משבר אבא בת

קצת רקע לפני שאני מתחילה,
אני בת 35 אמא לשלושה מתוקים נשואה לאישי היקר.
נולדתי וגדלתי במושב חקלאי, בת בכורה מתוך שלוש בנות.
אחרי שסיימתי את למודיי האקדמים ואת הטיול הגדול {בזה הסדר...}

אני ויקירי בנינו את ביתנו בשכונת הבנים הממשיכים שבמושב.
היו לא מעט לבטים אבל הפיתוי הכלכלי והאהבה שלי למקום נצחו.
למה לבטים??
ההורים. הקרבה להורים היא זו שהפחידה אותיובעיקר הקירבה לאבא.
היום הכל התפוצץ כל מה שהחזקתי בבטן 35 שנה.
אני מפחדת, חשה הקלה (כאילו נשרו ממני קילוגרמים רבים ומכבידים), עצובה מאוד מאוד ובעיקר מבולבלת.
עכשיו נחזור קצת לעבר.
כלפי חוץ אנו משפחה נורמטיוית מבפנים קצת פחות. מאז שאני זוכרת את עצמי פחדתי מאבא שלי.
מתי יהיה הפיצוץ הבא? מה יגרום הפעם לאיבוד השליטה? הצרחות האיומות, הסטירה?
מתי הפנים יתעותו מכעס ללא גבול? מתי הוא יקטול אותי שוב? יבזה אותי מול חברים באמירה מזלזלת במיוחד שחיוך גדול מרוח על פניו?
קשה לי אמשיך מחר.

אני קוראת.

גם אני קוראת ושולחת חיבוק מחזק.

קוראת.
_מתי יהיה הפיצוץ הבא? מה יגרום הפעם לאיבוד השליטה? הצרחות האיומות,
מתי הפנים יתעותו מכעס ללא גבול? מתי הוא יקטול אותי שוב?_

מכירה חלק ממה שכתבת מקרוב.
ואחרי לא מעט שנים של התחושות האלו, והמון עבודה עצמית ועוד יותר המון תמיכה מבן הזוג, זה נראה אחרת.
עדיין יש פיצוצים, לעיתים הרבה יותר רחוקות, אבל המקום שלי אחר, המגע של זה בי אחר.

מחבקת ומקשיבה

תודה רבה על התמיכה. אנסה להמשיך,
ערב חג, כל המשפחה יחד פלוס חברים שהגיעו מרחוק.
אחרי כמה שעות טובות של בישולים והכנות הגענו לבית ההורים.
עזרתי לאימי עם דברים אחרונים במטבח וכולם התיישבו יפים וחגיגיים סביב השולחן.
רגע לפני שאימי ואני התיישבנו גם אנחנו, ביקשתי ממנה 3 פעמים בקשה פשוטה ביותר. לא לערבב את האורז המלא עם כל מיני מטוגנים אלא להשאיר לי בצד אורז נקי.
מה לעשות חשוב לי להיות ערנית לגביי הדברים שאני מכניסה לגופי. (אימי בשלנית נהדרת אבל משתמשת בכמיות גדולות של שמן זית וחמאה.)
היא לגמרי לא הייתה קשובה לבקשתי וערבבה הכל יחד.
כעסתי עלייה וטענתי שהיא נוהגת בחוסר התחשבות. ביג דיל! ללא ההתערבות של אבי הכעס היה שוכח היינו מדברות מתנצלות וזהו.
אבל האב חמום המוח לא היה מסוגל שלא להתערב... הוא פשוט התחרפן עליי מול כולם כולל ילדיי ועוד ילדים רכים מהמשפחה.
זה היה נורא כמו עוד כל כך הרבה פעמים לא פחות נוראיות.
פתאום אחרי 35 שנה לא הייתי מסוגלת לשאת זאת יותר...
יצאתי החוצה המומה בוכייה ומושפלת. אישי יצא אחריי וביקשתי שיביא את הילדים ונלך הבייתה.
זה מה שהיה לא הייתה לי ברירה זה היה חייב להעשות.
משם הכל הקצין באופן חד ודרמטי. למחרת הוא נכנס אלינו הבייתה והעמיד פנים שהכל בסדר.
הוא התחיל לשחק עם הנכדים ולקשקש עם כולם.
אמרתי לו שמה שהיה אתמול בערב לא מקובל עליי יותר בשום אופן ואם הוא רוצה לשמור על קשר תקין איתי ועם משפחתי אני מבקשת שיתנצל על איבוד השליטה כלפיי.
הוא סירב בכל תוקף וטען שאני קשקשנית והיסטרית. שוב בקשתי שיתנצל והוא פשוט צחק עליי צחוק מלא זילזול ויוהרה.
בקשתי שיעזוב את הבית ויחזור רק שהוא מוכן לתקשורת בלתי אלימה.
הוא סירב. חשבתי שאני עומדת להתפוצץ מרוב כעס כאב ותיסכול. ברגע שאישי ביקש ממנו לכבד את בקשתי רק אז הוא הבין שאין לו ברירה קם והלך. (בכעס אדיר כמובן)
לו רק אני הייתי בבית הוא פשוט היה נשאר ומשתין עליי בקשת!
אמשיך יותר מאוחר אני צריכה לצאת לנשום בגינה.

וואו בת, נשמע שעשית צעד ענק. אין לי מושג איך עשית את זה, אבל הגעת למקום שבו את מרגישה שאת לא מוכנה יותר לקבל ממנו את היחס המבזה הזה. כל הכבוד לך. וכל הכבוד לבן זוגך שתמך בך והיה שם בשבילך.

בקשר להמשך - אני תוהה מה לומר לך. מצד אחד, תגובתו לבקשתך כפי שאת מתארת אותה, גורמת לי לחשוב שממש אין עם מי לדבר. מצד שני, את שברת שם דפוס של 35 שנה. אולי ייקח קצת זמן עד שיירד לו האסימון, והוא יהיה מוכן לצעדי ריקוד חדשים. מה את מרגישה? האם את רוצה להמשיך להיות בקשר איתו, בהנחה שהוא יוכל להתייחס אליך בכבוד?

ושכחתי לשאול: יש לאביך גם צדדים טובים (שאת רואה)? האם הם באים לידי ביטוי לעתים מזומנות?

וואו בת, נשמע שעשית צעד ענק. אין לי מושג איך עשית את זה, אבל הגעת למקום שבו את מרגישה שאת לא מוכנה יותר לקבל ממנו את היחס המבזה הזה. כל הכבוד לך. וכל הכבוד לבן זוגך שתמך בך והיה שם בשבילך
מדהים!
את מתחילה דרך לא פשוטה של שינוי, בהמון רבדים!
המון בהצלחה!

כל מה ש{{}}מיצי החתולה אמרה. כל הכבוד!

קוראת, מזדהה (לא מול אבא שלי, נשמה טהורה שכמותו..) בהחלט מזדהה עם חוסר הקשב של אמא, ספציפית בנושאי אוכל באופן מיוחד. מרגישה את העמידה האיתנה שלך ושמחה בה בשבילך! כל הכבוד. שתמשיך לנשוב רוח טובה ומחזקת במפרשייך!

שיהיה ברור, אני תומכת בך באלף אחוז. מכיוון שכך, אני רוצה לשאול אותך שאלה קטנה. קטנה ומהותית לכל ההתפתחות.
האורז. האם היתה לך אפשרות לקחת קערית בעצמך ולשים בצד בלי מילים? האם זה היה משנה משהו?
<שלא תביני אותי חס וחלילה לא נכון. אני לא אומרת שמשהו מזה אשמתך. אבל אני שואלת אם יש דברים שאפשר לעשות עוד קודם כדי לא לשתף פעולה עם המהלך הידוע-מראש של הדברים. התנהגות יותר מניעתית מצידך. יש מה לעשות? או שזה היה קורה בלי שום קשר לסיטואציה סתם כי הוא היה מחומם והוא מרשה לעצמו להתפרק דווקא עלייך? ועוד ליד הילדים. נורא.

>

עוד משהו לשים לב אליו, זה שאני חושבת שזה שהוא בא, ואיך שהוא בא, יכול להיות שזו הדרך (הגולמנית הגברית והמחורבנת ממש) שלו להתנצל ולהגיד שהוא רוצה להיות איתך ועם הנכדים בקשר למרות שהוא מבין שהוא פגע בך. לא פעם זו אפילו לא מחשבה מנוסחת. זה עולה כמו פחד בלי שם.

אני לא יודעת אם זה הזמן הנכון להעלות את הדברים האלה, זה נורא תלוי בך. אני לא רוצה להחליש אותך. אני באמת רוצה שתדעי שאני חושבת שהכי חשוב כרגע זה החוזק שלך, והידיעה שיש לך את היכולת (והגיבוי! איזה נפלא האיש שלך!) לעמוד מולו ולא להרמס יותר. באמת באמת שזה הכי חשוב. עשית צעד עצום בכיוון.
@}

כל מה שאני יכולה לאמר כרגע זה (באמת מכל הלב וסליחה על החזרה): כל הכבוד לך
צעד ענק עשית לא רק לעצמך אלא גם לילדיך.

אצלנו גרוע באופן שונה, ומשפט שמאוד ייאש אותי זה ש"כל עוד משהו מקולקל בין הורה וילד - הילד לא יהיה שלם". אני לא מסוגלת להתמודד עם תיקון ומשלמת על כך מחיר בלי שום ספק. לכן מעריכה מאוד מאוד את מי שמוכן לגעת ב&%^ הזה אחת ולתמיד.

קוראת, מחבקת, בהחלט עשית צעד ענקי.

ומציעה לך להחליף לשם "בת אמיצה"!
תזמיני אומץ, עדיף על עצב, אף ששניהם שם.
קצר כי אני

עשית צעד ענק ומדהים!
כל הכבוד על האומץ לשנות. זה כל כך לא פשוט.

אני לעומת הרוב באה ממקום אחר.
אין סיבה שתצפי שהוא יבוא להתנצל.
גם עם הוא יבוא זה רק לשמור על שלום בית ולא על באמת.
קחי את את המושכות גשי איליו צרי מצב שרק את והוא בלי קהל ,
הסברי לו פשוט מאוד שאת אישה כבר לא ילדה, שאת אם לנכדיו,
ושאם הוא רוצה קשר איתך ועם ילדיך הוא צריך ללמוד לכבד אותך ולהתנהג איתך בצורה מכובדת.
להסביר שאילו הכללים החדשים אחרת אין מערכת יחסים,
לא לבוא כמאימת בניתוק נהפוכו לבוא ממקום של איחוד ורצון טוב.
אל תשחקי איתו בברוגז אל תמתיני שהוא יגיע לבקש סליחה
פשוט תהיי את הבוגרת ותנהלי את הדברים לכוון שנכון לך.
ברוגז עם משפחה מאוד קל לעשות
חשבי על הדוגמא לילדיך תלחמי על הקשר עימו, אבל שיהיה קשר שנכון לך.
למדי אותו מה שהוא לא יודע.
הוא לא יודע, לא מבין, הוא מכיר דרך אחרת פשוט באהבה ובסובלנות הכניסי אותו לעולמך.
בהצלחה

בנות יקרות,
תודה תודה על המילים החכמות והחמות.
אתמול בערב נפגשנו אבא ואני במקום נטרלי לדבר על הדברים.
אני פתחתי את השיחה בזה שאני כבר אשה ולא ביתו הקטנה שזה משהו שרציתי להגיד לו מגיל 15!
את כל הדברים ש שרית אמיר כתבה כאן מעל אמרתי לו. (לפני שהיא כתבה אותם כמובן כי זו גם גישתי)
וזו הייתה השיחה ההזוייה והנוראית ביותר שהייתה לי אי פעם ואני לא מגזימה.
כל דבר שאמרתי לו על התנהגותו כלפיי הוא מייד אבל ממש מיד העיף עליי כפול שלוש.
זאת אומרת "אבא מאוד מאוד קשה לי שאתה מאבד שליטה וצורח עליי בטרוף. זה מפחיד ומשפיל."
התגובה שלו היא "מי שמאבד שליטה כאן זו את. את בן אדם אלים וחסר שליטה." וכו וכו וכו זה הייתה חוויה ממש מחליאה.
לא משנה באיזה גישה נגשתי אליו התגובה הייתה אותה התגובה לזרוק עליי את הכל ו ב ג ד ו ל.
המילים שהוא השתמש בהם היו איומות ומיאשות.
מעולם לא ראיתי אדם עיוור כל כך. אין לוֹ מושג קלוש מי הוא.
השיחה נגמרה בזה שבגלל שבכל זאת התעקשתי לומר מה אני חושבת ומרגישה כלפיו הוא נעמד וקרא לי "חולת נפש"
זה כבר היה מוגזם. הלכתי הבייתה.
אחרי שיחות מאוד ארוכות עם אישי ואחיותי++ אמא שלי הגיעה.
היא בכתה וממש התחננה לשלום בית ( בשבילה בשביל הילדים ושאר המשפחה).
לאט ואחרי לחץ די רציני + פחדנות שלי אני חושבת ללכת לכיוון.
הילדים שלי לא ראו אותו יומיים לא מבנים מה קורה...אוף בא לי לצרוח.
סוף סוף היה לי את הכוח לעמוד מול האיש הזה ועכשיו אני מתקפלת כמו שבלול.
עוד דבר שחשוב להגיד. לא ידעתי עד כמה אבי נכה ריגשית הוא באמת לא יודע שיש לו התקפי זעם! מדהים לא?
יש לי דייסה שלמה במוח פשוט דייסה...
כן יש בו הרבה תכונות יפות אבל גם הרבה הרבה שחורות ומכוערות מאוד מאוד.
אמשיך מחר. חלומות של זהב.

בת עצובה,
רוצה לחזק ידייך.

כשהייתי במצב דומה, קודם כל לקחתי הפסקה. ממש התרחקתי פיזית.
לא לראות את המשפחה תקופה (כמה ימים, שבוע, שבועיים, חודש - כמה שמתאים לך).
לפעמים הזמן והמרחק עוזרים לייבש את "הדייסה במוח".
במילים אחרות, אני מציעה שקודם כל תדאגי לעצמך.

כתבת הילדים שלי לא ראו אותו יומיים לא מבינים מה קורה...
הם רואים את סבא כל יום?
אני שואלת כי כשאת חווה רגשות כל כך קשים, סביר לי שהם לא יכולים להישאר אדישים למה שקורה לאימא; ולא בטוח כי זה נובע מכך שהם לא ראו את סבא. אבל אולי אני טועה.

אני לא חושבת שאחרי צעד כה אמיץ שעשית, את צריכה לסגת מעמדתך. למרות כל מה שכתבת על אביך, אני חושבת שיכולה להימצא הדרך להבהיר את עמדתך. אם כי זה יכול להיות תהליך לא קצר.

כל הכבוד! את אמיצה.
מדוע חשוב לאחיותייך ולאמך ליישר את ההדורים כל כך מהר? מותר גם קצת להיות ברוגז במשפחה. אבל נראה שאצלכם גם יום אחד של ברוגז אי אפשר שיהיה.
כיצד הוא מתייחס לאחיותייך? לילדייך?

אני פתחתי את השיחה בזה שאני כבר אשה ולא ביתו הקטנה שזה משהו שרציתי להגיד לו מגיל 15!
לא שלילדה קטנה מגיע יחס כזה

בשמת א - חשוב לי להעיר לך על כמה דברים שכתבת לי.
קודם כל לגביי ילדיי היקרים.
אני האדם האחרון שיזלזל באנטלגנציה של בניי. כנראה שדרך החינוך שאני בוחרת בה שונה מהדרך שלך. זה לא אומר דבר לגבי טיבה.
לגבי תקרית האורז, איני מרגישה כמו תינוקת שתלויה באף מבוגר. אין לי מושג מאיפה צץ לך הרעיון הזה!
אני הייתי מאוד עסוקה בהכנה של מזון מסויים ואימי התעסקה עם האורז לכן הבקשה הופנתה אלייה.
ומכאן והלאה כל מה שכתבת עליי ועל הוריי בבטיחון תהומי ברובו ממש לא נכון. איני מכירה אותך אבל הרושם שהשארת הוא הפוך מתמיכה ויהיר עד מאוד.

מה חדש מסתיר את השינויים שכבר ראית, כולל את אלה שכתבת בעצמך. אבל אל חשש: אנשים אחרים כן רואים את ההודעות שלך ברשימת השינויים, כי הם עוד לא ראו אותן.
בשביל לראות ברשימת השינויים גם דברים שכבר ראית (כולל הודעות שכתבת) אפשר ללחוץ על "הצג אפשרויות" ואז לבחור להציג "שינויים שכבר ראיתי".

מצטערת שדברי הובנו אחרת משכתבתי אותם. מחקתי. בהצלחה.

בת יקרה,

מחזקת את ידייך בהחלטה לקחת מרחק.
מנסיוני (דומה אך שונה) לעיתים עולה ההרגשה שלא משנה מה תעשי
את נכנסת כל הזמן למעגל קסמים נוראי, כרוניקה של ריב ידוע מראש
ופשוט אין עם מי לדבר.
מציעה לך להשאר מרוחקת. לבקש מאמך לבוא לבקר בביתך כדי שלא תצטרכי לעמוד במקום הרע הזה של כעס והשפלה.
בטח שלא בנוכחות ילדייך ובן זוגך או כל אחד אחר לצורך העניין.
תקבלי את זה שיש אנשים כאלה בעולמנו, במקרה אחד מהם הוא חלק ממשפחתך.
אבל זה לא אומר שאת חייבת לאכול את השיט הזה ממנו.
ואם את כבר שם ומסתמן משהו כזה באופק אל תחששי מ"לעשות סצנות" פשוט קומי ותלכי.
את לא חייבת לסבול את זה!!
חזקי ואמצי!
אשת חיל.

תודה אשת חיל.
היום בבוקר אימי התקשרה ובכתה ובכתה.
היא אמרה שהיא מבינה אותי אבל שאני עומדת לפרק משפחה שלמה ושאני ממש לא מתחשבת בה ובכמה שהמצב קשה לה.
נסיתי להסביר לה שאני צריכה זמן וגם צריכה לחשוב הפעם על עצמי ולא על עליה.
היא ניסתה לשפוך עלי שקים שלמים של רגשות אשם וסרבתי לקבל אותם.
כל העניין לא פשוט לי בכלל. דברתי עם אנשים קרובים ויקרים,
גם הם טענו שאני לא צריכה לרוץ לעשות שלום בית ושזה בסדר לקחת זמן.
וכשאבחר לחדש את הקשר לעשות באופן הדרגתי ובתנאים מסויימים.
זאת אומרת, בכל פעם שאבי מתחיל לשפוך רעל לנסות לגשת אליו בעדינות ולהעיר את תשומת לבו.
כאשר הוא מתפרץ בביתי או בביתו פשוט לקחת את ילדי ולצאת מן הבית.
אני מודה שקצת קשה לי להאמין שמשהו שיתנה בו, אבל אני מאמינה בניסים.
מאחלת לכולנו שבת של שקט, גשם ואהבה.

בת עצובה, הייתי נשואה לאדם כזה, כמו שאת מתארת את אביך. חבל שדחית את דבריה הנבונים של בשמת. יכול להיות שלראות את האמת זה כואב, אבל זו לא סיבה למחיקה.
מעבר לזה, העצות שהיא נתנה לך היו יכולים להועיל לך.
אני מצטרפת בכל לב לדבריה של אשת חיל
_לעיתים עולה ההרגשה שלא משנה מה תעשי
את נכנסת כל הזמן למעגל קסמים נוראי, כרוניקה של ריב ידוע מראש
ופשוט אין עם מי לדבר.
מציעה לך להשאר מרוחקת. לבקש מאמך לבוא לבקר בביתך כדי שלא תצטרכי לעמוד במקום הרע הזה של כעס והשפלה.
בטח שלא בנוכחות ילדייך ובן זוגך או כל אחד אחר לצורך העניין.
תקבלי את זה שיש אנשים כאלה בעולמנו, במקרה אחד מהם הוא חלק ממשפחתך._

_את לא חייבת לסבול את זה!!
חזקי ואמצי!_

אני חייבת להודות שגם אני חשבתי שתקרית האורז לא מובנת ולא ברור למה לא הפרדת אורז בעצמך ומדוע בחרת לכעוס על אמא שלך לפני ארוחה שהיא כל כך טרחה עליה. זה נשמע קצת כמו התנהגות ילדותית. יכול להיות שהרושם מוטעה לחלוטין, אבל כך זה נשמע מהסיפור איך שהוא כתוב.
אני גם לא חושבת שהתשובה לבשמת ראויה. היא התאמצה לענות לך ולא צריך כל כך להתייחס לטונים שאינם ברורים באינטרנט.

בכל אופן, בהצלחה בהתמודדות.

שלום לך בת עצובה
אני רוצה קודם כל לחזק אותך כקודמותי, כי אני יודעת כמה קשה להתמודד מול אדם יקר ממשפחתך, דבר ראשון. זה אוכל כל חלקה טובה מבפנים. זה ממש לא התמודדות רגילה כמו מול אדם לא מהמשפחה.
דבר שני- מדובר באדם חסר יכולות לשפוט את עצמו ולהודות באשמה, הוא כנראה שייך לזן הלא בלתי נדיר הזה.
דבר שלישי- מעמיסים עליך (אמך) נקיפות אשמה כבדות שקשה מאוד להתמודד מולן. מה את רוצה להפר את שלום המשפחה??? בסה"כ דרשת שיתייחסו אליך בכבוד ועוד מול ילדייך!!!!!!!! את צודקת בהחלט ולא משנה כמה לא במקום הייתה דרישתך להפרדת המזון? מה קרה? את לא מספיק חשובה כדי שיתחשבו בך? זכותך לבקש ולהתעצבן קצת אם לא עשו זאת. ואיזה יופי שבעלך עומד לצידך.
אמך רוצה שתתרפסי בפניו כמו שהיא וודאי נוהגת לעשות כל חייה ומתייחסת אליך כמובנה מאליה. ככה לי זה נשמע.
בד"כ ממה שאני מכירה, מתייחסים כך דווקא לילדים הפחות בעייתים במשפחה, שכל הזמן רק טורחים לרצות את כולם.

משום מה את לא נשמעת לי בעייתית ונודניקית. אז יש לך את הקטע הטבעוני / בריאותי, מה קרה ? יש דברים יותר קשים. את גרה ליד ההורים, בטח מבקרת הרבה ויום אחד גם תצטרכי לדאוג להם לכשיתבגרו.
יכול להיות שאביך עזר לך כלכלית להקים בית במושב ולכן הוא חושב שהוא יכול לעשות מה שבא לו. אל תתני לזה להטעות אותך. ," רצית לתת ? ת ודה רבה. לי חשוב איך שמתייחסים אלי. "

אבל מה אני רוצה להגיד לך? שתשכחי מזה שהוא יתנצל. הוא לא. הוא ימות ולא יתנצל. קלטנו את הטיפוס. מקרה אבוד.
קצת לתפוס מרחק. זה ילמד אותו להזהר להבא. אפשר להגיד לילדים שסבא לא דיבר אליך יפה ואת קצת כועסת עליו. אני לא יודעת בני כמה הם, אבל הם ראו את סבא כועס עליך ומעליב ואתכם לוקחים ת'רגליים והולכים הביתה, אז זה ממש לא נכון שהם לא יודעים מה קורה. כדאי לעשות להם סדר בראש ולא להסתיר. הם הרי מבינים.

כשיצא לך לדבר איתו, תגידי לו שוב , שלא בא בחשבון יותר חוסר כבוד כלפיך ובכל פעם שזה יקרה את תקחי את הילדים ותלכי הביתה גם אם ראש הממשלה תשב בסלון.(כבר הכתרתי את לבני ...).
אל תכנסי להסטוריה שביניכם ולמקרים שהוא שכח כבר שקרו, כי הוא לא זוכר אותם ולא יודה בהם. אל תנסי לעורר אצלו מודעות כי זה לא יקרה. לא תשני אותו. את רק צריכה לנקוט במדיניות היד הקשה והשפה הברורה כי הוא יבין רק את זה.
למשל: " יום יבוא והילדים שלי יתייחסו אלי כמו שהם למדו מסבא שלהם. אתה הרי לא רוצה שזה יקרה... "

אל תמשכי את הברוגז יותר מדי זמן כי הוא לא ירד על הברכיים ואת תיסחטי נפשית.

ועוד משהו: לרוב, אנחנו כהורים, מתעצבנים כשאנחנו מזהים תכונות שלנו (שאנחנו לא אהבים אצלנו) אצל ילדינו. יכול להיות שכשאת מתעצנת ומתרתחת- את מזכירה לו את עצמו וזה מרגיז אותו במיוחד!!! (יותר מהנושא עצמו).
אבל זה לא אומר שאסור לך להתעצבן מידי פעם. לכולנו זה קורה ושום דבר לא מצדיק התנפלות כזו.

אבל זו לא סיבה למחיקה
חייבת להגיב, שזו אני שמחקתי, לא פותחת הדף מחקה אותי. (ותודה).

אני גם חושבת שאת מאד אמיצה.
נראה שיש במשפחה כבר המון שנים דפוסים שכולם בחרו ברמה מסויימת לקבל. אולי המילה הטובה ביותר היא : להקפיא. לדוגמא - נראה שאמא שלך מאד נלחצת מזה שאת הגבת להתפרצויות כעס של אביך- כאילו את זו שהפרת שלום בית, אבל לא רואה את ההתפרצויות שלו כפוגעות בשלום בית. כאילו שלום הבית נתקע על המצב של התפרצויות.
לכולם יש תפקיד במשחק הזה, לך היה תפקיד עד עכשיו ופתאם את משנה משהו. ואז כל המערכת נלחצת. זה מפחיד את כולם. אולי עד עכשיו היה משהו קפוא וברור וכמו בהרבה שינויים, הסביבה מפחדת שהיא תתפרק.
יכול להיות שאמא שלך כבר שנים סובלת מהתפרצויות הזעם של בן זוגה, יכול להיות שברמה מסויימת גם הוא לא מוכן לראות או להודות אמנם אבל סובל, גם האחים האחרים.
מה שעשית יביא הרבה שינוי גם להם, הרבה אומץ שבסופו של דבר גם הם יקבלו. בקיצור, המשפחה זו מערכת וכשאת יזמת שינוי זה ישפיע על כולם. אז בטח שעכשיו אמא שלך נלחצה אבל זה לא אומר שעשית משהו מוגזם פשוט עשית בחירה שהיא לא חלק מהמשחק הרגיל. שינוי תמיד מפחיד בהתחלה.
בקיצור, אני מאחלת שתמשיכי להתעקש ולנסות להקשיב לקול הפנימי הבריא שלך. וצריך סבלנות ואומץ. גם אם תלכי צעד אחורה שתזכרי את הכיוון שלך.

האחריות על שלום הבית במשפחה המורחבת מונחת כולה על ההורים, במובן הזה דור המייסדים.
אחריות זו איננה ניתנת להעברה אל הילדים, מתוך הכלל הפשוט, על פיו, המקום היחידי שאין יחסי גומלין, הוא התנועה החד סטרית של נתינה מההורים לקבלה על ידי צאצאיהם.

כאשר עולה דרישה מההורים, אל אחד מילדיהם, שיהיה המתווך, משכין השלום, או במובן הזה שיעמיד את הזעזוע הנדרש על מנת לנער את כל המשפחה, נמצאים ההורים מתחמקים מחובתם הראשונית - נתינה ללא כל תנאי.

ומכיוון שמעלה כאן יחסייך עם הורייך, טוב להפנות מאה ושמונים מעלות את ההתמקדות ליחסייך עם ילדייך.
כך, שמתבוננת היכן את עצמך, באה בדרישות אל ילדייך, הן ברמת הציפיות להצלחה עתידית או התנהגות מכובדת ומנומסת, והן ברמת הדרישה לשרתך.
בכל מקרה הנך "נגועה" באלה, מתוקף הורותך.
ומכאן, טוב אם מזהה את אלה ביחסיה עם ילדיה, ומתוך ההתבוננות הזו, מפנה את המבט ההורי, שלה, אל הוריה, כאילו היא ההורה והם הילד.

אז, כאשר מזהה את פרשנותו הילדית, לאהבה ותשומת לב, יכולה לזהות כיצד מעורר בך כעס, כאשר חוסר האונים הילדי מתעורר בך אל מולו.
ובמובן הזה, חוסר יכולתה של אמך לעמוד בפרץ, גם הוא מניע בך רגשות של חוסר אונים, כשאליו מתוספת אותה תחושה של התנערות מתפקיד לא לך.
כאן, אם כך, שלוש מסילות לפנייך, וטוב להתקדם בשלושתן יחדיו:
הראשונה - זהוי יחסים אלה או דפוסים אלה בינך ובין ילדייך.
השניה - העלאת הומור אל היחסים האלה עם אביך ואמך. ראי, נמצאות דמויות אלה צפויות מראש. ומכאן, יכולה להפתיע אותם בקלות, וכאן, רק נותר לכוון את מצפן ההומור ככוון המרכזי, כלומר לנתב את תשומת הלב המושקעת בכעס, אל הומור.
השלישית - מציאת המילים הטובות.

כאן, בהחלט טוב להתכנסות פנימה, ובמובן הזה, לעתים צפיפות היא קרקע פוריה עד מאוד לפיצוץ.

לא שוכחת את אהבתה הבסיסית להוריה, וטוב אם מגייסת את בן הברית האולטימטיבי, המוות.

ומעלה את המילים הטובות על מנת להדגיש כל מעשה ראוי שנעשה על ידי הוריה,
ומודה להם, בגובה העיניים, מתוך שזוכרת שלא חייבת להם דבר וחצי דבר, ומתוך כך תודתה שלמה.

תודה רבה.

<שלם>

וטוב אם מגייסת את בן הברית האולטימטיבי, המוות.
אפשר הסבר ?

אחריות זו איננה ניתנת להעברה אל הילדים, מתוך הכלל הפשוט, על פיו, המקום היחידי שאין יחסי גומלין, הוא התנועה החד סטרית של נתינה מההורים לקבלה על ידי צאצאיהם.
אינני מסכימה איתך, צפריר. יש יחסי גומלין בין אדם לאדם (וגם בין אדם לחיה ובעצם בין כל הישויות). האם כבן להוריך אין לך מחוייבות כלפיהם? האם הם נותנים בלבד וכך אתה לילדיך? ומה קורה כשהסבים נפטרים? מי נותן להורים? וכשהם זקנים וזקוקים לנתינה מי יתן להם?
או אולי אתה סומך על האהבה מצד הילד להוריו? בעיניי זה לא מובן מאליו.

משום מה נראה מהדף שלא חיפשת מקום לשמוע בו עצות טובות ולקבל עזרה , אלא פתחת לך דף שמאפשר לך להמשיך בדרמה הגדולה ולקבל עידוד מהצופים.

פלונית אלמונית שלום
יכול להיות מאוד שהצדק איתך ואת רואה נוכחה את המציאות וייתכן שכל מה שבת עצובה צריכה לעשות הוא ברגעי רוגז וחוסר שליטה של אביה, לקום בשקט וללכת וליצור שוב ושוב מראה עד שאולי יתפכח ואולי לא, אך אין ספק שבת עצובה עומדת בפני דילמה.
אם הוא לא יתפכח מה אז? היא צריכה לספוג את עלבונותיו שוב ושוב?
ובכל מקרה המשפט שכתבת פה למעלה מאוד שיפוטי ולא עוזר לאישה במצוקה שאולי לא רואה ואולי לא רואה כמוך את המציאות ואולי ייקח לה עוד רגע להבין ואולי ההבנות שלה שונות משלך, וזה נשמע מאוד לא תומך ומתקיף בן אדם שגם ככה מותקף.
וגם אם בשמת היא ציפור נפשך, זה לא ממש יפה ללטף את בשמת הגדולה ולהצליף ככה בבת אדם שפותחת סגור ליבה.

בנות אני ממש המומה ומתחילה להבין דברים שקרו כאן באתר בעבר!!!
מה קורה לכן? שכחתם את כוח האהבה והתמיכה שיכול להיות כאן?
אני מבינה שמאוד מאוד חשוב לכן לעודד ולשבח את בשמת, אחלה אבל למה פה?
יכול להיות שבשמת באמת גדולה ונהדרת אבל מה לעשות שבמקרה שלי הדברים שכתבה לא היו נכונים? (ברובם)
כמו כולם אפשר לומר עליי הרבה דברים, אבל אני דווקא כן בוחרת להתמודד עם האמת גם שהיא מאד מאד כואבת!
באמת חשבתי שאקבל תמיכה ועצות עדינות. ולא שפיטה!
(ועוד בעילום שם)
ולכל הבנות שתומכות מעודדות ופותחות אצלי עוד זוית ראייה, המון המון תודה!
עפרי תודה על מילותייך.
פלונית אלמונית אין צורך לשמוע ממך ביקורת עליי כמו היותי קורבנית, את לא מכירה אותי. ההתמודדות הזו מול אבא שלי ממש לא פשוטה לי אני עושה אותה ממקום עמוק ואמיתי.
הדבר האחרון שאני צריכה זו ביקורת נוקבת. יש דרכים לא פחות אמתיות להעביר רעיונות ומחשבות. בצניעות ובשאלה. אינך מכירה אותי אני שבה ואומרת לכן אין לך יכולת לפי כמה משפטים שכתבתי באמת לדעת מי אני ואיך אני פועלת באופן פנימי.

_וטוב אם מגייסת את בן הברית האולטימטיבי, המוות.
אפשר הסבר ?_
מדמה שאלו הרגעים האחרונים של הוריה, ומשם מתבוננת על הדברים.

אינני מסכימה איתך, צפריר. יש יחסי גומלין בין אדם לאדם (וגם בין אדם לחיה ובעצם בין כל הישויות).
אכן כך, למעט הורים וילדים. הורים נותנים לידיהם, ילדיהם יתנו לילדיהם הם. וכן הלאה...

האם כבן להוריך אין לך מחוייבות כלפיהם?
גם אם יש, זו עולה מתוך בחירתי בלבד.
ובמובן הזה - מחוייבות טוב אם עולה מתוך חיבה וחיוביות, אם זו עולה ככורח, ככפיה או כי כך נכון, איננה ברת תוקף.

האם הם נותנים בלבד וכך אתה לילדיך?
כך הוא בכל מקרה. אם אקבל מילדי משהו, זה - מבחירתם החופשית ולא מתוך דרישתי.

ומה קורה כשהסבים נפטרים? מי נותן להורים? וכשהם זקנים וזקוקים לנתינה מי יתן להם?
כאן, טוב אם תדאגי לזקנתך בעצמך, על פני לסמוך, לצפות או לדרוש מילדייך לטפל בך בזקנתך.
יבחרו לעשות כך, מה טוב, יבחרו שלא לעשות כך - גם טוב.

או אולי אתה סומך על האהבה מצד הילד להוריו? בעיניי זה לא מובן מאליו.
האהבה מובנת מאליה עד כדי כך, שביטוייה השונים בדמות רגשות אחרים, תרגומה של האהבה לשנאה, קנאה ושאר ירקות, היא אי ההסכמה הגורפת לכך שהאהבה מובנת מאליה.

במובן הזה חוסר ההסכמה הזה, הוא חוסר קבלה של חוקי יסוד.
אמנם, תירבות האדם מתיימר להתעלות מעל חוקי היסוד, עדיין, חוקי היסוד תקפים.

בדיוק כפי שתינוק לא מחוייב להחזיר לאימו חיוך או אהבה בתמורה להזנתה, בדיוק כפי שאת עצמך לא מחוייבת לדבר וחצי דבר כלפי הכוח המחייה אותך, אם תרצי אלוהים, אפילו לחיות אינך מחוייבת, כך גם ילדייך לא חחיבים להעניק לך משהו, אהבה או כל דבר אחר.
עם זאת, כאשר הנך ממלאת את תפקידך, להעניק תנאים ראויים למחיה ולהתפתחות, מטבע הדברים תזכי לאהבת ילדייך כפי שהיית רוצה.
אם אינך עומדת באלה, אהבתם תבוא כהתמרדות או בהתעלמות.

עדיין, אם את מצפה מילדייך, להחזר על כך שנשאת אותם תשעה חודשים ברחמך, וגידלת אותם, את לא רק שמפספסת בעבורם, הנך מפספסת בעבורך.

כאן, במובן הזה של חוסר הסכמה, אין מדובר על חוסר הסכמה עם הכותב, אלא עם הכתוב, ובמובן הזה, הכותב כאן, דעותיו ואישיותו, אינם רלוונטיים.

תודה רבה.

<שלם>

בעניין זה - מוזמנת לקרוא גם כאן
תודות.

אני מציעה לך לתייג את הדף כ{{}}דף תמיכה. אם זה לא מתאים לך תרגישי חופשי למחוק _{או תבקשי ממני למחוק עבורך}
מאחלת לך המון הצלחה

לא מזמן תמי גלילי פתחה דף שנראה לי מאד מתאים למשפט שכתבה בת עצובה
באמת חשבתי שאקבל תמיכה ועצות עדינות. ולא שפיטה!
פרשנות מניעים ורגשות בדיון

לפני שאני ממשיכה בשיחה, צפריר, רציתי לפנות לכותבת, בת עצובה. אם השיחה, התאורטית לכאורה, לא מתאימה לך את מוזמנת להגיד ונעביר את זה לדף אחר. אני מוצאת שהיא כן רלוונטית אבל זו דעתי בלבד.

צפריר, האם אתה מניח שהמחוייבות של הורה לילד היא בטבעו? ואם כן, עד מתי? ומה משמעה?
אני רואה או שומעת על הרבה הורים שאין להם מחוייבות הורית כפי שהגדרת (גם בבלוג בקפה) ולכן אפשר להגיד שגם מחוייבות הורית היא בחירה.
כל בעלי החיים מטפלים בגוריהם עד גיל מסויים ואז, כשהגור עצמאי, לא מתקיימת עוד הורות. בני אדם מושכים את המחוייבות ההורית עד אין קץ (נדמה לי שהיה איזה דף שהתייחס לנזקקות להורים בגיל בוגר). ילדים גדלים, מתחתנים ומביאים ילדים לעולם ועדיין מצפים מהוריהם. אם ילד מחליט להמשיך לחיות בשבט המשפחתי (למשל בכפרים הערביים), הוא מחוייב לשבט (כולל ההורים האחים והאחיינים) כמו כולם. אם הוא לא ימלא את חובו, הוא לא יהיה בשבט.
זה נכון גם בשבטים של בעלי חיים וזה גם הגיוני כי בחיי שבט, או קהילה, לא יתכן מצב בריא אם יהיו רק פרטים בודדים במערכת שירגישו מחוייבות, גם אם הם ההורים. ומה קורה בשבט המשפחתי כשההורים מזדקנים וצריכים טיפול? אתה כותב:
_כאן, טוב אם תדאגי לזקנתך בעצמך, על פני לסמוך, לצפות או לדרוש מילדייך לטפל בך בזקנתך.
יבחרו לעשות כך, מה טוב, יבחרו שלא לעשות כך - גם טוב._

האם זקן יכול לטפל בעצמו? אם הוא חלש או משותק או סנילי- מי אמור לדאוג לו? הפיליפיני? אולי, אבל האחריות היא על הילדים ולא על הזקן או העובד הזר, נכון? או שרצית לומר שאם הזקן היה חרא של הורה אז זה מגיע לו להזדקן כך?

עדיין, אם את מצפה מילדייך, להחזר על כך שנשאת אותם תשעה חודשים ברחמך, וגידלת אותם, את לא רק שמפספסת בעבורם, הנך מפספסת בעבורך
אני לא מצפה בגלל אלא מפני שכך נראה לי הגיוני וטבעי בזרימת החיים. מאותה סיבה, לא נראה לי הגיוני וטבעי שהורים יקחו אחריות על ילדיהם הבוגרים. מגיל מסויים הפרטים בשבט נעשים שווים בנתינה ובקבלה.

קודם כל סליחה אם הובנתי לא נכון.
שיבחתי את בשמת בגלל שבמקום להתווכח , פשוט מחקה את דבריה והתנצלה וזה גם מה שאני עושה.

כתבתי ממקום לא רגיש אבל המקור הוא ניסיון אמיתי שיש (היה) לי עם אבא מאד מאד תוקפן.
ושנים על שנים (אני מבוגרת ממך ב15 שנה...) שניסיתי כל דרך אפשרית להביא את היחסים לנינוחים, לטובים, למכבדים.
ושום דבר לא עזר.
לא שיחות, לא גבולות, לא העמדות במקום ואפילו לא עזיבה (עזבתי ל7 שנים) ורק כשחזרתי, והתחלתי לראות מה הצד שלי כאן, מה עלי לרפא, דברים התחילו להשתנות.

אני מקווה עבורך שתמצאי את הדרך הטובה עבורך ועבור אביך.

תודה לך פלוני אלמונית מעריכה את הכנות והיכולת להגיד סליחה.

צפריר, האם אתה מניח שהמחוייבות של הורה לילד היא בטבעו?
מטבע הדברים, זה טבעו של הטבע.
מחוייבות זו עולה מתוך חיבה חיובית.
כשהיא נתפשת כחובה, הרי היא מתפרשת אל עול.

ואם כן, עד מתי?
עד לעצמאותו של הילד - לדעת ההורה.

ומה משמעה?
שירות הצמיחה הזו עד להבשלתה המלאה.

אני רואה או שומעת על הרבה הורים שאין להם מחוייבות הורית כפי שהגדרת (גם בבלוג בקפה) ולכן אפשר להגיד שגם מחוייבות הורית היא בחירה.
שוב, מתוך תפישת שירות הילד כעול, נמצא העוול הזה, בו לא רק מתכחשים לכוון הזרימה הזה, מדור לדור, אלא אף מפליאים אל העמסת עול על הילד, כך שאחריותם הם, מוטלת עליו.

כך, בת עצובה, שמתבקשת לעמוד מול אביה במקום אמה, ואז, מתבקשת להתקפל מול אביה למען שלום בית, שוב, במקום אמה.

כאן, הבחירה היא איך למלא את המחוייבות הזו.
כאן, כאשר נתפשת האחריות ההורית כחובה, ככורח, בהחלט נמצאת המחוייבות הזו, כשלעצמה, הופכת את היוצרות כך, ששירות הילד, איננו ניתן מתוך העונג הזה, מימוש הזכות הזו, ומכך, יש שבוחרים להתעלם מצו ליבם ולנהוג על פי הפרסומות.
למשל, שליחת פעוט בגיל חודש לבית תינוקות - היא התעלמות מצו הלב, והיסחפות אל התעמולה הזו, שמניעיה כלכליים טהורים, וביניהם, מערכת המאפשרת סחיטת הבוגרים הצעירים, בדרישה לתרום למדינה, שבנדיבותה סיפקה לם את המוסדות המסרסים, כך שיסכימו להרוג ולהיהרג, וימיהם - ח"י אביבים בלבד.
אין זה המקום היחידי בו הציניות האנושית, מאפילה כביכול על חוקי היסוד.
עם זאת, נוהג תרבותי הסותר חוק יסוד, הוא שביר, וחיי המדף שלו, עשויים להתנפץ בעת שהיסודות מזדעזעים.

כאשר המחוייבות עולה מתוך חיבה וחיוביות, שירות הילד, על כל הקשיים הניצבים שם, הוא עונג צרוף.

כל בעלי החיים מטפלים בגוריהם עד גיל מסויים ואז, כשהגור עצמאי, לא מתקיימת עוד הורות.
לא כולם, הקוקיה, מטילה את ביציה בקן של האחר, ונעלמת משם.
כך, שגם בלהקות או בעדרים, התפקיד הפעיל של ההורות מסתיים עם בגרותו היחסית של הצאצא, והשלמת ההורות, מתקיימת באופן סביל, עד המוות.
אצל היונק הזה המתקרא אדם, הורות מתקיימת גם אחרי המוות, ובמובן השבטי, ראי את שלושת האבות וארבע האמהות.

בני אדם מושכים את המחוייבות ההורית עד אין קץ (נדמה לי שהיה איזה דף שהתייחס לנזקקות להורים בגיל בוגר).
ראשית, ההתבגרות האנושית איטית וארוכה לאין שעור מכל שאר היונקים.
שנית, אכן צודקת, ההורים מושכים את הורותם בתקופה זו, אבל, זאת מתוך שמאמינים שעל מנת שיהיה הצעיר עצמאי, עליו ללמוד ולהשיג משרה מכובדת, דירה או עדיף בית פרטי, שני כלבים, אשה ויש המאמינים שגם לאחר שילדם הרך, הפך בעצמו לאבא, עדיין אינו עצמאי, ושמיכת הורותם לא רק נדרשת אלא הכרחית.

ילדים גדלים, מתחתנים ומביאים ילדים לעולם ועדיין מצפים מהוריהם.
ציפיית הילדים איננה רלוונטית כלל ועיקר, התנהגותם, היא פועל יוצא מהתנהגות הוריהם.

אם ילד מחליט להמשיך לחיות בשבט המשפחתי (למשל בכפרים הערביים), הוא מחוייב לשבט (כולל ההורים האחים והאחיינים) כמו כולם. אם הוא לא ימלא את חובו, הוא לא יהיה בשבט.
אלה, ברגיל, לבחירתו.
אם בוחר לקבל עליו עול מצוות, זוהי בחירתו.
כאן, בהחלט יש מקומות בהם אין מוצא מהשבט.
עדיין, שירות הזקנים עשוי להינתן בפרצוף חמוץ, או אדיש כשנכפה הדבר על הילד, או באהבה ובשמחה, אם בוחר באלה מרצונו.

זה נכון גם בשבטים של בעלי חיים וזה גם הגיוני כי בחיי שבט, או קהילה, לא יתכן מצב בריא אם יהיו רק פרטים בודדים במערכת שירגישו מחוייבות, גם אם הם ההורים.
בכל מקרה, רק בודדים לוקחים אחריות, וגם אלה משרתים את השבט מתוך חיבה וחיוביות.

_ומה קורה בשבט המשפחתי כשההורים מזדקנים וצריכים טיפול? אתה כותב:
כאן, טוב אם תדאגי לזקנתך בעצמך, על פני לסמוך, לצפות או לדרוש מילדייך לטפל בך בזקנתך.
יבחרו לעשות כך, מה טוב, יבחרו שלא לעשות כך - גם טוב.
האם זקן יכול לטפל בעצמו? אם הוא חלש או משותק או סנילי- מי אמור לדאוג לו? הפיליפיני? אולי, אבל האחריות היא על הילדים ולא על הזקן או העובד הזר, נכון?_

במובן הזה, מבורכת העובדה שרבים מהבוגרים בוחרים לטפל בהוריהם, ועדיין אין זו אחריותם אם אינם מעוניינים באלה.
כאן, אם הנך מעונינת להנחיל לידייך כבוד ועזרה להוריהם - טפלי בהורייך.
גם אז, אין כל מקום לדרישה מהילדים.
הילדים, כבוגרים מחוייבים לילדיהם, כך, שנתינה ללא תנאי, זרימה חד סטרית תמשיך להתקיים, אל נחת הרוח של הדור המבוגר, שרואה את התגשמות עתידו, כבשר ודם.
חובת הדאגה לחסרי הישע, הזקנים, היא על החברה כולה, ובמובן הזה - המדינה.

או שרצית לומר שאם הזקן היה חרא של הורה אז זה מגיע לו להזדקן כך?
אלה בידי שמיים.
עם זאת, לא יהיה לפלא הדבר, אם מי שגדל במשפחה מסוכסכת, מפורדת, ללא אינטימיות וכבוד הדדי, יקשה עליו להפנים ערכים אלה בעת שהוריו מזדקנים.
מעבר לכך, אל נא נמעיט בהבשלה האישית של כל אחד ואחד, לשבור את הדפוס הזה, ולהמירו לבניית משפחה מלוכדת.

_עדיין, אם את מצפה מילדייך, להחזר על כך שנשאת אותם תשעה חודשים ברחמך, וגידלת אותם, את לא רק שמפספסת בעבורם, הנך מפספסת בעבורך
אני לא מצפה בגלל אלא מפני שכך נראה לי הגיוני וטבעי בזרימת החיים._
המעיין נובע מאליו ומספק מים אל סביבתו, ובזרימתם הטבעית, אלה אינם סובבים לאחור ומטפסים אל המעיין עצמו.

מאותה סיבה, לא נראה לי הגיוני וטבעי שהורים יקחו אחריות על ילדיהם הבוגרים.
הקשר בין הגיון ו'טבעי' רופף מכפי שנדמה. ההגיון מצביע על כך שבטבע, אם יש משהו הגיוני - זה היוצא דופן.
כאן, אלה בידי כל הורה, כל משפחה, ועל פני לקחת אחריות על ילדיהם הבוגרים, טוב נתינת גיבוי, אל הנהגה עצמית, ועצמאות.
כאן, כאשר ההורים מאמינים שללא דירה, מקצוע מכובד, משרה מכניסה, בן/בת זוג נאה, נכדים מנומסים ואבטחות נוספות, ולוקחים על עצמם את האחריות לכל אלה, כשהם משוכנעים וכופים דעתם על הילד, אל נתפלא שכך הם פני הדברים.

מגיל מסויים הפרטים בשבט נעשים שווים בנתינה ובקבלה.
כאידיאה.
בפועל, גם הנתינה והקבלה - בעיני המתבונן.
בפועל, השיויון העיקרי בין בני האדם, באשר הם, הוא - ייחודם. כולם מיוחדים, כל אחד בפני עצמו, ותחת אלה - מאוחדים.
כאן, שוב כאשר יוצאת אל ההרחבה הזו של שבט, בהחלט מוטלת על הבוגרים הצעירים ולעתים אף הילדים, תפקידים כאלה או אחרים.

אין כל פסול בעזרת הילדים בבית.
אין כל הצדקה לדרוש את אלה.

האם עד כאן, הדברים בהירים?

בת עצובה,
אינך חייבת דבר וחצי דבר להורייך.
הנך מחוייבת אם תרצי או לאו לילדייך.
ובמובן הזה, מתוך חיבה וחיוביות טוב לבדוק את חובותייך אל עצמך.
בירור עצמי זה, הוא חלק מתהליכי הבשלתך את, ללא כל קשר למאין באת ולאן את הולכת. עכשיו, ממש כאן, ברגע זה.

תודות.

כבד את אביך ואת אמך

<משה>

כבד את ילדיך

<יונת>

כבד את ילדיך המקור

שלום לך,
מה שלומך? האם חל שיפור ביחסים עם האבא והמשפחה המורחבת?

אלמונית שלום,
כן בהחלט חל שיפור.
הפסקתי לכתוב בדף מפני שהיו כמה נשים מאוד לא תומכות וזה ממש לא התאים לי ולא מה שהייתי זקוקה לו בשעת משבר.
זו הזדמנות להודות לכל מי שתמך, האיר מקומות חשוכים והראה זויות חדשות.

איך אני שמחה שענית!
טוב לשמוע שיש שיפור @}

<וטוב שאת יודעת לברור את מה שטוב לך, ויודעת להמנע ממה שגורם לך לתחושות לא טובות>