מכתב אהבה להלכות נידה

[אנונימי]

ראו גם: נידה וטבילה מודעות לגוף וטהרת המשפחה נידה וכניסה להריון

[כינור_לשירייך*]

זו הפעם הראשונה שאני כותבת באתר (אחרי כמה שבועות של קריאה פסיבית), ועדיין לא לגמרי ברורים לי כל המנגנונים כאן (התגובות, הציטוטים, ההפניה לדפים אחרים). אז אני עושה צעדים ראשונים מהוססים כאן, ואנא סלחו לי אם יהיו פשלות. אם יש למישהו איזה טיפ לכותבים מתחילים – אשמח.

[כינור_לשירייך*]

הקדמה ארוכה, שמותר לדלג עליה:
הקטע שלהלן לא נועד לשכנע, ולא נועד להתווכח. באופן כללי, אני לא מאמינה בשכנוע לקיום המצוות. אני מקיימת מצוות רק בגלל המחויבות המלאה שלי לה' ולתורתו. ברור לי שההגיגים שאביא בהמשך לא היו משכנעים אותי אם הגישה הראשונית שלי הייתה שהלכות נידה הן הליך משפיל ומדיר, או סתם טרדה שאבד עליה קלח. הגישה הבסיסית שלי להלכות נידה היא כמו לשאר המצוות: זהו צו ה', ואני משתדלת לקיים אותו באהבה וביראה. ברור לי שרק מתוך הגישה הבסיסית הזאת יכולתי להגיע, אחרי כמה שנות נישואין, לתחושות האהבה וההתפעלות שאני חשה כיום כלפי הלכות נידה. רק האהבה מאפשרת תוספת אהבה.
אז אם אין מקום לשכנע, למה אני בכל זאת מפרסמת ברבים את הרעיונות שהאהיבו עליי את הלכות נידה?
התשובה היא שאני באה רק לשכנע את המשוכנעות. מי שמערכת הלכות נידה אינה חלק מחייה היא אורחת רצויה כאן, כמובן, אבל היא אינה קהל היעד שאני פונה אליו (וכמובן, גם הגברים הם אורחים רצויים, אבל בטח תבינו ותסלחו לי שהפניות לקהל היעד הן בלשון נקבה). אני רוצה לפנות לאלה שכמוני, מרגישות מחויבות לדבר ה', ולהציע להן להדר את המצווה: פשוט לשמוח בה. אני רוצה להצביע על האור והיופי שאני מצאתי באורח החיים הזה, מתוך תקווה שזה יעזור לאחרות להעשיר את עבודת ה' שלהן.

תהליך ההיטהרות מטומאת נידה הוא שמורת טבע הלכתית. היום אף אחד כבר לא שוחט לעצמו בשר, או מניח עירוב לפני שבת. יש שוחט, יש רב עיר, יש משגיח כשרות, ויש ציבור שצורך את שירותי הדת האלה. אין הרבה תהליכים הלכתיים שאנחנו באמת יודעים ורגילים לעשות בעצמנו. עם השנים הלכו ונשמטו ממנו רוב הדברים המסובכים. יש לכך הרבה סיבות וצידוקים; בעולם המודרני קשה עד בלתי אפשרי לקיים עולם מצוות חווייתי כמו זה שחכמינו התוו לנו. אז אנחנו מקיימים את המצוות כהלכתן, ולא נאכל פרי אם לא נוודא שמישהו כבר הפריש ממנו תרומות ומעשרות, אבל המישהו הזה הוא לא אנחנו עצמנו, וכך חלק מהעושר של עבודת ה' שלנו הלך לאיבוד. האבדן הזה כואב ליראי ה', והכאב הזה גורם לי לשמוח ולהתענג על שמורת הטבע של הלכות נידה: תהליך ארוך ומסובך של מעבר מטומאה לטהרה, ורק בעלת הדבר עוסקת בכך. כל אישה פשוטה נדרשת להיות בקיאה, ללמוד את כל ההלכות, לספור, לבדוק, להכריע, לחפוף, לעיין, לטבול. חכמים בוטחים בכל אישה פשוטה שתהיה נבונה מספיק ויראת שמים מספיק לעסוק בעצמה בנושא ההלכתי החמור הזה. התוצאה היא שלכל אישה מזומנת עבודת ה' ששונה לגמרי מהרגיל בעבודת ה' אצל בני דורנו: עבודת ה' שהיא מעשית, קיומית, חווייתית, מלאה עושר ועומק.

ואיך נעשית עבודת ה' הזאת? דרך מקצב הגוף של האישה:
יש מחזור. תחילתו בנפילת הורמונים, שמתבטאת בדימום. יש בכך מעין תחושת אבל של הגוף – לא נוצר היריון. ייתכן שהאישה כלל לא רצתה היריון באותו זמן, ואף עמלה למנוע אותו, אבל בכל זאת – תחושת החמצה יש כאן. הזדמנות שנקטעה, שלא הגיעה למימוש. ההלכה מצווה על האישה לחוש את החסר הזה. לתת מקום לתחושת האבל. להתמלא בה, לא להדחיק. לחיות את האבל, לחוות אותו לעומק. להתאים את חיי המעשה והיום-יום לאיתותי הגוף. הרחקות נידה תמיד נראו לי כמנהגי אבלות (ואכן, גם בהלכות אבלות יש דיני הרחקה). הגוף מתאבל על החיים שהוחמצו, והנפש מתאבלת אתו. ההלכה משתפת גם את האיש באיתותי הגוף של אשתו; השפה ביניהם לא יכולה להיות כרגע שפת הגוף. הגוף מתכנס אל עצמו, פסיבי.
נגמר הדימום. הגוף מתחיל להתאושש. להתרגש לקראת ההזדמנות הבאה. מאזן ההורמונים בגוף האישה משתנה. הפרשות מרובות שוטפות את הנרתיק, מכינות. ההתרגשות והציפייה האלה מוצאות להן ביטוי בעיסוק ההלכתי: האישה מתכוננת באופן אקטיבי לטהרתה. היא בודקת את ההפרשות מדי יום. ההלכה אומרת לה: צפונות גופך הן דבר מרומם, אמיתי, מרגש. מותר ונכון לך למשש את עצמך, להתיידד עם המקומות הנסתרים, ללמוד את החוקיות הפנימית שלהן. ההפרשות הן לא דבר מעורר סלידה, להפך – הן דבר שדורש לימוד. בדקי כל יום, למדי, הכירי. כבדי את גופך ואת מסריו.
מגיע הביוץ. ההורמונים הגיעו לשיא. הגוף מאותת לאישה: זהו זמן של פריצה, של פוריות, של אנרגיה. גם ההלכה משדרת כך, ושוב – משתפת את האיש בריגוש. עכשיו אתם מותרים. עכשיו החיבור הגופני ביניכם יהיה מועיל ומעשיר, ישמח את נפשכם. עכשיו יוכל להיווצר היריון. הילד היהודי מגיע לעולם מתוך שיא הקשר בין הוריו – הימים הראשונים לאחר הטבילה. מתוך התקופה שבה חשו הכי פחות סתמיות ואגביות בקשר ביניהם. מתוך הזמן הכי מלא באהבה, בכמיהה, בשמחה, בהתרוממות נפש, בקדושה ובטהרה.

ובשביל להגיע ללילה הזה, הולכים למקווה לטבול. שמעתי פעם מאישה אחת השקפה מקורית, לא על הטבילה כי אם על ההליכה: אחד מסימני ההיכר של חברות מסורתיות, הוא הנורמה שאישה הגונה אינה יוצאת מביתה בשעות החושך. הנורמה הזאת היא החטא ועונשו, הגורם והתוצאה, מעגל סגור – אישה שיוצאת מביתה בלילה מעידה על עצמה שאינה הגונה, ועל כן מותר לכל רואיה לפגוע בה, ומתוך כך – ודאי שאינה הגונה, ושיציאתה כוונה מראש למטרות לא כשרות. בחברות יהודיות מעולם לא יכלה להתקיים נורמה כזאת. חכמים חייבו את הנשים לטבול דווקא בלילה, ומתוך כך נתנו לגיטימציה לכל אישה להיראות בחוץ בלילה, לכל מטרה שהיא. איש אינו רשאי לתחקר את האישה על נסיבות יציאתה, או לפקפק בהגינותה. על החברה כולה מוטלת האחריות לשמירה על שלומן של הנשים, על כבודן ועל צניעותן.

גם בימי הטהרה חשוב לשמור על קשב פנימי. “וסת זה [=וסת סימן גוף, כ”ל] שכיח יותר מהוסת הקודם, וכמעט לכל אשה יש וסת הגוף כזה, אלא שלא תמיד שמה האשה לב להרגשותיה, ואם תקפיד האשה לשים לב להרגשותיה שביום וסתה, או אף ביום הקודם לו, תוכל לקבוע וסת גוף זה" (הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, עמ' פא). אני ממליצה מאוד לכל המתעניינות לקרוא את דבריה המאלפים של חבצלת בעניין זה, מודעות לגוף וטהרת המשפחה.

[מירי_של_שקד*]

כתבת מקסים. דברייך הם ממש משב רוח מרענן. תמשיכי...

[אור_מגיע*]

הי! שלום לך! ברוכה הבאה, קוראת בשקיקה!

[חוחית*]

כתבת כל כך יפה, מאוד אהבתי את ההתיחסות האוהבת.
אין ספק שיש חכמה גדולה בהלכות נידה וטבילה ובחיבור שלהן למחזוריות הנשית הקסומה.

[מתחדשת*]

@}

[י*]

כל מילה @}

[בת_מלך*]

כתבת כל כך יפה
רציתי להוסיף שכתוב שגבר שרואה אישה שחוזרת מהמקווה בליל טבילתה, והוא אינו בעלה כמובן, סימן לו שהוא צריך לעשות תשובה.

אנא המשיכי@}

[אסתר_ל*]

מקסים,
תודה...

[כינור_לשירייך*]

תודה תודה על התגובות החמות, מזמן לא נתקלתי בפורום כל-כך מסביר פנים.
אני רוצה להתייחס לעוד משהו:
מה עושים עם המילה המרתיעה הזאת, 'טומאה'?
זוכרים ומפנימים שהמשמעות ההלכתית של המושג הזה רחוקה מרחק רב מהתפיסה שלו בעברית החדשה שלנו. מבחינת ההלכה טומאה היא המצב הרגיל והנורמלי של כל בני האדם, וההיטהרות היא מין מדרגה מיוחדת שמושגת לעתים רחוקות (בעיקר לקראת עלייה למקדש), ויכולה להחזיק מעמד רק זמן קצר. טומאה היא מושג על דרך השלילה: משמעותה היא שהאדם כרגע אינו טהור. אדם טהור הוא אדם שעבר תהליך שהרחיק אותו מכל צד של חוסר שלמת שקיים במציאות, ואפשר לו להגיע למפגש עם הנשגב. זוהי משאת נפש. טומאת הנידה היא טומאה יוצאת דופן שממנה נטהרים באופן קבוע, ואפילו היום, כשאין בית מקדש. נשים הן לא יוצאות דופן בכך שהן טמאות, אלא להפך – הן יוצאות דופן כיום בכך שהן נטהרות.

[י*]

כינור, את משקפת מחשבות שלי שכבר מזמן רציתי להגג כאן
ואת כותבת כ"כ מדויק ונכון

[מ_י*]

שלום,
אני אוספת סיפורים על מקווה וטבילה לקובץ סיפורים בנושא הזה.
אם את כותבת פרוזה ורוצה להשתתף, אשמח מאד.
תודה

[כינור_לשירייך*]

אם את כותבת פרוזה ורוצה להשתתף, אשמח מאד
לא, אני לא כותבת...
אבל אולי תוכלי לעדכן כשקובץ הסיפורים יהיה מוכן? אשמח מאוד לקרוא בו - זו ספרות שלא נראית הרבה במחוזותינו.

[אמא_של*]

יפה. העתקתי לי את זה לשמור. רוצה לפרסם את שמך? ככה שזה ייכתב תחת שם הכותבת?

[כינור_לשירייך*]

רוצה לפרסם את שמך?

הממ... לא. מעדיפה להישאר בעילום שם.
שוב הרבה תודה למגיבות, כל-כך מחמם את הלב לראות שהדברים שדיברו אליי מדברות גם אל אחרות.
היססתי הרבה לפני שכתבתי, אני לא אוהבת 'תעמולה דתית', ותהיתי אם יש לי איך לכתוב בכנות דברים שאני מרגישה בלי שהנימה תהיה מטיפה וצורמת. אני שמחה מאוד לקרוא תגובות שמאשרות לי שטוב שבחרתי לפרסם.

[ענ_בר*]

תודה לך, כינור.
מרענן ומשמייח לחזור ולהגות בדיני טהרת המשפחה אחרי ההריון והלידה.
רוצה להמשיך ולהתאהב.

[עדינה_ניפו*]

תודה תודה כינור לשירייך
איזה כיף שפתחת את הדף הזה.
מאד עסוקה בנושא הזה לאחרונה ומנסה ללמוד על זה כמה שיותר.
דברייך מלאים באהבה שמהדהדת לי את ההתאהבות שאני חשה כל כך עמוק בימים אילו.
אשמח לשמוע עוד.
מקווה להגיע החודש למקווה לראשונה (כילדה הלכתי עם אימי הרבה ודווקא אהבתי מאד, זה היה מרגש אבל כבוגרת לא טבלתי אף פעם ולא כנשואה).

[אלמונית*]

הלוואי שיכולתי להרגיש כמוך.
אני פשוט שונאת את זה. המים מגעילים אותי, וכבר קרה שלא היו מחוממים בחורף, אני נבוכה מהבלנית, מההד שכל מילה מצטלצלת.
והבדיקות- בכלל בלעכס.
מקיימת מתוך יראה ומקנאה בך על היכולת לקיים מאהבה

[פלוני_אלמונית*]

מקווה להגיע החודש למקווה לראשונה
אולי תחזרי אחר-כך לשתף אותנו בחוויות? אני מתגעגעת לקצת טעימה של ראשוניות.

אני פשוט שונאת את זה
אני יכולה להבין, כי גם לי יש כמה וכמה מצוות שאני לא שמחה בהן בכלל (למשל נטילת ידיים), ועד לפני כשנה גם היחס שלי לנידה היה לא רחוק מזה (את ההיטהרות תמיד אהבתי במידה זו או אחרת, אבל את תקופת הריחוק שנאתי). אני חושבת שזה ממש בסדר להרגיש ככה. זה סוג של עבודת ה' שלא מדברים עליו הרבה - קיום מצוות מיראה. אני מקיימת את המצווה הזאת רק כי ה' אמר, למרות שלי היא לא אומרת כלום. דווקא באמירה הזאת יש חיבור חזק לקדוש-ברוך-הוא. אני חושבת שאין לך מה להצטער על העמדה הנפשית הזאת, ואין לך מה לקנא. ההכנעה לפני ה' היא יסוד חשוב בקיום המצוות שלנו.

המים מגעילים אותי
פעם אחת היה לי גלד שלא יכולתי לרכך במקלחת (כי הייתה שבת), ולכן שהיתי במי המקווה כעשר דקות עד שהוא התרכך ורק אז טבלתי - ובאמת אז הספקתי לקלוט כל מיני שערות צפות ושאר איכסים. פתאום הבנתי על מה כולן מדברות. אולי יעזור לך מה שעזר לי אז: הזכרתי לעצמי שאני נהנית גם בברֵכת שחייה, שהמים בה ללא ספק מלוכלכים הרבה יותר, ואני פשוט מתקלחת אחרי זה.

אני נבוכה מהבלנית
נקודה כאובה. אחת הסיבות היחידות שהייתי רוצה לעבור ליישוב. גם לי קשה מאוד עם הדרך שהבלניות באזור מגוריי תופסות את תפקידן.

[כינור_לשירייך*]

סליחה... זאת הייתי אני.

[י*]

לגבי בלניות בעייתיות - יש באתר כיפה המלצות על מקוואות ונדמה לי שגם בדף נידה וטבילה
ולגבי מים מגעילים - להשתדל לבוא בתחילת הערב, כשהמקווה רק נפתח. אני מניחה שגם הבלניות יהיו יותר נעימות ופחות עייפות

[כינור_לשירייך*]

אני מניחה שגם הבלניות יהיו יותר נעימות ופחות עייפות
אבל אני דווקא לא מרגישה שהבלניות עייפות, אלא דווקא כשהן במיטבן - הדרך שבה הן תופסות את התפקיד שלהן שונה מאוד מהדרך שאני (וגם ההלכה, כנראה) תופסת אותו. לרוב הן מבקשות ממני בצורה מאוד נעימה להראות להן ציפורניים, שואלות אותי בקול רך אם לא שכחתי לנקות את הטבור, ומברכות אותי בכל הברכות שבעולם. ואני באמת לא מרגישה כעס. אני יודעת שהן עוסקות בעבודה סיזיפית, בלי חופשים בשבתות וחגים, במשכורת זעומה (והרבה פעמים בכלל לא) - כל זה רק מתוך יראת השמיים הטהורה שלהן, והחשיבות הגדולה שהן מייחסות לטהרת המשפחה. אבל קשה לי עם הדרך שהן מיישמות את האכפתיות הזאת, והייתי רוצה שיתמקדו רק בתפקיד המקורי שלהן - וידוא טבילה כשרה. אני רושמת לעצמי שיום אחד כשלא יהיו לי ילדים קטנים בבית אנסה גם אני להשקיע באהבה שלי לטהרת המשפחה, ואלך להיות בלנית 'אחרת'. אבל מצד שני אולי אז גם אני כבר אהיה סבתא טרחנית (-:

ולגבי מים מגעילים - להשתדל לבוא בתחילת הערב
רעיון מעולה!

[כינור_לשירייך*]

חביירות, אני פורשת לבינתיים.
האינטרנט נגיש לי רק לעתים רחוקות, ועכשיו נגמרה 'עת רחוקה' אחת כזאת.
ניפגש בעוד חודש או חודשיים!

[וואוו...*]

אני בדיוק לומדת את הנושא.
נראה לי מדהים, וההתנסות בזה מעניינת, מחדשת ולפעמים קשה.

איזה מרענן, "כינור לשירייך". חזרי מהר.
ובנתיים, גם אחרות מוזמנות לספר. אני רוצה לשמוע.

[וואוו...*]

סידרת לי עניינים ממש.
על משמעות המילה טומאה למשל עדיין לא קיבלתי הסבר מבהיר כמו שלך.
מצוין.

[סגו_לה*]

וואו...מה היית רוצה לשמוע? אשמח לשתף אבל לא בטוחה שיהו לי חידושים גדולים...

[אני*]

אני מתגעגעת לקצת טעימה של ראשוניות
אצלי הטבילה אחרי הלידה והטבילה אחרי שחזרתי לקבל בהנקה (בערך 9 חודשים אחרי) קיבלו גם הן טעם שכזה.
ובעוד מספר חודשים כבר צפויה לי שוב טבילה של אחרי לידה...
(מה שאני מנסה להגיד הוא שבתקופת ההריונות-הנקות, לפחות אצל מי שלא חוזר לה המחזור מהר, הטבילה חוזרת להיות מאורע נדיר- ולכן בעלת טעם ראשוני משהו).

[קט_קטית*]

כתבת מקסים.
תודה

[לבנה_במילואה*]

מתגעגעת למקווה, (אנחנו בהריון...) זו חוויה כ"כ מחברת, מרוממת ומחדשת.
אשרינו שזכינו@}
שמעתי פעם ממשהי שהלכות נידה 'מוכיחות' שהתורה היא אלוקית... אף אדם בעולם לא היה חושב על זה.
תודה ה' הטוב!

[פלונית_כרגע*]

אני לא מתגעגעת בכלל!!!!
לא אוהבת את המקווה אבל האמת שלא יוצא לי בשנים האחרונות כמעט לטבול וטוב שכך.(הריון והנקה)
תמיד מרגישה שמנסים להחזיר אותי בתשובה (הרי אני עם מכנסיים ובלי כיסוי ראש אז אני בטוח לא דתיה)

הלוואי שיכולתי להגיע לזה באהבה

ערב החתונה הלכתי לטבול עם אימי, אימי החליטה שמכיוון שזו הפעם הראשונה נלך למקווה שהיא שמעה עליה ניסים ונפלאות ושהבלנית משו משו, היה קטסטרופה!
הבלנית התחילה לברך אותי , ביקשה שאני אברך אותה זו כ"כ לא אני וגם לא אימי, היא היתה בשוק.

וכול תקופת ההתרחקות בכלל סרט, ותמיד תחושת הלחץ הזו של "חייבים" לקיים היום יחסי מין אחרי הטבילה.
טוב כול עניין יחסי המין הוא סיפור בפני עצמו וכן החינוך הדתי הדפוק שקיבלנו שנינו קשור לזה אבל זה לדף אחר...

[י*]

פלונית כרגע
הייתי הולכת למקווה עם כיסוי ראש חלקי, או בלי כיסוי, הרבה פעמים עם מכנסיים.. אני גם פחדתי ממבטים ושאלות אבל הבנתי שזה תלוי בגישה שלי - אם אני שלמה עם מי שאני - גם האנשים מסביבי ישלימו איתי. בהחלט יש משקל לאופי של הבלנית המסוימת, אבל בעיני זה קודם כל מושפע מהגישה שלי.
הייתי מעוניינת לשמוע על אבל זה לדף אחר...

[י*]

ו-וואוו
מה היית רוצה לשמוע?

[פלונית_כרגע*]

טוב אני מאוד שלמה עם איך שאני הולכת
והמרגישה זה לא "מרגישה" זה מה שהן אומרות לא פרשנות שלי החל מנרות שבת דרך "את יודעת מה לברך?" וכלה ב"מה את טובל רק 3 פעמים?" ומדובר בכמה מקוואות ואני נשואה כבר כמה וכמה שנים.
האמת החויה הסבירה היחידה שהיתה לי זה כשטבלתי פעם אחת בשבת בישוב של הורי שם אין בלנית ואחותי היתה הבלנית שלי ואז כשהיא אמראה את ה "כשר" שתינו נחנקנו מצחוק.
ובקשר לדף האחר, זה בטח יהיה בעילום שם.(אולי צריך לפתוח דף סטייל דפקט קיבוצי דפקט דתי או משהו)

[לעת_עתהa*]

אני גיליתי שמי מעיין מעבירים אותי חוויה אחרת לגמרי ממי מקווה טהרה עירוני.. הרב שלנו וידא שאנחנו יודעים היטב את ההלכות. ואפילו אמר שבזהירות אני יכולה לטבול בלי בלנית . זה שינה לי כל כך.
מצאתי שבמים אני משתחררת. שוב ושוב פרץ מתוכי צחוק מפתיע של שחרור, צחוק שהפתיע אותי. שלא יכולתי לעצור. ושימח אותי כל כך.
עכשיו, אחרי לידה שניה, מרגישה שלא חזרתי לחוסן הפיזי.. לא מתאים לי לטבול במים קרים בלילה.. וקצת ויתרתי על החוויה, ואני נאלצת להתבאס מהמקווה, שלכאורה אסטטי, ובלנית סבבה. אבל.. לא לי. לא לנו, לפרטיות שלנו.

[אמא_נמרה*]

שוב ושוב פרץ מתוכי צחוק מפתיע של שחרור, צחוק שהפתיע אותי. שלא יכולתי לעצור. ושימח אותי כל כך.

מעניין, פתאום אני מרגישה "נורמלית" גם אני אחרי כל טבילה פורצת בצחוק משחרר של שמחה פשוטה, אינטימית עם עצמי. צחוק שהוא מאד מאד ראשוני במהותו.

לא מתאים לי לטבול במים קרים בלילה

אני טבלתי כמה וכמה פעמים באוקיינוס השקט, גם בחורף, וחייבת לומר שלא היה קר. ככה זה כנראה כשלוהטים מתשוקה.

[סגו_לה*]

תחושת השחרור הזאת מוכרת לי מאוד,תמיד יש לי ברגע שגמרתי מין היי כזה...מה ,זהו..? וכאילו שיצאתי מהמים שונה לגמרי מהמקום שנכנסתי.אם היו מועקות הן נשארו במים,
אם היה צער הוא התמוגג ומה שנותר זאת תחושת התרוממות מיוחדת.
לגבי טבילה במים קרים,הייתה תקופה שבמקווה היתה תקלה-בחורף (!) והמים היו קרים,אני זוכרת את החרדה להכנס,קררר...ואני ממש סובלת שקר לי (אפילו לבריכה לוקח לי המון זמן להכנס ולהתרגל למים)
אבל אין ברירה,נכנסתי כמו גיבורה ויצאתי עם תחושה מדהימה של כיף ורעננות,כמו אחרי שקופצים למעיין.
מדהים כמה הפחדים שלנו הם אלא שגורמים לכאב,ברגע שוויתרתי עליהם אפילו נהניתי.

[לעת_עתהa*]

מגניב. חשבתי שזו הזייה יוצאת דופן, הצחוק.
ואולי אחרי 2 לידות כבר לא לוהטים מתשוקה... למרות שזו לא התחושה שלי, מרגישה שמי מעיין מעוררים אותי.

[ניצה_פורחת*]

יוווו, רק עכשיו גיליתי את הדף הזה. כלומר, גם מקודם ראיתי, אבל לא היה לי זמן. כינור, את כתבת כל כך יפה על המקווה, אני מעתיקה ושומרת להראות לאחרות. ממש תודה על מה שכתבת.
ולגבי מי שכתבה על כך שמי המקווה מגעילים אותה. אז אני לא יודעת מה לומר, הם כל כך נקיים, בטח יותר מהבריכה אליה אין לנו בעיה להיכנס אף פעם, וחוץ מזה שאפשר להתקלח אחר כך בבית אם רוצים (אני לא רוצה, אני לוקחת את המגבת הרטובה ממי המקווה ומלטפת בה את פניהם של ילדי ושל בעלי, שגם הם יקבלו קצת ממי המקווה הטהורים, למה לא?).
וכן, יש בעיה עם הרבה בלניות, צריך אולי לחפש מקווואות אחרים או להיות כנים ולומר לבלנית שלא תתייחס בצורה כזאת. למשל, הבלנית אמורה רק לוודא שהאשה טובלת כראוי, לא יותר. אם נניח לא מתחשק לך שהיא תבדוק אותך או תסתכל עלייך, תגידי לה שעיינת בגופך לבד ושהכל בסדר ושאין מה לבדוק. ובקשר לברכות, את יכולה אחרי הטבילה לומר לה שזה נחמד מאוד, אבל לא מתאים לך. אם את באה לשם באופן קבוע, היא לא תעשה את זה יותר.
בכל מקום צריך אסרטביות, גם במקווה.

[פ*]

דווקא אני היום החלטתי שלגמרי נמאס לי. נמאס מכל הנידה, מהבלניות, מההליכה בלילה, מהבלאגן שזנ יוצר בסדר היום של הבית, הצורך להספיק - בעיקר בשעון קיץ, וההמתנה של השבוע - שמאלצת אותנו לוותר דווקא על הימים הכי מלאי הורמונים ותשוקה. נמאס.
הייתי צריכה לטבול הערב, וממש לא הסתדר לי.
יותא נכון, ממש לא התחשק לי, אז דאגתי שלא יסתדר.
כבר 6 שנים (אבל מתוכן תקופות ללא מחזור) שטבלתי תמיד במועד, אפילו אם זה חייב התארגנויות מיחדות או טבילות בעיר אחרת.
אבל ממש לא בא לי הפעם.
אני לא יודעת מה כן אני רוצה לעשות במקום.
לא לטבול יותר אף פעם?
לחכות 7 נקיים ורק להתקלח?
לא לחכות 7 נקיים ולטבול מייד?
להמשיך כרגיל, כי אין לי כוח ואומץ לשנות, ולמרות כל הקידמה אני מפחדת מאמונות טפלות - באופן מוזר בתחום זה של חיי בלבד - מהשפעה על ילדיי?

אולי מעיין הוא תשובה טובה, אבל זה לא נגיש כרגע, וגם לא ים.
וגם, חבל שאי אפשר ללכת למקווה בשעות היום, בלי לבקש אישורים מיוחדים.

אני רחוקה מ"כינור" בהרבה בהשקפתי הדתית, ולפעמים מקנאה בנשים עם להט דתי שכזה, כמו שלי היה פעם.

[אמא_בגובה_דשא*]

אולי להעביר את הסוך ל נידה וטבילה?

[י*]

קיימת אפשרות לטבול ביום השביעי לווסת (בלי לספור שבעה נקיים)

[סגו_לה*]

אפשר להתקלח אחר כך בבית אם רוצים לא בדיוק...תבדקי הלכתית,אני זוכרת שיש עיניין לא להתקלח אחרי המקווה.

[פלוני_אלמונית*]

תבדקי הלכתית,אני זוכרת שיש עיניין לא להתקלח אחרי המקווה.
זה ענין שמקורו בחסידות, אך אין כאן שום איסור, אלא המלצה שנועדה להראות שמי המקוה נקיים.

[ניצה_פורחת*]

אפשר להתקלח אחר כך בבית אם רוצים לא בדיוק...תבדקי הלכתית,אני זוכרת שיש עיניין לא להתקלח אחרי המקווה.
בדקתי הלכתית. לכתחילה אסור להתקלח אחרי הטבילה, אולם מי שרוצה נורא, ושבגלל שאי אפשר להתקלח היא לא תבוא לטבול בכלל, מאפשרים לה להתקלח, אולם רק בביתה ולא במקווה.

[ענ_בר*]

ועוד דיוק קטן: המקלחת לאחר המקווה נאסרה, כדי לא ליצור בלבול במקור הטהרה.
העניין הוא להבחין בין הטהרה שנובעת מהטבילה במקווה, במים מלוכלכים ככל שיהיו, ולא מהמקלחת שמנקה, ולא מטהרת..

[מתחדשת*]

קיימת אפשרות לטבול ביום השביעי לווסת (בלי לספור שבעה נקיים)

מכירה רב שמאשר את זה?

[י*]

מתחדשת, שאלה קשה...
מדריכת הכלות שלי אמרה שיש מקום לכך, אני פעלתי על סמך עצמי כי לא היה לי חשוב לשאול רב לגבי זה - זה הרגיש לי הכי נכון כך.
אני יכולה להשתדל לחפש את השם של המדריכה אבל אני לא חושבת שהיא תוכל לעזור.

[י*]

עקרונית לפי התורה סופרים שבעה ימים מהיום הראשון לווסת, ושבעה נקיים הם רק לזבה. בתקופת חז"ל החמירו ונשים קיבלו לקיים את שתי ההלכות. האמת שאפילו ויקיפדיה מסבירה מאוד יפה על כל זה - כולל השתלשלות הלכתית-היסטורית.
נתקלתי במאמר הזה של מדריכת כלות שגם קוראת לרפורמה בעניין.
בשורה התחתונה - אני אישית לא מכירה רב שמאשר את זה, אבל זה לא בא משום מקום, יש על מה להתבסס.

[פלוני_אלמונית*]

מקווה ספא חדש http://www.keshet-tv.com/VideoPage.aspx ... ourceID=23

[רסיסים_של_אור*]

(קוראת בעניין ורוצה לשתף שהשנה התחלתי להתאמץ ולקיים מצוות הפרשת חלה וכל פעם אחרי שאני מכסה את הבצק, מברכת, שוב חושפת ומפרישה את החלה זה מרגיש לי ממש כמו ההתרגשות והתחושות שיש כשטובלים במקווה, ואחרי התחינה שאני מוסיפה אני ממש מרגישה כאילו טבלתי והנה אני נקיה וטהורה ובעיקר מתחדשת... מעניין אותי אם עוד מישהי הרגישה משהו דומה)

[בלנית*]

ערב טוב,פעם ראשונה כותבת לכן,נעים להכיר!
צר לי לשמוע על התחושות לגבי הבלנית.אני בתור בלנית,תמיד מרגישה לא בנוח מול בלניות אחרות,אבל זה כי יש לי המון בקורת לגבי ההתנהלות של המקוואות והנשים שעובדות שם.
אבל צריך לזכור שהבלנית אכן אמורה לעיין יחד עם האשה,לוודא שלא נדבקה איזה שערה על הגב\רגל\צפורן שנשכחה וכו'...
וגם אמורה להתבונן בטבילה,לא תמיד יודעים למה לשים לב,נכון שלא צריך לגעת בקיר ושהשיער צריך להיות במים כולו,אבל יש עוד המון דקויות שנשים לא יודעות תמיד כמו אשה שמתכווצת יותר מדי והמים לא מגיעים לכל מקום וכו'.
לגבי מקלחת-יש עניין להגיע לאישך ממי המקווה,אבל לא ימנעו בעדך להתקלח אם זה רצונך.
בנוסף חייבת להעיר שעפ"י ההלכה היבשה(דגש על יבשה כל מקרה לגופו ובדרך כלל הבלנית תשאל רב)אין להטביל אשה שלא בדקה לפחות יום ראשון ואחרון.
מרגש לקרוא על התחושות החיוביות לגבי המצווה המיוחדת הזו,ומעציב אותי לשמוע על התחושות המעורבות.
ברור לי שזה קשור המון המון לעובדה שמוסד המקוואות ברוב המקומות כל כך ישן,הבלניות שחוקות,ולא שמות לב הרבה פעמים,לא חשות את האשה שהן מטבילות וזה חבל כל כך...יש הרבה מקומות בארץ שעובדים על לשנות את זה.
תדעו נשים יקרות,שכל טבילה מורידה ברכה ואור גדול לתוככן,לביתכן ולעולם.
כל דבר שבקדושה יש לו צד שמנגד לו,כל אחת עוברת את הניסיון שלה,מים לא הכי נקיים,לא חמים,בלנית לא נעימה וכהנה וכהנה,אבל דבר אחד אי אפשר לקחת לה,את הקדושה והטהרה,את הזכות המופלאה לברך על הטבילה(רק אישה מברכת על טבילה,איש שטובל,אפילו כל יום אסור לו לברך).
את הזכות הזו להתחבר לנשיות שלך באותה דרך שהאמהות הקדושות התחברו אליה,לפני אלפי שנים.
וזה מופלא בעיני.תחשבו כמה כוח יש לכן,כמה אור וטוב אתן מורידות לעולם,"רק" כי הלכתן לטבול במקווה.
מקווה שלא נשמעתי כמו דרשה או הטפה,היום הזה כל כך מיוחד,כמו ליל החתונה,שבו יש איחוד בשמיים של הנשמות,משהו הרבה יותר נשגב ממה שאנחנו נוכל אי פעם להבין...
מאחלת לכולנו חיי אישות בקדושה וטהרה מתוך אהבה כנה,ומתוך יראת רוממות.

[שובי*]

בלנית יקרה שמחתי לקרוא את דברייך.מתוך תחושת הזדהות איתך ומתוך האהבה לטבילה חשוב לי להעיר-
הבלנית לא "מטבילה" האשה טובלת.הבלנית שם ע"מ לסייע.זה הבדל משמעותי בעניי ולפעמים הוא הגורם למתח בנושא.
ההלכה מחייבת שתהיה שם אשה יהודית בוגרת שתראה ששערותיה במים והטבילה כשרה.
יש הרבה בלניות קסומות שמגדילות לעשות בענין שמירת הטהרה וזה נפלא. אבל לפעמים זה הולך למקום של לקיחת האחריות מן הטובלת והעברתה לבלנית וזה תהליך לא בריא.
וודאי אצל נשים המסתייגות מכך-צריכה הבלנית לפעול במיטבה בתפקידה המקורי ולפעמים ההמנעות היא זו שתיטיב עם האשה.
נכון שיש נשים שטועות בהלכה אבל אין זה תפקידה של הבלנית.רצוי ללמד ולהדריך נשים המעונינות בכך במסגרות מסודרות(או לא..)
דומני שדרך זו תאהיב את המצווה יותר ואף תכבד יותר את האשה הטובלת.
אם אשה מגיעה מתוך סלידה מהצד ה"ממסדי" שבטבילה לתחושת מיאוס כלפי המצווה -חבל.חבל מאד.
אני קוראת פה הרבה דברים שרחוקים מדיוק הלכתי וזה צורם לי-
עדיף היה שיהיה לנשים המידע-ואז נדע שלא דין המקלחת(אסור להתקלח במקווה-מותר ואין כל בעיה בכך להתקלח בבית) כדין מקום הטבילה(מעיין יכול להיות כשר למהדרין אלא שצריך לדעת את הגדרים למקום שאפשר לטבול בו ולאופן הטבילה במקום כזה.אמותנו בדורות הקודמים לא טבלו במקוואות של מועצה דתית..) ואין דין שניהם כדין וויתור על הימים הנקיים שאע"פ שאינם מהתורנ מקורם בגמרא עצמה ומעמדם חמור ואיתן מהלכות מאוחרות יותר.
ממליצה בחום לכל אשה שיש לה התלבטויות בנושא להתקשר לקו החם של יועצות ההלכה שמפעילה מדרשת נשמת(לא זוכרת את המספר.אפשר לחפש בגוגל "יועצות הלכה")ולדבר עם אשה שתבין ללבה ושבקיאה בהלכות-גמרות ראשונים ושו"ע על בוריין.
רק טוב.

[אמא_נמרה*]

תודה לך שובי , על דברייך. דברי הבלנית עצבנו אותי, ותשובתך החזירה את הסדר לכנו.

[בלנית*]

שובי
אני מסכימה איתך.היטבת לנסח יותר ממני.
קשה להעביר במילים את התחושה בתור בלנית,העבודה הזו דורשת כל הזמן לצעוד בעדינות,בין דקות לדקות.
כל אישה וההרגש שלה לגבי המקווה,והבלנית צריכה לפתח רגישות לכל אחת ואחת בדרכה ובכלים שלה.
גם לגבי ללמד או להדריך,לפחות אצלנו הדבר נעשה ברגישות ועדינות ורק כלפי מי שמעוניינת בכך.
אני מסכימה איתך לגבי שאישה טובלת והבלנית שם לסייע,הביטוי 'מטבילה ' הוא רק מטבע לשון...
הגישה היום,לפחות איפה שאני הוכשרתי לבלנית היא לעבוד על עצמי כדי שאדע שכל אישה שמגיעה היא מלכה,בתו של מלך,וככזו כך עלי לנהוג עימה.
בצניעות ורגישות,בעדינות ואהבה.
עם זאת ישנם כללים מאוד ברורים שאי אפשר לוותר עליהם,אבל הופתעתי לגלות המון דברים שחשבתי שהם בבחינת "בל יעבור",והם לא,ויש בהלכה המון נתינת מקום,בכדי שכל אישה תרגיש בנוח לבוא לטבול מהמקום שלה,שהוא שונה כל כך מאחת לאחת.
הרבנית שממנה למדתי אמרה לי-דמייני איך כל אישה שמגיעה היא בתך.גם אם היא מבוגרת ממך.תדמייני שאת אוהבת אותה ללא תנאים.
אני עדיין עובדת על זה,לא תמיד זה מצליח.
לא תמיד האישה מאפשרת איזו שהיא גישה אליה וזה גם בסדר.
תדעו שיש עוד מקוואות חוץ משל המועצה הדתית,יש מקוואות פרטיים,שלא עולים יותר,אבל בהחלט שווים יותר....
מקוואות שבהן מקשיבים לאישה,ונוצר שם משהו קסום,בין הבלנית לאישה שלא היה יכול להיווצר בשום מקום אחר.
המקווה מציב אותנו במקום מאוד מעורטל,מכל הבחינות,נותן לנו אפשרות להתעלות ולהתמודד,וזה מדהים,ולא פשוט בד בבד.

אמא נמרה-הייתי שמחה לשמוע למה דברי עיצבנו אותך.אני חושבת שלא הצלחתי להסביר את עצמי כמו שהתכוונתי...

[יהללוך_מלאכים*]

שוב ושוב פרץ מתוכי צחוק מפתיע של שחרור, צחוק שהפתיע אותי. שלא יכולתי לעצור. ושימח אותי כל כך.
אני תמיד בוכה שאני במקווה, אני מתמלאת רגש ורוך וחסד והוקרה כלפי
העולם, עצמי,וכלפי אלוהים.
אחרי שהבלנית (שהיא נחמדה ולא מעיקה) בודקת שטבלתי כהלכה
אני מבקשת להשאר לבד - ואז אני ממש מתחברת לאלוהים שלי.
ערומה כביום היוולדי עומדת מול אלוהים ומבקשת מתחננת מדברת ומוקירה
גם התפילה של אחרי טבילה מרגשת אותי מאד
אני בכלל בכיינית של תפילות , תפילה הכי פשוטה גורמת לי לבכות.

ותמיד תחושת הלחץ הזו של "חייבים" לקיים היום יחסי מין אחרי הטבילה.
גם לי יש בעיה עם זה, לא צריך לקיים יחסי מין כי חייב כי היום זה היום.
צריך לעשות זאת מאהבה ומתשוקה והקטע עם חייב קשה לי
ואני לא מיישמת אותו לרוב.
הייתי רוצה לשמוע על זה עוד מבחינה הלכתית

פעם אחרונה שהיתי במקווה היה שבוע לפני שילדתי
הטבילות לפני הלידות היו עבורי הכי מרגשות

[ניצה_פורחת*]

בלנית יקרה, תודה על מה שכתבת, דברים יפים כתבת.
רק לתקנך
אבל צריך לזכור שהבלנית אכן אמורה לעיין יחד עם האשה,לוודא שלא נדבקה איזה שערה על הגב\רגל\צפורן שנשכחה וכו'...
לא מדויק.
הבלנית לא אמורה לעיין יחד עם האשה, היא לא אמורה לוודא שלא נדבקה שערה על הגב וגם לא להסתכל לה בציפורניים!
ואלו הם דברי הרב אברהם יוסף , מחבר הספר "טהרת יוסף"! תפקיד הבלנית הוא אחד - לוודא שלא נשארה שערה מעל המים כשהאשה טובלת!
אגב, שערות על הגב אינם חציצה!
אחזור שנית:
שערות על הגב אינם חציצה!
ועוד פעם:
שערות על הגב אינם חציצה!

כל עניין השערות על הגב הם כדי שהמקווה לא יתלכלך. אבל יש לבלנית רשת והיא יכולה לנקות אחר כך.
מעבר לזה, תפקיד האשה הוא לעיין בגופה, הבלנית יכולה להזכיר לה לעשות כן, להזכיר לה לגבי מקומות בגוף שעליה לבדוק ותו לא.
גם לגבי הפסק בטהרה או בדיקות, אין זה מתפקידה ואחריותה של הבלנית לוודא אם האשה בדקה או לא בדקה. כל האחריות על כך היא על האשה. הבלנית יכולה לכוון, להדריך, להעיר אם האשה מוכנה לקבל הערות, אבל לא לבדוק אותה בציציות.
וחבל שיש בלניות שחושבות שזה מתפקידן. אתמול דווקא שוחחתי עם בחורה צעירה חילונית שאמרה שהיא ממש מתעבת את רעיון המקווה ואת הרעיון שהיא צריכה להתפשט לפני אשה לא מוכרת שתבדוק אותה. כמובן שתיקנתי אותה והסברתי לה שזה לא בדיוק כך, אבל לצערי הרושם הזה נוצר לא בכדי, אלא בגלל שיש בלניות שכך נוהגות והשמועה עוברת מפה לאוזן.

[אמא_של*]

מבחינה הלכתית אין בעיה בכלל בשערות שנשרו על הגב הן לא דבוקות לגב וזה לא בעיה הלכתית לטבילה ככה שנוכחות הבלנית היא רק כדי להיות שם בשביל הטובלת ולראות שהטבילה עצמה כשרה. וזהו.

[אמא_נמרה*]

כי בסופו של דבר זה כן נשמע כמו דרשה או הטפה .

[סגו_לה*]

הי בנות,הבלנית שהצטרפה משתפת ברצון שלה לסייע בעדינות תוך מתן מקום ראוי ומכובד לטובלת,
לא נראה לי הגון לתפוס כמה מילים וליצור רושם שהיא מטיפה.
תקראו שוב,יש הרבה אהבה מאחורי ובין המילים שלה.
נכון שיש גישות שונות של בלניות,אבל לרב הן נאמנות לתפקידן,עובדות בשעות לא פשוטות לאמהות ומקבלות בד"כ שכר זעום (ויש כאלו שממש עושות את זה לשם שמים-בהתנדבות)
אז אפשר לפעול לשינוי ע"י שיחה ובחירה של מקום שמתאים לנו-כן,גם מעיין יכול להיות מתאים לצורך העיניין.
אבל למה צריך לפגוע במישהי שבאה ממקום של נתינה?

[בלנית*]

אני ממש מרגישה שאתן לא מקשיבות...אני מרגישה כאילו אתן פשוט צועקות עלי:
_גב, שערות על הגב אינם חציצה!
אחזור שנית:
שערות על הגב אינם חציצה!
ועוד פעם:
שערות על הגב אינם חציצה!_.....

צר לי לומר שכשבלנית מקבלת הכשרה לעבודה שלה,אלו חלק מהדברים שמלמדים אותנו,מתוך רצון לעזור ושהטבילה תהיה כשרה.
ואכן יש דברים לפעמים שנדבקים לגוף ומהוים חציצה שפוסלת את הטבילה והאישה לא יכולה לראות,וזה מניסיון.ובדיקת השערות היא לא בשביל הניקיון.מנקים את המקווה אחרי כל טובלת גם אם היא קרחת!
וכן היו לי נשים שכמעט בכו מולי שהבינו שצריך לגזור ציפורניים או עוד דברים שההלכה מפרטת אבל אף בלנית לא טרחה לשאול אותן למה הן לא גוזרות כי הן לבשו מכנסיים,אשה אחת ממש אמרה לי שהיא מרגישה כאב על כל הטבילות שעברה ולא דאגו לדייק איתה בהלכות.ברור שהסברתי לה שכל מה שטבלה היה כשר וטהור ומבורך.אבל כן יש נשים שרוצות לשמוע ובשביל לכלות אותן צריך לדבר.הבלנית לא יכולה פשוט לעמוד שם ולשתוק ולגלות ברוח הקודש מי מעוניינת בשיחה איתה ומי לא.
תפתחו את עצמכן.תקשיבו.סך הכל אמרתי שיש לבלנית מקום שם.יש לה מה לעשות שם,אחרת לא היו שמים אותה.
אני תמיד בודקת כשהאשה מולי מכוסה בחלוק סגור,ומתעקשת על כך גםעם מי שרוצה לעמוד מולי ערומה לגמרי-כי אותי זה מביך.
אני דואגת להסתכל עליה כמה שפחות,ובכמה שיותר צניעות,לשים מולה את המגבת ביציאה מהמים כדי שלא אראה אותה וכו',וחבל שאתן לא מקשיבות באמת,שיש גם בלניות שאוהבות את מה שהן עושות ורואות בכך שליחות.
לפחות אני כזו ואני מכירה עוד כמה.
אולי הבלנית שלך היא גם כזו ואת לא רואה אותה?....
תחשבו על זה.

[טליה_אלמתן*]

אני נהנית לקרוא את כל הדברים הנאמרים כאן, לכאן ולכאן.
כל הדברים נאמרים מאהבה לטבילה.
זה קצת כמו להסתכל על הילדים רבים מי אוהב יותר את אמא @}

(מרגיעון: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום)

[אמא_נמרה*]

אוי, מדף ששמו מכתב אהבה, נהיה ממש כתב תביעה...

יש לי הרבה מה לומר, אבל אני מתאפקת. מה הטעם?
חבל שאתן לא מקשיבות באמת

בלנית יקרה, אני מאמינה לך שאת אוהבת את מה שאת עושה. בעיני זה בכלל לא קשור לנושא כאן. שוב יצא לך כמו דרשה או הטפה . חבל. לפעמים צריך פשוט להכיל.

[אורגנית_מתחילה*]

קצת מקנאה בפותחת הדף,
לא מצליחה כבר 7 שנים לפתח רגשות חיוביים במיוחד כלפי המצווה הזאת.
מקיימת, בטח שמקיימת.
לפעמים אפילו שמחה ברגע הטבילה וההתחדשות.
אבל ההרחקה, לא מפסיקה להיות לי קשה עד בלתי אפשרית (עובדה שאפשרית כי אנחנו מאד משתדלים לשמור על מה שאפשר)

עכשיו כשאני עומדת בפני לידה שלישית בעז"ה בקרוב,
גיליתי שאחד הדברים שהכי מבעסים אותי וגורמים לי לעצב ולחששות
זאת העובדה שאהיה רחוקה פיזית מאהובי במשך המון זמן.
בדיוק בתקופה הקשה הזאת בה חיבוק ולטיפה, להחזיק ידיים, או סתם להיות קרובים פיזית הם כל כך משמעותיים לי.

אני יודעת שכינור לשירייך כתבה בעיקר על טומאת הנידה ולא על טומאת היולדת
אבל זה הדבר שהכי קשה לי בכל הסיפור הזה.
אני מבינה ומתחברת למקום של טומאה כ"העדר" והעובדה שהרגע ירדה נשמה לעולם, והותירה אחריה חלל גדול בתוך הרחם, הוא בהחלט העדר.
ובכל זאת, זה כל כך קשה לי גם תפיסתית וגם מעשית.

וגם מתחברת למה שכתבו על הצורך הזה שבלקיים יחסים עוד באותו ערב.
בדרך כלל ברור שזה משהו ששנינו רוצים בו עד מאד, אבל לפעמים אני מרגישה שדווקא יום או יומיים אחרי, כשכבר נרגענו, אנחנו יכולים הרבה יותר להגיע ולגעת אחד בשני, במקום כל המתח המיני, והציפיה המתפרצת הזאת אחרי הפוגה ארוכה.

ולגבי בלניות, בישוב שלנו נתקלתי בעיקר בעדינות ונחמדות, אבל שמעתי סיפורים כל כך קשים מנשים, על יחס מתנשא ומשפיל.

ובכל זאת, ממשיכה לקיים, כי כך צוותי ואני מחויבת להלכה.
זה הכל.

[ניצה_פורחת*]

בלנית יקרה, סליחה, לא התכוונתי לתקוף אותך, בוודאי שאת עושה עבודת קודש אמיתית. רק רציתי לתקן אותך, כי האמת היא שזו ממש טעות לחשוב ששערות על הגב מהוות חציצה. הייתי לפני שבוע בשיעור על כך עם הרב אברהם יוסף והוא אמר זאת בתקיפות רבה ולא הבדיל בין ספרדים לאשכנזים.
ברור שבלנית יכולה לעזור לעיין אם האשה מעוניינת בכך, אך לא יותר מזה.
ולגבי ציפורניים, עלי להבהיר. אשה שטובלת עם ציפורניים והן נקיות, הטבילה שלה כשרה בדיעבד. אולם, אם היא מגדלת ציפורניים ליופי ודואגת לנקות מתחת היטב לפני הטבילה, הציפורניים לכתחילה לא מהוות חציצה.
ובכלל, יש עניין בהלכות חציצה של "רוב ומקפיד". הווה אומר, אם מדובר בחציצה של רוב הגוף או דבר שהאשה או נשים באופן כללי מקפידות עליו, הטבילה אינה כשרה, אולם אם האשה אינה מקפידה כמו ציפורניים ואפילו איפור, הטבילה שלה כשרה.
אני חושבת שאם אשה חשה שלא בנוח בגלל שהבלנית חורגת מתפקידה, אמנם כדי לעזור, אבל בכל זאת חורגת, האשה עלולה שלא לבוא יותר למקווה, לכן על הבלנית להיות מאוד רגישה ולוודא שהיא לא פוגעת באף אשה כאשר היא מבקשת ממנה להראות לה את הגב, או כאשר היא מבקשת ממנה להראות לה ציפורניים.

אורגנית מתחילה יקרה, אני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת לגבי ההרחקות, זה באמת באמת קשה. אולם אומרים שלפום צערא אגרא, לפי הצער כן השכר, ואני מאמינה שהשכר הוא מיידי. אומרים שמי שנהנה באיסור, מונעים ממנו הנאה בהיתר, וראיתי זאת כל כך הרבה פעמים בחיי לצערי.
יש מעלה בריחוק ויש מעלה בקירוב.
מעלת הריחוק היא ללמוד להיות ביחד גם בלי המגע הגופני, כמו אחים. הלמידה הזאת היא חשובה לתקופה בה הקשר בין בני הזוג משתנה. למשל, כאשר מזדקנים ואז הקשר הגופני פוחת, אז לפחות פיתחנו נתיב תקשורתי מילולי רגשי שאינו קשור דווקא למגע המיני, וגם תקופות אחרי לידה כפי שאת מתארת.
מעלת הריחוק היא לדעת להרגיש את השני גם בלי לגעת בו, ואחר כך הנגיעה היא הרבה יותר עמוקה.
תתחזקי באמונה והייתי מציעה לך לקרוא קצת בענייני השקפה על טהרת המשפחה, זה יחזק אותך ויעזור לך.

[בלנית*]

חשבתי על זה כל היום.
זו ההודעה האחרונה שלי בעז"ה בנושא הזה כאן.
לא הטפתי או דרשתי,דיברתי לגמרי מתוך החוויה האישית שלי כבלנית.
הטבילות הראשונות שלי אחרי החתונה היו מאוד לא נעימות-בגלל הבלנית.
הייתי אחרי הפלה טראומטית וגם ככה היה לי קשה.
גם אני סבלתי מבלנית לא נעימה ממבט או התנהגות לא ראויה, מים קרים מדי בחורף או מים חמים מדי בקיץ....
זו אחת הסיבות שכשפנו אלי ושאלו אם אהיה מעוניינת לשמש כבלנית,הסכמתי.
הסכמתי כי רציתי לשנות ולהזיז משהו.
זו הסיבה שגם העזתי והצלחתי להכנס לרבנות ולהיות בלנית מטעמם(היום לא אבל באופן כללי אני יכולה היום לעבוד דרכם)למרות שבדרך כלל,לפחות באזור שלי לא מקבלים בלניות חדשות,ובטח לא צעירות כמוני.
אבל שוב-ידעתי שיש לי תפקיד.שיש לי שליחות.
שמעתי סיפורי זוועות על בלניות יותר ממה שאפשר לתאר והחלטתי שמשהו צריך להעשות.
מפריע לכן משהו?הבלנית לא הייתה נעימה אליכן ויותר מכך?העליבה פגעה פלשה?המקווה לא היה נקי או מחומם?
יש לכן לאן לפנות.תרימו טלפון לראש מחלקת מקוואות במועצה הדתית באזורכן,ותזיזו משהו בשביל האישה שתבוא לטבול אחריכן.תשנו את זה!
אני אישית דחפתי חברה לעשות את זה,וזה התקבל,ונשא תוצאות,והיום אני מאמינה שאף אחת לא ממשיכה לסבול מהיחס המשפיל של אותה בלנית.
תרימו טלפון,תכתבו מכתב,תעירו או תאירו בעדינות לאותה בלנית.לפחות תדעו שאת שלכן עשיתן.


לפעמים צריך פשוט להכיל

נכון.

סגולה,תודה.

[כינור_לשירייך*]

טוב, לקח לי הרבה יותר מהחודש-חודשיים שהבטחתי, אבל הנה קפצתי לביקור. מוזר לי לראות עד כמה הדף (הראשון בחיי) שפתחתי הצמיח חיים משל עצמו בזמן שלא הייתי באזור (ועוד לא ממש הספקתי להשלים את כל החומר) - מוזר אבל משמח.

ואני בינתיים --- שכחתי מה כל-כך אהבתי בהלכות נידה. שכחתי בכלל מה זה הלכות נידה. מסתבר שכבר כשפתחתי את הדף הזה הייתי בהיריון ועוד לא ידעתי...

עזבו אתכן מהלכות נידה. הכי כיף להיות בהיריון.

[חוחית*]

מזל טוב @}

[כוכב_נגה*]

מזל טוב@}

[בצעדי_גמד*]

(-: (-: (-:

[כינור_לשירייך*]

הבטחתי שאחזור אחרי הלידה.
לקראת היטהרות מטומאת יולדת - עכשיו מוזר לי. אני לא יודעת איך לאכול את התהליך הזה. ראיית הלכות נידה שהתגבשה אצלי רגע לפני ההיריון הזה היא כציר בן שלושה שלבים: אבלות (=דימום) - התכוננות (=שבעה נקיים) - פריחה (=טהרה). זהו בתמצית. אז הדימום שאחרי הלידה בהחלט התיישב אצלי כאבלות. ודאי שהגוף אבל על אבדן החיים הנוספים שהיו בתוכו. עם כל השמחה וההתלהבות שסביב תינוק חדש (הוא מושלם לגמרי, רק שתדעו) - מרגישים גם בנפש את הצד הזה של האבלות, את צניחת ההורמונים.
אבל דווקא לקראת סוף הדימום מוזר לי. אני ודאי שמחה מאוד להתחיל תהליך של היטהרות, אבל למה זה מתחבר בדיוק? הרי לא תהיה כאן, אני מקווה מאוד שלא תהיה, 'פריחה' במובן שתפסתי קודם. לא הולך להיות עכשיו ביוץ. הגוף עוד לא חוזר לתפקד באותה מחזוריות מוכרת. אז זו היטהרות שלא תהיה כרוכה בזינוק הורמונלי? בדיקות שבעה נקיים שלא יהיו מבוססות על ריבוי הפרשות לקראת הזדמנות חדשה להיריון? אז מה כן יש כאן? מה אמורה להיות החוויה הרוחנית שלי בעניין?

[אמא_נמרה*]

שלום כינור לשירייך,

אז מה כן יש כאן?
אני מזכירה לך שהייחוד בין הגבר והאשה מקודש מעצם עצמו ולא רק הדרך להביא ילדים. שמחת ההתחדשות, הפריחה החדשה, היא היחסים האינטימיים שחוזרים לחייכם וד"ל.

[כינור_לשירייך*]

תודה (-:
לא שוכחת לרגע, ובכל-זאת משהו חסר לי כאן.
שמחת ההתחדשות, הפריחה החדשה, היא היחסים האינטימיים שחוזרים לחייכם
קצת בדומה הוצג לי העניין בהכנה לקראת החתונה, וגם אז משהו היה חסר לי. הציר אז היה געגועים - פגישה מחודשת - געגועים- פגישה מחודשת. ודאי שזה נכון, אבל זה לא משתייך לתהליך שעובר על הגוף שלי. כאילו בשביל זה מספיק היה לקבוע שבכל חודש אני אהיה טמאה מראש-חודש עד י"ב וטהורה עד סוף החודש. התגלית שהפעימה אותי לפני כתשעה חודשים הייתה כמה שתהליך ההיטהרות אחוז בתהליך ההתחדשות של הגוף. אז אני לא מחפשת דווקא את עניין הפוריות שבתהליך הזה. ברור שזה לא מה שאני זקוקה לו עכשיו משום בחינה שהיא. אבל אני בתחושה שצריך להיות איזשהו תהליך פיזיולוגי שאחוז בתהליך ההיטהרות. שההלכות האלה אמורות להפנות את תשומת לבי להתרחשות כלשהי סמויה מהעין, ותהיה אשר תהיה.
הסברתי את עצמי יותר טוב?

[פלוני_אלמונית*]

בוודאי שיש תהליך פיזיולוגי.
התהליך הפיזיולוגי הוא עצם השינוי שמתרחש בהפרשות.
השינוי הזה מעיד על תהליכים בגופך . שמכינים אותו לחידוש הקשר המיני הזוגי.
השינויים בהפרשות מעידים על תהליכים הורמונליים שיוצרים התעוררות לקשר.
כלומר תשומת הלב לשינויים הנסתרים שחלים בנרתיק ,
יכולה להצמיח תשומת לב לשינויים נסתרים בלב, ולשינויים עדינים הנרקמים במהות הקשר הזוגי.
ביחד עם כל תינוק נולדת מחדש הזוגיות.
ולאחר כל לידה היא שונה.
ואם נזכה
נתייחס לטבילה שאחר הלידה כהזדמנות להפרות ולהרות וללדת מחדש את עצמנו כפרט
ואת עצמנו כזוג.

[שושיק*]

מבינה את התהיות שלך אני בהריון שלישי, ובשתי ההנקות היה הרבה פעמים קושי, כי צריך ליצור בעצמנו את ההתחדשות, והרבה עיפים ויש יובש (כדאי להשמש בג'ל), צריך למצוא רעיונות יצירתיים לשמור על ההתחדשות, וגם לזכור שיש בזוגיות כל הזמן רצוא ושוב, עליות וירידות.

[יערת_דבש*]

פלונית, כתבת כל כך יפה.
<חבל שבאלמוניות>

[כינור_לשירייך*]

תודה לכן, הדברים שלכן נותנים לי הרבה.

[אתי*]

אז מה כן יש כאן? מה אמורה להיות החוויה הרוחנית שלי בעניין?
נתת לי חומר למחשבה עד ל"אחרי הלידה" שלי (ועוד סיבה להכנס לבאופן עד אז )

ובכלל, דף מקסים, דיבור מקסים, ומקסים שמקור לסטרס זוכה לדף משלו, שכותרתו הוא "מכתב אהבה ל....".

[כינור_לשירייך*]

תודה אתי.

הייתי השבוע בשיחה של הרב אלישיב קנוהל - הוא הסביר על מגמותיו בכתיבת ספר הלכות הטהרה שלו ('איש ואשה'). יצאתי עם הרבה מחשבות.
בין השאר הוא הסביר שחשוב היה לו להשתמש במונחי איסור והיתר ולא במונחי טומאה וטהרה. הטומאה - הוא אמר - לא רלוונטית היום כשאין בית מקדש (חוץ ממי שעולה להר הבית). הסיבה שבני זוג לא קרבים זה לזה היא האיסור, שהוא לא נגזרת ישירה של מושג הטומאה אלא עניין נפרד. אז למה להשתמש במילה המרתיעה הזאת? אני לא בטוחה מה דעתי לגבי האמירה הזאת. יש לי קצת רתיעה משפה שהיא 'פוליטקלי קורקט', כאילו - מי שיעמיק יותר יגלה שעבדו עליו, לא? אני תוהה אם לא עדיף דווקא לחדור לעומק מושג הטומאה. להסביר את ההבדל בין טומאה בהלכה לבין ההבנה האינטואיטיבית שלנו מהעברית החדשה. אבל זה רק בגדר תהייה, אני לא בטוחה. אולי הצדק אִתו.
עוד הוא אמר שחשוב היה לו להשתמש בשפה של הדדיות. בני הזוג נאסרים זה על זה. הרי זה הביטוי המעשי לכך שהאישה נאסרת, וחבל ליצור תודעה שזו 'אשמתה', או בכלל - עניין שלה. בזוגיות, באופן כללי, חשוב שבני הזוג יראו את כל מה שעליהם להתמודד אִתו כמשימה זוגית. עניין האיסור וההיתר משותף לשניהם. ואני שוב תוהה. שוב יש כאן מין שפה לא מדויקת הלכתית במגמה לקרב ולחנך. אבל אולי כדאי דווקא לחנך לתודעה הפוכה? שהרי הלכות נידה הן לא סתם ריחוק וקרבה - העניין הוא מקצב הגוף של האישה, שלה בלבד. האם לא נכון יותר לתאר את התחום הזה כממלכה של האישה, האזור בחיים המשותפים שהיא האחראית הבלעדית עליו?

[חיותא*]

כינור לשירייך,מה שאת כותבת מעניין.
אבל לגבי
האם לא נכון יותר לתאר את התחום הזה כממלכה של האישה, האזור בחיים המשותפים שהיא האחראית הבלעדית עליו?
זה לא מדויק,כי בעצם,ההלכות הללו אכן נוגעות לגוף האשה ולמחזוריות שלו,אבל,ההתיחסות ההלכתית אל המקצב והמחזוריות הזו,קשורים באופן ישיר לגבר שלה..ז"א,שאם הוא לא היה שם היא לא הייתה מחויבת במצווה של טהרה.
אז נכון שהיא הרבה יותר מודעת ואחראית על התחום אבל היא לא יכולה לקחת אחריות בלעדית על כל העניין.הוא חייב לשתף פעולה.
הלכות נידה מתחלקות לכמה שלבים של התהליך,ואפשר להתבונן ולראות שאכן ברובו של התהליך האשה היא זו שמקבלת את המקום העיקרי,למשל בבדיקות,האשה היא זו שפוסקת את הטהרה לעצמה,ובעלה מחויב לסמוך עליה.היא מצדה צריכה להיות מספיק ישרה עם עצמה,בעלה והקדוש ברוך הוא ולא "לעגל פינות",להיות מספיק כנה ולברר אם מראה מסוים חשוד בעיניה כלא טהור.
אבל,יש שלב של ההרחקות שבו לא נוגעים אחד בשניה,לא מעבירים דברים מיד ליד למשל ולא רואים אחד את השני ללא בגדים,אם הוא לא יסייע לה בשלב זה,היא לא תוכל לעבור אותו לבדה.
בקיצור,זו מצווה מיוחדת של האשה,אבל הגבר שותף בה.
ובנוגע ל

יש לי קצת רתיעה משפה שהיא 'פוליטקלי קורקט', כאילו - מי שיעמיק יותר יגלה שעבדו עליו, לא?מסכימה לגמרי לגמרי.בכלל,התורה היא לא פוליטקלי קורקט,היא כל כך אמיתית שזה מדהים עד כמה אפשר לדייק בכל דבר,בכל מילה.
ובכלל כשמסבירים נכון את המושג טומאה וטהרה,ומפרידים את המושגים האלה מהתפיסה של ניקיון ולכלוך,אז הכל מקבל משמעות אחרת.
הטומאה היא בגלל שהיה בגוף האשה פוטנציאל לחיים שלא מומש.האשה נפרדת מחיות מסוימת שהייתה בתוכה,ועכשיו היא איננה,זה כל תהליך המחזור וההתחדשות-פוטנציאל לחיים חדשים.
הטומאה הכי "גבוהה" שנקראת טומאת מת,חלה היום על כל עם ישראל,ובעזרת השם שיבנה בית המקדש מחדש,גם הגברים יעברו תהליך של טהרה דומה למה שאשה עוברת כל חודש.
טומאת הנידה היא טומאת מת בזעיר אנפין,שוב בגלל אותו פוטנציאל שלא מומש..

(פוווווו....זה היה ארוך....)

[אמונה_בה'*]

היה מעניין לעקוב אחרי הדיאלוג האחרון, גם אם קצת באיחור.

אצלי המשוגים של טומאה וטהרה אינם נכנסים לקטגורייה של רע וטוב.
כשהתחלתי להתעניין סביבי בנושא המחזור והיחס לנושא שאלתי את את סבתי על כך והיא ענתה כל כך בתמימות.
יש מושג מאד ברור על מהו טהור ומהו טמא.

אני אישית שמחה שיש בלנית במקווה שעוזרת לי לספור את הטבילות ויודעת מתי הטבילה כשרה או לא. (אני בעלת שיער ארוך ). גם הברכות שהיא טורחת לברך כל אחת באופן אישי מחממות את הלב.
כינור לשירייך מזל טוב!
גמני שבתי עם תהיות לאחר הלידה ותקופת ההרחקות שלאחריה...

[הודיה*]

יישר כח!

[פלוני_אלמונית*]

שלום לך כינור לשירייך . מאד אהבתי את מכתב האהבה שלך.
אני מאד התחברתי לספרו של הרב קנוהל "איש ואשה" וברגע שקנינו אותו- מיד תרמתי את "דרכי טהרה" שהיה לי ממש קשה לקרוא בו.
למילה טומאה בימינו יש קונוטציה שלילית מאד, אז זה נכון שכולנו טמאי מתים אבל אף אדם דתי לא חושב על עצמו במונחים האלה וכשרק האשה קוראת לעצמה בראש "טמאה" זה הרגשה מאד לא טובה, לכן כל עוד בית המקדש לא נבנה ודיני טומאה וטהרה לא רלוונטיים לרובנו נראה לי מאד חכם ומתבקש לא להשתמש במילים האלה ביחס להלכות נידה.
(אגב, גם "נידה" זו מילה מאד קשה ולא נעימה- יש לה קונוטציה מאד שלילית ולא רק בשפה של ימינו אלא גם בקונטקסט התנכ"י. אני יותר מאשמח לשמוע איך אפשר לומר את המילה הזו באהבה)
חשוב להדגיש גם שהלכות נידה הן דווקא לא לגמרי עניינה הפרטי של האשה- הרי אשה שחיה בלא איש לא מחוייבת בהן. אז ברור שהיא מבצעת את רב ההלכות אבל גם האיש הוא חלק בלתי נפרד מהלכות אלה. הרבה יותר יפה בעיני לחשוב עלינו בתור אסורים זה על זה כזוג מאשר על עצמי בתור "טמאה" או "נידה". אולי בתקופת המקרה זה היה מדויק יותר כי האיש היה יכול להיות עם אשה נוספת אבל היום (אחרי חרם דרבנו גרשום) ההשלכה היא גם על האיש.
"דרכי טהרה" נתן לי תחושה של דחייה עצמית (ואני מאד אוהבת את הגוף שלי על כל תהליכיו ואין לי גם בעיה עקרונית עם הלכות טהרת המשפחה), הרגשתי שהשפה שלו מנמיכה את ההלכות האלה ומשפילה אותי בתור אשה ,היה חסר לי משהו מהותי מאד שם.
חשבתי שאולי זה אני ולא הספר, אבל עובדה שכשמצאתי אלטרנטיבה לספר- ההרגשה השתפרה פלאים.

[כינור_לשירייך*]

תודה על השיתוף ויפה לשמוע. גם אני כששמעתי אותו, לצד הספקות שלי, גם הייתה בי התפעלות גדולה. ואני מבינה בהחלט את הצד שאת מייצגת כאן. אבל אגיד לך מה מתפספס בעיניי בהצגה הזאת של הדברים - האחיזה של ההלכות האלה בתהליכים הפנימיים העוברים על האישה. האבלות של הגוף על ביוץ ש'הוחמץ' הבאה עם מעין טקס אבלות הלכתי, ההתכוננות של הגוף לביוץ הבא הבאה עם התכוננות הלכתית לטהרה, הפריחה וההתחדשות של הגוף בביוץ הבאה עם התחדשות זוגית. כל העולם הזה מיטשטש ונעלם כשמדברים על איסור והיתר של שני בני הזוג ולא על תהליך טומאה והיטהרות של האישה. לכן אני מסויגת.
אבל שוב - מבינה היטב גם את המוטיבציה לשפה הזאת.

[פלוני_אלמונית*]

בהחלט יש משקל לאופי של הבלנית המסוימת, אבל בעיני זה קודם כל מושפע מהגישה שלי.
בהחלט מסכימה.
התחלתי ללכת למקווה וזה פשוט חוויה מדהימה ומטהרת. מחברת מאוד למהות הנשית.הבלנית ברוך השם מאוד חביבה אליי וגם אל שאר הבנות שראיתי, וזה תלוי לדעתי בגישה האישית שלנו, שמשפיעה על הבלנית. וחוץ מזה, לא צריך להתרכז בחביבות הבלנית כן או לא. אלא להתרכז בחוויית הטבילה עצמה. היא רק באה לעזור. לא לתת לה חשיבות כול כך גדולה...

[לנצח_אנגנך*]

קיבלתי וסת, בפעם הראשונה מאז הלידה.
זה לקח זמן, המון זמן, מסיבות טבעיות של הנקה וכנראה שגם מניעת הריון.
במשך שנה ושלושה חודשים היינו מותרים זה לזו, ישנו ב'כפיות' כל לילה,
ועכשיו, כשהכמיהה להרחיב את המשפחה מתעוררת, פתאום אנחנו נפרדים...

שבת בבוקר, כתם. סעודה שלישית - כבר יש "היכר" על השולחן.
אני אומרת לו - להתראות, הוא נעלב - אני לא הולך לשומקום...
מסבירה לו, לעצמי, שנכון, אפחד לא הולך, אבל אנחנו נכנסים שוב למערכת הרגלים שכבר כמעט שנתיים <חוץ מאחרי הלידה, שהיה זמן קצר יחסית - חמישה שבועות כולל הספירה!> לא השתמשנו בה...
כבר שכחתי את הסט מצעים הנפרד, את זה שיש בגדים שלא לובשים עכשיו,
את זה שצריך לחשוב על אופרציות כשרוצים להעביר את המלח...

הוא מזכיר לי, זו רק "נסירה", אנחנו תיכף מתאחדים.

היום, אחה"צ, הוא מלטף אותי. שכח.
מבט קטן - אנחנו אסורים...
חיוך של מבוכה. צער קטן של געגוע.

כבר חושבת על יום הטבילה, על ההכנות, ההתרגשות, הקוסמטיקאית...
על הלילה. על האיחוד. על התפילה שלנו לילד הבא.

[כינור_לשירייך*]

לנצח אנגנך , רק לקרוא את השם שלך עושה לי מחנק בגרון, והדברים שאת כותבת... כל מילה כל-כך עמוקה, מהדהדת, אמִתית.
תודה.
תזכו לגדילה, צמיחה, עיבור מקודש.

[לנצח_אנגנך*]

תודה, נשמה.

[רויטל_S*]

לנצח אנגנך -
בדיוק חיפשתי את הדף והקדמת אותי - גם אני השבוע קיבלתי וסת פעם ראשונה לאחר שנתיים של הריון הנקה וכו'...גם אצלי ביתי בת שנה ו3 חודשים . אני מקבלת את תקופת האיסור בשמחה ...האמת זה היה חסר ,החיזור ללא מילים וללא מגע ...מבטי הכמיהה אחד בשני ... החיוכים הכמוסים וספירת הימים בלב עד לרגע הטבילה , נכון זה לא קל והיה כיף שלא היה במשך שנתיים שום איסור, אבל דווקא האיסור נותן לנו זריקת מרץ מחודשת ...משהו שאולי חסר לנו בשנה האחרונה ...כיף כיף כיף ... מחכה כבר לליל הטבילה ... ותודה שכתבת כ"כ יפה נדמה שרשמת את הירהורי ליבי

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

_לגבי בלניות בעייתיות - יש באתר כיפה המלצות על מקוואות ונדמה לי שגם בדף נידה וטבילה
ולגבי מים מגעילים - להשתדל לבוא בתחילת הערב, כשהמקווה רק נפתח. אני מניחה שגם הבלניות יהיו יותר נעימות ופחות עייפות_

וגם באתר מקווה המלצות חמות על מקוואות יפהפיים ומושקעים, ועל יחס אדיב, חם ולבבי,שעושה חשק לחזור.
לפעמים כדאי להשקיע וללכת למקום אחר.