משפחה תחת טרור קטן גדול

[על_סף_ייאוש*]

עובד.
יש לי תובנה חדשה. שמתי לב שמאז שהתחזקתי יש פחות פיצוצים וגם מה שיש יותר קטן. הרבה יותר קטן.
אני מתעקשת על הדברים הקטנים. מוזר? אולי - אבל עובד ומיד אסביר. כשהרגשתי שאני יותר חזקה אבל לא מספיק לדברים הגדולים 'החלטתי', באופן בלתי מודע, להתאמן בדברים הקטנים. לא לתת לה 'לטפס עלי'. לא לזלזל ב'קטנים' האלה כי הם גדולים. אלו הדברים שבהתחלה היו גדולים ורק התגמדו עם ההתפתחויות. הדברים שאמרתי עליהם שיש כל כך הרבה על מה להתעקש שעל ה'קטנים' האלה נוותר. נראה לי שכך נולד כדור השלג שהתגלגל וגדל עד שלא יכולנו לעצור אותו יותר. אני חושבת שמשום שאלו היו דברים 'קטנים' גם היא לא התעקשה עליהם ונוצרה התחלה של אווירה טובה. אני באמת מאמינה שהיא מרגישה שיש שינוי חיובי ונעים לה גם אם לא מבינה את מהותו. גם כשהיא מתרגזת זה נגמר בפרצוף קודר אבל אני לא משתפת יותר פעולה. אני אומרת בקול די תקיף "מה הבעיה שלך עם זה?" "מה מפריע לך?" "מה את מציעה?" אבל ללא פתח לדיון. מוכנה לשמוע אבל מובן לחלוטין שההחלטה שלי היא זו שקובעת והיא סופית. כל דבר בבית שלא מוצא חן בעיניה - שלא תשתתף ותלך לחדר. אין יותר רעש בסלון.
אפילו כמה פעמים, כשהתחצפה ולא הפסיקה אחרי הערה שלי, היא נשלחה לחדר ל-4 דקות. והיא הלכה. לבד. כשניסתה להתנגד ולעשות דווקא אמרתי לה שאם היא לא הולכת מיד זה יהיה 6 דקות ויעלה עד שתלך. בזה זה נגמר. אני מקווה שאוטוטו יספיק לשאול אותה אם היא רוצה להישלח לחדר כדי לגרום לה להירגע (לא להתפרץ).

מדי פעם אני מזכירה לה, בדברים אחרים, שאנחנו קובעים.
דוגמה: בארוחת ערב דיברנו שאנחנו מהדקים את החגורה ו"אנחנו נחליט איפה לקצץ, מה מיותר ומה סדר העדיפויות? אנחנו קובעים איפה לשחרר את החגורה ואין לאף אחד מהילדים זכות להתערב, להתווכח או לחלוק על דעתינו. כל החלטה שלנו היא סופית ואינה ניתנת לערעור!!!!". זהו. אמירה משותפת לכולם, בלי האשמות, בלי הפניות אישיות (למרות שהיא תמיד שואלת שאלות כמו "אז למה אתמול כן הרשית?" שנענות ב- "אתמול היה אחרת!") ובלי שיישאר משהו פתוח.

שמתי לב שהיא כאילו למדה לא להתעקש. פתאום יכול להיות משהו מרגיז אבל לא חייבים להתרגז. אני חושבת שזה בלל שאלו הדברים הקטנים והפחות חשובים אז היא יותר פשרנית, רואה שזה 'לא נורא' לקבל דברים מרגיזים ולכן גם פחות מתעקשת על הדברים הגדולים שפעם היו גורמים לפיצוץ גדול. מקווה שכך.

בנוסף, אבא הולך איתה, ולפעמים עם ג', לסיבוב כושר. הליכה ארוכה בשכונה. אני חושבת שמרכיב גדול בשינוי זו החזרה למסגרת אבל זה התחיל קודם רק לקח לי זמן לקלוט.

היום התחלתי מאוד במכוון להיות יותר נחמדה אליה. אם עד עכשיו שמרתי מרחק שמא חלילה אומר משהו לא בדיוק לטעמה - אפילו שבחים - אז התחלתי להתייחס יותר. להחזיר את האהבה שחשבתי שאבדה לי (לא זוכתר מי אבל מישהי כתבה על זה למעלה שזה לא נעלם אלא רק מתחבא - תודה שהזכרת לי). לשאול שאלות, להתעניין, לעקוץ בהומור מדי פעם ויחסית למצב שבו היינו זו ממש התקדמות למרות שלמי שלא חווה דברים כאלה זה נראה מוזר. ככה, לאט לאט, עוקצת/מעצבנת/מתגרה בעדינות רבה מאוד מאוד מצד אחד ומחבקת/מכילה/אוהבת מהצד השני. לאט לאט מעלה את הרף.

יש שינוי! הוא כאן! הרבה הודות לדף הזה - אולי אפילו כמעט הכל. רק ליתר ביטחון אני חייבת להשאיר לי איזה ספק קטן כדי שאם יהיה שינוי לרעה לא אתרסק. אני יודעת שזה לא טוב ויכול להיות נבואה שמגשימה את עצמה או סדק בביטחון שלי כלפיה וכו' וכו' אבל אני עושה את זה בסוד. רק אני במקום קטן שבניתי לי בתוכי כך שלא ייראו מבחוץ.

מקווה שהדף ימשיך להיות פעיל. יש הרבה שלא יהיו בפארק - אולי בכ"ז?

[ענת_ב_פ*]

אהלן, מה נשמע?
שנה טובה @}

[צפריר_שפרון*]

במובן הזה, התהליך הזה של השמת גבולות הוא תהליך משפחתי, בו מלמדת הצעירה את המשפחה כולה - בנדיבותה.

התבוננות בתהליך עצמו מתרחשת תוך כתיבתה וטוב שכך.
כאן, גבולות הם המעניקים בטחון לנפש. שלא נמצאת מתרחבת בחלל ריק, שלא אובדת בים האפשרויות, ומקבלת משוב לקיומה.
זורמת עם הבשלתה אל שלוות שוויון הנפש.

זרימה במובן הזה מבקשת אחר תעלה. תיעול.
זרימה מתקיימת גם ללא הכוונה ותיעול.
עם זאת, אז, מתוקף כוח הכבידה, כמו מחפשת אחרי אלה, מחפשת במובן של יוצרת ערוצים, אפיקים.
סוללת את דרכה בעצמה, ומייצרת את גבולותיה.

בדיוק כך זו הדמות הצעירה, משלא הושמו לה גבולות, מתוך תנועה בסיסית של המשפחה כולה, ובעיקר של ההורים, שגבולותיהם מתבהרים, העמיקה את הערוץ הזה של זרימתה למובן של עריצות, כשפרצי זעם ושצפי המים הפורצים - הם תנועת הזרימה.

אז, נתבקש השינוי הזה, בו מייצרים בעבורה תעלה, להרוות את צמאונה, וסוכרים את המים לזרימה שלווה.
אז, נמצאים אלה, הסוכרים, ההורים, המציבים את הגבולות במקומות הנכונים, מאפשרים את השלווה.
מכאן, יציבות.
שכאשר נמצאים המים זורמים בשלוותם, נמצאת יציבות פורה ומברכת, מאפשרת לגדותיהם את הצמיחה הזו, הצמחיה הזו, שמטהרת תדיר את המים עצמם.

מכאן, שכאשר מדשנים את הגדות, מחזקים אותם ומעודדים את חיזוקם, במיוחד כאשר מייצבים את המושג גבול,
מודים לה,
לילדה האמיצה הזו, שלא וויתרה ואינה מוותרת על זכותה לגבולות, לגדות, שיאפשרו לה את נהרתה: העמקה, צמיחה, זרימה, יציבות ושלווה - להבשלתה.

שמביאה במו נחישותה אור לכל המשפחה.

<שלם>

[על_סף_ייאוש*]

תודה ענת וצפריר.
אני כאן, קראתי, יש שינויים (חיוביים) ורוצה לעדכן אבל החופש מאונס, יחד עם לחץ מסביב, קצת קטעו לי את הכתיבה.
מחר אכתוב בהרחבה.
שנה טובה לכולם

[על_סף_ייאוש*]

לא ידעתי שמחר יכול לבוא אחרי שבועיים - רציתי לכתוב אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לחדש את הכתיבה בדף הזה אחרי שהאתר היה בחופשה בזמן פארק הירדן. אולי זה גם קצת קשור לעובדה שהמצב הרבה יותר טוב ואני מפחדת לעדכן מפאת עין הרע.
מאז שהתחילה שנת הלימודים, וקצת קודם, המצב הרבה יותר טוב. יש התקפות אבל אפילו לא אקרא להן "זעם". התדירות נמוכה - אולי 3 כל החודש וחצי - והעיקר זה שלא גלש לאלימות פיזית וגם המילולית ירדה משמעותית. נראה שהטיפול המשפחתי שאליו שנינו הולכים נותן את אותותיו הן במובן ההשפעה העקיפה דרך זה שהתחזקנו בעצמנו וב' קולטת שלא נקבל יותר התנהגות כמו שתיארתי בהתחלה והן במובן הישיר שפ' (פ=פסיכולוגית) נותנת לנו אמצעים להתקדם וליצור הידברות חיובית. ב' לומדת שהיא יכולה להרגיע את עצמה תוך שימוש בשק האיגרוף שלה או סיבוב באופניים ולצורך כך קיבלתי מאישי אופניים ליום ההולדת ואני נוסעת איתה מדי פעם. ביום כיפור נסענו כולנו יחד המון ואני מקווה להרחיב את הנסיעות, אולי בלי ג', לטיולים יותר ארוכים ומשמעותיים בסופי שבוע.
לקראת החופש המתקרב יש לי חששות כי נוכחנו שכאשר אין מסגרת יש יותר נטיה לפריקת עול. מחר יוצאים לטיול של יומיים ואני מקווה שניצלח אותו ואת שאר השבוע.

אני קוראת שוב את מה שכתב צפריר ונראה לי שהבנתי. אני כותבת ש'נראה לי' כי תמיד כשקראתי את דבריו הם נראו לי סתומים ללא אפשרות פיענוח ע"י אחד האדם שכמותי. עכשיו זה מתחבר לי להתרחשויות האחרונות: שמנו גבולות מאוד ברורים שלא היה צורך לשים אותם באופן פעיל אלא מעצם התחזקותינו בחוסר ההסכמה להמשך תהליך הזעם. אם בעבר ניסינו להימנע ממצבי 'סיכון' ולהרגיע ולפייס בזמן התקף הרי שהיום אנחנו אפילו עוקצים אותה במקומות שאנחנו יודעים שנוכל לגרום לה להצטרף להומור ולהבין ששזה לא משהו אישי נגדה אלא חלק מהחיים. אנחנו מרבים למצוא דרכים להזמין אותה להשתתף ולחלוק איתנו כמה שיותר דברים ולקרב אותה להוויה המשפחתית שכוללת הומור מסוגים שונים שנראה שחסרה לה ההבנה הבסיסית של קיומו כהומור ולא לעג. גם על המגע הפיזי אנחנו משתדלים לשים דגש למרות שבבסיס אנחנו לא משפחה 'מתגפפת' במיוחד - אפילו מחסום הדחיה שהתחיל לעלות אצלי והביא אותי לפתוח את הדף יורד ואפילו במהירות. אני מרגישה שהיא חשה יותר רצויה ולכן פחות נלחמת על מעמדה במשפחה כפי שהיום אני מבינה שעשתה בהתקפי הזעם.

[על_סף_ייאוש*]

*

[בשמת_א*]

[שמש*]

בהצלחה!
שיהיה לכם יופי של טיול וכמובן ח ג ש מ ח

[ענת_ב_פ*]

מחר יוצאים לטיול של יומיים ואני מקווה שניצלח אותו ואת שאר השבוע.
תיהנו ומקווה יחד איתך שהמגמה תמשיך @}

[על_סף_ייאוש*]

היה טיול מאוד מוצלח וכולנו נהננו - גם בקטעי הקשים (בהליכה כמובן).
כשחזרנו הביתה א' וג' ישנו אבל ב' נשארה ערה ועזרה המון. הביאה חבילות מהאוטו, העבירה, פינתה, זרקה, שטפה ועוד. אנחנו מרבים לציין את זה, באוזניה ובעיקר באזני אחרים כך שתשמע אבל בלי להגזים. כמובן שזה יותר ממה שהיינו עושים עם ילד "רגיל" כי אצלה, סתם מחמאה או תודה מייד מתבטלת ורק אמירה גדולה במיוחד ניקלטת כקטנה.
זה מעלה שאלה על איך להמשיך בעידוד בלי להפחית משאר בני הבית?בינתיים השתדלנו לשבח בלי שא' ו-ג' ישמעו יותר מדי. טרם הספקתי לקרוא את כל הדף שדן בחיזוק התנגות חיובית אבל ממה שהספקתי לא מצאתי התייחסות לשאר האחים במיוחד במקרה שבו נידרשת העצמה מיוחדת בתשבוחות.

[על_סף_ייאוש*]

פרח בר כתבה:
יותר מזה. פתאום עולה בי המחשבה שאם אני מחזקת את ההתנהגות נטו, ויוצרת סט של התנהגויות שלא באות מבפנים אלא כדי לרַצות, אני בעצם מחלישה במקום לחזק. מחלישה כי אני משאירה אותה להיות תלויה בחיזוקים חיצונים על מנת לעשות, על מנת להיות "בסדר".
.

ליאת כתבה:
_אם החיזוק של החיובי בא ממקום של "וואללה, איך שימחת אותי, חיממת לי את הלב, ההתנהגות הזו נעימה לי ומחזקת אותי",
ולא, לעומת זאת, ממקום של מניפולציה, של "כן, ככה אני רוצה שאת תתנהגי, כי זו התנהגות נאה ורצויה וטובה"._

מיכל צמות כתבה:
_יחד עם זאת, קשה לי לשים את האצבע על המיקום המדויק בו עובר הגבול בין לשבח לבין להעצים.
כתבתם לזה תשובה קלה, אני רוצה לתת את דוגמא שבעיני להבדל, לא ברור לי אם זה הגבול...
אם ילד עושה משהו ואני אומרת "איך אני גאה בך" אני משבחת - משהו חיצוני ממנו. אני המרכז. אם אני אומרת "וואו, אתה בטח מאד גאה בעצמך" - זו העצמה, כי זה אליו, פנימה. הוא יכול להגיד - וואלה, אני יכול להיות גאה בעצמי._

נקודות עבורי למחשבה

[עדינה מאד*]

@} הזמנת אז באתי...
אם יש משהו שאת רוצה לדעת, אז תשאלי, בשמחה.
@}עדינה מאד}

[על_סף_ייאוש*]

עדינה מאד- תודה שבאת
לא יודעת אם קראת את הדף אבל היום כתבתי כך:
_אנחנו מרבים לציין את זה, באוזניה ובעיקר באזני אחרים כך שתשמע אבל בלי להגזים. כמובן שזה יותר ממה שהיינו עושים עם ילד "רגיל" כי אצלה, סתם מחמאה או תודה מייד מתבטלת ורק אמירה גדולה במיוחד ניקלטת כקטנה.
זה מעלה שאלה על איך להמשיך בעידוד בלי להפחית משאר בני הבית?בינתיים השתדלנו לשבח בלי שא' ו-ג' ישמעו יותר מדי. טרם הספקתי לקרוא את כל הדף שדן בחיזוק התנגות חיובית אבל ממה שהספקתי לא מצאתי התייחסות לשאר האחים במיוחד במקרה שבו נידרשת העצמה מיוחדת בתשבוחות._
אשמח לתובנות על איך לגרום לילדה שממעיטה בערכה של מחמאה שהיא מקבלת מבלי להפחית מערכם של אחיה? (וגם על תובנות בכלל).

[עדינה מאד*]

הילדה שלי דווקא מאד אוהבת חיזוקים, ובאמת מתחזקת מזה.
אני משתדלת לזכור להחמיא גם לגדול. על המון דברים.
הוא יודע בדיוק מה יש לאחותו (גם היא יודעת) ומקבל (עודף) יחס עוטף בעיקר בהזדמנויות שבהן היא לא נמצאת.

כל אחד מהם אצל פסיכולוגית אחרת (כדי שלכל אחד יהיה המקום שלו, ולא תהייה קנאה, את מי הפסיכולוגית אוהבת יותר...).
היא פעמיים בשבוע, והוא פעם בשבוע. מזל שזה מקובל ללכת לפסיכולוגים, פחות טרחה מחשבתית איך להסביר.
אנחנו נפגשים בערך פעם בחודש עם הפסיכולוגית שלו ופעם בשבועיים עם הפסיכולוגית שלה.

אני מודה שהיום אני מרוכזת בעיקר בילדים, גם ריגשית אבל גם הערכותית (להסיע, להחזיר, לארגן, לא לשכוח אוכל ושתיה לדרך וכו'). כל השאר נמצא מאד רחוק.

שנינו מתעוררים קצת לפני הזריחה, יושבים במרפסת, שותים (הוא שחור קטן ואני תה צמחים).
[שאר זמן האיכות של שנינו זה בנסיעות לפסיכולוגיות ]

[אילה_א*]

ישנן שתי סוגים של מוטיבציות חיצונית ופנימית דוגמא מוכרת הבעל אור איזה שמנה את תעשי דיאטה .
את מרגישה שמנה ומחליטה לעשות דיאטה .
הטוב הוא שיש חילחול בין המוטיבציות [במיוחד אצל ילדים וכלבים :] לפעמים הרצון לרצות יכול לגרום להם לפעול בדרך שתזכה אותם בחיזוקים שלהם הם זקוקים וזה בסדר ולגיטימי.
לגבי אחים לעניות טעמי צריך לתת לכל אחד מה שהוא צריך ולא מה שהאחר קיבל. כלומר אם ילד אחד צריך המון חיזוקים לתת לו אותם. ואם ילד אחר אינו זקוק לכל כך הרבה אז אולי אין צורך בזה. חישבי על כך זה אותו דבר באוכל בבגדים ובכסף. מה שחשוב באמת זה שכל אחד יקבל את מה שהוא זקוק לו .
האם הבחנת בדרך הארוכה שעשיתן מתחילת הדף ועד כה? אולי זה זמן טוב להחליף את ניקך - לי את נקראת פחות מיואשת .

[על_סף_ייאוש*]

עשינו דרך ארוכה מאוד ויש שיפור גדול. היתה קצת נסיגה בחופשת סוכות (בימים שלא הסתובבנו ברחבי הארץ:-)) אבל כנראה שהמסגרת נותנת לה איזו תחושת סדר וביטחון. אנחנו מחכים לסיכום חו"ד של הפסיכיאטרית לקבוע המלצות לטיפול אבל בטלפון היא אמרה שלדעתה זה לא מקרה קלאסי לטיפול תרופתי ויש למצות קודם את כל האופציות האחרות. בגלל שהיא כזאת הלכנו אליה ורק חבל שהיא התחילה לגרור אותנו לטיפול (ולא רק השלמת אבחון) למרות שמראש אמרתי לה שאין לנו אפשרות כלכלית לביקורים קבועים. מאוד מרגיז ונותן תחושה של הונאה מה גם שדיברה על כסף לפני הילדה ואמרה עוד כמה דברים חסרי טאקט:-(.
אתמול ב' התחילה סדנה של קישורים חברתיים. שמענו על האיש והצלחותיו גם ממס' גורמים מקצועיים וגם מהורים שראו תוצאות. סידרה של 10 מפגשים בהם יש חלק הרצאתי וחלק של משחקי תפקידים שבו הם גם מצלמים את עצמם (הילדים הם גם צוות הצילום) ואח"כ מדברים על מה שהיה. ימים יגידו אבל אנחנו מאמינים שזה יעזור.

[שאר זמן האיכות של שנינו זה בנסיעות לפסיכולוגיות ]
כמה מוכר:-P.

לי את נקראת פחות מיואשת .
הייתי פחות ועכשיו שוב אבל מסיבות אחרות:'(.

[רסיסים_של_אור*]

נשמע שאתם עושים עבודה לא פשוטה וכמובן שיש עליות וירידות כמו בכל מהלך בחיינו, לפעמים מרגיש שאין יותר כח לכל ה"עבודה" הנדרשת...
אז שולחת לך גם שק של כח

[אילה_א*]

רוצה לשתף?

[ענת_ב_פ*]

מאוד מרגיז ונותן תחושה של הונאה מה גם שדיברה על כסף לפני הילדה ואמרה עוד כמה דברים חסרי טאקט
בהחלט מרגיז ולוקח ממך אנרגיות חשובות.
תיתמקדי בחלקים המעודדים של התהליך.
וכמובן- רוצה לשתף?
עד כה, באופן אישי,הדף הזה מאוד הועיל לי. השיתוף שלך הוא מבורך @}

[על סף ייאוש*]

רוצה לשתף? - אבא מחפש עבודה. אחרי כמה וכמה שנים אמרו לו "שלום". קצת בגלל שבהתפצצות הבועה נישאר עם רבע מהאנשים שלו אבל בעיקר בגלל אינטרסים אישיים. זה היה כמעט צפוי מאז שהתחלף לו הבוס הישיר.
מכירים מקום שרוצה את האיש הכי מקסים בעולם?

[על_סף_ייאוש*]

היום סיפרתי לאבא שלי - על החתן והנכדה וכל הבלגן של חיינו אם כי בקצרה. הוא היה ממש בהלם - תסמונת הראש בחול שנמאס לי לשתף איתה פעולה ולכן גם לא מעדכנת אותם (מה קורה? - הכל בסדר!). כתבתי למעלה. התקשר מקודם ורוצה לדבר אבל היינו באמצע ארוחת ערב. אז אלך להחזיר צלצול עכשיו.

[ענת_ב_פ*]

זה היה כמעט צפוי מאז שהתחלף לו הבוס הישיר.
אני מכירה סיפור שהתחיל ככה. מישהו שאני מכירה, להלן X, פוטר כשהגיע בוס חדש.
אח"כ, את הבוס החדש החליפו בבוס עוד יותר חדש, שהחזיר את X לעבודה...
בקיצור, אין לדעת מה ילד יום. ובכל מקרה בהצלחה
וזה תמיד מעודד שיש מישהי שחולקת חיים עם האיש הכי מקסים בעולם

[על_סף_ייאוש*]

תודה ענת. לא נראה לי שזה מה שיקרה כי הבוס החדש הוא מהותיקים אם כי הבוס המאוד ותיק שגייס אותו לחברה (רדף אחריו חצי שנה עד שישכנע אותו) הלך כבר בתחילת סבָבֵי הפיטורים בהתפוצצות הבועה. לפחות הוא לא צריך ללכת לשם (התפקיד בוטל ואין למי להעביר חפיפה) ויכול לחפש עבודה בשקט יחסי.
דיברתי היום עם אבא שלי והוא כבר יצר קשר עם מישהו מקושר בהיי-טק שאולי יניב משהו. חבל שלא שאלו יותר על הנכדה ומה אפשר לעזור. זה לא הרבה - פשוט להיות סבא וסבתא כדי שמדי פעם נוכל להתאוורר, לקחת אויר ולהמשיך הלאה.

[על_סף_ייאוש*]

אתמול היינו לפגישת סיכום עם הפסיכיאטרית שאמורה להשלים את האבחון. לדבריה היא במצב גבולי בין השליטה/חוסר שליטה באימפולסיביות ולכן צריך לנסות אפשרויות אחרות לפני טיפול תרופתי. נמשיך בטיפול הקבוצתי שלה ובהדרכה שלנו ונראה הלאה. מבחינתה, ואני מסכימה איתה, לא משנה ההגדרה והדרך - מה שקובע זה מבחן התוצאה. אולי זה המתוק שיצא מהעיכוב שלה והפגישות הנוספות שזימנה אותנו אליהן למרות הסיכום המוקדם שלא עמדה בו.

בשבת שוב הייתה התפרצות זעם עם קצת אלימות והרס. הכי גרוע שהיה מתחילת השנה אבל לא מתקרב לתקופה שהיתה לפני. אני מייחסת את זה להשפעה של המתח הכללי בבית שלמרות כל המאמצים שלנו להוריד אותו הוא בכ"ז קיים ברקע (ואצלה כמובן מועצם מאוד). מותר גם שתהיה לפעמים נסיגה ובלבד שאחריה תבוא ההתקדמות.
אחד הדברים שאמרה מציק לי מאוד. היא קיללה את אביה ביום שישי ובהתפרצות של שבת (על רקע ארועי שישי) אמרה שזה כייף. שאלתי "למה?" והיא ענתה: "כי הוא מתעצבן וממילא רק מאיים ולא עושה לי כלום - אז זה כיף!"
זה מחזיר אותי לחלקים מתחילת הדף שבו עלתה הגישה של "פעם אחת ולתמיד להראות לילד מי ומה". מתגנבת המחשבה שאולי אם פעם אחת "נכסח לה את הצורה" היא תפסיק עם זה? אנחנו יודעים שיש לה מידה של שליטה בהתנהגות הזאת כי היא רק בבית ולא במקומות אחרים שבהם ההתגרות וחוסר הסובלנות כלפיה אפילו גדולים יותר מאשר בבית. מצד שני אני ממש לא מאמינה שזו הדרך. גם בתור ילדה שלפעמים קיבלה 'פליק' אני יודעת שלא זה מה שמעורר כבוד כלפי ההורים. מצד שלישי, (כמה צדדים יש לבעיה הכ"כ מורכבת הזאת. מסובך:-/), פעמיים כן הגבתי בהרמת יד ונראה לי שממני היא כן חוששת מהבחינה שהיא יודעת שאני מאיימת וכמעט אף פעם לא מממשת אבל בכ"ז זה עלול להגיע. אולי פשוט לא לאיים בכלל. ברור לי שלאיים ולא לממש לא עושה כלום ומוטב לא לאיים בכלל אבל לפעמים אנחנו ניגררים לזה. בייחוד אחרי שאלות קנטרניות כמו "למה לי?" ו-"מה יקרה לי אם ...?" (אם לא אסדר את החדר וכד').

גם עם הגדולה יש אין ספור התנגשויות על רקע הלימודים, הקטנה לומדת מאחיותיה ומגלה התנגות של בת עשרה טיפוסית ועם כל הריצות שלנו סביב אני באפיסת כוחות, פיזית ונפשית, מוחלטת! ביום שישי קבענו עם חברים ופשוט נירדמתי ב-9 בערב. אבא לא הצליח להעיר אותי אז התנצל שלא נגיע וזהו.
גם הוא נפגע מהתשישות שלי ומרגישה שממעט הכוחות שמראש יש לי אני לא מצליחה לתמוך ולדחוף את כולם קדימה. אפילו את עצמי לא מצליחה אז איך את כולם? מרגישה כאילו צועדת במקום ולא מצליחה להתקדם. רק להישחק. כמו מערבולת שמסתחררת כלפי מטה. היו לנו 7 שנים קשות, אח"כ 7 הטובות וכנראה שעכשיו צריך לצלוח את 7 הרעות הבאות עד שנחזור לטובות. רק שיהיה לי כוח.

[אילה_א*]

אולי פשוט לא לאיים בכלל עדיף

למה לי?" ו-"מה יקרה לי אם תחיי בבלאגן אנחנו נכעס עליך נתאכזב ממך נבאס ממך נאלץ לחשוב על פיתרון אחר שלא בטוח שיהיה לך נעים
(נגיד להיכנס לחדר שלה ולהכניס את כל הבלגאן לשקית זבל גדולה הכל ,כן גם את הכוס עם השאריות של המיץ, ולתת לה אותה רק אחרי שהיא תבין )
נסי לחשוב שדווקא עומדים בפנייכם רק שבעה ימים גרועים
שבע שנים גרועות יכולות להוציא את האויר מהמפרשים בקלות
אל תחשבי שכל רע ימשוך אחריו רע נוסף אלא להיפך
מחזקת בדרכך הקשה
אילה

[על_סף_ייאוש*]

נגיד להיכנס לחדר שלה ולהכניס את כל הבלגאן לשקית זבל גדולה הכל ,כן גם את הכוס עם השאריות של המיץ, ולתת לה אותה רק אחרי שהיא תבין - עשינו. לקחנו את כל המשחקים שנמאס לנו לאסוף ולמיין מהרצפה והתחלנו להחזיר לאט - מתעצבנת אבל צוחקת עלינו (למשל סיפרה לפסיכיאטרית שלקחנו לה הכל כמובן בלי להסביר את הרקע, ההסברה והפעילות מסביב). פירקנו את הדלת של החדר, החזרנו למחרת אחרי שהבטיחה לא לטרוק וכעת נלקחת שוב להרבה זמן.


קפץ לי מרגיון: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. מתאים ל- _נסי לחשוב שדווקא עומדים בפנייכם רק שבעה ימים גרועים
שבע שנים גרועות יכולות להוציא את האויר מהמפרשים בקלות_ אנסה לחשוב על זה ככה. בהחלט פחות מייאש. תודה.

לא חושבת ש אל תחשבי שכל רע ימשוך אחריו רע נוסף אלא להיפך_. כתבתי _מותר גם שתהיה לפעמים נסיגה ובלבד שאחריה תבוא ההתקדמות וזו היתה הכוונה.

[אילה_א*]

סיפרה לפסיכיאטרית שלקחנו לה הכל כמובן בלי להסביר את הרקע
זה סימן טוב זה אומר שזה פגע בה
תאמיני לי מה שלא פוגע ולא נוגע לא מספרים
חיזקי ואימצי

[כרמית*]

קוראת, כואבת, מחזקת.
אין לי עוד מה להגיד
קחי המון כוח!!

[אילה_א*]

אוי לא קראתי את מה שכתבתי ולא נראה לי שיצא ברור. להיפך יצא מפלצתי .
הבהרה:
התכוונתי שסימן שהיא הרגישה שזה מבאס אותה זה פגע בה וגם היא אמרה שזה בלי סיבה היא הרי יודעת את הסיבה והיא מחברת בינה לבין המעשים . וזה אומר שזה פגע במטרה היא מבינה שלכל מעשה יש מחיר . מקווה שיצאתי יותר ברורה פחות מפלצתית

[על_סף_ייאוש*]

אילה - זה היה ברור בפעם הראשונה. (אפילו יותר משניה:-P).
את צודקת שזה כך לגבי ילד רגיל אבל אצלה אי אפשר לדעת אם היא אומרת משהו כי היא מרגישה לא טוב עם זה או כי כי ככה היא באמת רואה את זה. דוגמה:
אתמול עשיתי לקטנה ולחברה משהו וגם היא רצתה. ביקשתי שתמתין אבל היא מיהרה אז הזמנתי אותה לשבת על הכסא לפני אחותה. היא התחילה להתלבט מה היא היא רוצה ובסוף אמרתי לה שבינתיים עד שהיא מחליטה אעשה לאחותה כי הן רוצות ללכת לחברה ואח"כ אעשה לה. פשוט? הגיוני? לא!
זה הוביל לכעס רב "את בכלל לא רוצה לעשות לי" "למה את קוראת לי כשאת לא מתכוונת" "אז תגידי שאת לא רוצה" וכל משפט נותן מצע יותר 'טוב' לבא אחריו וכמובן כעס, צעקות ופרצופים נעלבים. אצל ילד אחר הייתי אומרת "מניפולציה - לא מקבלת את זה" אבל איתה קשה לדעת. אני מסבירה שלא מקובל עלי ואיפה היא לא ראתה נכון את התמונה ("הרי קראתי לך קודם אבל לא החלטת מה") אבל יש תחושה שזה לא ברור לה. היא באמת מאמינה שעשיתי לה דווקא. זאת האמת שלה.
היא התחילה סדנת קישורים חברתיים ותקשורת אישית שבה הם לומדים בתאוריה, עושים משחק תפקידים שגם מצלמים את עצמם ואח"כ צופים ומנתחים. מקווה שייקדם אותנו.

[על_סף_ייאוש*]

הפסקתי לכתוב אחרי שכתיבה על שיפור הביאה אלינו את מרפי ואח"כ, בכמה דפים אישיים, קרו דברים שלא אהבתי ולא רציתי להחזיר את הדף ל'מה חדש'. (בבקשה לא להעלות את הנושא לדיון בדף הזה)

הדף הוקפץ ע"י עריכה אז אולי זו הזדמנות לעדכן:

אני נכנסת מדי פעם וקוראת שוב ופשוט לא מאמינה שעברנו את הגהנום הזה. כעת קצת חוששים לקראת החופש הגדול, יודעים שצריך לדאוג לה לתעסוקה כל החופש אבל גם יודעים שהיום אנחנו 'במקום אחר'. בחורף, כאשר העניינים איתה נרגעו, נוצרו (או שמע רק צפו דברים שהודחקו) קשיים אחרים ואני, שכבר לא הייתי כולי ממוקדת ב'בעיה', פשוט קרסתי ושקעתי בדיכאון. יצאתי מזה הודות לחברה טובה שעזרה לי ע"י כך שפשוט היתה שם בשבילי וחברה נוספת שקצת טיפלה בי ברפלקסולוגיה.

הדברים משתפרים, יש מדי פעם התפרצויות אך הן בעיקר התפרצויות שאני יכולה יותר לתאר אותן יותר כפרצי עצב (בכי) ופחות פרצי זעם (אלימות). יש כעסים, יש "תלכי מכאן", "תצאי מהחדר שלי" וכו' אבל הרבה פחות רועש וללא אלימות. אני משתדלת גם להראות לה איפה צפויות בעיות (הרבה פעמים זה מהתרגשות ולחץ) ולמצוא שיטות למניעת התפרצות והרגעה. השבוע היא ביקשה לקנות יומן יפה ואמרה שהיא כותבת במחברת וזה עוזר לה להירגע - עכשיו יש לה יומן קשיח עם ציור פיות.


(... קישטא מרפי ...)

[ציפ_ציף*]

ממליצה על הספר "ילד פיצוץ".
יש שם ניתוח עינייני של ילדים עם קשיים דומים ועצות מעשיות למנוע פיצוצים לפני שהם מגיעים.

[על_סף_ייאוש*]

אסור היה לי לכתוב

[ציפ_ציף*]

(... קישטא מרפי ...)

[על_סף_ייאוש*]

תודה ציף ציף. יש לנו את הספר הזה. קניתי אותו אחרי ששמעתי הרצאה (מרתקת!) של אליעזר גלאט על ילדי פיצוץ. בעלי לא בא איתי אז לפחות שיקרא את הספר. אני טרם קראתי אותו - יש לי קושי לסיים ספרים כאלה.

[רסיסים_של_אור*]

[אמא_נוסעת*]

את מדהימה וחזקה. את פשוט מדהימה. הלוואי והיתה לי אמא כמוך.

זה מה שאני מרגישה כשאני קוראת אותך. וסליחה על ההשתפכות

[דרכים_צדדיות*]

זה עומד להיות ארוך...
אני כ"כ מזדהה, לא חשבתי שיש עוד אמא, (עוד משפחה) שעוברת דבר דומה.
גם לי עברו מחשבות כמה הילד מקשה על חיי, למה זה מגיע לי, שנאה לפעמים (אני? את הילד שלי??), הרגשה שאני מסוגלת להכות אותו מכות נמרצות ולשנוא אותו ואת עצמי עוד יותר בגלל זה. קנאה במשפחות שאין להן מושג מה אנחנו עוברים.
הבשורה הטובה: אפשר לצאת מזה! עובדה!
מה שעזר לנו: הנחיית הורים בשיטת אדלר והספר "התמודדות עם התנהגות בלתי נאותה של ילדים" (רודלוף דרייקוס) סיפרון קטן ומדהים, קראתי בפה פעור (כאילו מתארים את הילד שלי, כנראה הוא לא הראשון בהיסטוריה עם מאפיינים כאלה...)
אני אסכם את עקרי הדברים שעבדו ועזרו לנו, ושאולי יעזרו גם לאחרים.
הילד אינו ילד רע אלא אומלל, טועה, מיואש. יש מאבק הילד רוצה להוכיח להוריו שהם אינם יכולים להכניע אותו, פעולותיו נעשות עוינות הוא מרגיש מנודה ושנוא ומוצא את סיפוקו ע"י פגיעה באחרים, הניצחון היחיד שהוא יכול להשיג הוא בכך שיחשב לאיום. "לפחות אני יכול לגרום לכך שישנאו אותי".
הילד מאמין שהוא חסר חשיבות לכן חשוב לגלות כלפיו יחס באותם רגעים בהם אינו מעולל משהו מזיק-יש לשנות את האוירה העוינת, להקדיש לו זמן, לשחק איתו.
יש להיות עקביים במתן הוראות, טון החלטי ואין לחזור על הוראה יותר מפעם אחת!
כאשר הילד שולט במשפחה הוא נעשה המרכז, הוא מתעקש וההורים בד"כ נלחמים בו, צריך להשתדל להניח לו ולא להלחם בו.
בכל סיטואציה קשה עדיף לעצור ולחשוב מה לא לעשות וכן לעשות ההיפך ממה שהילד מצפה <-יעיל מאוד!>
להתייחס לקללות כחסרות חשיבות, לא להראות שזה משאיר רושם חזק.
לא להשתמש באלימות! לזכות באמון הילד, לעתים האלימות כלפי הילד היא המקור לברוטליות שלו ומשקפת את מה שהתנסה בו.
הילד צריך להרגיש אהוב ושאין פוחדים ממנו הוא לא יכול להפחיד ולהכאיב.
צעד ראשון- שביתת נשק. קודם היתה מלחמה (טרור..) על ההורים להתבונן בילד ובעצמם, ללמוד לרסן את עצמם, להיות מודעים לנטייתם לחזור בד"כ על אותו פזמון ולהפסיק זאת. לשפר את היחסים עם הילד להפסיק עם בקורת ומילים חריפות, לפנות זמן לשחק ולהיות עם הילד.
בירור ישיר- ברגיעה לשאול את הילד מדוע התנהג כך מתוך התעניינות ולא כעס.

[על_סף_ייאוש*]

אמא נוסעת
את מדהימה וחזקה. את פשוט מדהימה. הלוואי והיתה לי אמא כמוך.
כ"כ רחוק ממה שאני מרגישה. אני מרגישה כל הזמן כמעט נשברת ומחזיקה מעמד רק כי אני יודעת שאין לי ברירה. מרגישה אשמה שהרסתי לילדים שלי את החיים ואולי היה עדיף להם בלעדי.
תודה על המילים החזקות והמחזקות.

שירה ש

הילד אינו ילד רע אלא אומלל, טועה, מיואש.
מרגיש מנודה ושנוא
זו בדיוק התחושה שלנו וגם מה שהיא אומרת. לפעמים היא מוצאת סיבות 'מתחת לשולחן' כדי לעשות מהומה - למשל, לצאת כנגד שכולם בעד. להגיד על משהו שעשתה שכולם מתפעלים שהוא מכוער ואפילו לנסות להרוס אותו.
מתיש מאוד אבל את רוב מה שכתבת יישמנו ובהחלט ראינו שיפור עצום. שלשום שוחחתי עם ההורים שלי על החשש שלי מהחופש והם אמרו שייקחו אותה אליהם מדי פעם - באמת ראוי לציון ונדיר במחוזותיהם.
אני מקווה שיהיה יותר טוב.
תודה על הסיכום והרעיונות - אנסה להשיג את הספר.

[פלוני_אלמונית*]

משהו שעזר אצלנו זה הסרט "הסוד". אני מאוד ממליצה לך שהילדה תראה את זה. זה מאוד מרגיע ונותן כיוון חיובי. הורידו את זה מהאתר של הסרט אבל כדאי לך לעשות מאמץ ולהשיג את זה.
יש שם קטע במיוחד על בחור שבסביבת העבודה שלו היו לו כל הזמן התקלויות ומריבות והתנכלויות והיה לו רע שם. באמצעות חשיבה חיובית הכל הסתדר לו.
לילד/ה שכל הזמן מסתבכים בצרות זה מאוד מדבר.
הם אמנם מזדהים עם הקורבן ולא עם אלה שעשו לו את המוות, וזה מעניין מאוד וגם מראה שהם סובלים מהמצב לא פחות מאיתנו ההורים, אבל מה שהכי חשוב פה זה הכיוון. חשיבה חיוביות ורגועה והתכוונות לטוב. זה עושה מין סטופ כזה על כל מה שהיה עד עכשיו וכאילו מתחילים מהתחלה.
מכל מה שיש היום להציע לשוק ההורים שיש להם ילד קשה, זה הדבר העיקרי ביותר שבאמת ראינו ממנו תוצאות רציניות ושינוי טוב. כמובן לא ביום אחד. אבל להתרכז בכיוון.
גם בשבילך זה טוב.
אני מברכת אותך שתראי ממנה נחת בעזרת השם.

[על_סף_ייאוש*]

דף מוצנע

האם כך מונעים את הופעת הדף במנועי החיפוש?
איך עושים את זה נכון ובמיידי בלי לחכות לסקירה של המנועים (בהנחה שהבנתי נכון איך זה עובד)

[פלוני_אלמונית*]

כן.

[חגית_ל*]

אני מאוד ממליצה על טיפול מקצועי בנדון, פשוט לגשת לפסיכולוגית, להתחיל שיטת אלבאום ושיאצו ורפסולוגיה ולנסות כל מה שיכול לעזור - לא להשאר עם זה לבד במסגרת המשפחה ולא לדחות

[על_סף_ייאוש*]

תודה.
אנחנו כבר מתחילת השנה בטיפול משפחתי צמוד (ועכשיו גם אישי שלה).היא היתה גם בטיפול קבוצתי מוצלח מאוד.

[על_סף_ייאוש*]

התחלנו לשלב אותה בטיפול המשפחתי אבל ללא הועיל. פגישה ראשונה היתה בסדר ואח"כ כלום. הסתובבה עם הגב וחוסר שת"פ מלא. הפס' אמרה שמיצינו ועשינו כל מה שאפשר לעשות עד לסיום בירור פסיכיאטרי (שהתחלנו מחדש עוד קודם) ומתן טיפול תרופתי שיאפשר לנו לעבוד הלאה.
אחרי תהליך מחודש של פנייה לייעוץ פסיכיאטרי אצל מומחים אחרים, מגובים במכתבים ושיחת טלפון עם הפסיכולוגית המשפחתי והמאבחנת, קיבלנו אתמול אבחנה והמלצה לטיפול תרופתי.
הסרבנות וההתנגדות חזקים מאוד יחד עם גרעין של דכאוניות ואובדנות. לא משהו פסיכוטי. לא מחלת נפש. מרגיע.
נקודות אור אחרות הן שטיפול מתאים ע"י תרופה במינון נמוך (רבע מהמינון הפסיכוטי) יחולל מיפנה ויאפשר התקדמות והצלחה בטיפול המשפחתי. תוך מס' שבועות מרגישים שיפור והטיפול הוא לכמה שנים אבל ספורות בלבד. ייתכן שהפרעת הקשב הקטנה היא לא אורגנית אלא תוצר של החרדות ואין צורך לטפל בזה כרגע כי לדעתם זה יעלם עם השיפור הכללי בפניוּת הראש ללימודים ותמיד אפשר לבצע הערכה מחדש. גרעין הדכאוניות והאובדנות (תיארה תכנון מעשי ריאלי ומקורי וזה כבר מעֵבר ל'לא טוב לי ורוצה למות') הוא משהו קטן ולא מצריך טיפול נקודתי אבל חשוב להיות עירניים, לא להשאיר לבד במצב נסער ושוב, לדעתם, מרגע שיהיה שיפור במצב הכללי גם זה יעבור.
בשורה תחתונה - פיספוס ענק של הפסיכיאטרית הקודמת שנישבתה בקסמיה של הילדה (לא פלא כי באחד על אחד היא מדהימה) והשאירה אותנו ללא טיפול מתאים אבל הרווחנו מזה את הידיעה שחלק גדול בהתקדמות היה בזכותינו וללא טיפול תרופתי, התחזקנו כמשפחה ואנחנו בטוחים שעשינו כל מה שיכולנו לפני האופציה התרופתית.
האופטימיות חזרה וגדלה ואני מקווה לטוב (חמסה, שום בצל, קישטה מרפי).
מקווה לצלוח את החודש הקרוב בלי יותר מדי בלגאן - מזכירה את תחילת הבלוג שבו הסברתי שהנפילה הגדולה היתה ברגע שיצאה ממסגרת שתופסת את רוב היום והיתה רגיעה גדולה בראשון בספטמבר.

(בבקשה לא להעיר הערות נגד הבחירה שלנו בטיפול תרופתי . אני מודעת לעובדה שרבים מבין הגולשים כאן מתנגדים לכך אבל זו הבחירה שלנו ונא לכבד אותה. היא נעשתה לאחר בחינה ונסיון של אפשרויות רבות אחרות וההבנה שהטיפול התרופתי ייתן מענה טוב יותר ומהיר יותר ויחזק את השפעתם של הדברים האחרים שאנחנו עושים ונעשה. אשמח לשמוע רעיונות אחרים אך לא מבטיחה ליישם. תודה)

[פלוני_אלמונית*]

כל הכבוד לכם, הבחירה בתרופות, במקרה הזה, היא בחירה טובה!

[אילה_א*]

על איזה תרופות מדובר<?
אולי תשני את השם ? השם הזה מעורר חרדה
ראיתי שכתבת ואמרתי לעצמי אוי לא שוב המצב שם החמיר טוב נו בטח חופש גדול והכל

[קוראת*]

בבקשה לא להעיר הערות נגד הבחירה שלנו בטיפול תרופתי . אני מודעת לעובדה שרבים מבין הגולשים כאן מתנגדים לכך אבל זו הבחירה שלנו ונא לכבד אותה. היא נעשתה לאחר בחינה ונסיון של אפשרויות רבות אחרות וההבנה שהטיפול התרופתי ייתן מענה טוב יותר ומהיר יותר ויחזק את השפעתם של הדברים האחרים
זה נשמע כמו החלטה מצוינת. לפעמים רבע-חצי כדור לתקופה מוגבלת פשוט עוזר לאיזון כימי וממוסס די במהירות איזה סלע ששום טיפול אחר לא היה עושה. אחרי שבירת המעגל הקשה אפשר להוסיף דיאטה מאוד מסוימת וספורט וכו'. אבל, בתור אחת שמאמינה כמעט רק בטיפולים טבעיים, אני אומרת לך מניסיון אישי שקיבלת החלטה נכונה.

[על_סף_ייאוש*]

תודה לכן על ההערות התומכות. ספורט ודיאטה נהיה מוכרחים לעשות בכל מקרה כי הכדור גורם לאכילה רבה. נראה שלפחות דבר אחד טוב יקרה מזה - אולי סו"ס נתחיל לאכול יותר בריא ואולי, אפילו, האיש יסכים לקצת יותר אורגני (כרגע מעקם את האף על הדברים שאני כן קונה אבל לא מוותרת. רק לאט).
תודה

[אחת*]

בהצלחה.
רק תבררי טוב טוב על הכדור שנותנים לה.
יש כדורים (כמו "סרוקסט") שגורמים יותר נזק מתועלת,
קפץ לי לראש כי אמרת הכדור גורם לאכילה רבה
גם לי נשמע שטיפול תרופתי יכול להעביר אתכם משוכה ולעזור בהתקדמות.

[פלוני_אלמונית*]

קראתי את הדף לראשונה מהתחלה ועד הסוף. אני נפעמת ומלאת הערכה ממך ומכוחותיך. רציתי לספר לך שבעלי עובד סוציאלי המתמחה בעבודה עם ילדים חוסים, עבריינים וכדומה. מנסיונו טיפול תרופתי הוא לעתים הדרך הנכונה ביותר להתחיל לעזור. הוא מספר שהוא רואה שינוי אמיתי אצל הילדים וזה לטובתם. הם עצמם פחות סובלים. רציתי לחזק אותך בהחלטתך. חבל שנאלצתם לחכות עד עכשיו אבל אני מעריכה את יכולתך להוציא מתוק מעז. בהצלחה.

[רום_הראל*]

קראתי את הדף לראשונה מהתחלה ועד הסוף. אני נפעמת ומלאת הערכה ממך ומכוחותיך. רציתי לספר לך שבעלי עובד סוציאלי המתמחה בעבודה עם ילדים חוסים, עבריינים וכדומה. מנסיונו טיפול תרופתי הוא לעתים הדרך הנכונה ביותר להתחיל לעזור. הוא מספר שהוא רואה שינוי אמיתי אצל הילדים וזה לטובתם. הם עצמם פחות סובלים. רציתי לחזק אותך בהחלטתך. חבל שנאלצתם לחכות עד עכשיו אבל אני מעריכה את יכולתך להוציא מתוק מעז. בהצלחה.

זה נכון. אבל בבקשה ממך אל תשכחי..... הילד הוא רק סימפטום. הוא לא מימד היחיד לטפל בו. טוב שהוא יקבל עזרה. וטוב שיהיה ברור לו שהעזרה היא בשבילו.
מעבר לכך טוב לראות שמשהו לא עובד בגבולות המשפחה בתיפקוד המשפחתי. אין זאת "חלוקת אשמה" אלא יותר "רשימת שיפוץ"...
ועוד משהו... גם הירידה מהכדורים [בשלב מאוחר] יהיו חלק מהטיפול... הכדורים הם כמו פיגום זמני שמאפשר לעשות את השיפוץ בזמן היצאות הפיגום.

[אילה_א*]

יש כדורים (כמו "סרוקסט") שגורמים יותר נזק מתועלת
נו באמת זה שכדור מסויים לא התאים לאדם מסויים לא אומר שהוא מביא יותר נזק מתועלת
אבל אם אחת התופעות של הכדור היא רעב מוגבר אז בכל מקרה לא מדובר בסרוקסט(שהוא כדור טוב ויכול לעזור בהרבה מצבים)

[באופן_לייט*]

בהצלחה

[ציפ_ציף*]

מצטרפת לאיחולי הצלחה @}

שהדרך הקשה שאתם עוברים,תלכד ותוסיף אהבה במשפחתכם.

[רסיסים_של_אור*]

שהדרך הקשה שאתם עוברים,תלכד ותוסיף אהבה במשפחתכם.

[על_סף_ייאוש*]

אילה - את השם אני לא משנה עד שלא נהיה במקום אחר באופן סופי. מין אנטי מרפי כזה כי כל פעם ששיתפתי בשיפור, אפילו אם עבר זמן והוא נמשך, מיד היתה נפילה חזרה. זה מעין תעודת הביטוח שלי למרות שאני יודעת שזה 'שטויות' אבל באופן פרדוכסאלי זה עוזר לי לחשוב שכל עוד אני על סף אז לא אגיע לייאוש הממשי.

אחת - לא זוכרת את שם הכדור (נקבל סיכום בכתב בימים הקרובים) אבל משהו שמתחיל ב-ל'.

רום הראל - _הילד הוא רק סימפטום. הוא לא מימד היחיד לטפל בו. ... מעבר לכך טוב לראות שמשהו לא עובד בגבולות המשפחה בתיפקוד המשפחתי. אין זאת "חלוקת אשמה" אלא יותר "רשימת שיפוץ"...
ועוד משהו... גם הירידה מהכדורים [בשלב מאוחר] יהיו חלק מהטיפול... הכדורים הם כמו פיגום זמני שמאפשר לעשות את השיפוץ בזמן היצאות הפיגום._
הטיפול הוא זוגי ומשפחתי וגם טיפול תומך לנו. לרוב זה רק אנחנו בחדר אבל המטרה היא להכניס את כולם בהרכבים כאלה ואחרים לפי הצורך.
אהבתי את הגדרת הפיגומים:-D

[אילה_א*]

אם זה מה ששומר עליך מנפילות אז תשארי על סף היאוש אבל זיכרי לא לעבור את הסף
מתחיל בל' נשמע טוב אשמח לשמוע -ישלי הנחה אבל אשמחלדעת אם הי אנכונה
אכן רום כתב דברי טעם .

[במבי_ק*]

מצטרפת לאיחולי הצלחה

[הילה*]

שלום! אמרת שאת מוכנה לשמוע רעיונות נוספים, אז הנה אחד לבדיקה.
אבא שלי מטפל בילדים עם בעיות התנהגות, בשיטה שנקראת ניתוח התנהגות (Applied Behavior Analysis ). יש לו המון ניסיון, ולמרות שניתן לטעון שאני לא אובייקטיבית, אני רואה את מכתבי התודה שהוא מקבל, ואני גאה בו... לצערי האתר שלו לא מופיע כרגע בגוגל.
אין לו בעייה עם שימוש בתרופות במקביל לטיפול, כשיש צורך. הטיפול בקצרה, ובניסוח שלי: פגישות עם ההורים (ואם יש צורך עם מבוגרים נוספים בסביבת הילדה, למשל מורים וצוות ביה"ס). הוא רואה את ההתנהגות של הילדה,מתחקר את ההורים, עושה ניתוח של ההתנהגות והסיבות לה, ובונה תוכנית לשינוי. התוכנית מיושמת ע"י ההורים (ושוב, מבוגרים אחרים שרלוונטיים), בעזרת פגישות הדרכה איתו. זהו טיפול התנהגותי ששונה מאד מטיפול פסיכולוגי. מאד ממוקד, יש מטרות ספציפיות, לוחות זמנים, מעקב כתוב, איסוף נתונים...
את מוזמנת לפנות אליו: מיכאל בן צבי - 054-4689427, או בערב 04-6391730. הוא עובד בכל הארץ. את יכולה גם להתקשר בשביל לשאול שאלות ולשמוע עוד פרטים.

בהצלחה בכל דרך שתבחרי!

[ניקי_ניים*]

על סף,

אני מחבקת אותך חיבוק גדול גדול ומזילה דמעות איתך.

[על_סף_ייאוש*]

לפני כמה זמן נכנסתי וקראתי שוב, ראיתי איזו דרך עברנו ולא הוספתי עדכון - אולי כהדחקה שלא יעלו שוב הדברים. והנה, אחרי ההרבה זמן לא הייתי פה - באתר בכלל ובדף הזה בפרט - נכנסתי ואני רואה את הדף ב'מה חדש'. כנראה שהיתה לכך איזו סיבה אז אני מעדכנת מעט כדי לא לעשות יותר מדי אאוטינג.

אנחנו במקום אחר, בי"ס חדש, מורה חדשה, כיתה חדשה >>> ילדה חדשה. זו לא רק מערכת החינוך, זה גם טיפול תרופתי ובעיקר המון עבודה שלנו כהורים. היום אנחנו במקום אחר לחלוטין, מקום שבו היא מבינה את הקושי ולרוב מסבירה אותו ("אני עצבנית וחסרת סבלנות כי ...") ובעיקר למדה לבקש עזרה ולשתף פעולה כשמנסים לעזור לה. לא קל לה אבל היא פורחת ומאושרת למרות העליה בלחץ עם ההתקדמות במעלה המחוייבויות הנדרשות על הגיל.

[ענת_ב_פ*]

איזה כיף לשמוע !
ימים טובים לכם @}

[אחת*]

מרגש, מאלף. בהצלחה בהמשך.

[נוסעת_סמויה*]

טוב לשמוע @}

[על_סף_ייאוש*]

לא יודעת אם מישהו עוד קורא כאן - מעדכנת לעצמי כדי לראות את הדרך שעברנו (לפעמים אני לא מאמינה מאיזה תהום נחלצנו) ולמען אלו שמחפשים את התקוה.
סוף סוף הגענו למצב ש'יש עם מי לדבר' והתחלנו טיפול ריגשי אצל אותה אחת שליוותה אותנו במשך שנתיים. היינו יחד שלושתינו - ילדה,אבא,אמא - להתייעצות נקודתית דחופה ועוד בטרם ידעה שכבר קבעתי לה פגישה לשבוע שאחרי היא אמרה לי "אני חושבת ש-X יכולה לעזור לי ...". הייתה פעמיים. נראה טוב (חמסה שומבצל טפוטפוטפו...). יש עליות וירידות, זה גם ענין של הגיל (קשה להיות מתבגר לחוץ וקשה להיות הורה לכזו), ובכ"ז התקווה חזרה אל ביתנו לפרקי זמן הולכים ומתארכים:-D

[אילה_א*]

ברור שקוראים וגם חושבים עליכם

[קוראת*]

נכון

[עדי_ל*]

ובכ"ז התקווה חזרה אל ביתנו לפרקי זמן הולכים ומתארכים
טוב לשמוע ! שילכו ויתארכו...

[פלוני_אלמונית*]

טוב לשמוע

[על_סף_ייאוש*]

טוב שכתבתי ויש לאן לחזור ואולי אפילו להתחזק אחרי שראיתי מה כבר הצלחנו לעשות בעבר. היא ממשיכה עם X והיה שיפור גדול אבל כעת נסיגה. בשבועות האחרונים יש ענין שלקח הרבה מתשומת הלב שלנו והדבר ניכר בה מאוד - הידרדרות רבתי. התפרעויות אלימות עם השחתה כמו שלא היו הרבה חודשים. נחצו גבולות.ייתכן שהדבר יצא מגבולות המשפחה והמטפלים שלנו ואז לא נוכל לשלוט על מהלך העניינים. כרגע, התקווה דועכת והחששות שמא לא יהיה ריפוי - משנים את מאזנם ולא לכיוון הטוב.
יצא לי מרגיעון "עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך" - גם זה נחצה השבוע. בסערת רוחות הפעלתי כוח לא מתון בכלל כדי לרסן התפרצות. זה רע.
אני מנסה לראות את האור. יהיה טוב. חייב להיות! (רק שיהיה לי כוח להיות שם בשבילה עד שזה יגיע)

[טרה_רוסה*]

@}

[רסיסים_של_אור*]

מה שלומכם ?

[על_סף_ייאוש*]

המרגיעון שעלה לי: כולנו משפחה אחת ואני מוסיפה "בטוב וברע".

לפני 5 חודשים כתבתי בסערת רוחות הפעלתי כוח לא מתון בכלל כדי לרסן התפרצות. זה רע. התחלנו טיפול חדש ויותר ויותר מתברר עד כמה זה רע. האלימות ירדה (touch wood) אבל זה לא בגלל זה. מתברר שיש פחד נוראי, כזה שנשקף מהעיניים, עד כדי שמדי פעם יש הפרעה לשינה. הפעלת כוח לריסון מתקבלת כהכאה במובן הכי פשוט של 'ילד מוכה' עם כל האסוציאציות שנלוות לזה. אין שום הבנה של הבדל בין להחזיק את ב' למנוע פגיעה פיזית ב-ג' לבין הסתערות פיזית ללא 'סיבה'.

כתבתי גם ייתכן שהדבר יצא מגבולות המשפחה והמטפלים שלנו ואז לא נוכל לשלוט על מהלך העניינים - לפחות מזה ניצלנו. אילו היה יוצא כמו שנראה בעיניים הקטנות, ייתכן שהרשויות היו נכנסות לתמונה. לא רוצה לחשוב על זה בכלל. בהקשר של הפסקה הקודמת קיבלנו הנחיה חד משמעית שכל עוד אין סכנה קיומית עצמית - לא לבוא בשום מגע פיזי שאינו חיבוק/ךיטוף/.... אפילו לצאת מהבית עם כל המשפחה במחיר של הרס הבית ורק לא להחמיר את משבר האמון שנוצר. המשבר אותו עלינו לשקם מן ההריסות - הריסות של רעידת אדמה 9.5 בסולם ריכטר.

לעיתים אני תוהה כמה כוח עוד יש בתוכי להחזיק את המשפחה על שלל סיבוכיה. הבעיות הנוספות, של א' וג', יחד עם בן הזוג שלצד עזרה שקצת גברה יש הרבה נזקים שצריך לתקן וגם אני לא בקו הבריאות כבר כמה חודשים, גורמות לי להרבה מחשבות.
זה שאני עדין מתפקדת והמשפחה לא התפרקה זה מעין נס כד השמן. "אלי. שלא ייגמר לעולם..."

[דניאלה_לה*]

מחזקת את ידייך ומחכה לעדכונים

[קוראת*]

קוראת אותך ו מחזקת את ידייך ומחכה לעדכונים

[במבי_ק*]

נשמע כל כך כל כך קשה. באיזה טיפול אתם עכשיו? בת כמה היא עכשיו?

[על_סף_ייאוש*]

טיפול התנהגותי מיומנויות בשילוב סדנאות מיומנויות להורים. הכל נופל על גיל ההתבגרות האינסופי שמתחיל היום מוקדם ונמשך עד אינסוף.
המרגיעון שקפץ לי: האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר - לפעמים, לעיתים קרובות מדי, נראה שאין לה שום נכונות לאושר. לפחות בשיחה עם המחנכת נמסר ששם התמונה אחרת לגמרי - כמעט ולא לבד, עם הרבה חברה וצחוק. הלוואי.

[דני_זובין*]

שלום לך.

ממליץ מאד לנסות את טכניקת EFT. קודם כל על עצמך והמצוקה שהמצב מייצר בך, ואם תאהבי, גם על הבת.
זה עיבוד מערבי של עקרונות מהדיקור הסיני, והיא הותאמה לעבודה על רגשות. משתמשים באצבעות שלך במקום מחטים, ומקישים על נקודות אנרגטיות בגוף.
הייתרון הגדול הוא הנגישות. את קוראת חוברת ( hebrew]בעברית manual[/po] ) ומתחילה להשתמש, בבית תוך כדי החיים. לא צריך להקדיש זמן, סבב בסיסי לוקח דקה אחת.
שינויים עמוקים של האישיות עשויים לדרוש עבודה ממושכת, יצירתית ו/או עזרה של איש מקצוע. ועשויים גם ללכת בקלות. כך או כך, עבודת תחזוקה יומיומית של כל אחד מכם, אפשרית במאמץ קטן ויכולה להביא שינוי ענק.

[עשב_השדה*]

על סף יקרה
הדף נפתח לפני שלוש שנים
בת כמה היא?
מה שלומכם?האם היא בגיל ההתבגרות כבר?

[אהבת_עולם*]

הדף נפתח לפני שלוש שנים, אבל היא כתבה בו גם השנה, והחודש.

[על_סף_ייאוש*]

אנחנו ממשיכים. בקושי. הקשיים מתגברים ולכך מצטרפים ענייני גיל ההתבגרות. נראה שהטיפול החדש עוזר, גם אנחנו התחלנו משהו - מוקדם להגיד מה יהיה עם זה. אני מנסה בכל כוחי לקבל אותה אבל זה נורא נורא קשה. אנו מגלים משקעים שנטענו בה והלב כבד. מדי פעם עולים דברים שמראים עד כמה אין לה בנו אמון - היא מפחדת מאיתנו, חושבת כל הזמן שרק רוצים את רעתה ובאופן כללי בטוחה שאנחנו שונאים אותה. קיבלנו הנחיה חד משמעית להימנע ממגע פיזי מכל סוג שהוא בעת סערה שכן גם חיבוק להרגעה נתפס בעיניה כמכות - את היציאה שלי מהבית רגע לפני שאני מאבדת שליטה על עצמי היא פרשה כחוסר אכפתיות. זהו רק קצה של קצה. מה שמדאיג אותי הוא כוחותי שאוזלים, הזוגיות שלא קיימת ואפילו אפשר לומר התפרקות כללית של המשפחה. בייאושי נקטתי צעד קיצוני בתחום מסויים של חיי היום שמאפשר לי להמשיך 'להיות שם' עבור דור ההמשך. אני מקווה שזה יגרום לשינוי בדברים אחרים אצל אנשים אחרים - בינתיים אין התקדמות למרות הזמן הרבה שעבר. לפחות אצלה, אחרי החרדות שעלו בה בהתחלה, שיחה עמוקה הרגיעה את הדברים ויש התקדמות בבניית האמון מחדש וקצת התקרבות. הבעיה היא שהכל יכול להשתנות ברגע - שום דבר לא ידוע מראש.
קצת מבולבל אבל ככה זה כשכותבים מעייפות - ולא רק בגלל השעה.

[פלוני_אלמונית*]

אני מנסה בכל כוחי לקבל אותה אבל זה נורא נורא קשה. אנו מגלים משקעים שנטענו בה והלב כבד. מדי פעם עולים דברים שמראים עד כמה אין לה בנו אמון - היא מפחדת מאיתנו, חושבת כל הזמן שרק רוצים את רעתה ובאופן כללי בטוחה שאנחנו שונאים אותה. קיבלנו הנחיה חד משמעית להימנע ממגע פיזי מכל סוג שהוא בעת סערה שכן גם חיבוק להרגעה נתפס בעיניה כמכות -
את יכולה להבהיר קצת יותר את ההתפתחויות החדשות האלה?

בפרקים הקודמים התחזקתם, ניצבתם מולה, הצבתם גבולות ברורים והמצב השתנה לטובה, אחר כך הייתה נסיגה והתחלתם טיפול תרופתי ועכשיו זה, אני לא מצליחה לעקוב אחרי הרצפים האחרונים, מכיוון שהם לא מספיק מפורטים, אולי תוכלי לכתוב את הפרשנות שלך למהלך החודשים האחרונים.

חוץ מזה, אני כל כך מתרשמת מהיכולת שלך להתמודד עם קושי גדול כל כך בשנתיים האחרונות, אני לא מצליחה לדמיין את עצמי מתמודדת כל כך טוב@}

[על_סף_ייאוש*]

פלונית - תודה. כשאין ברירה אנחנו מגלים בתוכנו כוחות הרבה מעבר למה שחשבנו. זה הרבה יותר משנתיים. פתחתי את הדף לפני למעלה משלוש שנים אך הדברים החלו שנים קודם, היתה הפוגה וגם לאחר שחזרו עבר זמן עד לפתיחת הדף.

גבולות זה דבר אחד וטרור (שלנו נגדה - בעיניה) זה משהו אחר. עם המטפלת החדשה היא התחילה להיפתח. מתברר שהיה זה מצג שווא של שיפור.
המרגיעון שיצא לי הוא: הדעה מתחלפת - האדם לא - כמה מתאים למה שאכתוב בהמשך.
למעשה זה היה מתוך פחד נוראי מפנינו ולא מתוך הבנה של גבולות הגיוניים. אנחנו המשכנו בדרך שחשבנו שנכונה ולמעשה העמקנו את התהום. ככל שהזמן עבר, האמון שלה בנו פחת, הפחד גדל והברירה שנותרה לה היא מחשבות אובדניות. היום אנחנו לומדים לתת מקום לתחושות שלה גם כשהן לא הגיוניות בעינינו, לפחדים שהיא נושאת עימה וכו'. המון תחזוקה מתישה שמביאה לקריסה. לפעמים נדמה שמתרחש אצלי נס פח השמן הפרטי - רגע לפני שאני חושבת לברוח אני מגלה שיש עוד קצת כוח.
אנחנו יותר מבינים שהדברים הם לא גזירה משמים אלא שהדרך לנורמאליזציה היא בידינו - חבל שאבא שלה לא מבין את זה בקצב מספיק מהיר שאחרי הכל אנו חיים על זמן שאול שלאחריו יהיה יותר קשה לשנות. עם הורים אחרים אני בטוחה שהיא לא היתה מגיעה למצב הזה והיא, בתכונות המיוחדות שלה שחלקן מולדות, נידחפה על ידינו אל הקצה אך למעשה מייצגת את המשפחה כולה.
היום אני <קצת יותר> מבינה את מה שכתב לי בהתחלה צפריר: תהליך משפחתי, בו מלמדת הצעירה את המשפחה כולה - בנדיבותה.
לא יעזרו כאן מילים כמו "אתם ההורים הכי טובים שיכולים להיות לה" וכד' - זה לא נכון. אנחנו ההורים שיש לה אך לא היינו מספיק טובים לילדה עם צרכים כמו שלה ולא השכלנו לראות את זה בזמן. יש חרטה אך יחד עם זאת אין בי רגשי אשם שכן כל דבר נעשה במחשבה להיטיב. מה נשותר הוא למצוא את הדרך להחלמה.

[אילה_א*]

אוי כמה מצער לקרוא

רגע לפני שאני חושבת לברוח אני מגלה שיש עוד קצת כוח
זה בגלל שאלוהים נותנת לכל אחד בדיוק את הצרות שהוא יכול לפתור
חיזקי ואימצי

[אמא_ללי*]

חיזקי ואימצי
ותמשיכי לשתף אם מתאים לך.... קוראים אותך.

[פלונית_אלמונית*]

וואו, לא יאומן כמה הסיפור הזה מורכב, בכל זאת על סף ייאוש אני מורידה בפנייך את הכובע,


לא יעזרו כאן מילים כמו "אתם ההורים הכי טובים שיכולים להיות לה" וכד' - זה לא נכון. אנחנו ההורים שיש לה אך לא היינו מספיק טובים לילדה עם צרכים כמו שלה ולא השכלנו לראות את זה בזמן. יש חרטה אך יחד עם זאת אין בי רגשי אשם שכן כל דבר נעשה במחשבה להיטיב. מה נשותר הוא למצוא את הדרך להחלמה.
איך אפשר להיות הורים מספיק טובים לילדה עם צרכים כמו שלה?
על מה יש חרטה? האם את מבינה היום דברים אחרת? בבקשה תשתפי?

טוב לשמוע שאת מבינה שאין לך על מה להרגיש אשמה.

האם משהו בהתנהלות שלה מולכם שונה היום או שהיא ממשיכה בטרור?האם יכול להיות שהאשמה שלה אתכם
_האמון שלה בנו פחת, הפחד גדל והברירה שנותרה לה היא מחשבות אובדניות זאת לא עוד דרך [קצת יותר מתוחכמת, של ילדה בגיל ההתבגרות] של שימוש בכוח לשלוט עליכם ולאפשר לה להמשיך בדרכה ועוד בתמיכה מלאה של מטפלת?

האם המטפלת מצליחה להסביר בהגיון את הבעיה של הילדה ולמה היא פוגעת בכם הוריה ואחיה בשיטתיות במשך שנים כה רבות, ומביאה אתכם לחיות מכווצים ומפוחדים?

כבת לאמא מאני דפרסיבית שיש לה עוד כמה חברים "מג'נונים", יצא לי להחשף לחולי נפש כל חיי, ומנסיוני אני אומרת לך, האנשים האלה לא מאה אחוז תמימים, לדוגמא, לידי אמא שלי תתנהג נורמלי לגמרי [כי היא יודעת שאין עם מי] ועם אחותי היא פשוט תמיד במצבים קשים ומנצלת את הדאגה של אחותי להטריף אותה, ממש משחקת איתה, ואת רואה את זה עם כל החבורה שלה, ליד אנשים מסוימים הם אנשים מהשורה וליד אחרים...וחוץ מזה יש להם נטייה חסרת רחמים לנצל חולשות של אחרים וזה מדהים באיזה כישרון, אני לא טוענת שביתך היא חולת נפש אני רק מספרת את הסיפור שלי להבהיר מאיפה החשדנות.

[פלוני_אלמונית*]

שלום לך אמא מדהימה!
בכוונה לא קוראת לך בשם שבחרת,נראה לי שהוא כבר לא ממש אקטואלי.אולי הוא מתאים לפעמים,אבל ממה שקראתי עשית (עשיתם) דרך ארוכה ובמהלכה למדתם שכמו כל תהליכי החיים לפעמים אנו על סף יאוש, ולעיתים דווקא במקומות אחרים,מוארים יותר, אופטימים ומחזקים.
רוצה לחזק אותך,לחבק אותך ואם אוכל קצת לעזור...
להציע לך לבדוק את "הקוד" של רונית גאלפו.(לא קראתי את כל הדף אולי כבר הציעו?) שם היא מדברת על תפקידם של ילדינו בחיינו , כמלמדים,ע"מ לעזור לנו ההורים להתפתח.נראה שתמציאי את זה מעניין.
מברכת אותך ואת בני ביתך שתמצאו את האיזון,ומחזקת אותך בדרכך.

[על_סף_ייאוש*]

אילה א
זה בגלל שאלוהים נותנת לכל אחד בדיוק את הצרות שהוא יכול לפתור - אצלי הוא התבלבל:-D

אמא ללי
קוראים אותך. - תודה. זה חשוב בעיני.


פלונית אלמונית
על מה יש חרטה? האם את מבינה היום דברים אחרת? בבקשה תשתפי? - המילה חרטה אולי לא במקומה. יותר מתאים 'צער'. אילו לפני שנים הייתי יודעת ומבינה את הדברים שאני יודעת היום, הדברים היו נראים אחרת.
כבר אין טרור כמו פעם. יש בלגן שהיא לפעמים עושה, די דומה לעבר, רק שזה כבר לא מפחיד אותנו. היא מבלגנת, אנחנו, ולפעמים גם היא, מסדרים וזהו. יש לה קושי בשליטה ומבחינה מסויימת אני שמחה שזה קורה בבית. נותן לי תחושה (אדליה?) שאנחנו ה-safe place שלה. אני חוששת מאוד ממצב שבו היא תתנהג כך מחוץ לבית. מצד אחד זו נחמה שהיא שומרת את זה רק לנו אבל מצד שני מקשה כשאנשים לא מבינים מה עובר עלינו, חושבים שזו 'רק ילדה מפונקת' וכו'. היא באמת מצטערת אחרי שהיא מתפרעת. למרות שהיא באמת משתדלת, לצערינו זה לא עוזר לפעם הבאה. כשהרוחות בבית רגועות - זה קורה הרבה פחות.

שימוש בכוח לשלוט עליכם ולאפשר לה להמשיך בדרכה ועוד בתמיכה מלאה של מטפלת - לא. זה היה בטיפול לפני 3 שנים אבל הפסקנו את הקשר בזמן.

אני לא טוענת שביתך היא חולת נפש אני רק מספרת את הסיפור שלי להבהיר מאיפה החשדנות - היו תקופות שחשבנו כך בעצמנו. היו תקופות שקיוינו שזה כך כדי שלפחות נדע עם מה אנחנו מתמודדים ושנוכל לעזור. היא לא. יש לנו אבחנה שכרגע לא רוצה לפרט רק שבשל הגיל היא לא אבחנה סופית אלא 'קווים של ...' מתוך הנחה שבגילה עוד אפשר לשנות את ההגדרה. למעשה, בכל גיל ניתן לשנות - תלוי מה קורה בשטח.


פלונית אלמונית 2
_רוצה לחזק אותך,לחבק אותך ואם אוכל קצת לעזור...
להציע לך לבדוק את "הקוד" של רונית גאלפו_
לא זכור לי שהוצע כאן ולא מכירה. אנו מדברים על משהו שהוא די חדש וכך גם הטיפול כרגע. בינתיים נראה שעוזר ואין לי כוונה לשנות או לבלבל אותה עם טיפולים אחרים. הטיפול כרגע הוא בעיקרו קודם כל קבלה ומתוך כך להצמיח שינוי.

מברכת אותך ואת בני ביתך שתמצאו את האיזון,ומחזקת אותך בדרכך - תודה

[אילה_א*]

אצלי הוא התבלבל
גם את התבלבלת זאת אלוהים שנותנת ואני בטוחה שהיא לא התבלבלה