מי גאון של מימה

חיבוק.

מחפשת ציטוט של איזה שיר.. לא עולה
את כל מה שיש לאמר לא אומר שהרי את יודעת (-:
אז

בזמן האחרון אני קוראת פה די הרבה וכולן נראות לי כל כך בוגרות, חכמות ורהוטות ואני מרגישה אינפנטילית ועילגת ושטחית .
כמובן מכירה היטב את ההרגשה
כל הזמן הציפיה הזאת לאיזה משהו טוב שיקרה, לאור הגדול שיזרח ולחיים שיממשו כבר קיבינימאט את ההבטחה.
מזדהה כל כך, יש לי הרבה מה לכתוב בעניין, אולי אצלי, אולי כשארגיש שאני יכולה להתבטא שוב דרך המילים...
חיבוק ושבת שלום ומבורך, שהדברים הקטנים יאירו לאורו הגדול של השבת

התחושה שיותר מעיקה עלי היא חוסר השקט המתמיד.
מזדהה

מקנאה על סיני, מתגעגעת לספונג'התרפיה (7 שנים ועוד לא הפנמתי מה עושים עם הפרקט הזה) ומזדהה עם כל יותר.

תמיד כשאני קוראת אותך אני מתרשמת שגם אם את מחכה לאיזה משהו טוב שיקרה, לאור הגדול שיזרח ולחיים שיממשו כבר קיבינימאט את ההבטחה
את בכל זאת יודעת מצוין גם לחיות את הכאן ועכשיו, הרבה יותר טוב מרוב האנשים שאני מכירה.
אני עצמי כבר די מבינה שלא יבוא האור הגדול, ומתאמצת ללמוד ליהנות מהאורות הקטנים. לא פשוט. @}

עוד חודש וחצי יש את טקס הבטיזדו שבו מקבלים חגורות בקפואירה. אני אמורה לקבל חגורה וגם הסכמתי לרקוד בהופעה. עכשיו חזרתי מחזרה. רק מסתבר שעמיר חוזר 10 ימים לפני הטקס וגם הוא אמור להופיע בריקודים. וכל החזרה כולם אומרים כל הזמן איך גם הוא ישתתף

. כאילו לא מספיק אני נבוכה שאני חדשה ולא זורמת כל כך טוב עם הצעדים וחוש הקצב שלי לא משהו, אז עוד עמיר... הו כמה מביך! אבל דוקא היה מגניב בחזרה . הפיונת באה אתי וקצת ניג'סה אבל היתה בסדר בסך הכל. אחרי החזרה עמדתי בחוץ עם שתי בנות שמתאמנות אתי בקבוצה וניהלנו שיחת בנות כזו מתוקה שמיד חיממה לי את הלב ובדרך חזרה חשבתי לי, שיזדיין עמיר, אני לא פורשת. אני אשאר ויהיה לי מביך ויהיה לי קשה לפעמים ויהיו ימים שיהיה לי נורא עצוב (למשל כשתהיה לו חברה חדשה או כשהוא יזמין את כולם לחתונה שלו) וזה בסדר, אני אעמוד בזה. וחוץ מזה שיכול להיות שעוד לפני שזה יקרה אני אזמין את כולם לחתונה שלי

היום קרו כמה דברים שממש עזרו לי. הראשון קרה בתחילת השיעור שלימדתי. אני יודעת שאני טובה ביוגה ושאני מורה טובה וכל זה אבל הרבה פעמים יש לי מן רגש נחיתות מול מורים בותק שלי שנראים לי יותר רוחניים ויותר יודעים ויותר עמוקים והיוגה שאני עושה היא כאילו שטחית וקלילה וסקסית וזה כאילו לגנותה (סליחה על כל הכאילויים אבל הם, במקרה הזה, מדויקים) ואז , בשבתי על המזרון, אמרתי לעצמי 'רבאק, את מצאת את הקול שלך ואת מדברת ושרה בו. זה דבר גדול, יש לך צבע שהוא שלך ולא של אף אחד אחר. מה פתאום את אומרת לעצמך שזה פחות טוב!?!?!?זה הרי נהדר!'
ואחרי זה נפגשתי לארוחת בוקר עם חברתי נ' בבית קפה. שיואואווו איזה כייף היה . מאז שהיא עזבה אנחנו נפגשות כל כך מעט. כל כך התגעגענו וזה עשה לי כל כך טוב להיות אתה לבד, רק שתינו. ממש הרגשתי שחתיכות מעצמי חוזרות למקום.
לפני שנפרדנו הלכנו לחנות ספרים כי הפיונת פקדה עלי לקנות לה איזה ספר שהיא נדלקה עליו בסיני ואז ראיתי שלאליזבת גילברט יצא ספר חדש 'להתחתן' ומיד קניתי אותו לעצמי מתנה. וגם קניתי עפרונות שאפשר למרוח עם מכחול ומיים ויש להם צבעים חזקים ויפים. כולנו אוהבים לצייר ולקנות צבעים תמיד עושה לי טוב.
וזהו, אני והפיונת נסענו לנו להחותרים לחזרה והבנים נשארו בבית לשחק ולא התקשרו אלי אפילו פעם אחת אז כנראה היה בסדר.
בגלל הנקיון היסודי שעשיתי בפסח ושאחריו כמעט לא היינו בבית לבלגן אותו יש לי ממש מעט הכנות לשבת אז אני מרשה לעצמי להשתעשע פה. אבל בכל זאת צריך קצת לתת צורה חגיגית וליישר את המפה , לשים נרות בפמוטים וכל זה. איזה רוגע זה כשהשבת נכנסת יותר מאוחר, בלי הלחץ המטורף שהייתי נכנסת אליו בחורף. הללויה.
חיבוקים והמון אהבה. שבת שלום ושלווה
@}

@}

אויש מותק. בלי שאני מצליחה ממש לנסח את זה במלים, הדברים שלך נורא מרגשים אותי.

התחושה שיותר מעיקה עלי היא חוסר השקט המתמיד. כל הזמן הציפיה הזאת לאיזה משהו טוב שיקרה, לאור הגדול שיזרח ולחיים שיממשו כבר קיבינימאט את ההבטחה. אותה הבטחה שכבר כתבתי עליה לפני אי אילו שבועות ופוסטים.
אני מאד מזדהה עם זה. וכמו שכתבת למעלה (השלמתי עכשיו קצת) הגלגל כל הזמן מסתובב. וכשהוא למטה אז באמת יש את חוסר השקט המנקר הזה שהופך את כל הקיום לכל כך מטריד ומעייף. הציפייה הזאת למשהו שאמור לקרות שואבת כל כך הרבה אנרגיות.
טוב, מרגישה מאד עילגת כרגע, המלים ממש לא יוצאות לי כמו שאני מרגישה אותן.
אני דווקא נמצאת עכשיו בתהליך שמתרוממים בו מחסומים שחשבתי שילוו אותי עד יום מותי, וזה ממש קסם. אז אני מזכירה לך שיש גם את הצד הזה של הגלגל, ובקרוב הוא יגיע ואיתו יגיעו דברים אחרים ותחושות חדשות.

שבת שלום והרבה אהבה

ובדרך חזרה חשבתי לי, שיזדיין עמיר, אני לא פורשת.
נשמע לי אחלה טראפיה שבעולם!!!
לכי על זה ובגדול, תהני, תעשי חיים, נצלי אותם עד תומם כמו שאת יודעת
וחוץ מזה אין יותר סקסי ונוגע ללב מלהסתכל על אישה שנהנית ועושה טוב לעצמה ומי שרואה רק את המגושמות או חוסר הקצב בעיה שלו!
די, נמאס לי מהבושה מול גברים (אומרת את זה לעצמי מימוש, אז תסלחי לי על ניצול הפורמט הזה (-:!)
>אומרת עדינה שמאז ומעולם התפדחה לרקוד לפני גברים<

שיזדיין עמיר, אני לא פורשת. אני אשאר ויהיה לי מביך ויהיה לי קשה לפעמים ויהיו ימים שיהיה לי נורא עצוב (למשל כשתהיה לו חברה חדשה או כשהוא יזמין את כולם לחתונה שלו) וזה בסדר, אני אעמוד בזה. וחוץ מזה שיכול להיות שעוד לפני שזה יקרה אני אזמין את כולם לחתונה שלי
המשפט הזה נורא ריגש אותי, יש בו כנות מדהימה.
הרבה פעמים יש לי מן רגש נחיתות מול מורים בותק שלי שנראים לי יותר רוחניים ויותר יודעים ויותר עמוקים
מזדהה, אוי מה יהיה עם האגו הזה...

נשמע שהיה אחלה יום @}

המשפט הזה נורא ריגש אותי, יש בו כנות מדהימה.
גם אותי.

שבת שלום @}

אילה א*

אני יודעת שאני טובה ביוגה ושאני מורה טובה
איזה קטע היום הראתי לבתי איך עושים ברכת השמש וחשבתי שבטח את היית יכולה לתקן אותי כי את מורה כל כך טובה
עזבי אותך ממורים אחרים את מורה טובה דיה

שיזדיין עמיר, אני לא פורשת. אני אשאר ויהיה לי מביך ויהיה לי קשה לפעמים ויהיו ימים שיהיה לי נורא עצוב (למשל כשתהיה לו חברה חדשה או כשהוא יזמין את כולם לחתונה שלו) וזה בסדר, אני אעמוד בזה. וחוץ מזה שיכול להיות שעוד לפני שזה יקרה אני אזמין את כולם לחתונה שלי
!!!! (-:
את מצאת את הקול שלך ואת מדברת ושרה בו. זה דבר גדול, יש לך צבע שהוא שלך ולא של אף אחד אחר.
!!!!

אלוהים שיעזור לי, אני כ"כ ורבאלית היום...
ולסיום, נשמע שהיה אחלה יום

שבת שלום מותק @}

שבת שלום מותק

נו טוב, אחלה יום ובסופו אני כאן עם מחשבות לא הכי אחלה אבל כן עם הכרת תודה לכולן. ובכלל עם הכרת תודה. שיהיה.
נשיקות

וחוצמזה, ראיתי את הסרט על אריק איינשטיין בערוץ השני וזה היה ממש אחלה.

ואז ראיתי שלאליזבת גילברט יצא ספר חדש 'להתחתן' ומיד קניתי אותו לעצמי מתנה.

בדיוק ראיתי שוב את ההרצאה שלה לפני כמה ימים, כזו מתוקה.
מחכה לרשמייך ממנו. את הקודם קניתי בעיקר בזכות הפוסט שלך אחרי שקראת

שיהיה שבוע מלא שימחה ושנצליח להנות מהאורות הקטנים

( ומתאמצת ללמוד ליהנות מהאורות הקטנים. לא פשוט )

בסוף דוקא היה לי היום יום טוב. מרוב שהתעסקתי עם פקניק יום ההולדת של אמא שלי, שהיה בשבת, לא עשיתי שום תכניות ליום העצמאות ורק ביום ראשון התחלתי לבדוק אפשרויות עם חברים והיה נראה שלכולם כבר יש תכניות שלא כוללות אותי. גם ככה קשה לי עם החג הזה, אבל לא רציתי למצוא את עצמי יום שלם לבד עם הילדים וככה בליל אמש, כשכולי עוד מלאה תחושות של כובד ורגש יום הזכרון חזק הלכתי לי הביתה עם הילדים ואחרי שהם נרדמו ישבתי לבד מול המחשב כמו בכל ערב ודי ריחמתי על עצמי. אבלל בבוקר , תוך כדי שאני מתארגנת לנסוע איתם לים, קיבלתי אס אם אס ממשפחה שחשבתי לשאול אותם אם הם רוצים לבוא לים אבל היה לי לא נעים להטריד, שהם בדרך לים, אז נפגשנו איתם שם והיה נעים מאוד. היה ים צלול ושקט ומעט מתרחצים כי כולם הלכו למנגל בחורשות וביערות וחזרנו בצהרים ואפילו הספקתי להתאמן ואחר הצהריים קבענו בספונטניות עם עוד חברים זנוחי תכניות ועם ההורים שלי למדורה צנועה. לא מנגל היסטרי. דגש על סלטים וקצת בשר והיה מאוד נעים ואפילו עברו על ידנו שלושה שביליסטים והזמנתי אותם לאכול וגם זה היה מאוד נעים. חוץ מזה שהבכור נכווה בכף היד, אפשר לסכם את היום כמוצלח.

יומן קריאה:
עוד לפני שהבנתי שאליזבת גילברט ואני נולדנו בערך באותו יום כבר הרגשתי הזדהות עצומה איתה. עכשיו בספר החדש זה ממש מרגיש לי כאילו היא כותבת אותי. הספר הזה הוא לא בדיוק רומן. את העלילה שם היתה יכולה לכתוב במאמר של מאתיים מילה ועוד היה נשאר לה מקום לשנינויות. זה מן שילוב בין מחקר לבלוג כמו נגיד זה של עוברת אורח , בלוג של אשה אמיצה וכנה שיוצאת לתהליך ומזמינה את הקוראים להשתתף.
וזה נורא נעים להשתתף איתה. ואני כל כך רוצה לדבר איתה על אימהות כי אני מרגישה שהיא תבין אותי. בדרך כלל כשאני אומרת שאני מרגישה שהחיים שלי היו יכולים להיות שלמים ומספקים גם בלי להיות אמא, נוטים להגיד לי שאני מדברת שטויות. אבל אליזבת היתה מבינה. היא בחרה לא להיות אמא ויש רגעים בקריאה שאני כל כך מבינה אותה.וגם מקנאה בה... זה לא שאני לא אוהבת את הילדים שלי , אוהבת.רוב הזמן. לפעמים לא ממש. אבל האמהות, עם כל כמה שלמדתי ממנה והחכמתי ממנה, לא מעניקה לי סיפוק. לבד אולי מהסיפוק של עמידה במשימות ואלו, בלי עין רעה, לא חסרות כשאת אמא. אבל את תחושת השלווה המסופקת אני מקבלת מהמון דברים אחרים שלא רק שאינם קשורים כלל לאמהות שלי, הם נדחקים הצידה ומקוצצים בגללה וזה מתסכל. וזה משאיר אותי חסרת סבלנות והייתי רוצה פעם לדבר על זה בלי ישר לשים על זה את הפלסטרים של "אבל אני אוהבת את הילדים שלי" (נכון, אבל לא קשור) "אבל אני אמא טובה" (שוב, די נכון, לפחות טובה דיה, אבל לא קשור). אלא פשוט להודות בפה מלא ובלי להתנצל שלהיות אמא זה משהו שאני שואבת ממנו ממש מעט הנאה וממש מעט סיפוק. זה תיק. בשבילי, כמובן, בשבילי.
עוד לא גמרתי את הספר, אבל אפשר להבין שאני ממליצה עליו

לא נמצאת כרגע במצב להגיב ממש
אבל כן רוצה להשאיר לך חיבוק, על האומץ והישירות - לא כדי להחניף לך או לגרום לך להרגיש יותר טוב (אם כי גם זה ישמח אותי בפני עצמו) (-:
והצלחת בהחלט במשימת ההמלצה על הספר, כמו גם במשימת האימהות ובשאר המשימות הבלתי נדלות שלך
הוהבתותך

מי מה יקרה.
מעניין מה היית אומרת בלי ילדים היום על רצונותייך.
מעבר לכך שאוטוטו, את יכולה לשחרר הרבה יותר ולעשות הרבה יותר, הרי הם הולכים וגדלים ועוד רגע תופסים עצמאות..
ביום שבת הייתי אצל חברה בבר מצווה של בנה. פגשתי שם אנשים בגילי פחות או יותר, כולם עם ילדים בני עשרה ומעלה.
היה צובט בלב. הם ממש לא קינאו בשלב שאני נמצאת בו. (אל תשכחי שכשהם היו עם בני 5....אוהוהו אני הייתי במקום אחר). אתמול התקשרתי לחברה הזו, לדבר איתה והיא עונה לי מתוך פאב רעשני .... הם ממש מנהלים חיי לילה וחבר'ה וכיוצא בזה.

אז יש דברים כאלו - עוד מעט.

וואו מימה, איזו כתיבה כנה. הדברים שכתבת על האימהות מעוררים בי ה-מ-ו-ן מחשבות ורגשות...
מאד עסוקה בימים אילו בשאלות עם עצמי לגבי האימהות והאי-מהות שלי.
נמצאת בזמן מאד מבלבל, עד לא מזמן לא הייתי מעלה בכלל תהיות לגבי האימהות, זאת היתה עובדה אני הרי אוהבת את הילדים שלי ואני אמא אז מה השאלה? איפה יש מקןם לשאול האם אני נהנית או לא...?.
וכיום כמו בשאר הנושאים בחיי כשהכל מרגיש שהתהפך על ראשו, גם זה עומד בסימן שאלה, גם זה אינו מובן מאליו כלל וכלל...
הדברים שכתבת מעוררים בי השתאות ממש.
יש לי המון לכתוב בעניין אבל נראה לי שאעשה זאת בבלוג שלי.
תודה על כל הדברים שכתבת, תודה על הכנות ומה שנראה לי כאומץ ככה לכתוב על הדברים בצורה כל כך גלויה וישירה.
מאחלת לך יום טוב

מסכימה ומזדהה.
אני לא מבינה למה צריך אומץ לאמירות האלה. לפני כמה חודשים הגעתי לאיזו פגישה קבוצתית ואמרתי, כשחיכינו שכולם יגיעו ונתחיל, משהו על זה שיותר קל להיות שם מאשר בבית, לא זוכרת בדיוק. מיד מנחת הפגישה (אמא לפעוט בן שנה ורבע דאז שבעצמה הגיעה להורות בגיל לא צעיר בכלל) אמרה שכל הכבוד לי על האומץ להגיד דברים כאלה.
בעייני לא צריך אומץ כדי להודות שההורות היא עבודה קשה, סיזיפית, לעיתים קרובות לא מתגמלת ויש עוד דברים חוץ ממנה שגורמים סיפוק רב, היא לא תכלית הכל.
נדמה לי שדווקא מי שיכולה להגיד את זה היא מי שמשקיעה בילדיה ואיכפת לה מהם וכמובן אוהבת אותם, כי אולי יש ציפיה קטנה מעצמנו שזה ימלא אותנו לגמרי.
חיבוק יקירה.

תודה על מה שכתבת. יש משהו בזה שאת מרשה לעצמך לכתוב את הדברים האלו שמרגש אותי מאוד. אולי כי זה באמת מסוג הדברים שלא שכיח לשמוע, ובגלל שבעצם כתיבתם את הופכת אותם ללגיטימיים, וזה אנושי ומלא חמלה. גם כלפי עצמך וגם כלפינו .
זה מרגש אותי במיוחד ביום כמו היום- בו אני רגע לפני הוסת וקצת חולה, יום שהתחיל בדיבורים על פנימיה.
ותודה על ההמלצה. לא זכרתי שנולדתן באותו יום! זה מדהים, כי אתן כל כך מזכירות זו את זו. גם מבחינה פיזית, לדעתי.

ושכחתי חיבוק כמובן

הנה באה נקודות והוכיחה את הנקודה.. וגם למה צריך אומץ מסוים להגיד דברים כאלה. כי אצל רוב האנשים ברירת המחדל של כל אשה היא להשתוקק להיות אמא, אלא אם היא קצת מוזרה או מופרעת. ואז כשאת מעלה תחושות שחותרות נגד זה, זה כל כך לא מתקבל על דעתם שהם מיד מסבירים לך שזאת רק עייפות, את לא באמת מתכוונת, זה מן יום כזה, זה רק השלב שבו את נמצאת או הם נמצאים וזה יעבור לך (נקודית, אני כותבת את זה באהבה , כן? שלא נתחיל להתקוטט כאן

)
עכשיו אני אתן דוגמא: כשהלכתי לקורס מצילים בקייץ שעבר, זה היה אחרי שהשתוקקתי לעשות את זה כמה שנים. הקורס עצמו (כמו שאפשר לקרוא אם מגלגלים את הדף למעלה) היה קשה נורא. היו בו רגעים של סבל נפשי וגופני ועם כל זאת לשניה לא פיקפקתי בזה שאני רוצה לעשות את זה . היו רגעים לא מעטים שהיה לי ספק אם אני מסוגלת לעשות את זה אבל הרצון היה שם כל הזמן כל הזמן.
בכל הקשור לילדים, מעולם לא חוויתי תשוקה להרות או ללדת וחוץ מימי ילדותי הרחוקים באמת, לא חיבבתי תינוקות, לא הייתי מאלה שמתים על ילדים וכשלחברים בחוג החברתי שלי התחילו להיות ילדים תמיד העדפתי להיפגש איתם בלי הילדים שלהם. מהרגע שנהייתי אמא , היה לי ברור שאני לא אתן לילד להיות בן יחיד אבל כל ההריונות שלי היו לא מתוכננים והתגובה הראשונה שלי לשני פסים על המקל היתה תמיד, בלי יוצא מן הכלל, בעתה. (היה לי, גם הריון אחד מתוכנן אבל בו לא עשיתי בדיקה ודוקא הוא נפל בשבוע עשירי). ומכיון שכך, הקשיים והספקות שבאים, אין להם את הרוח הגבית של ההשתוקקות. אני מדמיינת שאם ילדים היו מן התגשמות מאווים כזאת עבורי אז הייתי מקבלת את הקושי באופן דומה לזה שקיבלתי את הקשיים בקורס מצילים (אין צורך להזכיר לי שקורס המצלים נמשך 26 יום והורות נמשכת משהו כמו 26 שנים טירונות ואחר כך חתימה לקבע לכל החיים).
אני מכירה את הטיעון שאומר, זה סבבה להיות נטולת ילדים כשאת צעירה אבל מה אחר כך? או כמו ששאלה נקודות מעניין מה היית אומרת בלי ילדים היום על רצונותייך. ובכן, אין לדעת מה הייתי אומרת היום אבל נראה לי שזה עדיין יכול להיות סבבה. בלי ילדים אין פירושו בהכרח בדידות. ועוד חוצמזה, בדידות אינה בהכרח דבר רע. בשבילי היא לעתים משאת נפש.
ואני שמחה שבאתן להרהר פה אתי ביחד.
אהבה

מימוש
קודם כל גם אצלי הכל באהבה. רק שפשוט לפעמים אני בוחרת בדרך הישרה (אותה את בוודאי מכירה היטב מחיי הקיבוץ (-:).

אני מבינה לחלוטין את הקושי שאת מעלה. בשנים קודמות וגם היום לפעמים, אני אומרת : למה זה לא יכול לבוא במינונים יותר נוחים?
את יודעת, זה או שהם ישנים מלאכים מקסימים, או שהם ערים עם כל הטקס בישבן. (טקס זה ב-ק'?). לא יכול להיות קצת יותר מאוזן?
אבל, אלה ילדים וככה הם כשהם קטנים: ילדותיים (אוף! וגם איזה יופי!), מרוכזים בעצמם לחלוטין (אוף!וגם איזה יופי), מתעכבים על קטנות (אוף!וגם איזה יופי!),
תלויים בנו באופן מוחלט (אוף!) בקיצור: קשה.
אבל-
מה שיפה בקומבינה הזו שהיא משתנה מיום ליום. תנסי להיזכר איך היה לפני כמה שנים ותגידי: לא היה יותר קשה?

אין ספק שיש רגע שאנחנו נגלה את עצמנו שוב (אנו האמהות) - כאינדבדואל. אני רואה את זה אצל החברה שסיפרתי עליה קודם (שאצלה הם בני טיפשעשרה), על עדינה, ואולי גם את מתחילה את השלב (ולך ולעדינה אומר: לא קצת מוקדם? את עם בת 5 ועדינה עם תינוק).

שלא תביני לא נכון - אני גם בימים כאלה ואחרים מחכה ליום שהם כבר יגדלו קצת ולא ממש יצטרכו אותי כל רגע ואוכל לחזור גם קצת אל עצמי. בע"ה זה יגיע.

רק אולי כדאי לזכור נשים שלא מצליחות להרות... כן, הגבירה בחום פעם אמרה לי שזה לא מעניין אותה הילדים הרעבים באפריקה, כשהיא סובלת, אז היא סובלת ולא ממש עוזר לה להתנחם -אותי זה מכניס לפעמים לפרופרציות.

חוץ מזה - הקושי הזה הוא זה שעושה את המהלך הזה לכל כך שונה, מחשל, מאדיר את החיים ואת עצמנו, מפתח ועוד ועוד מילים שכאלה.
אין דבר דומה לזה. אין דבר שהוא בלתי הפיך בחיים - חוץ מהבאת ילדים. יש לזה משמעות כניראה.

מימה ונקודות, אני בזהירות כותבת שבתור קוראת מהצד נדמה לי שכל אחת מכן כותבת על משהו אחר לגמרי בתוך הקשיים של ההורות.
יתכן ואני טועה בפרשנות אבל נראה לי שמימה לא מדברת על הקשיים המובנים מאליהם שההורות מביאה איתה אלא על זה שהיא מודה בפני עצמה ובפני הקוראות שהיתה יכולה גם לוותר על האמהות ונראה לי שאין לזה קשר לגילאי הילדים וההתמודדות שהם מביאים אלא למשהו עמוק יותר ובסיסי יותר בחוויית ההורות. ההבנה שיש נשים רבות שחשות שזו תמצית חייהם, או שזה הדבר הכי משמעותי שהן אי פעם עשו, גם כשהילדים שלהן בני חמישים ויש כאלה שלא.

לי בתור מישהי שנמצאת רגע לפני תחילת הדרך ההורית מעניין וגם קצת מפחיד לקרוא את זה.
אמנם שנים רבות אני חשה שהאמהות היא סוג של יעוד בשבילי ויחד עם זה, עכשיו יותר מתמיד עולה השאלה- מה אם לא?
אבל זה לא באמת רלוונטי כי ככה זה וזהו זה, זה המקום שאני נמצאת בו כרגע וכל אחת ואחת כאן נמצאת במקום שלה וכנראה שזה בדיוק המקום שאנחנו צריכות להיות בו (לפי תפישתי) על התהיות, הבלבולים, הקשיים והשמחות.

תודה חוחית. בדיוק כך!
ועכשיו אני אכתוב לך משהו מאוד מנחם. את נכנסת לעסק הזה מתוך תשוקה עזה, ארוכה ויציבה. הקשיים שצפויים לך לא יתחשבו, כמובן, בתשוקה הזאת, זה לא שמקבלים נקודות או הנחות על רצון טוב, אבל התשוקה הזאת תהיה שם גם בימים שלא תראי אותה מבעד למסך העיפות. אני מוכנה לחתום לך ולהבטיח (וזה דבר שאני לא עושה בקלות דעת) שלא משנה עם אילו קשיים תתמודדי ואיך, את לא הולכת לגלות שזה לא היעוד שלך. הדבר שאני מעלה פה הוא באמת תחושה בסיסית ולדעתי מולדת של רצון להיות אמא או היעדרו. ואם יש לך אותו אז יש לך אותו ואת יכולה להפסיק לדאוג על זה ולהתחיל לדאוג על דברים אחרים

עכשיו, אני רוצה לחדד פה משהו. אם הייתי נולדת , אפילו שני עשורים יותר מוקדם, את אף אחד לא היתה מענינת רמת התשוקה שלי לאמהות כי בתור אשה בריאה ופוריה היה מובן מאליו שאני צריכה להביא ילדים לעולם וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אני נולדתי לדור מפונק יותר וכזה ששואל שאלות. אז אני מרשה לעצמי לשאול אם זה בכלל משהו שאני רוצה. למרות שהספינה הזאת כבר הפליגה לגמרי, שהרי אני כבר אמא.
וכאן אני אוסיף ואומר שמכיון שאני כבר אמא אני עומדת בגאון גם מאחורי פוסטים בהם אני משבחת את הילדים שלי או מתפעלת או משוויצה ומאחורי אמירה כמו זו מלפני שבועות בודדים אח, אין עלינו האמהות, איך אנחנו מתרגשות. זה מקסים בעיני. וזה מקסים בעיני במיוחד בגלל שזה לא בא לי בקלות אני ממש נוצרת רגעים שבהם אני מתפעלת מהילדים שלי. והם, ילדי, מקבלים ממני המון דברים טובים, ללא ספק, אבל אני בטוחה שיש להם קצת חסך בתחום ההתפעלות. מצד שני, גם אני שנולדתי לאמא שמאוד כמהה להיות אמא וראתה בזה יעוד ושליחות, סבלתי מחסך דומה וזו הסיבה , לדעת ל' הפסיכולוגית, שאני מ*^&נת עם בחורים צעירים, כי זה מספק לי את הצורך בהתפעלות. אבל תודו שבתור תופעת לואי זה לא הדבר הכי נורא שיכול לקרות

וזו הסיבה , לדעת ל' הפסיכולוגית, שאני מ*^&נת עם בחורים צעירים, כי זה מספק לי את הצורך בהתפעלות. אבל תודו שבתור תופעת לואי זה לא הדבר הכי נורא שיכול לקרות
D-:

אני מרגישה שאני מאוד מבינה למה את מתכוונת ואולי בכלל הבעיה שלנו, כמו בהרבה דברים בחיים האלה, היא שנולדנו לדור מפונק יותר וכזה ששואל שאלות (ואני בכלל כמעט מדור אחר).

אני ממש לא חושבת שייעודה של כל אישה הוא האמהות.
לפני הרבה שנים, כשאני טרום טרום טרום אמא. ישבתי עם זוג חברים. היא הייתה אז כבר אמא לשניים. והיא אמרה שהיא לא מבינה מה עושות פה נשים שלא מיישמות את ייעודן ולא משתמשות ברחמן.
עוררה בי הרבה כעס, היום אני פחות אכעס ועדיין אני חושבת שהיא טועה בענק.
יש נשים ממש כמו גם גברים שהייעוד שלהם הוא לגלות את האנטיביוטיקה או להקים בתי יתומים או לא יודעת מה.

הרוב האנושי ילך על המשפחתיות. יש בזה עוצמה כל כך גדולה שזה מובן למה הרוב שם.

אני לא טוענת בשום צורה ואופן שלא יכול להיות שאת לא היית צריכה להיות אמא.
יכול להיות שאת לא היית צריכה.
אני רק מעלה את התהיה: מעניין איך היית חושבת אם לא היתה לך האפשרות להוליד ילדים והתהיה הזו ערטילאית ממש כמו התהיה שלך האם את צריכה להיות אמא - כי....את כבר אמא ואי אפשר לבדוק קונסטלציה אחרת.

עוד אני מנסה כמובן לנחם ולהזכיר לך שאוטוטו אנחנו נפגשות לדרינק (-:

יפה לכן דרינקים.

כתבתי תגובה ארוכה אבל החלטתי שהיא לא מתאימה לכאן, מסיבות שאתן יכולות לשער בעצמכן.
רק אומר שאני יכולה להבין את מי מה למרות שכמעט תמיד רציתי ילדים.

אה, ולדעתי את בעניין של בחורים צעירים כי הם עוד יכולים.
ויש לי תיאוריה על עניין המשיכה והעניין עם בחורים צעירים אבל נשאיר משהו לימים אחרים.

באתי, קראתי, התעדכנתי

יש משפט מ"שוגון", כשהגיבור (נווט במאה ה- 16) פחות או יותר מציע נישואין לאהובתו, ומזהיר אותה שלהיות אשתו של נווט... שמפליג בימים לשנה-שנתיים כל פעם... הוא אומר לה: "אלה חיים קשים לאשה, פליסיטי" היא אומרת לו: "כל חיים קשים לאשה".

לפעמים אני אומרת את זה לעצמי, בזמנים קשים, וזה מנחם אותי. אולי אני עושה טעות, יורה לעצמי ברגל כשאני יענו מזמינה לעצמי קשיים, ואולי החיים לא קשים בעצם ואני רק יוצרת אותם כאלה... אבל אני מאמינה שכן. החיים - קשים. טובים, נפלאים, וקשים. יש הרבה אתגרים, הרבה עייפות. ולפחות אצלי, אני חושבת שיותר קל לי לשאת אותם כשאני מזכירה לעצמי שזה חלק בסיסי מעסקת החבילה של החיים שלי. ואז אני לא לוקחת את זה קשה, כי הקשיים "לא היו אמורים להיות", ואם הם שם - אז בטח אני עושה משהו לא בסדר...

החיים קשים כי החיים קשים, וזה בסדר גמור.

(נכתב במטרה לעודד

)

רק אומר שאני יכולה להבין את מי מה למרות שכמעט תמיד רציתי ילדים.
מבינה לחלוטין.
מי רוצה ילדים? משוגעים אלה. מה אתם רוצים כל כך? עדיף בלי. באמת עדיף בלי.
(וזה שאני בסופו של דבר רוצה וטוב לי עם עם, זה... במקרה. אופס, יצא. לא מחייב אף אחת. ובטח לא מחייב את מי שהייתי פעם, שממש לא רצתה ילדים. ולא בגלל ש"התבגרתי" או "הבשלתי" או שאר מחמאות מפוקפקות. אז לא רציתי ולא התאים לי. אחר כך פתאום כן. פשוט ככה).

ביום חמישי לאיזה הרף עיין היה נדמה לי שמצאתי צידוק לכל הקטע הזה של להיות אמא ולהביא ילדים אבל אז בא סוף השבוע המר הזה ותפח על פני. זה קשור לבכור, שוב....
בערב חמישי צוין יום כדור הארץ. אז תכננתי לעשות שיעור יוגה בלי חשמל בכלל ושאלתי את הבכור אם הוא יוכל ללות את השיעור בתיפוף והוא אמר שכן. הסברתי לו שזה אומר לתופף במשך יותר משעה והוא הסכים. רק כשהתחלתי את השיעור הבנתי איזו משימה גדולה הוא לקח על עצמו. לתופף עשרים דקות זו משימה מתישה אז שעה ומשהו ועוד שהוא צריך לאלתר מעצמו בלי מנגינה או שיר שיתנו לו איזה רעיון רק עם הדיבור שלי וההתבוננות ביוגה והוא עשה את זה מדהים. לקח מקצב ואילתר עליו במשך רבע שעה עם התפתחויות עדינות וכל רגע שעה הוא החליף מקצב. נתתי לו שתי הפסקות קצרות באמצע אבל בכל זאת הוא תופף למעלה משעה ועוד באופן ערב לאוזן וללב כל כך. ואז נזכרתי בעקרון הרצף שמדבר על זה שההתיחסות לילדים שתורמת להתפתחותם המיטבית היא פשוט צורך הישרדותי כי הרי הם צריכים להצטרף למעגל העבודה כבר מגיל רך מאוד וכאן הרגשתי את השותפות הזאת, הנה, הבן שלי בא אתי לעבודה והביא תועלת באופן שמבטא אותו ועוזר לי וזה היה נפלא.
לעומת זאת ביומיים האחרונים הוא פסיכוטי לגמרי, אלים ומשתולל . המרכזי די מבוהל ובשעה האחרונה מתחיל גם בהתפרצויות רק ששלו נראות לי יותר חיקוי של אחיו הבכור מאשר ג'ננה הנובעת מעומק הלב.
אני רוצה סמים. זהו. הולכת לבקש תור לאיבחון פסיכיאטרי. אם לא לו- אז לפחות לי. ניסינו פסיכולוגיה וניסינו הומיאופתיה. לא עוזר. עכשיו אני רוצה סמים. סמים מאוד מדברים אלי ואני מתחברת לרעיון שלהם. (טוב, בארור שפה אני מגזימה ואני לא באמת בעד סמים אלא אם ממש צריך, אבל התחשק לי לזרוק ת'עצמי קצת).
מתי כבר באה המחליפה שלי?!?!?!

הי מותק שלי
ראיתי שהתחשק לך לזרוק את עצמך אז באתי..
אין לי מילים טובות כמובן, אני עצמי לא מאוד יציבה, אבל יש לי תמיד

וגם אם בא לך לדבר (מה שלא עשינו זה זמן), אני בבית.
מקווה שהמחליפה תגיע בקרוב ושעד אז הרוחות ירגעו קצת @}

לך יקרה. אוף זה נשמע ממש קשה.
אם אני מחשבת נכון את גילו של הבכור נראה לי שזה גם פחות או יותר הגיל שמתחילה הג'ננה של ההתבגרות וזה בטח לא מוסיף לשלווה של כל הנוגעים בדבר.
סתם מחשבה שקפצה לי: ניסיתם פרחי באך? (גם סוג של סמים

)
גם אני במקומך בטח הייתי מחפשת לזרוק ת'עצמי קצת.

עוד לפני שראיתי מה אום שלום כתבה רציתי להציע פרחי באך. חיי אינם חיים בלעדיהם וגם כשלפעמים אני מחסירה איזו תמצית או מוסיפה משהו מיותר זה יכול להיות בעייתי, אך בגדול אני לא מוותרת עליהם, ואני לא מדברת על עצמי (גם, לעתים). מינון ואופי הג'ננות בבית הוא כזה שאפשר להתמודד איתו כשהפרחים בתמונה.

החיים - קשים. טובים, נפלאים, וקשים. יש הרבה אתגרים, הרבה עייפות. ולפחות אצלי, אני חושבת שיותר קל לי לשאת אותם כשאני מזכירה לעצמי שזה חלק בסיסי מעסקת החבילה של החיים שלי.

מאוד מזדהה עם זה.

הרבה הרבה הרבה

לך מימה

מימוש את נפלאה.
האומץ שבו את מתבוננת בדברים ומבטאת את התחושות שלך הוא מאד מרגש.

המחליפה בדרך, היא רק הודיעה שהיא קצת מתעכבת

נשיקות.

תודה חברות שלי
בזמן ששטפתי את הכלים במיים ובדמעות (ותודה לגבירה שפתחה לי את הברז ובכך הקלה מעט על מצוקת משק המיים הישראלי) התנגן לי השיר הזה הוא לא קשור בעצם רק שורות הפתיחה שמתחברות לכמיהה הזאת שלי שיעזבו אותי כבר בשקט. אבל בכל זאת היה טוב לבכות ועכשיו אני מרוקנת ועיפה ונראה לי שאלך למיטה בלי לכתוב על עוד ענינים , דוקא די באופנים, שהתרוצצו לי במחשבות.
וחוץ מזה הצלחתי היום לגמור את הספר 'להתחתן' ואני חושבת שהוא אמנם פחות מהנה מקודמו, בשל חוסר העלילה, ועדיין הוא כתבה עתונאית משובחת. דיברתי עליו היום עם אחותי ועם ידיד שלה שהוא פסיכולוג ואיש רוח והם קטלו את אליזבת החמודה בלי רחמים. ההוא אמר שהיא בטח כתבה את הספר רק בשביל לעשות עוד כסף ואני בכל זאת מרגישה שהיא מן חברה שלי ושאני מאמינה לה לגמרי שהיא כתבה מתוך צורך לכתוב את הדברים ואני בכל זאת חושבת שהיא יופי של בחורה ואם היא כותבת - אני אקרא.

דבר ראשון אני די בשוק ממה שסיפרת על הבכור והתיפוף...
בן כמה הוא?
בראש שלי הוא משהו כמו 9-10, לא יותר מזה. זה נכון?
כי אם כן הוא נשמע לי מוכשר באופן קיצוני! וגם מדהים אותי האומץ שלך לאפשר סוג של "ניסיון" כזה בשיעור שלך.
ממש ריגשת אותי עם הסיפור הזה.

וכמובן מיותר להחזיר לך את הזדהותי בנושא האלימות המילולית והפיזית...
אני גם מורידה בפנייך את הכובע שאת צריכה להתמודד עם זה בעצמך. זה ממש לא קל.
אני יוצאת מחר למסע חיפוש אחר איזשהו סוג של עזרה בנושא, אם אמצא משהו מעניין אעדכן.
בנתיים בע"ה שיהיה שבוע רגוע יותר.

כן, הבכור בן תשע וחצי. וכן הוא מוכשר באופן קיצוני. הכשרון המויקלי עובר במשפחה. אחי מוזיקאי ואחותי היתה פסנתרנית מוכשרת וכל הילדים של אחותי מנגנים וזה שאתו היא חוותה את האלימות והג'ננה גם מתופף. גם הוא ילד מקסים ומיוחד וקשה לגידול. היום היא היתה פה ועזרה לי מאוד. באחת ההתקפות היא יצאה עם הבכור והם ישבו בחדר המדרגות ושוחחו שעה ארוכה. כשהיא חזרה היא אמרה לי שמהנסיון הרע שלה היא יכולה להגיד לי שמה שאני עושה לא עובד. כי עוד מעט הוא כבר יהיה יותר גדול וחזק ממני ואז אסור שהוא יהיה אלים כלפי בשום צורה (אלוהים אדירים הוא בכתה ד' והוא תיכף עובר אותי בכל המידות, לא יכלו לפרגן לי שם למעלה עוד קצת גובה וכוח ושנים?). זה לא כזה מסובך בעצם, למצוא עזרה אבל זה עוד משהו שצריך לעשות והדחיינות הכרונית שלי מחבלת בזה.
אני לוקחת מנטרה מאליזבת (נו, לא באמת חשבתן שאני אגמור ספר ולא יהיה ציטוט): "הכל יהיה בסדר, והכל יהיה בסדר, וכל הדברים יבואו על מקומם בשלום"
בשביל הדיוק וזכויות היוצרים אני מספרת שגם בספר זה מופיע כציטוט המיוחס למיסטיקנית ג'וליאנה מנוריץ' מהמאה הארבע עשרה וש ו' החיבור אחרי הפסיק מופיעה במקור. הנה יצאתי צדיקה עם כולם.

וחוץ מזה יש עוד איזה סיפורון שאני מרגישה חובה לחלוק כאן. לפני שבועיים כתבתי פה על החזרה לריקוד בטקס הבטיזדו (זה טקס ה"הטבלה" בקפואירה שבו מקבלים חגורות). אז בחזרה לפני שבוע החליטו לקבוע מי יהיו הזוגות להופעה והזותי שעושה עברה ואמרה 'אתה תהיה עם זאת ואת תהיי עם ההוא ועמיר יהיה מימה כי הוא ביקש שישמרו לו בת זוג' וככה היא המשיכה ואפילו לא הסתכלה עלי ואני מבפנים צרחתי 'אבל אני לא יכולה להיות אתו בזוג! אני בשום פנים ואופן לא רוצה לרקוד אתו' אבל לא רציתי לעשות סצינה ורק צרחתי מבפנים. התלבטתי קצת מה לעשות עם זה ובסוף החלטתי להרפות ומה שיהיה יהיה. והנה בחזרה של אתמול חילקו שוב את הזוגות והפעם רשמו הכל בכתב ונוסף עוד בחור ולא רק שאני קיבלתי בנזוג אחר , יוצא שאין מספיק בנות ועמיר יאלץ לא להשתתף בריקוד הזה בכלל! היקום מקשיב, מסתבר, גם לצרחות פנימיות. תודה

היקום מקשיב, מסתבר, גם לצרחות פנימיות

"הכל יהיה בסדר, והכל יהיה בסדר, וכל הדברים יבואו על מקומם בשלום"

אח אח אח, הכל משמים!!! אין עליו...
אם רק היינו יכולות לחיות באמונה הזאת כל רגע ולהרפות מהניסיון "לסדר" את "הבלגאן" בעצמינו... גן עדן היה פה (-:

אוח.
אבל רגע, אין משהו חוץ מסמים? מילא אנחנו, אנחנו כבר טחנו לעצמנו את המוח והגוף והנפש ואנחנו גדולות. אבל לילדים זה כל כך רע! ודי קשה לצאת מזה, למען האמת. חכי רגע.
סליחה שאני לא תומכת, אבל זה קצת מדאיג אותי.

אנדולסיה, אני מבינה את הדאגה שלך. אני לא באמת חושבת שזה מה שצריך, אבל אני רוצה , בשלב הזה, לקבל איבחון ואז להמשיך לחשוב. כי באמת מה שיש עכשיו זה ילד שסובל וגורם לסבל לכל בני משפחתו. משהו חייב להיעשות פה.
ועכשיו צ'מעו את זה חוצמזה שהוא מהקיבוץ שלי וחתיך הורס זה פשוט בלוז שבא בול על ימים שהם לא בול

ללא מילים הפעם.

<ובכל זאת בקטנה

: יפה הסיפור על השיעור יוגה, מרגש.>

לא הייתי כאן הרבה זמן ואת בנתיים עושה סלטות לאחור עם החיים.
הילדים שלנו הם המורים שלנו ואת עוברת איתם את השיעור שלך.
בתור אחת שנמצאת בבי"ס הזה כבר הרבה זמן (יותר מ-17 שנים למען האמת) ועם החבורה המאתגרת שלי...נו טוף...
יש ימים בהם בא לי שתבוא מחליפה,ועכשיו !! ויש ימים -או לילות,בעיקר שהם ישנים... שאני אומרת לעמצי,וואלה אחותי,שיחקת אותה,איזה נשמות מיוחדות את מגדלת ואיך הם הופכים למיוחדים ומקסימים בזכות מה שאת,אמא שלהם נתת להם.וגם נותנת קרדיט למי שהוריד אותם אלי-לא רק בעלי,ריבונו של עולם כמובן.

מה שלי עוזר זה לומר :תודה על מה שנתת,על מה שאתה נותן ועל מה שעוד תיתן לי.

"הכל יהיה בסדר, והכל יהיה בסדר, וכל הדברים יבואו על מקומם בשלום" אמן

יוצא שאין מספיק בנות ועמיר יאלץ לא להשתתף בריקוד הזה בכלל! היקום מקשיב, מסתבר, גם לצרחות פנימיות. תודה
!!!!
תודה לאל באמת. ואני שמחה שאיכשהו הצלחת לחוש הקלה בעקבות הברזים שנפתחו, כי אני נשארתי קצת עם רגשות אשמה אחרי שיחתנו, גם על זה שהעליתי עצב, וגם על כך שפתחתי פתח לפורקן בזמן לא מתאים...

היקום מקשיב, מסתבר, גם לצרחות פנימיות. תודה
את גדולה

משלימה הרבה פערים פה, אז שולחת רק

(())(())(())(())(())(())(())
@}@}@}@}}@}@}@}@}@@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

גמני מתגעגעת

בקשר לילדים, המורה שלי האירה את עיני שביהדות הבאת ילדים לעולם היא פחות או יותר דרך המלך להתפתחות רוחנית. מוסד הנזירות כדרך לתרגול רוחני לא מפותח אצלנו מי יודע מה... כך שבין אם אנחנו רוצות ילדים ובין אם לא - הרקע המסורתי-תרבותי שלנו דוחף אותנו לשם, ואם אנחנו במסע רוחני אז הוא דוחף אותנו לשם ביותר מדרך אחת.

(לא שחייבים להיכנע. אבל הדחיפה קיימת. והיא עשויה להיות פנימית לחלוטין)

אוי, מימה, הלוואי שהייתי יכולה לעזור לך. הלוואי שהיה לי משהו יותר חכם להגיד. הלוואי והייתי יכולה לחבק. הלוואי והייתי יכולה לרפא אותך ואת הבכיר ואת המרכזי ואת הפיונת ואת כולם דרך האינטרנט. הלוואי שיכולתי להביא לך מחליפה לשלוש שעות מדי יום ביומו. הלוואי ויכולתי להביא לך עוד אמא רזרווית אחת או שתיים, אמא שאוהבת אותך הכי בעולם, לשימושך האישי בלבד (נו, טוב, הילדים יקבלו גישה אליה בסופי שבוע ולאחר הכנת השיעורים

). הלוואיייייייייי..........................

אני לא באמת חושבת שזה מה שצריך, אבל אני רוצה , בשלב הזה, לקבל איבחון ואז להמשיך לחשוב.
צודקת לחלוטין. זו בדיוק הגישה הנכונה.

_אני לא באמת חושבת שזה מה שצריך, אבל אני רוצה , בשלב הזה, לקבל איבחון ואז להמשיך לחשוב.
צודקת לחלוטין. זו בדיוק הגישה הנכונה._
ומה אומרת הפסיכולוגית שלו?
וגם לא ממש הבנתי את המשפט של אחותך (שמה שאני עושה לא עובד). היא יצאה מודאגת מהשיחה איתו?

שליחה על ידי מי_מה* » 04 מאי 2010, 22:57

זו רק טיפה בים כתבה אשה שמחה אצל מתחדשת וזה תיכף הזכיר לי את השיר הזה. ולא הכנסתי שם כי זה בעצם מתאים לי...
נשאלו כאן כל מני שאלות ולא עניתי. גם כי הייתי במירוץ מטורף שעוד לא נגמר וגם כי נמאס לי לקטר בפרהסיה. אני נחבטת שוב ושוב אל כתלי "אשלית הסבבה" (עוד ביטוי של אשה שמחה ) מתחילה בהתלהבות כל מני מיזמים חדשים שאחר כך מתפוגגים ולא מצליחים. חייבת להפסיק להאמין להבטחה הזאת ולראות כבר את הטוב שישנו וזה לא מצליח.
הערב חגגנו יומולדת שבע למרכזי. לדעתי לא היתה מסיבה טובה. סיכמנו על קומזיץ כמו בשני הימי הולדת האחרונים, אבל הפעם הוא רצה תכנית ואני החלטתי לשדרג את הבישול על מדורה לפעילות קצת יותר מורכבת שני הדברים לא הלכו . יצא אוכל לא טעים וילדים משתוללים. במקום לבשל על מדורה מה שמתאים למדורה ולתת לילדים להשתולל בלי להכניס אותם לתכנית. יצא סתם באלגאן. אבל הילדים נהנו. מאוד. חתן השמחה אמר שהוא נהנה בטירוף! בדרך הביתה הקטנים נסעו עם הורי ואני הלכתי עם הבכור כשהוא מוביל את עגלת הקניות שלנו ואני את אופני עמוסים בציוד. שאלתי אותו איך היה לדעתו "מעולה" הוא אמר. "אתה לא חושב שהיה קצת מעפאן?" שאלתי "כי לי היתה הרגשה כזאת". "תראי , אמא" הוא הסביר לי לאט " את אשה וביומולדת הזה היו בעיקר בנים ולנו ז היה ממש כייף" . נו טוב סתמתי. מה יש לי להגיד אחרי אמירה כזאת. אני שמחה שהם נהנו ועצובה שאני תמיד מצליחה להרגיש לא בסדר ושבכלל בזמן האחרון אני כל הזמן מרגישה פארשית ושלא עומדת בציפיות.
בשתי הדקות שהצלחתי להיפגש עם הגבירה בכנס של ארגון מורי היוגה בסוף השבוע האחרון שוב עלה הענין של עומס היתר שלי ושאני צריכה להוריד הילוך. כבר כל כך הרבה זמן אני מדברת על זה ויש רגעים שאני אומרת לעצמי שאני באמת חייבת ורגעים שבהם אני אומרת לעצמי שככה אני ואין מה להילחם בזה ושעדיף פשוט לקבל את זה וללכת עם הדחף לעודף פעילות. אבל עכשיו אני מרגישה שזה באמת חיוני. שאם לא אעצור לרגע ואקח נשימה עמוקה ואתן לעצמי קצת שקט, אני פשוט אטבע בתוך כל הבאלגאן שאני מיצרת. אני רק לא יודעת מאיפה להתחיל. מה להוריד? אז דבר ראשון אני מורידה בילויים מתוכננים אבל זה סתם מבאס. חבל שאי אפשר להוריד משימות כמו ללכת לעבוד או לסדר את הבית...
לפחות את ספירת העומר אני לא מורידה וזה מכניס קצת סדר בבאלגן.
ובינתיים שולחת אהבה וחיבוק לכל מי שאתי .

אז דבר ראשון אני מורידה בילויים מתוכננים

רגע, חכי שניה עם זה. כי בדיוק רציתי לתכנן אתך איזה בילוי

אנסה לתפוס אותך מחר.

את אשה וביומולדת הזה היו בעיקר בנים ולנו ז היה ממש כייף
קודם כל, חכם הבכור שלך.
וחוצמזה, תודי שיצאה לך פליטת מקלדת ממש מתאימה.

ועצובה שאני תמיד מצליחה להרגיש לא בסדר ושבכלל בזמן האחרון אני כל הזמן מרגישה פארשית ושלא עומדת בציפיות.
אאוץ'. ציפיות של מי?
יש לי הרגשה שגם אם התכוונת לציפיות של הסביבה ממך, עיקר הבעיה פה זה הציפיות שלך ממך. כי לא כתבת "שאני תמיד לא מצליחה להרגיש בסדר", אלא "תמיד מצליחה להרגיש לא בסדר", כאילו להיות סתם בסדר זה לא בסדר.
סתם משהו שעלה לי, אולי זה לא קשור אלייך.

שככה אני ואין מה להילחם בזה ושעדיף פשוט לקבל את זה וללכת עם הדחף לעודף פעילות. אבל עכשיו אני מרגישה שזה באמת חיוני. שאם לא אעצור לרגע ואקח נשימה עמוקה ואתן לעצמי קצת שקט, אני פשוט אטבע בתוך כל הבאלגאן שאני מיצרת
הי, זה לא סותר.
אני חושבת שאם באמת ככה את (ומשנתיים של קריאה שלך זה נראה לי נכון לגמרי), זה נפלא להבין שככה זה וזהו ולקבל והכל. ובתוך זה, אם את מגלה שאת צריכה דווקא לעצור, זה עדיין לא סותר את זה שככה את, מה, מותר לך להיות רק סוג אחד של בנאדם בכל רגע נתון?

שולחת אהבה וחיבוק

שליחה על ידי חוחית* » 04 מאי 2010, 23:47

שוב עלה הענין של עומס היתר שלי ושאני צריכה להוריד הילוך. נראה לי שזה יכול באמת לעשות לך טוב. אני לעומתך מרגישה הפוך, בטטה שלא עושה מספיק.
רוצה נתחלף קצת? (סתם, אין מצב שאעמוד בקצב שלך)

שליחה על ידי מי_מה* » 05 מאי 2010, 07:03

רוצה נתחלף קצת?
ברור שלא אבל אני אוהבת איך ששאלת.
חיבוקים לכולן ובוקר טוב ישראל

אני נחבטת שוב ושוב אל כתלי "אשלית הסבבה" (עוד ביטוי של אשה שמחה ) מתחילה בהתלהבות כל מני מיזמים חדשים שאחר כך מתפוגגים ולא מצליחים
אוח, מזדהה, חשבתי לכתוב על זה קצת אצלי בדיוק אז אולי נתראה שם (-:
וגם אצלינו מתוכננת מסיבת יומולדת לבכור ביום שישי עם איזה 10 בנים בגיל 8-9 ליד המדורה... הוא רוצה להקים את האהל הענק שלנו ושישנו שם כולם... עד עכשיו אף פעם לא יצא לי לעשות מסיבה של הילדים בלבד, תמיד מסיבות ימיהולדת זה שאני מזמינה את החברים של הילדים שעד היום זה היה ילדים של החברים שלנו ואז יצאה מן מסיבת חברים של כולם.
אני ממש בלחץ מהפורמאט החדש הזה. איך אני אתמודד עם כל כך הרבה בנים מופרעים ללא ההורים שלהם? ככה זה כשעוברים מחינוך ביתי לבית ספר, איזה ז'!!!!

בכל מקרה, גם אני מחפשת את הטוב בכאן ועכשיו ומתקשה בזה נורא...
הלוואי שהייתי עוקבת אחרי ספירת העומר, בעיקר אני עוקבת אחרי ספירת הסיגריות שאני מעשנת )-:

שליחה על ידי נטע_ק* » 05 מאי 2010, 13:03

קודם כל

ענק
וגם מסכימה עם מתחדשת
אני חושבת שאם באמת ככה את (ומשנתיים של קריאה שלך זה נראה לי נכון לגמרי), זה נפלא להבין שככה זה וזהו ולקבל והכל. ובתוך זה, אם את מגלה שאת צריכה דווקא לעצור, זה עדיין לא סותר את זה שככה את, מה, מותר לך להיות רק סוג אחד של בנאדם בכל רגע נתון?
שיהיה הרבה טוב

תראי , אמא" הוא הסביר לי לאט " את אשה וביומולדת הזה היו בעיקר בנים ולנו ז היה ממש כייף"

זה הצחיק אותי ואת יודעת שאני תמיד תמיד מודה למי שמצחיק אותי (זה בריא לצחוק!) ובזמן האחרון מצליח לך הרבה.

חבל שאי אפשר להוריד משימות כמו ללכת לעבוד או לסדר את הבית...

באמת חבל!!!!!!

שמחתי למצוא אותך פה .
והנה עוד הצלחה בהקשרך: גונבו לאוזניי שמועות שקופידון התאסלם (יום שלם צחקתי כל פעם שנזכרתי ביציאה הזו)

בי בי

תראי , אמא" הוא הסביר לי לאט " את אשה וביומולדת הזה היו בעיקר בנים ולנו ז היה ממש כייף"
חכם הילד וצודק.

אני נחבטת שוב ושוב אל כתלי "אשלית הסבבה" (עוד ביטוי של אשה שמחה ) מתחילה בהתלהבות כל מני מיזמים חדשים שאחר כך מתפוגגים ולא מצליחים
אני המצאתי את זה, נשבעת לך עשיתי דטקטורט. הבעיה שאף אחת לא רוצה לבוא אלי להתמחות, כי תאמיני לי כבר הצעתי לכמה שאני אלמד אותן איך לעשות את זה. האמת התחלתי ללמד כמה, אבל זה התפוגג.

שליחה על ידי מי_מה* » 05 מאי 2010, 23:05

האמת התחלתי ללמד כמה, אבל זה התפוגג
D-:
צחוקים ושיגועים פה...
מרגישה שחייבת הסבר לשמועה שקופידון התאסלם ... מעשה שהיה כך היה. הפיונת, כפרה עליה, הולכת לפעמים ל'מַגדֵלת שיער ' (זה כמו מספרה אבל בהפוך. כן כן , זו המצאה של הילדה שאיזו מומחית פדגוגית אמרה עליה פעם שיהיה לה קשה לפתח משחק דרמטי כי היא יונקת עד גיל מאוחר) תוספת השיער הזאת היא חיתול טטרה שנקשר על ראשה סטייל כאפיה. רצה המקרה והלכנו להתאמן בחץ וקשת ישר אחרי הביקור שלה במגדלת שיער והיא היתה כל כך מרשימה שצילמתי אותה דורכת קשתה והעליתי את התמונה לפייסבוק. חברתי ע' כתבה תגובה לתמונה 'לא ידעתי שקופידון התאסלם' והגבירה הגיבה על זה וכך כנראה הגיעה השמועה גם לנקודות, שבינתיים מסרבת להיות חלק מהפייסבוק. זה הכל.
וחוצמזה, באמת תודה לכן על התמיכה והשיתוף.
נפתח לאחרונה דף שעוסק בענין המחשב ויש לי הרבה מחשבות על זה. מצד אחד פה זה יחסים וירטואליים, כלומר בכאילו ומצד שני יש להם השפעה אמיתית על היומיום . זה ברמה הכי שטחית אבל זה יכול לזרוק אותי להרהור פילוסופי על קשר ועל אהבה ועל זהות. כמובן, כמו בהרבה מקרים אחרים, כל ההרהורים הפילוסופיים נמוגים לי כשכבר יש זמן מחשב שקט לשטוח אותם (כמו המיזמים המתפוגגים

) אבל מניחה את זה פה כדי להמשיך אחר כך (אולי).

איזה דף? אני בבעיה עם המחשב הזה.
חוצמזה לכי תראי אצלי שבשבילי את רול מודל.

שליחה על ידי חוחית* » 06 מאי 2010, 00:16

יצאתי רגע מהמיטה לאכול נקטרינות (גחמות של הריוניות).
והתיישבתי פה לקצת צחוק בריא של לפני השינה D-: משתדלת לא לצחוק בקול רם שלא אעיר את האיש.
נפתח לאחרונה דף שעוסק בענין המחשב
אין לי מושג איזה דף כי אני לא מצליחה לעקוב אחרי החידושים פה אבל בדיוק אתמול ראיתי פרק מהסדרה התיעודית של רונאל פישר "עשרת הדברות" כשהפרק נסוב סביב סיפור בדוי שהתגלגל באיזה פורום הריון משהו... קיצר, שוב נכנסתי לסרטים שנוגעים לקו הדק שבין אנונימיות לחשיפת יתר במרחב הוירטואלי. לא יודעת אם זה קשור במשהו לנושא הדף ההוא.
שיהיה לילה טוב.

תתפלאי! אני קרובה מתמיד להיכנס לפייסבוק.
צריכה לצאת באיזה מבצע איסוף אנשים מהעבר וייתכן שזה יוביל לכניסה לאתר הארור הזה.
וכמובן כמו שכשאני רכשתי נייד כולם אמרו: עכשיו לכולם יש נייד.
גם פה אני בתחושה שאני הנכנסת האחרונה...(למרות שפה באתר נראה לי יש הרבה מרדנים).
אז אולי אגיח לך פתאום משם

שליחה על ידי מי_מה* » 06 מאי 2010, 06:50

כוחו של מחשב
הנה, שלא תוגיעו מוחכן מול מה חדש (בגילנו להוגיע מוח עלול לזרז הופעתם של קמטים ).

שליחה על ידי נועה* » 06 מאי 2010, 22:50

שלום מקסימה,
שידרגנו ת'מחשב ולא הצלחנו לשמור את רשימת הכתובות של אאוטלוק. תשלחי לי מייל כדי שאוכל לכתוב לך יותר אישי. היו כמה דברים שאמרת שהעלו אצלי מחשבות...בעיקר על האימהות.(ולא אני לא אשכנע אותך שכדאי לך אלא פשוט יש לי איזו תובנה....)
דרישת שלום חמה ממני,זאת שיושבת במדבר וחולמת על ים.

הו שלום...
לא ביקרתי כאן כמה ימים והנה... אני רואה שכרגיל נאמרו כאן כ"כ הרבה פרטים ואפילו שמי הוזכר כאן כמה פעמים.
החדשות המטורפות שקופידון התאסלם אכן הגיעה ממני, כיוון שגם אותי היא הצחיקה קשות, במיוחד כשמעליה התמונה המדוברת - ללא ספק היתה ל-ע' יציאה מעוללה (-:
גם אני חושבת שאם באמת ככה את (ומשנתיים של קריאה שלך זה נראה לי נכון לגמרי), זה נפלא להבין שככה זה וזהו ולקבל והכל. ובתוך זה, אם את מגלה שאת צריכה דווקא לעצור, זה עדיין לא סותר את זה שככה את, מה, מותר לך להיות רק סוג אחד של בנאדם בכל רגע נתון? - ונראה לי שכל הליכה קדימה לאיזשהו כיוון מוכרח להתחיל בקבלה והסכמה מלאה לפעול מתוך המקום שאת נמצאת בו, ולעבוד עם מה שיש - אז בסדר... את רואה שבמקום לעצור ולהתבונן את רצה להזיע תחת כל אולם ספורט רענן (-:
אז מה...? (ואגב גם שם היתה לך יציאה קורעת...) ונראה לי מותק, שהגיע זמן לתת לעצמך קיבינימאט קצת קרדיט!
את משו משו @}

נ.ב.
ונקודות בפייסבוק - זה באמת חזון אחרית (-:

שליחה על ידי מי_מה* » 07 מאי 2010, 22:34

באמת? איזו יציאה קורעת היתה לי? זה לא שחסרות... זו הרי הבריחה שלי, במקום לבכות אני מצחיקה...
וחוצמזה , בשביל הרקורד. מאוד נהינתי שם באולם הספורט בשיעור אשטנגה. נהינתי למרות שיש לי, כמו לרבים אחרים, השגות על אישיותם של המורים. נהינתי כי הצלחתי להפריד בין האישיות ובין מה שאני רוצה ללמוד והצלחתי לבוא נקיה (היה לי שריר תפוס בשכם, קצת יותר נמוך מאיפה שנתפס בדרך כלל אבל עדיין כואב וזה עזר) ולשכוח את כל מה שאני יודעת ופשוט לעבוד בדרך שהיא לא הרגילה שלי וכשהולכים בדרכים אחרות זה תמיד מלמד ומענין.
ואם כבר מדברים על אשיותם של המורים, אני חייבת איזו הערת ביניים על יוהורה. אני מוצאת אצל המון מורים ישראלים את התכונה הזאת. אחד הדברים שאני הכי אוהבת במורים ההודיים, מלבד האוטנטיות, המובנת מאליה, הוא הענווה. לא משנה כמה הם תותחים, לא נוצר הרושם שהם מחזיקים מעצמם ואילו אצל מורים ישראלים, אפילו כאלו שהם לגמרי טירונים (מנפנפים בגאווה שהם מלמדים כבר משנת 2002 , כאילו וואו ושנתעלף במקום) יש איזו שחצנות מעצבנת. יצא שכנס המורים נפל על שבוע ההוד בספירת העומר שזה שבוע שמטפל בסוגיות של ענווה והכנס סיפק לי הרבה חומר לעבודה. דיברתי על זה עם בחורה מתוקה , שהסתבר שכבר נפגשנו לפני שנה בסדנא של פראסד. היא הסבירה את התופהעה בכך שישראל מקום קטן ויש בו הרבה מורים ליוגה אז כל אחד רוצה לבלוט עד כמה שאפשר. אבל אני לא בטוחה שזו הסיבה כי הודו אמנם ענקית הרבה יותר אבל אני בטוחה שיש בה הרבה יותר מורים ליוגה ובכל זאת הם לא כאלו נפוחים. אז לקחתי לעצמי את הענין הזה כשיעור, להתבונן בענין של הענווה באופן לא שיפוטי. כי עוד דבר שגיליתי על עצמי היה , שהיהרות מעצבנת אותי כשהיא באה מאנשים שאני מרגישה מולם איזה רגש נחיתות ומכאן שהיא מצביעה על יוהרתי שלי שנפגעת, אבל אם אני מצליחה לשים בצד את כמה אני שווה, אז ממש לא איכפת לי כמה ההוא חושב שהוא שווה ואני יכולה פשוט לקבל וגם לתת. וזה מאפשר למידה כי מכל אחד אפשר ללמוד. מאותו המקום חוויתי היום מהפך. ממש כך. סיפרתי פה פעם שאחד החלומות שחוזרים לי הוא שאני באה ללמד באיזה מקום ואני לא מצליחה ללמד כי כל הזמן מפריעים לי. אחת הסיבות שאני לא מלמדת ילדים היא שבנסיון הדל שלי בהוראת יוגה לילדים זה תמיד היה מאבק על זה שיקשיבו לי ויתנו לי לנהל את השיעור. אז היום הסכמתי ללמד ביום 'הורים מלמדים' בשכבה של הבכור. בשיעור הראשון היו ילדים חננות (הבכור היה אחד מהם) ועשיתי להם שיעור יוגה ממש כמו לגדולים, עם התבוננות ונשימות וכל מני דברים , אבל הקבוצה השניה שבאה היו בה כמה ילדים מופרעים שניסו לפוצץ ת'שיעור. עד היום במקרים כאלו הייתי נעלבת , מאיימת , אומרת שמי שלא רוצה להיות פה שלא יהיה אבל היום, תוך כדי שזה קרה הצלחתי להפוך. חשבתי לי אם הם חושבים שהם מופרעים אניאראה להם מה זה מופרע. אני יכולה להיות יותר מופרעת. שיחקתי על האגו שלהם ולקחתי אותם לקצוות של קושי ומהירות. כשסיפרתי את זה לדנדנה , שלמדה הומיאופתיה השנה, היא אמרה "ריפאת דומה בדומה" זאת אומרת שבמקום להיאבק בהתפרעות הלכתי איתה וזה עבד מעולה יצא שבסוף מהשיעור שעל פניו היה נראה קשה יותר נהינתי יותר וגם הילדים יצאו מאוד מרוצים. וזה שוב מחזיר אותי לענין של הכבוד והאגו. הרי אם הייתי מתעקשת שם על כבוד הייתי מפסידה אבל ברגע שאיתגרתי את הכבוד שלהם דוקא ניצחתי. שיואו אני אסירת תודה על זה. מענין יהיה לראות אם יחזרו לי חלומות על שיעורים שאני לא מצליחה ללמד או שעברתי באמת את המשוכה הזאת.
וחצמזה סופסוף היתה לי בבית קבלת שבת טובה וגם על זה אסירת תודה. שבת שלום אור ואהבה

אוי מימהלה.
אהבתי את דברייך כל כך.
בדיוק ניהלתי עם הגבירה דיון בנוגע לכנס שהייתם בו, בדיוק על העניין הזה, של הכבוד והאם אריכות השנים מעידה על טיב המורה. ??
ענייני הכבוד ידועים לה ולי היטב מעולם האמנות ושם הנפיחות עוד גדולה בהרבה והקליקות החולניות האלה...
את כל כך צודקת לגבי ההודים. (זה עוד אחד מהדברים שגרמו לי לאהוב את הודו)
אם רמזת שעניין הגאווה נעוץ בתכונה ישראלית רווחת - אסכים איתך. אני חושבת שיש לנו תכונה כללית כזו, איזו נפיחות כזו - שדורשת המון המון עבודה כדי שניפרד ממנה!
(את יודעת שבשטחים קוראים לנו: הגאוותנים).

איזה פוסט יפה ומחכים.
תודה @}

איזה פוסט יפה ומחכים.
ובאמת שיחקת אותה עם הילדים המופרעים! אני מאד מזדהה עם הקושי ללמד ילדים מאותה סיבה וגם אני העברתי שיעור בישול לפני איזה חודש במסגרת יום חוגים בבית הספר של הבן שלי ועשיתי משהו דומה רק שאני בחרתי להתפרע יחד איתם ובאמת היה לנו כיף חיים ביחד!

עכשיו אני יושבת פה בחוץ על המרפסת, יום ההולדת של הבכור, מול הבית בחורשה הקמנו את האוהל הענק שלנו ויש בו 8 בנים מופרעים שלא מפסיקים לצעוק ולהתפרע. הם נשבעו שהם לא הולכים לישון הלילה, אני חשבתי שהם צוחקים אבל מסתבר שהם מה זה רציניים!!!
נראה לי שזה אומר גם לילה לבן בשבילי...

_באמת? איזו יציאה קורעת היתה לי? זה לא שחסרות... זו הרי הבריחה שלי, במקום לבכות אני מצחיקה...
וחוצמזה , בשביל הרקורד. מאוד נהינתי שם באולם הספורט בשיעור אשטנגה. נהינתי למרות שיש לי, כמו לרבים אחרים, השגות על אישיותם של המורים_
בדיוק בקשר לזה היתה האמירה שאותי הצחיקה. אמרת:
היה בסדר גמור - אם מתעלמים מהאישיות של המורים - זה מאוד הצחיק אותי, כיוון שאני שומעת רבות אודות אישיותם של המורים הנ"ל, וכיוון שלדעתי האישית מאוד, אישיותו של מורה ליוגה היא חלק מאוד נכבד בעסקת החבילה של לימוד היוגה.
כזאת אני, בנאדם של אנשים, ואני הולכת שבי אחרי אישיותם של המורים שלי בחיי, ומסתמן שכאלה גם התלמידים שלי, נצמדים אלי גם בגלל מה שיש לי לתת להם טכנית אבל בעיקר קשורים אל מי שאני...
ויחד עם זאת, אני לגמרי מבינה ומצדיעה להישג הזה שלך להתבונן בתמונה הכוללת ולהפריד את המרכיבים השונים, להשתמש במה שבדיוק מתאים לך.
יש משפט שנחקק לי בראש מתוך אוטוביוגרפיה של יוגי שאחד החכמים שהוא פוגש אומר לו: "בחיים האלה הכל מעורבב יחד בתערובת של חול וסוכר, והתפקיד שלנו בעולם הוא להפריד ולמצוא את הסוכר שבכל דבר" - ונראה לי שזאת ההבחנה המבדלת שהיוגה מדברת עליה.

וגם אני מאוד מסכימה איתך לגבי כל מה שאמרת על היוהרה, של המורים כאן לעומת הצניעות הצניעות הצניעות (3 פעמים אין כאן טעות!) של ההודים (שתמיד פותחים בתודה והוקרה למורים שלהם..) שהיא ללא ספק התכונה הבולטת שלהם.
וללא ספק מסכימה איתך שהיוהרה הזו מצליחה לדקור אותנו, בדיוק במקומות של האגו שלנו, ועצם זה שזה מעצבן אותנו אומר שאנחנו עצמינו ממש ממש לא משוחררים מזה (להלן הסדנא של פרסד בשנה שעברה (-:)
ואיזה יופי מה שקרה לך עם הילדים, זה תמיד מרגש לקרוא על פתרונות כאלה שבאים מתוך היכולת לבחור נכון.

בדיוק ניהלתי עם הגבירה דיון בנוגע לכנס שהייתם בו, בדיוק על העניין הזה, של הכבוד והאם אריכות השנים מעידה על טיב המורה. ??
(-:
אני עדיין חושבת שהשיחה שם היתה על משהו אחר ממה שנקודות חושבת שהיתה.. כמו שקורה לפעמים, אני מדברת על מלפפון והיא על עגבניה ואנחנו מנהלות דיון, על מי יותר ירוק או מי יותר עגול..חחחח
בכל מקרה, לדעתי כולנו מסכימים כאן הפעם, וזאת כבר סיבה למסיבה

(())(())

גבירתי המתוקה.
הייתה בדיוק על זה, שאת טוענת שאנשים באים לכנס היוגה כדי לפגוש מורים ש"נחשבים" ובנימת קולך נשמע שגם את הולכת עם זה. את באיזה שהוא מקום הסכמת עם נחשבותם ומכיוון שיש לי נסיון עם ראייתך את העולם ונטייתך לחפש את הנחשבות, גם בהקשר של חברתי ענת שלימדה שם והיא לא מוכרת בארץ אמרתי:
אין אורך השנים מלמדות על טיב המורה, גם מפורסמותו איננה מעידה על טיבו אלא על האמביציה שלו לשווק את עצמו.
כן, ייתכן שיהיה מפורסם ומורה מעולה אך אין זה מעיד על זה.
אני יודעת שאת תגידי שאני לא הבנתי אותך שוב,
אבל נו שויין.
תקראי שוב את הפוסט שכתבתי פה למימה ותסבירי לי מה משתמע פה לא כפי שאת חושבת!?
אני לא העלתי פה מי אמר למי, רק שאת מתגוננת משום מה.

אני יודעת שאת תגידי שאני לא הבנתי אותך שוב,
בדיוק! (-:
אבל נו שויין.
בדיוק! (-:

אבל אחרי הבנה הדדית של 12 שנה, אפשר לפרגן לעצמינו פה ושם איזו אי הסכמה (-:

ובקשר לדיון על האם אריכות השנים מצביעה על טיב המורה, כפי שטענתי אז כך היום:
אריכות השנים יכולה להצביע על ניסיון, על אורך הזמן שבו אדם מתעסק לעומק במשהו, לפעמים זה אומר שהוא הספיק לצבור בזמן הזה ידע, אמיתות, צניעות - ולפעמים בדיוק ההיפך (-:
כך ששום דבר לא גורף בעניין הזה, ויש דוגמאות מכל הסוגים...
ומה שאמרתי בשיחה הזו לא סותר את מה שאת אומרת (למרות שאת חושבת שכן):
אני חושבת שאנשים יכולים לבוא לכנסים מסוג זה שהם סופרמרקטים גדולים של יוגה מכל מיני סיבות - האחת היא לבוא ולחוות חוויות חדשות ולפגוש מורים לא מוכרים ודגשים חדשים, ואם זה המניע מובן שמומלץ לבוא עם ראש ולב פתוחים, ללא דיעות קדומות ועד כמה שאפשר עם אגו ממותן, ופשוט להתנסות ולקחת מתוך ההתנסות הזו מה שמתאים לנו. וכמו שמימה אמרה, מכל אחד אפשר ללמוד, ואני מסכימה ומוסיפה, שאפשר ללמוד מאנשים גם איך לא להיות, וזה שעור חשוב באותה המידה בעיני.
סיבה נוספת שאנשים באים בגללה ממרחקים אל הכנס השנתי הזה, היא כדי לקבל שיעור או לחוות התנסות ממורים שאכן שמם הולך לפניהם (בין אם בגלל העובדה שהם מדהימים, או בגלל העובדה שהשיווק שלהם מדהים (-:), וגם זה בסדר.
אני לא אומרת שזה טוב או רע, אלא שזה פשוט כך..

סליחה מימה על הגלישה אל הבלוג שלך, אם לא מתאים, מיד להעיף החוצה, למרות שהשיחה הזו לדעתי דווקא קשורה לדיון המעניין שהעלית כאן - אבל כמובן שמה שתחליטי יהיה טוף.@}

שליחה על ידי מי_מה* » 08 מאי 2010, 22:12

גלושנה כאוות נפשכן. אני בכלל הייתי בים (ועוד עם קרובות המשפחה הנלבבות של נקודות

). לא מעיפה החוצה ומארחת בשמחה.
ולעצם הענין: האישיות של מורה ליוגה היא חשובה. הרי מתוך האוקינוס העצום ,שהוא היוגה , כל מורה יכול למזוג רק את הטיפה או לכל היותר דלי קטן של מה שהוא תפס מהאוקינוס הזה וכל אחד נכנס למיים מחוף אחר (ניכר בי שהייתי בים היום). כל מורה צובע את הדברים בצבע שלו ומכאן שלאישיות שלו תהיה השפעה מכרעת על מה ועל איך שהוא מלמד. אז ברור שללימודים מתמשכים אני אבחר מורה שיענה על כמה שיותר מהצרכים שלי אבל בכנס כזה אני באמת באה לנסות דוקא דברים שאני לא עושה ביומיום ולעתים הולכת לדברים שעל פניו נראים לי ממש הפוכים ממה שאני מתרגלת, רק בשביל לבדוק קצת חופים אחרים. כמו בחופשה. לפעמים אני מגיעה ככה לדברים גדולים ממש. למשל את דיויד סאי פגשתי לראשונה במן כנס כזה וכשקראתי על היוגה שהוא עושה הדברים ממש עוררו בי התנגדות ובכל רציתי לבדוק את זה ויצא שהיום , כשעני מודה בהכנעה למורים שהביאוני עד הלום , לדיויד יש מקום מאוד מכובד ברשימה הקטנה הזאת ודרך שיתוף הפעולה אתו נחשפתי למקומות ביוגה שעונים בול על הצרכים שלי.

רוב הישראלים יהירים; למה שהמורים ליוגה יהיו שונים מן השאר? כי הם מלמדים כבר משנת 2002? חחח. נשמע לי הגיוני לגמרי מה שאת אומרת. וגם אותי זה מוציא משלוותי.
<ילדים מופרעים זה הכי מפחיד>

שליחה על ידי מי_מה* » 22 מאי 2010, 21:54

התלבטתי איפה לשים את הפוסט הזה, כאן או בפייבוק. בסוף החלטתי על גם וגם ועם הקוראות הסליחה. לא שיש סיבה להתנצל, אתן הרי לא חייבות לקרוא פעמיים רק כי אתן חברות שלי גם כאן וגם שם, אבל איכשהו זה נראה לי הולם...

בכנס הראשון של ויג'נאנה יוגה, שנערך אתמול, שמחתי לפגוש מכרים שלא פגשתי הרבה זמן ואת עצמי. כמו עם המכרים, גם הפגישה עם עצמי היתה חטופה ולא ממש הספקנו הרבה אבל טוב היה לדעת שאני עדיין שם וששלומי טוב, מתחת לכל השכבות של הפעילות הנמרצת והבלתי פוסקת, מתחת לכל הסיפורים שאני מספרת, אני האמיתית עוד מתקיימת שם וזה היה כל כך נעים להיפגש!
זה היה יום שהתחיל בהתרגשות . כשנכנסתי לאוטו והתחלתי לנהוג בדרך לווינגייט פתאום התרגשתי נורא. שנתיים עברו מאז עשיתי שם קורס לאחרונה והשנה ההיא של הקורס היתה כל כך גדושה באירועים וכל רגע ממנה כמעט חקוק לי בזכרון, אז הנה , שנתיים אחרי , שוב יום שישי בבוקר שוב הדרך לווינגייט וכדי להשלים את התמונה הראש שלי שוב בלופים ושוב מככב בהם אותו פרצוף, כמה הולם.
אז כדי להפסיק את הלופים אני משנה נושא בתוך הראש וחושבת על החברות שלי . יש לי המון. עלה לי פתאום בזכרון המשפט הזה של בן, שחברות בפייסבוק היא לא ארון גביעים , או משהו כזה... וחשבתי האם גם בחיים האמיתיים אני אוספת חברות? כי הרי לא צריך כל כך הרבה בעצם וגם אני כבר לא ממש עומדת בלתחזק את כל הקשרים האלה, אני כבר לא מדברת על להיפגש , אפילו לטלפון אני לא מגיעה וגם מי יכול לנהל כל כך הרבה מערכות יחסים עמוקות? אז מנין, אני שואלת את עצמי, הדחף הזה להפוך כל מי שאני אוהבת את הכתיבה שלה לחברה? כבר התחלתי לזמזם לעצמי את חוה אלברשטיין ששרה "אבל זה לא הדין בצורך באהבה, שאיננו נרגע לעולם, אף פעם איננו נרגע" רק שאז העורך המוזיקלי ב88 שם את אוטיס רידינג שיושב לו על רציף במפרץ וצופה בגאות המתגלגלת ואוטיס רדינג ישר מערפל לי את הראיה ואת המחשבות אז פשוט הנחתי לזה להתגלגל כמו הגאות והשפל והמשכתי לנהוג.
מגיעה לכנס ונכנסת לאולם. כמו תמיד מסביבי אנשים בפגישות נרגשות ואני לא כל כך. שוב עולה שאלת ארון הגביעים. כאילו מי שיש לו הרבה חברים כאן יותר שייך. אני מזהה כמה פרצופים ועם כמה גם מתחבקת ומחליפה מילים אבל העיניים כל הזמן מחפשות עוד. מחליטה לשים לזה קץ והולכת לשכב על המזרון שלי ולחכות שיתחילו. בכוונה לא להתאמץ לפגוש ולהיפגש. זה באמת לא ארון גביעים. זה לא חשוב ולא משנה.
הכנס מתחיל ויושבים וישיבה שקטה. המדיטציות בויג'נאנה הן , ממה שאני זוכרת, משהו כמו ארבעים דקות ובדרך כלל זה נורא קשה לי. אז איך שזה מתחיל אני נזכרת שאני לא לבד ופונה לאלוהים "בבקשה תעזור לי לשבת בשקט ולהפסיק לקדוח לעצמי חורים במוח, בבקשה שא אותי בכף ידך דרך המדיטציה הזאת" ואלוהים מקשיב ונושא וזה עובר לי כל כך מהר (ואולי בכלל בגלל שזה כנס זה היה יותר קצר אבל אין לי שעון ואני לא יודעת). התרגול עם אורית, כמו תמיד מופלא ומלא השראה ואחריו הולכים לשיעורים השונים.
אני הולכת לשיעור שלי שיוויי משקל על הידיים (אני רואה את הגבירה בדמיוני מצחקקת ואומרת "נו למה כבר תלכי? ברור שלהכי מאתגר פיזית" ) וגם כאן מתחילים בישיבה ואז, לאיזה רגע קסום , מתרחשת הפגישה ההיא שהזכרתי בהתחלה, פתאום מבין כל הרעשים התמידיים שמתחוללים בתוכי אני מוצאת אותי, את האני הזקנה והחכמה והשקטה ואנחנו מתחבקות בחום ואני יודעת לרגע שהכל בסדר וגם כשהרגע הזה חולף והרעשים חוזרים, הניחומים ששאבתי מהחיבוק הזה נשארים.
השיעור טוב. לא קשה לי, כי אני בכל זאת בכושר ומאוד חזקה ואני נהינת מהקצב האיטי ומהדיוק וההקשבה ואז היה לי עוד רגע של השראה (וכאן אני מתנצלת בפני כל מי שהז'רגון היוגי לא נהיר לו) עבדנו על להיכנס לבאקאסנה מעמידת ראש. אני עושה את זה די בקלות גם ככה אבל כאן היה משהו חדש. רגע לפני שמרימים את הראש מהרצפה, ביקשה המורה שנרפה, נרפה לגמרי את השכמות ואז משקל הגוף על הידיים נהיה כבד יותר והידיים משתרשות יותר ודוקא מתוך התנועה הזאת שיש בה המון ויתור, לעלות. וואו, זה היה מדהים. ואני לקחתי את זה לתוך השבת שבאה בהמשך. לוותר, להפסיק להלחם ומתוך הויתור לעלות.
רגע לפני שהלך לישון הערב, אמר לי הבכור, "תודה אמא, היה ממש כייף היום", אז נראה לי שזה עבד

קוראת.
נשמע טוב המפגש עם עצמך.

למרות שאני לא מבינה את כל הז'רגון, זה ממש מרגש לקרוא

פוסט מקסים כולו ובעיקר:
רגע לפני שמרימים את הראש מהרצפה, ביקשה המורה שנרפה, נרפה לגמרי את השכמות ואז משקל הגוף על הידיים נהיה כבד יותר והידיים משתרשות יותר ודוקא מתוך התנועה הזאת שיש בה המון ויתור, לעלות. וואו, זה היה מדהים. ואני לקחתי את זה לתוך השבת שבאה בהמשך. לוותר, להפסיק להלחם ומתוך הויתור לעלות.
זה קו שמנחה אותי כבר זמן מה. להרפות מהמאמץ, מהנסיונות ואז מתרחשים קסמים מופלאים. בגוף זה עובד מצויין ואז אפשר לנסות להעביר את המידע גם לתודעה.
באופן כללי יש משהו ברצון לצמוח מתוך השתרשות שמחייב התמסרות קודם כל כלפי מטה.
איך אני אוהבת פוסטים של יוגה... @}

ואז, לאיזה רגע קסום , מתרחשת הפגישה ההיא שהזכרתי בהתחלה, פתאום מבין כל הרעשים התמידיים שמתחוללים בתוכי אני מוצאת אותי, את האני הזקנה והחכמה והשקטה ואנחנו מתחבקות בחום ואני יודעת לרגע שהכל בסדר וגם כשהרגע הזה חולף והרעשים חוזרים, הניחומים ששאבתי מהחיבוק הזה נשארים.
טוב, הבאת לי דמעה לעיניים. מאד מרגש

ואני לקחתי את זה לתוך השבת שבאה בהמשך. לוותר, להפסיק להלחם ומתוך הויתור לעלות.
ותודה על המילים האילו (-:

רגע לפני שהלך לישון הערב, אמר לי הבכור, "תודה אמא, היה ממש כייף היום", אז נראה לי שזה עבד
וזה הכי כיף!!!!

פוסט מקסים מימה יקרה

|H||H|

כל מה שהן אמרו
@}