מלחמה בצפון

אנונימי

לפני מספר ימים פתחתי דף בנושא איך מסבירים מה זו מלחמה.
הבוקר לאחר ההסלמה בצפון, לאחר שנחתו עשר קטיושות בחיפה ופתאום יש הרבה הרוגים ויש הוראה של פיקוד העורף שכל מי שגר בחיפה וצפונה חייבים לרדת למקלטים, אני שואל את עצמי איך אפשר להמשיך בשגרת היום? יש בחוץ מלחמה.
אנא שתפו בהרגשותיכם.
אני יודע שלדבר על מלחמה זה לא ברוח בדפים האלה אך יש גם רגשות רבים שכדאי שיצאו החוצה.

תודה על פתיחת הדף.
נדמה לי שאתה מצביע כאן על תופעה הנמצאת בין השיטין בבאופן,
לפיה ממעטים לדבר על נושאים שאינם באופניים מובהקים ובכך האתר הזה מהווה מן מפלט אסקפיסטי(כמו שהמגזין "חיים אחרים" היה בתקופה מסויימת) ,
ממה שאינו אלטרנטיבי ממה שאינו אופטימי.
ומעבר למחשבות על..אני חשה שהשיגרה אצלנו הופרה על אף שאנו גרים בירושלים,
הצורך בלהתעדכן פועל גם מתוך שינה,
ישנם גם רגשות אשם על שכל כך נעים לנו בימים אלו של הקיץ, ירושלים בשיאה והכל כל כך שלו.
גישור הפרדוקס הזה מצא לעצמו נתיב של להושיט יד לצפוניים ב חיבוק חיזוק לצפון -
הלוואי שנחצה את הנהר הזה כמה שיותר מהר, עם כמה שפחות אבידות.
המילים קטנות בכדי הכיל.

מתוך ynet היום ב12 בצהרים:
פיקוד העורף לתושבי ת"א: "תהיו ערניים"

בעקבות מותם של שמונה אזרחים מפגיעת הרקטות הבוקר בחיפה, מחמירים בפיקוד העורף את ההנחיות וקוראים גם לתושבי תל אביב להיות מוכנים למקרה של נפילה. אלוף פיקוד העורף מרגיע: "יהיה לכם זמן הרתעה של דקה"

המלחמה עלולה להגיע למרכז.
איך אפשר להמשיך בשגרת החיים?
קשה לי להתרכז בעבודה.
האם עדיף להתנתק מהחדשות?

יכול להיות שמישהו ירים גבה ויתמה שלאופיר קשה להתרכז בעבודה בעוד אנשים נפצעים ונהרגים, אך החיים ממשיכים ואיתם המחשבות.

טוב, אנחנו בלב המהומה, ומשתדלים לשמור על שגרת-חיים. הולכים לעבוד, אפילו זה לפעמים בניגוד להוראות. הן ההוראות יש בהן תמיד מרכיב כלשהו של כסת"ח. לוקחים אחריות (או חוסר-אחריות) ושומרים על שמץ שגרה, אחרת היינו משתגעים.
לכל דורשי שלומנו: שלומנו האישי טוב, הנזקים בישוב שלנו מזעריים, אך הנזק לתיירות קשה, כבר לא לדבר על הנזק המדיני והמפולת של הקונספציות הבטחוניות.

בימים האחרונים אני נעה בין המציאות יומיומית שלנו, בדרום השקט, לבין זעזוע ותדהמה מחדש כל פעם שאני "נזכרת" שאנחנו במלחמה, ושהיא הולכת וגדלה...
כל פעם אני מקווה שהגענו לשיא ומכאן העניינים יתחילו להרגע ואז נוחת עוד מטח קטיושות ומטוסינו מפציצים עוד פעם ומדברים על כניסה של חיילים ללבנון (לא לא לא לאאאאא) ואולי גם סוריה (בבקשה לא ) ועל ימים שיתארכו לשבועות ומבצע כולל ולללללאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!
ואז אני חוזרת לשגרת הבית והילדים..... עד ההצצה הבאה באינטרנט.

בבקשה בבקשה שובם של חיילינו הביתה ושלום ושלוה כוללים במהרה בימינו....
(הבקשות הן מהפינה הנאיבית שבליבי, מהרצון שימצא פתרון אחר לכל הצורך הזה באלימות...)

איך אמורים להתכונן לנפילה? להיות כל הזמן במרחק של דקה מהחדר בטחון? זה נשמע לי מגוחך והיסטרי בכלל לפרסם הודעה כזו.
<עיר ואם גרה בין ת"א לחיפה ולא מתכוננת לכלום.>

אולי לפתוח במקביל דף של הזמנות לארוח של משפחות מהצפון, בין אם לתקופה ארוכה ובין להפוגת התאוששות קצרה, לפי הרצון והיכולת?
(בקרוואן שלנו צפוף, אבל לא אכפת לי לנדב ככה אחרים

)
(ומה הקשר למרגיעון: "כל גיל והשמחה שלו"?!:-0)

תמיד דמיינתי לעצמי שיום אחד כשילדיי יהיו בגילי ויהיו להם ילדים, אז תגיע מלחמה כוללת במזרח התיכון. אף פעם לא האמנתי שזה יהיה כ"כ קרוב.
כל הדיבורים עכשיו של ראשי המדינות: ישראל - סוריה - איראן, הופכות להיות ממשיות. האיומים הללו נכנסים יותר ויותר אל התודעה. תודעה שחס וחלילה תפרוץ כאן מלחמת טילים. תמיד האמנתי והרגשתי שהצבא שלנו חזק אך יחד עם חוזקו יש את הפחד מהצבא של האוייב. בכלל, מי רוצה לדבר על מלחמה? עד היום המילה מלחמה בכלל לא הסתדרה לי אם המצב שהתפתח.

כמה שניסיתי להתרחק, אני מוצא את עצמי כל חצי שעה פותח את האינטרנט ומתעדכן.

טליה אלמתן
פתחתי דף כזה.
אופיר

אבל כבר יש דף כזה: חיבוק חיזוק לצפון

תודה על העדכון

חיזוק ,חיבוק ותפילה גם לחיילים שלנו ולצבא שיעשו את מלאכתם.
אנחנו מזמינים אלינו בכייף -רק כדאי לקחת בחשבון שהבוקר כבר הגיעו קסאמים אלינו לנתיבות...

אבל כבר יש דף כזה: חיבוק חיזוק לצפון
אה, חשבתי שמחלקים שם רק חיבוקים

מה קורה עם שם דף מתאים? הא?

(תאמינו ששוב הופיע לי כאן "כל גיל והשמחה שלו"?)

_אנא שתפו בהרגשותיכם.
אני יודע שלדבר על מלחמה זה לא ברוח בדפים האלה אך יש גם רגשות רבים שכדאי שיצאו החוצה._

המלחמה לא קרובה אלי, אבל דואגת לכל מי שמוצא את עצמו נאלץ לשהות במקלטים ובממ"דים לשמוע הדים של התפוצצויות, ולהרגיש את חוסר האונים הזה.
בילדותי גרתי תקופה קצרה בצפת, תמיד אוהבת לחזור לבקר, קשה לי לחשוב על אחד האיזורים היפים והפסטורליים בארצנו תחת הפגזה.

אני מרגישה מספר דברים
מצד אחד מרגישה שוב עד כמה המציאות שברירית, מצאתי עצמי בוכה בקלות היום, מכל דבר קטן. במיוחד מהחדשות. לא רק.
הכל יכול להתנפץ. הכל שביר. אני מניחה שזה סוג של פחד, אבל פחד שגורם לי להרגיש כ"כ קטנה וחלשה. כאילו העולם המוכר פחות או יותר מטלטל את כולנו, ואין במה להיאחז.

מצד שני מרגישה פתאום התעוררות של יצר ההישרדות בצורה חזקה מאוד.
רצון לשרוד כדי להגן, ומטריף אותי שלא אוכל.

והכל ביחד פשוט מפחיד נורא.
אסוסיאציה שלי של מלחמה זה שגעון אחד גדול , כאילו הכל השתגע סביב, ואין מה שיעצור את הקטל.

מבקשת שלווה ושקט.
בפנימי ובחיצוני.

שליחה על ידי דפנה* » 16 יולי 2006, 23:55

"להשתיק את התותחים להציל את האזרחים"
"בביירות ובקריות ילדים רוצים לחיות"

מתוך ההפגנה הערב בתל אביב

כמה צפוי שימצאו פה האנשים חסרי רגש הזהות הלאומי.שני הצדדים שווים.וזו כביכול מתוך מוסריות יתירה .מוסר מעוות שאינו יודע לאזור עוז ונקוט עמדה בין טוב לרע.
כוחנו במלחמה הזו ,שנכפתה עלינו, יהיה בחוסנה של החברה.
הלוואי ונצליח להתגבר ולעמוד בפרץ יחד.

שלשום נסענו דרומה למשפחה. לא מאד דרומה, רק קצת, אל מחוץ לטווח הקטיושות.
אתמול אחרי לילה אחד בלבד הרגשתי שאנחנו חייבים לחזור הביתה. שעות בודדות אחרי שחזרנו נפלו קטיושות ב"מקום המפלט" שעזבנו מאחורינו.
אצלנו דווקא היה שקט.
בדיוק מעל הבית שלנו עובר ה"כביש הראשי" של המטוסים והמסוקים ללבנון. כל היום והלילה אנחנו שומעים אותם ממהרים מעלינו בדרכם. לוקחים איתם מטענים של הרס ומוות ללבנון. אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על האימהות בלבנון שיושבות עכשיו כמוני בבית ומתפללות ששום פגז לא יפול קרוב מדי. אחדות של גורל ביננו למרות הררי השנאה שבאמצע.
המרגיעון אומר לי "מילים טובות מסלקות עננים שחורים" ואכן כל היום אני מקבלת טלפונים ו SMS מחברים ומשפחה. חרדים לשלומנו ודואגים לנו. מזמינים אותנו אליהם לנוח ולהירגע. זה עוזר. באמת מסלק את העננים השחורים.
השעה עכשיו 12:00 עוד לא קרה היום שום דבר נורא. אולי זו ההתחלה של הסוף? אולי באמת ההפגזות האלו לא השאירו שם בלבנון אף אחד שיוכל להפגיז אותנו חזרה? אולי השקט שלנו פה תלוי בחיסולם המוחלט של החיים הנורמליים במדינה השכנה?
הלואי ולא יהיו עוד קטיושות.
הלואי ולא יהיו עוד הפגזות בלבנון
הלואי והקיץ יהיה רק שמש, וארטיקים.

(אני כותבת פה בפנים ובחוץ היה "בום" אולי התפילות שלי לא עוזרות.)

שעות בודדות אחרי שחזרנו נפלו קטיושות ב"מקום המפלט" שעזבנו מאחורינו.
אהה. או - ממש קרוב.
מעניין לאן הוא כיוון באמת (פיספוס גדול או דיוק נדיר?)
אני שואלת את עצמי איזה עוד שפנים הוא ישלוף מהכובע.
מרגישה שהמלחמה מתקרבת אלינו.
וכמו במלחמת המפרץ, אין לנו מקלט, חדר ביטחון או ממ"ד.

כמה צפוי שימצאו פה האנשים חסרי רגש הזהות הלאומי.
אמא טריה
הייתי נלחץ אם כולם היו מסכימים על הדרך שבה מתנהלת מדיניות ישראל בשבוע האחרון. למרות שאני תומך בהתקפות על לבנון ועזה, אני חושב שטוב שיש מישהו שחושב אחרת ומונע מאיתנו להגרר להסכמה מקיר לקיר בלי שמץ של מחשבה.

מה אמור להביע המרגיעון הזה: "עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך" מי מחבר את המרגיעונים.

עירית_לוי

וכמו במלחמת המפרץ, אין לנו מקלט, חדר ביטחון או ממ"ד.
גם לנו אין ממ"ד ובטח שלא חדר פנימי בביתנו הפצפון.
אתמול פתחו בכפר את המקלטים. אני תוהה כמה זמן יקח לנו להגיע לשם בריצה (עם ילדה על הידיים)

גם לנו אין ממ"ד ובטח שלא חדר פנימי בביתנו הפצפון.
אני יושב רוב היום בחוץ כי פיקוד העורף הנחה את התושבים להתרחק מקירות חיצוניים.

כל אחד מגיב אחרת.
אצלי הפחד (שהוא תגובה טבעית) מתורגם להתלהבות ועשייה.
יהונתן, לעומת זאת נוטה לטפח את הפחד ואת השיתוק המתלווה אליו.
מה עשיתי?
את יהונתן שלחתי למקום בטוח יותר (למרות שהקטיושות מתחילות להגיע גם לאיזור ההוא...)
והוא משחק ב "להיות ילד"
ואני?
אני השתלטתי על החמ"ל של הישוב - מארגנת, מגייסת, יוצרת 'מינהלה', מעבירה מידע וכדומה...
טוב לי להרגיש במרכז העניינים.
מצחיק איך אני מכירה ב'בום' את רוב היישוב שאני חיה בו כמעט שלוש שנים ושאני נפרדת ממנו בעוד פחות משבועיים.
מצחיק...
אחרי תיפקוד רצוף של המון שעות עם מנוחות סמליות ועם אכילה לא סדירה,
הגעתי אתמול לקצוות שמזמן לא הייתי בהם...
המוח היה מחוק, הלב הרגיש מפרפר והגרון הטריד אותי והשתעלתי המון (אני מדברת הרבה...)
הגעתי הביתה קרוב לחצות אתמול, אחרי כ- 14 שעות בחמ"ל.
קצת בדיקת דואר והודעות וטיפול קצר בהודעה על נפילת קטיושות קרוב למקום הימצאו של יהונתן.
(הם ישנו את הלילה מתחת לשולחן עץ גדול ועבה בקומה התחתונה של הבית

נכנסתי לחדר השינה.
תכננתי להתקלח אבל קודם נחתי קצת וראיתי טלביזה.
נרדמתי עם מסטיק בפה סביב השעה 02:00 והתעוררתי הבוקר קרוב ל- 11:00, עדיין לועסת

אין ספק, שלמרות שאנחנו באיזור שמוכרז מאז יום חמישי כ "יש להישאר במרחבים המוגנים" (הוראה קבועה!)
נוח להיות במקום שהקטיושות והטילים נופלים 'רק' ליד או מסביב
וטוב שכך הוא כי אין לי שום מרחב בטוח בבית וגם החמ"ל שלנו נמצא בצריף שלא יעצור גם כדור רובה.

מה הלאה?
כמות הטילים שיש לחיזבאללה היא עצומה ולכן מדברים על זה שתהיה להם יכולת ירי עוד הרבה זמן.
לכן,
נראה לי שזה מחכה לנו להרבה זמן...
נכון, מפחידה המחשבה להיכנס ללבנון, וסוריה נשמעת גם כמו איום.
לאנשים רבים יש ביקורת נוקבת על צהל ועל המדינאים שלנו.
אני חושבת שצהל עושה עבודה טובה, ושהמדינאים שלנו אמיצים
מי ייתן וכוח העמידה שלהם (וגם שלנו, האזרחים בעורף המופצץ) יחזיק עד שצהל יסיים את משימתו.
איכשהו הכתובת על הקיר, ועם כל ההפתעה שכולם מדברים עליה,
זה היה צפוי ממש כמו ניסיונות הפיגוע - דוגמת זה שסוכל היום בירושלים.
ממה שקראתי לאורך השנים, סוריה דיי נמנעת מלהתעסק איתנו ישירות כי היא חלשה מאוד מבחינה צבאית.

אני אוהבת את האהבה שיש לעם שלנו לחלק זה לזה בעתות מצוקה.
כל המארחים ברחבי הארץ (חלקם צריכים להפוך אח"כ לאורחים בעצמם) - כל הכבוד!!
והתמיכה הגורפת במשפחות שמעדיפות להתרחק ממטחי הקטיושות - היא שינוי מרענן בהחלט!

הקושי היחידי שלי בעת הזאת
הוא בעובדה שקיבלתי מפתחות לבית החדש שלי ואני לא יכולה להכינו למעבר.
הבית מוזנח מאוד (כנראה שעוד לא סיימתי את השעור שלי עם לשפץ בתים של אחרים

)
חייבים לנקות - המנקה מפחדת להגיע.
החשמל מחייב התייחסות דחופה ורצינית - אישתו של החשמלאי שלי הטילה וטו על הגעתו לאיזור.
מה עושים?
אני אפילו לא יכולה להתרכז בסיום האריזה.
מה הייתי עושה בלי החמ"ל להסיח את דעתי?
היום- מחר אצטרך לעצור ולחזור להפנות את כל המרץ שלי להכנה למעבר.
ההובלה תגיע ב- 30 בחודש
עד אז,
כדאי שהבית שאני עוזבת יהיה ארוז ושהבית אליו אני נכנסת יהיה סביר למחייה.

הלוואי ונצליח להתגבר ולעמוד בפרץ יחד.
אמא טריה ,
איך אפשר לעמוד בפרץ יחד עם אדם שליבו לא נחמץ כשנהרגים ילדים בצד השני?

וכמו במלחמת המפרץ, אין לנו מקלט, חדר ביטחון או ממ"ד.
בשמת,
אולי תבואו הנה?

כמה צפוי שימצאו פה האנשים חסרי רגש הזהות הלאומי

לדעתי זה לא זמן לשפוט אנשים.
מלחמה נוגעת בכל אחד בצורה אחרת.

חלק נאחזים בהומניות כוללת, איך אפשר לעמוד בפרץ יחד עם אדם שליבו לא נחמץ כשנהרגים ילדים בצד השני
אחרים מגיבים ממקום של הישרדות - 'אם הם באים להרוג אותנו, את ילדינו - טוב שמתים אצלם...' (או משהו כזה...)

אנחנו צריכים לעמוד בפרץ יחד כי שם הכוח שלנו.
גם אותו אדם שליבו לא נחמץ כשנהרגים ילדים בצד השני, יארח באהבה משפחות שחשופות לירי בצפון או בדרום.
הפרץ שאנחנו עומדים בו יחד הוא היותנו מותקפים.

מבחינה זו, עומדים איתנו בפרץ גם אותם בני מיעוטים שחיים סביבנו וחשופים גם הם (מג'ד-אל-כום, פקיעין)
ולמרות זאת, ערבים בחיפה צהלו שהטילים נפלו בה, ויש מי שרק יכול להצטער שהם לא נפגעו יותר.
מגוון הדעות של בני האדם שבתוכם אנחנו חיים לא משתנה בגלל כמה קטיושות /קסאמים או אפילו טילים סורים גדולים.

_בשמת,
אולי תבואו הנה?_

אמא של יונת, ראית את הקריקטורה היום ב"הארץ"?
תמונה

אנחנו קמנו מאזעקה בלילה, נשענו על קיר במרכז הבית, תוך כדי הנקה.

באמת? אצלכם?
1/2 ממשפחת בעלי מחיפה וכל כמה זמן מצלצלים לברר שהכל-עדיין- בסדר.
איזה מצב מטורף.

הבת שלי ממש שולטת בארועים ואני אוהבת את הסבריה הפשטניים למצב. איזה כייף כשעוד לא חייבים לסבך.

אתמול הקשבתי קצת לנאום של נסראללה ותשמעו לרגע הוא הצליח לשכנע אותי עד כמה הם הומניים שהם לא רצו מראש לפגוע באזרחים ורק בגלל...הם היו חייבים לעשות זאת

ושהם בכוונה לא מכוונים למפעלים במפרץ. איזה נשמות אמיתיות...מעניין מי מכוון את ידיהם

נסענו מכפר גלעדי לראש פינה.
הדרך ריקה כמעט, מותר ואפשר - אז הדרך עוברת הרבה יותר מהר.
כל העמק מואר באור של מלחמה, כמו אזור הדמדומים, כמו אור הדמדומים, דיני דמים.
ככה נראה העמק, ככה תמיד נראה העמק בימי מלחמה.
אור השמש כתום, האוויר עכור .עשן ואבק. קרני השמש מנסרות את האווירה, מנסר אללה, נסראללה.

מבלי משים, אנחנו לרגע במלחמה אחרת, כל כך הרבה מלחמות והמלחמה שעדיה הגענו הרי היתה בשחור לבן, לפני יותר משישים שנה,
שכן המוות נוכח. וכשהמוות נוכח חיים את העכשיו, את הכאן.

וכל כך הרבה תועלות עולות מעוולות המלחמה, מהאיוולת הזו, שכל כך הכרחית.
איזה גנרל מדבר ברדיו על הלכידות ומאליו עולה זו לתרגומה - סולידריות. סולידריות בדברים הקטנים, בנסיון לגמוע את החיים.
המאזדה טסה במהירות של מאה ושלושים קילומר בשעה, שוטרים בניידת עומדת מנופפים לשלום, אקדח הלייזר הוא רק לעתות שלום ושלווה.
אפילו האהבה מקבלת פנים חדשות, מנכיחה את השתוף והפירגון, מגשרת על הניגודים, מאפשרת את הנשימה הבאה ברוחבותה.
כל כך הרבה תועלות יש למלחמה, כל כך הרבה תעלות.

ברדיו מדברים על נפגעי חרדה, פעם היו אומרים "כך וכך אנשים לקו בחרדה". זו לא חרדה, זו בהלה - פאניקה.
אלא שלהבות הבהלה מתפשטות במהירות, חרדה פחות מדבקת, החרדה מטפטפת דרך אמצעי התקשורת, הסוואה לבהלה.
אמרו שם שנפגעי החרדה מטופלים בשיחות, במידת הצורך בתרופות ואישפוז.
כל כך הרבה תועלות יש למלחמה.

יש לנו צבא חזק, יש לנו מטוסים, יש לנו משטרה, אפשר לסמוך על כוחות הבטחון ועדיין הילדים מבקשים חיבוק מאבא.
רק עם אמא ואבא הם חשים בטוחים. חיים.
כל כך הרבה תועלות יש למלחמה.

והאיוולת, ממתינה בצד לימי השלום, שכל זה יישכח ונחזור להלחם בעצמנו. ביקירנו. בשכנינו. בחברינו.
יודעת האיוולת שהתועלות האלו של המלחמה - לא יוכלו לה.
יודעת האיוולת שאי אפשר להלחם במלחמה.
רק לקבל את האיוולת שבמלחמה
ולהושיט יד לשלום. כאן ועכשיו.
לָנֶצָח - כאן ועכשיו.

לא אמרתי שלבי לא נחמץ על ילדי האויב.הם ילדים.
אלא שלנו לצערנו יש אויב.הייתי מעדיפה שלא יהיה אך מכיוון שזה המצב יש להכות בו כך שלא יוכל להכות בנו יותר.
המקום בו חמלה על ילדי האויב הופכת לבחירה שלא למגר את האיום על חשבוןילדינו שלנו הוא הוא מוסר מעוות ואליו כיוונתי.
ולמי שלא הבין דברי באו כתגובה לקישור להפגנה ההזויה שמנסה לערער את חוסננו בעת הקשה הזו.

הלוואי וזה יגמר בקרוב.
הלואי ולא יהיה צורך להכנס לשם עם חיילים שלנו.
וגם הלוואי וזה יגמר ב"שיקום כח ההרתעה" שלנו ובחסול מוחלט של מי שקם עלינו להרגינו.
ואז אני מאחלת שיקום והחלמה לאוכלוסיה הלבנונית שאינה נותנת מחסה וגיבוי לחיזבאללה, ואינה רואה בו שליח שלה.

"זו יציאה?"
"זו נפילה?"
"ומה זה היה?"
"הבום הזה היה חזק בואו לממד"
"שבויים"
"קאסמים"
"קטיושות"
"הפצצה"
מונחים חדשים חדרו לביתינו.
להתעורר ביום רביעי לבום עצום, ואחריו עוד אחד, מתוכנית להתארח אצל חברים עברנו לממד
ופתאם לא יוצאים ולא מארחים ומתארחים, ורוצים לשמור על שפיות.
ואנחנו בחרנו לחלק את היום לקטעים קטעים,
בבוקר שעה טלוזיה, ולאחריה יצירה, ואח"כ משחקי קופסא, והנה כבר מארגנים ארוחת צהרים ובארוחה שיחה על מה מרגישים וחושבים, ולאחר הארוחה סיפור, ושוב שעה טלוזיה טלוזיה, וטלפונים עם חברים ומשפחה, ומשחקים של קפיצות וכדור והראש עובד וממציא רעיונות,ומשחקים כל המשפחה משחקי קלפים, והנה הערב יורד וקצת מפחידים, וארוחת ערב בדרך
אז בתאבון לנו
ושהשקט יהיה מנת חלקינו כאן וגם שם מעבר לגבול

_וכמו במלחמת המפרץ, אין לנו מקלט, חדר ביטחון או ממ"ד.
בשמת,
אולי תבואו הנה?_
אנחנו לידכם! אמורים מחר לפנות את המקלט.
<מרגיעון:אפשר להזמין הזדמנויות>

הלוואי וזה יגמר בקרוב

אינשאללה.
זה לא יגמר בקרוב כי סם המוות הוא סם החיים במדינה הזו.
זה לא יגמר בקרוב משום שיש כוחות שחושבים שיש דבר כזה "הרתעה" ושחושבים שזה משהו שהיה לנו ואיבדנו אותו.
זה לא יגמר כל עוד ישנם אנשים שמאמינים בעליונות המוסרית שלהם על אחרים.
זה לא יגמר כל עוד קיים דפוס מחשבתי שטוען שאפשר "לחסל" את האוייב.
אווף. אפילו אני נהייתי פומפוזי (כמה ישראלי מצידי)

הלוואי ויקום האו"ם וישלח מטוסי קרב שיפציצו את האזור בספרים של פייבר ומייזליש, שנלמד איך לדבר אחד לשני.

מפי הטף:
"המלחמה הזו משונה"
"בכלל אף אחד לא מנצח"
"למה בכלל הם רוצים להרוס לנו את הבתים?"
"אולי נזרוק עליהם קרציות?"

הפגנה ההזויה שמנסה לערער את חוסננו

אמא טריה, ההפגנה קראה להפסיק את הרג הילדים בקריות ובביירות.
את כנראה חושבת שהחוסן שלנו בא לידי ביטוי שהורגים בילדינו ואנו הורגים בילדיהם.
אחלה חוסן שבעולם. מחוסן לחוסן ומלוויה ללויה חוסנינו עולה.
תספרי את זה לבחור מנהריה שקבר אתמול את אשתו ובנו (שנהרגו במושב מירון).
תספרי לו איזה פגיעה בחוסן באה לידי ביטוי באלו שעמדו בכיכר וקראו להפסיק את ההרג.

ואפילו אם את חושבת ככה, אז לפחות היה ראוי שתדעי שחוסן של חברה בא לידי ביטוי בעובדה שיש בה דעות שונות,
בכך ש אנשים שיוצאים לכיכר העיר למחות נגד השלטון (אפילו אם את תומכת בו ברגע זה) וזה נכון כפליים כאשר השלטון מפעיל כוח רב
(בצדק או לא בצדק, על זה בדיוק הויכוח. והוא עצמו הויכוח מעיד על חוסן של החברה.)

זהו זה. נשברתי.
אנחנו נוסעים לדרום.
אחרי לילה בלי שינה ואחרי "גשם של קטיושות" בלילה שהשאיר את הילדים ערים וחרדים מאד, אנחנו עוזבים את הבית הקטן שלנו.
אנחנו משאירים מאחורנו את הכלב בילבו שישמור על הבית (אל תדאגו יש מי שידאג לו) וליומיים הבאים גם את אבא שצריך להמשיך לעבוד.
הכנסתי את האוכל למקפיא, ארזתי את מעדני החלב, הבובות האהובות, בגדים, תרופות, ספר, בגדי ים... ואנחנו נוסעים לגור בבית של אנשים אחרים. אני מקווה ומאמינה שיהיה לנו טוב. מה שבטוח הוא שכולנו נישן בלילה ונוכל לצאת לנשום אוויר נטול קטיושות בחוץ.
הבטחתי לילדים שנקנה ארטיק ("מה, המכולת שלהם פתוחה?") ונלך לסרט ופופקורן.
הילדים מתרגשים ומצפים לנסיעה בהתרגשות.
אז למה אני מרגישה לוזרית?

אתמול קרוב לחצות בין מטח קטיושות אחד לשני בעוד האזעקות צורחות לנו בחלון אמר לי ג'וניור "אמא, אני רק בן 10 וכבר זו המלחמה הראשונה שלי."
ואני נזכרתי באבי שלי שר לי בעיניים עצובות אחרי מלחמת יום כיפור ובמשך שנים ארוכות "אני מבטיח לך/ ילדה שלי קטנה/ שזו תהיה המלחמה האחרונה" והנה גם אני יושבת ליד מיטתו של בני בלילה בעיניים עצובות ומחבקת אותו בעודות מתכווץ ונרעד למשמע ה "בום". אני רוצה להבטיח לו שזו הפעם האחרונה, אבל לא יכולה.

אנחנו בורחים מהבית שלנו. מנוף השלווה היפיפה שנראה מכל חלון וחלון. מהירוק הזה שעוטף אותנו, מהדשא ועצי הפרי. אנחנו נוסעים למקום אחר, רחוק. מקום זר. אנחנו מתרחקים עד יעבור זעם, עד שישמידו החיילים של הצד שלנו את כל החיילים, הנשקים ואת רוח הקרב של אוייבנו. אושרנו ושלוותנו הם מפלתם וחורבנם של אחרים.

המרגיעון אומר "בכל ויכוח - כולם צודקים" (אפשר להוסיף ובכל מלחמה - כולם מפסידים)

הלוואי ויקום האו"ם וישלח מטוסי קרב שיפציצו את האזור בספרים של פייבר ומייזליש, שנלמד איך לדבר אחד לשני.
יש הבדל בין לדבר עם האויב לבין לעמוד לצד האויב (לבחור ב"אייטוללה" כשם משתמש ב-gmail)...

עוף החול ,
שתי אימהות יושבות ודומעות מול המסך בחדר הבטחון, רק בגללך.
עוד טרם בכיתי את המלחמה הזו וגם אני מנושמות האוויר ללא המטחים, נמצאת בביתה של pooh המקסימה, ואנחנו כבר 2 לילות כאן ומתגעגעים לחתולים (יש מי שמבקר אותם), נהנים מהחברה ומתגעגעים לבית שלנו.
אנחנו בכרכור, מאוד מאוד נשמח להפגש עם עוד צפונים ומקומיים...
ולי יש הר של דמעות בבטן שרק טיפטף החוצה כמו טל של קייץ כשקראתי את דבריך, עוף החול.
שיהיה שלום בקרוב, אמן!

תפילת אש

חייל צהל מתפלל תפילת שחרית בזמן ירי ארטילרי לכיוון לבנון (רויטרס)

מאוד מרגשות מילותיך, עוף החול.
בבת אחת פילחה המלחמה הזו את הלב שלי יחד איתך.
מירושלים השקטה, אני קוראת אותך ולראשונה מרגישה שאני נושמת באמת את המתרחש.
תאכלו הרבה פופקורן. תנוחו היטב. עד יעבור זעם.

והנה עד בוקר בממד בחדר המוגן.
הבן נרדם בקלות יחסית, הבת שבמשך היום נינוחא בלילה עולים הפחדים א ישבנו ולטפנו ודיברנו, ושכולם נרדמו נשארתי אחוזת פחד אך נשארת ערה כי הבומים חזקים והפחד לא מניח לישון.
אור יום הפחד עזב, ומתחילים את התארגנות יום חדש.
החלטנו (הילדים ואני) על פעילות קטנה, כל אחד אמר מילה כמו: קטיושה, מלחמה, לבנון, ממד, מלחמה וכולנו כתבנו אסוצאציות למילה- בסוף כל אחד הקריא מה כתב וזה חיזק כי נתן להבין שכלנו מפדים, וכולנו רוצים שלום.
אח"כ הבת (10)בחרה נושא לציור- קטיושה נופלת בשטח בנוי לא הסכימה שטח פתוח וכל אחד צייר וסיפר מה יש בציור שלו ותלינו על הציור על לוח פוליגל ענק , כרגע מחפשים כותרת ללוח הבת מציעה ציורי מלחמה, הבן לא מסכים.

שרית,
יופי של פעילות!
נראה לי שזה בדיוק מה שצריך לעשות עם הילדים.

הנכדים שלי מתלוננים רק על שלושה דברים:

שהבריכה סגורה.
שאי אפשר להסתובב בחוץ באופן חופשי.
שהבומים החזקים (מאוד!) מפריעים להם לשמוע את הטלוויזיה...

מתוך מכתב למערכת "הארץ":

כבר נאמר בעבר שנרסק ונשמיד, וזה לא קרה...
כדי לכסות על הפגיעה בכבוד משתלחים כעת וקוראים לזה הרתעה.

וכדי שלא ייראה הדבר כבריחה, שאני מצטט את זולתי, הרי משהו משלי:
הבלון הזה שקוראים לו הרתעה, ומנפחים אותו, ומאליהים אותו -- אינו אלא מולך שמקריבים לו חיי אנשים ועקרונות. הוא לא עבד מעולם, וכל תולדותינו מוכיחות זאת שוב ושוב.

הבלון הזה שקוראים לו הרתעה, ומנפחים אותו, ומאליהים אותו – אינו אלא מולך שמקריבים לו חיי אנשים ועקרונות. הוא לא עבד מעולם, וכל תולדותינו מוכיחות זאת שוב ושוב.
צודק צודק. לא יאמן כמה אנשים צריכים למות (משני צדדי הגבול) כדי להשביע את המולך הזה.
אנחנו כבר 30 שנה מרתיעים בלבנון וכל פעם מחדש חושבים שזה יעבוד.

הבלון הזה שקוראים לו הרתעה, ומנפחים אותו, ומאליהים אותו – אינו אלא מולך שמקריבים לו חיי אנשים ועקרונות. הוא לא עבד מעולם, וכל תולדותינו מוכיחות זאת שוב ושוב.
הבלון הזה מחזיק אותנו בחיים 33 שנים (הפעם האחרונה שהותקפנו ע"י מדינה שכנה).
הבלון הזה הביא את מצרים וירדן לחתום איתנו על הסכם שלום.
די להתמכרות לססמאות נבובות.

בלי קשר לנאמר לעיל: "הכל חוזר עליך" זה לא מרגיעון...

ח אלפשה, טולה היתה החתולה האהובה שלנו שמתה לפני שנה.
האיה שהופך את הסיפור לאייטולה זו בדיחה.

("חוסר הומור זה האוייב המסוכן מכולם" אל דנטה)

לא ישא גוי אל גוי חרב

אבל זה כל כך מתאים שזה מדהים... עם הדעות שלך אין לי בעיה, ההסגנון שלך מקומם במיוחד וקשה שלא לחזור עליו בתגובה אליך.
לא יודע מה כל כך מקומם בסגנון שלי?!
הכל חוזר עליך - אני יכול לחזור על זה גם בקשר לתגובה שלך, וניכנס ללופ אינסופי, כמו שהיינו עושים לפני איזה 30 שנה...
אותי בכל אופן זה לא מרגיע

.

טולה היתה החתולה האהובה שלנו שמתה לפני שנה.
חוסר הומור זה האוייב המסוכן מכולם
לא ממש חשבתי שאתה חמינאי בכבודו ובעצמו.

("חוסר הומור זה האוייב המסוכן מכולם" אל דנטה)
לצטט את עצמך, זה גם סוג של הומור?
("איזהו החכם? המצטט את עצמו!" ח אלפשה)

הבלון הזה שקוראים לו הרתעה, ומנפחים אותו, ומאליהים אותו – אינו אלא מולך שמקריבים לו חיי אנשים ועקרונות. הוא לא עבד מעולם, וכל תולדותינו מוכיחות זאת שוב ושוב.
לא צריך להגזים. ההרתעה הישראלית היא לא עקרון מקודש אלא עקרון מלחמתי. כמו שישראל מושפעת מעוצמת כוחו של האויב, כך גם הצד השני מושפע מתצוגת התכלית של הנחישות והעוצמה שלנו. מה אתה מציע - להכנס למו"מ, לשחרר אסירים בטחוניים, לצפות בחגיגות הנצחון של החיזבאללה והחמאס ולחכות להתקפה הבאה ?

מי מחבר את המרגיעונים: טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה.
ממש קוהלת.

מעוניין להחליף רגש חרדה בתמורה לבולים מהולנד.

המרגיעון אומר: הייתי מחבק אותך עכשיו, אבל אני רק מחשב.
האם משפט זה יכול להחשב כהטרדה מינית ?

תראה.
800 קטיושות בשבוע זה לא כלום. לשבת בממדים ומקלטים שבוע זה לא כלום. ותודה לאל שאין הרבה הרוגים, אבל גם המעט שיש, כואב הלב!
העובדה שלצד השני קשה הרבה הרבה יותר, לא הופכת את אזרחי הצפון והנגב המערבי ל חבורה של בורגנים מפונקים שתומכים באלימות היסטרית ללא כל פרופורציה._ נופלות להם קטיושות על הראש!

ונכון, העם הלבנוני והאזרחים הזרים שנקלעו לאזור גם הם בני ערובה אומללים של המלחמה הזאת.
אין מה להגיד, מצבם חמור וקשה ומצער מאד. אין מה להשוות בין ההרס שהם חווים לבין מה שקורה פה.

חבל שלא מציינים את זה יותר בכלי התקשורת הישראלים. שאנשים ידעו מה זה אומר, המלחמה הזאת, גם לצד השני.
יש ללא ספק היסטריה בהתקפה הזאת. תחושה שהמהלכים נקבעים מהבטן ולא מהראש.

כנראה שבמלחמה אין מנצחים, יש סובלים פחות וסובלים יותר.

נו אז מה?
זה שאנחנו חזקים מהם פי 1000 לא צריך לגרום לנו רגשות אשם.
גם הם לא חושבים שזה משמעותי. עובדה! זה לא מנע מהם לתקוף אותנו.
אנחנו צריכים להרתיע. אנחנו צריכים להיות כל כך מפחידים שאף אחד לא יעז לתקוף אותנו. אנחנו צריכים שהאוייבים שלנו יחשבו שאנחנו לא רק נורא חזקים, אלא גם מספיק מטורפים להשתמש בכח הזה בלי התנצלות.
זה סוד קיומנו פה במזרח התיכון. בלי כח ההרתעה הזה לא נחייה פה אפילו שעה.
לאורך כל שנות קיומה של הציונות הפתענו את הערבים במזה"ת. עשינו דברים פסיכיים שהם לא האמינו שמישהו יעשה. עשינו אותם גם כשהיינו חלשים פי 1000 ואנחנו עושים אותם עכשיו כשאנחנו חזקים פי 1000. העיקרון לא השתנה.

צר לי על אזרחים שנהרגים. אבל אם האזרחים האלה משתייכים לחיזבאלה, (או הבן שלהם, או שתרמו לחיזבאלה, או שהרשו לאירגון לחנות את משגר הקטיושות שלו בחצר שלהם) אז קצת פחות עצוב לי.
השורה התחתונה היא שאנחנו חייבים (!!!) לנצח על מנת לשרוד. ולצערי (באמת) במקרה הזה זה או אנחנו או הם. אין שם אף אחד שאפשר לדבר איתו בהיגיון. (הם פלג קיצוני פונדמנטליסטי) אז אם הבחירה נמצאת בידי ישראל אז לצערי הם יאלצו להפסיד. (את הכל כולל הכל)

_מאז תחילת ה "מלחמה" על צד א נזרקו בסביבות ה 15000 ק"ג חומר נפץ.
על צד ב נזרקו מעל 1000000 ק"ג חומר נפץ. (מיליון)

240 הרוגים לעומת 13
כמה בתים שנפגעו לעומת עשרות בנינים שלמים שקרסו, כפרים שהוחרבו._

אז אתה מציע שבמלחמה כל צד ישתמש אך ורק בעוצמה שזהה לזו שיש ליריבו?
אתה בעצם מציע להנציח סכסוכים, מלחמות והרג!
(ואכן הגישה השמאלנית השלטת גורמת לישראל להנציח את הסכסוך ולהמשיך בהרג אצלנו ואצל אויבנו).

למי שמחק - אני לא רואה סיבה למחוק.
אולי אם תסביר מה מפריע אני אסכים, או שאערוך כך שיתאים יותר.
תודה.

אנא שתפו בהרגשותיכם. (אופיר א, בראש הדף)

שוב הצליח מי שהצליח להפוך שיחה להתלהמות ודף בו אנשים משתפים מתחושותיהם ל-דף פוליטי

מותר גם לי לענות לפלוני ?

השרידה שלך גם שווה פצצת אטום
על ברירת שמשון שמעת ?

אז לפי המספרים שלך גם אם יהיו 13000 הרוגים בצד הלבנוני זה בסדר ?
לא, שאיפתנו היא לגרום למינימום הרג של חפים מפשע בצד השני. לאורך שנות ישיבתנו ברצועת הבטחון לא ירו כוחות צה"ל על דמויות חשודות שנעו בלילה במרחק של 200 מטר מישוב לבנוני. במקרה של עליה על מטען נפתחה אש לכל הכיוונים במגבלות של ישובים לבנונים (כדי למנוע הרג של חפים מפשע). בן משפחתי שפיקד על שיירה בלבנון עלה על מטען צד בתוך כפר, הכח פתח באש בתוך הכפר וגרם להרג חפים מפשע. מפקד השיירה נשפט על פעילות זו. עד כאן שיר הלל לצה"ל. אני יודע מניסיון שיש בצה"ל גם פעילות שפוגעת באזרחים חפים מפשע אבל במלחמה זו (סליחה, בפעילות בורגנית מפונקת זו) צה"ל הוריד את הכפפות. לדעתי, אם קטיושות נורות מתוך בית בו חיים אזרחים אז נקווה שהם לא יהרגו כשמטוס של חיל האוויר ישמיד את הבית. אם החיזבאללה מבריח קטיושות במשאיות אז אפשר להשמיד משאיות בלבנון. צה"ל הגדיל לעשות שהזהיר את האוכלוסייה המקומית. אני מביע צער עמוק על האפשרות שחפים מפשע יהרגו אבל אני לא רואה ברירה אחרת.

240 הרוגים לעומת 13
המונדיאל נגמר. מלחמה זה לא משחק סכום אפס. לא מעניין אותי כמה לבנונים נהרגו. צר לי שנפגעים אזרחים חפים מפשע אבל מאז יציאת צה"ל מלבנון (ומעזה) אנחנו לא צבא כובש ואין לנו אחריות על שלומם של תושבי דרום לבנון.

לכל מי שמדרום לגבול זאת אינה מלחמה למרות שמנסים לשכנע אותכם בכך. לברוח בכביש למרכז זה הרבה יותר מסוכן.
די עם הדמגוגיה. זה שהסיכוי לחלות בסרטן גבוה מהסיכוי ללקות בהתקף לב לא גורם לי לאכול שומנים רווים בלי הכרה ולהפסיק פעילות גופנית. מסוכן לנסוע בכבישים ומסוכן לחטוף קטיושה.

לוח הצעת דיור זמני לתושבי הצפון

קיבלתי סדרה של ארבע תמונות , בשלוש הראשונות רואים ילדות ישראליות בגיל בית-ספר עומדות ליד סוללת תותחים
וכותבות "הקדשות" על פגזים, בתמונה הרביעית רואים ילדים לבנונים שקיבלו את ה"מתנה", אתם יכולים לתאר לעצמכם
מה מצבם, מזעזע. למשל, לחשוב על האמירות ש"הם מחנכים לשנוא" מי שמוכן לקבל את התמונות, יענה נא ל [email protected]

למה אתה חושב שהתמונות אמיתיות?

מזעזע. למשל, לחשוב על האמירות ש"הם מחנכים לשנוא"

אצל הפלשתינאים יש בהחלט חינוך לשנאה. לא נשכח את תמונות הילדים המתחפשים למחבלים מתאבדים.
הפגזים לא יועדו לילדים הלבנונים. הם קיבלו את המתנה בגלל טעות בכיוון, קירבה למטרה או ניצול על ידי אנשי החיזבאללה כמגן חי.
גבולון מצוי מביע צער עמוק על מותם של אזרחים חפים מפשע ומקווה לא להצטרף אליהם על ידי רק"ק ששוגר בחדווה על ידי שיעי חסיד אומות העולם.

מה זה המרגיעון "קירבה ללא קרב"
נאסראללה היה מתחרפן ממרגיעון כזה.

שוב הצליח מי שהצליח
כרגיל אני מרגישה שהביקורת מופנית לימנים, למרות שההודעה הראשונה הפוליטית היתה מין השמאל דווקא (הזמנה להפגנה).
אני גם חושבת שיש מקום לדבר על רגשות גם ב-דף פוליטי, וגם לדבבר על פוליטיקה בדף שעוק ברגשות הנוגעים למצב הקיומי שלנו. יותר מזה - אני חושבת שקשה מאוד ומלאכותי מאוד להפריד, ובעצם מה הטעם? מה הפחד מדיון פוליטי?

אז לפי המספרים שלך גם אם יהיו 13000 הרוגים בצד הלבנוני זה בסדר ?
לא, זה ממש לא בסדר שהחיזבאללה מוכן לעמוד בכזה מחיר.
אבל זה ממש בסדר שישראל מוכנה להגן על אזרחיה ועל קיומה בכל מחיר שנקבע על ידי האויב.
(ולא, זה לא קורה, לצערינו. ישראל עדיין לא עושה הכל על מנת להגן על אזרחיה וגם לא על חייליה.)

כרגיל אני מרגישה שהביקורת מופנית לימנים,
די להרגיש מתוקפים באתר הזה. זה דיון ויש טענות לשני הצדדים.

למה אתה חושב שהתמונות אמיתיות?

אני ראיתי תמונה אחת כזאת אתמול או שלשום והזדעזעתי! וזה לא היה במייל, זה היה (אני חושבת) בעיתון "ישראלי" (עיתון שמחולק חינם ברכבת), כלומר משהו די רשמי וממוסד. בערך זאת התקשורת שאליה אני נחשפת (חוץ מאתרי אינטרנט - Ynet, nrg, הארץ). ראיתי "רק" את התמונה של הילדות שכותבות "ברכות" על הטיל הישראלי. זה היה כל כך הזוי ומביך, שלקח לי כמה דקות לעכל מה אני רואה. עדיין, אחרי כמה דקות חשבתי שבטח זאת אני המטומטמת שלא מבינה למה הכוונה בתמונה, ובטח כתוב על הטילים מסר של שלום או משהו (מטומטמת או לא?!)...

אצל הפלשתינאים יש בהחלט חינוך לשנאה.

גם אצלנו. התמונות האלה (ראיתי אחת כאמור) היו ממש מבזות.

אצל הפלשתינאים יש בהחלט חינוך לשנאה. לא נשכח את תמונות הילדים המתחפשים למחבלים מתאבדים.
גם אצל היהודים יש בהחלט חינוך לשנאה. ראה כמות הילדים המתחפשים בפורים לחיילים.

כלומר משהו די רשמי וממוסד.
תמונה כזו היתה מופיעה במקומות הרבה יותר "גדולים" לולא היתה מפוברקת.
אני אישית בטוחה שהיא מפוברקת.
גם אצלנו
יחי ההבדל הקטן...

גם אצל היהודים יש בהחלט חיונך לשנאה
לא טענתי שאצלנו אין חינוך לשנאה.

למה אתה חושב שהתמונות אמיתיות?
תבשיל, תסתכלי על התמונות ותתרשמי בעצמך. אצרף הלינק (עם אזהרה).
חוץ מזה למען הסר ספר עשיתי חיפוש ברשת ומצאתי את אותה תמונה באתר של Yahoo News עם קרדיט
לסוכנות הידיעות AP. בשבילי זה מספיק אמין.
הנה הלינק לתמונה יחידה באתר של Yahoo News.

הסדרה המלאה של התמונות מופיעה בלינק למטה.
מתחת לתמונות המתחלפות רואים 3 תמונות של ילדות כותבות על פגזים ועוד מתחת רואים רואים תמונה ילד לבנוני שקבל את המתנה הזו.
אזהרה - התמונה של הילד הלבנוני קשה מאוד לצפייה
הנה הלינק
photo-of-the-day-israeli-kids-sends-gifts-of-love-to-arab-kids

_וכמו במלחמת המפרץ, אין לנו מקלט, חדר ביטחון או ממ"ד.
בשמת,
אולי תבואו הנה?
אנחנו לידכם! אמורים מחר לפנות את המקלט._

אמא של יונת, אכן שקלתי ברצינות לבוא לבקר, אבל הקרובים שלי ממילא לא שם.
כרגע הם בדרך לביקור אצל הבת השנייה (החופש הגדול, וצריך עזרה עם הילדים).
וזה לא שהיתה להם הפוגה מהפגזות... כמו ש עוף החול יודעת...

נועה, איזה מקלט?
לבניין שלנו יש באופן תיאורטי משהו שמדמה שהוא מקלט. אבל הוא ריק בין השאר מפני שאין שום אפשרות פיזית לשהות בו יותר משתי שניות...
מישהו אמר לי לצלצל למוקד 106 ולברר היכן נמצא המקלט הציבורי הקרוב.
האמת, את העצה הזאת כבר נתנו לי ב-1991, אבל גם אז התעצלתי.
ממילא אין סיכוי שאני ארד שלוש קומות ועוד עם הילדים וארוץ ברחוב למקלט קרוב. בן זוגי היקר אמנם טוען שאם יפגע משהו בבניין שלנו אז הוא יתפורר כולו לאבק (הוא מתפורר מדברים פחות חזקים מקטיושה), אבל אני איכשהו בונה על זה שאני אסיט את הטיל אל הים בכוח המחשבה (-;

http://finance.walla.co.il/?w=/123/832678

http://b.walla.co.il/?w=/3900/861058

"ישראלי" הוא עיתון שהוקם על ידי המו"ל של "מקור ראשון" ולפחות בהתחלה רוב הצוות של מקור ראשון עבד עליו. ככה שאין מה להתפלא על תכנים "פטריוטיים" בעיתון הזה. גם רון לנדאו מעורבב שם. אז נכון שזה לא משהו רשמי או רציני, אבל העיתון מתחזה לכזה ובעיקר - התפוצה שלו גדולה יותר "מעריב". זה עיתון שמחלוק חינם, לכן התפוצה שלו ממש גדולה. אני לא ממש ממש בטוחה ששם ראיתי את התמונה, אבל ב 97% כן - כי זה העיתון היחידי שיצא לי לראות בימים האחרונים (למיטב זכרוני) והתמונה שראיתי היתה בעיתון.

עוד משהו לגבי "ישראלי" - יש שם מדור דעות שלפחות בחצי מהפעמים מאוכלס על-ידי כותבים מהשמאל.

ואם הולכים תמונה אחת קדימה (יש חצים קטנים מעל התמונה) בלינק הראשון ש-רון הביא, אז רואים קצת מה כתוב (בעברית ואנגלית) על הטילים. מי מי מי לעזאזל מנדב את הילדים שלו לדברים כאלה?!?!?!? אפילו בלי קשר לעצם העניין של תעמולה נחותה, למה בכלל צריך לשים ילדות קטנות ליד טיל מפחיד כזה?

הסדרה המלאה של התמונות מופיעה בלינק למטה.
אתר מגניב.
מי לוקח על עצמו לבנות אתר כזה עם צילומים של פצועים קרועים יהודים וחלקי גופות יהודיות מפיצוצים באוטובוסים, קניונים ומסעדות, לצד תמונה של המחבל המתאבד לבוש בחגורת הנפץ?

מי לוקח על עצמו לבנות אתר כזה עם צילומים של פצועים קרועים יהודים וחלקי גופות יהודיות מפיצוצים באוטובוסים, קניונים ומסעדות, לצד תמונה של המחבל המתאבד לבוש בחגורת הנפץ?
פלשתינאים.
אבל אנחנו מתיימרים להיות עם סגולה ולא להדמות לתאבי הדם מהצד השני. אם נהיה כמוהם, הובסנו במערכה.

מי לוקח על עצמו לבנות אתר כזה... לא נכנסתי ללינק הזה, אבל זה לא משנה את העובדה שהתמונה של הילדות צולמה ע"י ישראלים או לפחות בוימה ע"י ישראלים...

_נועה, איזה מקלט?
לבניין שלנו יש באופן תיאורטי משהו שמדמה שהוא מקלט. אבל הוא ריק בין השאר מפני שאין שום אפשרות פיזית לשהות בו יותר משתי שניות..._
בבניין שלנו יש משהו שקוראים לו מקלט ועד עכשיו שימש מחסן

מאז אתמול הוא פנוי ופתוח, ואין לי מושג כמה זמן אפשר לשהות בו.. אולי אבדוק את הנושא מחר.
בכל אופן הדלתות שלו הן רגילות לגמרי כך שאולי הוא לא מאוד תיקני אבל משרה אווירה של משהו מבוטן (עשוי בטון) שזה בטח עדיף בהרבה על התקרות קרטון שיש כאן בין הקומות.

_מישהו אמר לי לצלצל למוקד 106 ולברר היכן נמצא המקלט הציבורי הקרוב.
האמת, את העצה הזאת כבר נתנו לי ב-1991, אבל גם אז התעצלתי.
ממילא אין סיכוי שאני ארד שלוש קומות ועוד עם הילדים וארוץ ברחוב למקלט קרוב._
הטיעון הזה נכון לנפילה חד פעמית של טיל אבל לאורך זמן אם יהיה איום יכול להיות שתחליטי לשבת שם כמה שעות, או שאלו יהיו הוראות של כוחות הבטחון..
כדאי אולי לדעת, ואח"כ בשעת צרה להחליט (או ללכת אחרי הלב).

גבולון בנוגע לתמונות הייתי צינית, למקרה שהשתמע אחרת

(מרגיעון: "אם יצאת מכליך, אל תשכח לשוב", הנה אני שבה לאט לאט).
ובנוגע להרגשה מותקפת - לחלוטין לא. פשוט יש נטיה באתר לראות בהתבטאויות מין הימין פוליטיקה, ובאלה מין השמאל דיבור לגיטימי על רגשות כתוצאה מהמצב

לא מאשימה שזה "בכוונה", אבל ככה יוצא שוב ושוב, וגם הפעם.

במבי, התייחסתי לסדרה שמקשרת כביכול בין הטיל ובין ההרוגים. כמו רבים, נפלתי בפח והנחתי שהתמונות מראות קשר בין שני הטילים, וזה עוד בלי שראיתי את ה"סדרה", אלק...

עד עכשיו עוד לא היתה שום נפילה בישוב שלנו (טפו טפו טפו ) ובכל זאת הרבה אמהות עם ילדים וגם משפחות שלמות בחרו להדרים. היום גיליתי שבעצם כל חברותי למגרש המשחקים ולבריכה ולבילויים משותפים עם הילדים כבר לא כאן. אני, כשלעצמי, שכנעתי את עצמי (ומקווה שגם את ילדי) ששום טיל לא יפול עלינו והתעקשתי לדבוק בשגרה ככל האפשר, אבל במתקפה האחרונה כבר היו נפילות קרובות מאוד, אחת בקיבוץ שכן שכמה מתלמידותי גרות בו. מתחיל לקנן הספק: אולי אני אמא לא אחראית? אולי באמת כדאי להדרים קצת עד יעבור זעם? המחשבה על "פליטות" (ו' שרוקה) כל כך לא מפתה, אפילו אצל אחותי לא מתחשק לי להתמקם. הייתי מוכנה לצאת לחופש איפהשהו אבל אין לי מצברוח לחופש וממש מרגישה צורך עז להשאיר את הילדים בתוך המוכר והידוע . כאילו להכעיס הוידאו התקלקל. כך גילינו ששידורי ערוץ "הופ" הורחבו לכל שעות היממה כל כך הרבה תועלות יש למלחמה (-:

שאיפתנו היא לגרום למינימום הרג של חפים מפשע בצד השני. - לא! שאיפתנו להפסיק את מצב הזה שכל כמה זמן מתחילים לפגוע/לפגע/לירט/להפציץ אותנו.

פצצה אחת במשקל 7 ק"ג באוטובוס בתל אביב עושה פי שניים נזק מכל הרקטות של חסן נסראללה ובכל זאת אף אחד לא חושב לכתוש אוכלוסיה בלמעלה מאלף טון חומר נפץ. אולי אם היינו עושים את זה אי שם בשנות ה-90 , אז לא היינו במלחמה הזאת.
צ'טערת, יש אנשים שלא מחשבים כמה הרוגים יש בצד השני, בעיקר משום שהצד השני לא מחשב את זה בשביל עצמו (ולא לבלבל לי במוח שהוא לא יכול! הוא לא רוצה!).

מרגיעון: הדעה מתחלפת - האדם לא. יאללה ת'שכנו'תי.

לא פותחת טלויזה ורדיו כי זה משגע אותי, גם אינטרנט בקושי. גרה במרכז השגרה כתמיד. בשמיים המון מטוסים, גם בלילה שמעתי מטוסים, חלקם עוברים כל כך קרוב שמפעילים אזעקות של מכוניות. בטיפול אייפק של הבת הקטנה שלי אתמול יצא סמל של מטוס ועלה שהיא בסטרס גדול, והמתח שלה לא נובע ממני אלא מהאנרגיה מסביב. ואני מרגישה עצב גדול, לא כעס לא תסכול רק עצב ענק. הלוואי והייתי ילדה קטנה ותמימה שמפשטת את הדברים אבל אני לא. הניחום היחיד הוא שהמפעלים המזהמים בחיפה נסגרו (האם זה באמת כך או שזה רק בראש שלי?), אולי לא יפתחו אותם יותר לעולם?,

תחושות מוזרות אני מרגיש כלפי הסביבה שלי לאחרונה.
מצד אחד, המון אמפטיה לתושבי הצפון (ודאגה של ממש לחברים) ומצד שני, זרות כללית (לא שזה חדש) לעם הדפוק הזה שלבושתי הרבה אני כרגע נמנה עליו.
כל מי שאני פוגש משוכנע עד העצם בצדקת המלחמה ואני חושב שאפשר לספור על יד אחת מלחמות מוצדקות מה-150 שנה האחרונות.
למלחמה יוצאים כשאין, אין, אין, אין ברירה אחרת.
פה יש ברירה אחרת - לעשות עסקת שבויים ולגמור את הסיפור הזה.
מההפצצות הללו שפוגעות בעיקר בחפים מפשע יצמחו מאות נסראללות, כי פצצות זורעות הרס ואת השנאה כולנו נקצור עוד בחיינו.

מאיזו פינה בשאול העלה השטן את הרעיון שמאלימות יכול לצמוח משהו טוב? איך אפשר להצדיק מלחמה - כשיש ברירה אחרת? איך אפשר להקשיב לכל הגנרלים הללו? איך אפשר להצדיק לחץ שכזה על אוכלוסיה, משני הצדדים?
למי זה נראה הכרחי? למה כותבים בבאופן טבעי אנשים המצדיקים את הפשע הזה?

פה יש ברירה אחרת - לעשות עסקת שבויים ולגמור את הסיפור הזה.
כמו ששיחררו את טננבאום ? על זה נאמר עם השחרור בא התאבון.

איך אפשר להצדיק מלחמה - כשיש ברירה אחרת?
אולי כי בנקודת זמן זו המלחמה היא האפשרות הכי פחות גרועה ?

למה כותבים בבאופן טבעי אנשים המצדיקים את הפשע הזה?
איזה פשע ?

מאיזו פינה בשאול העלה השטן את הרעיון שמאלימות יכול לצמוח משהו טוב? איך אפשר להצדיק מלחמה - כשיש ברירה אחרת? איך אפשר להקשיב לכל הגנרלים הללו?

אכן, טוב ובריא שיש כאן דיעות שונות, אף הפוכות. אבל די ברור מה הדיעה המוצאת את רוב הביטוי כאן.
איך זה קורה שדיעה זו לא נשמעת כלל בטלביזיה? שם כולם בדיעה אחת: להכניס להם! מה זה? אין אף אחד המחזיק בדיעה אחרת שראוי להשמיעו בתקשורת האלקטרונית? האם "כל העם" בדיעה אחת, ורק איזה 150 מטומטמים ב"באופן" חושבים אחרת? או שמא יש במדינתנו צנזורה רעיונית? מדכא לחשוב כך.

רעיון מעניין שקיבלתי במייל. אני מתכוון ליישם את הרעיון. מה איתכם?

מדינת ישראל לא תיכנע לטרור.

לכל אזרחי מדינת ישראל

ביומיים האחרונים החלה התארגנות של כמה אנשים. חבר שלי סיפר לי והחלטתי לנסות להרחיב את המעגל.
הרעיון הוא שצריך להראות לעולם המוסלמי ככלל, ולחיזבאללה ולחמאס בפרט, כמה אנחנו חזקים.

מהי הפגנת העוצמה הישראלית במיטבה? הדבר שכל ילד מוסלמי נהנה לשרוף בכל הפגנה, לא משנה נגד מה היא?
נכון. את הדגל שלנו.

אז הימים האלו דורשים מאיתנו, אזרחי ישראל, לעשות פה "יום עצמאות". יאללה, להוציא את הדגלים מהבוידם ולתלות.

כן כן. דגלי מדינת ישראל בכל מקום. נשחזר את המראה מחמם הלב של אחדות בעם, שאנחנו רואים כל שנה ביום העצמאות.

זה יגרום לחסאן לשפשף את העיניים שהוא יראה טלויזיה.
זה יגרום לכל מי שחטף חייל להבין שהוא לא הצליח ושאין למה לעשות זאת שוב.

אז קדימה. דגלים.
בהמונים.
עכשיו.

על כל אוטו, בית, מרפסת ואפשר גם על כל פצצה שעוזבת את הכנף שעליה היא תלויה.

ולפני שתולים, חשוב להפיץ את המייל הזה.
כדי שיגיעו ליצרני הדגלים, שייצרו את הכמויות שהם מייצרים בשביל יום עצמאות.
וגם כדי שיגיעו לילדים שיצאו לצמתים וימכרו את הדגלים.

רעיון מעניין שקיבלתי במייל. אני מתכוון ליישם את הרעיון. מה איתכם?
נסה לשכנע את מי שמרגיש:
זרות כללית (לא שזה חדש) לעם הדפוק הזה שלבושתי הרבה אני כרגע נמנה עליו.

מה דעתכם שנפתח דף שבו נרכז שליחת חבילות לחיילים בצפון?

אל דנטה, כל מילה.

הסיפור שמאחורי התמונה (ילדות כותבות על פגזים):
http://ontheface.blogware.com/blog/_arc ... 42505.html

האם "כל העם" בדיעה אחת, ורק איזה 150 מטומטמים ב"באופן" חושבים אחרת?
יש הרבה יותר! בהפגנה בת"א היו כ-1000 איש לפני כמה ימים

פה יש ברירה אחרת - לעשות עסקת שבויים ולגמור את הסיפור הזה.
אחרי נסיון השחרור של ווקסמן היו 12 שנה בלי חטיפות. אחרי טננבאום ושלושת ההרוגים... כמה, בערך שנתיים?