מתגלשת החוצה, הילדה שלי, בשפריץ ענק, עטופה בים של מי שפיר, היישר לידיים של אבא שלה שלא נערך לכך - ומחליקה...
מדובר כמובן בגובה של 30 ס"מ לכל היותר, ולמיטב זכרוני גם הייתה שם קצת כביסה על הרצפה. הוא מרים אותה מייד, משפשף לה את הגב, היא מתחילה לנשום. אני מבקשת להחזיק אותה, זוכרת כל הזמן שהשיליה עדיין בפנים. מנסה להניק, אין כלכך היענות. טוב, גם לי לא התחשק בדיוק באתו רגע איזה כוס קפה. אני מבקשת ממנו שיביא מגבת או שמיכה או משהו כי בטח קר לה, הוא שולף איזו מגבת ועוטף אותה. היא מתחילה לקבל צבע נורמלי.

[ענ_בר*]

בשלב הזה הוא מנסה להתקשר ל101. אין תשובה, 4 פעמים. היסטריה רבתי. מתקשר למשטרה, לבקש שיזמינו לנו אמבולנס. אבא שלו, שהודענו לו שאנחנו יוצאים אליהם תוך כמה דקות, מתקשר לבדוק מה קורה, מספרים לו שהיא כבר בחוץ ואנחנו לא ממהרים:-)
הוא נזכר שסיני באוטו. מתקשר לשכן שהגיוני שיהיה ער (השעה היא בערך 5 וחצי), שיבוא להשגיח עליו ושיבדוק מה קורה עם האמבולנס.
אני עוברת לאמבטיה, תוך כדי מלמולי "ילדתי בבית...ילדתי בבית..." בכדי ללדת את השיליה. היא יוצאת תוך פחות מדקה. האיש מביא שקית של סופר ואוסף אותה פנימה. הוא בודק שהדימום סביר.
בינתיים, מגיעה שכנה אהובה אחרת, כדי שתהיה עוד נוכחות נשית איתי. כמה הייתי זקוקה לזה... אני עוברת למזרון שהכינו לי בסלון, מסתכלת מסביב וחושבת שהבית נראה כמו בית מטבחיים.

[ענ_בר*]

האמבולנס מגיע. החובשים חותכים את חבל הטבור. הם בודקים אותה ואותי, נותנים לי קצת לנוח, לשתות. היא מונחת לצידי בינתיים.
אני מתקשרת לספר להורים. אמשלי עוד קיוותה בסתר ליבה שאקרא לה להיות איתי בלידה, נראה שרווח לה שלא הייתה לי הזדמנות:-)
מעבירים אותי לאלונקה. אביגיל עוברת לידיים הטובות של אבא שלה, שקיבל אותה לעולם. סיני בדיוק מתעורר, לא מבין מה המהומה, שלא תופס שהתינוקת שקראנו לה לצאת כל השבועות האחרונים באמת כבר פה. נפרדת ממנו קצר מידי.
אנחנו נוסעים ירושלימה.

את סיפור האשפוז שלנו נספר בהזדמנות אחרת. רק נגיד שבגלל הנפילה ההיא, לא היינו בביות מלא, היא הייתה חייבת להיות מנוטרת כל היממה הראשונה בחייה, וחלק ניכר מ-48 השעות שאחרי. בשלושה ימים היא עברה יותר בדיקות ממה שעברתי בשני הריונות, וקיבלה 3 בקבוקי מטרנה.
אבל אנחנו בבית עכשיו, וזה מה שחשוב.

[ענ_בר*]

אביגיל טובה נולדה ביום שישי כ"ב סיוון, עם הנץ החמה, בבית, בלי מיילדת ובלי סטריליזציה, במשקל 3.534 ק"ג.
כמה אור יש בבית.

שאלתי את האיש איך הוא היה קורא לסיפור הלידה שלנו. "הנס הפרטי שלנו", הוא ענה.
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

[ענ_בר*]

אני עוברת עכשיו שוב על מה שכתבתי, ורואה כמה הומור, קלילות ובדיחות הדעת יש.
כמובן שרגעי האימה היו, ונוכחותם עדיין קיימת,
ויש עוד מה לעבד ולהפנים,
אבל העובדה שלא משתנה היא שאני אוחזת בידיי את ביתי החיה, שנולדה היישר לידיו של אביה, שהוא האיש שלי, מאירה וצובעת את הכל בצבעים אופטימיים.

[ציל_צול*]

איזה סיפור.... וואו. מזל טוב.

[פלוני_אלמונית*]

מרגש! הרבה מזל טוב, אושר, בריאות ונחת!
איזה שם מקסים בחרתם!

[ע_ע_ע*]

מזל טוב @}

[פלונית_מחפר*]

וואו, יש לי דמעות בעיניים. מזל טוב ושתחושת האושר הזו תמשיך להאיר את ביתכם לעד

[גוונים*]

איזה סיפור.... וואו. מזל טוב.

[פלוני_אלמונית*]

מדהים!!!!!

[סגו_לה*]

פשששש.....

מזל טוב !

[טרוש_קה*]

וואו! איזה סיפור!!!
מדהים!

( ואיזה מדהימה שככה אמרת לו באותם רגעי פחד, שזאת בת ושהיא חיה. ממש הזכרת לי את הנשים העבריות במצרים!)

שולחת לכם מזל טוב גדול מהדרום !

[מתחדשת*]

_אני עוברת עכשיו שוב על מה שכתבתי, ורואה כמה הומור, קלילות ובדיחות הדעת יש.
כמובן שרגעי האימה היו, ונוכחותם עדיין קיימת,
ויש עוד מה לעבד ולהפנים,
אבל העובדה שלא משתנה היא שאני אוחזת בידיי את ביתי החיה, שנולדה היישר לידיו של אביה, שהוא האיש שלי, מאירה וצובעת את הכל בצבעים אופטימיים._

כבר ידעתי פחות או יותר מה ואיך, ובכל זאת המשפטים האלה ריגשו אותי
מזל טוב יקירה.

[רוניתה_פיתה*]

מרגש!!
מזל טוב, וגם כל הכבוד{{}}, זה מה שבא לי להגיד
@}

[שמחת_ציון*]

כמה אור יש בבית.

שהאור רק יגדל ויגדל
סיפור מדהים ומרגש
בריאות ונחת

[ענ_בר*]

[-: תודה...
מדהים איך האור נמשך ונמשך...

[פלונית_כרגע*]

ואו, איזו לידה!!
אפשר לשאול לגבי שמן תפוז? כמה לקחת ? ומה זה בדיוק עושה?
התל"מ שלי השבוע אבל יש לי נטייה להגיע לשבוע 42 ופעם אחת היתה גם עם זרוז טראומטי..
תודה

[במבי_ק*]

או, וואו, נשארתי ללא נשימה. והזדהיתי עם חלקים מהסיפור... (אם כי אצלנו תוכנן בבית והמיילדת הגיעה בחמש דקות האחרונות...)

מזל טוב!

[פלונית*]

מקסים. ב"ה. כיף לקרוא. מזל טוב ורוב נחת.

[ענ_בר*]

אלוהים אדירים. מצאתי עכשיו משהו שכתבתי לעצמי בתחילת ההריון, ממש כמה ימים אחרי הגילוי.

חלמתי הלילה את הלידה.
היא הייתה קלה ונעימה וקצרה, ובעלי היה איתי כל הזמן, עד שביקשתי ממנו להביא לי איזה משהו לשתות, ידעתי בתוכי כל הזמן הזה שהראש כבר יצא, וברגע ההוא שנשארתי לבד, דיברתי אל הילד הזה, והוא החליק החוצה ונפל על הרצפה... הרמתי אותו מייד והנקתי אותו, והצלחתי למרות שאת אחיו הבכור לא הצלחתי להניק מייד אחרי, וכלכך אהבתי אותו. לנפילה לא הייתה מבחינתי שום משמעות רגשית. זה היה פשוט מדהים ילדתי אותו לבד...

אחרי החלום הזה חלמתי עוד עשרות פעמים על הלידה, ואת החלום הזה שכחתי לגמרי...

[סגו_לה*]

מדהים ...החלום ממש סיפר לך מה יגיע.

[ענ_בר*]

אולי חוץ מהעובדה ש{{}}זאת בת, והיא חיה

[מיק_מק*]

היי ענבר,
לא יודעת מה הסיכוי שעוד תראי את ההודעה הזו.
ראיתי שהגבת בדיון שמדבר על פער אינטלקטואלי בזוגיות.
הייתי שמחה להתייעץ איתך בעניין מנסיונך.
הלוואי שתראי זאת