מקום לחשוב

[פרח_בית*]

דוח מחזור (על משקל כל הדוחות סיכום שנה שאני כותבת לאחרונה..) :
המחזור הזה עבר מעניין...
בתחילתו עשיתי 3 פעמים דיקור, ולקחתי את תמצית לאיזון הורמונלי. אחרי זה המדקרת שלי טסה ונשארתי להתמודד לבד...
ניסיתי לעקוב אחרי ההפרשות וצוואר הרחם. קראתי באינטרנטי וראיתי כל מיני סרטונים והבנתי פחות או יותר מה אמור לקרות (במחזור נורמלי, לא שלי....).
האמת שזה היה מאוד מעניין, בעיקר העניין עם צוואר הרחם (שאני חייבת להגיד שלא לגמרי ידעתי מה הוא, איפה הוא ומה הקטע שלו עד לפני כמה שבועות...) שעבר תהליך מעניין לאורך החודש – למרות שלא ממש לפי מה שהיה אמור לקרות לפי היוטיוב...
בגלל שזה היה לי ממש לא ברור יצא שחלק מהזמן בדקתי כמה פעמים ביום, וזה גם היה מעניין, לראות את ההבדל בין הבוקר לערב למשל.

אז בדקתי ובדקתי והמסקנה שלי היא שלא היה ביוץ. אבל שהגוף היה מבולבל ולא היה סגור על זה...
היו שינויים, אבל לא מספיקים ונראה היה לי שיש "כמעט כמעט כמעט ביוץ", ואז כבר אחרי הביוץ. בלי החלק של הביוץ עצמו.. (התלבטתי אם לפרט את התיאורים של ההפרשות וצוואר הרחם, לי זה היה מאוד מעניין, אבל לא רוצה להגזים בתיאורים גרפיים...).

בכל מקרה, שבוע שעבר היו לי קצת נפילות באכילה בגלל חתונות ואכילה בחוץ (שכבר כמעט ולא יוצא לי. שבוע שעבר יצא 3 פעמים ...), יותר לחם, אפילו קמח לבן וכמה עוגות (הרוב לא טעים וממש מבאס....).
ביום שישי התחיל לי מצב רוח לא משהו, שהתגבר בסופ"ש גם בגלל עניינים משפחתיים שהיו מרגיזים באופן אובייקטיבי.
שישי-שבת-ראשון עברו לא משהו, אמנם לא נפילה נוראית אבל בהחלט בלי מצב רוח ורצון עז להתחפר.
ביום שני התחילו כאבי בטן, נסבלים בהחלט. ביום שלישי הכאב התגבר, ולקראת הצהריים התחיל דימום.
היו כאבים, לכמה שעות אפילו די חזקים. היום (יום רביעי) עבר עם חולשה ומנוחה במיטה, עם כאב קל ולא משהו נוראי.

מה שמעניין במחזור הזה היה שלמרות שזה היה מבלבל ולא ברור, הכל היה לי כאילו צפוי.
הווסת הגיעה בלי שהיה צריך דיקור שיביא אותה בכוח, באה פשוט מעצמה (מצחיק. הייתי בטוחה שהיא הגיעה אחרי 40 יום בערך, ועכשיו בדקתי את התאריך של הווסת הקודמת והיא הגיעה ממש לפני חודש, ב-24/6. הופתעתי!).
ידעתי בערך מתי היא תגיע, הרגשתי את הסימנים ואיך הם משתנים מיום ליום.
לא היה לי את האבל הזה, על זה שלא היה הריון, כי היה לי די ברור שלא היה ביוץ.
קיבלתי את הווסת באופן פשוט, בלי העצב והכעס והבכי כמו בדרך כלל.
בלי להתבאס על כל מה שאני מפסידה בגללה (הפסדתי - עבודה, יוגה, בילוי עם בעלי ואחותו, זמן לבשל ולנקות את הבית), פשוט לקבל את זה שהדברים האלה צריכים להידחות בכמה ימים.
הצלחתי להתגבר על המצבי רוח והכאבים בלי מאבקים, פשוט קיבלתי אותם, הבנתי אותם, חייתי איתם.
אני חושבת שהמעקב הזה יכול מאוד לעזור לי לקבל את המצב הנתון, בלי להיות מופתעת או מבואסת כל פעם.

העניין העיקרי שקשה לי בזמן האחרון זה הקנאה. ככל שעובר הזמן יותר ויותר קשה לי לראות נשים בהריון, לשמוע על עוד בנות מהלימודים שבהריון, עוד גננת בגן שמגיעה עם בטן... כשאני רואה תינוק קטן, במקום לחשוב כמה הוא חמוד, אני כועסת על אמא שלו....
ממש מנסה לא להיות שם, לשמוח בשבילן, להתלהב מהתינוק. אבל ממש קשה לי...
מנסה לחשוב מחשבות חיוביות, לחכות לילד שלי באהבה וסבלנות.

בעבודה ממש סוף שנה. מצד אחד אני כבר ממש מחכה לחופש (שכבר בקושי השארתי ממנו משהו מרוב תכניות...), אבל מצד שני השבוע היה לי קצת קשה, המחשבה על הפרידה מהילדים. הם עולים לכיתה א', מה שאומר שזאת פרידה ממש ושנה הבאה אפילו לא אראה אותם מסתובבים בחצר בגן... מחר אני מתחילה איתם טיפולי פרידה וזה עצוב לי... הם כאלה מקסימים.

[תמרוש_רוש]

התלבטתי אם לפרט את התיאורים של ההפרשות וצוואר הרחם, לי זה היה מאוד מעניין
ברור שזה מעניין! יאללה תביאי

_מה שמעניין במחזור הזה היה שלמרות שזה היה מבלבל ולא ברור, הכל היה לי כאילו צפוי.
הווסת הגיעה בלי שהיה צריך דיקור שיביא אותה בכוח.
ידעתי בערך מתי היא תגיע, הרגשתי את הסימנים ואיך הם משתנים מיום ליום.
לא היה לי את האבל הזה, על זה שלא היה הריון, כי היה לי די ברור שלא היה ביוץ.
קיבלתי את הווסת באופן פשוט, בלי העצב והכעס והבכי כמו בדרך כלל.

אני חושבת שהמעקב הזה יכול מאוד לעזור לי לקבל את המצב הנתון, בלי להיות מופתעת או מבואסת כל פעם._

איזה נפלא!!!!!!!!!! @}@}@}


_העניין העיקרי שקשה לי בזמן האחרון זה הקנאה. ככל שעובר הזמן יותר ויותר קשה לי לראות נשים בהריון, לשמוע על עוד בנות מהלימודים שבהריון, עוד גננת בגן שמגיעה עם בטן... כשאני רואה תינוק קטן, במקום לחשוב כמה הוא חמוד, אני כועסת על אמא שלו....
ממש מנסה לא להיות שם, לשמוח בשבילן, להתלהב מהתינוק. אבל ממש קשה לי..._
אאוץ', כואב |אאוץ|
תראי, מבינה אותך לגמרי (לי לא היו ממש בעיות להיכנס להריון, אבל כן מנעתי מעצמי את הניסיונות לילד ראשון במשך כמה שנים שהיו הרבה יותר מדי בשבילי).
ואולי... אולי פשוט תתני לכעס הזה מקום?
ברור שאת לא רוצה לכעוס על אמהות אחרות, כי מה הן אשמות
אבל כן לאפשר לעצמך "פינת כעס", שבה תשנאי אותן מכל הלב, לדקה-שתיים, או עשר, רבע שעה, כמה שצריך - ולתת לכעס ולקנאה להתבטא, לשטוף אותך - ולעבור.
כמו הווסת
אולי יותר קל כשלא נלחמים בזה - וגם לא מטפחים את זה.
זה בא, זה עובר.
לא להישאר שם, ברגש הזה, ולא להזין אותו באנרגיות הפרטיות שלך, זה הטריק.

מחר אני מתחילה איתם טיפולי פרידה וזה עצוב לי... הם כאלה מקסימים.
כן....

[פרח_בית*]

_התלבטתי אם לפרט את התיאורים של ההפרשות וצוואר הרחם, לי זה היה מאוד מעניין
ברור שזה מעניין! יאללה תביאי_

אז לפי מה שהבנתי, זה אמור להיות בערך ככה:
ההפרשות - אחרי הווסת יש הפרשות שקופות דביקות, שהופכות ללבנות, שעם הזמן הופכות למשהו כמו חלבון ביצה. לרוב אחרי יומיים שלושה מההפרשות האלה יש ביוץ (מה שאומר שזה הזמן של הפוריות). אחרי זה ההפרשות מתייבשות.
צוואר הרחם – בתחילת המחזור הוא קשה (התיאור הרווח – כמו קצה של אף). בהמשך הוא מתרכך לאט לאט (רכות כמו סנטר, ובהמשך רכות של שפתיים). לקראת הביוץ הוא רך, קצר ופתוח (כלומר ירגיש גבוה לתוך הגוף, ואם מגיעים אליו מרגישים ממש את הפתח).

תוצאות המעקב אצלי:
בתחילת המחזור אכן היו הפרשות דביקות, שהפכו עם הזמן לפעמים להיות לבנות, אבל לא באופן עקבי.
בזמן הזה צוואר הרחם היה סגור וקשה. המיקום שלו בתוך הגוף זז במהלך היום.
בשלב מסוים היו יומיים של עצבים ומצבי רוח, שהרגישו לי כמו לפני ביוץ. הלכתי לדיקור וזה עזר.
אחרי כמה ימים היה יום מסוים שפתאום היו הפרשות שנראו כמו חלבון ביצה, ממש קצת ורק לרגע אחד. העניין הוא שצוואר הרחם עדיין הרגיש די קשה ולא ממש פתוח.
אחרי היום הזה פתאום נהיה יבש וללא הפרשות כמעט בכלל.
אחרי כמה ימים צוואר הרחם התחיל להתרכך לאט לאט.
כמו שכתבתי, שבוע שעבר התחילו קצת שיבושים בתזונה עקב חשקים לבצק וסוכר (בין היתר כי יצא לי לאכול הרבה בחוץ.. אבל בזמנים אחרים אני כבר בקושי רואה את זה. והפעם הרגשתי שכל הזמן מתחשק לי...).
ביום שישי התחיל המצב רוח.
וביום ראשון צוואר הרחם כבר היה ממש רך ופתוח (היה לי ממש מעניין להרגיש את זה).
ואז כמו שאמרתי, ביום שני התחילו כאבי בטן, בשלישי הם התגברו והתחילה הווסת.

אז בעצם צוואר הרחם לא נפתח לפני הביוץ, אלא רק לפני הווסת.
לא בטוחה אם גם במחזור סדיר ומבייץ צוואר הרחם אמור להיות רך ופתוח ככה לפני ווסת. כי זה נשמע כמו התיאור לאיך זה אמור להיות לפני ביוץ..לא זוכרת ששמעתי הסבר לאיך זה אמור להיות לפני הווסת, אנסה לבדוק אם אני מוצאת מידע על זה.

[פרח_בית*]

קצת כדי להשוויץ –
היום היה היום השלישי לווסת.
זה יום שבדרך כלל אני עוד נשארת בבית, שוכבת במיטה ולא עושה הרבה.
אבל היום קמתי די בסדר. הלכתי לעבודה (היה יום יחסית רגוע כי במקום להיות כל היום בטיפולים התעסקתי בעיקר בניירת וארגונים של סוף שנה).
ישר משם נסעתי ליוגה.
הגעתי הביתה לקראת 7, אכלתי.
ובמקום להיות עייפה ומחוסלת - החלטתי להתחיל קצת לארגן את הבית, כדי לחסוך לי עבודה מחר בבוקר. הבית היה ממש מטונף ומבולגן (תמיד זה ככה כשאני אחרי מחזור... שזה כמה ימים שאני כמו זומבי...).
תכננתי מחר בבוקר לנקות ולסדר, ובגלל שהיום היה לי קצת כוח חשבתי להתחיל לפחות לארגן את המטבח ולהחזיר דברים למקום, שיהיה יותר קל לשטוף מחר.
אז התחלתי בכלים. המשכתי בלסדר את סלון. ואז "רק לטאטא". ואז לנקות את הכיור. ולהשקות עציצים. ואם כבר אז אני כבר אשטוף (ממש חפיף אבל בכל זאת...). ולנקות את השירותים והמקלחת. ולשים כביסה.
ועכשיו אני במיטה, על מצעים נקיים.
לא מאמינה שביום השלישי לווסת הצלחתי לנקות את הבית. ועוד אחרי יום ארוך וגדוש.
לא נראה לי שאי פעם זה קרה.
ועכשיו אני עייפה, אבל לא מחוסלת באופן מיוחד, סתם כמו אחרי יום ארוך.
ממש גאה בעצמי. ובעיקר בגוף שלי, שהצליח להביא את הווסת בזמן. ולעבור אותה יחסית בקלות. ולשמור על כוחות ולהיות חזק ופעיל. והלוואי שזה ימשיך ככה. ובחודשים הבאים יהיה גם ביוץ. והוא יביא איתו מתנה.

[פרח_בית*]

אבל כן לאפשר לעצמך "פינת כעס", שבה תשנאי אותן מכל הלב, לדקה-שתיים, או עשר, רבע שעה, כמה שצריך - ולתת לכעס ולקנאה להתבטא, לשטוף אותך - ולעבור.
אני צריכה לחשוב אם אני מתחברת לזה. קשה לי כשעולים לי לקבל שליליים... וגם צריכה לחשוב איך לבצע את זה, כי כשאני עומדת מול מישהי זה לא ממש מתאים לעשות פרצוף שכועס, או לתת לדמעות לעלות... ולא תמיד אני יכולה ללכת הצידה.

עוד דבר, שאני לא גאה בו וקצת קשה לי לכתוב, זה שאני מרגישה שיש הבדל בתגובה בין נשים שונות...
תמיד זה קצת מכווץ לי את הלב (גם אם אלו נשים שקרובות אליי ואני אוהבת), אבל אם זאת מישהי שאני מעריכה, זה יהיה לי יותר קל להתגבר. ואם זאת מישהי שאני פחות מתחברת לסגנון שלה (למשל איזו סייעת בגן שנראית לי נוראית עם ילדים...), אז זה ממש גומר אותי...
מרגישה שזה מאוד שיפוטי, אבל לא ממש מצליחה לשלוט במחשבות האלה...

[תמרוש_רוש]

קשה לי כשעולים לי לקבל רגשות שליליים.
אפרופו שיפוטיות, נראה לי שבנקודה הזאת את מאוד קשה לעצמך.
אסור לומר שאת חשה טינה למישהי "רק" כי היא בהריון ואת לא.
ובייחוד: אסור להרגיש טינה. וכעס. זה רע. זה פסול. זה הופך אותך לבנאדם רע. הרי את צריכה לשמוח אתה! מה אתך?? תתביישי לך!!
יקירתי, זה לא עובד ככה

פעם שאלו את הדלאי למה אם הוא לא חש כעס. התשובה שלו היתה: "בטח שאני מתכעס! ואפילו הרבה פעמים". אז מה אתה עושה, שאלו אותו. התשובה: "אני מתבונן בכעס, ומתבונן בו, ומתבונן בו, עד שהוא עובר".
חמודה, אין טעם להילחם ברגשות האלה. באמת. הם מובנים לחלוטין, הם טבעיים לחלוטין, והם מופיעים בזמן הנכון ובמקום הנכון. רגשות "שליליים" כשלעצמם לא מזיקים. צריך רק לתעל אותם, כך שהם לא ייצרו נזק משני: התנהגות לא ראויה כלפי אחרים, או פגיעה עצמית: כיווץ והענשה פנימית.

מרגישה שזה מאוד שיפוטי, אבל לא ממש מצליחה לשלוט במחשבות האלה...
הוא שאמרתי: את קוראת לעצמך "שיפואטית" ומנסה לשלוט במחשבות האלה כי הן "לא ראויות" והופכות אותך לאדם "לא ראוי".
ההיפך!
התגובה שלך טבעית לחלוטין: יש לך יותר אמפתיה לאנשים שאת מעריכה ומתחברת אליהם. זה טבעי לחלוטין. ולכן, קל לך יותר להתחבר לשמחה שלהן ופחות לעצב שלך, כשאת מולן, מאשר לשמחה של איזו פוסטמה שאין לך כמעט שום מכנה משותף עמה.
ברור! ככה זה ואין במה להתבייש.
תפרידי בין רגשות למעשים. איש לא ישפוט אותך על רגשותייך ומחשבותייך, אין לאף אחד זכות להיכנס עם שפיטה כזאת למרחב הכל-כך פרטי שלך.
(ואיכשהו נשמע שמישהו דווקא כן נכנס-גם-נכנס לשם, אי אז בעבר, ורמס-גם-רמס את זכותך האלמנטרית להרגיש).

רק אם המחשבות והרגשות מובילות לנזק משני - לעצמך או לאחרים - אז יש מקום לעצמך, לאני הגבוה שלך, להתערב ולהגיד: "הלו! מה זה צריך להיות? אני לא מסכימה שתפגעי בעצמך! (נניח, על ידי הזנת מחשבות טינה והיתקעות אתן שלושה ימים ברצף). או באחרים! דרושה פה פעול תיעול, ריפוי או מניעה".
(())(())(())(())(())(())(())

_אז בעצם צוואר הרחם לא נפתח לפני הביוץ, אלא רק לפני הווסת.
לא בטוחה אם גם במחזור סדיר ומבייץ צוואר הרחם אמור להיות רך ופתוח ככה לפני ווסת._
ברמת ידע-כללי, אני בטוחה שצוואר הרחם אמור להיפתח גם בזמן הווסת. אחרת, איך בדיוק הדם וכל הרקמות אמורים לצאת משם?
מה שאת מספרת נשמע באמת מאוד מעניין. נשמע שיש חוסר סינכרוניזציה בין צוואר הרחם לבין ההפרשות. אין לי מושג אם היה לך ביוץ, במובן שהביצית עברה מהשחלות לרחם, אבל ברור שנדידת הביצית, התרככות צוואר הרחם והפרשות הצוואר והנרתיק אמורות להתרחש בסיכרוניזציה כדי לאפשר הפרייה.

תמשיכי לעקוב... להבנתי, המעקב האישי שלך נהיה איכותי ומיומן יותר עקב תהליך הלמידה שעשוי להתפרש על שניים-שלושה חודשים.

[תמרוש_רוש]

ועכשיו פינת העצה הנודניקית-ישראלית-נדחפת ללא שהתבקשתי כלל:
למען השם, תמצאי לך רופא גניקולוג ממש ממש ממש ממש טוב, וכזה שיש לך כימיה טובה אתו, ושיש לו גישה יותר הוליסטית ופחות מכאניסטית לכל הנושא.
ובייחוד כזה שתוכלי לבוא אליו עוד מעט ולהגיד לו: "תשמע משהו, בשלושה חודשים האחרונים עשיתי מעקב פוריות בשיטת בילינגס וצוואר הרחם, ואספתי את הנתונים הבאים: (....) מה דעתך על כל זה?" ואז לקבל ממנו תשובה רצינית ומכבדת.

גינקולוגים ורופאים-מיילדים זה עם קשה, והרבה מהפרקטיקות שהם מגינים עליהן בחירוף נפש הן גם לא client-centered וגם לא לגמרי מבוססות ראיות. בגלל הסטטיסטיקה העגומה הזאת, ללכת על עיוור לרופא הראשון שאת מוצאת ולהישאר אתו, זה מעשה בסיכון גבוה.

_{עברתי קצת על המעט שכתבת על הרופא הנוכחי שלך, ויש לי הרושם שהתקשורת שביניכם היא בסגנון של הוא אומר לך מה לעשות ואת עושה, או מחליטה על דעת עצמך לא לעשות, במקרה הטוב מקווה שתוכלי אולי לשכנע אותו במשהו, ואין ממש מקום לדיון פתוח, לעבודת צוות. אשמח אם תתקני אותי אם אני טועה}


<ניסיון אישי: עכשיו בדיוק החלפתי את רופאת השיניים של הילדים, כי היא כל הזמן גרמה לי להרגיש אשמה. בתהליך המעבר גם חיפשתי המלצות על רופאה ידידותית למשפחות, גם בדקתי את המרפאה האישית שלי (התאימה בול לבכור), וגם ניסיתי רופאה אחרת עם התמחות-בילדים, שהייתי צריכה בשביל הקטן. כל התהליך הזה היה מעצים במידה בלתי רגילה, ושיפר ללא היכר את המצב שהייתי צריכה להתמודד אתו. גם מבחינה רגשית-חברתית (ההתאמה האישית שלי עם הרופאה), גם מבחינת ניהול זמן, וגם כלכלית.

מסקנה שלי: כשמדובר בסיטואציות חשובות, מורכבות,, יקרות ו/או רגשיות, כמעט-חובה לעשות סקר שוק ולבדוק לפחות שני רופאים/מטפלים שונים. השקעה מסוימת בתחילת התהליך - או אפילו באמצעו - יכולה לחסוך הרבה משאבים וכאבי לב בהמשך>

[תמרוש_רוש]

כשאני עומדת מול מישהי זה לא ממש מתאים לעשות פרצוף שכועס, או לתת לדמעות לעלות... ולא תמיד אני יכולה ללכת הצידה.
אז לעשות פרצוף יפה, לנשוך את השפתיים או לנשום עמוק, לדחות את הדמעות לזמן קצר, ואחר כך לכעוס ולשנוא ולהתעצב בזמנך החופשי, בבית או במקום בטוח אחר.
העיקר לתת לרגש הזה מקום, פתח ניקוז, שייבוא ושיילך, במקום להתיש את עצמך עם לנסות להילחם אתו ולהשתיק אותו גלובלית.
(())(())

[פרח_בית*]

התפתחות בעניין הדירה.
חייבת לכתוב על זה כי אני מאוד לחוצה מכל העניין.
כנראה שמצאנו דירה. מחר ניפגש עם הבעל בית ונחליט סופית.
מהרבה בחינות ממש מה שרצינו.
חדרים גדולים, מטבח סבבה, יש מקום לכל הדברים שרציתי (למשל מספיק מרחב כדי לעשות יוגה, מקום לארונית עם כל הדברים של התפירה והיצירה ועוד כל מיני דברים קטנים כאלה). היא יפה, חלונות מקושתים, מרצפות מצוירות. חצר חמודה, בכניסה אזור מרוצף ולצד הבית קצת אדמה, כרגע בעיקר עם עשבים יבשים אבל יש מקום אם אני ארצה לשתול קצת, אם ארצה לשים קומפוסט. נראה שדי שקט שם, אין שכנים ממש על הראש.
הקאצ' (שהוא משהו יחסי, אבל בהחלט מהווה מבחינתי גורם לחץ) וזה המיקום שלה.

ובנוסף יש לי עוד מיליון חששות שקשורות למעבר מחוץ לעיר ולא ספציפית לשם.
קודם כל הלחץ של הזמן יש לנו שבועיים למצוא מחליפים לדירה, לארוז, לארגן את הדירה הזאת, לנקות את הדירה הבאה, ולעבור. ובכלל כל עניין האריזה, המעבר, הארגון של הבית החדש, מלחיץ אותי. זה משהו שאני מנוסה בו, וסך הכל בא לי די בקלות, אבל חושבת על כל הזמן והאנרגיות שזה לוקח...

וההתרחקות מהעיר, מהשוק. אין אוטובוס קרוב לכל מקום. אין כל מה שרוצים במרחק הליכה. אין חברות שגרות במרחק שני רחובות.
אלו דברים שאני חוששת שיחסרו, למרות שבפועל המקום שלהם בחיי לא גדול.
לשוק ולעיר אני בפועל מגיעה מקסימום פעם בשבוע, וגם זה לא תמיד. בעלי לעומת זאת בשוק בערך 3-5 פעמים בשבוע, אז נצטרך להתרגל לקניות מרוכזות פעם בשבוע (שילך אחרי העבודה למשל, כשהוא כבר בעיר).
החברות גרות ממש קרוב, אבל אני לא רואה אותן יותר מפעם בחודש וגם זה במקרה הטוב... כי תמיד יש עבודה או כל מיני דברים שצריך לעשות, ולא מספיקים...
כן יחסר לי הרעיון של הספונטניות, כי מתי שכבר מחליטים להיפגש - אז זה ממש קליל ופשוט ומהרגע להרגע. מקווה שהעובדה שתהיה לנו חצר שיהיה כיף לשבת בה יפצה על זה ויביא את החברים אלינו...
מה שכן נצטרך איכשהו ללמוד להסתדר עם אוטו אחד ועם אוטובוסים בתדירות לא משהו...

וגם העובדה שעם המעבר דירה נהפוך לבעלים של רכב, שיש לזה יתרונות אבל גם דברים שאני פחות מצפה להם... מרגישה שזה יהיה טוב בעיקר בסופי שבוע (שזו הסיבה העיקרית בגללה אנחנו רוצים רכב, ממש משתגעים מהנסיעות הבין-עירוניות, החלפה של 3 אוטובוסים, והעובדה שאנחנו תלויים בשעות של כניסת ויציאת שבת...). אבל באמצע השבוע זה נראה לי סתם מעמסה, לנסוע לעבודה עם רכב, להיתקע בפקקים, לנהוג גם כשאני גמורה בסוף היום. נראה לי כל כך מעיק...

וגם חששות כלליות של מעבר - מקום חדש, צריך להכיר אותו, לראות מה יש קרוב. להכיר את השכנים והשכונה. לפתח שיגרה והרגלים חדשים (שזה בעצם מה שנראה לי הכי מלחיץ אותי...).
יש שינויים שבכלל לא קשורים למעבר דירה, אלא פשוט דברים שמשתנים שנה הבאה (בעבודה שלי, בלימודים של בעלי). למשל השנה התחלתי ב-9, והיה לי זמן בבוקר להימרח כשאני עייפה, לאכול ארוחת בוקר משותפת כשבעלי מתחיל מאוחר, להספיק דברים בבית. שנה הבאה כנראה אצטרך להתחיל ב-8. אז זה עוד משהו שמעורר חששות, השינויים האלה, הצורך להתרגל ללו"ז שונה לגמרי.

נקודה חיובית - סוף סוף דיברתי היום עם בעלת הדירה הנוכחית שלנו, להגיד לה שכנראה נעזוב ולהרגיע אותה שנפרסם את הדירה ונעזור לה למצוא דיירים. השיחה הזאת מאוד מאוד הלחיצה אותי, ממש התהפכה לי הבטן ממנה (לא ממש ברור למה, היא לא אישה מגעילה או משהו). דיברתי איתה לפני שבוע בערך באופן עקרוני על הרעיון שנעזוב, והיא ממש הופתעה ונלחצה שזה כבר ממש קרוב (תכלס באמת הודעתי לה מאוחר, בגלל שמראש נלחצתי אז דחיתי ודחיתי). בכל מקרה היום דיברתי איתה וזה היה בסדר, אז לפחות משהו אחד ירד ממני.

ובכלל יש לי מלא דברים על הראש, עם החופש בלי חופש הזה, עם כל הדברים שרציתי לעשות ולא יודעת אם אספיק. עם כל מיני תכניות שקבעתי וקצת הצטערתי, כי אני רוצה פשוט זמן חופשי באמת, כזה שלא עושים בו כלום ורק נחים, קצת זמן ביחד עם בעלי. בפועל יצא שכל הזמן יש דברים שצריך לעשות, בינתיים שבועיים מתוך החודש חופש הם בכלל בלי ימים חופשיים.... בכולם יש לי איזה משהו לעשות (עבודה/קורס/יוגה וכו').

מצטערת אם יצא ארוך ומאוד מבולגן. כל היום עניין הדירה ישב עליי, ואני ממש מפחדת להחליט.
אשמח לתובנות ומחשבות.
ויודעת שאני קצת עושה הר מפיל (או מעכבר או משהו...), והאמת שכרגע הלחץ קצת נרגע ואני סתם טרודה. אבל עדיין הייתי שמחה לקבל את זה פשוט ברוגע ושמחה, בלי כל כך הרבה מחשבות ולחץ וחששות.

המרגיעון - פעם ראשונה בחיי מתאים לי - "אפשר להזמין הזדמנויות".
ואכן הזמנתי דירה כל כך הרבה זמן, אז אולי אני צריכה פשוט לקבל אותה.
ולקוות שהיא תביא אתה שינוי חיובי ומזל טוב.

[פרח_בית*]

חמודה, אין טעם להילחם ברגשות האלה. באמת. הם מובנים לחלוטין, הם טבעיים לחלוטין, והם מופיעים בזמן הנכון ובמקום הנכון. רגשות "שליליים" כשלעצמם לא מזיקים. צריך רק לתעל אותם, כך שהם לא ייצרו נזק משני: התנהגות לא ראויה כלפי אחרים, או פגיעה עצמית: כיווץ והענשה פנימית.
אנסה את זה פעם הבאה, להתבונן בכעס, לא לכעוס על עצמי שאני כועסת. נראה איך אני מגיבה לזה ברגע האמת.

ברמת ידע-כללי, אני בטוחה שצוואר הרחם אמור להיפתח גם בזמן הווסת. אחרת, איך בדיוק הדם וכל הרקמות אמורים לצאת משם?
כן, שיערתי לעצמי. אבל לא הייתי בטוחה אם הוא אמור גם להתרכך (כי לא בטוחה מה תפקידה של ההתרככות לפני הביוץ).

מה שאת מספרת נשמע באמת מאוד מעניין. נשמע שיש חוסר סינכרוניזציה בין צוואר הרחם לבין ההפרשות.
כן נראה לי תיאור מדויק. אמשיך לעקוב, מקווה לגלות דברים מעניינים נוספים.

ללכת על עיוור לרופא הראשון שאת מוצאת ולהישאר אתו, זה מעשה בסיכון גבוה.
הלוואי וזה היה המצב... זה הרופא הרביעי שהייתי אצלו בשנתיים האחרונות (אם לא מחשיבים עוד שניים שהייתי אצלם באופן נקודתי בגלל ציסטה בשחלה...). הראשון היה ממש נוראי, השני היה נחמד אבל אומר מה הוא חושב ולא הרגשתי שאני יכולה לשאול מעבר (וגם לא מתמחה בפוריות אז אי אפשר היה לעשות דרכו את הטיפולים). השלישי היה יותר מדי בטוח בעצמו, נאם ונאם ולא נתן מקום לשאלות או התייעצויות אמתיות.
הרופא הנוכחי, למרות החסרונות שלו - לפחות עונה לשאלות בסבלנות ומוכן לשמוע אותי. הבעיה - תקוע בפרוטוקול ולא מאמין בשום דבר אחר לפי איך שאני רואה את זה. כששאלתי למה להתחיל זריקות אם רואים שהכדורים כן עשו את תפקידם (כלומר היה ביוץ של זקיק בשל), התשובה הייתה שלא יודעים. לפעמים זריקות עוזרות אצל מי שכדורים לא עזרו. לא יודעים למה ולא יודעים לצפות את זה מראש. וכל עוד אין הריון, לפי הפרוטוקול אחרי 4 חודשים עוברים לזריקות....
על עבודת צוות, רופא פתוח שמוכן לנסות דברים שהוא לא מכיר וכו', כזה שיש לו "גישה יותר הוליסטית ופחות מכאניסטית" - על זה נראה לי שדי וויתרתי אחרי כל הרופאים שפגשתי... נמאס לי לנסות עוד ועוד. אלא אם כן אקבל המלצה על מישהו ספציפי, מה שבינתיים לא קרה (קיבלתי המלצות על רופאים, אבל בפועל הם היו רק מקצועיים ומה שנקרא "טובים במה שהם עושים". אבל לא קשובים, משתפי פעולה וכו').

[גוונים*]

פרח, אני חושבת שנוספו עכשיו עוד אוטובוסים. המקום לא כזה מנותק, תבררי את זה!
מה שכן פקקים בכניסה לעיר בבוקר זה מבאס, בטוחה שלקחתם את זה בחשבון, וזה רלוונטי לכל ישובי הסביבה.

[פרח_בית*]

ערכתי קצת את הדברים כי הרגישו לי חשופים וכאוטיים מדי.

אני חושבת שנוספו עכשיו עוד אוטובוסים. המקום לא כזה מנותק
הבנתי שיש אוטובוס בערך פעם בחצי שעה. האמת שפחות נוראי מחלק מהמקומות האחרים שראינו בהם דירות. אבל זאת בכל זאת הסתגלות, אחרי שרגילים למרחק הליכה מהרכבת שמגיעה כל כמה דקות או מכל האוטובוסים בעיר... והעובדה שצריך לקחת אוטובוס לעיר ואז להחליף. ברור שזה לא ספציפי ליישוב, אלא ליציאה מהעיר...
התכנון שאני אהיה רוב הזמן עם האוטו, וכשהזמנים שלנו מסונכרנים אני אקפיץ את בעלי בדרך (מאוד ניסיתי לקבוע את הלו"ז שלי השנה כדי שיתאים לשלו, שנינו לא עובדים באופן קבוע מ-8 עד 16, יש ימים שאחרי צהריים).

מה שכן פקקים בכניסה לעיר בבוקר זה מבאס, בטוחה שלקחתם את זה בחשבון, וזה לרלוונטי לכל ישובי הסביבה.
לקחנו בחשבון אבל זה עדיין מעורר חששות, בעיקר כשאף פעם לא נסעתי באופן קבוע עם רכב לעבודה אז אין לי ניסיון בזה (כי באוטובוס כשיש פקקים אפשר פשוט לנוח...). מקווה שנצליח להתארגן על שעות יציאה וחזרה מהעבודה כאלה שיעקפו את הפקקים. ובימים שנעבוד אחה"צ נראה לי שלא תהיה בעיה, אז לפחות יהיו כמה ימים מנוחה מזה.

ותודה על ההרגעה

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי פרח בית
את באמת נשמעת בלחץ ובהתלבטות וזה מובן... ומוכר !

אין לי תובנות ממש אבל חשבתי שאולי אתם יכולים לדבר עם מי שגר עכשיו בדירה ? ולשאול איך ההרגשה ביישוב ואיך מסתדרים, איך היחסים עם השכנים... ככה תקבלו עוד מידע חשוב.

בהצלחה !

[אוליב*]

הי פרח, גם אני במרגיעים, מכירה זוג שגר שם תקופה ארוכה ומאוד אהבו את המקום.
מאוד מעניין התיאורים שלך לגבי מעקב המחזור, עושה חשק לנסות.

[תמרוש_רוש]

זה הרופא הרביעי שהייתי אצלו בשנתיים האחרונות

באמת מצב מעצבן... תמיד היתה לי תחושה שהתחום של רפואת פוריות הוא... <מצנזרת>

קראתי את השאר. אין לי מה להגיד, אבל

[פרח_בית*]

אז סגרנו על הדירה. אני יותר רגועה לגבי מיקום שלה.
עכשיו לחוצה בעיקר מהמעבר, כל מה שצריך להספיק. וגם קצת עצובה לעזוב את הדירה הנוכחית, בכל זאת גרנו בה 3 שנים והיא לא כזאת נוראית כמו שלפעמים אני עושה ממנה (בעיקר מציקה בחורף כשיש רטיבויות שמוציאות אותי מדעתי...).
היום סידרתי וארגנתי את הדירה כדי לצלם ולפרסם אותה. היא נראית יפה ככה וממש עושה לי חשק להישאר... בהירה ומוארת. מרווחת.
באו אנשים לראות אותה והתלהבו ולא הבינו למה אנחנו עוזבים.
צריכה להזכיר לעצמי את הסיבות. הצורך לזוז, לשנות מקום, ללכת לדירה שתתאים להתרחבות שלנו, שאולי תביא את ההריון. הצורך שלי בחצר, באדמה. בשקט.

בגדול מאוד גאה בעצמי על העשייה, האנרגיות, ההתקדמות.
הבוקר קמתי וארגנתי את הבית, עשיתי כמה סידורים שהייתי צריכה. עבדתי קצת ואז הלכתי ליוגה (היה שיעור ממש קשה, הגוף שלי די תפוס, זה לא קורה בדרך כלל...). כשחזרתי הביתה הראיתי את הדירה. קצת שכחתי לאכול היום מרוב דברים לעשות והגעתי למצב שאני ממש רעבה. צריכה לשים לב לזה בתקופה הקרובה כשיש הרבה עומס (אני לא נוטה לשכוח לאכול... פשוט לא היה בכלל אוכל בבית, וכל הזמן הייתי באמצע משהו אז לא התפניתי לזה...).

אין לי תובנות ממש אבל חשבתי שאולי אתם יכולים לדבר עם מי שגר עכשיו בדירה ? ולשאול איך ההרגשה ביישוב ואיך מסתדרים, איך היחסים עם השכנים... ככה תקבלו עוד מידע חשוב.
דיברנו אתם כשראינו את הדירה, אומרים שלהם לא היו שום בעיות וממש נהנו לגור שם, מתבאסים לעזור (עוזבים בגלל מעבר למרכז).
פגשנו את בעל הבית אתמול, איש נחמד ונעים.
מצד אחד מתרגשת, בעיקר מהחצר . מצד שני עדיין חוששת מהשינוי, מהמרחק..
מקווה שיהיה טוב שם.

[פרח_בית*]

אוליב תודה על ההרגעה

מאוד מעניין התיאורים שלך לגבי מעקב המחזור, עושה חשק לנסות.
תנסי! מאוד מוזר לי שכל התהליכים האלו קרו בתוכי כל כך הרבה שנים ואני ממש לא ידעתי על קיומם. בטח לא חשבתי שאפשר להרגיש אותם...
בכלל בתקופה האחרונה אני מאוד מחוברת לתחושות של אברי הבטן שלי. מאז הציסטה גם ממש מרגישה את השחלה.
זה עושה לי חשק לבחור כל פעם איבר אחר בגוף, לקרוא עליו, להבין אותו ואולי לנסות להרגיש אותו בסיטואציות מסוימות.

זה הזכיר לי שהחלטתי להתגבר על הבושה, ולספר לגיסתי (נערה בת 16) כל מה שלמדתי על הווסת.
על ריקון הדם, כריעה מעל האסלה (כולל הדגמה איך כורעים. לא על האסלה כמובן...), כל התסמינים שאני מרגישה לפני או תוך כדי (כדי שתדע שכל מה שהיא מרגישה לגיטימי, וגם שתצליח לשייך בין הווסת לבין תחושות שמגיעות באופן קבוע בסמוך אליה).
כל הזמן הדגשתי שהיא ממש לא חייבת לעשות את כל זה, ואני מספרת לה פשוט כדי שתדע. אם פעם יתאים לה לנסות, או לבדוק על זה יותר. היא מאוד מתעניינת, שואלת שאלות, רוצה לדעת. לא נראה לי שניסתה את רוב הדברים, אבל חשוב לי בעיקר שהיא תדע שזה קיים, וגם שתדע שאפשר לדבר על זה בפתיחות, שהיא מוזמנת לשאול אותי מה שהיא רוצה.
אבל לגבי מעקב הפרשות עדיין התביישתי לספר לה. אולי גם כי זה מרגיש לי מוקדם לגיל שלה. אולי כשתהיה בת 18-20, או אולי בזוגיות, אספר לה. נראה לי משהו שחשוב לדעת.

באמת מצב מעצבן... תמיד היתה לי תחושה שהתחום של רפואת פוריות הוא... <מצנזרת>
אכן כן... ממש לא התלהבתי מהרעיון... אחרי שדחיתי את זה כל כך, חשבתי שאני אגלה שסתם הגזמתי. אבל בפועל אני ממש מבינה למה לא רציתי להתחיל בכלל.
בינתיים החודש עדיין בהפסקה. עושה יותר יוגה (השבוע עשיתי 3 פעמים בבית + פעמיים בשיעור!). מקווה שהתנועה בשילוב הדיקור יעשו משהו טוב. ואולי גם המעבר דירה...

[אישה_במסע*]

אולי כשתהיה בת 18-20, או אולי בזוגיות, אספר לה
ואולי היא תגלה בעצמה. ואולי אפילו לפני כן, כמו שאני גיליתי. אם היא תתעניין, יש אינטרנט...
אני גיליתי מוקדם יותר, ולא מבינה למה שזה יהיה מוקדם מידי.

[תמרוש_רוש]

בהצלחה במעבר!!

[פרח_בית*]

_ואולי היא תגלה בעצמה. ואולי אפילו לפני כן, כמו שאני גיליתי. אם היא תתעניין, יש אינטרנט...
אני גיליתי מוקדם יותר, ולא מבינה למה שזה יהיה מוקדם מידי._
לא מוקדם בשבילה לדעת, אלא בגלל הגיל שלה אני מרגישה לא בנוח לדבר איתה על זה. בעיקר נראה לי שזה מביך אותי.
אם אני חושבת על מי כן הרגשתי בנוח לדבר על זה - רק עם בעלי, אמא שלי והמדקרת. יש לי דודה אחת שאולי ארגיש בנוח לדבר איתה על זה אם יצא.
עם חברות למשל אני לא מרגישה בנוח לדבר על הדברים האלה, אבל זה בעיקר כי נראה לי שרובן לא יתלהבו מהרעיון...

כמובן שהיא יכולה לקרוא באינטרנט. זאת הייתה המחשבה שלי כשסיפרתי לה על מודעות ווסת למשל, שתדע שיש דבר כזה, שזה יכול לעזור, ושתבדוק יותר אם זה מעניין אותה.
גם כשאני מדברת איתה על תזונה (למשל מספרת לה שאני קוראת את רשימת המרכיבים שכתובים על האריזה, או שברוב המאכלים התעשייתיים יש הרבה מלח וסוכר), אני לא מתכוונת ללמד אותה מה ואיך לאכול, אלא להביא למודעות ומציעה לה לחפש באינטרנט אם זה מעניין אותה. אם היא רוצה אני שולחת לה קישורים לחומרים ספציפיים שעניינו אותי, כדי שהיא תוכל להמשיך ולחפש משם.

• פתאום חשבתי שאולי זה נשמע שאני כל הזמן מטיפה לה ומנג'סת לה... פשוט יצא לנו לדבר על הדברים האלה כמה פעמים והיא ממש הראתה התעניינות, אז הרשיתי לעצמי לדבר ולדבר... עם אנשים אחרים אני לא ממש נכנסת לדברים האלה כי נראה לי שאולי ירגישו שאני מציקה או מבקרת אותם. רק אם שואלים משהו ספציפי לגבי התזונה שלי למשל אז אני עונה.

[פרח_בית*]

בהצלחה במעבר!!
תודה

[תמרוש_רוש]

פשוט יצא לנו לדבר על הדברים האלה כמה פעמים והיא ממש הראתה התעניינות, אז הרשיתי לעצמי לדבר ולדבר
נשמע הגבת להתעניינות שלה
ואם זה כך, אם ההתעניינות שלה היא זו שמשכה אותך בלשון, אז לא הייתי דואגת. נערות רבות צמאות למידע על החיים.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

הי פרח.
לא קראתי הכל אז יכול להיות ממש לא רלוונטי עבורך אבל בזמנו אני קיבלתי המלצה על רופאת נשים באזור שהמדקרת שלי המליצה עליה.
קוראים לה אחינועם לב שגיא. לא הגעתי אליה בסוף אבל דיברתי איתה בטלפון והיא נשמעת מקסימה. אולי במקרה יעזור לך.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

גיגלתי אותה כדי להזכר במה היא עוסקת ויש מצב שזה ממש לא רלוונטי..חשבתי שהיא פשוט גניקולוגית.. מצטערת אם לא עוזר

[פרח_בית*]

עברנו דירה.
היו שבועיים מאוד אינטנסיביים ולחוצים. כל הזמן רציתי לכתוב, לפרוק קצת. אבל לא היה לי זמן לפתוח את המחשב אפילו...
עברנו ביום שלישי בערב, בעלי וחברים שלו החליטו שהם מעבירים הכל במקום להביא הובלה.
עד חצות הם עשו נגלות, סחבו ארגזים, מקרר, מכונת כביסה ועוד (אחרי שכבר עשינו 2 נגלות של ארגזים במהלך השבוע...). אני בינתיים הייתי בדירה הקודמת, חברה באה לעזור לי והמשכנו לארוז ולארגן (חצי מהבית עוד לא היו ארוז.. איכשהו הספקנו הכל והעברנו כמעט את הכל באותו יום, חוץ מאיזה שולחן וכיסא שלא נשאר להם מקום בנגלה האחרונה אז לקחנו אותם ביום אחרי...).
באחת וחצי בלילה בערך הגענו הביתה, כשכמעט הכל כבר פה, מבולגן בצורה מטורפת (לא הייתי איתם, אז הם פשוט שמו כל דבר איך שיצא להם. המיטה - באמצע החדר. איך לא חשבו לשים אותה צמוד לאיזה קיר לא ברור...). החלפנו מצעים, התקלחנו והלכנו לישון.

אז עברו כמה ימים של פריקות וסידורים. ובהם שינויי מצב רוח, משמחה וכיף בבית החדש, לריבים ועצבים ועייפות. לקח קצת זמן אבל יצאנו מזה... כמעט כל שבוע שעבר בקושי ישנתי, התעוררתי כל יום ב-5 בערך ולא הצלחתי לחזור לישון... לרוב הצלחתי לישון קצת בצהריים, אבל 4-5 שעות שינה בלילה לא ממש מספיקים לי גם ככה... וכל הזמן היה מה לעשות, עוד ועוד דברים, בלי רגע אחד של מנוחה.
ואכלתי ממש גרוע כל השבוע, לא היה מתי ואיך לבשל, אז כל הזמן אכלנו בחוץ. גם כשניסיתי פשוט לאכול סלט הוא היה לי בכלל לא טעים... אכלתי דברים שלא אכלתי כמעט שנה. כבר רציתי להקיא מזה... ובשילוב של אלרגיה, אוכל גרוע, עייפות ולחץ הרגשתי פיזית ממש לא טוב, כל הזמן עם צינון וליחה, תשישות כללית ועוד. ביום חמישי החלטתי שזהו, המטבח מספיק מסודר, וקניתי ירקות ולחם נורמלי בעיר (יחסית... אחרי שגילינו שביישוב אין לחם מקמח מלא, רק לבן. במכולת אמר שאם רוצים חום צריך להגיד לו והוא יזמין במיוחד...) והכנתי לי סלט גדול וטעים. מאז אני אוכלת יותר טוב, ואמא שלי הביאה לי לחם מחמצת שהכינה, וכבר יש תנור אז פעם הבאה אני כבר אכין.

אתמול אחרי צהריים חזרתי הביתה והספקתי די הרבה דברים.
כרגע הבית במצב סביר סך הכל, המטבח מסודר יחסית, הסלון מאורגן. יש פינת עבודה. עשיתי מלא כביסות.
רק ארון בגדים חסר, אז כרגע הבגדים בארגזים, ערימות וקצת בספרייה...
ואז יהיה אפשר להתפנות לדברים קטנים יותר, לתלות תמונות, למצוא מקום לטלוויזיה שעומדת על הרצפה... ועוד כאלה ארגונים קטנים שיעשו לנו יותר נוח.

הבית עצמו ממש כיפי. מרווח מאוד. המקלחת והשירותים הם ממש שדרוג מהבית הקודם - יש מרווח לזוז, מקום לסל כביסה, לתלות מגבות (בבית הקודם היינו צריכים כל הזמן לזכור לקחת מגבת מהחדר לפני המקלחת, ואז לקחת את הכביסה לחדר אחרי).
המטבח קצת קטן לי מבחינת כמות ארונות (והעבודה שהם ממש גבוהים!), אבל הצלחתי בסוף לסדר אותו די נוח נראה לי. מקסימום נעשה שינויים אחר כך.
היא מוארת, ומאוד יפה. ריצפה מצוירת, חלונות מקושטים צבועים בתכלת.
הגינה ממש נעימה, כיף לשבת שם בערב. הדלת תמיד פתוחה וזה כיף שאפשר לצאת ולהיכנס בחופשיות.
העציצים שלי פורחים. בהתחלה חשבתי שלא טוב להם פה, בימים הראשונים הם נראו מסכנים. עכשיו כנראה שהם התרגלו, וגם הזזתי חלק מהם שנראו לי ממש נפולים, ויצאו פרחים יפים חדשים.
מחכה כבר שהבית יהיה מסודר ואני אוכל להתעסק בגינה. רוצה לנקות אותה קצת מעשבים יבשים כדי לסדר לי מקום לשתול חלק מהעציצים באדמה, כאלה שכבר ממש רוצים להתרחב ואין להם מקום. ובהמשך לשתול לי קצת ירקות ועשבים לקראת החורף.
האנשים ממש נחמדים, הבעל בית עוזר לנו בכל מה שצריך, אח שלו בא להגיד שלום ונראה ממש נחמד. ישבנו עם איזה איש בחנות (עצרנו לראות והוא הציע לנו קפה ותה וישב איתנו איזה שעה ודיבר).
ממש מתבאסת שעוד מעט מתחילה השנה ולא ייצא לי להיות הרבה בבית.. כל הזמן בא לנו לשבת בגינה ולנוח....

[תפילה_לאם]

ממש כיף לקרוא!
יישוב טוב!
@} @} @} @} @} @} @}

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי פרח בית , חשבתי עלייך לאחרונה ותיארתי לי שהיית עסוקה במעבר
הדירה נשמעת מקסימה ! (והמעבר מעייף...)
שמחה בשבילך @}

_ממש כיף לקרוא!
יישוב טוב!_

[פרח_בית*]

תודה

אתמול תכננו סוף סוף לעשות יום כיף ביחד, אני ובעלי. היום הראשון החופש שאין תכניות או עבודה או משהו.
תכננתי בבוקר ללכת לקופ"ח ולעשות בדיקת הריון, כי היום יש לי חתונה ורציתי לדעת לפני, כדי לדעת אם אני יכולה לשתות (ביום יום אין לי בעיה בכלל לא לשתות, אבל בשתי החתונות והמסיבות רווקות האחרונות שהייתי בהן לא שתיתי והיה לי ממש קשה ליהנות... אלו אירועים שקשה לי ליהנות מהן כשאני לא שיכורה...).
בכל מקרה, 10 דקות אחרי שקמתי התחלתי להרגיש את הבטן. הבנתי שמתקרבת הווסת והחלטתי לוותר על הבדיקה.
חשבתי שתגיע היום או מחר, אבל היא הגיעה אחרי שעה בערך, באופן ממש יוצא דופן, אחרי שבפעמים האחרונות היום לי כאבים חצי יום עד שהתחיל הדימום..הרגיש תקוע כזה.
אז היה מאוד מבאס להבין שהיום כיף מתבטל, כי ממש חיכינו לזה (כנראה נדחה אותו ליום שני, ההזדמנות האחרונה לפני שמתחילה לנו השנה בעבודה). במקום זה כל היום הייתי במיטה, כאבים נסבלים אבל כאלה שלא אפשרו לי לעשות שום דבר.
מצד שני הייתי די מבסוטה, הגיעה לבד אחרי 30 יום, פעם שנייה בלי הכדורים, והחודש גם בכלל בלי שעשיתי דיקור (כזכור, המדקרת הייתה בחו"ל).
ניצלתי את היום לנוח מול המחשב, כשהדלת פתוחה ויש רוח מההר. מדי פעם יצאתי לעשות סיבוב בחצר ולשבת בחוץ עם בעלי. היה ממש נעים סך הכל (חוץ מהכאבים מדי פעם...).
ובגלל ששמתי לב מספיק מוקדם אחרי שקמתי, אז לא אכלתי כלום מהבוקר, וזה ממש היה מזל, כי בחודשים הקודמים כל דבר קטן שאכלתי הפך לי את הבטן והייתי ממש חולה מזה. רק אחה"צ אכלתי קצת קוסקוס בלי כלום, ובערב צנים עם חמאת בוטנים ודבש. היה מאוד קשה כשבעלי אכל פסיפלורה וכל הזמן הציע לי, וזכרתי כמה הן מתוקות... אבל רק להיזכר הרגשתי בפעם הקודמת (כשהקאתי מ תה קמומיל...ששתיתי כדי לעזור לבטן) גרם לי לוותר.

זה היה ממש מבחן לבית, כי חששתי שיהיה לי קשה להיות במחזור במקום חדש.
וגם השירותים פה רחוקים מהחדר שינה (יחסית כן? הבית לא ענק, אבל צריך לחצות את הסלון, וכשזה כל 10 דקות זה די מנג'ס...). זה משהו שהטריד אותי בהתחלה, אבל ראיתי שאני מסתדרת עם זה.
עוד דבר שהטריד אותי לפני שעברנו (הראש שלי מאוד עסוק בטרדות קטנות...), זה שבדירה הקודמת היה מאחז ליד השירותים שהייתי נעזרת בו בכריעה, ועוד יותר בווסת כשהייתי עייפה וחלשה. אז חששתי שבדירה שנעבור אליה לא יהיה מאחז... בכל מקרה מה שגיליתי פה, זה שכבר די התחזקתי בכריעה, ואני מצליחה לשבת די הרבה בלי להחזיק. ואם אני צריכה - יש מכונת כביסה ליד האסלה שאני יכולה לשים עליה יד.

אתמול וויתרתי על היוגה כי הרגשתי שזה יותר מדי. היום יש שוב, מעניין אם אצליח ללכת.
ואחר כך חתונה. אני חושבת שמעולם לא יצאתי ככה בימים הראשונים של המחזור, אם כן זה רק לבית של סבתא או משהו, מקום שאפשר להימרח בו על המיטה. די חוששת מזה, מקווה שיעבור בטוב. וגם מאוד חוששת מהנסיעה, יותר משעה באוטו... נסיעות קשות לי במיוחד בווסת כי אני לא יכולה לשכב או ללכת לשירותים, או לשים כרית חמה.
מתלבטת אם לקחת אופטלגין או משהו, המון זמן לא לקחתי אבל אולי כדאי? (ואז שוב לא לשתות? הדבר היחיד שעודד אותי בזה שאני לא בהריון היה שאני אוכל לשתות הפעם...).

[פרח_בית*]

שבת בבוקר. השעה 6:30 ואני ערה.
נשארת קצת במיטה.
קמה, ויוצאת לחצר.
מנקשת עשבים. גוזמת צמחים. גורפת עלים יבשים.
תכננתי לקנות כפפות עבודה אבל לא הספקתי.
שמחה שיש לי הזדמנות לעבוד עם האדמה בידיים חשופות, למרות החשש מקוצים או חרקים.

כשחיפשנו דירה ראינו בבית עם חצר שפונה לנוף מקסים.
החצר הייתה קטנה, ריבוע מרוצף ולידו ריבוע מכוסה אבני טוף. מעבר לה, פונה לנוף – החצר של בעל הבית. ביניהן גדר נמוכה.
החצר שלו כולה מכוסה אבני טוף וחלוקי נחל. בין לבין חלקות אדמה קטנות עם סוגים בודדים של צמחים.
שאלנו אם נוכל לשתול.
בעל הבית מראה לנו שהאבנים מונחות על יריעת פלסטיק ואומר – "זו חצר לנוי, לא למשחקים. אתם יכולים לשים עציצים".
ברחנו משם.

כמה אני שמחה שהחצר שלי היא חצר למשחקים.
לתלוש עשב שוטה, יבש וצהוב. נראה קצר ומסכן. לראות את השורש הארוך שמחובר אליו, שפעם נתן לו חיים. כל כך הרבה נסתר מהעין, קורה מתחת לאדמה.

אני תולשת ומנקשת, גוזמת וגורפת, מכינה לי שקים של גזם יבש (לקומפוסט שיבוא עלינו לטובה...).
תכננתי לעבוד שעה ולנוח. בסוף עבדתי 3 שעות, עד שהחום גבר עליי וכבר ממש עייפתי.

נחתי קצת ופניתי להמשיך עבודות בבית – לגהץ את הכיסוי של הספות והכריות, בעלי הרכיב שולחן.
הסלון יפה ונעים סוף סוף.
אמא שלי באה לבקר.
בישלתי פעם ראשונה במטבח. כמה נחמד שהוא מחובר לסלון.
היא נחה על הספה ואני לידה מבשלת, מדברות.
אני שמחה שהיא יכולה לבוא לנוח פה קצת (לרוב היא מתזזת ממקום למקום, בכל מקום שהיא מגיעה עובדת – מבשלת אצל סבתא שלי, שומרת על אחיינים שלי...).
אנחנו אוכלים, אחר כך אנחנו יוצאות לשתות תה בחצר.
מתחילה בריזה נעימה.
אני מאוד עייפה, רוצה כבר לנוח.
אבל הרצון להיות בחוץ גובר.
אני יוצאת לקצוץ איזה צמח קוצני שמטפס וחונק את הרימון.
הפעם עם כיסוי לידיים (סמרטוט שהיה זרוק בחוץ), חותכת את הענפים ומושכת.
זה כמו משחק – מאיפה נמשוך שייצא הכי הרבה, איך להגיע לענפים הגבוהים.
בשלב מסוים בעלי יוצא ועוזר לי, הוא מגיע יותר גבוה ממני.
בסוף ניצחנו ועל האדמה ערימה ענקית של סבך קוצני. צריך למצוא דרך להזיז אותו משם...
החושך יורד. אין מספיק תאורה בחוץ ואני נכנסת.
יושבת על הספה בסלון וכותבת.

[תפילה_לאם]

איזה סיפוק!
שבוע טוב!

[תמרוש_רוש]

[תמרוש_רוש]

מה שגיליתי פה, זה שכבר די התחזקתי בכריעה, ואני מצליחה לשבת די הרבה בלי להחזיק. ואם אני צריכה - יש מכונת כביסה ליד האסלה שאני יכולה לשים עליה יד.
איזה יופי
מתרגלים, בונים יכולת.
גם אצלי יש מכונת כביסה ליד האסלה. כלומר, מלפנים.

[פרח_בית*]

לגבי הכריעה - ממש שמחה שרכשתי אותה, כי זה ממש עוזר לי בגינה. תנוחה מעולה לניקוש עשבים (התחביב החדש שלי, כל פעם שאני יוצאת החוצה אני תולשת כמה. לפעמים זה נקרע ולפעמים אני מצליחה להוציא ממש עם כל השורש שזה הכי כיף).
כל כמה זמן אני מתעייפת, עוברת לישיבה, ואז חוזרת לכריעה. ומה שנחמד זה שהתחלתי לעבוד ככה באופן לא מודע, עבדתי בגינה ופתאום שמתי לב שרוב הזמן אני כורעת, ואם אני קמה לעשות משהו אחר אני חוזרת אוטומטית לכריעה.

[תמרוש_רוש]

כיף!

[פרח_בית*]

עדכון גינה מהיום:
היום היה לי עוזר בגינה. בן דוד שלי, בן 3, הגיע אלינו עם המעדר שלו.
התלהב ביותר מהמזמרה. רצה "מגזמה" משלו (הוא אמר לי לגזור את הצמחים, ואמרתי לו שאומרים לגזום. אחרי כמה ניסיונות כושלים להגיד מזמרה הוא החליט על מגזמה).
הסתובב איתה ביד כל היום, כמעט ישן איתה צהריים. גזם צמחים, בעיקר כאלה שלא צריך לגזום כי הם ירוקים ופורחים. די בעקשנות סרב לגזום את העשבים שאני רציתי... וכעס מאוד כשביקשתי את המגזמה כדי לעשות את זה בעצמי...
בצהריים אמא שלו הצטרפה, הכנתי לנו אוכל וכמעט ב-4 ישבנו לאכול.
ישבנו הרבה בחוץ, בדיוק סידרנו ספסל מול הנוף אז היה נחמד לשבת שם.
היה נעים מאוד, ממש מרגיש בית וכיף לארח פה (כמו שאמא שלי אמרה לדודה שלי - "מה, את עוד בבית הבראה?").

נזכרתי עכשיו במשהו - התעוררתי היום ב-5:30, בעקבות חלום מוזר ביותר (משהו שהוא כמו חלק מסרט, על איזה מישהו שמשתמש בחברה שלו כדי להתנקש באיזה מישהו... לא ברור לי למה חלמתי על זה, לא כל כך ראיתי סרטים לאחרונה ולא משהו שקשור לחיים שלי באיזשהו אופן...).
בכל מקרה, כשהתעוררתי הייתה לי תחושה כאילו אבא שלי לידי, לקח שנייה שהתאפסתי והבנתי שזה בעלי. תחושה שאף פעם לא הייתה לי, משהו ממש מוחשי שהוא נמצא. ומילא אם זה היה אחרי איזה חלום שקשור למשהו...

[פרח_בית*]

נעלמה לי הטבעת נישואין...
אני מורידה אותה הרבה, ותמיד אומרים לי שבסוף אני אאבד אותה.
אבל אני שמה אותה במקומות קבועים, אם זה מחוץ לבית אז בתוך נרתיק קטן בתיק, ואם זה בבית אז על אחת משתי שידות בחדר.
בבית אני אף פעם לא איתה. אתמול כל היום הייתי בבית, אז לא חשבתי עליה.
היום בבוקר כשבאתי לצאת הלכתי לשידה כדי לקחת אותה והיא לא הייתה. חיפשתי על הריצפה, בכל תיק או כיסים של מכנסיים, ולא מצאתי. הייתי ממש על סף בכי.
עכשיו חזרתי הביתה וחיפשתי עוד, אפילו בפח. לא מצאתי.
לא יודעת לאן היא נעלמה... הפעם האחרונה שאני זוכרת הייתה ביום ראשון בערב אחרי הדיקור, שלקחתי אותה מהשולחן שם וענדתי אותה.
מאז לא זוכרת שום דבר.
שלחתי הודעה למדקרת, אולי היא נפלה לי איפשהו בדרך החוצה... למרות שאני בספק. מקווה שהיא תמצא אותה פתאום...

בהתחלה בכלל לא רציתי טבעת, אני לא הולכת עם תכשיטים, רק שרשראות לפעמים, בעיקר באירועים וכאלה. עם טבעות אני ממש לא הולכת. אבל בסוף התרגלתי אליה, ואני אוהבת אותה. היא פשוטה ויפה. ואם אני נמצאת מחוץ לבית בלעדיה אני מחפשת אותה על האצבע כל הזמן.
משתגעת.
לא יודעת איפה היא יכולה להיות, וממש לא רוצה לוותר עליה.
כבר לא יודעת איפה לחפש...

[תפילה_לאם]

כשעברנו דירה, איבדתי את טבעת הנישואין שלי. לא ענדתי אותה באותה התקופה בגלל שילוב של הריון וחודשי הקיץ, שהביאו להתנפחות של האצבעות. כך שנראה לי שאפילו לקח זמן, עד שבכלל הבחנתי שהיא אבדה.
ואז חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי, וביקשתי מבעלי שיקנה לי חדשה. ולמען האמת, שמחתי כי המקורית הייתה חלקה לחלוטין ולא אהבתי אותה כל כך, אבל בעת קנייתה בעלי היה משוכנע שהיא חייבת להיות כזאת כדי להתאים הלכתית לתפקידה. וכך יכולתי לבחור אחת מיוחדת יותר, וגם ראיתי בזה אקט רומנטי של חידוש הבחירה להינשא.
ומתישהו אחר כך כמובן שנמצאה הישנה (בתוך ארגז של וילונות שלא פתחנו במשך הרבה מאוד זמן מאז המעבר).
ובסופו של דבר, אני לא עונדת אף אחת מהן, כי צפוף לי על הקמיצה...

יש פה באתר איזה דף שממליץ להפוך כוס לפני שאת מחפשת...
מקווה שהיא תימצא, אבל גם אם לא - אולי זאת הזדמנות, פתח לשלב חדש (וחיובי!).
@}

דרך אגב, הכינוי שלך מזכיר לי קצת את השיר של ביאליק על הפרח בחלון, ואחרי כל סיפורי הגינה החדשה - זה כאילו הפי אנד לשיר. @} @} @}

[תפילה_לאם]

אמממ... חיפשת בתוך השידה? אולי היא החליקה והשתחלה לתחתית של איזו מגרה? או לחלל שמתחת למגרות?

[פרח_בית*]

נמצאה האבדה!
אחרי שאתמול כבר השתגעתי מהחיפושים, היום בבוקר עשיתי עוד חיפוש על השידה ומצאתי אותה מתחת למשהו. לרוב אין כמעט כלום על השידה הזאת, חוץ מכמה כלים קטנים והטבעת. אבל בגלל שכל החדר עדיין מבולגן מהמעבר, בעיקר כי עדיין אין ארון בגדים, אז שמתי שם כמה דברים והם הסתירו אותה...
ממש התרגשתי כשמצאתי. לא ידעתי שהיא כל כך חשובה לי...
הייתי בלי מצב רוח כל היום אתמול, התחלתי לכעוס על הבית. פחדתי שהחתול שמסתובב פה כל הזמן נכנס והפיל אותה או משהו.
ממש הייתה לי הקלה הבוקר כשמצאתי אותה, ישר קמתי לשטוף כלים ולהשקות עציצים ולעשות כביסה. כאילו לטפל בבית שוב אחרי שאתמול לא היה לי חשק לעשות פה כלום...

ביקשתי מבעלי שיקנה לי חדשה. ולמען האמת, שמחתי כי המקורית הייתה חלקה לחלוטין ולא אהבתי אותה כל כך
בעלי הציעה לקנות לי חדשה. כבר השלמתי עם זה שאם לא נמצא אז אקנה חדשה (למרות שזה עדיין ביאס אותי). שלי לא חלקה, יש עליה קצת דוגמה עדינה. אני מאוד אוהבת אותה, אם הייתי קונה אז הייתי מחפשת את אותו דבר.

דרך אגב, הכינוי שלך מזכיר לי קצת את השיר של ביאליק על הפרח בחלון, ואחרי כל סיפורי הגינה החדשה - זה כאילו הפי אנד לשיר.

[תמרוש_רוש]

אצלי הטבעת הולכת תמיד עם השעון. כשמורידה את השעון (במקלחת וכאלה) אני מורידה גם את שתי הטבעות שלי ומלבישה אותן על הרצועה וסוגרת אותה. זה ביטוח מסוים נגד אבדות.

[תפילה_לאם]

איזה כיף ש{{}}נמצאה האבדה!

את עובדת במסגרת חינוכית? התחלת היום? (אני מתחילה ביום ראשון כקלינאית בגן שפתי.)

[פרח_בית*]

את עובדת במסגרת חינוכית? התחלת היום?
כן.
היה לי קצת קשה לחזור למצב של עבודה, ממש נהניתי מהחופש.. אבל היום פגשתי חלק מהילדים, וזה גרם לי לרצות להתחיל לעבוד איתם. אלו ילדים קטנים, בתפקוד יחסית נמוך. נראה לי שיהיה מאתגר, מקווה שילך טוב

אצלי הטבעת הולכת תמיד עם השעון.
נשמע טוב רק שאין לי שעון (בתור ילדה היה לי, בשלב מסוים זה התחיל להציק לי ביד)... אמא שלי הציעה שאני אשים אותה תמיד באיזה קופסה, בינתיים התחלתי לשים בכלי לנר שעמד ריק על השידה.

[תפילה_לאם]

וזה גרם לי לרצות להתחיל לעבוד איתם.
איזה יופי. מקווה להיכנס בעצמי לראש הזה.
בהצלחה רבה עם הילדים ועם הצוות (חשוב לא פחות)!

[אוליב*]

בהצלחה בשנה החדשה בגן!
שמחתי לגלות על מציאת האבידה ולקרוא על ההרגשה הטובה בדירה החדשה.

[פרח_בית*]

בהצלחה רבה עם הילדים ועם הצוות (חשוב לא פחות)!

הצוות יחסית סבבה, הייתה לי אפשרות לבחור בין שני גנים ואחד השיקולים הייתה הגננת, שיצא לי לעבוד איתה שנה שעברה והיא ממש מקסימה. הבעיה שהיא בהריון, אז מתישהו במהלך השנה היא תעלם ואני לא יודעת מי תחליף אותה...
לרוב קשה לי בעיקר עם סייעות, בגן הזה יש אחת שאני אוהבת ואחת שממש לא (שנה שעברה ממש הזדעזעתי ממנה, השנה קצת פחות, כנראה באה עם אנרגיות אחרי החופש...).
ועוד אחת מקסימה ממש, שלצערי בשלב מסוים של השנה תעבור לגן אחר באשכול...

בכל מקרה, כמובן שזה לא אומר שאין פנינים. בינתיים (ציטוט חופשי, לא מתחייבת שזה מילה במילה):

"אוף שההורים יפסיקו להישאר כבר, היו יומיים –שלושה של הסתגלות, שילכו כבר. הם לא מבינים שגם ככה הילדים יבכו, בסוף זה יעבור להם."

"ההורים אומרים שתכניסי אותו חזרה לגן, זה לא קשיי הסתגלות אלא פינוק. פשוט תני לו לבכות עד שהוא יירגע" - על ילד שבכה בהיסטריה, עד שהוצאתי אותו החוצה והוא מצא פינה שקטה ושיחק איתי ממש מקסים, חייך וצחק. כל פעם שניסיתי להתקרב שוב לדלת של הגן הוא התחיל שוב לבכות... בסוף אמרתי לגננת שאני חושבת שהרעש וההמולה זה מה שהפריע לו, ולא "פינוק".

"תני לה להאכיל אותו, היא מאכילה אותו ממש טוב" – על הסייעת המופלאה שדוחפת אוכל לפה של הילד (והצוות בצחוק "כמו פיטום אווזים". ממש מצחיק...). וזה תוך כדי שהילד אוכל בעצמו! בין ביס לביס שלו היא דוחפת לו עוד אוכל, והוא דוחף לה את היד...

טוב, אז הוצאתי את מה שישב עליי. כמובן שיש עוד כמה יציאות כאלה.. אבל סך הכל היו גם הרבה רגעים טובים, הילדים מתנהלים יחסית בנעימות, נותנים להם מרחב לחקור ולשחק בחופשיות (לאלה מהם שמשחקים ולא רק עומדים/שוכבים או מסתובבים סביב עצמם כל היום...).

בשעת ההרדמה החלטתי להישאר ולעזור להן, למרות שזה לא ממש בהגדרת התפקיד והייתי אמורה בזמן הזה ללכת לקרוא את התיקים של הילדים.
ראיתי שכל הילדים קמים, והן לא מספיק בשביל לשבת עם כל אחד בנפרד.
חשבתי שזאת הזדמנות להכיר קצת את הילדים, ושהם ירגישו בנוח איתי.
מאוד אוהבת להרדים ילדים, לראות איך לאט לאט נעצמות להם העיניים והם נכנסים לשינה.
הרבה מהם רצו בחדר ולא הסכימו להישאר במיטות. בסוף אחת הרדמתי במיטה, ואחד עליי. ועוד כמה שרק ישבתי לידם קצת וליטפתי אותם.
הצוות התלהב מאיך שאני מצליחה להרגיע ולהרדים אותם.

אחת הסייעות (המקסימה) שאלה אם יש לי ילדים, כי זה נראה שאני אמא. אמרתי שלא. אמרה שהיא מבינה את הילדים, גם היא הייתה נרדמת ככה בידיים שלי
אחרי זה היא ממש התנצלה ושאלה אם נפגעתי כששאלה אם יש לי ילדים, שיש לה בנות נשואות והיא יודעת שזה יכול להיות לא נעים כששואלים. ופשוט היה נראה לה שזה כל כך טבעי לי.
מאוד התרשמתי מזה שהיא התנצלה. לרוב אנשים שואלים ולא חושבים שזה יכול לפגוע...
בזמן האחרון אני פחות נפגעת, כנראה כי באופן כללי אני יותר רגועה ומתמודדת יותר טוב עם התהליך וההמתנה. לא נשברת בכל ווסת, לא בוכה ליד כל תינוק. אבל עדיין מאוד מקנאה ליד כל אישה בהריון....
מאז שרזיתי הפסיקו לשאול אותי אם אני בהריון...
אבל משום מה הרבה שואלים אותי בזמן האחרון אם יש לי ילדים... אחת הפליאה לנסח "מי שומר על הילדים שלך?", לקח לי רגע להבין שזו הדרך שלה לשאול אם יש לי ילדים... כשאמרתי שאין לי היא ענתה "אבל את נשואה, לא?".

יוצאת עכשיו ליום נוסף בגן.
נהנית להכיר את הילדים, לראות כל אחד מהם, איך הוא מתנהל, מה מושך אותו, מתי הוא מחייך.
יום טוב

[פרח_בית*]

אוליב, תודה

[פלוני_אלמונית*]

הרגישות שלך לילדים ממיסה. את תהיי האמא הכי טובה בעולם...

[פלוני_אלמונית*]

"תני לה להאכיל אותו, היא מאכילה אותו ממש טוב" – על הסייעת המופלאה שדוחפת אוכל לפה של הילד (והצוות בצחוק "כמו פיטום אווזים". ממש מצחיק...). וזה תוך כדי שהילד אוכל בעצמו! בין ביס לביס שלו היא דוחפת לו עוד אוכל, והוא דוחף לה את היד...
נשבר הלב...

"אבל את נשואה, לא?".
זה מדהים שעדיין יש בעולם אנשים שמאמינים שתינוק מגיע מחתונה. כאילו, מישהו שם אותו שם בתיבת הצ׳קים?!

אני לא מקנאה בנשים בהריון (זה יהיה די טיפשי, כי אני בעצמי בהריון...), אבל יש לי את סיבותי הלגיטימיות ביותר לא לחבב הריוניות זורחות ותינוקות רכים, ואני חושבת שאת מתמודדת עם הנושא כמו אשת חייל אמיתית.
בעצם לא כמו, את ממש אשת חייל אמיתית! ואני כולי תקווה גדולה שיהיה לך בקרוב מאוד הריון בריא מאוד.

[פלוני_אלמונית*]

<אנחנו שתי פלונית שונות, כאן למעלה>

[פרח_בית*]

עדכון מהגן.
ביום חמישי קרה משהו טוב.
הייתי בגן עם ילדה שבכתה מאוד. יש לה התפרצויות בכי כמה פעמים ביום. ביום שלישי הרגעתי אותה על הידיים. כולם אמרו לי שאולי עדיף להשאיר אותה לבכות, כי זו הדרך שלה להשיג תשומת לב, פינוק, היא תתרגל לזה וכו'.
אני לא ממש יכולה לראות ילד בוכה ולהתעלם, אבל אחרי כל הדיבורים סביבי כבר התחלתי לפקפק בעצמי ובשיטותיי, וביום חמישי ניסיתי לקחת צעד אחורה ולא ממש לקחת אותה על הידיים אלא רק לשבת לידה ולחבק אותה (לא עזר, היא המשיכה לבכות בהיסטריה).
בשלב מסוים נכנסה הפסיכולוגית של הגן. שאלה על עניין הבכי. אמרתי שככה זה, כולם נוטים להשאיר אותה לבכות. אני מנסה להרגיע אותה ככה וזה לא עוזר. אמרתי שאם אני ממש אתכוונן לזה היא תירגע בטוח. היא ביקשה שאנסה. לקחתי אותה עליי, עשיתי לה קצת עיסוי ברגליים, היא נרגעה קצת. בשלב מסוים התחילה שוב לבכות והפסיקה רק כשעמדתי איתה על הידיים. כשהיינו ככה היא התרפקה עליי ונרגעה. בהמשך הצליחה לרדת ממני והמשיכה בעיסוקיה, רגועה.
הפסיכולוגית הופתעה לטובה, ואמרה שאין דבר כזה להשאיר ילד בוכה לבד. חייבים להיות איתו, להראות לו איך להירגע, לתת לו את הקרבה כדי שילמד שאפשר להירגע בעזרת אדם אחר ובהמשך גם לבד.
כל כך שמחתי לשמוע עוד מישהו אומר את זה...
הרגשתי כל כך לבד בגישה שלי... שהרי ברור שזה לא קשור לתשומת לב, אלא לחוסר היכרות שלה עם דרכים אחרות להירגע (זאת התגובה שלה לכל תסכול/כעס/עצב, כאילו היא לא מכירה בכלל תגובה אחרת). שזה לא נורא שהיא "משתמשת בי" כי עדיף שהיא תלמד להשתמש בחום ואהבה כדי להירגע, מאשר שתרגיש שהיא לבד בעולם (והרי היא אוטיסטית. היא נוטה להיות לבד גם ככה...רוב היום משחקת עם עצמה ולא יוצרת קשר עם אחרים, רק לעיתים משתפת פעולה אם מישהו אחר יוזם את זה).
שזה לא פינוק, כי מגע אנושי הוא צורך בסיסי, ולא איזו פריווילגיה שמקבלים. שילד צריך את זה, בעיקר כשקשה לו.
אמרתי לה ממש תודה, זה מאוד חיזק אותי, וביקשתי שתעשה על זה הדרכה לצוות ולהורים.
במהלך היום, מחוזקת בעמדתי, לא הפסקתי להסתובב לצוות בין הרגליים ולהעיר בעדינות בכל פעם שילד בכה, שייגשו אליו, שייקחו אותו עליהם. ובכלל הרגשתי שאני מצליחה להביע את עצמי הרבה יותר טוב, גם בתחומים אחרים. לפעמים הרגשתי שזה קצת מציק להם, אולי אני צריכה לעשות את זה יותר בהדרגה. אבל לפעמים הן ממש קיבלו את זה, ואני מקווה שהן ייקחו את זה הלאה. זה בטח יתרום לקשר שלהן עם הילדים, לתחושת הביטחון של הילדים בגן, לביטחון שלהם באנשים בכלל...

שנה שעברה הרגשתי בטיפולים כמה המגע עוזר לילדים, במהלך הטיפול, בעיקר עם הילדים בתפקוד נמוך, אבל לא רק, הייתי משתמש המון במגע, עיסוי ברגליים או בגב, חיבוק, דגדוג. כל עוד הילד נראה מרוצה מזה. ואם ראיתי שנמנע, ניסיתי סוג אחר של מגע, לראות אולי הוא יתאים לו. הרבה פעמים זה מאוד הרגיע את הילדים.
הייתה פעם אחת שראיתי במסדרון ילד עם סייעת, שבכה המון זמן והיא לא הצליחה להרגיע אותו. אני בכלל לא הכרתי את הילד, אבל לא יכולתי לראות אותו בוכה כל כך. ניסיתי להתקרב אליו, ובשלב מסוים הוא ממש נתלה עליי, חיבק אותי ולא עזב. ניסיתי כל מיני דברים, זה לקח די הרבה זמן, כולי כבר הייתי מרוחה ברוק ובנזלת שלו... אבל בסוף הוא נרגע. כשאני עומדת ומערסלת אותו כמו תינוק (הילד היה בן 3 בערך, די גדול פיזית). לאט לאט הורדתי אותו, עד שיכל לחזור עם הסייעת לגן.
היו עוד כמה פעמים שהרגשתי שהמגע והקרבה עשו ממש קסם. נתנו לילדים פתח לקשר, עזרו לי להבין אותם, עזרו להם להביע את עצמם. וגם לי זה גורם המון סיפוק, שהצלחתי לעזור לילד כמו שהוא היה צריך, שהצלחתי להיות מספיק קשובה, עדינה, סבלנית.

[פרח_בית*]

עדכון מהגינה.
השבוע התקדמתי עוד קצת בגינה.
לאורך שביל הכניסה תחמתי פס אדמה עם אבנים. זה כלל עוד קצת יישור של הקרקע, קצת לנקות אותה מאבנים, ואז סחיבת אבנים גדולות וסידורן לאורך השביל.
ביום חמישי הלכנו למשתלה כדי לקנות כמה שיחי נוי לשתילה. היה מאוד נחמד, זאת משתלה מאוד גדולה עם המון סוגי צמחים, שאלתי את האיש איזה צמחים יתאימו גם לחורף והוא הראה לי כל מיני והסביר. הוא היה מאוד נחמד וסבלני.
אתמול בבוקר קמנו שנינו מוקדם ועבדנו יחד בגינה, הפכנו קצת את האדמה, הוספנו קומפוסט ושתלנו את הצמחים. כרגע הם מאוד קטנים אבל ראינו במשתלה איך הם נראים כשהם גדולים ונראה לי שזה יהיה יפה. סך הכל אני ממש מרוצה, עושה את הכניסה לבית הרבה יותר נעימה.
אחרי צהריים בעוד פרץ אנרגיה התחלתי לעבוד על ערוגת התבלינים. יש לי הרבה תבלינים בעציצים, שהבאנו אתנו מהמרפסת בדירה הקודמת. רובם נראו כבר די מסכנים ושהם צריכים קצת ריענון ועוד מקום. אז סידרנו להם ערוגה, שוב תחמתי באבנים והפכנו את האדמה. התחלנו לשתול, אבל עדיין לא סיימנו, יש עוד כמה שמחכים.

אני נהנית להתנסות בגינה וללמוד תוך כדי. אין לי כל כך ניסיון בגינון, הייתה להורים שלי מרפסת עם הרבה עציצים, אולי הייתי עוזרת קצת בשתילה או לשטוף אותה... אבל אף פעם לא ממש עבדתי באדמה, לא יודעת מה אמורים לעשות.
אז התחלתי ללכת לפי ההיגיון, קודם לנקות אותה מעשבים, לגרוף את העלים והעשבים במגרפה (נראה לי פעם ראשונה בחיי שאני מחזיקה מגרפה...).
אחר כך בגלל שהאדמה קשה הבנתי שאני אצטרך איכשהו להפוך אותה קצת, כי אי אפשר לחפור בה בור כמו שהיא. השגתי כלי שהיה נראה לי מתאים והתחלתי לנעוץ אותו באדמה, הוא הצליח לפורר יפה גושים גדולים של קרקע.
מדי פעם הגעתי לאיזו אבן גדולה שצריך להוציא. אם היא הייתה גדולה מדי ולא הצלחתי לבד בעלי עזר לי (הוא מצליח להניף אותו הרבה יותר חזק...).
מדי פעם הרטבתי את האדמה כדי שיהיה יותר קל. זה משהו ששמתי לב אליו בשלב מסוים של העבודה – שיותר קל לעבוד עם אדמה רטובה, ואז אבא של בעלי אמר לנו שכדאי להרטיב אותה לפני שעובדים. שמחתי שאני מצליחה להגיע למסקנות האלה לבד.
מרגישה שאני לומדת את האדמה, את הצמחים. אני יודעת כשהם צמאים, אבל גם יודעת מתי הם יכולים לחכות קצת למים. אם למשל ממש חם ואני לא רוצה להשקות עדיין, אני יודעת שצמח קצת נפול יחזור לעצמו גם אם יקבל מים רק בעוד כמה שעות. אוהבת לראות איך המים מחיים אותם והם פתאום קמים ומזדקפים, גם אחרי יום שרבי שבסופו הם נראים ממש חלשים ונפולים.

[פרח_בית*]

עדכון הורמונלי.
המדקרת שלי המליצה לי לעשות דימיון מודרך שקשור לעבודה בגינה, לדמיין את הרחם כמו אדמה ששותלים בה זרע. כמו הזרע שטומנים באדמה והוא גדל ומתפתח.
ניסיתי קצת בימים הראשונים ושכחתי מזה.
אתמול לקראת השתילה חשבתי על זה. בהתחלה כשעברנו לפה חשבתי שמיד אני אעביר את הצמחים מהעציצים לאדמה. מהר מאוד הבנתי שזה עדיין לא אפשרי.
התחלתי להכין את האדמה לאט לאט. לנקות, להפוך, לסדר. לקנות אדמה וקומפוסט. ורק אז אפשר היה להביא הביתה את הצמחים לשתילה.

כמו התהליך שאני עוברת בשנתיים האחרונות, שמלמד אותי לחכות בסבלנות. להכין את השטח.
בשנה הראשונה התכוננתי להורות, לעובדה שאהיה אמא. נחשפתי לבאופן, החלטתי שארצה שארצה להניק, להישאר עם התינוק בבית כמה שאוכל, הכרתי בעבודה שהקרבה הפיזית לתינוק חשובה. זה בא ביחד עם העבודה שלי בגן, שגורמת לי להיווכח כמה קירבה פיזית, מגע, חום והאהבה עוזרים להם להיפתח ולהתפתח.

בשנה השנייה הייתה ההכנה הפיזית, שינוי תזונתי שאני מאמינה שמכין את הגוף להריון בריא, ובכלל שינוי לתזונה בריאה בבית, שטוב שמגיע לפני התינוק ולא אחריו.
היוגה שמחזקת את הגוף, עוזרת לי להתאזן, להיות גמישה, רפויה, יציבה יותר.
הדיקור, שעוזר לי להגיע לאיזון, לרוגע, לשלווה. למחזוריות.
וגם הכדורים, שכאילו הראו לגוף שלי איך נראה מחזור תקין ועכשיו הוא מצליח להמשיך את זה גם בלעדיהם (בתקווה שיישמר לאורך זמן).
הבית החדש, שנותן לי את הקרבה לאדמה, את הירח מול הדלת בכל ערב, מרחב, אור ואוויר.
ועכשיו, אחרי כל אלא, אני מזמינה את התינוק להגיע באמת. מרגישה שיש לו איך ולאן.

מיד אחרי הווסת עשיתי דיקור. התחלתי לקחת את התמצית ההורמונלית שהיא מכינה לי. ואז בתחילת השבוע עשיתי טיפול נוסף.
במהלך השבוע הרגשתי את צוואר הרחם מתרכך ונפתח לאט לאט.
ביום רביעי אני חושבת, הוא היה כבר ממש רך. חששתי שאני מפספסת את ההפרשות, אבל בדקתי פעמיים-שלוש ביום ולא הרגשתי. הייתי צריכה המון ביטחון כדי להגיד שזה עוד לא הגיע.
אתמול בבוקר בדקתי ונבהלתי. הוא נעלם... לא יכולתי לדעת אם הוא רך או לא...
ואז נזכרתי שקראתי שלפני הביוץ הוא נהיה גבוה יותר וקשה להגיע אליו. לא הכרתי את זה, כי בשני המחזורים הקודמים שבדקתי זה לא קרה! הרי היו הפרשות, אבל בלי שינוי מתאים בצוואר הרחם.
הבנתי שזה מתקרב והתרגשתי
בדקתי כמה פעמים במהלך היום, וההפרשות לא הגיעו.
ב23:30 בערך בדקתי שוב, והיו הפרשות של ביוץ (שנראות כמו חלבון ביצה).
בסביבות 4-5 בלילה התעוררתי לשירותים. כשחזרתי למיטה, עם קריאות המואזין ברקע, הרגשתי דקירה בבטן התחתונה הימנית. המשיכה לכמה דקות וזה עבר (זה הסימן שאני לרוב חושבת שהוא ביוץ, למרות שכשהייתי במעקב אצל רופא התוצאות שלהם הצליחו לבלבל אותי...).
אחרי כמה זמן הצלחתי להירדם שוב.
בסביבות 6 כשהתעוררתי כבר לא היו הפרשות. היו קצת תחושות מציקות בבטן התחתונה.
החלטתי שבמקום להמשיך לעבוד היום בגינה אני אעשה יום מנוחה. בבוקר עשיתי קצת דמיון מודרך, השתדלתי לאכול טוב, ישנתי צהריים. בשבועיים הקרובים אשתדל לעשות יוגה, המורה שלי נתנה לי תרגילים שעוזרים לקליטת הריון.

מאוד מתרגשת מזה שהגוף מצליח לעבור את התהליך הזה.
אם זיהיתי נכון, אז מה שבעצם קורה זה מה שתמרוש רוש אמרה שיכול לקרות, שהזמן הפורה מאוד קצר, כי ההפרשות שיתמכו בזרע מופיעות לזמן קצר מאוד (היו למשך כמה שעות בלבד, כי ב19:00 כשבדקתי עוד לא היו הפרשות. כלומר במקסימום הן נמשכו 8-9 שעות. לדעתי פחות).
לא שאני חושבת שזאת הייתה הבעיה עד עכשיו, כי עד עכשיו לדעתי בכלל לא היה ביוץ... חוץ מאשר כשהייתי על כדורים, אבל אז לא עקבתי עדיין אחרי ההפרשות. ואז גם אני בכלל לא מאמינה שיכולתי להיכנס להריון, בגלל שהמצב רוח הנוראי והמתח מול בעלי סביב הביוץ (שקרו על בסיס המצב רוח הנוראי...).
מקווה שאם לא יצליח הפעם, אז בפעמים הבאות הזמן הזה יתארך קצת, אולי נשים על זה דגש בדיקור (כי כשאנחנו בעבודה זה קצת טריקי לעזוב הכל ולרוץ להיפגש ב-5 שעות הפוריות שלי...מזל שהפעם זה יצא בשעות נוחות).

שיהיה שבוע מוצלח, רגוע ומלא התרחשויות משמחות.

[פרח_בית*]

הרגישות שלך לילדים ממיסה. את תהיי האמא הכי טובה בעולם...

בעצם לא כמו, את ממש אשת חייל אמיתית! ואני כולי תקווה גדולה שיהיה לך בקרוב מאוד הריון בריא מאוד.

פלונית ופלונית, תודה. התגובות שלכן ריגשו אותי וחיממו לי את הלב

[תפילה_לאם]

כל כך שמחתי לשמוע עוד מישהו אומר את זה...
לגמרי!
משמח לקרוא שאת מתחילה להוביל שינוי בעדינות. בהצלחה רבה.

מניסיוני, ילדים אוטיסטים נהנים הרבה פעמים ממגע שכולל כיסוי האוזניים שלהם בכפות הידיים של המבוגר המחבק עד כדי מעין ואקום.

שיהיה שבוע מוצלח, רגוע ומלא התרחשויות משמחות.
שבוע טוב ופורה! @}

[תמרוש_רוש]

אוי, מקסים! הכל מקסים!!!!


עדכון הורמונלי
פשוט מדהים!! תמשיכי לעקוב, בלי למהר ובלי הלחץ של "צריך לעשות משהו". עכשיו את צוברת תצפיות, היכרות אינטימית, הבנה של הגוף.
כשזה יקרה, זה יקרה בקלות @}

[מרת_פרת_משה*]

איזה כיף של עדכונים, עושה טוב על הלב...

[פרח_בית*]

מרגישה שלא כתבתי שנה... מסתבר שעבר רק חודש...
היה מחזור די קשה. לא הווסת עצמה אלא המחזור כולו.
כשכתבתי כאן לאחרונה זה היה אחרי ששמתי לב להפרשות של ביוץ במשך ערב אחד.
בהמשך אותו שבוע חזרו ההפרשות בכל ערב, במשך 3-4 ימים. בבוקר לא היה כלום וכל ערב היו הפרשות...
עברו שבועיים ולא הגיעה הווסת.
הרגשתי שיש לי קצת בחילות ועוד כמה סימנים שהיו קצת שונים מבדרך כלל. רוב הסימנים להריון מופיעים אצלי כל חודש לפני הווסת, אז קצת קשה לי לחפש משהו ספציפי... אבל הסך הכל הרגשי לי שונה מחודשים קודמים, ויחד עם האיחור בווסת... הייתי בטוחה שאני בהריון.
כמה ימים לאחר האיחור עשיתי בדיקת דם. חיכיתי יומיים ולא הגיעו התוצאות.
הייתי נורא בלחץ, התחיל לי מצב רוח נוראי. היה יום אחד שהייתי ממש עצבנית ועל קוצים, הלכתי לעבודה והרגשתי שאני ממש חסרת סבלנות ולא יכולה להתמודד עם הילדים... כל דבר שהם עשו עצבן אותי והוציא אותי מדעתי.
באותו יום אכלתי עוגה בעבודה שהגננת הביאה לראש השנה. זה התחיל לי אטרף למתוק, ואכלתי כמויות סוכר שלא אכלתי המון זמן. זה הגיע למצב שהכנתי עוגת דבש ואכלתי שליש עוגה לבד... כמעט הקאתי אבל לא יכולתי להפסיק לאכול...
זה נמשך 3-4 ימים, שבהם עדיין לא היו תוצאות, אבל לא היה איך לבדוק כי היה שישי-שבת....
הייתי במצב רוח נוראי, בכי ועצבות. כבר הייתי בטוחה שאני לא בהריון ובכיתי בלי הפסקה. לא יכולתי לדמיין עוד חודש של מעקב, ניסיונות, ציפייה, המתנה, אכזבה...
בבוקר של ערב ראש השנה התקשרתי לקופ"ח ולקח לי בערך שעה לגרום להם לבדוק סוף סוף ולהודות שיש בעיה והמבחנות לא הגיעו למעבדה או משהו בסגנון...
כל החג הייתי בחוסר ידיעה. אבל המצב רוח קצת השתפר ודווקא החג עצמו עבר סבבה.
אחרי החג שוב חזר לי קצת המצב רוח המוזר והייתי בשיגעון. קצת פחות בכי אבל קוצר רוח ועצבנות.
התחיל כאב בטן והגיע הדימום, באיחור של שבוע-שבועיים (תלוי מתי בעצם היה הביוץ...).
הווסת עברה שונה מאוד.
הדימום התחיל בבת אחת ולא לאט לאט כמו בדרך כלל. כמעט ולא היו כאבי בטן. ממש ברמה שמבחינה פיזית יכולתי לתפקד כבר ביום השני, מה שלא קורה אף פעם. אבל לא הלכתי לעבודה, בגלל המצב רוח...
הייתי עצובה מאוד לאורך כל הווסת, בכי וחוסר אנרגיות. זה משהו שאך פעם לא קורה. תמיד לפני הווסת אני עם מצבי רוח משתנים, ומרגע שמתחיל הדימום הכל נרגע...
לדעתי הייתה הפריה שלא נקלטה או משהו בסגנון. אין לי דרך לדעת את זה בוודאות, אבל ממש הרגשתי שהגוף שלי במעין אבל לאורך כל הווסת... משהו שאני לא זוכרת שהרגשתי אף פעם.
אחרי הווסת הצלחתי לקבוע עם המדקרת שלי, שלא הייתה אמורה לעבוד עד אחרי החגים אבל אמרה לי לבוא אחרי שהתקשרתי אליה וסיפרתי לה על המצב...
הטיפול עזר ולאט לאט חזרו לי המצב רוח והאנרגיות.
הצלחתי ללכת לעבודה, לארגן את הבית ולחזור קצת לעצמי.
יום כיפור עבר בנעימים, בעלי היה אצל ההורים שלו ואמא שלי באה אליי. הייתי במנוחה שנתנה לי הרבה כוחות.
סך הכל מרגישה בסדר, אבל עדיין קשה לי עם עניין ההריון. קשה לי מאוד לחשוב על ההמשך, מרגישה שכבר אין לי כוח לחכות...
היום אמא שלי ואחותי היו פה עם אחיינים שלי. כל היום הם יצאו ונכנסו מהבית לחצר, השקו את העציצים, אספו אבנים. נשארו פה כל היום כי היה להם כיף.
ישבתי עם אחיין שלי, בן שנה ו-4, ונתתי לו להריח את התבלינים. הוא הריח וליקק את העלים, ביקש עוד ממה שאהב והעיף את מה שלא. היה חמוד ומקסים.
היה מעייף, השאירו בית שדורש קצת סדר ולהעביר סמרטוט על הכל... אבל ברגע שהם הלכו הרגשתי מעין ריק כזה, שקט מדי, בדידות.
מחכה כל כך שיהיו כבר הילדים שלי פה, שיסתובבו בגינה, שהצחוק שלהם ימלא לי את הבית ואת הלב.
לפעמים מרגישה שקשה לי להמשיך ככה לבד בלעדיהם, כאילו שאין בשביל מה...

מרגישה שיצא ארוך ומבולגן ולא ברור. אבל מניחה את זה כאן כמו שזה.

[פרח_בית*]

לגבי הבית – מתקדם לאט, אבל כל הזמן בתנועה.
מהרגע שהגענו לפה אני מרגישה שאני צריכה שכל הרהיטים יהיו מעץ.... אז מנסה להחליף את כל הרהיטי מתכת..
הכל לוקח זמן כי אני מחפשת כמה שיותר יד שניה, וכמה שפחות להוציא כסף...
אז זה דורש הרבה חיפושים באינטרנט, ולרדוף אחרי רהיטים ברחבי הארץ... למצוא חברים שיעזרו לנו להוביל וכו'.
בינתיים הגיע ארון בגדים שקנינו (הרהיט היחיד שקנינו חדש) וחיכינו לו המון זמן. וקנינו כמה רהיטים שרציתי כבר הרבה זמן.
את הדברים הבסיסיים שרציתי כבר השלמנו, ועכשיו נשארו כמה דברים קטנים שאני עוד רוצה...
חוץ מזה יש כל מיני דברים שצריכים לתלות ולסדר שעוד לא הצלחנו להביא את עצמנו לעשות. שנינו לא ממש מנוסים בקדיחות וכאלה אז מתמהמהים הרבה סביב זה.. בדירות הקודמות שעברתי אבא שלי היה בא ועושה את כל הדברים האלה, וזאת הפעם הראשונה שאין לנו אותו... אז מחפשים כל מיני אנשים שיבואו ויעזרו אבל לא תמיד יש זמן או מסתדר...

הגינה התקדמה הרבה ועכשיו קצת בעצירה. מקווה לחזור לזה עכשיו בחופש.
כבר יש ערוגת תבלינים, ושביל בכניסה עם פרחים. וכל מיני עציצים חדשים בבית ובחוץ.
המשימות הבאות הן ערוגת ירק, קומפוסט ולול (יש תרנגולות שמחכות לנו אצל ההורים של בעלי..).
מרגישה שכבר אין לי סבלנות לחכות, כבר ממש קשה לי לזרוק שאריות של ירקות לפח, אבל עוד אין לי מקום מאורגן לערמת קומפוסט... וכבר ממש רוצה ביצים אבל עוד לא בנינו לול.. מצד שני אני רואה שאנחנו פשוט לא מספיקים הכל ומנסה להזכיר לעצמי שדברים קורים בקצב מסוים, שאי אפשר לעשות הכל בבת אחת.. וכל פעם אנחנו מתקדמים במשהו אחר.

בכלל מרגישה שיש המון דברים שאני רוצה, רשימות ענקיות ואני מתקדמת בצעדי צב...
יש שיפור אבל יותר איטי ממה שרציתי.
רשימת הדברים שאני רוצה לתפור מתארכת, ואני בכלל לא מוציאה את המכונת תפירה...
כל הזמן מביאה עוד ועוד רהיטים שאני רוצה לשפץ ובפועל לא עושה את זה...
וכל מיני דברים שאני חושבת שיעזרו לעניין ההורמונלי ולא מגיעה אליהם כמו שאני רוצה.. למשל להתמיד יותר ביוגה - בינתיים עושה רק טיפה (10 דקות פעם- פעמיים בשבוע, במקום שעה לפחות...שזה אומר שאני לא מספיקה כל מיני תנוחות שאמורות להיות טובות לי).
לא עושה מדיטציות כמעט בכלל....
קצת פחות משקיעה באוכל מאשר בעבר (עדיין אוכלת יחסית טוב, בטח יותר מאשר כל מי שאני מכירה... אבל פחות ממה שהייתי רוצה).
יש דברים מסוימים שאני רואה שאני מצליחה להתחיל/להתמיד/לחזור אליהם, ומנסה להתמקד במה שכן...
אבל תמיד רוצה עוד ועוד, ואין זמן/אנרגיות/חשק להכל....

תכננתי לעשות לי איזו רשימה לקראת השנה החדשה, של כל מה שעברתי והספקתי בשנה הקודמת. ולא יצא לי כי ממש לפני ראש השנה תקף אותי הדיכאון הזה...
אולי אספיק לעשות את זה השבוע איזה יום. נראה לי שזה יעשה לי טוב וגם ידרבן אותי להמשיך בשנה הקרובה.

בינתיים, שתהיה שנה טובה וחג שמח.
המון טוב, אושר, סיפוק והנאה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

קוראת בעניין והזדהות @}

לוקח זמן לארגן הכל בדירה החדשה, אבל בסוף זה קורה... בינתיים נשמע שהדירה כיפית ונעימה

שנה טובה !

[פרח_בית*]

השבוע היה לי יום הולדת.
כמו שנה שעברה, עבר לא משהו, מבחינת מצב רוח.
כמה ימים לפני התחלתי להרגיש שאני כאילו מפחדת שזה יגיע, השתדלתי לא לחשוב על זה אבל הייתה לי מן תחושה כללית לא טובה.
שנה שעברה זה היה גם, ושנה לפני כן היום הולדת הייתה ב-30 של אבא שלי... אני מנסה לחשוב איך זה היה בשנים קודמות ולא ממש מצליחה... אני זוכרת שתמיד חיכיתי ליום הולדת, וזוכרת פעמים שגם חגגתי באופן כיפי ומשמח, אבל לא מצליחה לחשוב איך היה היום עצמו, אם היה עובר בתחושה טובה והתרגשות, או במצב רוח רע כמו בשנתיים האחרונות. מנסה להבין אם זה קשור לאבא או לא...
בכל מקרה, זאת כבר לפחות השנה הרביעית ברצף שהווסת מגיעה במקביל ליום הולדת (באותו יום או ממש בסמוך לו), ואני משערת שזה גם משפיע. אבל גם יכול להיות שזה להפך, והיא מגיעה בגלל איזשהו חשש שלי מהיום הזה מדובר גם על שנים שבהן הייתה מגיעה שאופן ממש לא סדיר, והגיעה בדיוק ביום הולדת אחרי כמה חודשים שלא הגיע למשל.
אז הפעם, בשבוע וחצי שלפני היום הולדת, הייתי אחרי ביוץ והייתה לי תחושה שהנה, הצלחנו ובטח אני בהריון. ביום של היום הולדת קמתי בבוקר, והייתה לי מן תחושה שבטוח אין הריון ושאני תכף מקבלת ווסת. לא הצלחתי להבחין האם זה משהו פיזי שהרגשתי או מעין הרגשה כללית, או סתם משהו שאני מספרת לעצמי כדי לתרץ את המצב רוח... בכל מקרה, ככה היום התחיל במעין עצבות. בעבודה היו לי ישיבות עם הורים, ואחרי כמה ישיבות עם הורים בשבועות הקודמים שהלכו ממש טוב, הרגשתי שמאוד קשה לי בהן, שיש אווירה קשה (גם מצד ההורים כמובן, זה לא רק אני מולם אלא כמה אנשי צוות, אז זה לא שהמצב רוח שלי עד כדי כך משפיע..), ומבחינתי אני שאני לא מצליחה להביע את עצמי כמו שאני רוצה, שאני כאילו מגמגמת, לא בטוחה במה שיש לי להגיד, אני לא מצליחה לדבר באופן טבעי.
במהלך היום בגן חלק מהצוות ידע שיש לי יום הולדת, וחלק לא. תהיתי אם להגיד להם, כי היה לי מוזר להיות איתם יום שלם בלי שהם יודעים שאני הייתי רוצה להרגיש שהיום חגיגי ולא סתם יום רגיל, אבל זה לא יכול להיות ככה אם אף אחד לא יודע... מצד שני היה לי מאוד מוזר להסתובב ולספר לכולם שיש לי יום הולדת... הייתה לי מן תחושה שאני נעלבת מהן, למרות שברור לי שהן פשוט לא ידעו.... נכנסתי למן מצב כזה, שאני יושבת ושותקת, קשה לי לדבר איתן, קשה לי להגיד להן, כאילו אני מתביישת, אבל גם קשה לי להתנהג כרגיל כי כאילו יש משהו בינינו.
תחושה שהרגישה לי די מטופשת אבל לא ידעתי איך להתמודד איתה...
בצהריים כבר נפלה עליי ממש עצבות, ובשלב מסוים ראיתי ברכות שבני דודים שלי שלחו לי מחו"ל והתחלתי לבכות. הסתתרתי החדר וקיוויתי שאף אחד לא ייכנס בטעות...
יצאתי מוקדם הביתה, בעלי לקח חופש מהעבודה כדי שנהיה ביחד. בדרך בכיתי עוד קצת. הוא פיזר בלונים בבית וחיכה לי שמח, ראה כמה אני עצובה ונפל לו המצב רוח... בערך שעתיים פשוט הייתי עצובה ובכיתי, לא הצלחתי להסביר לי ולו למה, והוא היה מבואס ומתוסכל...
אחרי כמה זמן הצלחתי להקים את עצמי ונסענו לאכול במסעדה, התחשק לי אוכל הודי וגילינו מסעדה הודית אחת ביאזור. היה נחמד, לא מסעדה מעולה אבל חביב. יצאתי מבכי והעצב, אבל עדיין לא הצלחתי להיות ממש שמחה, לצחוק או ליהנות ממש..
במשך כל השבוע לא ישנתי טוב (מתוך כל השבוע האחרון 4 לילות של שינה לא טובה, או שהתעוררתי מדי פעם, או שהתעוררתי בשלב מסוים ולא נרדמתי במשך שעתיים, מה שגרם לי להיות מאוד עייפה בבוקר...). בכל מקרה חזרנו מהמסעדה ודי מוקדם בסביבות 9 בערב, לא הצלחתי להחזיק את עצמי ערה ונרדמתי... כמובן שבאותו לילה שוב התעוררתי ולא נרדמתי כמה שעות.... בבוקר התעוררתי עם כאב ראש נוראי...
עניין השינה קורה לי מדי פעם לפני ווסת, אבל לרוב פעם פעמיים, ולא כל כך הרבה ברצף...
היו לי גם יומיים-שלושה של נפילות עם האוכל, התפתיתי לפסטה וכל מיני שוקולדים וסוכרים, זה התחיל בלטעום קצת ממשהו באמת טעים, והמשיך לאכילה מוגזמת ולא הגיונית עד שכבר היה לי מגעיל. למזלי בשלב הזה הצלחתי להפסיק ומאז די חזרתי לעצמי.
ניסיתי לחשוב מה עובר עלי, למה המצב רוח הזה. האם זה באמת בגלל אבא? האם זה הורמונלי?
במקום מסוים מרגיש לי שהיומולדת כאילו מחזיר אותי לאחור, לזמן שהייתי ילדה/נערה. בשנים האחרונות עשיתי דרך מאוד ארוכה בנוגע לביטחון העצמי שלי, לדרך שאני מדברת מול אנשים, לתחושה שיש לי מה להגיד , שזה יכול להיות מעניין עבור אחרים. לתחושה שיש אנשים שאוהבים אותי (חוץ מאמא/סבתא/דודה וכאלה), שמעריכים אותי, שמתגעגעים אליי.
וביום הולדת כאילו אני חוזרת אחורה. להיות ילדה, ביישנית, שקטה, הקול שלי נעלם, אני מדברת בלחש, לא מצליחה להתנסח, לא מצליחה לחשוב מה יש לי להגיד.
מרגישה בחוץ. לבד. כאילו אני שונה מכולם, לא מצליחה למצוא את המקום שלי או את הקול שלי, לא מצליחה להבין איך אני נכנסת בתוך האנשים סביבי.
כאילו כשאני מדברת אנשים מסתכלים על זה מוזר, כאילו אני מציקה להם, מעיקה עליהם.
ואז אני משתתקת, הולכת הצידה, מנסה לשמור מרחק.
וזה היה לי מוזר שזה קרה דווקא בגן, כשאני מרגישה שדווקא מעריכים אותי, מעריכים את דעתי, באים עם שאלות, מתייעצים. מחמיאים על העבודה שלי, על הידע שלי (שאני מרגישה שאין לי והכל אינטואיציה. אבל לרוב זה עובד אז אני זורמת איתה...). זה היה גם שנה שעברה, אבל השנה עוד יותר.
ועדיין, השתתקתי. נעלבתי, הרגשתי בודדה. כמו שהרגשתי שנים, כמעט בכל מסגרת שהייתי בה.
בינתיים אני מרגישה יותר טוב, מאז היה עוד יום בגן שבו הרגשתי דווקא בסדר, כמו קודם.
אבל עדיין מרגישה מועקה, מרגישה שאני לא אני, לפחות לא אני של היום, אלא של פעם.
מרגישה עייפות, כבדות.
יושבת ומחכה לגלות, האם תגיע הווסת. לא מצליחה לקרוא את הסימנים שהגוף שולח לי. לא מצליחה להבין.
מחכה ומצפה, ומפחדת להתאכזב.

[פרח_בית*]

כבר כמה חודשים שהווסת מגיע באופן סדיר בלי הורמונים. עם דיקור באופן חלקי (חלק מהזמן המדקרת בחו"ל אז יש חודשים שבכלל בלי), צמחי מרפא והשתדלות שלי בתזונה, למרות שיש יותר פעמים שאני "מחפפת" מאשר בעבר (ובסך הכל עדיין אני אוכלת הרבה יותר בריא והרבה פחות סוכר מכל מי שאני מכירה, כולל כמה חולי סכרת...אולי אכתוב עוד מעט קצת יותר על התזונה כדי להזכיר לעצמי).
אמא שלי מצאה לי רופא מוצלח, ככה לפחות זה נראה.
הוא במרכז, ככה שזה לא הכי נוח, אבל כרגע כשאנחנו עם רכב אולי זה יהיה בסדר.
היינו אצלו פעם אחת, מאוד נחמד ופתוח להכל, אמר שטוב מאוד שעשיתי שינוי בתזונה, ודיקור, שזה יכול מאוד לעזור. שאל איזה מצחי מרפא אני לוקחת כדי לדעת אם זה יכול להתנגש עם משהו בטיפול הקונבציונלי. עבר על כל הבדיקות באופן יסודי, שאל הרבה שאלות, הקשיב כשדיברתי. דיבר באופן ברור.
אמר שלפי השינוי שחל בתקופה האחרונה, נראה שאמת אפשר לעשות ניסיון בלי הורמונים – של מעקב והזרעה. האמת שזה הנשמע טרטור לא נורמלי, כי אצטרך להגיע בדיוק ביום הביוץ למרפאה שלו במרכז, שהוא לא בדיוק צפוי ואולי אומר שאצטרך לקחת יום חופש וכו', אבל לפחות יחסוך לי דיכאון ומצבי רוח של ההורמונים...
בכל מקרה, הביקור אצלו היה סמוך לביוץ המשוער (לפי התאריך ומעקב הפרשות), הוא עשה לי אולטרסאונד וראינו שאכן יש זקיק בשל שעומד לבייץ. דבר שמאוד שימח אותי – שאני לא סתם מדמיינת שיש שינוי חיובי, ובאמת קורה משהו.
זה היה לפני שבועיים, ועכשיו כמו שכתבתי אני מחכה לראות אם הווסת מגיעה או לא. מצד אחד מאוד מקווה שהיא לא תגיע ואקבל הריון מתנה ליום הולדת. מצב שני מאוד מפחדת להתרסק אם היא כן.... כבר כמה ימים שזה לא יוצא לי מהראש ומאוד מערער אותי.
בעלי כל הזמן אומר לי להפסיק לחשוב על זה, פשוט להמשיך כרגיל ואם יצליח אז יופי. אבל אני לא מצליחה... בכל הזדמנות זה קופץ לי לראש, התקווה הזאת, הציפייה הטורדנית...
בתחילת החודש התלבטתי אם לחפש עוד טיפול, משהו פחות פיזי ויותר נפשי/רגשי, יותר בשביל להירגע, לשחרר, אולי למצוא דברים בתוכי שחוסמים את זה, שלא נותנים להריון להגיע.
אני מנסה לעשות את העבודה הזאת בעצמי אבל לא מצליחה, חושבת שאני צריכה עזרה מבחוץ.
אחרי קריאה פה על עוצמת הרכות חשבתי בכיוון הזה, למרות שלא ראיתי שמדברים על השיטה ספציפית בהקשר של בעיות הורמונליות, משהו בקריאה על הטיפול גרם לרצות להיות שם. ואמא שלי הציעה לי מישהי שעובדת ברפלקסולוגיה בשילוב של עבודה רגשית, שאולי זה יכול להתאים לי (אני מאוד אוהבת רפלקסולוגיה). אבל עוד לא הצלחתי להניע את עצמי להתקשר ולברר.

[פרח_בית*]

החורף הזה שבא, מביא איתו כל מיני.
מצד אחד עייפות, כבדות כזאת, איטיות. חוסר חשק לנוע, לעבוד, ליצור.
סטטיות (יצא לי בטעות בטטיות, אז גם זה).
מצד שני מים, ניקיון, ירוק בעיניים.
בחצר יצאו להם עשבים, האדמה החומה מתחילה להתכסות בירוק יפה.
האדמה הסדוקה והקשה נרטבת ומתרככת.
בריכה קטנה נקוות מתחת למרזב. מתחשק לזרוק אליה כמה דגים שישחו...
האפרסק כבר נשר כולו. הדובדבן עוד בדרך.
הלימונים מתחילים להצהיב על העץ.
שתלנו ירקות רגע לפני הגשם, שישקה אותם.
נעים לפתוח את הדלת, לעמוד בפתח, בתוך הבית החם ולהביט החוצה, על האוויר הנקי, המים הזורמים, הצמחים שצומחים להם פה מתחת לאף.
להרים את הראש ולראות את העננים שמכסים את ההר ממול. מעין ערפל שמסתיר את הבתים.
לשבת בבית, מכוסה בשמיכה, בתוך המצעים הנעימים (החדשים שקנינו לכבוד החורף).
לפעמים להתחבק יחד, לפעמים לבד.
עם כרית חמה או תנור. עם סוודר או צעיף.
להרגיש את הקור מתכסה.
אולי כדאי להכין מרק.

[פרח_בית*]

ציטוט שנתקלתי בו היום ברחבי באופן וגרם לי לדמוע

_העובדה היא, ש"עושי הצרות" מצליחים נהדר בסדברי-ואלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ותמיד אם הוריהם תומכים בהם. הסיבה היא פשוטה יחסית: עצם העובדה שהם עושים-צרות מעידה על כך שהם לא ויתרו על המאבק. (...) נכון, האנרגיה שלהם מופנית לעיתים לפעילויות של הרס-עצמי; אולם אותה אנרגיה, ברגע שהיא משתחררת מהמלחמה נגד עולם מדכא, היא יכולה להיות מופנית במהירות לבניית עולמם הפנימי, ואפילו לבניית חברה טובה יותר. (...)
אבוי, לתלמידים מהסוג של בעלי הציונים הגבוהים יש זמנים קשים יותר. (...) ילדים אלה, לא "עושי הצרות", הם הקורבנות האמיתיים של החברה. אחרי שנים של התאמה לסמכות החיצונית, הם איבדו מגע עם עצמם. הניצוץ נעלם מעיניהם והצחוק נעלם מנשמותיהם. הם אינם הורסים, אך גם לבנות אינם יודעים. עבורם, החופש הוא מפחיד. אין איש שיאמר להם מה לעשות.
ה"ריפוי" הוא קשה, וממושך. זה לא תמיד עובד. לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שיעמום. (...) אנחנו אומרים להם שכאשר השיעמום הופך בלתי נסבל, הם יקומו, מתוך יאוש מוחלט, ליצור את המסגרת שלהם. זה קורה, במוקדם או במאוחר, אולם איזה מחיר על ה"ילדים הטובים" המסכנים האלה לשלם עבור הכנעתם הקודמת!_
קטע מהפרק "ילדים טובים" ו"עושי צרות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, דניאל גרינברג

[פרח_בית*]

והשתדלות שלי בתזונה, למרות שיש יותר פעמים שאני "מחפפת" מאשר בעבר (ובסך הכל עדיין אני אוכלת הרבה יותר בריא והרבה פחות סוכר מכל מי שאני מכירה, כולל כמה חולי סכרת...אולי אכתוב עוד מעט קצת יותר על התזונה כדי להזכיר לעצמי).
קצת על המשפט הזה. הטרידה אותי המדידה שלי את התזונה שלי ביחס לאחרים. כי הרי אני מנסה לאכול כמו שטוב לגוף שלי, ולא לנצח את האנשים סביבי בתחרות האכילה הבריאה ביותר.
מצד שני, הרי הרבה פעמים פה נעוצה הבעיה, כי בבית שלי, מול ארונות המטבח והמקרר שמילאתי בעצמי, הרבה יותר קל לי לאכול כמו שאני מאמינה ומרגישה שנכון לי. כמעט ואין פה דברים שאני לא מעוניינת לאכול, או רוצה להגביל את עצמי באכילה שלהם. אני פותחת את המקרר/הארון, לוקחת מה שבא לי וכמה שמתחשק לי. משתדלת שיהיה מתוך הקשבה לגוף ולרעב, אבל לפעמים גם סתם כי אני רוצה משהו מתוק, או רך או פריך. אבל גם אז לא מרגישה שאני מזיקה לגוף, כי גם ביום הכי פרוע, שפשוט מתחשק לי מתוק, זה לרוב מסתכם ב-2 פרוסות עם חמאה ודבש, או כדורי תמרים או ניסיונות אפייה שונים ללא סוכר, עם קצת תמר/דבש/סילאן מעל.
אבל בחוץ, איפה שמסתובב לו האוכל הזה שכולם אוכלים, צריך הרבה יותר תשומת לב, הרבה יותר איפוק. לרוב זה כבר די טבעי לי, בעבודה אני מסרבת לעוגה או שוקולד משהו כמו פעם-פעמיים ביום, לרוב בלי לחשוב פעמיים, לעצור את עצמי או להתבאס בכלל. פשוט ברור לי אליו שזה לא קשור אליי ואני לא אוכלת את זה, כמו שאני כבר שנים מול בשר למשל.
אבל לפעמים, בעיקר בארוחות משפחתיות, או כשמצב הרוח מעורער, או כשאיזה גל הורמונלי תוקף אותי, אני בלי לשים לב אומרת לעצמי "רק קצת", ולרוב זה לא מצליח להיגמר בקצת, כי ביס או שניים כבר הופכים לפרוסת עוגה (יבשה ולא טעימה במיוחד, אבל מלאה סוכר), ואם זה עוגה של אמא שלי (שהיא כן טעימה...) אז יכול להגיע גם לרבע תבנית.. ואם זה שוקולד אז בכלל אין מעצורים אם כבר התחלתי....
ואם זה סתם לחם לבן אני לא טועמת בכלל. אבל אם זה איזה מאפה, או פסטה, או פיצה (בעיקר אם זה ביתי, קנויים זה מאוד נדיר שאני טועמת) – אני אצטרך לעצור את עצמי. וכשיש קורנפלקס בגן – פעם פעמיים ראשונות לא ראיתי את זה בכלל, ועכשיו לפעמים עולה החשק...

מנסה להזכיר לעצמי כמה טוב עשה לי השינוי בתזונה. לדעתי מאוד עזר עם השינוי ההורמונלי, גרם לי להיות פחות חולה בחורף שעבר, כמה בחילה וכאבי בטן יש לי אחרי שאני אוכלת יותר מדי מהסוכר והקמח האלו...

ביום יום התזונה שלי די בריאה, והייתי רוצה רק להוסיף לה כמה דברים – בעיקר הרבה עלים ירוקים, וקצת יותר ירקות טריים (כיום אוכלת בעיקר פירות, וירקות מבושלים, לא תמיד מתחשק לי טרי. הרבה זמן למשל לא הכנתי לי סלט, פעם זאת הייתה ארוחת הערב שלי כל יום). ויותר קטניות, ולחזור להנביט (ואז לאכול את הנבטים ולא לשכוח אותם במקרר...).
אבל בחוץ, יש דברים שעדיין קורצים לי לפעמים, ואני רוצה להעביר אותם קטגוריה. לזאת של דברים שכבר בכלל לא אוכל בשבילי, כמו משקאות ממותקים או חטיפים מלוחים.

[אישה_במסע*]

בעלי כל הזמן אומר לי להפסיק לחשוב על זה, פשוט להמשיך כרגיל ואם יצליח אז יופי. אבל אני לא מצליחה... בכל הזדמנות זה קופץ לי לראש, התקווה הזאת, הציפייה הטורדנית...
אחת מהסופרות האהובות עליי כתבה לא פעם בסדרת הספרים האהובה עליי שלה "תקווה זה רגש מטופש" בדיוק בגלל זה - בגלל הכאב שוא מביא. בתקווה יש כוח עצום, אבל לפעמים תקווה מסבה כאב ולא מאפשרת פשוט לקבל את המציאות כמו שהיא.

[תפילה_לאם]

בעלי כל הזמן אומר לי להפסיק לחשוב על זה, פשוט להמשיך כרגיל ואם יצליח אז יופי. אבל אני לא מצליחה... בכל הזדמנות זה קופץ לי לראש, התקווה הזאת, הציפייה הטורדנית...
מבינה אותך. אני מהזן שאוהב תמיד לחשוב קדימה, לתכנן, ליצור תרחישים... וכשמדובר בעניין שכמהים אליו כל כך, קשה למשטר את התקווה.
אז אולי לא לנסות לעצור אותה בכוח, אבל להגיד לה בעדינות, שאם לא החודש - בעז"ה בקרוב, כי יש שינוי חיובי, ובאמת קורה משהו.
@} @} @}

מזל טוב ליום הולדתך!
שתהיה שנה כיפית של התגשמות משאלות לבך לטובה.

ו... נהניתי לקרוא את תאורי החורף שלך.

[פרח_בית*]

תקווה מסבה כאב ולא מאפשרת פשוט לקבל את המציאות כמו שהיא.
אך מה הפתרון? אני באמת לא מצליחה פשוט להתעלם ממנה. מנסה להגיד לעצמי שהדברים לא תלויים בי, שזה יגיע כשזה יגיע, שזה המצב עכשיו. בפועל - זה לא עובד..
בעלי תקופה מסוימת אמר שהוא פשוט מעדיף לחשוב שזה כבר לא יקרה, פשוט לא נצליח. להאמין שלא יהיה הריון וזהו. אבל זה בכלל לא גרם לו להרגיש טוב יותר, אלא עשה אותו עצוב מאוד.. ובשבילי זו המחשבה הכי עצובה שיכולה להיות, ממש לא יכולתי לשמוע אותו אומר את זה (גם לכתוב את זה עכשיו היה לי קשה).
אז אולי לא לנסות לעצור אותה בכוח, אבל להגיד לה בעדינות, שאם לא החודש - בעז"ה בקרוב, כי יש שינוי חיובי, ובאמת קורה משהו.
מנסה לחשוב ככה, אבל איכשהו גם זה עדיין כואב. גם כשאני מאמינה בכל ליבי שבסוף זה יגיע, ההמתנה עצמה עדיין קשה לי (כבר שנתיים וחצי שאני מחכה...).
כל דבר קטן גורם לי לחשוב על זה, כל פעם שאני שומעת על מישהי בהריון, כל היום עם הילדים בעבודה, כל פעם שאחיין שלי צוחק. זה גורם לי לדמיין איך זה יהיה כשהילד שלי יהיה פה, ואני אוכל לחבק אותו, לצחוק איתו... ואז ממש קשה לי לחכות.

תפילה תודה על האיחולים

[אוליב*]

פרח, גם אני מאחלת לך יומולדת שמח ושנה נהדרת, שמה שאת כל כך רוצה יקרה. מברכת אותך שביום ההולדת הבא כבר תהיי אמא או לפחות בהיריון!

[אישה_במסע*]

אך מה הפתרון?
אין לי פתרון... בדרך כלל הפתרון הוא אכן להשלים עם זה שזה כבר לא יקרה, אבל אני לא חושבת שזו האפשרות העדיפה במקרה הזה. וגם היא עדיפה, היא לא ממש אפשרית.
זה אחד המקרים בהם קשה מאוד למצוא שלווה. אפשרי, אבל זו משימה לקדושה או מוארת... עדיך פשוט לקבל את זה שזה המצב כרגע, זה לא לנצח, וכפי שכתוב על טבעת המלך שלמה - גם זה יעבור...

[מיכל_בז*]

פרח, אולי תשאבי תקווה מזה שהתותחים הכבדים עדיין לפנייך ובעצם את בוחרת ללכת בדרך עדינה ורגישה כלפי גופך, אבל אם לא תהיה ברירה, הרפואה המערבית מוכוונת המטרה עדיין שם.

גם אפשר לחשב קצת אחרת... כמה זמן המחזור שלך סדיר? כי בעצם, עד שהסתדר, היו הרבה יריות באפילה. עכשיו את יודעת הרבה יותר ובאמת, לדעתי, זה רק עניין של זמן.

אין טעם לכבות את התקווה, היא כואבת, אבל היא הסיבה לחיים, לא? אני שמחה לספר לך שברגע שתיכנסי להריון (וזה יקרה!) היא תצבע את כל הסיפור בצבעים אחרים. את תוכלי להיזכר בה כמו בידידה ותיקה שלא עזבה אותך לרגע.

אני מחזקת ומחבקת אותך. זוכרת כל כך טוב את המקום שאת נמצאת בו.

[תמרוש_רוש]

_בעצם את בוחרת ללכת בדרך עדינה ורגישה כלפי גופך, אבל אם לא תהיה ברירה, הרפואה המערבית מוכוונת המטרה עדיין שם.
גם אפשר לחשב קצת אחרת... כמה זמן המחזור שלך סדיר? כי בעצם, עד שהסתדר, היו הרבה יריות באפילה. עכשיו את יודעת הרבה יותר ובאמת, לדעתי, זה רק עניין של זמן._
גם לדעתי

יום הולדת טוב!
אל תתבאסי מזה שאת לא לגמרי מסתדרת עם היומולדת שלך. לדעתי "יום הולדת שמח" זה פיקציה מרושעת של החברה המערבית. למה להיות שמחים ביום הולדת?
בשבילי, במקרה הטוב יום הולדת הוא יום של הגות, מיני-יום-כיפור כזה (טוב, אני נולדתי יומיים לפני יום כיפור... ), שיקוף של השנה הקודמת וייחולים לשנה הבאה, ובלי יותר מדי עליצות.


ביום הולדת כאילו אני חוזרת אחורה. להיות ילדה, ביישנית, שקטה, הקול שלי נעלם, אני מדברת בלחש, לא מצליחה להתנסח, לא מצליחה לחשוב מה יש לי להגיד.
מוכר מוכר
אני, שנים בימי ההולדת שלי חזרתי למשבצת הילדה-בלי-החברים (שמלכתחילה זו היתה פיקציה היסטורית - תמיד היו לי חברים כלשהם - אבל בו בזמן גם הרגשתי מאוד מאוד בודדה וחוצנית), זו שאף אחד לא מגיע למסיבת היומולדת שלה.

מרגישה בחוץ. לבד. כאילו אני שונה מכולם, לא מצליחה למצוא את המקום שלי או את הקול שלי, לא מצליחה להבין איך אני נכנסת בתוך האנשים סביבי.
גם...
אבל תאמיני או לא - עד גיל ארבעים גג זה מסתדר.
(אך, גיל ארבעים הנפלא... למה לקח לי כל כך זמן להגיע אליו?????? מזל שהחלטתי כבר לפני חצי שנה שאני בת ארבעים. הרווחתי שלושה-ארבעה חודשים בחינם )

[פרח_בית*]

אתמול בערב הגיעה הווסת.
עם האכזבה לפחות יש גם נקודת אור - הלכתי היום לעבודה.
זו הפעם הראשונה בחיי שביום הראשון/שני לווסת אני מסוגלת להיות יום שלם מחוץ לבית, בישיבה ועמידה, בלי לשכב בכלל.
לתפקד, להראות ולדבר כאילו הכל כרגיל.
עד לפני שנה הווסת הייתה משהו כמו 3 ימים של לשכב במיטה ולהתפתל מכאבים (עד כדי בכי, וזה עוד עם אקמולים ואופטלגינים).
בתקופה האחרונה זה עבר ליומיים של לשכב במיטה, עם כאבים נסבלים (ובלי כדורים בכלל).
במחזור האחרון היום השני היה נסבל ביותר, וכמעט שלא כאב.
והפעם - אתמול היו כאבים, אבל הצלחתי להישאר בעבודה עד סוף היום ורק אחרי זה לשכב לנוח בבית.
והיום הלכתי לעבודה! היו ישיבות שבעייתי שאפסיד, החלטתי להגיע לעבודה קצת יותר מאוחר כי פחדתי שזה יהיה לי יותר מדי, אבל הצלחתי לשבת בישיבות, ואחרי זה אפילו להישאר עד סוף היום - ואח"כ ללכת לכמה סידורים בדרך הביתה!!!
לא לקחתי ילדים לטיפולים, כי זה היה נראה לי ממש מעייף מדי, אבל הספקתי דברים אחרים שהייתי צריכה לעשות, ובסוף הלכתי קצת להיות עם הילדים בגן.
זה שיפור ממש משמעותי, כי זה אומר שאני לא צריכה להפסיד ימי עבודה בכל פעם שהווסת לא נופלת על סופ"ש.
אני אמנם יותר עייפה וחלשה, אבל סה"כ מרגישה ממש בסדר, בלי כאבים מתישים ויחסית עם אנרגיות.

[פרח_בית*]

גם אפשר לחשב קצת אחרת... כמה זמן המחזור שלך סדיר? כי בעצם, עד שהסתדר, היו הרבה יריות באפילה. עכשיו את יודעת הרבה יותר ובאמת, לדעתי, זה רק עניין של זמן.
אני יודעת. כלומר מקווה... אבל בהחלט חושבת על זה.
אבל כשזה מתחיל לכאוב קשה לחשוב ככה, כי מה שקשה זה לא זה שלא הצליח החודש, אלא ההמתנה הארוכה שלי להריון, והיא התחילה אפילו קצת לפני שהתחלנו לנסות בפועל (ומאז שהתחלנו לנסות בפועל, כנראה עברה בערך שנה וחצי עד שבאמת התחיל הביוץ...).
כבר במעט 3 שנים שאני יודעת רוצה להיות אמא, לפני זה ידעתי שמתישהו ארצה, אבל זו התקופה שאני יודעת שאני רוצה את זה עכשיו.
זה התחיל קצת לפני החתונה, כשאיחרה לי הווסת. דבר רגיל בהחלט, כאמור הווסת שלי הייתה מגיעה כל כמה חודשים.
אבל אמא שלי שאלה בצחוק אם אני בהריון במקרה. אני עניתי שכמובן שלא, עדיין השמשנו באמצעי מניעה.
אבל פתאום התחילה לקנן בי המחשבה, שאולי בכל זאת? ובמקום שזה יפחיד אותי כמו שהיה עד אז, פתאום התמלאתי תקווה שכן. חשבתי לעשות בדיקת הריון אבל דחיתי אותה עוד ועוד, כי לא רציתי שתצא תוצאה שלילית. הסתובבתי איזה שבועיים עם המחשבה שאולי אני בהריון ושמחתי בה כל כך. התמלאתי ציפייה.
לא בדיוק זוכרת איך נגמר המקרה, כנראה שעשיתי בדיקה שיצאה שלילית, ואולי עוד אחת אחרי כמה זמן, כמו שאני מכירה את עצמי כנראה שלא האמנתי להן והמשכתי לקוות. ואחרי עוד זמן הגיעה הווסת. אחרי זה חיכינו עוד כמה חודשים עד שהתחלנו לנסות, כי לא רציתי שייצא שאני אלד רגע לפני סיום התואר ואז אצטרך לפצל את השנה ולחזור על קורסים, וכל זה עם תינוק (כמה מצחיק לחשוב עכשיו על ההמתנה הזאת, זה היה בערך חודשיים-שלושה.. כמה חסרת משמעות היא הייתה. הרי אם עכשיו היו מציעים לי להיכנס להריון אז, תוך חודש-חודשיים, ולהפסיק את התואר באמצע, הייתי קופצת על ההזדמנות)...
מאז אני מקווה, מצפה ומחכה. כל מחזור הוא הזדמנות, ובכל פעם שהדימום מגיע אני צריכה לקבל מחדש את העובדה שאני עדיין לא אמא.
יש חודשים שזה קשה יותר ויש כאלה שפחות. אבל הרצון העז לא פוחת אפילו לרגע, גם כשהמצב רוח טוב, גם כשאני מקבלת את זה. אני כל הזמן רוצה ומחכה.

[פרח_בית*]

_מוכר מוכר
אני, שנים בימי ההולדת שלי חזרתי למשבצת הילדה-בלי-החברים (שמלכתחילה זו היתה פיקציה היסטורית - תמיד היו לי חברים כלשהם - אבל בו בזמן גם הרגשתי מאוד מאוד בודדה וחוצנית), זו שאף אחד לא מגיע למסיבת היומולדת שלה._
תמרוש, תודה על ההודעה שלך.
האמת שאני לא חושבת שהיו תקופות שחשבתי שאין לי חברים, אלא יותר שאין לי את החברים שהייתי רוצה, או כאלה שאני באמת מתחברת אליהם, מרגישה איתם חופשיה ובנוח.

לגבי עניין הקול, די חזרתי לעצמי ואני כבר מצליחה לדבר בעבודה. אבל היום בישיבה שמתי לב למשהו. היום כמה פעמים שהיה לי משהו להגיד, ובחרתי לא להגיד אותו, כי חששתי שאולי זה לא מתאים לסיטואציה, אולי יהיה לא במקום. ואחרי חצי דקה מישהי אחרת אמרה אותו. וזה היה נשמע לי לגמרי מתאים ולמה בכלל חשבתי שלא?
זה היה בעיקר תשובות לשאלות של הורים, שחששתי לענות עליהן באופן שאולי יראה לשאר הצוות לא מתאים. שמתי לב היום שלפעמים זה נובע מזה אני לא בטוחה אם זו עצה שנובעת מהאופי שלי והגישה שלי לחיים באופן פרטי, או למשהו שאני חושבת מבחינה מקצועית.
אולי זה בגלל שאני הרבה פעמים מרגישה יוצאת דופן בדעות שלי, גישה יותר באופנית - למשל אני די היחידה שחושבת שאפשר לתת לילד כמה חיבוקים שהוא רוצה וזה לא פינוק, או שזה לא נורא אם ההורים ישנים עם הילד או מניקים בגיל שנתיים או שזה לא סוף העולם עם הילדה לא אוכלת לחם כי אפשר להסתדר יופי בלי - בטח כשהוא לבן... לא יודעת איך אני אנהג עם הילדים שלי, אבל נראה לי מאוד לגיטימי אם אם נוהגים ככה עם הילדים שלהם... והצוות לפעמים בקורתי כלפי דברים כאלה.
בישיבות רק של הצוות אני מרגישה יותר חופשיה להביע את דעתי, ואני מרגישה שהם באמת מקשיבים ולפעמים גם לוקחים לתשומת ליבם, אבל היום כשגם ההורים נכחו התחלתי ממש לשקול מילים. אם זה היה רק מול ההורים כנראה שלא הייתי מרגישה ככה אני חושבת, זה היה השילוב של השניים.
בכל מקרה, העובדה שהדברים בסוף כן נאמרו על ידי מישהי אחרת, גרמו לי לחשוב שאולי אני זהירה מדי ושאני פשוט יכולה להגיד מה שנראה לי בלי לחשוב מאה פעם לפני...

[פלוני_אלמונית*]

מתחילה לה הווסת.
מבאס ביותר, כי עשינו החודש הזרעה וממש קיוויתי שהיא תצליח.
הביוץ הגיע קצת באיחור, אחרי 30 יום. כשעברו שבועיים מהווסת ועוד לא היה ביוץ ממש השתגעתי, הרגשתי כאילו הכל מתחרבש ולא עובד כמו שאמור להיות. אבל אחרי יומיים בערך הצלחתי לעבור את זה, והתחלתי לקוות שיגיע באיחור של חודשיים, זה קרה לי בעבר שהיה מחזור של 45 יום. ואכן, אחרי שעוביים נוספים כבר היה זקיק בשל.

היום של ההזרעה היה לי מאוד קשה, הייתי מאוד לחוצה (זה דורש מיליון בירוקרטיה וסידורים – הפניה, טופס 17, לקבוע תור, לצאת מוקדם מהעבודה ולרוץ למעבדה, ואז לרופא, וכל זה ביום אחד שבו יש לי מלא חששות....).
ובכלל כל הרעיון היה קצת קשה לנו, שהכניסה להריון תהיה שלי מול הרופא, ולא שלי עם בעלי יחד, רק שנינו.
שיש מבחנה, ומזרקים ומכשירים...
זה מצחיק, כי בהתחלה, לפני שחשבתי על זה לעומק, אמרתי לעצמי, אוקיי, אני אקח את המבחנה, אסע לרופא והוא יעשה הזרעה, כאילו זה יחסוך לבעלי חלק מהטרטור. ואז עצרתי רגע וחשתי – כמה מוזר זה יהיה אם אני אכנס להריון כשהוא בכלל לא לידי... כמובן שבסוף היינו יחד כל היום, והוא חיכה מחוץ לוילון. אבל עדיין, היו תחושות מעורבות.
וכשזה נגמר – המון ציפייה. כרגיל.
סה"כ די הצלחתי למתן אותה, כשקיבלתי את התוצאה של הבדיקה דם לא התפרקתי, והגבתי די בסדר.
אבל בהחלט מאכזב.
כאילו כל פעם שהולכים לאיזה כיוון יותר רפואי, יש תחושה שהנה, דחינו ודחינו ועכשיו זה סוף סוף יצליח...
וכשזה לא אז זה עוד יותר מעצבן...

היום לרגע חשבתי, וואי כמה זמן זה כבר, חודש ועוד חודש ועוד חודש. עוד אכזבה ועוד אחת.
וסביבי נשים מתחתנות, נכנסות להריון, יולדות. וכל זה הן מספיקות תוך כדי שאנחנו עוד מנסים ומנסים...
כבר כמעט שנה שהביוץ סדיר, כל 30-45 יום. חלק עם מעב רפואי, חלק עם מעקב הפרשות, קצת הורמונים, ותמצית צמחים. וזה פשוט לא מצליח. ואנחנו כבר משגעים ולא מבינים למה... למה זה לא פשוט מצליח? ומתי כן?
איזו החלטה שנקבל תגרום לזה לעבוד? לעבור את כל השלבים עד IVF? אולי איזה טיפול אלטרנטיבי שלא חשבתי עליו? אולי איזה חצי שנה של חופש/נופש בטן גב (הלוואי וזה הפתרון, רק אנחנו לא מצליחים להיות אמיצים ולנסות אותו...)?

עכשיו צריך לחשוב מה עושים בחודש הבא....

<פרח בית>

[פרח_בית*]

אחר כך

הכל תקוע
הלב נאטם
המוח מעורפל
הידיים עושות רק מה שחייבות
שיעבור הזמן
מהר
שיגיע אחר כך
לא יודעת מה אני רוצה
לא בטוחה מה אני רוצה
שום דבר לא טוב
רוצה משהו אחר
רוצה שמשהו יזוז
רוצה לברוח
רוצה להשתנות
רוצה להיות מישהי אחרת
רוצה להיות שמחה
רוצה לצחוק. להשתולל. שלא יהיה לי אכפת.
רוצה לא לרצות כלום.
רוצה להיות פעם.
רוצה להיות אחר כך.
רק לא עכשיו.

[פרח_בית*]

כבר יותר משבוע שזה ככה.
אתמול חשבתי שאולי זה בגלל שהחודש לא לקחתי את התמצית צמחים.
עד עכשיו כל חודש לקחתי אותה, ליתר ביטחון, למרות שחשבתי שהכל כבר די מסודר בלי קשר.
החודש לא נשארה לי ופשוט לא לקחתי, בלי לחשוב על זה.
אתמול עלה בדעתי שאולי אני תלויה בה יותר ממה שחשבתי...
המדקרת בדיוק חזרה לארץ.
כנראה אלך אליה מחר או מחרתיים, למרות שגם לזה ממש אין לי חשק (למרות שממש חיכיתי שכבר תחזור...)

[תפילה_לאם]

קוראת אותך.

[פרח_בית*]

כל הימים היא הייתה ספונה בביתה.
מבשלת, מנקה, מסדרת, מקפלת.
נחה.
ישנה ומתעוררת.
מברישה את שערה, מתרחצת, מתלבשת ומתפשטת.
מנקה את שיניה, גוזרת ציפורניה.
לאחר שהתארכו גוזרת שוב.
אוכלת, מדיחה את הכלים.
מתעופפת לה מן המיטה אל המטבח, אל חדר הרחצה.

מביטה מן החלון אל השמים הכחולים. המעוננים. האפורים.
אל הדשא הצומח. היבש.
אל ציוץ הציפורים. קולות ילדי השכנים. קריאת התרנגול מרחוק.
השמש העולה והיורדת.

למחרת החליטה לצאת ולעבוד את הגינה.
שעות שהתה בשמש הקופחת.
נקשה עשבים יבשים. שתלה פרחים וצמחי תבלין.
הביטה אל הנוף לרגע קט בלבד.
שעות רעדה מן הקור.
התחבאה מן הגשם.
קטפה לימונים מן העץ וחיכתה לפריחת הדובדבן. ...................

כך עברו הימים.
כולם אותם הימים.
בוקר, ערב, צהריים. שעות שעות עברו להן,
הולכות בשורה
כמו עדר הכבשים בספירתה.
והיא ממשיכה בדרכה.
מתרחצת, מנקה, מבשלת. אוכלת. שוכבת במיטתה.

צופה במסך.
בו אנשים ממהרים, עסוקים.
רצים לחדר ניתוח, לאסוף את הילדים מהגן, לפגוש חברים.
והיא צופה, מהרהרת. חולמת.
לעיתים מתעניינת, לעיתים מתעייפת.
שמחה ועצובה.
בשבילם ובשבילה.

באחד מהימים הייתה יוצאת
לבתים של אחרים.
מחייכת, מהנהנת, מנומסת. מתבוננת.
חושבת
כיצד הם חיים.

מחכה שייגמר ויעבור.
שיהיה יום אחר
שהיא תהיה אחרת.
שתצא מביתה.

[פרח_בית*]

רוצה להיות קלילה.
משקל נוצה.
ילדה.
צוחקת ושמחה.
מטפסת על עצים, רודפת אחר פרפרים.
רוצה להיות נערה.
מצחיקה, מתנסה, פרועה.

כמו שאף פעם לא הייתי.
רוצה לשמוח. רוצה לצרוח.
רוצה לרוץ לקפוץ לרקוד.
בלי דאגה
או מחשבה
רק שמחה
קלילה.

[תמרוש_רוש]

פרח, אני אוהבת אותך.

[פרח_בית*]

ריגשת אותי

[תמרוש_רוש]

השיר הראשון שלך הזכיר לי קצת את השיר של היזנתלאי הארנבונת בספר "גבעת ווטרשיפ", שתמיד הצליח לסדוק את לבי.
הנה הבית האחרון והחשוב:

הכפור יורד לו, הקור חודר לגופי
נחירי, אזני מוקהים במעטה הקרה
הסיס יבוא באביב, קורא "בשורות, בשורות
נקבות, חפרו מחילות והטיפו חלב לוולדות"
אני לא אשמע. וולדותי שבים לגופי האטום.
את שנתי חוצה גדר תיל גבוהה, לכלוא את הרוח
לא אשוב עוד לחוש את משב הרוח לעד.

<בסוף היא יצאה משם>
((-))(())

[תמרוש_רוש]

אולי איזה חצי שנה של חופש/נופש בטן גב (הלוואי וזה הפתרון, רק אנחנו לא מצליחים להיות אמיצים ולנסות אותו...)?
אני בעד

אולי לא חצי שנה של בטן-גב, בכל זאת צריך להתפרנס לפעמים, אבל שנה של "יאללה, אין סיכוי, נעזוב את זה", מנוחה מכל עניין הפוריות, יחד עם איזשהו נופש-חופש ראוי לשמו.

[פרח_בית*]

שנה של "יאללה, אין סיכוי, נעזוב את זה"
ממש בספק שזה יצליח...
אני אחרי חודש של לעזוב את זה במנוחה (אבל באמת, הכי שהצלחתי אי פעם), ומה שקורה כרגע זה שעם הווסת המתקרבת (ולא מגיעה..כבר אכתוב על זה) בא הקושי, וכל אדם שיש לו ילד, או כל אישה בהריון, גורמים לי לעצג, כעס ושבירה.
שנה שלמה כזאת... אוי ויי (והרי במהלך השנה הזאת יגיעו כמה ווסתות, אז אין סיכוי שאצליח לעמוד בזה..)

מה קורה עם המרגיעון לאחרונה, פתאום הוא התחיל לעניין אותי.
"כאשר חוסר מתמלא, נוצר חוסר בחוסר עצמו."
הדבר שהכי מפחיד אותי - כשאני אכנס סוף סוף להריון (במהרה בימינו אמן), זה יעבור כל הדיכאון הזה?
אני אהיה שמחה ומאושרת? או שאמצא ממה ליפול גם שם?
הדבר שהכי מפחיד אותי, בהתחשב בחוסר האיזון ההורמונלי שאני חווה כל חיי, זה דיכאון אחרי לידה...
מישהי פה מתנדבת להזכיר לי, יום אחד כשאלד, ללכת למדקרת שלי למניעה (ולא להגיד לעצמי שזה יקר/אין זמן/גם ככה הכל בסדר ולא צריך, ואז לקום אחרי חודש בדיכאון ובלי יכולת לצאת ממנו...)?

[פרח_בית*]

ממש חבל לי על הבלוג, שלא זכה לקבל אותי בימיי הטובים.
מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה היה לי טוב.
באמת, עבר חודש די מעולה מכל מיני בחינות.
ורציתי לכתוב, אבל לא הגעתי לזה (כי הייתי עסוקה בדברים נעימים אז לא היה לי זמן).
ודווקא עכשיו, כשהמצב רוח שוב יורד, אני מופיעה פה....
מקריאת הבלוג הזה אפשר לחשוב שאני 99% מהזמן בדיכאון.
גם בעלי חושב ככה.. הוא ממש בטראומה מהדיכאונות שלי, והם משפיעים עליו כל כך חזק, שהוא זוכר רק אותם, בלי כל מה שבאמצע. כל הזמן שואל אותי איך אני יכולה להיות ככה כל הזמן.
אני מנסה להגיד שלא כל הזמן, רק לפעמים, וכבר די מאוזנת, ובעיקר לפני הווסת.
לא משכנע אותו...

[פרח_בית*]

אז כמו שכתבתי אחרי הפעם האחרונה שכתבתי, החלטתי לעשות משהו כדי לצאת מזה.
הייתי ביוגה, ואח"כ בדיקור, והרגשתי את השמחה חוזרת אליי.
בגלל ההבנה שמה שהכי היה חסר לי זה להרגיש יותר קלילה, חשבתי שהכי נכון יהיה להתחיל לקחת דברים יותר בקלות...
הרגשתי שחסר לי לפגוש חברות, לעשות דברים שאני אוהבת, להפסיק להתעסק כל הזמן רק בשגרה, בעבודה ודברים שצריכים לעשות. להפסיק לחשוב על ההריון שלא מגיע.
אז היו כמה מפגשים חברתיים, חלקם אני יזמתי וחלקם פשוט הגיעו בזמן.
יש השנה בעבודה צוות נחמד, בעיקר הפרא-רופאי, והקדשתי יותר זמן לשיחות עם הבנות (עד מצב שכבר התחלתי להרגיש לא נעים שאני מפטפטת במקום לעבוד... לקחתי הפסקות ארוכות... אבל הרגשתי שאני חייבת את זה, קצת להרגיש בן אדם ולא רק מטפלת.. הילדים ממש שואבים אותי, כשאני איתם אני 100% איתם, והרי גם בבית אני לא מפסיקה לחשוב עליהם...).
קניתי לי צבעי מים וציירתי קצת.
מאחר והיו לי אנרגיות יכולתי לשמור על הבית מסודר ונקי, בלי להרגיש שזה דורש ממני את כל כוחותיי.
כשהיה קצת בלגן אבל לא התחשק לי לסדר, פשוט החלטתי לי על יום חופש, בו נחתי במיטה, או ציירתי, או עשיתי מה שבא.
באמת לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שלאורך כל כך הרבה זמן הרגשתי ככה.
תוך כדי הרגשתי שאני קצת מזניחה את האנשים סביבי, לבעלי הייתה תקופה עמוסה בעבודה ובקושי נפגשנו... אמא שלי הייתה חולה ולא הלכתי לבקר אותה (אבל הקפדתי להתקשר לפחות פעם ביום). אבל הרגשתי שאני צריכה לעשות רק מה שבא לי, בלי להתחשב באף אחד. בלי להגיש לא בסדר או לא נעים.

[פרח_בית*]

ואז הגיע השבוע האחרון.
הווסת אמורה להגיע ומתמהמהת.
היו כמה לילות ללא שינה (כלומר, אני מתעוררת ב-3 וערה עד 5 או 6, ואם הייתי צריכה לקום לעבודה זה אומר בעצם שאין לי מתי לחזור לישון...). תחושה של עצבנות וחוסר נחת.
ביו שלישי היה נורא והיום בעבודה, המון ילדים בכו וזה התיש אותי. הרגשתי שאין לי שום אנרגיות להגיב, להכיל או לנחם אף אחד. הרגשתי שאני לא יודעת להיות מטפלת, לא יודעת מה המטרה שלי ולא יודעת מה אני רוצה מהילדים האלה בכלל (או מה הם רוצים ממני, או מה אני עושה שם...)
ביום רביעי קמתי עם מצב רוח נוראי. מאוד חששתי מהעבודה אחה"צ, כי הרי כבר יום לפני הגעתי למסקנה שאני לא יודעת לעבוד במקצוע. הצלחתי יחסית יפה להקים את עצמי ולעשות קצת דברים בבית. בסוף בעבודה היה טוב, הילדים שיתפו פעולה ואבא אחד אמר לי שמשהו שעשינו בפעם שעברה ממש עזר וזה שימח אותי (כי חשבתי שה בכלל לא יעבוד..). יצאתי יותר רגועה ומעודדת.
אבל אז בלילה שוב לא ישנתי טוב....
ביום חמישי הייתי גמורה מעייפות, אבל היה דווקא יום ממש טוב בעבודה.
יש מדריכה שמעבירה לנו הדרכה קבוצתית השנה פעם בכמה זמן. פעם אחרונה שהיא הייתה התייעצתי איתה לגבי אחד הילדים, והיא הציעה שמתישהו תצטרף אליי לטיפול שלו. עבר זמן והיא לא חזרה אליי, ולא היה לי נעים לבוא ולהציק לה עם זה. השבוע היא שלחה לי מייל, וביום חמישי פגשתי אותה. היה מלמד ומעניין מאוד, עזר לי להרגיש יותר בטוחה בעצמי ובדעתי מול אחד הילדים (זה שצעק כל כך ביום שלישי והוציא אותי מדעתי, והרגשתי ממש חסרת אונים וחסרת ביטחון). עזרה לי להרגיש שהדרך שלי איתו כן טובה, למרות שהיא מנוגדת לדרך של שאר הצוות מולו. נתנה לי כל מיני טיפים ורעיונות שלא הייתי חושבת עליהם, דברים קטנים לשים אליהם לב, ואני יכולה להשתמש בהם גם עם ילדים אחרים. הוא הגיב ממש טוב, והיה שמח ורגוע וזה היה ממש כיף.
אחרי זה הייתה הדרכה קבוצתית, שהייתה גם מלמדת ומעניינת.
אחרי העבודה הסתובבתי בעיר וקניתי לי קצת בגדים, ובערב כבר התמוטטתי לחלוטין מעייפות ונרדמתי מוקדם.

[פרח_בית*]

יום שישי עבר סבבה, בבוקר נחתי הרבה (הרגשתי שאני חייבת שעות של מנוחה אחרי השבוע המתיש הזה, גם פיזית, גם רגשית וגם בגלל מיעוט השינה) ואחרי זה בישלתי.
בערב ראינו סרט, ונרדמתי באמצע.
כשהתעוררתי השמים נראו לי בהירים, וחשבתי שעוד רגע 6 בבוקר, ואני ערנית אז כבר אקום. אחרי כמה דקות כשבדקתי מה השעה, גילית ש-3 בלילה... ורק אחר כך, הבנתי ששכחתי לכבות את האור בחצר, ובגלל זה היה נראה לי שכבר מתקרב הבוקר...
בכל מקרה, זה היה ממש איום ונורא. הייתי עייפה ומבואסת שאני לא יכולה לישון.
לא הפסקתי לחשוב על זה שעדיין אין הריון, ואני לא יכולה לחכות יותר.
לחשוב על כל מיני נשים קרובות שאולי הן בהריון (כנראה שהן לא, אבל תמיד יש סיכוי), ואיך אני אתמודד עם לגלות את זה. ושזה ישבור אותי. ואני לא יכולה שאף אחת יותר תהיה בהריון עד שאני לא בהריון.
ואני לא יכולה לחכות יותר. וכל יום נוסף הוא קשה מדי.
והתחלתי לבכות
והיה 3 בלילה
והערתי את בעלי כי לא יכולתי להתמודד עם זה לבד
והוא היה מסכן וחסר אונים, שאני בוכה ואין לו איך לעזור לי
התחיל לחשוב גם על מתי כבר יהיה לנו ילד.
הוא הצליח להירדם שוב בשלב מסוים, ואני נשארתי ערה עד 6 בבוקר, סיימתי לראות את הסרט מהערב (נפלאות החושים, סרט צרפתי על אדם עם אספרגר) והמשכתי להסיח את דעתי באוטיזם, לקרוא ולראות סרטונים והרצאות (אני מרבה לחשוב בזמן האחרון על הילדים מהגן, איך יהיו כשיגדלו, אין לי מספיק היכרות עם אוטיסטים בגיל נוער או בוגרים וזה מאוד מסקרן אותי לאחרונה, בעקבות שיחות עם הורים, אולי אכתוב על זה בהרחבה בהמשך).
ב-6 נרדמתי וישנתי עד 9.

[פרח_בית*]

כשישנתי חלמתי על אחד הילדים מהגן (נקרא לו ש'), והוא דיבר איתי, סיפר לי איך הוא מרגיש. היה מקסים ומרגש.
זה היה בעקבות אחת הכתבות שקראתי בלילה, על נער בן 13, בתפקוד נמוך, שאינו מדבר, אבל מקליד מילים יפות ומרגשות. וכשקראתי אותן בכתבה, הרגשתי כאילו ש' אומר לי אותן.
פשוט ראיתי אותן יוצאות ממנו, כשהוא מביט עליי עם העיניים הגדולות והיפות שלו.
הוא לאחרונה יוצר הרבה קשר עין, מתקרב קרוב קרוב אל הפנים שלי, כשאף שלו כמעט נוגע בשלי, ומסתכל לי לתוך העיניים. לפעמים גם מלטף את הפנים. הוא ילד מרתק, וחבל לי שלא אכיר אותו כשיגדל קצת, ואולי יוכל כבר לדבר או להקליד, ולספר לי מה הוא חושב שם בתוך הראש שלו...כל כך מסקרן. בינתיים אנחנו נהנים לצייר ביחד ואני רואה שזאת הדרך שלו להביע את עצמו (הוא עוד לא בן 3, אז הוא מצייר בעיקר קווים או עיגולים, אבל ממש רואים את הכוונה שלו בכל נקודה או קו שהוא מצייר).
זאת הכתבה
ואלו המילים שהיממו אותי מתוכה:
עידן: "אוטיזם זה לוט של מפגעים שיוצרים בריחה מהמציאות לעולם יותר בטוח".
אבא אסף: "איזה מפגעים?"
עידן: "מפגעים דומים לקולות שמושכים לעשות כל דבר נפלא שעוזר לברוח מהמציאות".

"שלום לשופטים / אתם שפשוט לא שם / שפשוט לא יודעים / שפשוט לא שומעים / שפשוט לא נותנים קול לאוטיסטים / לפניכם שואל ילד אוטיסט / מתי תתחילו להקשיב, שפשוט סובל שם ילד הלכוד שם בפנים / שרוצה שתעזרו לו למצוא את הדרך לעולם שנדמה שעזב".