מיכאל סיפור הלידה

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

[שאשי_מהלב*]

כבר בשלבים הראשונים של ההריון הרגשתי שבית חולים הוא לא המקום המתאים ללידה - עבורי ועבור העובר שבי .
בדקתי אפשרויות והחלטתי ללדת בבית. ובחרתי במיכל בונשטיין כמיילדת. ידעתי גם שאני רוצה ללדת במים, זה תמיד הרגיש לי כדרך נכונה ורכה להגיע לעולם..
התאריך המיועד היה 10.10.10. בתחילת החודש השביעי החלטתי שאלד בחדר הגדול בבית, ששימש כסטודיו. הייתי יושבת שם מדיטציה כל יום כמה דקות לפחות, לפעמים מדליקה קטורת, מביאה אנרגיות של אימהות, אהבה, רוך, תפילה ... כל מה שרציתי שיהיה בלידה.
גם אבא של מיכאל היה יושב שם מדיטציה. מבלי להכנס יותר מידי לסיפור, אציין שאבא של מיכאל ואני נפרדנו לפני הלידה.
כשהייתי מתחברת לעובר הרגשתי שהוא מאוד רוצה להיוולד, לחיות, וחששתי שאלד לפני הזמן. או מקסימום בתאריך המיועד.
ה-10.10.10 הגיע. התרגשתי, התלבשתי, הרגשתי שזהו יום חג... ומי לא בא? מיכאל.
עשיתי הליכות, דיקור, רפלקסולוגיה, רציתי כבר ללדת... פה ושם היו צירים, כבר כמה שבועות, אבל לא כואבים ולא סדירים.
ביום חמישי ה 14.10 התחילו צירים תכופים יותר, כל עשר דקות. בהתרגשות גדולה קראתי לשתי חברות שתבואנה לישון אצלי - אחת - שני, שעוד בתחילת ההריון סיכמנו שתלווה אותי כדולה, והשנייה דנה, שבאה פשוט ככדי להיות בבית, עם התינוקת שלה. הצירים התגברו והופיעו אחת לשבע דקות. התקשרתי למיכל.

מיכל אמרה שלמישהי אחרת שילדה איתה בעבר ירדו המים, והיא מרגישה שהיא צריכה להיות שם, שהיא תיכף תלד.
היא התקשרה לשרהלה שהכרתי והיא לא ענתה. רונית קופוליס שלא הכרתי היתה פנויה. דברתי עם עוברוני: מתאים ללדת עם מישהי שאנחנו לא מכירים? עוברוני רצה ללדת עם מיכל, הצירים נפסקו.
כמה שעות אח"כ קבלתי ממיכל סמס "ילדה". מזל טוב.
יום למחרת, יום שישי ה15.10. בוקר, צהריים - אין צירים. אחה"צ - אין צירים. איזה תסכול. שני ודנה חברותיי איתי בבית ואני מתחילה לבכות ולהתלונן. "מה, הוא לא רוצה לצאת? הוא לא רוצה להיות הבן שלי?" והן - להיפך! הוא כלכך רוצה להיות קרוב אליך שהוא נשאר בבטן. חמודות..
שני ואני הולכות לים להליכה. אני בחודש עשירי עם 25 קג יותר מהרגיל, יוצאת לטרק בחוף עתלית. שעה של הליכה מהירה, יחפה. פה ושם יש צירים.
חוזרות הביתה והצירים עדיין חלשים ולא סדירים. דנה מציעה לי ללוש בצק. ככה אני מעבירה את ערב שישי. נדמה לי שהצירים היו כל 10-15 דקות. חברותיי היקרות עוזרות לי לתזמן.
ב11 ומשהו צחוק גדול שהרטיב את מכנסיי. התקשרתי למיכל "ירדו לי המים". בדיעבד הסתבר שכנראה לא ירדו וסתם ברח לו קצת שתן. העיקר שזה מה שעזר לי ללדת...
היא התחילה להתגלגל לכיוון, והגיעה באחת.
מדהים איך שהגוף שלי עבד. הידיעה שהמיילדת בדרך והחברות שלי איתי בבית, עשתה את זה. הרגשתי מספיק בטוחה ללדת. עד שהיא הגיעה הצירים התגברו והתחילו לכאוב, כשהיא הגיעה כבר היו כל חמש- ארבע דקות. הבריכה כבר עמדה במקומה מנופחת כשבועיים, וכשמיכל הגיעה שני ואני היינו בסטודיו, נושמות בצירים ועושות קולות נמוכים.
היא בדקה אותי - צוואר הרחם רך לגמרי, פתיחה של ארבע. יופי. הצירים התקרבו בתדירותם והחלו להיות ממש כואבים. ניסיתי לנשום כמו שלמדתי בהיפנוברת'ינג, ניסיתי על כדור, על השיש במטבח, קולות - לא מצאתי תנוחה שיכולתי לנוח בה ולהכיל את הכאב. בדמיוני כשראיתי את עצמי יולדת, ראיתי את עצמי יושבת מדיטציה בתנוחה נוחה, מתרכזת לי בשקט בכאב ובנשימות. והנה מצאתי את עצמי צועקת, מחליפה שתי תנוחות בכל ציר. מחליפה מקום בבית כל שני צירים. שני עשתה איתי קולות נמוכים, עיסתה את גבי ובכלל איפה שכואב, הראתה לי תנוחות ומאוד עזרה. ועדיין ריחמתי על עצמי והבעתי זאת בקול. מיכל נחה על הספה בסלון בזמן הזה. שני ואני יצאנו למרפסת. כל הזמן חיפשתי לשנות, לא יכולתי להישאר שם בכאב, לא יכולתי לנוח. חזרנו. אמרתי למיכל שאני לא מוצאת מקום להיות בו.
היא אמרה משהו על זה שאני צריכה לקבל את הכאב ולהתמודד איתו. השעה היתה שתיים בלילה שבין שישי לשבת, והיא הציעה שנעשה סיבוב בחוץ ושלחה את שני לישון. הלכנו מיכל ואני ברחוב שלי. כל כך הרבה פעמים בחודשיים האחרונים הלכתי ברחוב ושאלו אותי אם אני יולדת (הייתי ענקית כך שגם בשמיני נראיתי כעומדת ללדת), והפעם זה היה אמיתי. כל הרחוב השתתף בלידה שלנו. הרגשתי ציר מתקרב, חיפשתי בעיני על מה אוכל להישען- גדר, שער, ג'יפ, הלכתי נשענתי ואההההההה, אההההה, אהההה... ככה אנחנו מתקדמות במעלה הרחוב, אני מלאת מוטיבציה להמשיך וללדת. אני מבינה ממיכל שאלו עדיין לא צירים של לידה פעילה, עדיין לא אינטנסיביים. יותר אינטנסיבי מזה יכול להיות? אני לא מאמינה. מחשבות שעולות בי בזמן ההליכה :'איזו המצאה גאונית זה אפידורל, בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו'.
'איזה קשה זה ללדת'. והתחושה הזו שכל החיים לא הכינו אותי לכאבים כאלה. ומסתבר שסהכ מתחילת הלידה עברה קצת יותר משעה. אנחנו נכנסות הביתה והיא בודקת אותי. 'פתיחה של חמש'. איזה יאוש. כל היותר משעה הזאת של כאב וכל כך מעט התקדמות, מה, ככה זה הולך להיות ?? בדיעבד הסתבר שאת החלק הקשה של הלידה עברתי.

[שני_אחרת*]

קוראת ומחכה בציפייה להמשך

[שאשי_מהלב*]

כל הזמן הזה יש מעבר בתוכי ממקום של נוכחות, של לוחמת חדורת מוטיבציה ששום דבר לא יכול לשבור אותה, ליאוש, רחמים עצמיים וגם הפחד מהאמהות לבד מהדהד.
עוד משהו חשוב שהיה בהליכה -עברנו ליד הבית של לילך, המדקרת המקסימה שליוותה אותי כל ההריון, וכמו רבים וטובים הביעה נכונות לבוא לעזור בלידה וישנה עם סלולארי פתוח. כדי להקל על הכאבים הצעתי למיכל שניעזר בה והיא אמרה את אחד ממשפטי המפתח בלידה 'את צריכה להפסיק לחפש פתרונות מבחוץ ולמצוא את הכוחות מתוך עצמך'. כמה אני נזכרת במשפט הזה מאז הלידה...
בבית הצירים ממשיכים, הנשימות ממשיכות. שני מתעוררת וממשיכה לתמוך בי עם ידי הזהב שלה. אני רוצה להיכנס לבירכה, למים החמים והמנחמים. מיכל אומרת שעוד לא. עוד פעמיים - שלוש כאלה היו, אני רוצה להכנס, מיכל אומרת שמוקדם מידי. ואז יש איזה רגע נוסף מכונן. באמצע ציר אני מבינה שזה 'כואב אבל עובר'. לכאורה מובן מאיליו אבל נפילת האסימון הזאת היתה נקודת מפנה. הבנה ש-אוקיי חצי דקה של כאב בלתי נסבל, אך עומד לחלוף כלא היה. ואז אני מתמסרת לצירים, לכאב, ללידה.
גם במשפט 'קשה אבל עובר' אני נזכרת הרבה בחיי האימהות...

[לירי_יער*]

קוראת ומזדהה
את כותבת מקסים- בכלל סיפור מקסים

[יום_טוב*]

הי אהובה,
תיראי מה כתוב בצהוב: קושי אינו בהכרח סבל

קוראת אותך בשקיקה,
ש.

[עשב_השדה*]

גמני מקשיבה מחכה וחושבת על הבת שלי שעוד לא חושבת על לידות בכלל ובכל זאת אולי הייתי יכולה למנוע ממנה הרגשה ש
שכל החיים לא הכינו אותי לכאבים כאלה,
האם זה אפשרי בכלל? או עוברים את הגשר הזה כשמגיעים אליו.....?
תוהה

[שאשי_מהלב*]

תודה יקרות על ההקשבה.
ואז יש עוד כמה צירים, אנחנו ליד הבריכה. אני מרגישה איך הם מכוונים אותי למקום הזה בבטן המאוד מאוד תחתונה, המקום הזה שהוא מרכז החיים. ואני שמחה לחוות אותו. אני מרגישה שעכשיו אני מבינה מה אמי חוותה כדי שאגיע לכאן. שאני מבינה ,חוויתית, על בשרי, משהו מאוד מאוד עמוק.
אני הופכת לחיה. פשוט עושה את זה. גם כאן היה פער בין איך שדמיינתי את הלידה - איך הלב שלי נפתח לצלילי מוזיקת מלאכים עדינה ונעימה. לא, זה היה משהו אחר. מאוד ארצי, פיזי. ממני זה הוציא את החיה, את האישה הפרימיטיבית.
והאינטנסיביות הזאת. שנורא בא לי לעצור לכמה דקות, להרגע, לנשום ולהמשיך. אני אומרת לעצמי שכשהכל יגמר אכין לעצמי קפה במקינטה וארגע. לקח אולי חודש עד שהגעתי לזה
ואז יש ציר שמיכל אומרת "זה ציר מעולה, עוד שלושה כאלה את נכנסת לבריכה". אני מתמלאת המון מוטיבציה ואחרי כמה צירים נכנסת.
הקלה גדולה גדולה. כמו שרק אישה ששוקלת יותר משמונים קילו עם צירים יכולה להרגיש. כל כך נעים לי במים החמימים.
מיכל בודקת אותי (אולי זה היה לפני הכניסה?) - פתיחה של שמונה. עוד כמה צירים פחות כואבים, כשברקע אני כל הזמן שומעת את מיכל ושני 'יופי, את נפלאה, את אהובה, תמשיכי..מצויין...
אני מאוד נעזרת במגע. אני מרגישה ציר מגיע, קוראת למיכל, היא נוגעת בגב ונושמים כולם יחד. ובכלל אני מתקשרת החוצה את מה שאני מרגישה שהגוף שלי צריך רפלקסולוגיה, מים, והן נענות בשמחה. אכן יש מלאכיות איתי בחדר.
הגענו להכתרה. מיכל אומרת לי משפט מאוד מעודד - יופי שאשי את החלק הקשה עברת. הנרתיק הרבה יותר רחב מצוואר הרחם.
עכשיו אלו צירי לידה. שמרגישים אחרת. אני מנסה לנשוף כפי שלמדתי ולא לדחוף. אך בסוף כל ציר אני מרגישה שאני חייבת לדחוף.
מידי פעם דנה מגיעה ואני שומעת לחשושים ביניהן. בדיעבד הבנתי שהלידה היתה מהירה ובשלב הזה הן נערכו ליציאת התינוק.
האוירה מאוד נעימה. אני בבריכה כשלידי נשים שתומכות בי, חדר כמעט חשוך, הזריחה כמעט מתחילה, והצירים ממשיכים וממשיכים לכאוב. ואז אני שולחת יד פנימה ומרגישה את הראש שלו. חיוך ענק על פני, הן צוחקות.
עוד כמה דקות של צירים ונשימות וזה מגיע. מן תחושה שהשכינה ירדה. כאילו הנשמה של מיכאל כבר הגיעה.

אז יש ציר שהראש שלו קצת מתקדם, וחוזר אחורה. אני כל הזמן משתדלת להיות שם, לנכוח, לא לתת למחשבות לנדוד ולקחת אותי.
האור קצת עולה, קרוב לשש בבוקר. עכשיו סליחה על הדרמטיות אבל זה באמת ככה היה: הציפורים מתחילות לצייץ,הגיע שבת בבוקר.
ואז מגיע ציר בו אני דוחפת ומרגישה משהו שוחה לי בין הרגליים, ושומעת את מיכל אומרת 'הנה התינוק שלך'.
הוא מונח על הבטן שלי ובוכה. אני נאנחת מהתרגשות והקלה, מלטפת את השיער השחור שלו ומדברת אליו.
מציצה בשעון - 5:52 בבוקר, כדי להסתכל אח"כ על המפה שלו (מאזניים עם אופק מאזניים וירח בדלי).
2 דקות אחרי שהוא יוצא מיכל מבקשת שאצא מהמים, היא פוחדת בגלל שחבל הטבור קצר. עוזרים לנו לצאת וללכת למיטה כשאנחנו מחוברים בחבל הטבור.
אני נשכבת והוא על הבטן שלי. היא אומרת שהיא מתנצלת והיא צריכה לחתוך את חבל הטבור עכשיו. בשלב הזה לא מעניין אותי כלום, שתחתוך מה שהיא רוצה. אני מאושרת עם התינוק שלי.

האנרגיה הזאת של אהבה אינסופית ושל חסד מתגברת וממלאת את החדר.
אני מבינה שזו נחשבת לידה קצרה (5 שעות) וטובה, עוד לא סיימתי ללדת ומיכל אומרת לי 'יש לך רחם מדהימה. את צריכה ללדת עוד ילדים'.
היא חותכת את חבל הטבור ואני מביאה את תינוקי אל החזה. הוא יונק. כזה קטן ומתוק. ושעיר כמו שקיוויתי. כמה דקות אחרי שהוא מתחיל לינוק אני מרגישה את השילייה רוצה לצאת. אני מניחה אותו, חוזרת לעמידת 6 עם פיסוק בין הרגליים ובציר מוציאה את השילייה. שלמה ויפה. מחזירה אותו לינוק.
כשהוא עטוף טוב הוא נרדם לצידי. יפהפה.

מיכל בודקת אותי ומגלה קרע קטן שצריך לתפור. ותופרת. היא כל כך מרוצה מהלידה ואומרת שזו לא היתה לידה אופיינית לראשונה אלא ללידה שנייה-שלישית.
אני מסמסת לאמא, אבא, אחותי ואחי 'מגיע לנו מזל טוב'. אמא שלי בוכה מאושר. נכד שני נולד.
.
אני שמה לב שרגלי מגואלות בדם. גם הבריכה- מטר מאיתנו, נראית אדומה לגמרי.
אני רוצה ללכת להתקלח, הולכת כמה צעדים ונתקפת סחרחורת. חוזרת למיטה. מיכל מודדת לי לחץ דם - 90/40
לפני הלידה ידעתי שארצה לאכול את השילייה, בין השאר כי אני אנמית וידעתי שהיא תחזק אותי. סיכמתי עם שכן בשלן ש יבוא לבשל אותה אחרי הלידה. ביודעי שגם חברותיי, כמוני צמחוניות, וגם המיילדת.
אבל עם הסחרחורת הרגשתי שאני רוצה, צריכה, את השילייה ע כ ש י ו. כמו שהיא, חיה. בקשתי שיכינו לי. אף אחת לא התלהבה, בסוף מיכל הוציאה את הקרומים, הפרידה את החלק האכיל והגישה לי. מעדן. ממליצה לכל אישה. אני חושבת שזה מאוד חיזק אותי והחזיר לי אנרגיה. וזה לא מגעיל. חתיכה היא שמה בשביל להכין תרופה הומיאופטית למיכאל ואת השאר בפריזר.
שלשום היה לי יומולדת. קברנו אותה ושתלנו עליה עץ זית קטן בגינה, בטקס מרגש עם חברים ושירה.

[עשב_השדה*]

וואו ממש כמו חיה בטבע מרגע שהפסקת להתנגד
מדהים מעוררר השתאות והשראה
מזל טוב

[רוניתה_פיתה*]

כמה מרגשת...
מזל טוב!!

[שאשי_מהלב*]

תודה רבה

אני מודה על לידה פעילה ומעצימה
אני מודה על הכאב ועל החסד
מודה על העזרה שהייתה - בשמים ובארץ
מודה לגוף שלי ולכוחות הנפש
ומודה על תינוק בריא ומתוווק