טקטיקות שלי:
הרבה מנשא. להיות בקרבתן, לקחת את היד המכה אחורה בעדינות וחיבוק. ליצור מגע יזום- כשאני רואה שהגדולה בעניין מגע אינטנסיבי כלפיה אני מציעה שתחזיק אותה. מכיוון שפערי המשקל זעירים (הקטנה סומו 7 קילו והגדולה רבע עוף 11 קילו אחרי ארוחה) זה מספק אותה ומרגיע את ההתלהבות :-d
היום גם הראיתי לגדולה את אחותה לפני מקלחת, "עומדת" כשאני מחזיקה אותה- עירומה וחייכנית. אני עובדת על "להנחיל את התובנה" שהנ"ל היא יצור אנושי ולא בובה.
אבל כל אלה טקטיקות.
ברמת האסטרטגיה- מנסה לעבוד על עצמי, אז שוטחת כאן כמה תובנות עומק על הכעס הזה:
- לגבי בכורה (ב) יש לי ציפיה שלא תרביץ. אני התבוננתי והבחנתי שהתחלפה לה הציפיה 180 והפכה לציפיה שתרביץ
- הכעס הוא שלי, והוא לא רק (או בכלל לא?) עליה. אני כועסת על הסדר יום המתוח. על שאני לא יכולה ללכת רגע לשטוף כלים (קיבינימט) ולהשאיר את שתיהן לבד. על תכנוניות היתר ותשומת הלב הנדרשת. בקיצור: קצת כועסת על היותי אמא ברגעים אלה.
- אני מסתכלת על הכעס שלי (לא רק בסיטואציה הזו ספציפית, נתתי לעצמי "לצוף" ולחפש את הכעס בפנים קצת). והוא קשור במכניזם של העלבון. הרגשתי כך: בראשית היה כאב שכיווץ אותי (=עלבון) והכעס הוא מן אנרגיה שחורה כזו שעוזרת לרגע להימתח ולהרגיש גבוה שוב, פחות מכווץ (התפרצות).
אז ככה אני מבינה את תגובת הכעס, כסחר חליפין או ניסיונות להגביה עצמך על חשבון האחר, כשהוא כביכול ממקם אותך נמוך מכפי שהרגשת שהנך.
לאחר הבירור הזה יותר קל. כשכבר יש אינטראקציה שלא מקובלת עלי אני מנסה להרגיש בסדר עם הקושי שלי (כי הרי זה לא מקובל עלי ולא אבסולוטית) ולא להתכנס לתוכו- כי משם תבוא תגובה חדה של לייזר אל עבר מטרה דמיונית. במקום זה: אם אין לי משהו להגיד בתקיפות רכה (אני לא מרשה להרביץ. זה מסוכן לגעת כך... וכדומה) אני פונה לקטנה : מרימה ומתארת ביובש: כאב לך. אמא פה (מנחמת). בדרך כלל בכורתי מוצאת לה כבר מקום להרגע/ להתכנס בכעס/ לחבק/ להצטער לבדה. כראות עיניה.
