מכתבים לבעלי

[איננה_פה*]

שאלת המיליון: אז מה את רוצה, בעצם?

אני רוצה בית נורמלי, משפחה נורמלית, להתפרנס בכבוד, ללמוד ולהיות עם הילדים שלי.

למה זה לא מצליח?

ניסיתי במשך תקופה ארוכה להבין למה אני כאן ואיך הגענו למצב שבו אנחנו מטיחים אשמה זה בזו, בלי סוף.
מן חוסר הבנה וחוסר תקשורת כ"כ בסיסי וחמור, שמביא להתפרצויות איומות וכאבי לב נוראים.

אני מרגישה שאני עושה את המקסימום כדי שזה יצליח, באמת. ולפעמים, בגלל שאני הולכת כל הזמן על ביצים,
גם אני מתפרקת. וחשבתי שזה לא בסדר ואז חשבתי שוב וזה נראה לי נורמלי.

אני שואלת את עצמי למה אתה מתנהג כך? למה אתה עושה לנו דוקה כל הזמן, למה כל משחקי הכבוד האלה,
למה הכל צריך להתנהל כמו במלחמה, יש מנצחים ויש מפסידים וכמובן - אתה תמיד חייב לנצח.

אתה לא אוהב אותי, אתה לא אוהב אותנו. זה ברור לי. אתה התגרשת ממני, רק לא על הנייר.
אתה מחכה ליום שבו אני אשתגע, אקח את עצמי ואת הילדים ואלך. ואז אהיה אשה מורדת. זו לא אשמתך.
אני קמתי והלכתי. אני האשה הרעה.

[איננה_פה*]

כשאני רוצה להעלות את הדברים על הכתב, אני מרגישה משותקת.

מה יכולתי עוד לרצות? רק משפחה מאושרת.

ואני מתחילה לפקפק בעובדה שאנחנו מתאימים לחינוך הביתי. הרי במצב הנוכחי, הילדים יצאו מופרעים ומשוגעים.

איבדתי תקוה שאתה רוצה לתקן משהו. איבדתי אותך ואתה איבדת אותי ואני בספק אם אי פעם היינו אחד עם השני באמת.

[נמש_בהריון*]

את נשמעת לי לגמרי פה
לפעמים כשאנחנו במערבולת נדמה שתמיד היינו רק שם,תנסי לראות כמה זמן את באמת בתוך הכסאח
ולדעתי את בכוון נכון בעניין הילדים,זה אולי לא הזמן להחליט החלטות רציניות בעניין החינוך אבל מה לגבי איזו שהיא מסגרת לכמה שעות ביום שתיתן להם שקט מהמתח שבבית
האמת איננה היקרה בכלל לא בקשת תגובות ואני מקווה שזו לא חוצפה מצידי,מקסימום תמחקי

[מזדהה*]

קראתי את הדברים שלך והתמלאתי דמעות.
אנחנו במצב כל כך דומה, ממש עכשיו.
כל התסכול שיש במילותייך, כאילו אני כתבתי אותם.
תודה שכתבת במקומי.
אין לי מילים חכמות או מעודדות.
היום שאל אותי בעלי "איך כולם שמחים?"
עניתי לו שהוא לא יודע מה קורה אצל "כולם".
הוא שאל אם מה שקורה אלצנו נראה לי נורמלי.
עניתי לו שאין לי מושג מה זה נורמלי, ושגם לו אין.
גם הההורים שלי וגם שלו לא חיו באושר, עד היום.
אז בעצם, אנחנו צריכים להמציא כאן את הגלגל.
לא יודעת איך.

[איננה_פה*]

תנסי לראות כמה זמן את באמת בתוך הכסאח

מנסה בלי סוף - יש נקודה ספציפית שממנה הכל התחיל? נראה לי שכן. אבל משהו קדם לה, ואני מנסה להבין את מכלול ההחלטות שהביא אותנו להיות ביחד וגם להשאר שם אחרי אותה נקודת התחלת כל הריבים והצרות.

לפעמים אני פשוט צועקת בשקט-בשקט, צעקות כ"כ ברורות וחזקות, שמישהו יושיע, שמישהו יעזור, אני לא יכולה יותר.
אין לי כלים להתמודד, אני מוגבלת. וכל מה שאמרת וכל מה שרצית שיקרה קרה.

כל המניפולציות שעשית כדי לצאת מנצח בריבים קודמים, הפכו להיות חיות ונושמות. הנה, אתה מתכנת אותי, אני נופלת לתוך הפינה הזו,
לתוך המקום האפל הזה ששם רצית להושיב אותי ולביית אותי.

[ענ_בל*]

נשמע מקום כואב כלכך.

(()

[מזדהה*]

_אני נופלת לתוך הפינה הזו,
לתוך המקום האפל הזה ששם רצית להושיב אותי ולביית אותי._
אוי, אוי.
מכירה כל כך.
אבל את רואה שאת נופלת לתוך זה.
סימן שאת יכולה גם להרים את הראש ולהגיד לעצמך "לא עוד! אני לא נופלת לשם יותר. אני אשה גאה! מלכה ! אתה לא יכול לעשות עלי מניפולציות כאלה יתר!"
כן, אני יודעת שזה לא קל.
לקח לי שנים להבין את זה.
אבל עם זאת הבנתי גם שבזה שאני מרכינה את הראש ונופלת לתוך המילים שלו, אני מאפשרת לו להתייחס אלי כך.
ברגע שהתחלתי להרים את הראש... טוב, הוא ניסה להיות יותר אכזרי במילותיו. אבל הוא גם הופתע.
"מאיפה למדת לדבר ככה? מה, עברת איזה קורס?" הוא שאל.
"ממך". עניתי, והסתכלתי לו בעיניים.
זה לא פתר את הבעיות. אבל הוא הבין שאני לא עוד "כחומר בידיו".

[אורי_ה*]

נדמה לי שהאפשרות לברוא מציאות אחרת, מונחת בהבנה שאין לנו שום יכולת לשנות את האחר.
הציפייה, הרצון, התקווה שמי שלידינו פשוט יהיה מישהו אחר, או לפחות ישתנה בכמה היבטים מהותיים, היא מקור לתסכול, כעס וכאב.
אני מאמינה שהאפשרות לשינוי מונחת אך ורק בכוח לקחת אחריות על שינוי בתוך עצמך.
שינוי של צורת ההתבוננות, שינוי של תפיסת עולם, שינוי התנהגותי. ויתור על היענות לחוקי המשחק המנוסחים היטב כל כך.
אני לא מאמינה שיש לנו הכוח או היכולת לשנות מישהו אחר.
אני מאמינה בכל ליבי שיש לנו סיכוי מצויין לחולל שינוי פנימי ולהזמין את הצד שמנגד להצטרף למהפכה.
נשמע שאתם שזורים עמוק כל כך בדינמיקות הכוח והמשחק זה של זו, עד שאי אפשר להפריד מה נולד היכן, ומי מניח את מי איפה.

נראה מכאן, שלפחות צד אחד צריך לבחור להפר את מסלולו של כדור הפינגפונג ולהחליט לשחק, עם אותו שחקן, משחק אחר.
להמציא מחדש, לסגת לשדה ניטרלי ולהתבונן שוב על הדברים כפי שהינם. על מה היה פה פעם. על מה נעלם בסבך הכוחות ואיך נוגעים בו שוב.

[איננה_פה*]

אני מאמינה בכל ליבי שיש לנו סיכוי מצויין לחולל שינוי פנימי ולהזמין את הצד שמנגד להצטרף למהפכה.

אני מנסה, אבל הציפייה, הרצון, התקווה שמי שלידינו פשוט יהיה מישהו אחר, או לפחות ישתנה בכמה היבטים מהותיים, היא מקור לתסכול, כעס וכאב.

אז איזו מן מהפכה זו אם לא יחול שום שינוי מהותי?

[אורי_ה*]

מהפכה ביכולת שלך לקבל את מי שהוא.
לקבל את המציאות כפי שהינה.
לזהות מה יש ממול, לקבל, במובן העמוק של קבלה, ורק אח"כ להיות יצירתית באופן שבו את עושה שימוש בזה.

אני אסביר, מקווה שזה יהיה מספיק מובן.
לכולנו יש נטייה לדלג במהירות על שלב הקבלה. אני מזהה משהו, וכבר יש לי מה להגיד עליו, לשפוט אותו.
אני לא עוצרת להתבונן ולקבל שזו המציאות. לנשום בתוכה. היא ככה. בלי שיפוט.
עוד לא ראיתי מה יש שם וכבר אני רוצה שהוא יהיה אחרת.
יש חשיבות עצומה להתבוננות הישרה במציאות וההבנה מה בדיוק אני רואה, לפני שאני מנסחת מה אני חושבת על זה.
הרבה אינפורמציה מפתיעה עשויה לצוץ.
יש סיכוי שתראי הרבה דברים שבשיפוט מהיר את מאבדת.
על מי שהוא, ומי שאת, ומי שאתם ואיך נראים החיים שלכם יחד.
לפני למה ואיך אני רוצה שיהיה אחרת.

האפשרות שניצבת מולך, לעניות דעתי, היא לקחת את עצמך לעצמך בחזרה.
להיות בעלת הבית של מי שאת.
אפשר להאשים, אפשר לשפוט מישהו אחר, לפעמים זה גם לגמרי בצדק, אבל זה לא נראה לי אפקטיבי.
אף אחד בעולם לא ישתנה מפני שאת רוצה בכך. שינוי זה משהו שנולד בתוך הלב פנימה.
נדמה לי שאם את מתרכזת בלחזק את מי שאת, בלהזכר טוב מה כוחך, בלבנות שינוי בתוך עצמך, השינוי בחוץ יקרה מאיליו.
את דיברת על זה קודם הוא הבין שאני לא עוד "כחומר בידיו".
משהו התחולל בתוך עצמך, ומיד היה לזה הד בחוץ.
לזה אני מתכוונת.
הרבה ממי שאנחנו הופכים להיות בתוך מערכת יחסים הוא גוף שתמיד נמצא ביחס עם הצד האחר.
מתאימים עצמינו, מגמישים, לפעמים ממש הופכים חומר בידיו.
אם את לוקחת את המקום שלך בחזרה כאדם בעולם ובתוך הקשר, הוא יהיה מוכרח לזוז גם.
לא תהיה לך שליטה מלאה, כפי שודאי היית רוצה, באיזה טיב תזוזה זה יהיה, אבל הוא ינוע.
הוא איפה שהוא גם מכיוון שאת איפה שאת, ולהיפך.

נדמה לי שמה שייטיב עם שניכם הוא להפסיק להלחם בו על מי שהוא ולהזמין אותו להפסיק להלחם איתך על מי שאת.
להזכר מי את. בנפרד ממנו. מה מחזק אותך, מה משמח אותך. איפה את במיטבך, מה שומר אותך ערה וחיונית. מה נותן לך כוח.
אולי משם, תצליחו להזכר איפה נפגשתם פעם, באיזה שדה ולחזור לאט לאט לשם.

[ורד_לב*]

לבסוף מוצאים אהבה

[רוזמרין*]

מוכר וכואב...אבל יש תקווה.
אנחנו רק עכשיו מתחילים לצאת מהשלב הזה אל האור (=אל התקשורת הבונה).
מוכרחים לעבור את שלב הריבים, השליטה והנסיון לשנות את האחר.
בלי זה, לא נדע שצריך להמשיך ולהתפתח.
שנים שהתקשורת ביננו נראתה כך:
אני מבקשת שיחה. הוא מתיישב כשכל דמותו משדרת "ממה אני צריך להתגונן עכשיו?"
אני מעלה את הבעיה. הוא חושב תוך כדי על התגובה שלו ומיד מטיח אותה. אני נעלבת ומפסיקה
את השיחה. הוא כועס שאני מסובבת את הגב והולכת.
אני מבקשת שיזכור שאני הזמנתי את השיחה ומותר גם לו ליזום לפעמים...אבל אין לו צורך...

היה לי ברור שהפירוד הוא רק עניין של זמן (נו, כרגיל, כשהילדים יגדלו). אני כבר ויתרתי.
ופתאום קם הבחור יום אחד עם ניצוץ חדש של מודעות. למה? לא אשמתי.
הוא טוען שזה הבשיל אחרי שנים בעקבות שיחות עם חברים, מאמרים שהדפסתי לו מהאינטרנט,
הסתכלות מהצד על משברים אצל זוגות חברים וליווי חברים בתהליך גירושין.
חוץ מזה הוא הגיע לגיל 40!!! חשוב מאד!!! אצלנו גיל זה תמיד סימל את שלב "הגיע זמן הסינון".
לסנן את המזיק, הקבעונות, לא נעים לי, אסור, מה יגידו וכו'...
עכשיו הוא בוחר! והוא בוחר בי מחדש! כלומר, הוא בודק את הבחירה. והוא שואל שאלות כנות
ונותן תשובות כנות וכל-כך מרגש השינוי הזה...

רציתי להגיד לך שיכול להיות שלא תעברו את השלב הנוכחי (יש זוגות שגם נשארים כך לתמיד)
ואולי תחליטי להפרד, אבל גם בפעם הבאה יש סיכוי רב שתכנסי לאותו שלב ומה יהיה אז?
עוד פעם פרידה? ואם תצליחו לעבור את השלב הזה, יכול להיות שתרגישי כמוני- *שהיה שווה
לעבור את המכשולים.*

[רוזמרין*]

יש כתבה מהיום ב- ynet בריאות. נקראת "אינטלגנציה זוגית". נשמע מוכר...

[פלונית_לצורך_העניין*]

רוזמרין,

האם גם את בוחרת בו מחדש?
במה מתבטאת הבחירה שלו בך מחדש? (מעבר להצהרה)
@}

[אילת_מ*]

לכולנו יש נטייה לדלג במהירות על שלב הקבלה
אוריה, אני מאד מסכימה אתך. הסיבה בעיניי שבגללה יש את הדילוג הזה היא בגלל שמה שמגלים שם בד"כ הוא כאב כמעט בלתי נסבל. לא סתם הפינה הזו נשארה חשוכה, זה בגלל שהיא מראה משהו שאנחנו לא רוצים לראות. אני מסכימה אתך שבלי להיות שם, אי אפשר להתפתח.

אף אחד בעולם לא ישתנה מפני שאת רוצה בכך.
אף אחד חוץ מאתנו. הרי עם יד על הלב יש לנו עוד כלכך הרבה עבודה על עצמנו!
לי יש אבא כזה. הירידות, הציניות והרמיזות שבתור ילדה זורעים הרבה חוסר ביטחון. הוא גם בנאדם שקשה מאד לפתוח אתו דברים. את כל העבודה אני עושה בתוך עצמי ועם עצמי. ויש תוצאות. (ויש עבודה לכל החיים)

[איננה_פה*]

הירידות, הציניות והרמיזות שבתור ילדה זורעים הרבה חוסר ביטחון. הוא גם בנאדם שקשה מאד לפתוח אתו דברים. את כל העבודה אני עושה בתוך עצמי ועם עצמי.

זה בעלי. ציני, יורד עליי כל הזמן, לא מפרגן, רמיזות בלתי פוסקות וגם דברים שנאמרים באופן מאוד ברור.

אי אפשר לנהל איתו דיון אמיתי, לפתח שיחה ולהגיע לתובנות. הוא במלחמה. כל הזמן. הוא חייב לנצח והמטרה מקדשת את האמצעים.
הוא משקר לי, מספר עלי סיפורי פוגי לאנשים אחרים כדי לתמוך בהתנהגות שלו ואני לא מרגישה שאני מצליחה להגיע איתו לאנשהו.
(ניסיתי, כ"כ הרבה).

עשיתי המון עבודה עם עצמי ובתוך עצמי, אבל אני מרגישה שהשינויים שחלו בו הם בעיקר חיצוניים, החלק הפנימי נשאר אותו דבר.
כלומר, שום דבר לא השתנה והשורש עדיין כואב ודוקר בכל פעם שהדברים מתפוצצים (זה תמיד מגיע כשאני מתפוצצת בסוף מללכת על ביצים
בכל התנהלות בבית ואיתו).

היום הרגשתי שאני עומדת למות. שאין לי כוחות, שזהו, הכל עומד להגמר. דאגתי לילדים, מה יהיה איתם אם יקרה לי משהו?

אנחנו רבים בקולי קולות לידם ואני, כשאני כבר מתפוצצת, יוצא ממני הרבה ארס (זה בתגובה לכל הארס שיוצא ממנו כל הזמן כלפי).

[איננה_פה*]

אני מנסה לחשוב כל פעם איך להגיע אליך. עם כל משפט שאני רוצה להגיד, כל תנועה, אני מנסה לחשוב איך זה ישפיע עליך והאם זה נכון לומר או לעשות.
אני מנסה להבין מה רובץ עליך, למה אתה מתנהג כך. כשאני פנויה לזמן מחשבות והגיגים בנו, אני מפנטזת איך אתה מפרגן, תומך, מבין, אוהב ורוצה,
לא מלא רגשות אשם ופחדים ובאגו של עצמך. מדמיינת איך אתה בא לקראתי, יוזם דברים טובים ולא מפחד להפגע ומקווה שיום אחד הדמיונות יהפכו למציאות.

בינתיים אני כאן עם הרעל, העלבונות וההשפלות ותוהה, מתי יגיע הסוף? כי איזה שהוא סוף חייב להיות לזה.

[אילת_מ*]

עשיתי המון עבודה עם עצמי ובתוך עצמי, אבל אני מרגישה שהשינויים שחלו בו הם בעיקר חיצוניים,
ומה עם השינויים שחלו בך? האם הם אמיתיים? האם הפסקת למדוד את עצמך דרכו והתחלת להישיר מבט?
אל תסתכלי על הדברים במבחן התוצאה. זאת העבודה שלך כרגע. את לא צריכה להצליח בה.את רק צריכה ללכת בדרך הזו.

[אילת_מ*]

את יודעת שבאמנויות לחימה אומרים, אף פעם לא להלחם בכוח עם כוח. כאשר מישהו ניגש אליך עם כוח, ענה לו בחולשה. אז הכוח שלו יופנה נגד עצמו. תארי לך מישהו שמתנפל על מישהו אחר בכוח. אם לא יהיה מה שיבלום אותו בכוח נגדי הוא פשוט ימעד ויפול. כמו שאומרים the bigger they are the harder they fall.
אי אפשר למשוך את החבל כאשר בצד השני עזבו אותו. (טוב, את מבינה למה אני מתכוונת)

[איננה_פה*]

אני מבינה ואני כואבת ובוכה אחרי התפרצות בלתי נשלטת שלי.

אני גם מתפרצת ליד הילדים וכל פעם מבטיחה לעצמי שזהו, זו הפעם האחרונה, והנה זה שוב קורה..

זה כאילו אני באה לקצה גבול היכולת שלי, שותקת ושותקת, עוזבת את החבל עד שפתאום החבל בוער לי בידיים ואני מחזיקה אותו
כמו שלא החזקתי דבר מעולם וככל שזה יותר שורף כך אני מושכת חזק יותר וחזק יותר ואז נופלת כבויה וכוויה חסרת כוחות ומאוכזבת.

[אילת_מ*]

לעזוב את החבל זה לא לשתוק ולבעור מבפנים.

לעזוב את החבל זה להגיד לעצמך, או בקול רם, חלאס. שחק עם עצמך.

[איננה_פה*]

_לעזוב את החבל זה לא לשתוק ולבעור מבפנים.
לעזוב את החבל זה להגיד לעצמך, או בקול רם, חלאס. שחק עם עצמך._

אז אין ספק, יש לי עוד הרבה עבודה.

[איננה_פה*]

את יודעת מה, אין לי כלים לעשות אותה. או שאני עושה אותה ואני תוך כדי ולא רואה מתי זה יגמר.
אני מרגישה שאין ברירה. כבר מזמן הפסקתי להיות המרכז.

[אילת_מ*]

בטח שאת עושה את העבודה, השיחה הזאת היא חלק מהעבודה. שוב, אל תסתכלי על התוצאות, תסתכלי רק לתוך עצמך ותשאלי: האם אני חלק מהמשחק הזה ברגע הזה? האם אני יכולה להוציא את עצמי ולזכור שזה רק משחק? ולעזוב , לעזוב את החבל. זאת עבודה בלי סוף, אז אין מה למדוד ולהרגיש שאת לא בסדר. בסוף את כבר לא תצטרכי אישורים מבחוץ. את תדעי מתוך תוכך שאת במרכז. את הכי במרכז. ומה שמתחולל בתוך נפשך הוא הדבר החשוב ביותר בעולם ואת לגיטימית, פשוט ככה. את לא צריכה שום דבר שיוכיח את זה.

[איננה_פה*]

אני פוחדת. אני פוחדת שזה יקח כ"כ הרבה זמן, כמו אצל רוזמרין. עד גיל 40???
אני אשתגע, הילדים ישתגעו, הוא ישתגע. לא יצא מזה טוב.
ואם זה לא יקרה בכלל?

זה האופי שלו, לעשות לנו דוקה, בכל פעם שהוא מרגיש קצת קצת מופרע, הוא מפסיק את הכסף לבית,
זה בא לידי ביטוי שכך שאין פשוט כסף לאוכל, הוא משבית את כל מה שקורה כאן ומשאיר אותנו באויר.
פגועים, מושפלים, בודדים, עצובים ותוהים.

[אילת_מ*]

אני כל הזמן נותנת לך סיבות למה כן, ואת נותנת לי סיבות למה לא. מה האלטרנטיבה? האלטרנטיבה זה להמשיך ככה, לקבל שאת מוכנה לחיות בצורה כזאת. שזאת מי שאת.או לעזוב אותו אולי ולהמשיך להרגיש ככה בתוכך. הוא באמת לא האישיו כאן, עד כמה שזה נשמע מטורף. הוא לא סיבה ואת לא התוצאה. את הסיבה ואת התוצאה ולכן זה ממש לא משנה כמה זמן זה יקח. מיליון שנה או 4 גילגולים. הזמן לא ממש קיים.
אני מעיזה ואומרת: זה התיקון שלך. לכן את פה. מה הילדים שלך מבינים ממה שמתרחש? תארי לעצמך שהם יראו את אמא שלהם עושה עבודה פנימית ואומרת לא למקום שמקטין אותה, בשלווה פנימית לא נגררת לנסיונות עלובים של אבא שלהם להרגיש עליונות כלפיה. מקרינה מתוכה מקור פנימי של לגיטימציה .תארי לעצמך במה את מציידת אותם לחיים.
<רומי לא מאמינה שהיא שופכת כלכך הרבה מילים. איפה כולם?>

[איננה_פה*]

תודה רבה לך, רומי. את מחזקת אותי.

[אילת_מ*]

בבקשה@}

[ענת_ב_פ*]

<רומי לא מאמינה שהיא שופכת כלכך הרבה מילים. איפה כולם?>
אני מסכימה עם כל מילה שלך. אז אל תתחילי לעשות לי פה חשבונות. תני לנו עוד מהחומר הטוב שלך
איננה פה, באמת נראה שאת מרגישה בבוץ. כנראה שיש לך את כל הסיבות. ובכל זאת לאחר קריאה פה בדף אני מאוד מסכימה עם רומי- אני כל הזמן נותנת לך סיבות למה כן, ואת נותנת לי סיבות למה לא
אז אני לא מתכוונת להוציא לך ת'רוח מהמפרשים יותר ממה שהם אבל אם את רוצה איזשהו שינוי אז את צריכה לפנות לו איפשהו מקום. מן הסתם, לשנות את בעלך את האמירות והתגובות שלו זה הכי קשה. אז השינוי חייב לבוא אצלך .
איך לשנות?
לקחת הרבה אוויר ולנסות 'לנקות' אותו קצת מההוויה שלך. אפילו שאתם דורכים כל יום על אותן בָּלָטות. תתחילי מזה שאת אומרת לעצמך (אפילו תכתבי את זה הרבה פעמים עד שתאמיני בזה) "אני שווה. אני חזקה. אני מתמודדת" וכד'.
תתרכזי בעצם העובדה שזה הכי לגיטימי בעולם שאת רוצה שינוי. והשינוי הזה הוא אפשרי .
וכן, הדרך ארוכה אבל אם לא תתחילי בזמן הקרוב אז כנראה שגם בגיל 40 לא יקרה כלום P-:
ומי בכלל צריך להסתכל כ"כ קדימה וכ"כ רחוק. את יודעת מה את רוצה, את הכיוון, אז תתחילי בפסיעות קטנות. הכי קשה זה ההתחלה כי כרגע את לא מצליחה לדמיין מציאות אחרת או אולי הפער הוא נורא גדול. מנסיוני (ואני כבר בת 40 ) שווה להשקיע. מקסימום לא תהיו ביחד אבל תרוויחי את עצמך.
מחזיקה לך אצבעות @}

[אילת_מ*]

אפילו תכתבי את זה הרבה פעמים עד שתאמיני בזה "אני שווה. אני חזקה. אני מתמודדת" וכד'.
מה שנקרא fake it until you make it

[ורד_לב*]

מה עם ללכת לטיפול? בשביל עצמך!
כדי לחזק אותך ו
תארי לעצמך שהם יראו את אמא שלהם עושה עבודה פנימית ואומרת לא למקום שמקטין אותה, בשלווה פנימית לא נגררת לנסיונות עלובים של אבא שלהם להרגיש עליונות כלפיה. מקרינה מתוכה מקור פנימי של לגיטימציה .תארי לעצמך במה את מציידת אותם לחיים.
בתור מישהי שרק עכשיו רואה את אמא שלה מתחילה להבין שאפשר גם אחרת, אחרי שגם אני אמא והבנתי כמה דברים בדרך.
זה שווה את ההשקעה!
בהצלחה

[אורי_ה*]

הראשית של שינוי נולדת בלהיות כאן ועכשיו. נדמה שכל שאת מבקשת זה להיות 'שם' ו'אז'.
'שם'-במקום ההוא שהכל בו פתור וקל, 'אז'- אחרי הסערה. אחרי המלאכה הפנימית, אחרי ההחלטות הגדולות.
אם לא תהיי כאן ועכשיו, לא תגיעי לשם ואז. חד משמעית.
אלתרמן אומר באחד משיריו: 'סופי הדרכים המה רק געגוע'..
כל ההוויה היא עצם ההליכה בדרך. המלאכה שנעשית תוך התקדמות וקשב. פנימה והחוצה.
הרצון להגיע לקצה הדרך מעכב מבעדינו מלקרוא את מה שיש עלינו לעשות כעת.
עכשיו זה להיות בדרך.
אולי היא תסתיים בגיל 40, אולי בגיל 80, אולי מחר בבוקר.
אני מקווה שהיא לא תסתיים אף פעם. שתמיד תהיה עוד עבודה לעשות לדייק ולגעת ולהיות ערה, זה מה שמשאיר אותנו חיוניים ואפקטיביים בעולם.
אני רק מקווה יחד איתך שהיא תיהפך קלה יותר, שהשביל יהפוך ירוק ופורח, שיהיה לך הכח לראות פרפרים ואבן קטנה לצד השביל וצב בן מאות שנים. ושיהיה לך שותף אמיתי לדרך.

להיות נוכחת כאן ועכשיו עם כל שעובר עליך בהחלט נשמע קשה. כבד מנשוא.
וביחד עם זה, זו המציאות כפי שהיא. אם לא מקבלים אותה, אין לה סיכוי להשתנות. זה מן פרדוקס כזה.
בשביל לחולל שינוי צריך להפסיק להלחם. לקבל. להתרכז בלאסוף כח.
יש לך את היכולת לעצור את הסחרחרה הזו. אני מאמינה בזה בכל ליבי. זה ריקוד של שניכם, והא לא חייב להירקד. לא ככה.

את בשלה לקום וללכת? את רוצה לקום וללכת?
נדמה לי שלא זה מה שאת מבקשת.
אם זה מה שתבקשי, נעזור לך כולנו לעשות את המהלך בבגרות ועדינות. אולי עוד יגיע היום הזה, אולי לא.
מכאן זה נראה שאת לא ניצבת עדיין בצומת הזו באמת.
נראה שכעת את זקוקה לכח ואמביציה ונתיב בכדי לחולל שינוי בתוך עצמך.
נדמה ששכחת מי את ומה היית לפני שהכל החל להתערפל סביבך. אנחנו פה בכדי לאפשר לך להזכר.
אם אני לא טועה, אגב, את לא היחידה שצריכה תזכורת מהסוג הזה.
לא בכל המקרים מגיעים לקצוות כאלה, אבל ללא ספק חיי משפחה וזוג ופרנסה מלאים בפרטים כל כך מרובים, שלעתים נשכח היסוד.
אני יודעת שאני זקוקה לתזכרות כזו אחת לזמנים. אני מודה לך שדרכך אני עושה עבודה פרטית שלי ומזכירה לי את עצמי, את צרכי, את כוחי ואהבותי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

<רומי לא מאמינה שהיא שופכת כלכך הרבה מילים. איפה כולם?>


_לכולנו יש נטייה לדלג במהירות על שלב הקבלה
אוריה, אני מאד מסכימה אתך. הסיבה בעיניי שבגללה יש את הדילוג הזה היא בגלל שמה שמגלים שם בד"כ הוא כאב כמעט בלתי נסבל. לא סתם הפינה הזו נשארה חשוכה, זה בגלל שהיא מראה משהו שאנחנו לא רוצים לראות. אני מסכימה אתך שבלי להיות שם, אי אפשר להתפתח_

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני מאוד מאמינה בעבודה פנימית כמנוף לשינוי בזוגיות ,ובחיים בכלל.
יחד עם זאת אני מאמינה גם שלפעמים הכלה אינסופית אינה אפשרית והאפשרות היחידה לשפיות היא פשוט להפרד.
זה נכון שאם הילדים יהיו עדים לתהליך פנימי שהאמא עוברת זה יהיה מדהים,מצד שני יכול להיות שדווקא לקום וללכת (שזוהי החלטה שדורשת אומץ רב) יכול להיות התחלה חדשה בריאה ורעננה לכולם.
מה זאת אומרת שהוא משבית את הבית ומונע כסף לאוכל. אני פשוט לא מבינה איך אפשר במרחב כזה להחליט "לעשות עבודה פנימית בלבד".
הרי זה פשוט לא יעלה על הדעת העונש שהוא מעניש את כולכם...
לא בכל מחיר....לא בכל מחיר.....

[שירה*]

חינוך ביתי לא מתאים לכל משפחה. יש לאפשר לפעמים לילדים חוויות אחרות, מחוץ לבית, מעניינות יותר מאמא סחוטה ולחוצה ואבא עצבני. לא צריך להתעקש על זה בכל מחיר. תמצאי להם מקום טוב שיוכלו להיזון ממנו, ולך כמה שעות שלך עם עצמך ויכולת לדבר עם בעלך שלא בנוכחותם, אולי בכלל מנקודת מבט כזו הדברים ייראו אחרת, יהיה פחות לחץ.
(ושיסלחו לי כל אנשי "באופן" האדוקים).

[אנונימי]

איננה,
כואב לקרוא את המכתבים שלך. נוגע במקומות פתוחים ורלוונטיים.
האומץ להיות במקום הזה, להרגיש את הכאב, ולא לברוח ממנו, הוא התחלה חשובה להתמודדות עם המצב. כך שמעתי לפחות.
מקווה שזה בסדר מבחינתך, שמנצלת את הדף שלך להתייחס למשהו שאמרו מעלי:

שירה,
אם הילדים הולכים למסגרת קונבנציונאלית, זה מאפשר "חופש" מהילדים בדיוק לשעות האלה של הבוקר.
מי מבטיח לך שבשעות האלה הוא יהיה פנוי לשיחה בלי הילדים?
מי ערב לכך שהוא יהיה מעונין בשיחה, באיזושהיא שעה משעות היממה?
אפשר לארגן שיחה בלי הילדים בלי קשר לאם הם כן או לא במסגרת, בשעות אחרות כלשהן. בייביסיטר, סבתא, שכנים, חברים - כל אלה הם אופציות בחיים.

וחוץ מזה, שלאו דוקא במצב של איננה פה, אבל במצב יותר רגוע, בו כן מדברים קצת, האם זה נכון או לא נכון לדבר לאוזני הילדים?
זה שהילדים שומעים את אבא ואמא מדברים ומנסים לפתור קשיים ביניהם - האין זה כלי חשוב שהם יכולים ללמוד? כלי נוסף בתקשורת? או שאולי בעצם חשיפת הילדים לשיחות "קשות" גורמת להם נזק?
אולי דוקא כשמדברים בנוכחות הילדים, זה מכריח אותנו לנסות לנהל שיחה מתורבתת? שיחה חיובית? דבר שאולי מגדיל אותנו ונותן דוגמא לילדים?
סימני השאלה הם לא תרגיל, אלא שאלות אמיתיות שאני שואלת (ונשאלת). יש לי דיעה כפי שאפשר לקרוא, אבל אשמח לקרוא תגובות, ואפשר גם לפתוח לכך דף אחר (אם אין כבר דף שעוסק בזה).
תודה.

[אביתל*]

שירה,

את מתכוונת לחוויות שחווים ממורים סחוטים ולחוצים ו"חברים" לכיתה עצבנים?

<לא אדוקה>

[רוצה_להיות_אני*]

הכוסמת,

מה זאת הכלה אינסופית?
האם ברגע שלהכלה יש גבול - היא עדיין הכלה? (לכל דבר יש גבול, והוא כל סוגי האלימות.)

מה אם במקום ניתוח המצב - תהיה התמודדות?
כלומר במקום
זה שהוא מונע כסף/מזון זה נורא, זה אלים, זה חולה, זה...הפתרון היחיד הוא...
יעשו מעשים לניטרול האפשרות הזו. דווקא בגלל שעבודה עצמית על בטן ריקה ותחת טרור היא קשה מאוד.
לרכז את הכוחות בהתמודדות, ולא בבריחה. למצוא כאן את החלק שבאחריות שלך ולעבוד עליו. מה הילדים למדים מסוג השליטה הזה? וחוסר האונים שכנגדו.
איזה כלי לחיים הם ירכשו?
בפעם הבאה נבחר בן זוג אחר, הקשיים אולי יהיו אחרים אבל ההתמודדות שלנו לא. מתרכזים באומללות ובקשיים, ולא בפתרון.

אינסטיקנטיבית כשקראתי על הענישה הזו רציתי לעזוב אותו בעצמי, אבל התחלתי לחשוב - מניעת הכסף, זה הבלתי נסבל? ומה עם שתיקות ובברוגזים ארוכים, מניעת מגע פיזי, וכו' שנחשבים לבעיות "פתירות" על ידי עבודה עצמית.

אני מגיעה אחת לשבוע לשיעורים על תיקון המידות, ומרגישה שיש שם המון שיכול להיות רלוונטי, אבל את זה אני משאירה לאורי ה - שאם לא הייתי יודעת איך את נראית, הייתי בטוחה שאת המרצה.


איננה כאן,
היי סלחנית יותר כלפי עצמך, אני מבינה ואני כואבת ובוכה אחרי התפרצות בלתי נשלטת שלי זו התקדמות גדולה!
עם קצת מאמץ תוכלי לעצור את ההתפרצות בעודה באיבה, אח"כ לזהות מתי את עומדת להתפרץ ולהמנע מזה.
כל התפרצות היא הזדמנות ללמידה. ברכי אותה.
מציעה לך באהבה רבה את "אזורי המשגה שלך" ולנסות למצוא מישהי שתתמוך בך.
ההתמודדות לבד היא קשה, מלבד התמיכה הוירטואלית כאן אני מאוד ממליצה על מישהי שתוכלי כן לספר לה ולגלות לה. מישהי שתחזק אותך ותבנה אותך.

[גחון_עצמי*]

למה את לוקחת כ"כ הרבה תפוזים ? תעשי מיץ ההתמודדות יכולה להיות קשה אבל שווה כי הם יאתרו את "איזורי הדיוק שלך"

[איננה_פה*]

קשה לעשות שינויים בעצמי, ודאי לא בלתי אפשרי. אני עושה כל הזמן, עוברת תמורות לכאן ולכאן אבל מרגישה שמשהו בסיסי ביננו לא מסתדר.
משהו בתקשורת לקוי מיסודו וזה מוזר, כי לפני שנישאנו זה לא היה כך.

בעצם לא. זה שקר להגיד שלפני שנישאנו זה לא היה כך. התקשורת היתה לכאורה טובה, הבנו אחד את השני (לפחות כך הרגשתי), שוחחנו המון
ובכל זאת - במישור אחד היה לי ברור שאין ביננו תקשורת טובה, אותו מישור של "מה אני רוצה ממך ומה את רוצה ממני?"
אני זו שהובילה את המערכת שלנו, כולל לעבר נישואין ותמיד היתה תחושה שהוא מסתיר את מה שהוא רוצה, שהוא לא ממש יודע, לא ברור?
חשבתי אז שהוא שחקן, שהוא משחק איתי משחקים ולא הבנתי למה?

קשה לחיות עם מישהו שכל הזמן מבקר ולא מפרגן. אדם שאומר ש"כל צד בתחת שלך שוקל 50 קילו" (אני בהריון ולא שמנה באופן חריג)
או אומר שאני שמנה, יורד עליי בכל הזדמנות ומאשים אותי בכל דבר שקורה. קשה לי לעשות עבודה פנימית ככה.
כאילו כל כולי כאן מפריעה לו לחיים, מפריעה לו לזרימה, מפריעה למהות המתפרצת שלו לפרוח, כל צעד, תנועה ונשימה שלי מיותרים.

לפני יומיים הוא אמר שכל צד בתחת שלי שוקל 50 קילו, אחרי חצי שעה הוא ניסה להתחכך בי במיטה והתקדם הלאה.
אמרתי שאיני רוצה שיגע בי, לא מסוגלת ולא אכפת לי שיהיה עם נשים אחרות, שהתחת שלהן שוקל 2 קילו,
כדי שיתענג ולא יסבול כל כך. אני לא מרגישה סקסית, לא מרגישה אשה. לא נהנית ולא נמשכת.

בחלומי הוא אוהב אותי, את הגוף שלי, את כל כולי, רוצה וחושק בי מעריך אותי וחושב עלי דברים טובים.

[אורי_ה*]

אני חוזרת אליך.
את עסוקה בו, במה הוא חושב, חש, מה מפתה אותו או מפעיל אותו ומה מרגש אותו.
ואני שבה ושואלת: מה מפעיל אותך? מה מושך, מעורר, משמח אותך?
לנצח אנחנו תולים את השיח שלנו עם עצמינו במישהו חיצוני במקום למקד את השיחה עם הלב פנימה.
סבורים שאם רק מישהו מבחוץ, אותו ה-אחד יעניק לי את האישור על מי שאני, אז אהיה מאושרת, אז אוכל לאהוב את עצמי בעצמי ולהאמין בערכי.
ואני מתעקשת: היפוכו של דבר הוא הנכון. אם תיולד בך אהבה אל עצמך, אם תתעורר ההכרה בערכך ובזכותך להיות נאהבת, אז ורק אז, היא תתעורר גם בחוץ.
אין שום תענוג בלאהוב מישהו שלא אוהב את עצמו, שלא מכיר בערך עצמו, ביופי, בהוד שהוא נושא איתו בעולם.
מה שאנחנו מזהים בחוץ ומאפשרים לו להתחולל, הוא רק דבר שכבר קיים בתוך המערכת שלנו.
אני אסביר:
את בודאי מכירה את התופעה שכשאת בהריון, פתאום כל העולם סביבך בהריון, או לחילופין, כשקונים אוטו חדש, פתאום בו ביום יש עשרות כאלה על הכביש, שמעולם לא הבחנת בהם קודם.
אנחנו מחפשים אחר משהו שאנחנו מכירים.
העולם סביבנו עמוס אינפורמציה. אין לנו האפשרות לעכל ולהכיל את כולה כל הזמן, אז אנחנו מסננים ובוחרים להפנים את הסמוך אלינו בזמן נתון.
אני מזהה ומושכת אלי את מה שאני מכירה מתוך עצמי.
כך גם עם אהבה, והכרה, וכבוד וחמלה.
אם זה קיים בך ביחס לעצמך, את תזמיני עוד מזה מהעולם שסביבך.
אם את לא משלימה את המלאכה ובונה את המקום הזה מתוך עצמך, הסיכוי שלו להופיע מחוץ אליך מזערי.
אי אפשר לבנות בפנים עם אבנים מבחוץ. אפשר לבנות בפנים עם הטיט הפנימי, והלבנים הפרטיות, והחוטים והנימים שהם המארג של הנפש שלך. אי אפשר לייבא אישורים מבחוץ.
גם אם הוא היה מפרגן ואוהב וחושק, כשאת מרגישה לא שלמה ולא חוגגת את מי שאת, זה לא היה מגיע.
אני מאמינה בכל ליבי שרק אהבה מביאה אהבה. אהבה שלך אל עצמך, תפתח את האפשרות לאהבה שלו אליך.
ומותר, ואפשר וראוי ולפעמים ממש צריך לשאול: מה אתה רוצה? מה אתה באמת רוצה? כאן, ועכשיו?
ןלשאול גם את עצמך? מה את רוצה?

[רוזמרין*]

אם תמצאי לך כמה דקות לשבת בשקט עם עצמך, אני מציעה לחשוב על כל דבר שאת רואה
אצלך או אצל הילדים ולראות שהוא קיים גם אצלו.
למשל- כשאת מרגישה מותקפת, האם את מתקיפה בחזרה? גם הוא.
כשאת מרגישה קטנה ולא חשובה, האם זה גורם לך לפעמים "להגדיל" את עצמך ע"י הקטנת
אחרים? גם הוא.
כשאת תוקפת את סובלת מזה? גם הוא.
כשאומרים לך שאת יפה/אהובה/מוצלחת, את פורחת? גם הוא.
כשאת עייפה ורוצה בסה"כ פינה להסתתר, האם כל דבר מעצבן אותך? גם אותו.

בקיצור, הרבה פעמים את התגובות של עצמנו אנחנו מבינים ויודעים מאיזה גורמים של פחד/עייפות/יאוש וכו'
זה קרה לנו אבל כשאנחנו מפרשים את בן זוגנו זה לא באותה הבנה וסלחנות...

כשכתבתי לפני כמה ימים על התהליך שעובר אצלנו (לטובה)- זה בדיוק מה שקרה.
פתאום כשאחד מאיתנו תוקף, השני מנסה לברר מה גרם לכך מבפנים ומיד הכל נרגע.
אני יודעת שזה נשמע פנטסטי. לפעמים אני בעצמי לא מאמינה.

[רוזמרין*]

_רוזמרין,
האם גם את בוחרת בו מחדש?
במה מתבטאת הבחירה שלו בך מחדש? (מעבר להצהרה)_

אה, סליחה פלונית, רק עכשיו ראיתי...
תראי, תמיד יצאתי מנקודת הנחה שלא סתם בחרנו אחד את השני ולא סתם אנחנו כבר מעל 20 שנה יחד...
אבל מאבקי השליטה והויכוחים ו"הנהלת החשבונות" כל-כך ליכלכו את האטמוספירה עד שבאמת כבר
היה לי קשה לזכור מה ,לכל הרוחות, מצאתי בו.
השינוי שחל בזמן האחרון הוא כל-כך דרמטי. פשוט תדמייני איך כל הג'יפה עפה מהחלון. אפשר
להיות כנים ולהגיד שהיום אני עצלנית ולא בא לי כלום לעשות במקום להגיד "איזה יום קשה היה לי
ואני נורא עייפה- בבקשה תעשה את זה ואת זה ואת זה" ומיד "למה תמיד אני צריכה..." וכו'.
אפשר להגיד "אני זקוקה לחיבוק" (בגלל שלא טוב לי עם עצמי) וזה לא יובן כרמז למין.

ומרגע שהתנקתה האוירה, שוב אני רואה את הגבר שלי כמו שהוא ואני שמחה בבחירתי שוב ושוב...

[רוצה_להיות_אני*]

קשה לחיות עם מישהו שכל הזמן מבקר ולא מפרגן... קשה לי לעשות עבודה פנימית ככה.

מהבחינה הפרקטית, בוודאי שזה מאתגר אבל האם זה קורה כל יום כל היום?
אם לא, מדוע זה תופס חלק גדול כל כך בך שזה מונע ממך עבודה עצמית?
האם את לא בקשר עם אדם אחד לפחות, שעוזר לך לראות את הטוב שבך?

אלה תשובות שאת חייבת לעצמך
@}

[איננה_פה*]

נעלמתי מהדף לאחר שבעלי גילה אותו ועשה חגיגה בבית.

הנה אנחנו כאן, באותו מצב. לפני כמה רגעים בעלי סיים להקריא בקול רם את מה שכתבתי בדף זה, בטונים מלגלגלים ותוספות מלאות ארס משלו.

[איננה_פה*]

אלה לא מכתבים לבעלי. אני כותבת בגוף שלישי.

[איננה_פה*]

אני לא מצליחה לכתוב בכנות. אפילו כאן, במקום שבו יכולתי לנוס ממלחמות היום יום, הוא מצא אותי.
יש מרגיעון למעלה - "המבדיל הוא המאחד". האמנם? נראה שאצלנו זה תפס כיוונים אחרים.
למה אני מרגישה במלחמה? אני מחליקה בלי בעיה לנישה הקטנה והנמוכה שהוא נמצא בה. המלחמה.
את שתי ההודעות הקודמות שלי הוא מחק החזרתי אותן חזרה. כמה ילדותי מצידנו.
הוא קורא לי זבל ואני עונה שזבל אני צריכה להיות כדי להיות ברמה שלו.
כשאנחנו רבים הוא מתעלם מהילדים בטענה שאני גרמתי לו לזה. הילדים קוראים לו, עומדים לידו והוא מתעלם או פוטר אותם ב"לכו לאמא".
"זה את אשמה, את הבאת אותי למצב הזה". אני שואלת את עצמי כל פעם איך הוא יכול להתנהג כך לילדים? הרי הוא אוהב אותם, לא?

[איננה_פה*]

הוא מסתובב בבית, רוחש סביבי כמו דבורה, מנסה לקרוא את ה שאני כותבת, מנבל את הפה וממציא סיפורים.
"חכמת נשים בנתה ביתה. אשה שהורסת במו ידיה את ביתה..." כך הוא אומר.
ועוד דברים מתוקים ויפים על הגוף שלי, על צורת הישבן, על הכפכפות. הרגע הוא שלח "יא דאבה".

[gani*]

[נחרדת*]

איננה פה,
מוטב לך, לטובתך ולטובת ילדיך, להיות פה.
להיות פה בכל מאודך.

מוטב לך להרחיק את הקטסטרופה הזאת מחייך כמו שמרחיקים גידול ממאיר.
את חווה התעללות בכל רמה, גם אם לא פיזית, זוהי התעללות ואלימות וממש לא משהו שאת זקוקה לו בחייך.
>סליחה על המילים הקשות, אבל אני באמת באמת נחרדת מדברייך<

[איננה_פה*]

נחרדת שלום ותודה.

הנישואין האלו הם שיעור גדול עבורי. חשבתי ואני רואה שהצד החיובי לכאורה של הנישואין האלו הוא ההסכמה של שנינו על הדרך בה צריך לנהוג ולטפל בילדים
אבל התבדתי ואני מתבדה בכל פעם כשהוא מאיים שהילדים ילכו לגן/בי"ס או כשאנחנו רבים והוא מתעלם מהצרכים שלהם כדי לנקום בי
ההתהגות הזו שלו באה מהבית. כשהוריו פגשו לראשונה את הוריי בין הדברים הראשונים שאביו אמר להוריי באותו מעמד הוא: התנהגתי שנים רבות באכזריות כלפי המשפחה שלי ואשתי (והוא עדיין הוא פשוט חושב שכבר לא).
אני מתמלאת עצב למחשבה שהילדים שומעים אותו אומר לי סתמי את הפה, זונה, שרמוטה, מטומטמת, דאבה, מגעילה וכאלה
אני תוהה מה הם חושבים ומה הם למדים כשאני מכינה לעצמי ארוחת בוקר חביתיה במחבת והוא אוכל לי חצי ממנה בעודי אוכלת ומכין לעצמו משקה קר תוך כדי וכשאני שותה ממנו הוא אומר לי את פשוט בן אדם מגעיל ברמות. איזה מילים הילדים יוציאו מהפה בהמשך ומה הם מרגישים נוכח ההתנהגות הזו של הוריהם אחד כלפי השני
מצד שני אני מזכירה לעצמי שבחיי נישואין לא הכל מתנהל על מי מנוחות ויש קשיים ותמיד בליבי יהיה טוב יותר ואני מדמיינת ושואפת לראות אותנו דוקא כן מסתדרים ומכבדים אחד את השני ומשמשים דוגמא לפרחים הקטנים שמתרוצצים כאן לנשמות הרכות שהבאנו לעולם וכ"כ לא שמים לב כמה שהם חשופים רואים מרגישים וחשים את כל מה שקורה מסביב ואיך שזה מתקבע במערכת הרגשית והנפשית שלהם
כשאני חושבת על זה אני בוכה

[אבא_בית*]

_אתה לא אוהב אותי, אתה לא אוהב אותנו. זה ברור לי. אתה התגרשת ממני, רק לא על הנייר.
אתה מחכה ליום שבו אני אשתגע, אקח את עצמי ואת הילדים ואלך. ואז אהיה אשה מורדת. זו לא אשמתך.
אני קמתי והלכתי. אני האשה הרעה._

תרשי לי להיות ה"איש הרע" פה בסיפור ולוותר לרגע על הפוליטיקלי קורקט....

אם מה שאת מספרת פה מדויק, מדובר בהתעללות! צריך לקרוא לילד בשמו ולהתבונן בו בעיניים פקוחות. לא "חוסר תקשורת" ולא "קשיים בזוגיות" - התעללות.

אני מנחש... אני זו שהובילה את המערכת שלנו, כולל לעבר נישואין ותמיד היתה תחושה שהוא מסתיר את מה שהוא רוצה, שהוא לא ממש יודע, לא ברור?

בעלך הוא ילד קטן שנגרר לתוך הזוגיות מתוך אימפטנטיות רגשית עד שהוא גילה שהוא "תקוע" במקום שלא טוב לו. ואז הכל התחיל.... הוא הרי לא רוצה להיראות ה"איש הרע" בעיני הסביבה אז הוא מלהק אותך לתפקיד הזה. מבחינתו זה לא לבלוע ולא להקיא והוא מוציא את תסכולו עלייך ועל ילדיכם. יכול מאוד להיות שלך יש חלק לא קטן באנרגיות השליליות האלה אבל אין הצדקה להתעללות! <המרגיעון בדיוק אומר "מותר לכעוס" >

המלצתי - תני לו את מה שהוא מבקש... שחררי אותו ברוח טובה ובברכה. לא בכעס, לא בהאשמות אלא בשמחה ופרגון אמיתיים. תני לו דרך לצאת מהדרך ללא מוצא בו הוא חושב שהוא נמצא ואז לאן שיפנה - זה יהיה לברכה! מילת אזהרה - אם הוא ירגיש טיפת האשמה מצדך בתהליך - הוא ינהל בך מאבק חורמה על גבם של הילדים!

_את עסוקה בו, במה הוא חושב, חש, מה מפתה אותו או מפעיל אותו ומה מרגש אותו.
ואני שבה ושואלת: מה מפעיל אותך? מה מושך, מעורר, משמח אותך?_

כל כך נכון! זה מאפיין מובהק של מי שעובר התעללות... הייתי לוקח המון ממה ש אורי ה כתבה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וואי...פשוט נורא מה שאת עוברת.
כבר כתבתי לך בעבר.
אם לא בשבילך אז בשביל ילדיך,קומי ועזבי אותו. אתם כולכם עוברים התעללות קשה.
איך הם ילמדו לכבד את עצמם,לאהוב את עצמם,להעריך את עצמם אם האמא שלהם,הדמות לחקוי והמנהיגה שלהם,עוברת כזו התעללות קשה יום יום??
קשה לי מאוד להאמין שפתאום הכל יהיה בסדר....
אם לא תקבלו עזרה מהר מאוד, אחרי הלידה (אני זוכרת שאת בהריון,לא?)
הכל יחריף.
אני יודעת שזה הכי קשה בעולם..לעזוב..אבל תחשבי גם על התינוק שאת נושאת עכשו.
איזו אנרגיה הוא חווה?
הוא הרי מרגיש הכל , שלא לדבר על הילדים בבית.
ואת יודעת מה, פעם ראשונה שאני אומרת את זה, אבל אולי במצבכם הנוכחי (אם הילדים מעל שנתיים) רצוי לחשוב על איזו מסגרת חלקית,קצרה,במהלך היום שם הילדים יוכלו לנשום אויר אחר...
מחזקת אותך מרחוק בכל אשר תבחרי.
את ראויה לטוב מעצם היותך.

[נחרדת*]

איננה,
אני חושבת עליך וכל כך מצטערת בשבילך.
האם אפשר לעזור לך בכל דרך מעשית שהיא?
@}

[במבי_ק*]

גם לי מאוד כואב לקרוא מה שאת מתארת. לא קראתי אבל נראה שיוכל לעזור (אולי):

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3249728,00.html

[תולעת_חיים*]

[איננה_פה*]

עכשיו אני מאוד פה. הוא רוצה להתגרש.
בכל פעם שעלו ביננו ויכוחים הוא נהג לאיים עליי בגירושין ובפעם האחרונה שעזב את הבית (בחגים השנה) חזר עם תנאים מסוימים "אם לא אז נתגרש"
התנאים (שאני לא יכולה לפרט בפורום זה מכל מיני סיבות) היו הפוכים לדברים שסוכמו ביננו לפני הנישואין
הסכמתי.

הדבר האחרון שרציתי היה להתגרש מאב ילדיי ולהעניק להם חיים שכאלה, היו לי תקוות כמובן שדברים ישתנו רק לטובה והלכנו לייעוץ

האיומים החוזרים ונשנים לגירושין חילחלו בי והפנמתי אותם כ"כ עמוק ועיבדתי שאני כבר לא מפחדת מהם ואפילו מוכנה מאוד למצב
אז ילדיי ילכו למסגרת כדי שאוכל לממן אותם כבר אבדו התקוות והאשליות שאגדל אותם בדרך בה חלמתי ורציתי עבורם
עם זה אני לא שלמה בכלל באנשים ובמקומות שהם יפגשו במסגרות האלו במזון שהם יצרכו ובדברים שאליהם יחשפו
תקופה ארוכה העדפתי לתת להם את מה שמוגש בביתנו ולעבוד על העוצמה הפנימית שלי אני לא כנועה אני עושה הכל בשמחה ומרצון
עברתי כמה וכמה מדורי גיהנום נפשיים ופיזיים (למשל, ירידה עצומה במשקל ועוד בזמן הריון) במיוחד שהוא עזב את הבית
אבל קדמה לזה תקופה ארוכה של אותה התעללות נפשית ורגשית

יש לי מרגעיון שאומר "גם בצד השני יושב בן אדם" וזה מזכיר לי כמה ניסיתי להבין אותו וללכת לקראתו מכל הבחינות
אם זה בפרנסת הבית שלקחתי על עצמי ועזבתי לימודים ותחביבים, ויתרתי על בגדים (אפילו בסיסיים) ופשוט לקחתי ממה שאנשים לא היו צריכים
והכל מאהבה
אבל הוא רצה עוד ועוד וטען שוב ושוב שהוא לא מאושר ותמיד היו לו טענות ואני אמרתי שבסדר לי ככה והעיקר שהוא כאן אתנו בבית
וטוב לי עם הפשטות הזו ויום אחד שהילדים יגדלו נוכל לבחור אם לעשות אחרת הרי כל העולם מונח לפנינו
וגם עכשיו אני מנסה לזכור שגם בצד השני יושב בן אדם וראבק קשה לי כי תכונות אצילות או פשוט יותר: אנושיות לא עומדות בפני
יש פעמים שקשה לך לותר על מערכת יחסים בגלל אותן תכונות אנושיות של בן הזוג, יש פעמים שקשה לך לותר בגלל הפן הכלכלי
יש פעמים שקשה לך לותר בגלל דברים כמו ידיים טובות שעושות הכל בבית
אצלי אין את זה אני לא מרגישה שקשה לי לותר אני מרגישה שויתרתי ודי והותר
כי אני מרגישה שמולי עומד בן אדם שרוצה לרמוס אותי וקשה לי להביע רגשות של חמלה או אפילו להבין.
כשהוא רומס אותי הוא רומס את הילדים (מלבד העובדה שהוא רומס אותם שלא בעקיפין כשהוא מנסה לנקום בי דרכם)

שלא תבינו - אני לא טלית שכולה תכלת גם אני בתוך מעגל הרמיסה, כשהוא מכנה אותי בשמות ועולב בי, לרוב אני שותקת, אבל יש פעמים
שאני פותחת ריץ' ר'ץ ויוצאת מעצמי מתהלכת וקוראת לו טיפש. אתה טיפש אתה לוזר אתה כלום מאחלת לו שיחטף בידי מחבלים וישחטו אותו
אני יודעת שזה נשמע נורא זה נורא כמו שאני מרגישה או אפילו פחות אני יודעת שזה מביא רק אנרגיות שליליות
אבל אנרגיות שליליות מביאות איתן עוד אנרגיות שליליות ובטח שלא עננים לבנים.

[אורי_ה*]

אני קוראת אותך.
אני שואלת את עצמי ואותך למה את זקוקה ברגע זה.
נשמע שהכל מתפרץ ללא גבול.
נדמה שאת על הקצה. בפתחו של זמן מסוג חדש.
את נשמעת במקום של כח, על אף המורכבות של הסיטואציה.

עד היום, נדמה היה שאת מבקשת לתקן. לרפא.
מכאן זה נשמע כעת שאת, או אולי הוא, או שניכם מבקשים להפריד. לפרק.
שתי האפשרויות בעלות ערך. שתיהן נושאות מלאכה ודרך. כל אחת מהן נכונה לשעתה.
בכדי לתמוך בך ולשמש לך מראה, אני אשמח לדעת איפה את מונחת ברגע הזה.
זה זמן של מלחמה? זה רגע של הקלה?
זה נצחון? ויתור? שמחה? כאב? בלבול? כשלון? הצלה?
את צריכה להיות צודקת?
מה את מבקשת להבין למען עצמך?
את ערוכה לצאת לדרך?
למה את זקוקה?

שולחת אליך חיבוק גדול של נשימה עמוקה והרבה כוח ללכת נכון. מדויק. קשוב לליבך.

[ליאון*]

קשה לי לחוות דרכך את איבוד הגבולות המוחלט באיזור שביניכם, המבדיל בין הראוי לבזוי,
לא שאני עצמי לא מכירה תחושות מהסוג הזה,
אבל לרוב קיים איזה שומר סף מוסרי, שמגן על חדרי הבית מפני שיטפון שלילי חולף.
מה קרה אצלכם?, היא שאלה עם מנגנון השהייה.
כל זיז בי אומר תאהבי את עצמך,
אל תפקפקי בכח הפנימי שלך,
קחי את הגל הבא ותרכבי עליו הוא שלך,
הגירושים יכולים להיות לך קרש קפיצה לעולם חדש בו תבני את תנאי המשחק שלך, על פי הערכה העצמית המתחדשת שלך,
הערכה לה את מאוד ראויה.

[צוויליך*]

אני מאמינה שהאפשרות לשינוי מונחת אך ורק בכוח לקחת אחריות על שינוי בתוך עצמך.

איננה,
בתחילת הדף חשבתי לעצמי, כמה דומות הן מערכות היחסים של רבים מאיתנו. כמה אפשר ללמוד זוג אחד מזוג שני, לקבל פרופורציות.
כעת, לאחר ההוספות האחרונות שלך, המחשבות שלי כבר חרגו לגמרי מהתחום הזה.
את שומעת צפירות עולות ויורדות, איננה?

ברור לי שאם אני הייתי במקומו, מזמן כבר הייתי ישן אצל חברים. הצוויליכית היתה מה-זה מטיסה אותי מהבית.
יכול מאוד להיות שלך יש חלק לא קטן באנרגיות השליליות האלה אבל אין הצדקה להתעללות!
שום הצדקה. יש כללים לכל משחק, ואם הוא שובר אותם וקובע אותם לבדו אז אין לך שום סיכוי.
חינוך ביתי באווירה של פחד ומועקה תמידית מול חינוך רגיל הכי טוב שתוכלי למצוא - ?

קודם כל, קודם כל מגיע לך (ולו) יחס אנושי.
לאחר יעוץ, לאחר שעזב וחזר עם דרישות, לאחר תקופה ארוכה של מצב כמתואר, האם את חושבת שזה נכון לך? לילדים? לו?

אני שואל את עצמי אם יש (או היתה) גם אלימות פיזית ביניכם.
מאחל לך מחשבה צלולה ובחירה נכונה, מה שתהיה בחירתך.

<מרג': קירבה ללא הקרבה>

[אבא_בית*]

חוזר ואומר שוב - כיוון ש"סתם" גירושין כאן עלולים להפוך למשהו מאוד מאוד מכוער:

המלצתי - תני לו את מה שהוא מבקש... שחררי אותו ברוח טובה ובברכה. לא בכעס, לא בהאשמות אלא בשמחה ופרגון אמיתיים. תני לו דרך לצאת מהדרך ללא מוצא בו הוא חושב שהוא נמצא ואז לאן שיפנה - זה יהיה לברכה! מילת אזהרה - אם הוא ירגיש טיפת האשמה מצדך בתהליך - הוא ינהל בך מאבק חורמה על גבם של הילדים!

לא לנקמה
לא בהאשמה

בברכה
בהבנה למרות הכל
בהשלמה
בפרגון

זכרי שהזמן בו הכי מסוכן להתקרב לכל אחד זה כשהוא כלוא בפינה, פצוע וללא דרך מילוט.

לטובתך ולטובת ילדיים (ולבסוף גם של בעלך) - תני לו דרך מילוט בכבוד מהסיטואציה אבל לא על חשבונכם.

ואז לאן שיפנה - זה יהיה לברכה!

[נחרדת*]

האם אפשר ליצור איתך קשר במייל?
(אם יש לך תיבת מייל מאובטחת שרק את יודעת את הסיסמה אליה)
אשמח ליצור איתך קשר לכל מטרה שהיא
שיתוף / עזרה / תמיכה / חיבוק!

@}

[נחרדת*]

איננה

היכן את?
מה שלומך?
דואגים לך פה..

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני קוראת ופשוט בוכה כאילו אני כתבתי את זה ! למה החיים בנויים כך

[מיואשת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי אשמח גם לעזרה אני ממש מזדהה עם חלק ממה שכתוב בו רוצה מאוד לעשות שינוי לא יודעת מאיפה להתחיל

[לאורה*]

מיואשת, איזו עזרה היית רוצה לקבל?