מישהי בהריון וזו לא אני

שליחה על ידי טלי* » 02 מרץ 2004, 07:34

חברה טובה בהריון . אחרי 3 שנים של נסיונות .אני מאושרת בשבילה אבל גם מרגישה צביט ה קטנה. לא של קנאה חלילה, ההריון שלה לא קשור לאי ההריון שלי.
פתאום כולן נראות לי בהריון. הלכתי לדיאדה, כולם בהריון. גם במשרד, ברחוב , בחנויות........
מה הצביטה הזו?האם זה עובר מתישהו?

שליחה על ידי תמר_ס* » 02 מרץ 2004, 08:31

גם מסביבי כולן בהריון. ולמרות שאני משתוקקת לאחד משלי זה כיף לא נורמלי לראות מסביבי את כל הבטנים.
אני פשוט יודעת שגם אלי זה יבוא יום אחד.

שליחה על ידי טלי* » 02 מרץ 2004, 08:44

הקטע המוזר הוא שאני בכלל לא מתכננת עכשיו, ובכ"ז יש לי צביטה כזו.

טלי, אני מזדהה.

כשאני מתחילה להרגיש ש"יו, כולן בהריון" אצלי זה הסימן שהגיע הזמן לעוד אחד. בלי קשר, אגב, לתכנונים מוקדמים. זה פשוט משהו שבא מהרחם. בד"כ אין לי מושג מי בהריון (אלא אם היא בחודש שביעי עד תשיעי, או חברה ממש טובה , או מדברת אתי על זה). אני לא עסוקה בזה וזה לא מעניין אותי, חוץ מהזמנים ההם, שבהם אני כבר יודעת שזה עומד לבוא. החשק לעוד תינוק.
<חבצלת כנראה ממש רחוקה משם עדיין>

שליחה על ידי טלי* » 04 מרץ 2004, 21:27

לי יש את זה כל הזמן. חבל שהחשק לא מגיע עם זכייה בלוטו:-)

שליחה על ידי טלי* » 12 מרץ 2004, 21:01

היום זה קרה לי שוב.......... נפגשתי עם חברה שאמרה לי שהיא מתכוונת להרות בקיץ........... חברה אחת רק נכנסה להריון ואחרת עתיה ללדת בקרוב.......... רק לי נראה שכולן בהריון , או שזו המציאות?

שליחה על ידי לי_הי* » 12 מרץ 2004, 21:23

גם אני מרגישה כך בתקופה האחרונה, כולם מסביב בהריון.
אז מה אתם אומרים כנראה אני יהיה בהריון בקרוב???
האמת שאני מתחילה לרצות, כנראה שזה באמת בה מהרחם ופשוט אי אפשר להתגבר על הצורך הזה.

גם אני בהריון, והאמת הוא אוטוטו נגמר לי...
כבר מתחילה להתגעגע אליו...

ומה עושים כשנורא רוצים ויש את ההרגשה הזו "מהבטן" + כולן מסביב הרות + לא צביטה סתירה .....

א-ב-ל לבן הזוג זה לא מתאים ?????????????????????

אני אפילו לא יכולה ב-א-מ-ת לדמיין את עצמי הרה או אפילו שבן הזוג שלי ישתפ אותי ברצון הדדי מצידו

שליחה על ידי טלי* » 14 מרץ 2004, 20:49

אלמונית יקרה,יש לכם כבר ילדים?

טלי, לא אין לנו ואנחנו נשואים וכבר ביחד הרבה שנים חוץ מנשואים ואנחנו די, איך לומר "מסודרים"..

ובדיוק שינינו מקום מגורים וחשבתי שעכשיו זה יבוא .. ואפילו חשבתי להפסיק עם הגלולות.. אבל ההתנגדות כ"כ חזקה מצידו שזה אותי מתסכל ברמות שלא משנה כמה שאני מנסה לשתוק ולא לדבר על זה ולתת לו זמן (הוא אומר שבזה כל העיניין שהוא רוצה להרגיש הכי מוכן לעיניין (יש לו טראומת ילדות קשה והוא מודע למה שהוא רוצה לתת לילד שלנו המשותף א-ב-ל הוא אומר משהוא כמו שנה וחצי וזה נראה לי כמו נ----צ----ח!)

הוא אמר לא מזמן שלכל דבר טוב צריך לחכות ...

אגב הוא כן רוצה להיות אבא אבל לא עכשיו וזה נורא נורא נורא קשה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

שליחה על ידי טלי* » 15 מרץ 2004, 17:26

אני מאד מבינה את תסכולך. שנה וחצי בעיני זה לא נצח לעומת השינוי של שמיים וארץ שמתרחש אחרי הולדת תינוק. איני יודעת בת כמה את אבל אם החלטת שאת מכבדת את החלטתו עם הקושי הכרוך בזה , זה דבר אחד. אם את רוצה לנסות להשפיע עליו זה משהו אחר.
בזמנו בעלי חשש מהנושא של ילדים, זה נראה לו "גדול עליו", הזמנתי אותו להיפגש עם כמה הורים שאני מכירה בני גילינו ופתאום זה נראה לו יותר מציאותי.

אלמונית,
בניגוד לטלי, אני חושבת (יש לי תינוקת בת 4 חודשים) שזה כל כך משנה את החיים, וזה לא כל כך קל. לפחות בן זוגך מודע לכל הבעיות. אם הוא מסכים (אבל באמת, ולא אולי) שעוד שנה וחצי תתחילו לנסות, אז תנצלי את הזמן הזה ליהנות, לעשות דברים שאח"כ אולי לא יהיה לך זמן, לעבוד על עצמך (ואולי גם כדאי שהוא, ואולי ביחד).
היה כאן עוד דף בנושא לא רוצה ילדים. אולי יעניין אותך לקרוא. היה גם עוד אחד, אבל אני לא זוכרת איך קראו לו.

טלי,
לא אני לא רוצה להשפיע עליו, אני רק מדי פעם פורקת את תיסכולי ונכון אני יודעת שזה שינוי אולי הכי גדול שאדם עובר בחיים , אבל זה לא עושה את זה קל יותךר לקבלה שאין מה שממש רוצים או לפחות עובדים על זה...

קראתי ב- לא רוצה ילדים וגם שם קיבלתי תשובות כמו הוא יודע מה הוא אומר תני לו את הזמן הרי את לא רוצה לעבור הריון שהוא לא ממש רצה ... וה-כ-ל מקובל עלי אבל שוב זה לא עושה את זה יותר קל....

ונכון ברור לי שכדאי לי לנצל את הזמן הזה טוב יותר ואולי אם אצליח לחשוב פחות וללחוץ בתת מודע פחות הוא ישתחרר(זה מה שקרה עם החתונה) אבל זה לא חתונה זה משהו איותר עמוק וזה מפריע...

אבל אני ידועת שאין מה לעשות..

אפשר ללכת לטיפול.

שליחה על ידי טלי* » 16 מרץ 2004, 10:25

תראי w אם את אומרת שאת משלימה ומקבלת הכל ובכ,ז זה כ,כ מציק לךw בעיני זה מראה על נקודת חוסר השלמה מסויימת. בררי עם עצמך . בינתיים חיבוק!

היי,
הלכנו לטיפול וזה קידם אותנו מאוד, וחשבתי שמעבר הדירה יקדם את העינין הזה... אבל כרגע אני כנראה טועה, ואני באמת חושבת שהוא פשוט עוד לא מוכן,

טלי,
חוסר השלמה ברור , בכל פעם שנאמר משהוא יחד או לחוד ישר קוץ לי לראש משפט ציני....

שאני כמעט תמיד מנסה שלא ייפלט ומצליחה די טוב בעינין אבל זה גוזל ממני כוחות, ואני ממש מרגישה שהגיע הזמן לפרק חדש , אבל ההמתנה שבן הזוג שלי מבקש ממני היא ס-ב-ל!

זה קשה קשה קשה (חבל שאי אפשר לשמוע את המקלדת ) וגם מכעיס המון פעמים כמו ממש עכשיו

אבל כמו שנאמר כבר יותר מפעם אחת אין מה לעשות!

<למען האמת אני לא מאמינה בזה, אבל אשמח לשמוע דעות נוספות>

אגב, הוספה,

הלכנו לטיפול שלא קשר לשום דבר כזה , אלא לזוגיות שלנו וזה לא רק עזר זה קידם אותנו מאוד...
ובטיפול הוא אמר שקודם נבצע את מעבר הדירה ( ולא דקה לנפי זה הוא בכלל יחשוב על תינוק) אבל עכשיו שאנחנו שם אומנם מאוד מעט ואני עם המהירות שלי חשבתי שזה שינוי שייקח בערך יום!- ואני לא רואה זה קורה--לפחות לא לפי מה שהוא אומר "לפחות עוד שנה וחצי נתחיל לדבר על זה"!- ואותי זה כ"כ מלחיץ מאכזב מבעס מתסכל שאני לא יודעת בכלל איפה להתחיל.
זהוא!

שליחה על ידי טלי* » 20 מרץ 2004, 13:41

האם אתם עדיין בטיפול? האם את עובדת כיום?מאושרת בחייך?

אנחנו לא בטיפול היום ..
אני עובדת במשרה מלאה, ואני מאושרת חלק מהזמן..
חשבתי לחזור לטיפול,(כי די הפסקנו באמצע),ולבן הזוג שלי אין בעייה, אבל אני לא יודעת אם אכן זה הפיתרון, בדיוק אתמול שוב עלה הנןשא, כי הלכתי לכיוון שחברה ייעצה לי להפגש באמצע מעיין פשרה,כלומר במקום שנה וחצי נגיד ביום ההולדת שלי (עוד כמה חודשים), אבל הוא מייד אמר- שאני לא לומדת ותמיד לוחצת אותו לקיר ולא יעזור לי קבענו משהוא וכך זה יישאר ואני אצטרך להתמודדד עם זה.

שליחה על ידי מישהו* » 21 מרץ 2004, 13:37

אני לא יודע אם זה עוזר ...
אבל אולי זה ייתן עוד זווית גברית (ופעם אמרו לי שהזווית שלי נותנת תובנות לגבי התנהגותם של אחרים)
כשהנושא עלה אצלנו (קצת מזמן) הנקודה שבה השתכנעתי שהגיע הזמן היא הנקודה בה הבנתי שלעולם לעולם לא תיהיה בי אותה כמיהה שיש אצל אשתי להרות.
עם קצת מזל (מהסוג של "עם האוכל בא התאבון") אני ארגיש מוכן להיות אב כשהלידה תתקרב. וכך היה.
בדיעבד, אני יכול להגיד שלא היייתי יכול להיות מוכן רגע אחד מוקדם יותר (ביחס לזמן הלידה) גם אם היינו מחכים עוד שנה.

נב עכשיו שאני נזכר בזה, אז זה באמת היה החשש שלי, שאני לא מוכן עוד... (וזה היה חשש כן ואמיתי)

אלמונית, זה ממש מרגיז מה שאת עוברת! לדעתי את צריכה להגיד לו שגם אם את לא עושים שום דבר בפועל, אתם חייבים לדבר על זה, כי אותך זה מטריד, זה חלק ממך. זה כאילו הוא מתכחש למי שאת. ואם הוא אוהב אותך, הוא צריך לאהוב את כולך גם את כמיהתך לאמהות.
וגם כמו שמישהו אמר, ובהקצנה: גברים לעולם אינם מוכנים להורות (אבהות). הם נהיים מוכנים רק אחרי שיש להם ילדים. אם תסכימי לחכות, תחכי לנצח. שנה וחצי זה המון זמן, חיים שלמים יכולים להשתנות בזמן הזה ואין לזה שום הצדקה. אני לא אוהבת לתת עצות של - לכי תעשי כך וכך, אבל נראה שבמקרה זה טיפול, עם דגש על הנושא הזה, כן יכול לעזור, כי הוא חושש ממשהו, זה לא סתם שהוא "לא מוכן". בעצם אין דבר כזה. אם הוא אוהב אותך הוא אמור לרצות לעשות ילדים, כי זה מימוש של הקשר. זה אולי לא הכי נעים אבל כדאי לבדוק מה קורה שם.
אני קוראת שוב את הזוית הגברית, ונזכרת במשהו: פעם קראתי שנשים כחלק מתהליך ההתבגרות המינית שלהן עוברות "הכנה להריון, לידה ואמהות". הגברים, בגלל שאינם צריכים לעבור את התהליך הפיזי, לא עוברים גם את התהליך ה"הורמנלי" (אני לא זוכרת אם יש גיבוי פיזיולוגי או לא) של ההכנה, ובעצם אף פעם לא באמת "רוצים" להיות אבא של מישהו, בטבע, בדר"כ זה נכפה עליהם, ואז הם משלימים עם זה, אח"כ שמחים וכו'.
זה יצא קצת מבולבל ואני יכולה להמשיך ולהמשיך, כי אני מכירה כמה נשים מקרוב, שעברו את זה. כולן דרך אגב פתרו את ה"בעיה" באותה דרך: הן פשוט העמידו את בעליהן בפני עובדה, ברגע שהן סיפרו, הבעל שמח (אפילו מאוד). פשוט לפעמים הם כמו ילדים קטנים, הם צריכים שיכריחו אותם.

שליחה על ידי טלי* » 21 מרץ 2004, 20:25

לא מסכימה עם מיכל.יש לנו זוג חברים שאצלם המצב הפוך,הוא רוצה ילד והיא עוד לא מוכנה. להורות צריך שני הורים בשלים ומוכנים. החיים משתנים ללא הכרה אחרי שיש ילד.

אוקי,
אז ככה, לגבי מה שכתבת מיכל, לבן הזוג שלי לא בא בחשבון להפוך להיות אבא עכשיו, לפי שנים רבות(ככה זה נראה לי) כשרק התחלנו להיות יחד ולהגדיר את הזוגיות שלנו הוחלט ביננו כי אם לא ישתנה שום דבר ביננו אז נחליט להפוך להיות הורים כשאני כמעט בת שלושים(הוא גדול ממני בשנה).- העינין הוא שאז זה לא רק שנראה לי רחוק אלא שהדבר שהכי פחות רציתי הוא להיות אמא למישהוא (בהמשך לילדות קשה מאוד!),שלא לדבר על לדאוג, להיות אחראי למשהוא למישהוא חוץ מעל עצמי,

אלא... שלפני מס' חודשים בשבת בבוקר התעוררתי וחשבתי לי מה חסר לי מה לא מושלם ופתאום קלטתי שאני רוצה להפוך להיות אמא... ואז התחיל כל הסיפור עם ה"לא מוכן ", אל לתחצי אותי וכו',

לגבי הכותב שביננו, לגבי בן הזוג שלי אין מצב להפתעה והוא כן רוצה להיות מוכן והוא לא מוכן אפילו לדבר על זה, זה ישר מכניס אותו לסטרס...

אני עונה קצת בבלגן - לגבי העינין של אם הוא אוהב אותי הוא אמור לרצות לעשות ילדים עקרונית זה גם נכון , לפני החתונה עשיתי "בדיקה" וצחקתי שאולי לא נביא ילדים והוא הגיב ב"אים לא אז לא מתחתנים" וזה די הפתיע אותי משום שבאמת חשבתי שהוא אולי לא רוצה כלל,

מה שכן הוא אמר שהוא כן רוצה להיות אבא אבל הוא מרגיש שאין לו אף פעם מספיק זמן לכלום והוא יודע שהוא כן יירצה להיות שם בשביל הילד שלו (טראומה קשה מילדות) והוא רוצה כמה שיותר רחוק לחשוב על המחיוביות שזו שלעולם לא נגמרת יותר ברגע שהיא כן שזה תינוק משום שהוא אומר שאז שום דבר לא יהי אותו הדבר והוא רוצה את הזמן הכי שהוא יכול עת מנת שזה יקרה כמה שיותר מאוחר.

אין לי ספק שהוא מודע לעצמו ואולי כן טיפול יעזור במקרה הזה אבל הכי קשה לי הוא שאי אפשר באמת לדבר על זה והאמת שבכל פעם שמדברים על זה גם אני נכנסת ללחץ על אולי משהוא בכל זאת יתנה וכשזה לא קורה אני מתחילה לבכות נורא חזק מ"הבטן" כי כ"כ כואב לי על המצב...

דבר נוסף שאמרו לי הוא, שכיוון שאין לנו אף זוג חברים עם תינוק, או נשואים מספיק ,או, שבאמת אין בעייה עם זה אז אין כאילו שום דבר שדוחף להיות הראשונים וזה נורא מלחיץ, אמרו לי כבר יותר מפעם אחת "חכי חכי שאחת מהחברות שלך תיהיה בהריון איך פתאום יבוא לו".. והאמת ,שאני כל הזמן חושבת איזה פחד, אני פשוט אמות מקנאה ותסכול אם דבר כזה יקרה כמובן שאהיה מאושרת בשבילה אבל יהי לי כ"כ עצוב שאני לא יכולה בכלל לדמיין את זה...

מה שכן אני תוהה אם העיניין הזה של לחכות ולא להגיד כלום לגבי העיניין הזה מספיק זמן יגרום לו לשחרור ואז לרצון עצמאי משלו כי הוא כל הזמן רומז לי שאני לא מרפה ושהוא הפתיע אותי בעבר (מה שנכון) ולכל דבר טוב צריך לחכות , זה פשוט שנמאס לי לחכות.

שליחה על ידי טלי* » 21 מרץ 2004, 21:22

יש ילדים קטנים במשפחה?

מחשבה שעלתה לי: איך המצב הכלכלי שלכם? יכול להיות שזה מה שמלחיץ אותו?

טלי, לא וכן כלומר לאחותי יש 2 קטנים (עד גיל שנה וחצי) אבל הם גם גרים רחוק וגם על הזוג שלי אין משקל כזה שיכול בכלל להשפיע,

נקודה נכונה, שהיתה מזמן שהיוותה "תירוץ" למה לא לגור יחד בהתחלה,(הוא טען כי " עד שלא תיהיה לי עבודה שאני יכול להתקיים איתה באופן עצמאי לחלוטין אני לא עוזב לדירה משלי", אבל אכן ברגע שמצא עבודה כשסיים הלימודים שלו עברנו לגור יחד, הוא אדם מאוד מאוד שקול והגיוני (זה מאזן אותנו),

אבל אומנם עכשיו, לאחר שעברנו דירה ועוד לא גמרנו לחלוטין הכל מבחינת כספים עדיין מצבנו "לא רע בכלל"..

אבל הכל עיניין יחסי.. בכל אופן הוא ממש אמר שהוא צריך עוד זמן ולדחות את זה כמה שאפשר...

בכל אופן הוא ממש אמר שהוא צריך עוד זמן ולדחות את זה כמה שאפשר...
נורא עצוב לי לשמוע את זה, כי אני שומעת את זה בראש בקול של גיסתי, שמאוד רוצה, אבל אח שלי, התינוק...
לפני כמה זמן דיברנו עם מישהו על השקעה בעסק, ועלו כל הסיבות למה לא עכשיו... והוא אמר משהו שנשאר איתי. 'עכשיו הוא אף לא הזמן המתאים, תמיד יש משהו שצריך לקרות קודם, הילדים יגדלו, נגמור לשלם את המשכנתא, נסיים את התואר, תרוצים יש בלי סוף ותמיד יש חדשים!.
There's no time like the present
אני סיפרתי לעצמי את התרוצים האלה במשך 7 שנים!!! והייתי ממשיכה... למזלי לגוף שלי היתה מילה והוא הזכיר לי את מה שאני צריכה לעשות. אה כן וגם זה שעוד מעט אני בת 30...
ולגבי העניין הזה, אלמונית יקרה, לא כדאי להיות מבכירה מעל גיל 30. יותר קשה להכנס להריון, יותר קשה להיות בהריון ויותר קשה ללדת. (עשיתי על זה מחקר קטן וגילתי שזה לא סתם שהרופאים אומרים, זה גם נכון). הכי כדאי להכנס להריון ראשון (מבחינה בריאותית) סביב גיל 24...
אני באופן אישי בעד אסרטיביות במערכת יחסים, לא מאמינה שאחד הצדדים צריך לוותר על מימושו העצמי בשביל הצד השני.
אבל אני עכשיו עמוק בתוך העסק הזה, אז אני קצת קיצונית, את לא חייבת להתרגש מכל מה שאני אומרת.

באותו נושא, גם אני מגלה שמסביבי בזמן האחרון כולן בהריון חוץ ממני... כנראה שבאמת הייתי צריכה לחכות קצת.

כדאי להכנס להריון ראשון (מבחינה בריאותית) סביב גיל 24...
אני יודעת שזה לא מקובל היום ומאוד לא "פוליטיקלי קורקט"
אני גם לא יודעת בת כמה אלמונית ואם זה בכלל רלוונטי. זה פשוט משהו שעלה כשגיסתי נכנסה להריונה הראשון, קצת לפני גיל 30. וגם הם חיכו "להיות מוכנים", אחרי הלידה היא אמרה לי שהיא מצטערת שהיא חיכתה כ"כ הרבה זמן, כי הרי היא לא באמת ידעה למה היא מחכה...

אם אני מבינה נכון מה שנשאר זה לחשוב איך להקל עליו עד שתעבור התקופה?
אני חושבת שהתכוונת אליה, לא? מהרבה זוגות שאני מכירה התקופה הזאת לא עברה אם האשה לא העבירה אותה, ולמדתי המון "טריקים" איך לגרום לבעל לרצות עוד ילד... אחותי עשתה את שתי הבנות שלה למרות התנגדות נחרצת של בעלה, נראה לך שהוא אוהב אותן פחות? כשהיא הודיעה לו שהיא בהריון השני הוא רץ ברחוץ מרוב שמחה וסיפר לכל מי שהיה מוכן להקשיב. הרבה פעמים גברים הם פשוט לחוצים (לא יודעת למה) וצריך לדבר אתם, להבין מה מפריע להם, לעזור להם להתגבר על הלחץ, אחרת הוא לא יעלם. לפעמים צריך פשוט לעשות, אבל זה כבר תלוי באיזה מין איש יש לך.
מעבר לכך, אני בעד לתת כמה שיותר מידע. שכל החלטה שלא תהיה, תהיה מבוססת על ידע. כי אם לא יודעים ומגלים מאוחר מדי, רגשי האשמה יכולים להרקיע שחקים, וזה לא בריא לאף אחד.
בשני המקרים חיכינו לזמן ששנינו נרצה
לאמא שלי יש 5 ילדים, 3 מתוך ההריונות היו "לא מתוכננים". היא מברכת על ה"תאונות" שקרו לה בכל הזדמנות (בדרך-כלל כשמישהו מדבר על תינוקות או כניסה להריון), עד היום, והיא כבר סבתא ל-6.
נראה לי שזוגות היום שמעו יותר מדי כמה צריך לתכנן ולהיות מוכנים, והם מתכוננים ומתכוננים ומתכוננים והם אף פעם לא מוכנים, הם נתקעים. אני באופן אישי מכירה 2 זוגות כאלה, לא מסוגלים לשחרר קצת, לזרום עם החיים.

<מיכל מתה שחברה הכי טובה שלה כבר תחליט להכנס להריון>

נעים לשמוע כזו תמיכה ,
ולמען האמת אולי (כזה קטן ומשתדלת לא לפתח ציפיות) אולי משהו מתחיל לזוז,
היינו בארוע שבו מישהי "תפסה" את אישי לשיחה שבו אמרה לו בעצם מה קורה למה לא? וקבלה ממנו תשובות כאלה ואחרות שחלקן פחד להיות אלים( חלק מהילדות),

אח"כ שוחחנו על כל עיניין ושוב חזרנו לעיניין ההמתנה והוא כבר היה פחות נחרץ לגבי ה"תקופה" כמו כן החליף את המילים שלו במקום לא רוצה עכשיו ב-תני לי זמן להתרגל-

וגם ביום שאחרי שוחחנו והוא העלה את העיניין של כמה זמן אני מתכוננת להשאר בבית ומה צריך לקנות ושוחחנו על מנשאים ועל לידת בית וכו' ועל שינה משותפת אלה דברים שהוא אף פעם לא העלה מיוזמתו ...ואני הפכתי לכ"כ מתרגשת ....

אבל זה נעלם קצת ואני ממש מחכה שיגיד- טוב, כמו כן שיתפתי אותו במשהוא שנכתב כאן ע"י גבר שאמר משהו שלדעתי היה כ"כ, נכון שאמר הבנתי שהגיע הזמן לתינוק ברגע שתפסתי שלעולם לא האהיה מוכן כמו בת הזוג שלי אני בוודאי לא מדייקת אז (עימך הסליחה) אבל זה גם כן נאמר לאישי בתור עוד משהוא לעכל..

יש לי לאחרונה כל הזמן חלומות על הריון כל הזמן אני בהריון בחודשים הראשונים וזה לא היה קודם כאילו שאני ממש מתחילה להאמין שזה ממש עומד לקרות..

עוד נקודה ואני מקדימה את המאוחר כמובן שאני יודעת שלא משנה מתי "נתחיל" זה ייכך ל-פ-ח-ו-ת שנה ולא מחר זה משהוא שאני חוזרת עליו כל הזמן כלומר אני לא אהיה מוכנה להתעבר אלא לאחר שיעברו 3 חודשים מרגע הפסקת הגלולות, ואז מתחילים באמת.. ואז מי יודע וזה מה זה מלחיץ אותי ותמיד אישי אומר ועם זה מייד יקרה (ולדעתי הוא חושב "איזה פחד") ואני אומרת תמיד אז אנחנו ברי מזל! וגם אומרת בתגובה ומה אם לא ומה אם זה יקרה לאחר חודש שניים שולשה (האמת אני לא מעיזה לחשוב מה יקרה אם זה ייקח יותר...) זה מפחיד אותי יותר מידי...

בקיצור, אולי יש התקדמות אבל מחינתי היא מאוד מזערית אני כבר רוצה להפסיק את הגלולות ולדעת שיש לי עוד שלושה(!) חודשים לפחות עד שהדבר יקרה וזה המון זמן במושגים שלי...

<שזה כבר יעבור ונתחיל באמת>

תודה

להפסיק את הגלולות ולדעת שיש לי עוד שלושה(!) חודשים לפחות עד שהדבר יקרה
למה את צריכה לחכות 3 חודשים? זה משהו רפואי?

מיכל והאמת,
יש צורך לחכות 3 חודשים על מנת לאפשר לגוף להיפטר מכל ההורמונים שהוא קיבל במשך הרבה שנים,והזמן של התאים להתחלף/להתחדש הנו 3 חודשים.

שלום שוב,
אתמול הבנתי כי העיניין המרכזי של בן הזוג שלי הוא ש- הוא רוצה להחליט מתי .....................!!!!!!!!!!!!!!!1
כלומר הוא רוצה להיות זה שאומר אוקי עכשיו ושזה לא יבוא ממני...........(?????????????)-

אני אמרתי לו שאני מבינה את עיניין ההחלטה אבל כשהוא מחליט יש לדברים נטייה לההיעלם ולא להיות מוחלטים הרבה זמן ופה יש חשיבות מכרעת לזמן...

כמו כן אני עכשיו בניסיון לא להעלות את העיניין הזה יותר (אני אנסה) בחודשיים הקרובים ונראה מה יהיה..

<בהצלחה לי בינתיים ואני שומרת לי את הזכות בכל פעם שאני מתפסת על הקירות לחזור לכאן..>

רק שבועיים עברו ??????????????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

<לחיפושית נורא קשה>

יש צורך לחכות 3 חודשים על מנת לאפשר לגוף להיפטר מכל ההורמונים שהוא קיבל במשך הרבה שנים,והזמן של התאים להתחלף/להתחדש הנו 3 חודשים.
אני לא כ"כ בטוחה איך להתייחס למה שכתבת. מבחינה מדעית או מבחינת הרפואה המערבית זו פשוט טעות. כמות ההורמונים בגלולות המודרניות היא מאוד קטנה ואין לה השפעה ארוכת טווח על הגוף. נוסף לכך כל חודש כשאת עושה הפסקה של שבוע הגוף מתנקה מההורמונים ואת מקבלת ווסת, אם את לא עושה הפסקה זה עניין אחר. בכל מקרה אם היו נשארים הורמונים בגוף לא היה דימום.
אם למרות זאת החלטת שאת רוצה לחכות 3 חודשים, קחי בחשבון שאת חייבת להשתמש באמצאי מניעה אחר - מן הסתם, מכני. כי אחרת את עלולה להכנס להריון. ואם את כבר מחכה 3 חודשים תתחילי לקחת חומצה פולית ברגע שאת מפסיקה את הגלולות.

אני חולמת המון שאני בהריון בחודשים הראשונים ואני תמיד אומרת אולי אני טועה....

החלטתי שאני קובעת תור למטפלת הזוגית שמלווה אותנו כבר כמה זמן ולא היינו אצלה כבר המון זמן, הסברתי לבן הזוג שלי שזה חשוב לי לשמוע שוב את דעתו בסביבה אוביקטיבית ולשמוע מה יש למטפלת לומר לנו,
ואולי לומא לי על ההמתנה למרות שבן הזוג שלי חוזר כל השמן על עיניין שלי נראה כמו שליטה, שזה נדבר על זה ב- 2005 כששאלתי מתי??? ב- 2005 כי חישבתי שזה עוד 8 חודשים ואים נתחיל בהתחלה אז זה אומר עוד חמישה חודישם חצי שנה ואז להפסיק עם הגלולות בדיוק שלשה חודשים זה יהייה בתחילת 2005 ומייד בן הזוג שלי אמר עוד פעם את הודפת אותי לפינה ????? איזו פינה לעזעזל הרי לא משנה מתי תגיד אוקי זה בכל מקרה תלוי לגמרי בךךךךךךךךךךךך

כי אני רוצה ואתה לא אז כמה עוד אפשר למשוך את זה ?????????????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

<חיפושית שיחררה מעט קיטור אולי זה קצת יעזור>

חיפשית הודיעה לבן זוגה שיכול לקחת את כל הזמן שבעולם כי היא לא רוצה ילדים ....

כל הכבוד לחיפושית!

ובהצלחה (ככל שתמתיני הילדים שלי יהיו מועילים יותר) (-:

לא הבנתי, אתן מוכנות להסביר? (למי הילדים אמורים להועיל ולמה?)

שליחה על ידי אממא* » 02 יוני 2004, 23:10

גם מניסיוני הגברים בדרך כלל מוכנים לדחות את הקץ בכל הנוגע לילדים. בנזוגי למשל כל הזמן אמר 'עוד לא', ואז יום אחד, כשהבטן שלי כבר ממש זעקה לתינוק התיישבתי עליו, אמרתי לו עכשיו וזהו זה. לא מעניין אותי כלום. ברגע שנכנסתי להריון ועוד יותר לאחר שהתינוק נולד הוא הפך לאב הכי מושלם בעולם. לגבי השני כבר הבנתי את הפטנט, אמרתי לו עכשיו, הוא אמר, עוד לא. אמרתי לו 'אתה זוכר שאתה לא מבין בזה כלום' (-: הוא נזכר ומהון להון הפכנו הורים לשלושה.

אני הריתי בגיל 29, זה התאים לי מצד אחד, ומצד שני חבל לי שזה לא קרה קודם. ומצד שלישי, אם זה היה קורה קודם הוא באמת לא היה מוכן, אולי.

בקיצור, צריך שנים לטנגו. אבל צריך לקחת בחשבון גם את גורם הזמן ואת הרצון שלך להיות אמא. אני במקומך הייתי מסכמת איתו על תאריך יעד (לא רחוק מדי), תוך לקיחה בחשבון שישנם גם עיכובים טבעיים ובודקת אז אם הוא באמת 'מושך זמן' או שהוא עומד בזמנים

בעזרה כמובן ובנתינת חפצים שאין בהם צורך יותר קשר ישיר לגיל הילדים של בשמת.....

אומנם אני מפסיקה לקחת גלולות....... א-ב-ל זה לא למטרת כניסה להריון!!!!

ומאוד קשה לי עם זה ומאוד מלחיץ..

אממא,
ולגבי מה שאמרת בסוף דברייך אז ככה, אני מאוד מקווה להרות אפילו קצת לפני גילך, ואנחנו לוקחים בחשבון את נושא הזמן ויותר מכך יש תאריך יעד ברור שהוא 2005 אומנם זה אומר 12 חודשים אבל מי סופר,
ולמיטב הבנתי הוא לא מושך זמן הוא ב-א-מ-ת לא מוכן והחלטתי שאני מעדיפה שותף תומך ואוהב ומשתף פעולה עוד מס' חודשים מאשר שותף מנוכר ומרומה (מרגיש לפחות) וממורמר עכשיו!!

אז באהבה כמו בחיים יש פשרות וזו פשרתי לחכות <אפילו יצא לי חרוז>
הרי במילא אני לא רוצה להיות אמא לבד

2005 זה עוד חצי שני. תתעודדי.

אצלנו הבן זוג היה מוכן מזמן, ואני ממש לא מיהרתי, למרות גילי המתקדם (כשהתחלנו להיות ביחד הייתי בת 35), ולקח לו 4 שנים (!!!) עד שהרגשתי שזה מתאים ובסדר לי. ואז יכלתי להנות מכל רגע בהריון הראשון, ולאחריו בהריון השני. מה שעבד כאן היה הנדנוד הבלתי פוסק שלו, וזה שהוא לא ירד בשום אופן מהנושא הזה....

רק צריכה לציין שהוא היה סבלני יחד עם זאת, ולא רצה שאהיה בהריון עד שארגיש שזה בסדר לי... הוא בעיקר סבל מאד מזה שזה עוד לא קורה...

טוב היום הראשון בלי גלולה,
אני מאוד מפחדת

אוהבת אותך, חיפושית חמודה!
אלוהים שומר עלייך, ואת זוכרת שכל דבר הוא שיעור - כמו שער אש שצריך לעבור דרכו ולצאת אריה!

>גם אני שומרת עלייך. אז אני אלוהים ? (-; )

בשמת אוהבת מאוד חזרה

תודה על התמיכה

אני חושבת שבהמשך לדברים שנאמרו בהפסקתי לקחת גלולה
אני מרגישה טוב יותר ואני אשתף את בן הזוג שלי באופן מלא ואולי אף יוכל לשפוך אור על חלק ממה שאני מרגישה

דרך צלחה לי..

ואולי עוד מעט זו כן תהיה אני

אומנם הכל טרי טרי טרי אבל לפחות יש הסכמה משותפת וכל מה שנישאר הוא XXXXXX

<בהצלחה לנו>

בהצלחה

תודה

בת זוגתי ואני החלטנו להתחתן!:-)

מזל-טוב!
אין איזה דף להודעות על חתונה? (אולי כדאי לפתוח?)
כמו הדף שמודיעים על לידות?
איזה מאורע משמח! שיהיה לכם בהצלחה! כמה מרגש. (לא מזמן אחשלי התחתן ואני עדיין בהיי)

ולחיפושית היקרה גם לך המון בהצלחה! (רק היום ראיתי)
בא לך לספר מה שינה את דעתו?

היי מיכל,
זה היה מאוד מאוד משונה, זה עלה ועלה ועלה ועלה ועלה, עד שהוא חטף כאלה עצבים שממש ממש אבל ממש לא ידע מה לעשות ואני ידעתי שהוא פשוט מאוד מאוד מאוד מפחד
העיניין היה, שאני מפחדת אבל יותר מזה רוצה והוא רוצה אבל יותר מכך מפחד, חוץ מהעובדה שאישי היקר פשוט אמר כן וזהוא ולא לא הגיב.. אני לא חושבת שעם זה הייתי יכולה לחיות,
חוץ מזה הטיעונים של אם יקרה פנצ'ר הוא יישאר והיה סיכוי ענק לפנצ'ר זה לי נראה היה לא נכון לא להפוך את העינין למסודר וברור,
מה שכן שטחנו האחד בפני השני את הפחדים ואת העובדה שאי אפשר לתת לתינוקנו העתידי נקודת פתיחה טובה יותר, זה מה שאישי רצה, כי כבר הכל די מסודר...

אז זהו פחות או יותר אני מאוד מאושרת, ונינוחה יותר פשוט כיף לי @}

אז זהו פחות או יותר אני מאוד מאושרת, ונינוחה יותר פשוט כיף לי
איזה כיף לשמוע! מקווה שילך לכם מהר. פתאום חשבתי שהיית יכולה להראות לו את הבלוג שלי, שיראה שלפעמים גם להריון לוקח המון זמן להגיע, כמו עוד הריון (אנחנו עוד מעט סוגרים 9 חודשים), ועדיין יש מסביבי המון נשים בהריון, ולא זאת לא אני...
אבל נראה שכל זה כבר בדיעבד, ועכשיו הכל טוב. אני קצת מקנאה בך את בשלב הכי כייפי של ההמתנה שהכל עוד כל-כך אופטימי. מקווה שזה ישאר ככה, ובכלל שבקרוב מאוד תהיה לכם סיבה ענקית להיות אופטימיים ונורא נורא מאושרים.

תודה מיכל @}

טוב אני מחייה את הדף לצרכי האישיים
בא לי עוד הריון , בא לי עוד ילד . כולן סביבי עם בטנות יפיפיות מלאות בעוברים ובא לי עוד הקטנה שלי חגגה היום שנתיים ואני (וגם בעלי) מרגישים שזה הזמן , אבל (וזה אבל עצום ) המצב הכלכלי בכי רע , אני עוד לומדת (עוד שנה לסיום ) אבל בליבי יש תחושת החמצה , לא רוצה ילדים עם פערים עצומים בניהם וכ"כ לא מתאים לנו כרגע ילד כי אנחנו לא באמת מחזיקים את עצמנו כרגע - אנחנו עם המון עזרה מההורים
רק לשם הבהרה אני לא מתכונת להכנס להריון , מחפשת יותר אנשים שישמעו אותי , וקצת יתמכו בי בהחלטה הזאת של להתאפק עוד שנה שנתיים ואז להביא ילדים ... מחפשת חיזוקים

רויטל, קבלי חיזוק. אבל אמיתי ולא רק בגלל שביקשת.
מצד אחד כמעט אף פעם אין זמן מתאים להביא עוד ילד לעולם ולכאורה נדמה שפשוט כדאי לעשות זאת מתי שרוצים.
מצד שני, ילד חדש במשפחה מכניס איתו כל כך הרבה מטען (גם חיובי, כמובן) עד שחשוב לבדוק שבאמת אפשר לשאת את כל זה.
שיקול כלכלי הוא שיקול חשוב ואחראי. זו לא בושה לומר שקשה לסחוב על הכיס עוד ילד. זה בסדר גמור.
ואם הקטנה רק בת שנתיים אז יש עוד שפע של זמן עד שמישהו ידבר על "פערים עצומים".
הכל בנחת ובזמן המתאים. הגוף כמה אבל הראש עוד חושב. כאשר שניהם יתאחדו את תדעי וזה מה שיהיה.
שיהיה לכם בהצלחה ובקלות.

רויטל שלום

אני זוכר אותך מדף אחר שבו הרשמת אותי מאד ביכולת שלך לשנות מגמה ולעבור מחושך לאור.
אולי אתם יכולים לעשות את זה גם בתחום הכלכלי?
זה מאד מאד אפשרי.... האם את מאמינה בכך?

כן מאמינה , אבל גם מאמינה שכרגע אני צריכה להתמקד דווקא בלימודים כדי שתהיה לי האפשרות הטובה ביותר לשנות את המצב הכלכלי . אני כבר הפסקתי פעם אחת את הלימודים בשל לידת ביתי הבכורה ואחרי כמעט שנתיים בבית חזרתי כדי להשלים את התואר הזה שנמתח לו . אני חייבת את זה לעצמי . זה עדיין לא מוריד מגודל הכמיהה

צילצול תודה על המילים התומכות .זה כ"כ קשה להיות הגיונים כשהלב חושק בדבר מסוים....

ופלונית יקרה תודה גם על האמונה שלך בי שאכן יכולה אני להביא את השינוי המיוחל - דברייך נגעו לליבי , תודה

ובכל זאת אולי יש טיפים להקלת הבעסה ??

זהו אין עוד נשים שמבינות את מצבי ?? אין תובנות ממרום שנותכן?

נו טוב אז כנראה נשארים עם החשק ואוכלים את עצמנו לאט לאט עד שתעבור השנה הזו ...

הי רויטל.
פעם קראתי, (ואני חושבת שאפילו פה באתר), שאנחנו הנשים, כל הזמן כמהות לצאצאים נוספים.
מישהי העלתה את השאלה,האם יכול להיות שכל עוד אנחנו פוריות, אנחנו "כאילו" רוצות עוד ילד?
אני ממש מבינה אותך.
לי יש 3 ילדים ואני כמהה לרביעי. אבל אני יודעת שזה לא הזמן. לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה נפשית ולא מהרבה בחינות.
אבל עדיין. הכמיהה הזו קיימת. (גם אצלי הקטן כמעט בן שנתיים)
אז החלטנו שלא מחליטים. כלומר, לא עושים עכשיו עוד אחד, אלא מחכים עוד שנה. ואז נראה.
אולי אז הזמן יהיה יותר מוצלח. האנרגיות המשפחתיות יהיו יותר רגועות (בכל זאת 3 קטנים בבית זה לא פיקניק...) ואולי ואולי ואולי.
בנתיים יש ימים שאני רוצה עכשיו ויש ימים שאני אומרת NEVER AGAIN.

מקווה שהבהרתי את עצמי. אני גרועה במילים...
בהצלחה

ה פולניה- כל מילה...
גם אני עם שלושה, ותמיד חושבת על עוד, אבל אני רק בת 27 ובקצב הזה יהיו לי מיליון ילדים בערך

אז אני חייבת לבלום את עצמי קצת... ויש גם את כל הסיבות האחרות...
וזה ממש צובט כשיש סביבי הריוניות, אני ממש מקנאה, יחד עם השמחה בשמחתן...

רויטל שלום
את מדברת על קונפליקט ידוע בין הלב הביולוגי ובין המוח הלוגי ההגיוני.
אחד אומר כך והשני אומר אחרת ולכן, מדובר כאן על עוד מאבקון קטנטן בין האני הרציונאלי שלך ובין האני הביולוגי הקדום שלך.

חומר למחשבה:
בחברה שלנו מעודדים אותנו להיצמד להוראות המוח ולא למשאלות הלב ודוקא באתר הזה יש פעמים רבות גישה הפוכה.
במחשבות המוח יש לנו שליטה חלקית ברגשות, במיוחד באלו המוזנים בחומרים כימיים אין לנו כמעט שליטה בכלל. לכן מדובר במאבק בין צד ממושמע חלקית לצד לא ממושמע בכלל.
האני הרציונאלי הוא עכשוי, לומד מהר ודי מותאם לרוח התקופה ולעומתו האני הביולוגי מתפתח לאט מאד ולא מותאם בכלל לכל השינויים שחלו בחיים שלנו ב 200 השנים האחרונות.

סיכום:
בהנחה שיש בך שתי ישויות הנאבקות זו בזו, השאלה מה את, כגוף שמכיל את שניהם רוצה היא לא מעשית כי את חיבור וירטואלי בינן. לכן, בסופו של דבר הישות החזקה יותר תכניע את החלשה יותר.

אגב, לדעתי אין בכך רע. זה יעודך עלי אדמות. את גם יכולה להנות מהדרך כי המאבק הזה מעניין, מפתח וגורם למחשבה. הוא מלמד אותך לקבל החלטות בלי ליישב את המחלוקת אלא פשוט כי צריך להמשיך לחיות.

למרות הנטייה הניו-אייג'ית להתחבר לכאן ולעכשיו ומתוך הנחה שהעתיד אכן לוט בערפל ואין לנו אפשרות לדעת את התוצאות של ההחלטות שלנו אני מאמין שצריך להחליט החלטה כזו שנהייה שלמים איתה גם אם יתברר שטעינו.

מקווה שעזרתי = בהצלחה.

היי כולם

, אני לא נכנסת לדף הזה כי זו מאין הדחקה שלי לא לחשוב על זה , אבל הנה שוב אני כאן .והפעם כי קראתי משהו ש רסיסים של אור כתבה בדף הלידה השקטה שלי , שם להבדיל היא פונה אל אותה אשה טובה במילות נחמה על כך שלא נקלטת עדיין וכמובן שמצבה שונה משלי אבל עדיין הרגשתי שהמילים מדברות אליי :
אחד הדברים הכי בלתי נסבלים שאנחנו יכולות לעשות לעצמנו זה להתנגד למה שיש בתוכנו, למה שעולה ומציף, לנסות בכוח להיות משהו או מישהי אחרת. להגיד לעצמנו - נו, באמת, למה אני עדיין מתאבלת או למה עוד לא נכנסתי להריון, מה הסיפור שלי או יש לי כבר ילדים חיים למה אני לא מצליחה לצאת מהסיפור הזה וכו' וכו'. זו ממש אלימות עצמית שלא עוזרת לא לגוף ולא לנפש להחלים .
זה דיבר אליי בכל הרבדים .

_אבל אני יודעת שזה לא הזמן. לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה נפשית ולא מהרבה בחינות.
אבל עדיין. הכמיהה הזו קיימת. (גם אצלי הקטן כמעט בן שנתיים)_ זה בדיוק איפה שאני עומדת כרגע !

וזה ממש צובט כשיש סביבי הריוניות, אני ממש מקנאה, יחד עם השמחה בשמחתן... אוווף כמה שאני מקנאה !! כמובן שמאושרת אבל מאד מאד מקנאה , בבעיקר כי נדמה שבכל מקום שאני נמצאת אני מוקפת בהריוניות בריאות ושמנמנות שרק גורמות לי להרגיש בעסה עם הבטן השטוחה והריקה שלי ( וואי צרות של עשירים חח)

אני מאמין שצריך להחליט החלטה כזו שנהייה שלמים איתה גם אם יתברר שטעינו. אני חושבת שכאן בדיוק הבעיה , מצד אחד אני יודעת שזה לא נכון לנו כרגע כי אנחנו לא מסוגלים להתמודד כלכלית , מצד שני כל הגוף שלי צועק עליי שזה יעודי (הורמונלית ) ומלבד זה גם אי הרצון שיהיו בין ילדי הפרשים גדולים מאוד מעציב אותי , הילדה שלי כבר ממש לא תינוקת , ולא רציתי שיהיו למעלה מ3 שנים הפרש וכרגע נראה שרק ביולי הבא יהיה אפשרי לתכנן הריון אז גם זה צד בקונפליקט העצמי שלי וזה מבעס ...אין לי מה לעשות עם זה (דבר מדכא בפני עצמו ) ,אני מנסה לנחם את עצמי ואומרת לעצמי שזה אולי לטובה, וככה בכורתי מקבלת את זמן האיכות שלה עם אמא ואבא (לי אישית לא היה את זה - שנה אחרי הולדתי כבר הצטרף אח נוסף למשפחה..). בכל אופן יש תחושת תיסכול ... שווה להזכיר שבעלי איתי באותה הסירה גם הוא חושק בילד נוסף אך יודע שמצבנו הכלכלי לא מאפשר כרגע , כמובן שמבחינה הורמונלית חסו עליו כרגע והוא לא מרגיש את השעון הביולוגי שלו מתקתק כל היום אבל בכל זאת אני מקבלת ממנו תמיכה והוא מרגיש כמוני , רק שהוא יותר שלם עם ההחלטה להמתין , אני זו שמתקשה ...
נו טוב פרקתי קצת מהלב

והמרגיעון שלי להפעם <כולנו זקוקים לחיבוק> אכן כן ...

יווו עוד פעם חזרתי לחשוב ולדמיין איך שאני מתעגלת ...אווווףףףףף

יכולה להזדהות. עם שלוש ילדות, ועכשיו, שנתיים וקצת אחרי הלידה האחרונה, הגוף שלי צועק וצריך עוד הריון.
ואני לא רוצה. והוא לא רוצה (האיש, לא הגוף). והקטנה עוד קטנה. אבל ההורמונים לא מפסיקים לשגע.
אולי עוד שנה שנתיים כשהיא תפסיק לינוק זה יעבור

תודה סלט פירות

הייתי מעונינת בעיקר לקבל תמיכה שזה בסדר שההפרש בין הילד בראשון לשני יהיה כ-4 שנים .. אני שגדלתי עם אחים ( עוד 4 ) שמקסימום שלוש שנים מפרידים ביננו חושבת שזה קריטי , אשמח לקבל נקודות חשובות גם בעד הצעד של הפרש גדול .
או לפחות לקבל קצת ראייה חדשה על המצב ...

אצלי ההפרשים קטנים יותר (3 ו-4 חודשים, ושנתיים ורבע). אבל אני ואחיי בערך 4 שנים הפרש. ככה התאים להורים שלנו. אחותי מבוגרת ממני בכמעט 8 שנים ואנחנו בקשר טוב. אחי מבוגר ממני ב4.5 שנים ואנחנו חברים טובים. הוא אולי החבר הכי טוב שלי במשפחה.
מצד שני כשגדלנו (גיל ההתבגרות - מתחילת ההתבגרות שלו עד בערך הגיוס שלי

) היינו כחתול ועכבר. רבים אבל אוהבים.

והילדות שלי לא רבות? בהחלט כן. אני לא בטוחה שזה קשור להפרשים. זה עניין של אופי.

הכל תלוי בכם ההורים. ומה היה קורה אם הייתם מתחילים לנסות כדי שההפרש יהיה 3 שנים ולבסוף יצא יותר מזה? (אצלי היה עיכוב של 4 חודשים עם הריון שלא התפתח בין הראשונה לשניה. בלי תכנון). אי אפשר לתכנן הפרשים.

והנה עוד קטע שקראתי פה באתר מהדף אני רוצה ילד בן הזוג לא הכותבת היא מנסה להיות אופטימית
_עכשיו זה 'רק' ענין המתי, אין ספק שזה קרוב עכשיו הרבה יותר אבל מבחינתי עדיין לא מספיק.
אני נעה בין אמונה אמיתית ושלמות וסיפוק עם הבחירות שלי, לבין יאוש ותסכול וחוסר סיפוק מטורף.
הטווח בין שני הקצוות האלה, הוא תהליך מענין וכל כך לא פשוט שאני עוברת כל רגע וכל דקה.
אני כל כך רוצה שהתקופה הזו תגמר כבר אבל ברור לי גם שאני בוחרת בה ושכנראה יש בה גם טוב (גם אם קשה לי כרגע לראות זאת)_ועוד פעם זה מדבר אליי ומתאר בשלמות את הרגשתי . (כן אני יודעת שמצבנו שונה אבל למילים אין גבולות

)

סלט שוב תודה @} אין לי ספק שמריבות יש תמיד , אבל האם הפער לא ייתן לבכורתי את התחושה שהיא לבד ? ואני מחדדת קצת , אני יודעת שבסופו של יום היא לא תהיה לבד הרי יש לה אח או אחות אבל האם היא תהיה בכיתה א' כשהשני יתחיל ללכת לא יגרע ממנה ? העובדה היא שכרגע אין לה חבר למשחק בבית , וגם לא חבר למצוקה ואפילו לא לריב ...סתם דאגות של אמא שטותייות , גם הפחד שלי שככל שהיא תגדל ככה יקשה עליה כניסת ילד חדש הביתה (במיוחד שהיא נכדה ראשונה ויחידה ...) גורם לי להרגיש שאני עושה לה עוול ...מהרהורי ליבי הכנים

לא נראה לי שאת עושה לה עוול. אני מכירה הרבה משפחות עם ילד גדול (6-7) ותינוק ויש תקשורת ומשחקים בין השניים. יש גם משהו קסום בבכורות. זו לא בדידות. זה סוג של אקסלוסיביות.

כשתרצו להביא לה אח קטן תדעו ולא תוכלו לדחות את זה, משום סיבה או תרוץ שבעולם.

טוב , בעלי כבר התחיל לצחוק עליי שאני עלולה לחטוף את התינוק של השכנים אחרי שהיום במעלית נכנסה השכנה הנחמדה שלי עם בנה הטרי (מישהו צעק קרניברית??) ואני הסנפתי אותו כאילו אני עומדת בצומת עלית ביום שישי לפני 20 שנה .... חחח זהו אני יוצאת מדעתי

אצלי יש הפרש של ארבע שנים בין הגדול לקטן ומהתבוננות על כחברותי שילדו פחות או יותר איתי וההפרש בין הילדים שלהן הוא שנתיים, אני מרגישה שעשיתי את הבחירה השפוייה והנכונה בשביל המשפחה שלי.
ילד בן ארבע הוא בלי חיתול, לא מרטיב במיטה (לרוב), מביא לעצמו אוכל ושתייה, מנגב לעצמו את הישבן ומוריד את המים... כל הדברים האלה שאי אפשר לעשות עבור פעוט כשיש תינוק על הידיים.
אני מסייגת כי יש משפחות שבן הארבע שלהן נטול עצמאות, אבל זו בחירה של ההורים.
והגדול גם גדול מספיק להבין שהקטן לא בא כדי לתפוס את מקומו, אלא בא כי רצינו.

גם לי בא תינוק יומיים אחרי שילדתי את השני. אבל זה הגוף רוצה, המקום הזה שמחייב אותנו להתרבות. הנפש והראש רוצים דברים אחרים.

מסכימה.
אצלנו שנה ושמונה הפרש ביניהם, גם הגוף שלי צועק לעוד אחד (הקטן בן שנה וחמש), אבל...
הפרש של שלוש שנים נראה לי מנימלי. באמת.
יש לי הרבה פעמים הרגשה שהבכור שלי יכול היה לקבל כל כך הרבה יותר..........

מצד שני יש יתרונות עצומים גם להפרש כזה.
קרבה מאוד גדולה, עושים הכל ביחד - אמבטיות, השכבות, שינה, משחק בגינה...
אין ילד גדול וקטן ש"נסחב" אחריו..

היי אלמונית,
קראתי חלק מהתגובות ויכול להיות שזה כבר נאמר כאן..
אבל לפעמים אם בן הזוג לא רוצה ילד ועבר ילדות קשה חלק מזה נובע מכך שהוא מפחד שהוא "יפסיד אותך לטובת הילד" ברגע שיהיה אחד.כלומר, היחס ותשומת הלב שהוא כה צריך יופנו מעתה לילד במקום אליו ..לכן,אני מציעה שאולי תנסי להרגיע אותו קצת בכיוון הזה.קצת מחמאות, הרעפת אהבה וכו',מילים שהוא יבין שאין קשר בין זה לזה. שזה לא בהכרח יהיה המצב.
מקווה שעזרתי