מחשבות על חזרה בתשובה

[מאי*]

זה לא מתקשר בעיני לדתיות בהכרח, אלא לחברה קטנה וסגורה, שחיה בקונפליקט-ערכים מסוים עם החברה הכללית שמסביבה
מסכימה. וכמו שלב כתבה, זה השתנה מאד בחברה הדתית ואני יכולה לומר שגם בחברה החרדית. בארצות הברית למשל יש היום את ארגון Innocent Heart שנתמך על ידי רבנים מקיר לקיר ומנחה בתי ספר חרדיים מכל הזרמים. הם בהחלט מעודדים נמרצות דיווח של חשודים לרשויות (אפשר לראות באתר שלהם, וקראתי גם לא מעט ראיונות לתקשורת החרדית באנגלית שבה הם אומרים את הדברים בנחרצות ועם גיבוי רבני) גם בארץ, הנטייה הכללית היום היא ממש לא לטאטא מתחת לשטיח. אני לא יודעת מה קורה בקהילות סגורות מאד כמו מאה שערים, אבל בציבור החרדי המיינסטרימי דיווח של עבריין מין פוטנציאלי למשטרה הוא ברור מאליו בעיניהם של רוב האנשים. יש לאחותי ידידה טובה שאביה הואשם במעשים מגונים בקטינים, ועל אף מעמדו כחבר קהילה מכובד ואפילו תורם רציני, הקהילה פנתה למשטרה עם המידע נגדו, והוא נשלח לכלא.

לדעתי חלק גדול מהטיפול הלא הולם בעבר נבע מחוסר מודעות וחוסר ידע. אנשים לא באמת ידעו מהי עבריינות מין נגד ילדים, ממה היא נגרמת ועד כמה היא נפוצה. כשהייתי ילדת בית ספר יסודי, אף אחד לא דיבר איתנו או עם ההורים שלנו על דברים כאלה. אחיינים שלי שלומדים בחיידרים הכי שמרנים בבני ברק, לעומת זאת, מקבלים מידע מקיף ונרחב על זהירות מזרים, על 'אין דבר כזה סודות שאסור לך לספר לאף אחד', על מגע טוב ולא טוב. ההורים שלהם מקבלים מכתבים בנושאים הללו מההנהלה ותולים אותם על המקרר. חברותי וקרובותי שעבודות כמורות עוברות השתלמויות והכשרות כדי לזהות ילדים בסיכון. ממילא - מודעות מוגברת מובילה לטיפול יעיל יותר והתמודדות כנה יותר עם הבעיה.

(בהערת סוגריים אני רק אוסיף שהטיפול של החוק במקרים האלה, למרבה הצער, לא תמיד תורם לעידוד מגמת הפתיחות בנושא הזה בציבור החרדי. באתרים חרדיים נתקלתי לא פעם בעדויות של הורים שכותבים מדם ליבם שהילד שלהם נפגע, הם מיהרו להתלונן, והמשטרה שיחררה את הפוגע אחרי שעות ספורות עם אזהרה בלבד. במקרה הזוי יותר, שאת פסק הדין שלו ניתן למצוא ברשת, ילדה חרדית בת 11, ממשפחה חרדית מאד, התלוננה נגד רופא שביצע בה מעשה מגונה בביקור אצלו. הם עברו את כל התהליך הלא נעים של חקירה, עדויות וכו', רק כדי שהשופט יפסוק שאמנם עדות הילדה אמינה לחלוטין עליו אבל כך גם עדות הרופא, ולכן הוא פוטר אותו בלא כלום)

[דניאלה*]

אחיינים שלי שלומדים בחיידרים הכי שמרנים בבני ברק, לעומת זאת, מקבלים מידע מקיף ונרחב על זהירות מזרים, על 'אין דבר כזה סודות שאסור לך לספר לאף אחד', על מגע טוב ולא טוב. ההורים שלהם מקבלים מכתבים בנושאים הללו מההנהלה ותולים אותם על המקרר. חברותי וקרובותי שעבודות כמורות עוברות השתלמויות והכשרות כדי לזהות ילדים בסיכון. ממילא - מודעות מוגברת מובילה לטיפול יעיל יותר והתמודדות כנה יותר עם הבעיה.
מאוד מאוד משמח ומעודד אותי לשמוע את זה. לא ידעתי שיש כזו התקדמות.
גם בחברה החילונית יש עוד עבודה לעשות בתחום הזה.



(בהערת סוגריים אני רק אוסיף שהטיפול של החוק במקרים האלה, למרבה הצער, לא תמיד תורם לעידוד מגמת הפתיחות בנושא הזה בציבור החרדי. באתרים חרדיים נתקלתי לא פעם בעדויות של הורים שכותבים מדם ליבם שהילד שלהם נפגע, הם מיהרו להתלונן, והמשטרה שיחררה את הפוגע אחרי שעות ספורות עם אזהרה בלבד. במקרה הזוי יותר, שאת פסק הדין שלו ניתן למצוא ברשת, ילדה חרדית בת 11, ממשפחה חרדית מאד, התלוננה נגד רופא שביצע בה מעשה מגונה בביקור אצלו. הם עברו את כל התהליך הלא נעים של חקירה, עדויות וכו', רק כדי שהשופט יפסוק שאמנם עדות הילדה אמינה לחלוטין עליו אבל כך גם עדות הרופא, ולכן הוא פוטר אותו בלא כלום)
לא מפתיע אך מצער מאוד. נכון כמובן לכל המגזרים