ממשיכה בדרך בלוג

יום ארוך עם הילדים בבית (עוד לא באמת התרגלתי לכתוב ולהגיד הילדים ולא הבנות), אתמול העברתי חלק ניכר מהזמן בלחשוש מפני היום. נורא רציתי שתהיה איזו תכנית, משהו שיציל אותי מעצמי ומהם. אבל לא התחשק לי לבוא לאף אחד, מאד קשה ומעייף להיות עם נעם מחוץ לבית. בחוץ אי אפשר להיות בכלל, וגם לא באמת רציתי שמישהו יבוא לכאן. הדבר היחיד שכן הייתי רוצה הוא שהבייביסיטר תבוא ותאפשר לי זמן לעצמי, אבל היא טסה הלילה לניו יורק...
כך שנשארנו, אני והם, בלי תכנית ועם יום בבית.
אתמול בערב הבנתי שהעובדה שאני כל כך חוששת מזה ומחפשת הצלות בדמות פעילויות שונות מספרת שקורה שם עוד משהו, איזו מצוקה עמוקה יותר שמתעוררת אל מול הרעיון של להיות איתם לבד בבית יום שלם. כבר בהבנה עצמה היה משהו מאד משחרר, ומשם זה הוביל לטיפול אייפק שהוצאתי לעצמי, לכתיבה שהיתה מאד מרפאת, וליום שנפתח אחרת לגמרי.... והנה כבר צהריים ועובר עלינו יום ממש נעים ורגוע. אם היו מספרים לי את זה אתמול לא הייתי מאמינה שזה אפשרי.

הבעיה היא, שכשכותבים את זה ככה זה מרגיש כמו מין הוקוס-פוקוס שכזה, הבנה וטיפול והנה הכל מרגיש יותר טוב. והמציאות היא הרי הרבה יותר מורכבת מזה, והאפשרות להבין את מה שהבנתי אתמול הגיעה אחרי שבוע שלם של מצוקה ועצבים וריבים ותחושה שהכל בלתי אפשרי ושהכל סוגר עליי.... ואיך שהוא אני לפעמים מרגישה שהצדדים האלה לא באמת עוברים בכתיבה.

כל כך מזדהה עם הדברים האחרונים שכתבת.
גם החשש מימים ארוכים בבית, אצלי אמנם רק עם ילדה אחת ועוד אחת בבטן אבל בשבוע שעבר היא היתה חולה כל השבוע והיו רגעים שהרשתי שעצם זה שאני יטדעת שהיא כל היום איתי בבית מלחיץ אותי וגורם לי לחפש עיסוקים מחוץ לבית וכשהצחלחתי לשחרר את הלחץ קרו דברים נפלאים וכאילו גיליתי אותה שוב ושוב והיא כל כך גדלה בשבוע הזה שזה היה מדהים בסופו של דבר.
ולגבי זכרונות מהעבר, בדיוק אתמול תוך כדי שיחה על חוויות מהימים שאחרי הלידה הקודמת הבנתי שזו היתה תקופת מעבר סופית, אחרי שנים של תהליכים חיוביים, מחיים של קהות שבתוכם רגעים של דרמה לעוררות לחיים של ערות, נוכחות וזרימה עם טלטלות מאוד עדינות.

מחיים של קהות שבתוכם רגעים של דרמה לעוררות לחיים של ערות, נוכחות וזרימה עם טלטלות מאוד עדינות.

ואו, איזה משפט. כמה עוצמה. מאד מאד מרגש.
מתי את צפויה ללדת?

חיבוקיםלשתיכן.מילים מרגשות.וברכות על הבשורת המשמחות (חשבתי שיש מצב כשנפגשנו בסאן ביט אבל אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון

)

חח אני לא מאמינה שלא ידעת, אני כבר תיכף יולדת... צפויה בסוכות.
קטעים איתך מי מהח, אני לא

@}

הרבה הנהונים על דברים שכתבת. אבל זה המון אז לא אפרט

השיליה נשארה אצלנו יותר משלוש שנים בפריזר... היה נחמד לפתוח ולהציץ בה

בסופו של דבר קלטתי כמה מקום היא תופסת שם. זה דבר ענק, גדול כמעט כמו התינוק עצמו.
ידה ידה ידה... הפריזר פנוי יותר היום.

מה אגיד ומה אומר, שירה מתחילה כיתה א'.
באופן רשמי זה ביום שני, אבל מחר יש טקס בבית הספר שבו הם עוברים בשער פרחים, כשאחד ההורים מלווה אותם אל השער ובצידו השני מחכה להם המורה. ואז הם חוזרים איתה אל הכיתה לשיעור ראשון, ואז ארוחה משותפת שלהם עם ההורים של הכיתה...
עברנו הרבה תהפוכות עם עניין בית הספר הקיץ. זה התחיל בזה שלא היה מקום בבית הספר שאותו הכי רצינו (בי"ס אנתרופוסופי בנס ציונה), עבר דרך ניסיון להשלים עם הליכה לבי"ס רגיל ליד הבית, דרך מעורבות שלי בבי"ס אלטרנטיבי ברוח האנתרופוסופיה שעומד לעבור לאזורינו והחלטה לרשום את שירה אליו, ועד הטלפון הכי בלתי צפוי בעולם, אחרי שכל הסיכויים כבר נסגרו שוב ושוב ושוב, שלשירה יש מקום בכיתה בנס ציונה.
בכל אחד מהגלים האלה עברתי דרך פחד, חרדה, ייאוש, וניסיון למצוא בכל פעם מחדש את האמונה, את המקום בתוכי שסומך על אלוהים שהכל קורה כמו שהוא צריך לקרות ושאני וגם היא בידיים טובות, תמיד. ובסוף קרה הדבר שהכי קיווינו לו, הדבר שהכי רצינו. די לא יאומן איך שהדברים מסתדרים לפעמים.

המורה נראית מקסימה, והיא מתחילה כיתה א' עם קבוצה די גדולה של ילדים מהגן וביניהם החבר הכי טוב שלה, והיא ממשיכה בדרך חינוכית שאני מאד מאמינה בה ומרגישה שהיא טובה ונכונה עבורה. אני מרגישה מאד מבורכת על זה שכך זה קורה. ועדיין אני לא באמת מאמינה שזה הגיע, שאני עומדת להיות אמא של ילדה בכיתה א'. זה מרגיש כמו התבגרות של כולנו, של כל המשפחה. מעבר לפאזה חדשה בחיים.

גם מאיה עוברת לגן חדש, אבל זה הגן ששירה היתה בו 3 שנים והיא מכירה חלק גדול מהצוות ועוברת גם קבוצה גדולה של חברים (ובאה איתי לשם כל יום בצהריים לאסוף את שירה כבר 3 שנים....) כך שזה מרגיש הרבה פחות דרמטי.
ונעם איתי כמובן, לא עובר לשום מקום

הוא למד לשבת יציב לפני שבוע ומשהו אחרי זמן מה שהוא בחצי התיישבות, וזה מדהים לראות את התנוחה החדשה הזאת. פתאום יש לו שתי ידיים פנויות והוא יכול לעשות איתן כל מיני דברים. ובימים האחרונים הוא גם התחיל לאכול יותר. שירה אומרת שהוא תינוק צהלן כי הוא כל הזמן צוהל (זה כשהוא לא בוכה ומקטר כמובן, אבל את שניהם הוא עושה עם כל הלב כך שכשהוא צוחק ומבסוט זה לגמרי כובש וממיס, אי אפשר לעמוד בפניו). היא אוהבת לעשות כאילו היא מתעטשת והוא נקרע מצחוק מזה. מאיה מנשקת וממשמשת אותו כל הזמן, וכשהיא נרדמת על הספה בסלון הוא מייד נעמד ליד הפנים שלה ותופס אותם ומנסה להעיר אותה. אני מסתכלת על שלושתם ולא מאמינה שהם שלי, שלנו, שהבית הזה עם כל הילדים המדהימים האלה הם המשפחה שלי והחיים שלי.

אני ממש סנטימנטלית היום, ואו. קודם הן ראו קלטת של אריק אינשטיין והיה שם את "עוף גוזל", ממש התרגשתי ודמעתי מהשיר.

הלוואי שיהיה לה מעבר חלק עד כמה שאפשר, שאני אהיה קשובה ופנויה לראות מה היא צריכה ממני בתוך התקופה הזאת, שהיא תמצא את מקומה בדרך שמתאימה לה, ושהיא תאפשר לנו לעזור לה ולתמוך בה. אמן

שבוע טוב

אם אני כבר כאן... אספר שהיה טקס מקסים ומרגש, אחרי שלא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות והיו לי חלומות הזויים ומחרידים.
והיום כבר הכנו טבלה שבועית של האוכל היא תיקח כל יום לבית הספר (עד עכשיו היא קיבלה אוכל בגן אז כל עניין הכריכים יהיה חדש לנו). היא בעצמה הציעה שזה יהיה קבוע לכל יום בשבוע כדי שאני לא אטריד אותה בבוקר עם שאלות (יודעת לדאוג לעצמה זותי

) והאמת היא שזה נראה לי רעיון ממש מעולה.

ועכשיו נעם הולך להשתלט על המקלדת אז אני מסיימת מהר וקמה מכאן

פתאום התחשק לי להציץ לכאן, לבדוק מה נשמע ואיך אני מרגישה כשאני פותחת את הדף הזה. בלי תכנית ברורה או משהו מסוים שאני רוצה לכתוב.
לפני כמה שבועות התחיל להיכתב לי משהו אבל זה לא שרד לשלב ה"הוסף לדף".
וגם עכשיו המלים לא כל כך מוצאות את דרכן.

החיים עם שלושה ילדים הרבה יותר קשים ממה שדמיינתי שהם יהיו, ולמרות שבגדול זה כן הולך ונהיה יותר אפשרי עם הזמן שעובר, זה עדיין מאד אינטנסיבי, ומאתגר, והרבה פעמים מתסכל, וקשה. זה כאילו שחלק גדול מהזמן סך הדברים שאני אמורה לעשות נמצא אי שם מעל היכולת שלי, ודורש יותר אנרגיה, זמן, ומשאבים ממה שיש לי. כך שאני נמצאת בחוויה די מתמשכת של כדורים שנופלים מהידיים, ובאופן מאד בסיסי זאת תחושה לא נעימה.
יש שם כמובן מקום להרבה עבודה רוחנית, והתפתחות, ואין לי ספק שאני מאד גדלה וצומחת מתוך כל התקופה הזאת. אבל בתכלס, כשאני עוברת ימים שלמים בעייפות עצומה, ואין מספיק אוכל כי אני לא מצליחה להתארגן איתו וערימת הכביסה היא בגובה שלי, זה לא תמיד ממש מעניין אותי (מה שכמובן אומר שזה בדיוק המקום לעבודה רוחנית. ובכל זאת).

כמובן שעכשיו קופץ החלק שרוצה לספר על כל הדברים הטובים שקורים, ועל רגעי הנחת, ועל כל התובנות והמתנות. אבל האמת, בא לי לקטר. אז הנה.

וערימת הכביסה היא בגובה שלי

מצחיק- יש ספר נפלא בשם "האיש הקדוש" ויש שם סיפור על אדם שמגיע לאיש הקדוש ומאד מלין על חייו וקורותיו (כלומר מקטר) והוא אומר לו שהדבר היחיד שכדאי לקטר עליו הוא הגובה, כי אין לנו עליו שליטה....

ו

על הקושי והשיגרה והשחיקה.... וטוב שאת זוכרת שזה לא הכל

כיף שאת כותבת, גם כשאלו קיטורים

הוא נוסע
וחוזר
אני נשארת
ואוספת
את עצמי
את הבגדים
את הכלים
את התינוק לזרועותיי
את הרגשות של כולנו
שוב ושוב

בכל פעם
זה קצת אחרת
מסע בקפיצות
מנסיעה לנסיעה

היום הוא חוזר
האיש שלי
אהוב ליבי
שהיה לנו חסר
ליד השולחן בארוחת הערב
ובמיטה הגדולה בלילה
ובבוקר ובערב
ובכל הרווחים שביניהם

ובכל פעם שהוא נוסע
אני שוב פוגשת את עצמי לבד
קצת דומה וקצת שונה מהפעם הקודמת
לפעמים מוחזקת מתוקתקת מתכוננת
הפעם דווקא עייפה ופרומה וחלשה
אבל יודעת שלפעמים זה החוזק האמיתי
העמוק יותר
להסכים להיות חלשה

מקסים.

באופן טבעי

באופן טבעי