משפחה תחת טרור קטן גדול

[על_סף_ייאוש*]

החלטתי לכתוב. אולי מכאן אתחזק. אולי כאן אמצע תובנות חדשות. אני לא מהקהילה אבל מכירה חלק, קוראת קבועה, לפעמים כותבת וחושבת שבאופן שווה תשלום (ושילמתי). יש כמה וכמה אנשים שאני אוהבת לקרוא את התגובות החכמות שלהם. גם סתם חיבוק יכול לעזור. תודה.

אלוהים יודע כמה פעמים הייתי ב"כמעט". כמעט פתחתי דף, כמעט פתחתי את לבי, כמעט ביקשתי עזרה (ורטואלית). כשהיינו עוד בהתחלה. עכשיו אנחנו כבר עמוק בפנים. חיים תחת טרור - טרור של ילד על הוריו וכל המשפחה. אבא, אני וא', ב' וג'. ב' מושא הטרור שהולך ו'משביח' עם הזמן מעצם צאתו מראש מבריק בעל אינטילגנציה גבוהה במיוחד שכרגע מופנית לכיוונים פחות חיוביים. א' בגיל שמבין עד כמה נורא שילד מתייחס כך להוריו. ג' בגיל שקולט אבל לא יודע להבחין בין מותר ואסור (בהקשר הזה) ולומד הכל.
כרגע הטרור בבית. הפחד הגדול הוא שזה יצא החוצה. ברגע שהטרור יועתק לבה"ס - ...(לא רוצה לחשוב על זה. מפחיד).
קשה לי לכתוב אז אשתף אתכם בכמה מהשמות שחשבתי לתת לדף וכמה תהיות ושאלות ללא מענה. אולי זה ייתן לכם מושג מה עובר עלינו.

פרפרים בבטן - לפני כל אירוח, יציאה, תוכנית, שינוי תוכנית, ... כל דבר - הפרפרים מתחילים. כן/לא יהיה טרור? אולי הפעם נעבור את זה בשלום? אולי נעשה 'פעולת מניעה'? נעשה הכנה בנסיון למזער סיכונים. אבל מה עם א' ו-ג'?

זוגיות בצל ילד שעשה בלאגן - מה זו זוגיות? כן, פה ושם אנחנו נאחזים בציפורניים בשרידיה. בחודשיים-שלושה האחרונים כבר אין לנו חיים. פעם הטרור היה בעוצמה נמוכה ותדירות 'נסבלת'. עכשיו כבר לא.

אהבת אם סימן שאלה - האם אני עדיין אוהבת את ב'? כן אבל עוד כמה זמן? קשה לי לקבל את טרור. אני מבינה שזה גדול מ-ב' (נבדק קלינית וכרגע בחיפוש אחר טיפול מתאים) אז לכעוס למרות שזה לא ניתן לשליטה? לא לכעוס ובכך לחזק התנהגות שלילית? יש חרטה מצד ב' אבל אסור לקבל התנהגות כזאת. מה לומדים שאר בני הבית? ג' בתהליך חיקוי רע - אפילו רע מאוד. א' בבכי מתמיד ממה ששומעות האזניים ורואות העיניים. המשך אח"כ.

לא רוצה את פרי בטני ככה - קחו את ב'. תחזירו מתוקן. גדול עלי. לא יכולה להתמודד. אנחנו - שעברנו יחד כ"כ הרבה ומה שלא שבר אותנו חישל אותנו - נישבר? זה פרי בטני? ממני? מעצמי ובשרי? אולי מוטב היה לדלג על הלידה הזאת, ההריון הזה. איך החיים היו נראים בלי ב'? ולמה אנשים מסביב, שלא יודעים עד כמה המצב חמור (ולא סתם פינוק ועקשנות), מרשים לעצם לשפוט אותי ולהעיר הערות על ההורות שלי. (ד"א, מאנשי מקצוע קיבלנו צל"ש על ההתמודדות עד כה).

זכות הילד מול זכויות אחיו - השאלה הגדולה. אין ספק שכל ילד זכאי להורים אוהבים, תומכים, מקבלים ללא תנאי - והכל אנחנו מקבלים מתוך ידיעת המקום שממנו זה בא. המכות, הקללות, ההרס, הבלאגן, ההשפלה, אובדן החיים השפויים. אבל מה עם הזכויות של א' וג'? לחיות בבית שפוי - בלי טרור. לתכנן תוכניות ולממש אותן בלי לחשוש מביטול בגלל הטרור של ב'. לצאת כל המשפחה יחד בלי שאחד יוצא עם הילדים והשני נשאר עם ב'.
לדעת שאפשר לסמוך על ההורים - לא יודעת אם עדין יש להם את הביטחון הזה. אני מנסה בכל כוחי לשמר אותו.
לא להיות צריכה להגיד ל-ג' להתעלם מ-ב' אחרי ששוב ושוב יש פגיעה מילולית והעלבות.

והדילמה הכי גדולה - מתי יודעים שזהו. אין מה לעשות. לא במסגרת הביתית. היום היתה כמעט חצייה של הקו הזה. דחיפת שולחן שפגע ב-ג' בזמן ציור. דחיפה קלה ומבהילה אבל לא מזיקה פיזית. היום הודעתי לאבא שברגע שיש סכנה מוחשית למי מבני הבית - ב' מחוץ לבית. למוסד, לפנימיה, אומנה .... אפילו לרחוב. כן. עד כדי כך זה נורא. יש פה ושם אלימות פיזית קטנה כנגד ג' - דחיפה, לקיחת דברים בכוח וכד' שבאופן רגיל לא הייתי שותקת עליהם אבל מפחדת מהתרצות טרור. כרגע מנסה למנוע, לא להשאיר לבד, לא להגיע למצב שבו יכול להיות מגע פיזי, קינאה או סיבה 'מוצדקת' (בעיני ב') - יחד עם נסיון לתת ל-ב' הרגשה של חלק רצוי מהמשפחה. אז מתי 'זהו'? אם תהיה פגיעה פיזית? - מאוחר מדי. סכנה? רגע לפני? איך יודעים? אולי זה עוד פעם רק 'כמעט'? אני כבר מתחילה לפחד. אני מצלמת עדויות והוכחות. אולי פעם נמצא לנכון לעמת את ב' עם תוצאות המעשים אבל גם מפחד השוטר ועו"ס שעלולים יום אחד לדפוק בדלת. ואולי כדאי שיבואו - שמישהו אחר ייקח אחריות על מה שקורה?

אני קוראת את 'עומדת על הצוק'. הדבר הכי ברור זה שהיא צריכה להתרחק משם. בהשלכה עלינו אנחנו צריכים לעזוב את ב' (או ההיפך). אבל איך אפשר? אי אפשר. אנחנו נעשה הכל למצוא את הדרך המתאימה. אבל זה לא רק 'אנחנו'. זה גם א' ו-ג'. כתבתי למעלה.

בסוף כתבתי המון. הרבה יותר ממה שחשבתי שאוכל לכתוב בין הדמעות. דמעות שמלוות אותי יום יום בין המערכות השונות של הצגת 'החיים הטובים'.
לא יודעת אם זה דף תמיכה, דף אישי או דף אחר. האמת היא שאני לא כ"כ יודעת את ההבדלים וזה בעצם לא חשוב כי זה יכול להשתנות. גם שם הדף יכול להשתנות. אולי פעם זה יהיה 'מטרור לגאולה'. אמן.

[נעמה_אמא*]

אוי
זה נשמע מאוד קשה
אולי תספרי בני כמה הילדים?
לא יודעת בינתיים מה להגיד, הולכת לחשוב על זה קצת.

[שגית_רי*]

נשמע קשה מאד, מתסכל ומייאש.
אני יכולה להבין את התחושה הקשה מאד של הרצון לקום בבוקר ושהבעיה תעלם, קשה לתת לאהבה מקום במצב כזה...


אני לא בנעלייך אבל אני חושבת (שוב, מהמקום שבו אני נמצאת, לא יודעת את פרטי המקרה שלכם ולא שופטת..) שלהרחיק ילד מהבית מנציח את הבעיה אצל כולכם ובעצם סוגר הזדמנות להבראה אמיתית של כולם יחד. "אמא ואבא שלי ויתרו על הצלתי, אני חסר תקנה ואבוד" והוא הרי לא באמת יפסיק להיות בשר מבשרך, להרחיק אותו מהבית עלול להחמיר את הפצע במקום לרפא..

אני ממליצה מאד מאד למצוא עזרה ולטפל בבעיה מנק' המוצא שאתם, יחד, כל המשפחה תצליחו להתגבר ולעזור לבן למצוא את מקומו בניכם.
יש הרבה אפשרויות, בעיקר מהצד האלטרנטיבי, פרחי באך, הומאופתיה, תרפיה מהמון סוגים, תלוי בגיל הילד ובאופיו..
וחשוב לי להגיד שוב שבעיניי, הטיפול חייב להיות בכל המשפחה, לא רק בבן "הבעייתי". הסתכלות על המשפחה כגוף שלם.

חייבת לצטט את המרגיעון: "באופן טבעי כולנו שייכים"

מקווה שתמצאי את הכוח והדרך להבראה ושלווה @}

[פלונית*]

יש לי חברה שהייתה במצב כזה, ילד "טרוריסט", אפילו קשה יותר ממה שאת מתארת. אני לא אספר פה את כל הסיפור, אבל כל המשפחה חיה תחת טרור. לאחר בירורים שעשתה היא הלכה לייעוץ אצך פרופ' חיים עומר (מחבר הספר שיקום הסמכות ההורית), יש לו שיטת טיפול ייחודית למקרים כאלו (עירוב של אנשים מבחוץ..). זה עזר להם. זה בהחלט שינה את המצב. שווה להיפגש איתו.

אני לא יכולה להרחיב כעת כי אני חייבת להתפנות לילד שלי. אם יש לך שאלות את יכולה לשאול. בהצלחה.

[תמר_ס*]

מרגיעון: הייתי מחבק(ת) אותך עכשיו, אבל אני רק מחשב.

ניסיתם לבדוק קושי בויסות חושי?
סליחה שאני מיד נותנת עצות. אבל איכשהו בין השורות, למרות שלא פירטת, זה מזכיר לי את זה.

[על_סף_ייאוש*]

תודה על התגובות. א' בגיל העשרה, ב' על הגבול וג' בגן.
היתה לנו תקופה כזאת לפני 5 שנים וטיפלנו ע"י פסיכולוגית, סוסים, אמנות ובגן גם עם בע"ח. אז זה היה הפוך - רק במערכת החינוך ובבית פשוט מלאך.
עד השנה היה שקט.
השנה הכל התעורר שוב. רק בבית. עשינו אבחון, נמצא ADD ו-ODD, כרגע בבירור אצל פסיכיאטרית ילדים (המאבחנת אמרה לנו לא ללכת לנוירולוג - חששה שכשיראה ADD יתן ריטלין ולא בטוח שזה מתאים) - מחר ביקור של ב'. במקביל התחלנו טיפול משפחתי אצל פסיכולוגית מקסימה עם נטיות טבעיות. לדבריה, אחרי יותר מ-20 שנות פסיכולוגיה, היא מבינה שאי אפשר לנתק' גוף <> נפש' ולמדה טכניקות שונות לטיפול בנפש דרך הגוף. היא גם מאמינה גדולה ברפואה הסינית. אלי זה מאוד מדבר (עובדה שאני כאן;-)) אבל אבא פחות פתוח.


אמא ואבא שלי ויתרו על הצלתי, אני חסר תקנה ואבוד
נכון מאוד. אבל מה על א' וג'? בעיניהם: איזה הורים יש לי שלא מסוגלים להשתיק את ב' שנוכל לחיות כמו משפחה נורמאלית? הסמכות ההורית שלנו בעיני ב' נעלמה. החשש שלי הוא שגם א' וג' ירגישו ככה. אני כל הזמן בדילמה מה להגיד? איך להסביר למה ההתיחסות אל ב' אחרת? למה הם צריכים לסבול/להפסיד בגלל ב'? - דוגמה ממחר: ביטלנו תוכנית משפחתית של סוף החופש שתהיה בעייתית לנסיגה אחרי הטרור של היום.

אוף!

[רוקדת_לאור_ירח*]

נשמע קשה מאד
הייתי מנסה במקביל גם פרחי באך או הומיאופתיה אצל הומיאופת טוב.

[ציפ_ציף*]

קודם כל מצויין שאתם עובדים על אבחון הבעיה,
נראה לי שהעבודה איתו צריכה להעשות בשני מישורים,
א) לטפל בקשיים של הילד,אם זה דרך רפואה אלטרנטיבית או ע"י כל גורם מקצועי אחר.אני הייתי בודקת אפשרות של "מוח אחד".
ב) לבנות תכנית טיפולית משפחתית אצל פסיכולוג\יועצת ,בתכנית כזאת המשפחה מקבלת כלים להכיל אותו עם הקשיים שלו ומצד שני להעמיד גבולות ברורים שיגנו על האחים שלו ועל עצמו.

זה לא פשוט לגדל ילד שפוגע באיזון המשפחתי,צריך המון כוחות נפש,המון אהבה-שנמצאת אך לפעמים קשה להראות אותה בגלל הכעס הרב שמצטבר...
יכול להיות שאם תבינו שנשמתו של הילד הזה בחרה דווקא אתכם, שרק אתם ראויים להתמודד עם גידולו יהיה אולי קל יותר להמשיך בכל ההתמודדויות שהוא מזמן לכם.

[על_סף_ייאוש*]

שיקום הסמכות ההורית - הפסיכולוגית שאצלה התחלנו טיפול משפחתי דוגלת בהחזרת הביטחון להורים והעמדתם 'על הרגליים' הכי מהר שאפשר. שיקום הסמכות ההורית בהקדם. לא יודעת אם בשיטות של חיים עומר או אחרות אבל 'יש לה קבלות'.

ויסות חושי - לא מתאים לי לעובדה שזה היה, חלף וחזר. יש ענין של טעמים שמתאים לויסות חושי (לפי ידיעותי המאוד מוגבלות בנושא) אבל גם מאוד אופייני לילדים נפיצים.

הומיאופטיה, פרחי באך וכד' - נראה בהמשך. הפסי' רמזה על דיקור אבל בשלב יותר מתקדם. אני שמחה שהיא בראש אלטרנטיבי דבר שלא ידעתי מראש. הפתעה נעימה.

שרק אתם ראויים להתמודד עם גידולו - לפעמים נראה לי שהיא (הנשמה) התבלבלה.

כעת יש שיחה ב'-אבא. בד"כ יש אחת כזאת כזו, עם אחד מאיתנו, אחרי התקפת טרור. הבטחות, חרטה, צער ... אבל שום תעכלס.

[במבי_ק*]

חיים עומר

גם אני חשבתי עליו

[פלוני_אלמונית*]

פרופ' חיים עומר (מחבר הספר שיקום הסמכות ההורית), יש לו שיטת טיפול ייחודית
אפשר לקבל הסבר על זה?
משמועות חשבתי שמדובר בשיטה אכזרית לא?

[במבי_ק*]

זה על פניו נשמע משהו נוקשה, ואכן יש בו נוקשות, אבל כשקוראים קצת יותר (ואני קראתי רק קצת יותר, בספר אחר שכתב חיים עומר) נגלית תמונה הרבה יותר מורכבת ואפילו מרגשת - שמסתמכת על התנגדות לא אלימה (גנדי למשל, אם מדברים על משברים לאומיים או פוליטיים) ובעיקר פרודוקטיבית ולא מתייפייפת (במובן של אין הכרח להצלחה של 100%, כל שיפור משפר בהמון את איכות החיים הקודמת), זה על רגל אחת (חצי רגל). זה בעיקר מתאים למצבים קיצוניים...

אפשר לקרוא על זה קצת בלינקים הבאים:

http://www.psychom.com/showpart.asp?part=485

http://www.psychom.com/showpart.asp?part=486

זה מתוך הספר "השטן שבינינו" שכולו מופיע באינטרנט. ספר מענין מאוד גם בהקשר של כל מה שבין משברים בינלאומיים למשברים בינ-אישיים (קשה ליישום, מניסיון, אבל תורם הרבה למרות הכל...)

[במבי_ק*]

הלינק השני מדבר על העבודה מול הורים וילדים, אבל כדאי לקרוא גם את הראשון, כי הוא עושה הקדמה יפה ומרתקת שמבהירה הרבה מושגים ותפיסות שמשתמשים בהן בלינק השני (אלה שני פרקים עוקבים בספר)

[פלוני_אלמונית*]

תודה

[שגית_רי*]

אבל מה על א' וג'? בעיניהם: איזה הורים יש לי שלא מסוגלים להשתיק את ב' שנוכל לחיות כמו משפחה נורמאלית?
יש להם הורים שלא מוותרים ומתמודדים עם הקושי. שאוהבים את הילדים שלהם. זו בעיניי דוגמה טובה. וחוץ מזה, אולי ככה את חושבת שהם חושבים. אולי יש פה את הקושי שלך (שהוא לגיטימי לגמרי,אני רק מעלה אפשרות שנשמעת לי מהדברים..לא רוצה לפגוע..) להכיל את זה שאתם משפחה שונה ממה שציפית?

איך להסביר למה ההתיחסות אל ב' אחרת?
הם רואים ומבינים בעצמם. ואולי נק' המוצא היא שבכל מקרה, כל ילד מקבל יחס שונה, שמתאים לו.

למה הם צריכים לסבול/להפסיד בגלל ב'?
אולי אפשר להפריד כוחות, מישהו ישאר עם ב' והשני ילך עם האחרים לבילוי?

כעת יש שיחה ב'-אבא. בד"כ יש אחת כזאת כזו, עם אחד מאיתנו, אחרי התקפת טרור. הבטחות, חרטה, צער ... אבל שום תעכלס.
לפעמים יש הרבה רצון אבל חסרה היכולת....
זה קשה מאד להיות כל הזמן ה"ילד הרע" של המשפחה, אבל מרגע שזו המשבצת שלו, הוא "חייב" למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר...

בהצלחה! @}

[נועה_בר*]

_נשמע קשה מאד, מתסכל ומייאש.
אני יכולה להבין את התחושה הקשה מאד של הרצון לקום בבוקר ושהבעיה תעלם, קשה לתת לאהבה מקום במצב כזה..._

אני בדעתה של שגית רי , וגם, מודה, לא הצלחתי להבין מהו "הטרור" הזה, את מתארת את הקושי שאת עוברת אבל לא ברורה לגמרי התנהגות הילד. מהו הקושי שעומד לפנייכם.
בכל מקרה, נשמע שאתם עכשיו בידיים טובות, אז אולי שווה לתת הזדמנות לתהליך .

הרגשתי היא ( מצטערת אם אני נשמעת שופטת, זו לא הכוונה ואין לי כל ידע מה באמת קורה, אלא, התחושה שאני מקבלת מהתיאורים שקראתי ) שיש כאן הצהרה גורפת שמקשה להתבונן בפרטים, וכך בעצם מקשה להתייחס לכל מקרה לגופו - איך ניפעל עכשיו מול המקרה, כי הרי הורות לא באה עם ספר מתכונים. וגם, ההצהרה הזו לא מאפשרת לכם לראות מתי בכל זאת יש גם התנהגות אחרת. ואני בטוחה שהיא קיימת רק שהרבה פחות ניראת (כרגע).


בעיניהם: איזה הורים יש לי שלא מסוגלים להשתיק את ב' שנוכל לחיות כמו משפחה נורמאלית? הסמכות ההורית שלנו בעיני ב' נעלמה. החשש שלי הוא שגם א' וג' ירגישו ככה. אני כל הזמן בדילמה מה להגיד? איך להסביר למה ההתיחסות אל ב' אחרת? למה הם צריכים לסבול/להפסיד בגלל ב'? - דוגמה ממחר: ביטלנו תוכנית משפחתית של סוף החופש שתהיה בעייתית לנסיגה אחרי הטרור של היום.

פרופ' חיים עומר (מחבר הספר שיקום הסמכות ההורית), זו המלצה טובה.
וגם, האם זה בטוח שהם צריכים להפסיד, אולי מתפצלים ולא תמיד כל הילדים חייבים ללכת יחד? אחד עם אימא שני עם אבא.. או משהו כזה.
"משפחה נורמאלית" את בטח יודעת שאין דבר כזה אז אולי את מאוד מחמירה עם עצמך? את מבינה, וכך גם ילדייך, שאתם משפחה - אתם יחד, מנסים לחיות ולהתמודד עם היחודיות והצרכים של כל אחד, זה לא פשוט אבל ככה זה, ואת זה אפשר גם להסביר לילדים.
נכון שאם הם צריכים "להפסיד" זה חבל, האם אין שום אלטרנטיבות להפרדה?

[על_סף_ייאוש*]

במבי - תודה על הקישור.
שגית - נתת לי נקודות מחשבה חדשות שבטוחה שיקלו עלי להתמודד.
שגית - טרור זה שכשמשהו מעצבן התוצאה היא קללות, זריקת דברים, איומים, בלגן (זריקת תוכן ארון הבגדים על הרצפה, המדפים, שפיכת הצעצועים של א' על הרצפה, פרובוקציות, פעם אחת אפילו צלצול למשטרה ועוד).


אולי אפשר להפריד כוחות, מישהו ישאר עם ב' והשני ילך עם האחרים לבילוי?
זה גם הפסד. רוצים ללכת כולם יחד. למה רק עם אחד ההורים?

[מניקה*]

שתדעי שקוראים אותך. שולחת לך אמפטיה מקווה שתמצאו את הדרך.

מחשבות:

• לחפש דרך לחזק אותך ואת בן זוגך (טיפול אלטרנטיבי, ספא, יציאה למסעדה?)

• אני למדתי הרבה ממחברת הספרים "התינוק יודע" "גם הילד יודע" ו"בכי והתקפי זעם"

בעיקרון מתייחסים שם לגיל הרך אבל נראה לי שהקונספט רלוונטי גם בהמשך
בגדול היא מייחסת לבכי והתנהגויות מסוימות דרך ביטוי לקשיים, תסכולים שעצורים
ומציעה דרך להתמודד עם ההתנהגות (אמפטיה, מגע, עידוד הפורקן)

• לגבי ב' - אולי תוכלו להשיג חונך לחלק מהזמן שיעבוד איתו על פריקת האנרגיה (פארקים, פעילויות גופניות....)

• לגבי א' ו- ג' הייתי מנסה למצוא זמן עם כל אחד מהם בנפרד ועם שניהם ביחד בלי ב' (משתלב עם הרעיון הקודם)

כמובן בלי שב' ירגיש "בעונש". בקיצור - לנסות ליצור מצבים עם הרכבים שונים של המשפחה.

• אנחנו התמודדנו בהצלחה עם עודף אנרגיה שהתנתב לערוצים בעייתיים

בעזרת טיפולים אלטרנטיביים: שיאצו, רפלקסולוגיה, מיל"ה, אייפק.
ראיתי שכבר הציעו לך והגבת "נראה בהמשך" - אולי תרצי להסביר למה בהמשך אם את כבר על סף ייאוש?

• לגבי התמודדות בחברה - אם זו סביבה תומכת להסביר שאתם מבינים שיש בעיה ומחפשים אחר פתרונות ותשמחו לקבל אמפטיה ועזרה בימקום ביקורת. מסביבה לא תומכת הייתי מתרחקת במצב כ"כ רגיש. נראה לי חבל להפנות כוחות למקום כזה כרגע.

• לנשום עמוק אתם בתחילתו של מסע - אין פתרונות קסם.

מנסיון הדרך עד למציאת הדרך המתאימה יכולה להיות ארוכה ומייגעת

בהצלחה!

[תבשיל_קדרה*]

Item]רוס גרין/ילד פיצוץ Details[/po].aspx?Barcode=32-20533

[תבשיל_קדרה*]

בעצם - אחרי שתקראו את הספר, כנראה כדאי להעזר בפסיכולוג/ית שילוה אתכם בגישה דומה.

[על_סף_ייאוש*]

רוס גרין/ילד פיצוץ - הספר קיים. כרגע אבא קורא. אני קוראת משהו אחר אבל למדתי ממקורות אחרים והייתי בהרצאה על הנושא.

מסביבה לא תומכת הייתי מתרחקת במצב כ"כ רגיש. נראה לי חבל להפנות כוחות למקום כזה כרגע. - בדיוק. בינתיים חוץ מאחות אחת שלי אף אחד לא יודע. ההסבר שלנו הוא ADD עם קושי נוסף. שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. מההורים אין סיכוי לעזרה. מכל סוג שהוא. להיפך - רק מעצבנים אותי. לא על הרקע הזה כי הם לא יודעים ולכן קל לי יותר להתמודד איתם - בבחינת 'אני לא אמרתי אז לא מצפה' (לא יכולה להגיד בלי לצפות לעזרה). זה על רקע אכזבות קודמות שהתחילו עוד בילדות שלי ונמשכות עד היום.

עודף אנרגיה - על פי "ילד פיצוץ" וגם מנסיוננו, צריך להתרכז במניעה. לעצור את הגל לפני שהוא נחשול. כל מה ש'עובד' הופך בידי ב' לכלי נוסף למניפולציה. אני חושבת שזו מניפולציה אבל לא בטוח שזה כך. ז"א, על ילד רגיל הייתי אומרת בוודאות שזו מניפולציה אבל על ב' לא יודעת. דוגמה: אבא התחיל ללכת בערב עם ב'. רק הם. לבד. אחרי פעמיים זה "נלך מפה - לא משם", "כל ערב" (גם אם לא מתאים), "עכשיו!!!" - הכל מלווה בסימני קריאה רבים וגדולים. בשבת שעברה התחיל הרעש, "עם אמא", "עכשיו", לקחתי מ-א' אופניים ולראשונה אחרי שנים רבות נסעתי. היה נחמד, אפילו ברמה של לקנות אופניים יד שניה. עכשיו זה הופך לדרישה.

רפואה אלטרנטיבית - לא כרגע כי קודם כל צריך להבין מאיפה בא הרעש. מצד שני, אני בענין אבל אבא לא. לפחות על זה צריך לשמור על שלום בית. לפחות העברתי איכשהו 'חותם מרפא' אבל מוקדם מדי לדעת אם עוזר. נזכרתי שיש לי עוד משהו לנסות ויכול להסביר כמה דברים ומכיוון שיש לי אותו אז זה גם חינם.
הדבר העיקרי הוא תקציב. א' עם לקויות למידה. העתיד תלוי עכשיו על מידת התמיכה שנוכל לתת ומדובר לאורך שנים עד סוף התיכון. העלויות רק של שיעורי עזר ופסיכולוגית משפחתית מעל 3000 ש"ח לחודש. זה אחרי קיצוצים. לא כולל גן (1500 - מועצה), חוגים - אחד ל-א' ו-ג' ושניים ל-ב'. חשבנו לקצץ ל-ב' אבל ככה אנחנו 'מרוויחים' עוד שני אחה"צ של שקט ב-150 ש"ח לחודש. בינתיים היה את האבחון (יקר להחריד), בירור אצל פסיכיאטר ילדים - 500 ש"ח לפגישה (הולכים פרטי כדי לא לפגוע בעתיד של ב' וגם כי היחידה מהקופה עם המלצות נמצאת למעלה משעה נסיעה מאיתנו). צפויות מספר פגישות וזה אחרי ויתור על טיפול משפחתי אצלה. בהמשך נצטרך טיפול קבוצתי והקניית כישורים חברתיים ל-ב' ולמזלינו יש מקום מומלץ לא רחוק מאיתנו (באופן יחסי. גרים בספר). ענין של כ-2000 ש"ח ל-12 פגישות. ממש "מציאה".

כתבתי כבר כמה פעמים - א' ו-ג', בייחוד א', רוצים שנהיה כולנו יחד. לא רוצה להתחלק בהורים. גם לנו מגיע בילוי משפחתי עם כולם. הלכנו כמה פעמים לבאולינג. זה תחרותי (לימוד איפוק) אבל לא תחרותי מאיים (עוזרים אחד לשני), משפחתי שגם מתאים ל-ג', בילוי ארוך ללא חשש לשיעמום, ממוזג (חשוב למזג - האויר והנפש), בשעות נוחות. מומלץ.

אתן לכם דוגמאות לפנינים של ב'. התחיל מהקל (יחסית) והמשיך הלאה: מעצבנת אחת, מטומטמת, הלוואי והייתי יתומה, מי צריך הורים כאלה, אני אברח מהבית, עדיף לי ללכת לפנימיה ... זונה, חבל שלא מתת בשואה, אני אדקור אותך עם סכין בלב (היה גם איום פיזי עם מספריים), על תגעי בכלב - את מזהמת אותו (מלווה במשיכתו מידי), עופי מכאן, יאללה - ת'חפפי ועוד. צריך לראות את המבט בעיניים - מבט של רצח. ממש מבט לא שפוי. מפחיד. ואת כל זה ג' רואה למרות שכשזה מתחיל אנחנו משתדלים לעבוד לחדר של ב' ושולחים את א' - וג' לטיול בחוץ.
יש גם פנייה ל-ג' - איך אפשר לדבר עם הזונה הזאת? שהיא (אני) לא תיגע בך זה זיהום. תגידי למטומטמת (אני) הזאת שאני שונאת אותה, שתלך מכאן ... כתבתי עלי אבל זה גם כנגד אבא. לפעמים מנסה לעשות עם ג' קואליציה נגדינו ולפעמים מעליבה ופוגעת בכוונה - גם מקנאה אבל בעיקר כדי לפגוע בנו. החשש שלי הוא מפגיעה פיזית וכרגע אין מצב להאיר אותם לבד - מצד שני זה מעורר קנאה (למה א' עושה שמרטפות ואני לא?).
גהנום. הוזכר למעלה "ילד שטן" - אחד השמות שחשבתי לתת לדף. הבהיל אותי ונגנז.

תודה על ההקשבה והרעיונות. זקוקה לכל תמיכה ובמיוחד אם יש מישהו שהיה בקלחת הזאת ויצא ממנה.

[נועה_בר*]

אכן לא התמודדות קלה.
רפואה אלטרנטיבית - לא כרגע כי קודם כל צריך להבין מאיפה בא הרעש.
לא הבנתי מה הכוונה ב "רעש" .
לא הייתי אישית בקלחת הזאת, אבל הייתי עדה לטיפולים בילדים כאלו בהומיאופתיה.
מהתיאורים שלך:
צריך לראות את המבט בעיניים - מבט של רצח. ממש מבט לא שפוי. מפחיד
שהיא (אני) לא תיגע בך זה זיהום
ועוד..
אני באופן אישי מאמינה שכל דרך פסיכולוגית אין לה שום סיכוי. חד וחלק. אין כאן עניין של חינוך, אלא של איזון פנימי.
זו לא ילדה שאפשר להגיד לה כלום !!! חייבים לטפל בה ( או בך ) בדרך אנרגטית, שתעקוף בכלל את ההתמודדות עם ההתנהגות "הלא בסדר". אין כאן בסדר או לא בסדר, יש כאן ילדה שזקוקה לעזרה, לא לחינוך.
הומיאופתיה, פרחי באך ( אם כבר את בכיוון, אז המשיכי בהתייעצות עם צפריר אם לשלב או לא ) או, מטפל מומלץ באייפק.

שולחת לכם חיזוקים. מה שבטוח להרחיק אותה מהבית יהיה אסון לכולכם ( אני מבינה את הקושי העצום והתיסכול אבל הילדה תתדרדר מאוד, להרגשתי. )

[על_סף_ייאוש*]

נועה - כל מילה זהב. לכן אנחנו נתחיל טיפול תרופתי (כשנדע מה מתאים - היום היה חוסר שיתוף פעולה מוחלט) שייתן את המצע לטיפול הפסכולוגי תוך שילוב אלטרנטיבי בהתאם למה שיתאים/נרצה/נוכל. הפסיכולוגית מאמינה גדולה ברפואה סינית ואני מקווה שכשזה יבוא ממנה אבא יתרצה יותר בקלות.
תודה.

[נועה_בר*]

חייבת להמליץ לך לפני שתתחילו עם טיפול תרופתי לאבחן אותה בהומיאופתיה או אייפק ( עדיף אפילו אולי מטפל שמשלב את השניים, אם יש ) לאחר התרופות דברים ניראים אחרת, לפעמים לטובה ולפעמים יש דברים חדשים ולכן עדיף שתהיה תמונה כמה שיותר אותנטית למטפל.
ריפוי סיני אני מאוד אוהבת - לא בטוחה שזו השיטה שהכי מתאימה לבעיה.
בכל מקרה, אני מבינה שהפסיכולוגית היא כמו קרש הצלה לכם, אבל שוב, טיפול פסיכולוגי לילדה לא יהיה בכלל יעיל! אולי לכם כן, להעזר ולהתמודד טוב יותר עם המצב בבית-בינכם .
האם את סומכת עליה כך שאת בטוחה שהיא לא 'מחזיקה' אותכם בטיפול שלא לצורך ?
אני מבינה שלאבא לא קל עם האלטרנטיבה, אבל אולי איבחון, שיחה יקרבו אותו?

[שגית_רי*]

נשמע קשה מאד מאד...
אני יכולה לתאר לעצמי שהשבר בין ה"תינוקת שלי" לבין הילדה שמדברת במילים כאלה הוא גדול וכואב...

כמו נועה בר , גם אני חושבת שיעיל יותר יהיה לפנות לטיפולים שעובדים אנרגטית. אפילו במקביל לכל השאר..
דבר נוסף, יכול להיות שדוקא את או האבא או שניכם יכולים להתחיל לטפל בעצמכם בפרחי-באך וכו' גם כדי לחזק אתכם בהתמודדות הקשה וגם כי הרבה פעמים, כשמשנים אפילו גורם אחד בסיטואציה טעונה, הסיטואציה משתנה...

אולי לעשות גם שינויים בתזונה (שאני מניחה שאתם מודעים להם...)

צריך אומץ והרבה רצון כדי לספר ולהעלות בכתב את המילים הקשות והכואבות. אני מקווה שהכתיבה מקלה עלייך. אני רואה דרך המילים שלך ילדה במצוקה והורים שעושים כמיטב יכולתם לעזור ולתקן.

שולחת לכם חיזוקים. ושתהיה שבת שקטה ורגועה. @}

[שגית_רי*]

כתבתי ולא ראיתי את התוספת שלך ושל נועה.

ממליצה להתחיל אולי (ומאד מאד כדאי לדבר על זה עם צפריר שפרון בהקדם) עם רסקיו רמדי כבר היום. זה בהחלט יכול לעבוד יחד עם שאר הדברים שתרצו לנסות. תמיד אפשר להפסיק אבל זה יכול מאד לעזור בנתיים.
ותקחו גם אתם!

[תזמורת_הים*]

טיפול פסיכולוגי לילדה לא יהיה בכלל יעיל
אני לא מבינה בתחום הזה, וממש לא מחזיקה מפסיכולוגיה, אבל לדעתי לצאת בהכרזה כזאת נחרצת ועוד רק על סמך תיאור באינטרנט, זה קצת לא רציני.
נשמע שיש פה בעיה מאד חמורה שהיא הרבה מעבר ל"ילדה עם קשיים". עם כל הכבוד לשיטות האנרגטיות, ויש כבוד, כשיש מצב אקוטי, לא תמיד מספיק לטפל רק בפרחי באך ושינוי תזונתי- לפעמים חייבים לקחת אנטיביוטיקה, או לעבור ניתוח, כדי להציל חיים. במקרה הזה לא הייתי מוותרת על בירור מעמיק גם בהיבט הפסיכולוגי-פסיכיאטרי-נפשי וגם בהיבט הפיזיולוגי (חשבתי על זה בעקבות דברים שכתבה תמי גלילי על גורמים פיזיולוגיים לבעיות שנראות כמו בעיות התנהגותיות ובעצם הן בעיות אורגניות. אולי שווה לבדוק גם את הכיוון הזה).
שיהיה בהצלחה- נשמע מאד קשה, ואני מאחלת לכם שתמצאו את הדרך לטפל במצב.

[טרה_רוסה*]

מסכימה עם נועה. טיפול הומיאופטי מיד. לפני אבחון ולפני תרופות. ההומאופט בעצמו יאבחן את מה שהוא צריך על מנת לקבוע את התרופה. הוא לא צריך שתגיעו עם אבחנה. אני ממש ממש חושבת שזה יכול לעזור. ב-אתר האגודה הישראלית להומיאופטיה קלאסית תוכלי למצוא רשימה של הומיאופטים שעובדים באזור שלך.

[נועה_בר*]

נכנסתי כדי להתחרט על משהו מדברי, ובנתיים יש כמה תגובות

כשיש מצב אקוטי,
זהו, שזה לא מצב אקוטי! אין מה לתווכח על הגדרות והשקפות, אני לא נגד שום איבחון אבל דרך הטיפול יכולה להיות מאוד שונה.
טיפול פסיכולוגי לילדה לא יהיה בכלל יעיל!
אשמח מאוד אם אני טועה, אבל מה לעשות, צריך לראות כדי להאמין. לא רוצה להיכנס לתיאורים שונים על מצבה של הילדה, כי אותה אני לא מכירה, אבל ראיתי ושמעתי על מקרים כאלה, ואם את מבינה מהו חוסר איזון קיצוני - תוכלי להבין שזה ממש לא הזמן לשיחה עם פסיכולוג.
זו כמובן לא הצהרה שתהיה נכונה לכל החיים, אלא למצב כפי שהוא מתואר כאן ועכשיו.

בהיבט הפיזיולוגי (חשבתי על זה בעקבות דברים שכתבה תמי גלילי על גורמים פיזיולוגיים לבעיות שנראות כמו בעיות התנהגותיות ובעצם הן בעיות אורגניות. אולי שווה לבדוק גם את הכיוון הזה).
ממליצה מאוד מאוד לבדוק את הפן הזה. איך עושים את זה ? איפה או מה בודקים?

ועוד, יש לפחות שתי נשים שאני פגשתי שיכולות לטפל דרך האימא בחוסר האיזון של הילדה.
אני בעצמי עברתי טיפול כזה, כשהמצב אצלנו היה לא קל . זהו טיפול אנרגטי, אם האב מתנגד זו יכולה להיות אלטרנטיבה. אם תירצי אתן לך פרטים .

[נועה_נועה*]

אחת התמציות של פרחי באך מתאימה לעריצות והפעלת כח על החלש.
מאד מאד מאד ממליצה וגם להתייעץ עם צפריר שפרון.
הילד לא צריך לדעת מזה בכלל. מוסיפים למי השתיה שלו.

בהצלחה

[תזמורת_הים*]

זהו, שזה לא מצב אקוטי
ילדה שאי אפשר להשאיר לבד עם אחותה הקטנה מפחד שתפגע בה? שיש לה מבט של רצח בעיניים? שהוריה שוקלים להוציא אותה מהבית? אני חולקת עליך.

[במבי_ק*]

שזה ממש לא הזמן לשיחה עם פסיכולוג.

לא בהכרח שיחה. יש אופציה לשינוי התנהגות אצל כל שאר המשפחה שיכולה לעזור ולהשפיע מאוד על הילדה... אלה דברים קונקרטיים.

בכל מקרה, הומאופתיה נשמעת מאוד מאוד מאוד מתאימה. גם אני הייתי מנסה את זה (אצל הומאופת/ית קלאסי מנוסה עם ילדים) לפני כל דבר אחר. בדגש על הומאופתיה קלאסית (שבה יש רמדי שמתאימה לאדם הספציפי ולא רמדי שמתאימה לתופעה - כמובן שגם זו אופציה, אני כותבת מה אני הייתי עושה מתוך הידע והדעות שיש לי) (בדיוק שמעתי היום על סיפור מדהים של הצלחה של הומאופת סופר-מודרני, אחד מתמחה בציד של וירוסים, שהשאיר קרדיולוג מקצועי די בהלם. גם אני טופלתי על ידו בהצלחה. ככה שאין לי שום דבר נגד. תלוי במקרה).

נשמע נורא קשה

[על_סף_ייאוש*]

נסענו - חזרנו - עבר בקלות. הצליח לנו הפעם. (מדובר על התוכנית שבבוקר ביטלנו).


שהוריה שוקלים להוציא אותה מהבית? - כרגע בשום פנים ואופן לא ואני מקווה שלא נגיע לזה.


צריך אומץ והרבה רצון כדי לספר ולהעלות בכתב את המילים הקשות והכואבות. אני מקווה שהכתיבה מקלה עלייך. אני רואה דרך המילים שלך ילדה במצוקה והורים שעושים כמיטב יכולתם לעזור ולתקן. - תודה. תודה. תודה. זה עוזר. עוזר לכתוב ועוזר לקרוא את התגובות גם ברמת תמיכה והרגשה שאנחנו לא לבד (אפילו אם זה 'רק' וירטואלית) וגם ברמת העצות המעשיות.


שהפסיכולוגית היא כמו קרש הצלה לכם
טיפול פסיכולוגי לילדה לא יהיה בכלל יעיל
האם את סומכת עליה כך שאת בטוחה שהיא לא 'מחזיקה' אותכם בטיפול שלא לצורך ?
לאורית ולכולם - קצת סדר בבלגאן:
היינו אצלה פעמיים. בפעם הראשונה, לפני כמעט שבועיים, באנו עם האבחון אבל הכוונה לטיפול משפחתי שלרוב נעשה רק דרך ההורים ולפעמים שיחה בודדת עם הילדים כדי להעמיק את הידע שלה. סיפרנו שאנחנו מחפשים פסיכאטר ילדים וטיפול פרטני ל-ב' כהקדמה לטיפול קבוצתי. באותה פגישה היא אמרה לנו שהיא לא יכולה לעזור הרבה עד שנמצא דרך לווסת את ב'. אחרי הוויסות, שיכול לקחת 3-4 שבועות מרגע שמוצאים תרופה מתאימה (וזה הכיוון העיקרי כרגע כשאלטרנטיבי יהיה רק בנוסף) - התועלת שלה תהיה גדולה יותר. היא המליצה על פסיכיאטרית ילדים והציעה לחכות עם פגישות המשך עד לאחר הבירור והוויסות. אני רציתי להמשיך והיינו פעם שניה שלשום (אחרי 10 ימים). אני חושבת שגם התקדמות קטנה ומוגבלת חשובה מלא לעשות כלום. נוסף לזה החשש לשגות ולהחמיר את המצב ומאוד חשוב לי אוזן מיקצועית קשבת ותורמת. קיבלנו גם 'שיעורי בית'. בנוסף למה שכבר כתבתי עליה, היא אמרה באופן חד משמעי שהשינוי יבוא מאיתנו והסבירה את התהליך שאנחנו צריכים לעבור במחשבה ובהתייחסות שלנו כדי להשפיע של ב'. קודם כל להיות בטוחים מעמוק עמוק בפנים שאנחנו יכולים להתמודד (נקודתית ובכלל) ולמצוא את המחשבות שמחזקות אותנו בזמן ה'רעש'. (=התקף).
אצל הפסיכיאטרית, שהתגלתה כאישה נעימה ואמפטית מאוד, היינו פעם אחת וכששאלתי בסיום מה האפשרויות הלאה היא ענתה "אולי בכל זאת תרופות" - בכל אופן לא כברירת מחדל כפי שהייתי מצפה מרופא 'רגיל'. ההסבר הוא שתלוי מאיפה באה ההתנהגות הזאת - מהחלק של הפרעת ההתנהגות או מהאימפולסיביות של הקשב וריכוז. היום אבא לקח את ב' אבל היה חוסר שיתוף פעולה מוחלט.
בכל אופן, הפיתרון הוא טיפול פסיכולוגי - פרטני ו/או קבוצתי - אבל רק אחרי מציאת דרך ליצירת שקט והבאת ב' למצב שבו ניתן לטפל. כרגע זה יהיה לא יעיל. כרגע זה רק אנחנו, ההורים. לומדים ומוצאים אוזן קשבת ויד מכוונת ומחזקת. היא מקסימה ומזלנו שהגענו אליה - כבר ניכוונו בעבר עם בעלי מקצוע מהתחום כך שאנחנו יודעים להבדיל (אני מקווה).



אולי לעשות גם שינויים בתזונה
הומאופת/ית קלאסי מנוסה עם ילדים
נושא בעייתי. כתבתי כבר מקודם שילדים נפיצים הם ילדים עם חושי טעם 'אחרים' ובררניים. בינתיים, ובלי קשר, אני מנסה לעשות שינויים אבל זה ממש 'בקטן'. זה מזכיר לי שאז, לפני כ-5 שנים, ניסינו פרחי באך אבל ללא הצלחה. אפילו לא מיזערית. הדיון גם מעלה בי שם של רופא הומיאופט מומלץ וקרוב שאולי נוכל להגיע אליו מהר בזכות הפעלת קשרים. בד"כ ההמתנה היא 3-4 חודשים אבל הוא מכר של אחותי אז אולי נוכל קודם.


לטפל דרך האימא בחוסר האיזון של הילדה
יש לי חברה שיכולה לעזור בזה. היא רפלקסולוגית ועזרה לי ולחברה בעבר. אפילו אבא הלך אליה פעם:-]

בעקבות הדף הזה אני מתחזקת בעיקר בכיוון ההומיאופטיה (אם אשיג את הדר' המדובר) ואולי גם לחיזוק שלי.

תןדה, לילה טוב ושבת שלום.

[מילה_חמה*]

אני עוקבת אחר הדיון ואני שמחה לראות טון של תקווה
מאחלת לכם ימים שלמים של משפחה שלמה @}

[ריחות_של_יסמין*]

בזמן האחרון אני קוראת הרבה בפורום "אוטיזם בגישה ביו-רפואית" שמנהלים תמי גלילי ובעלה רז.
אני רואה שמתיעצים איתם הורים לילדים עם כל מיני סוגים של בעיות לא רק בספקטרום האוטיסטי, לפי המעט שקראתי אני מבינה שכנראה אותן בעיות של תזונה והרעלת מתכות שמשפיעות על הילדים האוטיסטים גורמות לעוד סוגים של בעיות כולל הפרעות קשב וריכוז.
תמי ובעלה ערכו מחקרים מקיפים וקראו המון בנושאים האלה, אולי כדאי לך לקרא קצת בפורום שלהם או/ולנסות להתייעץ איתם.
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... forum=1248
זה קישור לפורום. שימי לב למאמר שתמי כתבה (עבר כבר לעמוד השני) מאד מעניין, אולי יכול להיות רלוונטי?
http://www.noamalgam.com/#problems
זה קישור לאתר של אנדי קטלר שמדבר על הרעלת כספית.
מאחלת לכם הצלחה במציאת הפתרון.
יסמין

[פלוני_אלמונית*]

אני קוראת עכשיו את הספר הורות לילדים בעלי הפרעה דו קוטבית " http://bookme.co.il/Books/[po]Search Results[/po].aspx?Search By=1&Search Word=%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa%20%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d%20%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99"
ומזדעזעת מהתיאורים, והנה באינטרנט תיאור דומה. יכול להיות שזה קשור?

בהצלחה

[תמי_גלילי*]

על סף ייאוש,

את מוזמנת להתקשר איתנו לפי פרטי הקשר שבדף הבית שלי. ייתכן מאוד שאוכל לסייע לך במידע.

זה סופשבוע ארוך (שבת, ראשון, שני) ואנחנו בבית.

תמי

[תמי_גלילי*]

המאמר ש ריחות של יסמין מתייחסת אליו:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... sc=0&ssc=0

[שגית_רי*]

נסענו - חזרנו - עבר בקלות. הצליח לנו הפעם.
יופי! @}

[במבי_ק*]

רציתי לכתוב משהו שהלך איתי קצת ללילה, זה משהו שהוא מובן מאליו, אבל בכל זאת... בהמשך לדבריה של אורית, על "אבחון" באינטרנט...

אז ברור שאת רוצה לשמוע הרבה דעות, וכשאת פותחת דף את יודעת שיעלו הרבה רעיונות ודעות, גם הפוכים. רציתי לומר שלגבי עצמי - יש לי לא הרבה ניסיון (שני ילדים די קטנים), לא הרבה ידע (אני קוראת ולומדת, אבל לא מקדישה לזה יותר מדי), ולא הרבה מדי דעות (יש כאלה שמאוד נכונות לי לעכשיו, אבל אין לי מושג מה ילד יום).

לאינטרנט יש כוח ענקי וחשוב בעיניי, אבל צריך לזכור גם את המגבלות. זה מעולה שעולים כאן רעיונות מכלמיני כיוונים, ומכלמיני "רמות" של ידע-ניסיון-דעות, ואני מקווה שתשלפי מתוכם את מה שמדבר אלייך ונראה לך נכון לסיטואציה הפרטית שלכם.

לגבי מה שסיפרת:
נסענו - חזרנו - עבר בקלות. הצליח לנו הפעם.

חבר שלי עבד פעם בעבודה טיפולית (בדירה של מוגבלים), וסיפר שלא פעם כשהצוות הבחין בבעיה, שנמשכה זמן כלשהו, ואז נפגשו כדי לדבר ולהעלות רעיונות לפתרונות - עוד לפני שהספיקו ליישם, הבעיה חלפה או השתפרה. מעצם זה שהם היו ערים לזה, ישבו ודיברו על זה... ככה שיכול להיות שלעצם זה ש"זורמים" דרככם רעיונות חדשים ובטח השיתוף והאכפתיות של כל מי שקורא כאן - הלוואי שזה עוזר בקצת גם

[אילה_א*]

קודם כל אני מקוה שתתחזקי הסיטואציה שאת מתארת נשמעת מאוד קשה ומייאשת.
כמה שאלות שעלו לי בראש :
ממתי היא מתנהגת כך?
כל כמה זמן יוצא אחד ההתקפים האלה ?איך היא מתנהגת בשאר הזמן ?
כתבת שזאת תגובה לזה שמשהו מעצבן אותה - מה קורה אם כלום לא מעצבן אותה?
איך היא מתנהגת במקומות אחרים ? בית הספר חוגים.
הרבה פעמים ראיה של תמונה שלמה [ או של חלק גדול יותר ממנה] מקלה על ראיית הפתרון

[פלוני_אלמונית*]

אלימים מבחירה

[על_סף_ייאוש*]

סוף סוף שקט. שקט במחשבות. עברנו יום ללא רעש. הענין הוא שזה מתיש. גם מיום כזה, שבו לא היתה שום התפרצות, מתיש אותנו כי כל הזמן צריכים להיות דרוכים שמא ...
אני עייפה ומחר יום ארוך אבל בהזדמנות אתאר לכם יום כזה של 'כמעטים'.

גם אם אני לא עונה על הכל, אני רוצה שתדעו שאני קוראת, פותחת קישורים, מעבירה לאבא שיקרא גם ומנסה למצוא מה מתאים לנו בתור משפחת X בסיטואציה Y. תמשיכו לכתוב, זה מאוד מעודד ועוזר וכבונוס מעלה בי רעיונות נוספים מעבר למה שנכתב כאן.

במבי - תודה שכתבת את מחשבותייך. הרגיש לי קצת 'לא נוח' (לא מוצאת מילה מתאימה) להתייעץ אבל לעשות מה שאני רוצה אבל זה לא בדיוק כך - אני כן שואבת רעיונות ועידוד אבל בהחלט הולכת על פי הקוים המנחים שלנו: טיפול תרופתי קונבנציונאלי ועזרה פסיכולוגית כעיקר ואלטרנטיבי כתוספת. כאן התחזקתי בצורך לצרף אלטרנטיבי ומחר אצלצל להומיאופט - נראה לי שזה הכיוון שיש בו תמימות דעים מבין שלל האפשרויות. בעבר, בהקשר אחר וגם בענין ב', נוכחנו שלטיפול הקונבנציונאלי יש את ההשפעה הגדולה ביותר. יכול להיות שאלטרניטיבי יהיה טוב באותה מידה, אני לא פוסלת, אבל אין לנו את ה'לוקסוס' לנסיונות - חייבים משהו הכי מהיר שאפשר.

עירנות למצב לא תביא לפיתרון. לפי הפסיכולוגית, בלי טיפול מעמיק תוך שנתיים תהיה הדרדרות כזאת שתסתיים בבי"ס לחינוך מיוחד על כל המשתמע מכך. 'בזבוז' של אינטילגנציה מעל הממוצע, הרבה מעל הממוצע.
כרגע זה רק בבית, התחיל להידרדר לאט במשך השנה (בעיקר מפסח) אבל מאז החופש הגדול, ליתר דיוק סוף הקייטנה, נעשה בלתי אפשרי. לפני כמה ימים זה נאמר במפורש "אמא, נמאס לי, אני רוצה לבי"ס, מתי כבר יתחילו הלימודים ...". אני מקווה מאוד שעם תחילת הלימודים והחוגים אחה"צ תהיה רגיעה יחסית אבל אני לא משלה את עצמי שזה איזה 'נס' שקרה לנו. זה יהיה רק זמני אם לא נטפל.
השנה יש מורה חדשה. חדשה גם בבי"ס כך שלא ידוע לנו עליה כלום. בינתיים אופטימית.

אי אפשר לדעת מה יגרום לפיצוץ. כל הזמן מהלכים בין הטיפות, דרוכים לכל תנועה או טון שיכול לרמז על תחילתו ומנסים למנוע ע"י הסחה, דיבור, שאלה, הצעת תחליפים ועוד כיד הדמיון. חייבים כל הזמן 'להמציא' דברים חדשים כי החוכמה הרבה שמנותבת לשלילה לא מאפשרת לנו להשתמש באותו 'טריק' יותר מדי פעמים.

תמי - מה סופ"ש ארוך? אתם לא בארץ? איך יוצרים קשר?

לילה טוב

[על_סף_ייאוש*]

פלוני - תודה על הקישור.
"ההורים סובלים, וגם הילד סובל, כי התפתחותו נפגעת. ילדים אלימים פחות פופולריים ויש להם קשיים חברתיים רבים. אבל הסובלים העיקריים הם האחים". - הדילמה הגדולה שהזכרתי בהתחלה. (ההדגשה שלי).

[סיגל_ב*]

על סף ייאוש יקרה,
רק רציתי לומר שאני שולחת לך חיבוק גדול של תמיכה.
אין לי כרגע מה להוסיף, מעבר לזה שגם אני מאמינה ביכולתו של טיפול הומיאופתי מדויק לעזור מאוד מאוד מאוד.

שולחת לכולכם רק טוב.

[אילה_א*]

האמת שהתמלאתי באופטימיות כשקראתי את המענה לשאלותי
אני מאמינה שילדים שיודעים שבבית מותר להתנהג אחרת מבחוץ הם בשליטה.
וגם התקופה הקצרה [יחסית] שכל העניין מתרחש בה.
הייתי מנסה לבדוק טוב מה השתנה בערך בתקופה הזאת.
הרבה פעמים שינוי בתגובות הוא בגלל שינוי חיצוני גם אם רחוק [כלומר לא משהו שקרה אצלכם בבית אלא בבית של חברה או מקום אחר שהיא מכירה]
עוד משהו שמעניין אותי זה מה היא עונה כשמדברים איתה ?

[על_סף_ייאוש*]

לצערי אני לא אופטימית - לא במובן הזה.
(כן אופטימית באופן כללי - חייבת להיות למרות שלפעמים ממש קשה).
זה רק ענין של זמן עד שההתנהגות תהיה כ"כ מוטמעת והאלימות תשתלט שהיא תתבטא גם בחוץ. אנחנו במירוץ נגד הזמן במטרה שזה לא יצא מהבית. לא בגלל הבושה (אין בושה אבל בהחלט לא גאווה. נשקול את מישנתו של חיים עומר ...) אלא בגלל שברגע שזה יצא החוצה יהיה הרבה יותר קשה לתקן - גם את ההתנהגות אבל בעיקר את הרושם. תהיה פגיעה חברתית שספק אם יש דרך לתקן.
זו לא תקופה קצרה. בדיעבד היו ניצוצות רק שאז נראו לנו כמו תסמונת הילד האמצעי (סנדויץ), קצת דעתנות וכד'. לא משהו 'רציני'. לכן גם אין כ"כ מה לחפש שנוי שהיה בתקופה הזאת חוץ מאשר שההידרדרות הרצינית והמהירה האחרונה היתה עם סיום הקייטנה ויציאה מכל מסגרת.
נסיון לדבר, בזמן התקף, לרוב גורר סתימת אוזניים, צעקות במטרה להשתיק אותנו ושירים בקולי קולות כדי לא לשמוע.

כל נסיון להרגיע, ע"י דיבור או חיבוק, גוררים הסלמה והתחפרות. בהכל אנחנו אשמים. קנינו נעליים ל-א' וניצלנו מבצע על זוג שני גם ל-ב'. אחרי יומיים באה 'תלונה' של ב' "לא קניתם לי" הזכרנו את עניין הנעליים והתגובה היתה "מי רוצה אותן, מכוערות, את <אני> רצית לקנות לי, אני בכלל לא רציתי" - באמונה שלימה שזה מה שהיה, אין שום מצב להזכיר שזו היתה בקשה מפורשת של ב' כי זה "בדיוק מה ששנים רציתי"...
מה שלא נעשה לא יהיה בסדר, כל דבר טוב זה רק לרגע ומיד כל דבר שלא תואם את האידאל (המעוות) של ב' מעפיל עליו ומוחק כל דבר שרגע קודם היה טוב. הכל 'חרא', לא שווה (כולל השוואה בין העשייה של ב' לעומת של א' - "של א' תמיד יותר טוב"), אחרים מקבלים יותר טוב, אותי תמיד 'דופקים', בהתחלה ניסינו 'להוכיח' שזה לא ככה אבל הפסקנו - לא יעיל ורק פוגע באחרים. היום אני גם מבינה שזה אפילו החמיר את הבעיה. היום אני אומרת "זכותך לחשוב ככה, אני יודעת שזה לא נכון".

[אילה_א*]

חבל שאין פה מייל שלך יש הרבה דברים שהייתי שמחה לכתוב לך באופן _פרטי. אני רק אציין שזה נשמע מאוד מאוד כמוני כשהייתי ילדה .
כששאלתי איך היא מגיבה כשמנסים לדבר איתה לא היתכוונתי לבזמן ההתקף אלא דווקא לזמן טוב שבו אפשר לשוחח איתה.

[על_סף_ייאוש*]

פעם הייתה חרטה. עכשיו הכחשה.

[מבינה_אותך*]

אם יש מישהו שהיה בקלחת הזאת ויצא ממנה. - אני עם הבת שלי, אצלי היא הצעירה, כיום בת 13.
אני יכולה לכתוב לך איך פתרתי את זה. ופתרתי. אפשר להגיד שהחיים עכשיו נורמליים, למעט תקריות קטנות פה ושם, אבל אין בכלל מה להשוות.
כל מה שאת כותבת - ועוד - הייתה בדיוק המציאות שלי עד לפני כשנה וחצי. אני מבינה אותך לחלוטין. זו מציאות שממאיסה את החיים.
אני לא אגיד לך: תעשי ככה וככה. כי אולי זה לא יתאים לך. אני רק אכתוב מה אני עשיתי. גם אני לא נתתי ריטלין והטיפול הטבעי למינהו לא השפיע בכלל. וגם אני התרכזתי בטיפול פסיכולוגי שבמהלכו הישועה באה לי, אבל "בהפוכה".
יום אחד ישבתי אצל פסיכולוגית שהסבירה לי, תמורת כשלוש מאות ש"ח בלבד, שאם הילדה מתנהגת בצורה לא נאותה אני צריכה להגיד לה שזה לא נעים לי ולשלוח אותה להרגע בחדר.
אני חושבת שזה השלב שנשברתי.
אני לא צריכה לספר לך שזו ילדה שלא מצייתת לשום דבר, אם הייתי יכולה להגיד לה משהו שתעשה, לא הייתי הולכת לפסיכולוגים. ללכת לחדר? - התגובה היא תמיד "תקפצי לי", "תמותי", "נראה לך?" בצירוף מילים גסות.
אמרתי לפסיכולוגית את זה, והיא כמובן סיפרה לי כרגיל ש"לילדה יש בעיה.....".
ואז שמעתי את עצמי אומרת - כן, הבעיה שלה היא רוע.
ואז הפסיכולוגית קפצה כנשוכת נחש והטיפה לי שעה על זה ש"אין ילדים רעים". זה מה שהיא חושבת ואני מכבדת את זה. אני חושבת שיש.
באותו שלב נשבר לי לחלוטין גם מהסטיגמה של ה"בעייה הבלתי נשלטת" - עלק. עובדה שהיא לא עושה את השטיקים האלה על אנשים שהיא חפצה ביקרם, ויש כאלה. היא תמיד גיבורה על חלשים או על אנשים שטובים אליה, משום מה. אבל זה לא "משום מה" זה משום שזוהי התנהגות רעה ועבריינית - לנצל את החלש, לתפוס את הטוב כפרייאר, ללעוג לנדיבות. ילדים כאלה לא מבינים דיבורים.
ילדים כאלה מפרשים את העבודה הקדושה שעושה המועצה להגנת הילד בתור לגיטימציה להתעלל בהורים.
הגעתי למצב שהיא היכתה אותי, דחפה אותי באלימות, זרקה עלי דברים. שברה. הולכים לחנות, היא מאיימת עליי בטון של אחת מהרחוב: תקני לי את זה או שתיזהרי ממני. וזה אחרי כל השיחות והדיבורים והפסיכולוגיה.פתאום התחלתי להסתכל על עצמי מהצד. יושבת כמו מטומטמת וסופגת את זה. מה יהיה מהילדה הזאת? חת שתיים היא תהיה טרף קל לגורמים פליליים, לא מן הנמנע שתיפול בסמים. וכל זה למה? כי רציתי לעשות את הדבר ה"נכון" כיום מבחינה פסיכולוגית? עובדה שזה לא עובד. ואם מחר יתברר שזה "לא נכון"? האם בגלל שאני רוצה לצאת צדיקה גדולה הילדה תהרוס לעצמה את החיים?
אז הפכתי את הקערה על פיה - אני איימתי שאקרא למשטרה על מה שהיא עושה בבית, ותאמיני לי שהתכוונתי לזה. וכמו כן היא חופשיה לקרוא למשטרה בכל רגע נתון כי מי שהוא כל כך "קשה חינוך" צריך להביא בחשבון שגם החינוך שלו יהיה ביד קשה.
יש לי פה מרגיעון יפה: "קושי אינו בהכרח סבל".
אם אני אשב ואפחד שהמשטרה תבוא כי נתתי לילדה שלי סטירה - לא רחוק היום שחס וחלילה וחס אצטרך לבקר אותה בבית סוהר. ושוב אני מדגישה - ככה אני מרגישה. אני לא אומרת לך מה לעשות. את תעשי מה שמתאים לך.
מה שאני עשיתי הוא שהודעתי לה באופן חד משמעי שפתחנו דף חדש החל מרגע זה. כל התנהגות רעה תזכה לתגובה מיידית. הפסקתי להיזהר ממנה ובמקום זה, בלי הרבה דיבורים, לימדתי אותה להזהר ממני. הפסקתי להתחנף אליה ולתגמל אותה על כל שניה שהיא "מתנהגת יפה". היא לא מפגרת שצריך למחוא לה כפיים כשהיא מתנהגת כאחד האדם. זה היה תהליך מאוד מאוד מאוד קשה, אבל יחסית מהיר. השיפור היה דרמטי והוא הולך ומשתפר כל יום, במיוחד מפני ש"פתאום" יש עם מי לדבר. "פתאום" הקשב מאה אחוז. "פתאום" קיימת נטיה להשביע רצון. גם בבית ספר "פתאום" רואים הישגים, שאפתנות, שיתוף פעולה, במקום המופרעות שהייתה קודם.
כמובן שפה ושם מבצבץ לו ניסיון קטן לפרוק עול, אף אחד לא קדוש וזה גם גיל ההתבגרות הסוער מטבעו, אבל כיום אפשר להחזיר אותה לתלם בדיבורים, כמו עם כל ילד, וזה משפיע יפה. מקווה שתמצאי תועלת כלשהי בדבריי. מה שתרצי לשאול אענה לך.

[בשמת_א*]

כל התנהגות רעה תזכה לתגובה מיידית. הפסקתי להיזהר ממנה ובמקום זה, בלי הרבה דיבורים, לימדתי אותה להזהר ממני.
למה את מתכוונת?

<קוראת, אבל לא יכולה לתרום כלום מניסיון>

[פלונית*]

אני הפלונית שכתבה למעלה על חיים עומר. קראתי עכשיו במהירות את מה שכתבת בהמשך הדף, מאז ההודעה שלי. אני חייבת לתכוב לך שמה שאת מתארת זה בדיוק מדהים המצב כפי שהיה במשפחה עליה כתבתי. קללות דומות ואף זהות (מזוהמת, זונה..), מעשים דומים (השלכת תכולת ארונות) נואשות, קריאה למשטרה, פגיעה באחים הקטנים והמבט הלא שפוי בעיניים (נכחתי בשני התקפים קשים מאד של אלימות פיזית כלפי בני משפחה). אבל מה שהכי הדהים אותי (לא יודעת בדיוק למה) היה הזהות בתגובה של הילד הפוגע, בהתחלה חרטה ואח"כ הכחשה.

האם מחוץ לחוג המשפחה הילד מתנהג בצורה מדהימה ? האם כולם אוהבים אותו ? האם הוא נזעק תמיד להגן על החלש ? (כך התנהג הילד שאני הכרתי..)

זה מצב כל כך קשה ולא נורמלי. אחד הדברים שהיו לי קשים מאד היתה העובדה, שאחרי התקף גדול, הילד הפוגע נראה כ"כ חסר אונים, אבוד ומסכן, אבל תו"כ ההתקף הוא נראה כ"כ מסוכן, מפחיד ומתועב.

אני לא יודעת מה לגבי טיפולים הומאופטיים לאיזון, זה נשמע נכון, הגיוני ומבטיח. אבל לגבי שיטת הטיפול של חיים עומר, אני יודעת שהיא עזרה להם מאד. השיטה של עומר היא בין היתר, להרחיב את מעגל המעורבים והיודעים על המקרה, להכניס חברים ובני משפחה "לתוך הבית", כשהילד מודע לכל המהלכים שנעשים. לאסוף אנשים שאכפת להם, לספר להם בדיוק מה קורה, הם מצידם מדברים עם הילד מיידעים אותו שהם מעורבים, ושבהתקף הבא הם יגיעו לבית, להגן על מי שצריך הגנה (אני הייתי אחד מהאנשים שעורבו).

זו תקופה לא פשוטה, אבל היא תגמר כי אתם מטפלים בילד. אני אשמח לענות לך על עוד שאלות אם תרצי (גם בטלפון או במייל).

[על_סף_ייאוש*]

מבינה אותך - ועוד איך מבינה. כאילו כתבת עלינו רק שאנחנו עוד עמוק בביצה.
אני קצת מפייסת אבל כשיש רגיעה מתקילה בקטנה (מתעקשת במידה עולה בהדרגה) כדי שלא אתפס כפראיירית. אולי באמת צריך ללכת עם זה עד הסוף.
ברעש שהיה לפני כחודש היא צלצלה למשטרה. מזל שניתקה מיד כשענו אבל מיד הבהרתי שטלפון כזה יכול להביא שוטר עם עובדת סציאלית ועזיבת הבית. יום אחד אחרתי לאבא שאני לוקחת אותה לבי"ח והתכוונתי לזה. אני צילמתי נזקים - אולי כדאי להציג אותם וגם לציין שבכל תלונה או התערבות רשויות - אני 'מכוסה' וכולם מיד יבינו 'מי נגד מי'.
בעקבות הכתבה שקישרה אלמונית על חיים עומר דיברתי עם חברה על אפשרות לשיתוף פעולה ברוח הכתבה. היא תשמח לעזור וגם אפשר לסמוך עליה כאמא בקלחת מאוד מאוד דומה והשכלה בנושא.
ככל שאני קוראת יותר ויותר כאן ובקישורים ומהמידע שאני אוספת מהפסיכולוגית, ספרים ואתרים אחרים אני יותר ויותר מבינה שצריך לשים גבולות חד משמעיים והרבה פחות עדינים ממה שעשיתי עד כה. כמו שמבינה אותך כתבה. הענין הוא שעד עכשיו פחדתי לעשות משהו בלי 'אישור' מקצועי מחשש להחמיר את הדברים ולכן לא הלכתי עם שום דבר עד הסוף. חוסר אונים מוחלט שבטח לא הועיל לחיזוק הסמכות האובדת. כנראה שזה התפרש כחולשה וצריך להיות יותר יסודי. עכשיו צריך להפנים ולדאוג שמיד בתחילת הרעש זה יבוא במלוא העוצמה האסרטיבית ובאופן טבעי.

בשמת - מנסה להסביר את הסיטואציה שכתבה מבינה אותך: אנחנו חיים בחשש מתמיד מפני התפרצות שעלולה לגרום לנו אי נעימות אם זה בגלל שחשוב לנו לצאת מהבית ללא עיכוב, אם בגלל שאנחנו בחברה זרה או כדי לחסוך עוד רעש מ-ג'. הדבר מנוצל ע"י ב' לסחטנות ע"י איומים - "אם לא תעשי X אני אעשה בלגאן". ברגע שיש הינעלות על רצון מסויים אין שום סיכוי לדבר ולשכנע ללכת בדרכים אחרות. אפילו הצעת פשרה או מתן בחירה בין שתי אופציות אחרות, מה שלרוב עובד עם ילדים 'נורמאליים', פשוט לא ניתן ליישום במצבים האלה. זה כמו לדבר לקיר. הצעתי בחירה בין X ו-Y ואחרי כמה צעקות "אני רוצה Z" אמרתי שמבחינתי אין אופציה כזאת ובחירה ב-Z זה כאילו נבחר X. לא בטוח שבפעם הבאה זה יעזור.

כל נסיון לעשות מה שאנחנו רוצים ולא מתאים ל-ב' מביא אותנו למצב שהוא WIN-WIN לטובת ב'. לא משנה מה עושים הילד 'מנצח'. עם ילדים כאלה, כל התיאוריות על כבוד הדדי, דיבור ונימוסים פשוט לא ניתנים ליישום. אנחנו מדברים בשפה אחרת ומה שהתכוונה מבינה אותך הוא שהיא החליטה שאם הבת שלה מדברת סינית - היא תתחיל לדבר סינית מדופלמת. הבת איימה עליה אז היא איימה עליה יותר חזק, הבת ניסתה להפחיד אז היא הבהירה שהיא לא מפחדת.
באחת ההתפרצויות הראשונות הסגנון היה "מי צריך הורים כאלה. עדיף ללכת לפנימיה..." מיד אמרתי ש"אני חושבת שזה לא מתאים אבל מוכנה לבדוק ואם יתברר שזה מה שנכון לעשות נמצא את הפנימיה הכי מתאימה". גם ציינתי במפורש שזה ממש לא מפחיד אותי כי בתור מי שעזבה את הבית בגיל 15 ראיתי שפנימיה יכולה להיות מקום טוב. האיום הזה לא חזר על עצמו. כבר שכחתי מזה וזה רק עוד יותר מדגיש את נכונות הרעיון הכללי של מבינה אותך.
בינתיים, ברעש האחרון לקחנו את הדלת של החדר. פעם קודמת לקחנו והחזרנו אחרי הבטחה לא לטרוק אותה יותר. הפעם היא נלקחה ואופסנה במחסן. אחרי אין ספור פעמים של "מתי תחזירו לי? אני רוצה את הדלת שלי. רוצה את הפרטיות שלי..." אבא אמר חד משמעית שלנו לא נעים עם הטריקות ובעוד חצי שנה, אם נראה שיש שיפור משמעותי בהתנהגות, נשקול להחזיר את הדלת. בינתיים הצענו וילון, נעשה נסיון לסחוט מאיתנו וילון חרוזים ומיד הבהרנו שלא יקום ולא יהיה כי זה לא ייתן פרטיות שזו המטרה בוילון. מן הסתם זה ייגמר במליון חרוזים מפוזרים על הרצפה ואמירה בסגנון "מי רוצה את הדבר המכוער הזה" (שהיה מאוד מאוד נחשק זמן קצת קודם). אין כאן ענין של נבואה שמגשימה את עצמה אלא זה נאמר על סמך נסיון קודם שחוזר על עצמו.

בינתיים היום עבר רגוע יחסית. ממחר מתחילים חוגים מוציאים אנרגיה ואני מקווה לרגיעה כללית.

נראה לי שאני צריכה לנסח את רוח התגובות האסרטיביות בצורת מרגיעון שיעלה בי מיד כשצריך ויזכיר לי להגיב נכון.
זה מזכיר לי דוגמה ממקום אחר לחלוטין וחיובי - לפעמים, כשילד מאוד צמוד לאמא שלו עד כדי חנק וחוסר עצמאות מוחלט, אם היא ניצמדת אליו יותר חזק הוא מתחיל להתרחק ולרכוש עצמאות. זה מה ש מבינה אותך התכוונה: "אתה נדבק אלי? אני אדבק אליך יותר חזק".

מבינה אותך - אם לא פירשתי/הסברתי נכון את כוונתך, אנא תקני.

לילה טוב ותודה לכולם

[על_סף_ייאוש*]

פלונית - כשכתבתי לא ראיתי את התגובה שלך. עונה עכשיו.

זה מצב כל כך קשה ולא נורמלי. אחד הדברים שהיו לי קשים מאד היתה העובדה, שאחרי התקף גדול, הילד הפוגע נראה כ"כ חסר אונים, אבוד ומסכן, אבל תו"כ ההתקף הוא נראה כ"כ מסוכן, מפחיד ומתועב.
בדיוק כך. לכן לוקח זמן עד שמבינים שאסור ללכת שבי אחרי המסכנות של הילד. זו הדילמה עליה כתבתי באחת התגובות בין הצורך לפייס לבין 'להעמיד במקום'. המצב לא נורמאלי ולכן עצות שמתאימות למצבים כן נורמאליים לא מתאימות במצב הזה.

האם מחוץ לחוג המשפחה הילד מתנהג בצורה מדהימה ? האם כולם אוהבים אותו ? האם הוא נזעק תמיד להגן על החלש ? (כך התנהג הילד שאני הכרתי..)
כן. כך בדיוק אולם כבר מחילות 'חריקות' שכרגע רק אנחנו רואים בגללל הרגישות שלנו. אחרים לא מאמינים. ביום ההורים לקראת סוף השנה דיברנו עם המורה וציינו שנצטרך את עזרתה במילוי שאלון לצורך האבחון. התגובה היתה "אבל למה אתם צריכים אבחון?" נראה לי שלולא הכירה אותנו היא הייתה בטוחה שאנחנו עובדים עליה. פשוט לא האמינה למשמע אוזניה.

תודה על הצעת העזרה. זוכרת ואפנה כשאחוש שארצה לדבר באופן אישי. כרגע נוח לי יותר מעל דפי הרשת - זה מאפשר לי יותר פתיחות וגילוי לב. מספיק רחוק כדי לכתוב (כמעט) הכל אבל מאוד מאוד קרוב כדי לחוש את האמפטיה והרצון של כולכם לעזור ולכן גם מחמם מאוד את הלב. תודה תודה!

[שגית_רי*]

מאד מעניינות הדרכים שעלו כאן. ולמרות שאני לא מתמודדת עם בעיה דומה, אני לומדת מהדף הזה. תודה על השיתוף.
(האם את עדיין על סף יאוש ? )

בכל מקרה, אני קצת מכירה את השימוש בתרופות פסיכיאטריות ואני ממליצה לשמור את השימוש בהן כמפלט אחרון אחרון, אחרי שמיציתם את השיטות האחרות.
יש לתרופות האלה המון תופעות לוואי, הגמילה מהן קשה ואיטית מ א ד וטיפולים כמו הומיאופתיה למשל, מסובכים יותר עד בלתי אפשריים כשהילד תחת השפעת חומרים שמשנים את התנהגותו בקיצוניות.
אולי עדיף לפעול קודם בשיטות התנהגות כמו של פרופ' עמר (מאמר מעניין מאד ) וכו' אפילו דרך הצטרפות לאחת הקבוצות שהוא מדריך או לפנות אליו אישית.

בהצלחה לכם @}

[תמר_לומדת*]

נשמע קשה, ונשמע שאת עושה המון לנסות לשנות את זה בכל דרך אפשרית, ועל כך מגיע לך החיבוק הגדול ביותר.
נראה לי שזה לא פשוט ללמוד כל כך הרבה תוך כדי הסבל הזה, ובעיקר הצורך לבחור בעצמך מה עושים (לי זה נראה תמיד החלק הקשה - מה אני כבר יודעת?).
קבלי וקחי כל רעיון שמתאים לך... ורק אלה... אני אישית איתך ברעיון ללכת עם העזרה להורים על ידי הפסיכולוגית, כדרך להגיע אל הילדה, אבל מתוך קריאה ושמיעה תבני לך את הדרך שלך.
המון בהצלחה לכם

הילד לא צריך לדעת מזה בכלל. מוסיפים למי השתיה שלו.
לא התייחסו לזה יותר, אבל רציתי להתנגד באופן נחרץ. הוזכרו כאן מניפולציות, ונראה לי שאסור לשקר לילד. ולשים לו תרופה במים זה שקר.
במיוחד כשמדובר בילדה חכמה מאד, והיא תגלה. איכשהו היא תגלה. ואז היא תשתה מים אחרים, ואתם לא תדעו שהיא לא שתתה את מה שרציתם.
בכלל, שקרים וחוסר יושר יכולים להוביל רק לדברים רעים יותר.

[בשמת_א*]

_מנסה להסביר את הסיטואציה שכתבה מבינה אותך
לא זה מה ששאלתי.
ספציפית שאלתי מה הכוונה ב
הפסקתי להיזהר ממנה ובמקום זה, בלי הרבה דיבורים, לימדתי אותה להזהר ממני
כדי שלא יהיו לי רעיונות מוטעים.
את טוענת:
הבת איימה עליה אז היא איימה עליה יותר חזק, הבת ניסתה להפחיד אז היא הבהירה שהיא לא מפחדת.
האמנם?
זה מה ששאלתי.

ואני כן רוצה להגיד, שכבר בגיל צעיר אפשר לראות ילדים שמתחילים בהתנהגות דומה. עקשנות, התפרצות איומה, צרחות ובכי כשלא עושים מה שהילד רוצה עכשיו ומייד ובדיוק ככה ורק ככה והכל בסימני קריאה, ולא מקשיב, ובהיסטריה, ובעקשנות קיצונית.
ואז באמת השאלה:
אם ההורה נבהל (אפילו בפנים, הרי הילד מייד מרגיש) ומגיב בחוסר אונים ובכניעה, העיקר שיהיה שקט - יכול להיות שאצל חלק מהילדים זה גורם שההתנהגות מסלימה. ואם ההורה מלא אמפתיה לילד הצורח בן השנתיים אבל מציב גבול ברור ולא נבהל משום איום - ההתנהגות לאט לאט יורדת. בלי אלימות, בלי כפייה, אבל בלי פחד.

[מבינה_אותך*]

כל מה שאת אומרת עבר גם עליי. אני כל כך מזדהה עם החששות שלך, הייתי שם. גם אני פחדתי לעשות משהו בלי 'אישור' מקצועי מחשש להחמיר את הדברים ולכן לא הלכתי עם שום דבר עד הסוף.
מה ששבר אותי הוא שלאט לאט התחלתי להרגיש שכל ה"אישורים המקצועיים" האלה הורסים לי את הבית. לא רק שהם לא עוזרים - הם מחריפים את המצב.
כאילו כל הדברים שאמרו לי לעשות רק ליבו את היצר הרע של הילדה, שהתברגה בנוחיות בתוך הנישה של ה"בעייתית" והם אף נתנו לה חסינות להמשיך ולעשות דברים שהבהילו אפילו אותה.
הדגשתי את זה כי זה מאוד חשוב, הייתה איזו תקרית שהיא פגעה פיזית בילד בבית הספר, דבר חמור ללא ספק, והרגשתי בתור אמא שהיא בעצמה מרגישה שעברה את הגבול והיא נסערת מזה ומצטערת על כך ואולי אפילו מפחדת מעונש. אבל המערכת (יועצות, מורות) הייתה כל כך מגוננת וכל כך הרגיעו אותה ש"זה בוודאי לא היה בכוונה, כי היא לא שולטת בזה", עד שהחרטה והפחד מעצם המעשה פינו את מקומם אצל הילדה שלי לחיוך רע וזחוח, והתרברבות במעשה (!) ואיומים "אני אעשה לך כמו שעשיתי ל-X".
זה הכניס לי מחשבות שאולי אני מרוב רצון טוב, פשוט לא נותנת לה מה שהיא צריכה. עונש מסויים, מיד לאחר המעשה, היה נותן לה closer.
עונש היה נותן לה להרגיש ש :היא עשתה משהו לא טוב - היא קיבלה תמורתו משהו לא טוב. וזהו - סגור. באמצעות זה היא תקבל תחושה שהיא "שילמה" על כך, היא תיזהר להבא, והכי חשוב הוא שהיא לא תסתובב עם "חשבון פתוח" שיגרום לה רצון להעניש את עצמה, ולבדוק ללא הרף עד להיכן היא יכולה להפליג בהתנהגות הזאת.
דבר נוסף שחיזק את דעתי הוא שנתקלתי בהגדרה שצימררה אותי - זו הייתה הגדרה למילה "פסיכופט" - פסיכופט הוא מישהו שמרגיש שהחוקים והכללים של המקום שבו הוא חי, לא חלים עליו.
פתאום התחלתי לראות הכל בעיניים אחרות - הילדה שלי לא פסיכופטית, היא ילדה מבריקה ואינטליגנטית עם אופי חזק, שכרגע הולך לכיוון של רוע וסאדיזם.
למה? - כי היא יכולה וכנראה אין לה מטבעה ומעצמה את הרצון להיות טובה. אז יופי, זה בדיוק התפקיד שלי. להראות לה שהיא לא יכולה. וללמד אותה ולחנך אותה שמאוד כדאי להיות טובה, וממש לא כדאי להיות רעה.
מי מלמד אותה שהחוקים והכללים לא חלים עליה? - אני !!!!! בזה שאני לא קמה ופשוט מפסיקה את ההתנהגות הזאת לחלוטין, באמצעות דיבורים או באמצעות מכה יפה בטוסיק, מה שיעבוד. היא יכולה לבחור לבד. כמו שאומרים בצבא, כשמענישים באמצעות ריצות : "מה שלא נכנס דרך הראש, יכנס דרך הרגליים".
למה אני לא עושה זאת? - כי אני הולכת לשאול אנשים שעם כל הכבוד - ויש לי הרבה כבוד - לא ממש יזיז להם אם הילדה תמשיך ככה ותגמור במוסד לעבריינים. אז זהו, שלי זה יזיז. זו הילדה שלי.
דבר נוסף לגבי האישור מאנשי מקצוע - אספר לך משהו שיפתיע אותך. אמרתי לך הרי שפתאום חל שיפור דרמטי, גם בבית הספר, והיועצות כמובן מאוד התפעלו והתעניינו איך זה קרה אז הסברתי להן את שיטת הטיפול החדשנית, אמרתי להן פשוט - הורדתי כפכף אחד, זה הכל - (וזו גם התשובה לבשמת לשאלתה למה אני מתכוונת)
ומה את חושבת שהן אמרו - הן אמרו לי במילים האלה ממש "כן, לפעמים באמת אין ברירה, וזה באמת לטובתה". אף אחד לא גינה אותי, אף אחד לא הזדעזע - להיפך ולהיפך.
דבר נוסף שרציתי להגיד לך והוא מאוד חשוב, שהילדה לא "ויתרה" בקלות. ברגע שאמרתי לעצמי שאני לא סופגת יותר את הטרור הזה, והתוויתי גבולות מאוד ברורים, היא שלפה נשק אחר.
אני צריכה ללכת ולכן אכתוב לך על כך בפעם הבאה.

[עובדים_על_זה*]

שלום על סף יאוש , אני קוראת פה כמה ימים ותודה על השיתוף. אני לומדת הרבה מהדף הזה.
יש לי ילד בן 7 שבימים האחרונים של החופש הגדול סבל ממינון גבוה מהרגיל של התקפות זעם ואלימות. הוא לא במצב של ב' אבל זה היה מספיק רע.. הוא היכה אותי, זרק חפצים וצרח.
יש לו סיבות למצוקה (בעלי כרגע לא בבית לרגל עבודתו, חוסר השיגרה של החופש, שרידים של מתח מהמלחמה וקושי להתמודד עם העובדה שאינו עצמאי- מצד אחד גדול ומצד שני לא מספיק) אבל, עדיין, הייתי צריכה למצוא דרך להתמודד עם הקושי.
זה המקום להודות ל במבי ק על הקישור של פרופ' עומר. אמנם שם הוא מתייחס לנערים ולא לילדים אבל נראה לי שזה עובד גם עם קטנים. קודם כל הקריאה הרגיעה אצלי את תחושת העלבון והכעס. ידעתי שכעס לא יביא מזור אבל הכלים שהמאמר נתן הטעינו אותי באנרגיה ותקווה. ואמנם, יום למחרת פגשנו בבני משפחה של בעלי ובנוכחותו, ומבלי להשפילו, סיפרתי את מה שעובר עלינו וביקשתי מהם תמיכה ועזרה. ואמנם, ב'התקפה' האחרונה דיברתי אליו בשקט ואמרתי לו שיבחר איך להירגע- האם לבד או שאזמין לעזרה מישהו מהמשפחה להיות איתו בחדר. הוא בחר באופציה הראשונה.
לא עבר מספיק זמן כדי לראות אם השינוי אכן יופנם. אני מאמינה שאנחנו בכיוון טוב.

על סף יאוש יקרה, אני נותנת לך חיבוק גדול ורוצה להביע את מלוא ההערכה שיש לי אליך. את משקיעה המון למען משפחתך. אני מאחלת לך ימים של שקט ומשפחה שלמה @}

[על_סף_ייאוש*]

לא יכולה לכתוב כרגע הרבה אבל רציתי שתדעו שאני קוראת כל מילה - לפעמים פעמיים ושלוש.
מסכימה עם רוב הדברים ומאוד מתחזקת מהם ולומדת.
החיזוק בא מלקרוא שדברים שחשבתי עליהם ולא הייתי בטוחה לגביהם הם כן נכונים אחרי שבעצם כבר איבדתי את האמונה בהורות שלי. בעצמי. מחשבות של "אני אמא לא טובה, אולי היה עדיף לילדים אמא אחרת, מי נתן לי את הזכות להביא אותם, שום דבר אני לא עושה טוב ..." משתלטות עלי. חלק מזה קשור למה שכתבתי בהתחלה - הילדות שלי ועזיבת הבית בגיל מוקדם.
לא פלא שעם אמא עם ביטחון והערכה עצמית שמגרדים את הרצפה מלמטה הילדים מתוסבכים. (נכתב בציניות דומעת)

[בשמת_א*]

שבעצם כבר איבדתי את האמונה בהורות שלי.
((_))
אפשר לתקן.
קראת את הסיפורים. אפשר לתקן.
כל הכבוד לך על ההשקעה, על הנכונות, על הכוח לקום ולעשות.

ואני אגב לגמרי בעד השיטה הלא-אלימה של חיים עומר.
לדעתי, כל תגובה אלימה של ההורים, מכל סוג שהוא, רק מוכיחה שהאלימות היא פיתרון טוב, ושמי שחזק יותר מנצח.
באי-אלימות יש מסר אחר. יש מסר שאוהבים, שאיכפת מאוד, שמוכנים להשקיע בך, שעוצרים אותך כשאתה מגזים, שההורים שלך חזקים, שאפשר לסמוך עליהם , שאפשר לתת בהם אמון , שהם לא פוגעים בך, רק שומרים עליך ועל האחרים, שאלימות מכל סוג היא דבר רע (לא רק "זה רע אם את עושה את זה, אבל זה טוב אם אנחנו עושים את זה") ולא מקובל עלינו בבית הזה.

[על_סף_ייאוש*]

בשמת, אני מסכימה עם כל מילה ... כשמדובר על ילדים 'רגילים'.
במקרה כזה, אני לא אומרת שזה לא נכון אבל אני לא בטוחה. את צריכה להבין שכל דבר שעושים או אומרים מקבל פירושים מעוותים לחלוטין. כמו בסיפור הסנדלים שהיו משאת נפש ויום אחרי הואשמתי "מכוערות, לא רציתי אותן, את רצית לקנות לי". 'רצית לקנות' במובן 'הכרחת אותי'. והיא משוכנעת בזה. כל העולם 'דופק' אותי, כל העולם נגדי, כולם רוצים ברעתי. כשאמרתי שאם "היא תרצה ואם נבדוק שזה טוב לה ואם נמצא מקום מתאים - אז אני ארשה לה ללכת לפנימיה" (כתבתי למעלה) על רצונה ללכת לפנימיה זה מיד הפך ל"אמא רוצה לשלוח אותי לפנימיה".
כשמבקשים משהו נענים ב-"למה לי?"כולל דברים שוטפים בחיי הבית ואני מדברת על בית שבו שני ההורים וגם א' מתנדבים למען הקהילה. לא תמיד - תלוי במצב הרוח. חוסר הוודאות הזה, אולי אם נדבר בטון המתאים יהיה בסדר אבל אולי עדיף לא להגיד כלום, מתיש.
אחרי שפגעה ב-ג' הגבתי באלימות (תפסתי אותה חזק עם היד מאחורי הגב עד שירדה לרצפה) ואמרתי לה שבשום אופן לא מקובל עלי שתפגע ב-ג' ואם היא חכמה על קטנים אני אגיב בכוח על כל כוחניות כלפי אחרים. מאז זה לא חזר. אמנם הכל היה יותר רגוע אבל עדיין מ-ג' שמרה מרחק במיוחד ודי היה במבט כדי לגרום לה להיזהר - כולל אלימות מילולית. מבט מאיים שהיה ברור מאוד מה יכול לבוא אחריו אם לא תתנהג בהתאם. זו לא דרך שאני שמחה לפעול בה, אני גם לא יכולה לדעת מה יקרה אם אני לא בסביבה, אבל ממילא אנחנו לא משאירים אותם לבד וכל דבר אחר לא עזר.
מסובך. הרגשה שמה שלא עושים לא עוזר ואם כן אז רק לזמן מוגבל.

[פלוניתא*]

(זו אני הפלונית מההודעות הקודמות)

הבעיה הגדולה בשימוש באלימות מול הילד התוקפן היא שזה אולי עובד, אבל רק עד היום שבו את חזקה ממנו. אני אמשיך אח"כ...

[בשמת_א*]

כל העולם 'דופק' אותי, כל העולם נגדי, כולם רוצים ברעתי
נו, ואם היא תקבל מכות, זה ישנה את התלונות האלה?

[על_סף_ייאוש*]

נו, ואם היא תקבל מכות, זה ישנה את התלונות האלה? - לא. זה לא היה מכות אלא תפיסה לא נעימה וזה לא ננקט בסיטאציות ה'רגילות' ואפילו לא באלימות ישירה כלפינו. זה נינקט באופן חריג אחרי אלימות פיזית מכוונת נגד ג' שעלולה היתה להסתיים בפגיעה פיזית ואפילו פגיעה קשה. במזל זה נגמר 'רק' במכה יבשה, בכי קורע לב ובהלה עצומה של ג'. זה קו שהיה צורך במיידי לצבוע באדום חזק. הבהרה חד משמעית שלא נקבל בשום אופן פגיעה ב-ג' (ולמעשה בכל אחד רק שיחסי הכוחות בין ב' וג' רחוקים משוויון). באופן רגיל, ומה שעשיתי עד כה עם שלושתם, היה לשבת ולהסביר מה אסור לעשות ומציאת פיתרונות אחרים לתיסכול אבל כאן פשוט "אין עם מי לדבר". אצל ילדים במצב הזה "האחר לא קיים אלא אם הוא משמש למימוש הרצונות שלי". הכל בטל ולא קיים בדרך למטרה של ב' ולא משנה בכלל מה המטרה ואם א' או ג' מפריעים למימושה. מראש הם (ואנחנו) אשמים בכל מה שהיה, קורה ואולי יהיה.
אין לך מושג כמה זה מתסכל לדבר עם ילד בעל אינטילגנציה גבוהה, שמסוגל לנהל שיחות ברמה גבוהה תוך ניתוח כמה צעדים קדימה, אבל בזמנים מסויימים לא יכול לחשוב בהיגיון פשוט ואף מעוות כל דבר. ילד שלפעמים הוא מלאך ולפעמים שטן. לפעמים רך, מבין, אוהב את הזולת וחברותי ולפעמים מתנהג בצורה בלתי נתפסת.

[אילה_א*]

יש אחיזה שמחזיקים בה אוטיסטים שמתפרעים - היא מנטרלת את התנועה אבל גם מחבקת ולא מכאיבה
האם אתם מכירים אותה ? [אם לא אני אנסה למצוא לינק לתמונה שלה או להסבירה בכתב]

אני חוששת שילדים יכולים לחוש תחושות מהסוג שהזכרת קודם לגבי חוסר הבטחון שלך בהורות ולטפס עליהן . חשוב מאוד ככל שאת יכולה לשלוט במחשבות לא לחשוב אותן לידה. אפילו להיפך כשאחת מהן מגיעה תחשבי לעצמך - אני אמא נפלאה ויש לי מושג מה אני הולכת לעשות כדי לפתור את כל האחת מהבעיות שאולי תצוץ . זאת מחשבה שמגרשת בעיות כי ילדים מאוד מרגישים דברים כאלה ונשמע שהילדה הזאת ממש יודעת למצוא נקודות חולשה - יאמר לזכותה שהיא מחפשת היטב .

לגבי לקיחת הדלת נשמע כמו פתרון טוב - האם יש עוד פרוילגיות שאפשר לקחת ממנה ? נגיד טלפון נייד ,טלווזיה בחדר, מעמדי ססטוס אחרים ?
יש שיטת ריפוי לאנורקסיה שמבוססת על שלילת זכויות והחזרתן רק כשיש שיפור שהוגדר מראש.

לגבי מכות - מישהו פעם אמר לי ההוכחה שהן לא עובדות זה שאחרי כמה ימים צריך להרביץ שוב. >בזאת הבעתי את התנגדותי הנמרצת לאלימות .<
בחינוך אין קסמים רק עבודה קשה אם הייתה סטירת קסמים כבר היו מספרים לנו עליה .
חזקי ואימצי .

[בשמת_א*]

אני חוששת שילדים יכולים לחוש תחושות מהסוג שהזכרת קודם לגבי חוסר הבטחון שלך בהורות ולטפס עליהן
אני לגמרי מסכימה עם אילה א.
ולמען אלה שיש להם ילדים קטנים והם לא במצב המתואר כאן, אני רוצה שוב להצביע על העובדה שילד כזה לא מופיע פתאום.
כשהיא היתה קטנה היא עשתה דברים שאתם לא ידעתם להתמודד איתם כשהיו עוד "קטנים", כמובן מתוך כוונות טובות, אבל מתוך התיאור שלך אני מבינה שבעבר ניסיתם לפייס אותה, לפשר, ללכת לקראתה - עד שההתנהגות הזאת גדלה וגדלה וגם הפכה להיות כדור שלג מתוך עצמה (באחד המאמרים קראתי את האיבחון שזה "משחית" וזה מאוד התחבר לי).

אז עכשיו צריך להחזיר לאט לאט את כדור השלג לאחור.
בהחלט הרבה עבודה קשה, אבל היא מתחילה בך: בזה שתגידי לעצמך כל יום כמה פעמים ביום: "אני האמא, אני הסמכות פה, אני נפלאה כמו שאני, אני משנה כיוון עכשיו והכל הולך ומצליח" - דברים כאלה.
מסר מחזק וחיובי לך, שתרגישי לאט לאט את הביטחון בזה שאת יותר חזקה מהילדה.
לא מבחינת האלימות, אלא מבחינת החוסן. מבחינת הראייה. את רואה קדימה, לך יש פנורמה רחבה, היא תקועה בתוך בור שחור.
לך יש הכוח להוציא את כולכם מהבור, את רק צריכה תמיכה ואמונה בך, ואת זה את משיגה לעצמך.

[על_סף_ייאוש*]

חשוב מאוד ככל שאת יכולה לשלוט במחשבות לא לחשוב אותן לידה. אפילו להיפך כשאחת מהן מגיעה תחשבי לעצמך - אני אמא נפלאה ויש לי מושג מה אני הולכת לעשות כדי לפתור את כל האחת מהבעיות שאולי תצוץ

_בהחלט הרבה עבודה קשה, אבל היא מתחילה בך: בזה שתגידי לעצמך כל יום כמה פעמים ביום: "אני האמא, אני הסמכות פה, אני נפלאה כמו שאני, אני משנה כיוון עכשיו והכל הולך ומצליח" - דברים כאלה.
מסר מחזק וחיובי לך, שתרגישי לאט לאט את הביטחון בזה שאת יותר חזקה מהילדה._

על זה בדיוק אני עובדת. כל יום, כל היום, מחזקת את עצמי מבפנים ואתם מאוד עוזרים לי. מאוד מאוד. החלטתי לחכות עד שאתחזק מספיק מבפנים ואז לקחת אותה למקום ניטראלי, בית קפה או משהו דומה שיהיה שקט אבל עם קהל, ולדבר ישר לעניין ולהגיד חד משמעית שלא נסבול יותר התנהגות כזאת. בינתיים יש רגיעה (כנראה בגלל החזרה למסגרת) שתעזור לאפקטיביות של השיחה אבל אני יודעת שלשיחה לא יהיה ערך אם לא אהיה מאוד חזקה מבפנים.

ונשמע שהילדה הזאת ממש יודעת למצוא נקודות חולשה - יאמר לזכותה שהיא מחפשת היטב . - היא לא צריכה לחפש. היא קוראת אותי כמו דף של ספר פתוח לרווחה.

האם יש עוד פרוילגיות שאפשר לקחת ממנה ? נגיד טלפון נייד - את הדלת לקחנו כי לא נעים לנו שהיא טורקת אותה ועושה רעש. את הטלפון היא מאוד רצתה - היה לה ישן שלנו והחלפנו בגמר ההתחייבות למה שבחרה בעצמה. ל-א' יש הקצבה והשאר מדמי הכיס ול-ב' הטלפון הישן היה מוגבל ל-3 מס' והחדש נשאר פתוח. הם דיברו הרבה וכשהערתי על זה מייד אמרה "קחי אותו, אני לא צריכה אותו, את רצית שיהי לי טלפון". בדיעבד אולי הייתי צריכה מיד לקחת. בינתיים נעלנו אותו ל-3 מספרים. כך שזו לא פריווילגיה. אין יותר דברים שמחשבים ככזו ואפשר לקחת.TV אין בחדרים באופן עקרוני (ואם הייתי יכולה הייתי מוציאה גם את זו שבסלון).

כשהיא היתה קטנה היא עשתה דברים שאתם לא ידעתם להתמודד איתם כשהיו עוד "קטנים", כמובן מתוך כוונות טובות, אבל מתוך התיאור שלך אני מבינה שבעבר ניסיתם לפייס אותה, לפשר, ללכת לקראתה - עד שההתנהגות הזאת גדלה וגדלה וגם הפכה להיות כדור שלג מתוך עצמה_ - בדיוק ולכן אני משדהה עם מה שכתבה מבניה אותך (_מה ששבר אותי הוא שלאט לאט התחלתי להרגיש שכל ה"אישורים המקצועיים" האלה הורסים לי את הבית.) כי כל מה שעשינו היה מלווה בייעוץ. אחרי הבלגן בגן הלכנו שנה לפסיכולוגית, בהתחלה כל שבוע ואח"כ כל שבועיים, שעת איכות של אחד-על-אחד. הפסיכולוגית עצמה אמרה בשלב מסויים שהיא מרגישה שסיימנו ושניתן להפסיק אבל לי היה חשוב להמשיך עד אחרי הלידה של ג'.

אני רוצה להדגיש את ענין המכות. אין מכות במובן של הרמת יד לצורך מכות. יש אנשים שיגידו שתפסתי לה היד בצורה לא עדינה במיוחד. בעיני זה בכ"ז אלימות. תפסתי אותה בצורה כואבת, אמרתי את המשפט שהיה לי להגיד ושלחתי אותה לחדר. זהו. אלימות? - אולי אחרים יגידו אחרת אבל בעיני זה סוג של אלימות ואני לא מתכחשת לה. תגובה שבאה באופן אימפולסיבי מתוך דאגה לשלום ג' וצורך לשים קו אדום ברור וחד. שק חבטות? - בפירוש לא! לא היה ולא יהיה! גם בשיא ההתקף שבו נשמעות קללות ונעשים נסיונות אינסופיים לפגוע בנו פיזית התגובה שלנו היא תמיד לתפוס את הידיים, הכי חלש שאפשר, לנסות להרגיע ולהגיד שאנחנו רוצים לשחרר אם היא לא תהיה אלימה. בד"כ משתדלים לתפוס תוך חיבוק אם אפשר. בפועל, כל ניסיון שיחרור מביא פרץ של נסיון לפגוע בנו וזה יכול להיות שעה וחצי של עשרות פעמים בהם יש הרמת יד שלה - תפיסה שלנו - שיחרור ומיד הרמת יד שלה וחוזר חלילה. לפעמים הרפיה קלה נותנת לה את האפשרות לשחרר יד אחת ולהרביץ/לשרוט/לצבוט אותנו. בפעמים הראשונות צעקנו עליה - היום הכל נעשה בשקט ולחישות "אנחנו אוהבים אותך ורוצים לעזור לך" "תגידי לנו איך אפשר לעזור לך" " מה את מעדיפה" - נראה שזה רק מטריף אותה יותר. אולי נותן לה כוח. לא יודעת.
לפעמים בא לי לענות לה "לא טוב לך? הדלת פתוחה" מתוך כוונה לגרום לה לחוש שהיא לא 'מפחידה' אותי אבל אני חוששת שזה יתקבל כדחייה מצידינו מה שסביר מאוד שיקרה. החשש איך תתקבל כל תגובה משתק אותנו לעיתים קרובות ולכן אני מחפשת אישור לכל צעד. גול עצמי בכל דרך שנבחר. מבוי סתום. חייב להיות פתח רק שצריך למצוא אותו.

[ציירת_הקומיקס*]

קודם כל חיבוק גדול. זה כל כך קשה מה שאתם עוברים.

לאורך הקריאה עלתה בי השאלה- היא מאומצת? כי אני מכירה סיפורים של ילדים מאומצים עם התנהגות דומה. התנהגות של ילד שמרגיש דחוי או לא אהוב ומתנהג באופן שגורם להוריו לעשות בדיוק את זה (=לדחות אותו ולא לאהוב אותו). אני מתארת לעצמי שהיא לא מאומצת (כי מן הסתם היית מציינת זאת), אבל יש גם ילדים ביולוגים שמרגישים שהם לא חלק מהמשפחה מסיבה כלשהי. הגורם הבולט ביותר יכול להיות הולדת אחיה. גם אם זה כבר היה מזמן וחשבתם שזה מאוחריכם. שווה בדיקה אם לא שם התחילו כל הבעיות או התעצמו.

הכרתי פעם נער שהתאשפז בגיל 18 באגף פסכיאטרי ובן היתר האשים את הוריו על כך שזנחו אותו מאז הולדת אחות, כשהיה בן שש...

מקרה אחר , קל יותר הוא של ילדת סנדוויץ, ילדה טובה אבל עם המון קשיים בלימודים שיום אחד הפרצה על הוריה במפתיע עם מלאי האשמות על העדפת אחותה הקטנה. פסיכולוג שאיבחן אותה טען שזה גרם גם לקשיים שלה בלימודים.

נקודות למחשבה.

אני חושבת שבמיידי כדאי לשתף את הסביבה (וחשבתי את זה עוד לפני שכתבת שזה מה שחיים עומר ממליץ). לספר למשפחה המורחבת. ממש כפי שאם לב' הייתה בעיית עור שמונעת ממנה להיות בשמש או שא' היה אלרגי למוצרי חלב- הייתם מודיעים זאת למשפחה שאצלה אתם מתארחים, אז כך כדאי גם שידעו שב' בתקופה סוערת ושאם תהיה בעיה אחד מכם חוזר איתה הביתה. יכול מאוד להיות שעצם הידיעה שאתם יכולים להיות תקיפים גם מחוץ לבית- כבר תספיק. כי היא מרגישה את הפחד שלכם מפדיחות.

תזכירי לעצמך מידי פעם שהיא רק ילדה בת--. שאת יותר חזקה ממנה פיזית (בינתיים). שהיא עדיין מאוד מאוד צריכה אתכם. קשה לזכור את זה כשלפניך ילד עם מבע של בוז תהומי על פניו אבל זה נכון.

זה קשה בטירוף. תחזיקו מעמד. כדאי לטפל גם אם תהיה תקופת רגיעה . נשמע שבעלך פחות בטוח לגבי הטיפול המשפחתי, ובכלל הרבה פעמים "זה לא כייף" ללכת לטיפול כזה ולכן הנטיה ברגע שיש שיפור לעזוב את הטיפול (שלא לדבר על ההוצאה הכספית...) אבל זה חשוב ביותר להתמיד- לאורך זמן- תקופה של שנה לפחות. טיפול משפחתי נכון וטוב, אגב יבדוק מה קורה עם כל אחד מבני המשפחה.מה קורה לזוגיות. מה קורה לאמהות שלך. מה קורה לכל אחד מהאחים. את יודעת אולי (או שלא) שלמטפלים משפחתיים יש כינוי למטופל שבגללו כל המשפחה מגיעה לטיפול, אבל לא תמיד הוא הבעיה. לעיתים הוא מחצין בעיה של כל המשפחה.

הילדה שלך אינטליגנטית וכנראה בעלת יכולות מרשימות. העובדה שמחוץ לבית היא מצליחה להסתדר מעידה על קושי משפחתי יותר מאשר קושי מולד וזו דווקא נקודה לתקווה.

בהצלחה

[שגית_רי*]

על סף יאוש ,
אני רוצה לחזק שוב ושוב את ידייך.

היום הכל נעשה בשקט ולחישות "אנחנו אוהבים אותך ורוצים לעזור לך" "תגידי לנו איך אפשר לעזור לך" " מה את מעדיפה" - נראה שזה רק מטריף אותה יותר. אולי נותן לה כוח. לא יודעת.
משהו שגיליתי מהתקפי הזעם של הילדים שלי (לזרוק את עצמם על הרצפה ולצרוח..)
עברתי הרבה ניסיונות בדרך למצוא את צורת ההתמודדות הנכונה לי ולהם וגיליתי, באופן חד-משמעי, שלדבר איתם בזמן הקריזה - ולא משנה מה אני אגיד ואיך - זה כמו להוסיף שמן, יותר נכון דלק טילים..., למדורה.
אז צימצמתי את המילים למנטרה קצרה בסגנון 'כשתרצה את העזרה שלי - תגיד' , אני אומרת את זה פעמיים שלוש תוך כדי וזהו. לא מדברת איתם יותר עד שנרגעים. לא מכעס או כ'עונש' אלא פשוט כי הם לא ממש פנויים כרגע להקשיב לי והמילים שלי מעוררות את הכעס, משום מה, לא מרגיעות.

[בשמת_א*]

שלדבר איתם בזמן הקריזה - ולא משנה מה אני אגיד ואיך - זה כמו להוסיף שמן, יותר נכון דלק טילים..., למדורה.
אכן.
לשתוק, לדאוג פיזית לשמירה (מפגיעה פיזית כלשהי), לחכות - תוך כדי שידור ביטחון ועוצמה, לא פחד ובהלה מההתקפה.

[אילה_א*]

אוי יצא כאילו אני חשבתי שאת אלימה כלפיה ולא כך.
החלטתי לחכות עד שאתחזק מספיק מבפנים ואז לקחת אותה למקום ניטראלי ברגע שתתחזקי מספיק לא תצטרכי את השיחה היא תקלוט שהיא לא מצליחה להציק לך ותעזוב אותך .

הדרך הטובה ביותר שיש להרגיע אדם שאלים פיזית היא מין אחיזה .
אני אנסה לתאר אותה:
המרגיע נמצא מאחורי האלים כשידיו חובקות את כל גופו של האלים ומחזיקות את רגליו בשוקיים
הידיים של האלים יכלות להיות או מונחות כלפי מטה כשהחלק המחבק בעצם מחזיק אותן מעל המרפק .
או מוכנסות בין החלק הקדמי של הירך והבטן [ תלוי כמה ניטרול צריך ]
אין טעם לומר כלום - כל מילה מיותרת. אפשרות אחרת כשיש התחלה של רגיעה אבל עדיין המון מתח היא לנענע בעדינות כמו תינוק [בקצב של 70 ניעות לדקה ]
ולא משחררים מהר מחזיקים גם אם יש צרחות "תעזבו אותי" או כאלה ממשיכים להחזיק עד שמרגישים את הרגיעה
ומרגישים אותה כי כשהבן אדם נרגע כל הגוף שלו משתנה מבחינת המתח. אולי כדאי לכם לבדוק אחד על השני שהבנתם את האחיזה .
מה טוב באחיזה הזאת היא חובקת אבל מנטרלת לחלוטין . לאלים אין שום אפשרות להמשיך את מעשיו והיא אינה מכאיבה כלל. והיתרון הנוסף הוא שאין שיחרור מהיר ולכן היא לא תפגע בכם בשחרורים הקטנים .
סביר להניח שבפעמים הראשונות היא תלחם הרבה ולכן אולי עדיף שגבר יעשה אותן הן עלולות להיות ארוכות .
אני מאמינה שזאת דרך תקיפה אך טובה לתת לה להבין את הנקודה שלא תיסבלו שום אלימות מצידה .
לגבי אלימות מילולית לצערי כל הפתרונות שאני מכירה אינם טובים מספיק ולכן אני לא בטוחה שכדאי להציע אותם .
אם את רוצה לקרוא על מבחר מבינהם צייני זאת.

אני מתארת לעצמי שהיא לא מאומצת (כי מן הסתם היית מציינת זאת), כמובן שכל מי שעבד עם ילדים מכיר את תופעת הילדים המאומצים שיכולים ללמד את בן לאדן טרור מהו .
אני מניחה שזה לא לגמרי רלוונטי כי בהרגשה שלה היא לא שייכת .ואולי זה גם יכול להיות משהו שצריך לשים לב אליו איפה נוצרה אצלה תחושת אי השייכות ואיך מחזקים אצלה את תחושת השייכות .
חיזקי ואימצי

[על_סף_ייאוש*]

נחשו מה מצאתי היום? ... - סידרתי את ערימת הבלגאן ליד המיטה וגיליתי שכבר לפני כמה חודשים, במבצע של אחד מכרטיסי האשראי בסטימצקי, קניתי את הספר של חיים עומר. עכשיו גם צריך לקרוא אותו. את הספר "ילד פיצוץ" אבא כבר קרא והעביר לי תקצירים.

הגורם הבולט ביותר יכול להיות הולדת אחיה ... שווה בדיקה - בזמן האבחון קיבלנו 'אישור' למה שברור לנו לכולם: מבחינתה, הולדת ג' היה אסון. יש הפרש די גדול והיא תמיד היתה בולטת ביופיה וזכתה להמון תשומת לב מהסביבה.

נשמע שבעלך פחות בטוח לגבי הטיפול המשפחתי - הוא מאוד בעד אבל לאחרים. קשה לו לשתף פעולה עם כל מה שלא 'מדעי', לא ניתן להוכחה או ללא הסבר הגיוני (מבחינתו). זמן רב הוא מנסה לשכנע אותי ללכת לייעוץ כדי לפתור בעיות שלי עם הורי וגם כעת הוא הולך 'בשמחה' אבל רוצה פתרונות אינסטנט. כשהפסיכולוגית אמרה שהשינוי יבוא מתוכינו אחרי שנעבוד על עצמנו ונתחזק - היה לו קשה לקבל את זה. הוא צריך נוסחאות "במצב A עושים X ובמצב B עושים Y". לזכותו ייאמר שהוא מאוד משתדל, גם הפסיכולוגית - נקרא לה פ' - מאוד השתדלה לעשות לו אנלוגיות לתחום העבודה שלו ונראה שזה בכיוון הנכון.

הרבה פעמים "זה לא כייף" ללכת לטיפול כזה - אנחנו מקנחים בכוס קפה בבית הקפה השכונתי. לסכם ולחזור הביתה רגועים יותר ועם תובנות נוספות.


לא מדברת איתם יותר עד שנרגעים - התחלנו לנהוג ככה. יש שיפור. בתחילת ההידרדרות, ביום העצמאות, היה רגע שזיהיתי תחילת פיצוץ בינה לבין אבא. לקחתי אותה הצידה, חיבקתי והבטחתי לעזור לה. את שאר המשפחה שלחנו קדימה והיא עזרה לי להתארגן והצטרפנו. מאוחר יותר דיברנו והיא אמרה שזה עוזר ורוצה שכל פעם (סחטנות?) נעשה כך. זה החזיק בדיוק פעם אחת. אופייני שגם מה שבא ממנה חולף עובר לו אחרי פעמיים-שלוש.

מין אחיזה . - בפעמים האחרונות היינו צריכים להחזיק יחד. נסיון להחזיק לבד חייב להשתמש ביותר כוח ואילו יחד, אחד מחבק ואחד שומר על הידיים. בין לבין אנחנו גם מקפידים לשים לה משהו רך מתחת לראש שלא תקבל מכה (ואף ציינים זאת) אבל אולי יש משהו בחזית המאוחדת שלנו שנתפס בעיניה שהכרזת מלחמה מאוחדת נגדה. לא יודעת. אנחנו לא מצליחים לחשוב מה עובר לה בראש. לא מסוגלים לחשוב כמוה כי המחשבות ממש מעוותות. ננסה את האחיזה הזאת. מקווה שהבנתי נכון.

במובן מסויים יש הרגשה שהיא בשליטה מלאה על כעס. כשאבא לקח אותה לפגישה עם הרופאה היא לא שתפה פעולה. אבא דיבר והיא הנהנה בראש לכן ולא. אחד הדברים שעלו היה לתת לה שק אגרוף. כל הדרך חזרה היא הציפה אותו בשאלות "מתי? איזה? כמה עולה? ...". היום היא שאלה "כמה זמן עבר מאז שהיינו אצלה? אז כבר הרבה זמן שאני מתנהגת יפה - מתי תקנה לי את שק האגרוף?" זו לא פעם ראשונה שהיא ממש 'מתכננת' מראש אם יהיה או לא יהיה פיצוץ. לפני כמה חודשים התכוננו לסיטואציה מסויימת שחוזרת על עצמה מדי פעם ובפעם קודמת היתה שם אישה שעזרה לה להירגע. כשאמרתי לה שהאישה הזאת לא תהיה הפעם היא מיד שאלה "אז מי יעזור לי להרגע אם אני אתרגז?" וזה היה בזמן רגוע מאוד ומאושר במחינתה. יש שליטה במעשים? אין שליטה? מה זה אומר?

אני מניחה שזה לא לגמרי רלוונטי כי בהרגשה שלה היא לא שייכת - היא לא מאומצת אבל מרגישה כמו סנדויץ קלאסי (רק יותר עוצמתי).

_לגבי אלימות מילולית לצערי כל הפתרונות שאני מכירה אינם טובים מספיק ולכן אני לא בטוחה שכדאי להציע אותם .
אם את רוצה לקרוא על מבחר מבינהם צייני זאת._ - אשמח לשמוע ולשמור לעצמי את הזכות לסנן.

ברגע שתתחזקי מספיק לא תצטרכי את השיחה היא תקלוט שהיא לא מצליחה להציק לך ותעזוב אותך . - מהפה שלך להוא שם למעלה שמסדר את העניינים. מקווה שכך יהיה. לא רוצה לפתוח פה לשטן אבל אני מרגישה שיש שינוי. קטן אבל חיובי. מאז שהתחלתי לכתוב, עוד לפני החזרה למסגרות, הרגשתי שאני אומרת את אותם דברים שאמרתי קודם כשהתגרתה בנו אבל הם באים ממקום אחר ומשפיעים אחרת. אני רק מקווה שזה לא יהיה כמו פעמים קודמות שאחרי שינוי של תגובה שלנו היה שינוי שלה ואח"כ חזרה לאחור. ימים יגידו. אני יותר ויותר מתחזקת באמונתי וצדקתי כך שגם התגובות שלה פחות מרעידות אותי.
עכשיו רק צריך לגרש מכאן את מרפי וללכת לישון.
לילה טוב ושוב תודה רבה לכל המאירים את דרכי.

[רסיסים_של_אור*]

גדול גדול.

מרגיש כאילו היא שואבת מכם את כל הכוחות, תשומת הלב ותופסת את כל המקום בבית ובכלל.
מכירה את זה מקרובת משפחה שלי.

אין לי תשובות חכמות וכתבו לך כאן הרבה רעיונות. אני מרגישה שבאמת יש כאן סוגיה סביב הסמכות שלכם כהורים.מרגיש שתפיסת המציאות שלה שונה לגמרי מזו שלנו ובכלל מה"נורמה". ולכן, אי אפשר לבנות בכלל על ההגיון המוכר שלנו.

יותר מהכל אני קוראת רצון שלה בדמות סמכותית, עקבית וחד משמעית שתעמוד מולה. קצת מזכיר דברים ש"מבינה אותך" כתבה, אבל אולי בלי הקטע הפיזי המשמעותי.
לעבוד חזק חזק על עצמך - היא כנראה לא מסוג הילדים שמתאים להם דיבורים מכילים וכו', לפחות לא "בזמן אמת".
מרגיש כאילו היא בעצמה מאבדת שליטה ולכן, עוד יותר מילד אחר, היא זקוקה שאתם תהיו לה עוגנים רציניים. חד-משמעיים, לא משתמעים לשתי פנים.

אני קוראת את התיאורים שלך ושוב, גם מתוך ההיכרות הקרובה, מרגישה שמדובר פה בילדה שמזהה כל סדק בבטחון ובהחלטיות שלך ומנסה לפעור בו פתח רחב כמנהרה ויחד עם זה היא בעצם תובעת ממך להיות חד משמעית ומאד מאד החלטית וסמכותית.

צריך הרבה אומץ ולפעמים, בגלל לחץ של זמן וכו' אולי תגלי שהתעקשת במקום לא הכרחי, אבל רק עם הזמן תוכלי ללמוד מתי כן ומתי לא.

לא מזמן, האמא של קרובת המשפחה שלי שוחחה איתי ועלו המון קטעים של רגשות אשם. הזכרתי לה, ומזכירה גם לך, אם רלבנטי, משפט של ימימה: "לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך".

את ואתם כמשפחה יוצאים מגדרכם כדי לשפר את המצב וכל הכבוד על הכוחות והמאמצים

[תמי_גלילי*]

על סף יאוש ,

אני מתנצלת שלא עניתי קודם. רק עכשיו נכנסתי לדף אחרי די הרבה זמן, וראיתי את השאלה שלך.

אנחנו גרים ליד אטלנטה, ארה"ב. אתם מקדימים אותנו בשבע שעות - דהיינו, כשאצלנו 5 אחה"צ, אצלכם חצות.
אתם מוזמנים להתקשר בכל יום ולא רק בסופי שבוע. נכון לעכשיו שנינו בבית במהלך היום. אני ממליצה להתקשר בשעות הלילה, כי אז אצלנו אחה"צ וגם רז יוכל להצטרף לשיחה ולתרום רעיונות והצעות (את כל המחקר שלנו אנחנו עושים ביחד). נסו בסביבות 11-12 בלילה שלכם.

נשמח לדבר איתכם, ואני מקווה שגם נוכל לתרום לכם מידע מועיל או לפחות כיווני בדיקה.
קשה לו לשתף פעולה עם כל מה שלא 'מדעי', לא ניתן להוכחה או ללא הסבר הגיוני (מבחינתו).
הגישה שלנו דומה. את יכולה לקרוא על זה יותר בדף הבית שלי ובמה שכתבתי בדפים אחרים באתר.

הנה הטלפון שלנו: 770-754-1378 ארה"ב .
דוא"ל וסקייפ בדף הבית שלי.

להשתמע, תמי

[הייתי_כזאת*]

על סף יאוש יקרה
אני הייתי ילדה כזאת עם התקפי זעם שכוונו רק נגד הוריה.
להבדיל מאצלך, אני הייתי הצעירה ביותר (מתוך 5) והאח הקרוב היה גדול ממני
בארבע שנים ולכן לא יכלתי "להתחרע" אל אחים אלא רק על הורים.
אני זוכרת שזה התחיל בערך בגיל עשר. התחלתי את תקופת ההתבגרות (גם הפיזית), ובכיתה הייתי די מבודדת משתי סיבות: עד להתפתחות הפיזית שלי הייתי כמו בן וביליתי בחברת בני הכיתה ולא בנות הכיתה. ברגע שהתחילה ההתפתחות, הם התרחקו ממני והתחילו "לרדת" עלי וכך נשארתי קרחת מכאן ומכאן. הסיבה השניה-
החברה הכי טובה שלי עזבה את הישוב שנה לפני כן ולא היה לי עם מי להיות.

כשהייתי מגיעה הביתה ורק הייתי רואה את אמא שלי- הייתי מקבלת "שחור" בעיניים.
כל מילה שלה הרגיזה אותי. שנאתי אותה באמת. הרגשתי שהיא ואני מפלנטות אחרות.
היתה לי תחושה שהיא לא מבינה אותי, לא מתעניינת בי, לא אכפת לה ורק שיהיה שקט והיא תוכל להמשיך בענינייה (לקשקש עם השכנות ו/או לאפות עוגות).

הייתי נכנסת להתקפי זעם, צורחת ומקללת שכל השכנים היו שומעים ויוצאת מהבית בטריקת דלת בתקווה שהיא תישבר...
(אבא שלי היה פסיבי ומסוגר אז בכלל לא התייחסתי אליו).

לא טיפלו בי, לא אבחנו אותי וכל הטרוף נמשך בערך עד גיל 15. יצאתי ממנו יחד עם היציאה מהבידוד הכיתתי והמהפך שהביא אותי להיות בחורה מקובלת עם הרבה חברים וחברות. מצד שני, את אמא שלי לא סבלתי עוד הרבה שנים אבל התקפי הזעם ירדו בהרבה וכשעזבתי את הישוב והיינו מדברות בטלפון, הייתי מנתקת אותו כל פעם שהרגשתי שההתקף מתקרב.

היום הוריי כבר מעל 80 ומי מטפל בהם??? ניחשת נכון!

אז בתור אחת שחוותה את זה מהצד "הזועם" רציתי לשאול אותך:
א)האם לילדה יש חברות? האם הן באות לבקר וההפך? ואז,איך היא מתנהגת?
ב)קרה משהו בקייטנה האחרונה? משהו אישי או חברתי קשה? (אפשר לברר עם המדריכים או דרך ילדים שהיו שם).
ג)לדעתי, אם לילד יש זעם רב הוא יופנה כלפי הקרובים ביותר ולא בחוץ (ההגיון אומר שבבית יקבלו אותך בכל מחיר ובחוץ לא). האם בחוץ היא מתבודדת/ביישנית?

היום אני אמא לשניים. בן 15 ובת 12. לקטנה יש גם סימפטומים שהיו לי אבל מוחלשים בהרבה. אולי בגלל שאני ממש ממש מזדהה עם מה שעובר עליה. אולי בגלל שמגיל צעיר אמרתי להם שיוציאו את כל העצבים בכיף בבית, ואני לא נעלבת מקללות. (ת'אמת-גם לי נפלטת מדי פעם איזו קללה עסיסית כשהזעם עולה...). ואולי, כי בסופו של יום, ולא משנה מה היה, הם בטוחים באהבה שלי (אני מוודאת את זה בהמון חיבוקים ואמירות).

מקווה שלמרות אורך המגילה את יכולה למצוא כמה נקודות שיעזרו לך.
שולחת לך חיבוק ואורך רוח...

[שגית_רי*]

הייתי כזאת,
תודה על השיתוף!
מעניין אותי (ואני בטוחה שאת כולם בדף) לשמוע את הדברים מהצד שלך כילדה.

ועוד מעניין אותי, מה עושים עם הקללות?
אמרת שלך זה לא מפריע, האם ילדייך מקללים חופשי גם אותך? ומחוץ לבית?
כאמא לילדים צעירים, אנחנו בדיוק עכשיו מתמודדים עם כל נושא הקללות ודרך הדיבור בנינו ואני שואלת את עצמי הרבה שאלות בעניין הזה.

[הייתי_כזאת*]

שגית רי היי

מעניין אותי (ואני בטוחה שאת כולם בדף) לשמוע את הדברים מהצד שלך כילדה
זה מה שעשיתי, סיפרתי מזוית הראיה של ילדה.

האם ילדייך מקללים חופשי גם אותך? ומחוץ לבית?
בבית זה חופשי אבל הם עושים את זה רק כשהדם עולה לראש. כך גם אני.
לפעמים זה ממש מצחיק. למשל כשאני אומרת "כוסשלהאמאשלכם"...
בחוץ הם מקללים כמו החבר'ה. הבן יותר, הבת כמעט שלא. אבל הסביבה שלנו "חנונית" אז גם הקללות זה לא ביג דיל...

תראי, לקלל זה פורקן נהדר אם לא לוקחים את זה ברצינות.
אם היא אומרת לו "בן זונה"- אני אמורה להעלב? או הוא? רק אם רוצים. הבחירה בידנו.
אבל אני גם לא עושה עניין מהמכות ביניהם (הקלות) אז אולי אני לא דוגמא חינוכית טובה כל-כך. כל עוד יש איזונים (מכות וקללות מול משחקים ועזרה אחד לשני) אז מצידי הכל בסדר.

[מבינה_אותך*]

על סף יאוש יקרה
נראה שאת מרגישה יותר טוב ואני שמחה על כך.
ברצוני להגיב עכשיו על הדיון שנפתח פה בשאלה ה"למה" היא מתנהגת כך - האם מתחושות קיפוח, או שמשהו קרה לה וכו'.
אלה היו גם השאלות שהטרידו אותי תקופה ארוכה. מראש כבר לקחתי על עצמי את האשמה ורק רציתי לדעת מה לעשות כדי לתקן את זה. זה לא היה רק ביזבוז זמן משווע, זה גם נתן לילדה לגיטימציה מלאה לחוש שהיא קורבן שרק מגיב בצדק על העוולות הגדולות שנעשו לו.
בשיחות שניהלתי איתה בזמן שהיא רגועה, שתינו לבד, או עם האבא, או עם גורם מטפל, היא ניסתה לפשפש ולמצוא מה מפריע לה בחיים. איך היא הייתה רוצה שינהגו בה, מה יגרום לה לחוש מאושרת - כי "אין ספק" שהתנהגות כמו שלה מראה שהיא לא מאושרת - אז בהתחלה היא התחילה לרחם על עצמה ולבכות, אבל כשהגענו לשאלת ה"למה" - לא הייתה לה סיבה. וזה תמיד, כרגיל, נגמר בחפצים נחשקים שאם רק יקנו לה אותם הכל יהיה טוב.
כמובן שקנינו, וכמובן שלמחרת כבר סר חינו של החפץ והיא שוב "מקופחת".
התחלתי לראות דפוס שהפחיד אותי. זה לא החפץ - זו התחושה המשכרת שיש לה כשהיא הצליחה לקבל משהו באמצעים מניפולטיביים.
היא לא ניסתה אפילו "להרוויח" מתנות באמצעות התנהגות נעימה, או סתם לבקש משהו שבא לה, או אפילו להיות הגיונית ולהבין שטיפשי לקנות משהו יקר שלא באמת רוצים. זה תמיד חייב להיות ערמומי. זה כל הקטע.
השיא היה כשהיא בחרה מיטה חדשה, ויומיים אחרי שקיבלנו אותה, ראתה בעיתון פירסומת למיטה אחרת שפתאום נראית לה יותר. כמובן שאמרתי שתהנה בינתיים במיטה שלה, שהיא יפה מאוד ו"בפעם הבאה" נקנה שוב מיטה שהיא תבחר. ותנחשי מה קרה? - קנקן מים מינרליים נשפך "בטעות" על המיטה שלה. מאחר ולא התרגשתי מזה, זה קורה וזה רק מים - "בטעות" נשפך גם מיץ. ואז היא באה אליי עם הפרצוף המרוצה הזה של "ניצחתי אותך, מטומטמת, מה תעשי לי?".
את יודעת, אני מכירה אנשים כאלה -התחמנות הזאת, הסיפוק שיש להם כשהם עובדים על מישהו בעיניים. הזדוניות הזאת. הלעג הגלוי שהם לועגים לכל מי שהולך בדרך הישר. אני לא רוצה להיות חברה שלהם. אני לא רוצה שהילדה שלי תהיה כזאת.
אמרו כאן אנשים טובים - בלי כפיה, בלי אלימות, בלי שהילד יחוש פחד.
גם אני דיברתי ככה. הרבה שנים. יש לי שני ילדים בוגרים ממנה בכמה שנים טובות, אני יודעת שזה אפשרי, לכן היה לי אפילו עוד יותר קשה להבין מה קורה כאן. מרוב פסיכולוגיה לא העליתי על דעתי מילה נשכחת כמו "אופי". מרוב פסיכולוגיה לא ראיתי את הילדה. ידעתי רק שיש דרך הגיונית והולכים בה. אבל מה קורה אם הילדה סוטה לשוליים - אז? משאירים אותה שם?
יום אחד הקשבתי להרצאה של רב על חינוך. הוא הביא דוגמא קיצונית - יש אנשים שנולדו במזל "מאדים" ויש להם באופי נטיה להתעסק עם דם. ילד כזה כשיגדל יכול להיות קצב, או רופא מנתח, או רוצח. הכל תלוי בחינוך. התפקיד של ההורים הוא לכוון את הילד לכיוון הטוב . הוא אמר שחינוך של ילד "קשה" זה כמו שיש דף בספר שמקופל לאוזן חמור, ואנחנו רוצים ליישר אותו ולשם כך יש לקפל, בלי רחמנות, את הקפל לכיוון השני.
באותה תקופה הייתי כל כך חסרת אונים עד שאמרתי לעצמי - יופי, אבל איך אפשר לעשות את זה בכלל? את זה בטח רק הדתיים יודעים! - ואת יודעת איפה השקעתי את האנרגיה שלי? - התחלתי להתעניין אם יש בית ספר דתי שיקבל ילדה מבית חילוני......
ביום שהחלטתי ש-די לטרור הזה, הבנתי למה הרב התכוון. המטרה שלי הייתה ברורה . לשבור את הרוע הזה. לשבור את מסך האטימות. "להעיר" את הילדה המתוקה שלי שהסתתרה לה בתוך הזרות הזאת. וזה מה שעשיתי. אחרי שהיא חזרה אליי, אין שום צורך במכות. גם אם פה ושם יש איזו תקרית, כבר יש עם מי לדבר. כבר יש איכפתיות מצידה, יש בושה, יש הכרה בזה שזה לא מתאים להגיב ככה.
התקופה של הטוסיק הייתה תקופה קצרה ואינטנסיבית.
הורה שמרביץ באופן שיטתי לא מחפש לחנך, אלא שק איגרוף להוציא את העצבים שלו.

[שגית_רי*]

זה מה שעשיתי, סיפרתי מזוית הראיה של ילדה.
נכון, ותודה.
קיוויתי שתוכלי (ותרצי.. ) להרחיב.

האם ישנם דברים שהיום, כאמא / מבוגרת את יודעת לפרש אחרת? למשל, הדוגמאות שנותנות שתי האמהות, על סף יאוש ו מבינה אותך , על עניין ה זה תמיד חייב להיות ערמומי. זה כל הקטע._ או _זו התחושה המשכרת שיש לה כשהיא הצליחה לקבל משהו באמצעים מניפולטיביים.
האם גם אצלך זה היה ככה?
הגורם החברתי היה ה'סיבה' לכל התקפי הזעם והאלימות? אם היית 'מקובלת' או עם חברים זה היה שונה?

תודה @}

[הייתי_כזאת*]

שגית רי
השאלות שלך ממש לעניין ואני תוהה אם אצליח להציף זכרון של תחושות...
זה לא היה בקטע ערמומי כמו שמישהי ומבינה אותך מדברות.
זה היה המון המון זעם. ותסכול. ושנאת עצמי (עד כדי מחשבות התאבדות!).
יכול להיות גם שהאמהות למעלה מנחשות שזה מה שהילדה מרגישה והן בכלל טועות.

הגורם החברתי היה ה'סיבה' לכל התקפי הזעם והאלימות?
אני חושבת שזה היה סיבה להרגשה שלי שאני אפס מאופס. שאף אחד לא מבין אותי ואוהב אותי. אבל לא אצל כל אחד זה יבוא לידי ביטוי בהתקפות זעם. יש כאלו שיסתגרו בתוך עצמם או יחפשו דרך סמים/אלכוהול אפשרויות בריחה.

תראי, אמי היתה מבוגרת ממני בארבעים שנה, גדלה בבית דתי בעיר תעשייתית בגרמניה עם משפחה מורחבת ומלוכדת עד ש...(כן, מ-1940 היא בארץ).
הכל היה כ"כ שונה ולא רק פער הדורות, אז הרגשתי שהיא לא מבינה כלום והיא לא
חכמה מספיק כדי לשוחח איתה וגם שהיא לא מקבלת אותי כמו שאני אלא מתביישת בי.

חוץ מזה, גדלתי בלינה משותפת בקיבוץ אז 22 שעות ביום הייתי עם הקבוצה שגרמה לי להרגיש ככה ואז נשארו לי שעתיים להוציא על אמא שלי את כל הזבל.

[הייתי_כזאת*]

מבינה אותך שלום
אני מקווה שזה בסדר להרהר ולערער על המסקנות שלך קצת.

אבל כשהגענו לשאלת ה"למה" - לא הייתה לה סיבה. וזה תמיד, כרגיל, נגמר בחפצים נחשקים שאם רק יקנו לה אותם

בת כמה היא? אולי היא לא מצליחה לבטא את מה שהיא באמת מרגישה? הרי תשוקה לחפצים היא הרבה פעמים השלכה ממשהו עמוק יותר.

אחרי שהיא חזרה אליי, אין שום צורך במכות. גם אם פה ושם יש איזו תקרית, כבר יש עם מי לדבר. כבר יש איכפתיות מצידה, יש

אולי היא למדה שלא כדאי כי זה כואב? אבל אם נשארו בתוכה רגשות כעס אז היא תלמד להוציא את זה בדרכים אחרות. אולי היא תתן לכם שקט ושלווה ותתנהג יפה אבל תפנה את זה כלפי עצמה או אחרים?

את יודעת, אני מכירה אנשים כאלה -התחמנות הזאת, הסיפוק שיש להם כשהם עובדים על מישהו בעיניים. הזדוניות הזאת. הלעג הגלוי שהם לועגים לכל מי שהולך בדרך הישר. אני לא רוצה להיות חברה שלהם. אני לא רוצה שהילדה שלי תהיה כזאת.

עצוב. אני בת 45 ונתקלתי במעשים טובים ורעים אבל לא פגשתי אנשים שמהותם היא תחמנות וזדוניות. כולנו עושים לפעמים מעשי רוע (בין בכוונה ובין בתוצאה) אבל זאת לא שאיפה.

[שגית_רי*]

גם אני גדלתי בקיבוץ ועניין הילדים ה'לא-מקובלים' באמת הופך לעניין של חיים ומוות (אני לא צינית) כשאתה נמצא כל היום וכל הלילה (יותר גרוע לפעמים) עם הקבוצה ואין לאן לברוח ואין מי שיציל ויאזן את המצב. אני לא ארחיב כאן כי זה לא הדף המתאים אבל אני בהחלט מבינה את החוויה שאת מדברת עליה.

[הייתי_כזאת*]

תודה שרית רי
אבל מצוקות חברתיות יש גם לילדי עיר ומושב. וגם שם זה יכול להיות קיצוני.
גם לא בטוח שזה הסיפור של הבת של מישהי ויתכן שזה מספיק חמור כדי שהיא
תרגיש חרא עם עצמה ו"תפיל" את זה על סביבתה הקרובה ביותר והתומכת ביותר.

[כדי_לא_לחשוף*]

השיא היה כשהיא בחרה מיטה חדשה, ויומיים אחרי שקיבלנו אותה, ראתה בעיתון פירסומת למיטה אחרת שפתאום נראית לה יותר. כמובן שאמרתי שתהנה בינתיים במיטה שלה, שהיא יפה מאוד ו"בפעם הבאה" נקנה שוב מיטה שהיא תבחר. ותנחשי מה קרה? - קנקן מים מינרליים נשפך "בטעות" על המיטה שלה. מאחר ולא התרגשתי מזה, זה קורה וזה רק מים - "בטעות" נשפך גם מיץ. ואז היא באה אליי עם הפרצוף המרוצה הזה של "ניצחתי אותך, מטומטמת, מה תעשי לי?".
הסיפור הזה ריתק אותי.
מייד חשבתי בבת אחת שתי מחשבות. אחת, שהתגובה שלך הפתיעה אותי מאוד. בחיים לא הייתי אומרת
שתהנה בינתיים במיטה שלה, שהיא יפה מאוד ו"בפעם הבאה" נקנה שוב

בחיים לא!
מה, מיטה זה משהו שעולה 10 שקלים?! אם אני קונה מיטה לילדה, זה משהו שאמור להחזיק בחמש עשרה השנים הבאות לפחות!
ומה, כל יומיים מתחשק מיטה אחרת?!

זה מנוגד באופן מוחלט לכל הערכים שלי ולכל אורח החיים שלנו. באופן מוחלט. דבר כזה לא היה עובר אצלי בשום אופן כמו אצלך.
לא הייתי אומרת לה "שתיהנה בינתיים" ולא הייתי מוציאה מהפה את "בפעם הבאה".
מקסימום הייתי אומרת לה, "בסדר, כשתהיי גדולה ותגורי בבית משלך ותרוויחי כסף, תקני לך את המיטה השנייה".
ילד שלי שרוצה משהו אחר אחרי שכבר קניתי לו משהו טוב ויפה (ויקר! אבל גם אם הוא רוצה עוד מברשת שיניים שעולה 15 ש"ח יומיים אחרי שקניתי לו כבר מברשת שיניים חדשה) - אני אומרת בלי שום צער או רגשי אשמה: "בדיוק קנינו. לא צריך עכשיו, ואנחנו לא קונים".

אז זה הדבר הראשון שנדהמתי ממנו. אני עוצרת טירוף כזה כשהוא קטן. אז כל החשקים האלה לא מקבלים אף פעם צ'אנס לגדול. והילדים מקבלים את זה, ומפנימים מהר מאוד את הערכים שלנו.

הדבר השני שריתק אותי, שנזכרתי, שגם הבת שלי ניסתה כמה וכמה פעמים להשיג ממני משהו במניפולציה. משהו דומה לתיאור שלך. באמת התיאור שלך הזכיר לי. מה הפסיק את הניסיונות האלה? התגובה שלי. היא היתה שקופה לי - לדעתי, כמו שהבת שלך שקופה לך. לכן חייכתי והסתכלתי לה ישר בעיניים, או צחקתי בחיבה, והבהרתי שאני רואה את המטרה. אם זה היה משהו שלא היה בעייה בכל מקרה, אמרתי לה שהיא יכולה פשוט לבקש. אם זה היה משהו שלא הסכמתי לו - הבהרתי לה שאין שום דרך להשיג את זה וזהו זה. בכל מקרה, הבהרתי בצורה חד משמעית שמניפולציה לא תעבור אצלי. אז זה הלך ונעלם. וכבר שכחתי שזה היה.

יכול להיות שאיך שהילד מתנהג זה הכל "אופי" והוא נולד עם זה.
אבל ה"אופי" הזה מתבטא כבר בגיל שנה! ואז מי שקובע לאיזה כיוון זה יילך, אלה ההורים, והתגובות שלהם.

[אילה_א*]

להוא שם למעלה שמסדר את העניינים
את חושבת על עצמך בתור ההוא שם למעלה ? את ורק את יכולה לסר את העניינים .
לגבי השיטות רובן קשורות בלא לשמוע מאטבי אוזניים לשריקות או שירים . לא מתה על הרעיון .
אבל האמת שאני פתאום מבינה שאתם ממש מאחורה מבחינת ההבנה שלכם למה ילד כזה צריך [לא להעלב ]
כי שק איגרוף או חוג של תורת לחימה זה בסיסי כל כך שלא הזכרתי את זה כי היה לי ברור שאתם כבר שלה אחד אחרי . אז אני מקווה לעשות לפני סוף השבוע רשימה של דברים שהם בסיסים במצב שכזה לא מהתנשאות פשוט כי פתאום הבנתי שכנראה כלום כלום כלום לא "ברור"

אחד הזכרונות הכי חזקים שיש לי מהתקופה הטרוריסטית שלי זה שאמא שלי לקחה אותי למסעדה. לא כדי לדבר איתי על זה לא כדי לעשות לי יסורי מצפון אלא רק כדי לגרום לי להיות שייכת לה . [אני כותבת לך על ימים שילדים לא היו הולכים בהם למסעדה כל שבוע .זה היה ממש ארוע מיוחד ]
נסי לחשוב אם יש משהו כזה או דומה שאת לא עשית איתה אף פעם [או בעצם שכן עשית ואת יודעת שהיא אהבה לעשות אותו ]שיכול לגרום לה לחוש חשובה או מיוחדת. ובצעי אותו בלי שום פחד כאילו מעולם לא היה פחד .
כשאבא לקח אותה לפגישה עם הרופאה היא לא שתפה פעולה אני מניחה שהיא הייתה נבוכה משיתופם של עוד אנשים בבעיה שלה .

יש שליטה במעשים? אין שליטה?
אני לא יודעת אם את זוכרת אבל הדבר הראשון שביררתי איתך זה איפה זה קורה .כאשר ענית שרק בבית או רק איתכם ההורים שלה. כתבתי לך שזה סימן שיש שליטה מוחלטת . היא אולי לא יודעת את זה. אדם שאינו בשליטה יוצא משליטה גם באוטובוס גם בבית הספר וגם כשהוא אצל חברים . אבל אחד מהסמפטומים של בעיה מהסוג הזה היא שכשהיא הולכת לחברות בטח ההורים של החברות אומרים לך:" איזו ילדה מקסימה נכון <? [אמי רצתה לתלוש את כל שערותיה כשהיו אומרים לה זאת]
אז לעניות דעתי יש פה שליטה יש גם פחד מההתפרצויות ואפילו התבאסות מהן וככל שהיא מבינה שהן לא משיגות לה כלום זה יותר מבאס .
זה מין נסראללה קטן כזה שעכשיו תקוע עם שני חיילים שאף אחד לא רוצה מה הוא אמור לעשות איתם ?
ולכן אחת הדרכים הטובות ביותר לטפל בהתקפים כאלה היא כמה שפחות לטפל בהם. ואז יש פחות הישגים ואתם פחות סחיטים. ופה יש מקום להשאיר מקום להתבאסות שלה .
חייבת לחזור ללימודי
אשוב בקרוב
חיזקי ואמצי

[שגית_רי*]

אבל מצוקות חברתיות יש גם לילדי עיר ומושב. וגם שם זה יכול להיות קיצוני.
ברור, ברור,

[על_סף_ייאוש*]

נסראללה קטן - שם הדף היה צריך להיות "משפחה תחת טרור קטן-גדול" - עם מקף בין המילים האחרונות - רק שציקצק לא הרשה לי.

היא שואבת מכם את כל הכוחות - בדיוק. עכשיו כבר לא. אנחנו לא נותנים לה יותר לעשות את זה.

מרגיש שתפיסת המציאות שלה שונה לגמרי מזו שלנו ובכלל מה"נורמה". ולכן, אי אפשר לבנות בכלל על ההגיון המוכר שלנו - אכן זה מה שקורה ולכן לפעמים עצות שבאות בכוונה טובה יכולות להעציב כי פשוט מי שלא היה שם לא יכול לתפוס. איך אפשר לתפוס שילדה מבריקה עושה דברים שידוע מראש שרק יגרמו לה נזק?

_אז בתור אחת שחוותה את זה מהצד "הזועם" רציתי לשאול אותך:
א)האם לילדה יש חברות? האם הן באות לבקר וההפך? ואז,איך היא מתנהגת? - יש אבל מתמעטות. העקשנות שלה מרחיקה ממנה חברות.
ב)קרה משהו בקייטנה האחרונה? משהו אישי או חברתי קשה? (אפשר לברר עם המדריכים או דרך ילדים שהיו שם). - לא. דווקא בזמן קייטנה היתה לה תקופה טובה. היא אהבה ללכת לשם והצטערה כשנגמר.
ג)לדעתי, אם לילד יש זעם רב הוא יופנה כלפי הקרובים ביותר ולא בחוץ (ההגיון אומר שבבית יקבלו אותך בכל מחיר ובחוץ לא). האם בחוץ היא מתבודדת/ביישנית?_ - בחוץ היא לא מתודדת אבל לוקח לה זמן עד שהיא נפתחת. לא הרבה מאוד זמן עד כדי חריגות אבל לא מיידית.

כוסשלהאמאשלכם - קללות 'מותרות' הן ברמה של 'שיט' שגם אני אומרת לפעמים. לא יותר מזה.

התחלה היא התחילה לרחם על עצמה ולבכות, אבל כשהגענו לשאלת ה"למה" - לא הייתה לה סיבה - כיוון טוב לשיחה.

זה לא החפץ - זו התחושה המשכרת שיש לה כשהיא הצליחה לקבל משהו באמצעים מניפולטיביים. - אנחנו לא שם אבל יכולה בקלות להבין איך מגיעים. מקווה שלא נגיע.

הלעג הגלוי שהם לועגים לכל מי שהולך בדרך הישר - הרבה פעמים היא לועגת אבל לא בהכרח למי שבדרך הישר. הרבה פעמים זה לאנשים במצוקה/בעיה.

"להעיר" את הילדה המתוקה שלי שהסתתרה לה בתוך הזרות הזאת - . כתבת הרבה דברים חשובים. עדיין חושבת מה לכתוב על זה.

"בפעם הבאה" נקנה שוב מיטה שהיא תבחר - לא ב'בית סיפרנו'. כזה דבר זו בעיה שלה וגם ... מיטה זה להמוווון שנים. אצלנו המיטות הן יד שניה ומצויינות כך שאין סיכוי לשינוי וכולם יודעים את זה. גם ברמה העקרונית, אני מאוד שומרת על דברים ומנסה לחנך את בני הבית גם לנהוג כך.

בדיוק קנינו. לא צריך עכשיו, ואנחנו לא קונים". - כך גם אני. קונים לפי הצורך כנ"ל קניות שונות לכל אחד מבני הבית.

נסי לחשוב אם יש משהו כזה או דומה שאת לא עשית איתה אף פעם [או בעצם שכן עשית ואת יודעת שהיא אהבה לעשות אותו ]שיכול לגרום לה לחוש חשובה או מיוחדת. ובצעי אותו בלי שום פחד כאילו מעולם לא היה פחד . - עושים מדי פעם. משהו חריג וגדול עשיתי פעם אחת. לא גורם לשינוי לאורך זמן אלא רק בצמוד למעשה.

... אמשיך מחר...

[ענת_ב_פ*]

על סף יאוש , רק באתי לעודד. אין לי רעיונות חדשים אבל אני קוראת אותך למן ההתחלה ואת עושה עבודה מדהימה.הדף הזה עוזר גם לי בתור אמא. תמשיכי לשתף.
ל הייתי כזאת גדול ותודה.

[פלונית*]

לא קראתי את כל הדף, ארוך פה מאד... אבל חשבתי אולי אולי, בלי להלחיץ, אולי עברה משהו קשה מאד מאד?