ניקוי המחסן לרענון והתחדשות דף בלוג

[חפרפרת*]

יש מכתבים שאין להם כל כך ערך מבחינת מה שהחברים כותבים וגם לא מבחינת זה שהם כתבו לי כי אלה אנשים שכתבו הרבה,
אבל כשהם מדברים על הארץ לפני ואחרי רצח רבין, אני מרגישה צורך לשמור את זה
אני הייתי אז בטיול, וחבר של מישהי שהיתה איתי בחדר במלון התקשר וסיפר שרבין נרצח
וכולם מספרים על האווירה הקשה שבארץ, ועל האשמות השמאל את הימין והימין את השמאל,
ואני שומרת את זה בגלל הפרספקטיבה ההיסטורית

כן החיים שלי הם גם פרספקטיבה היסטורית

[חפרפרת*]

מכתב אחד ארוך ממישהי שכתבה הרבה בלי שום דבר מעניין.
סוף סוף משהו שאני משחררת בקלות.

[חפרפרת*]

מילים, מילים, מילים.
ובין כל המילים, פתאום כמה שנוגעות ישר בלב

מהמכתבים מהחברים מהאוניברסיטה נראה לי שזו תקופה שהייתי יותר קרובה לעצמי מכיוון שקיבלתי מכתבים שנוגעים יותר.

[חפרפרת*]

המילים האלה שנכנסות ישר ללב, הן כמו מפתח שמסובב משהו, ומשהו חוזר לחיות.

[חפרפרת*]

אני כבר יודעת שכל התהליך הזה יעבור וייגמר ויישאר מאחורי וכבר לא אזכור כלום
אני קוראת דברים שכתבתי לפני שלושה שבועות, והם כבר לא נוגעים בי כל כך ואני כבר לא מצליחה לזכור ממה התרגשתי כל כך
כאילו, היה, נגמר
דלת נפתחה, ואז נסגרה
האם אני רוצה את הדלתות פתוחות, האם אני רוצה אותן סגורות
מי אני בכלל

[חפרפרת*]

מכתב נוסף מההוא שלא היה חבר אבל בילינו ביחד הרבה
התלבטות - לשמור או לא -
אין שם דברים מעניינים או משעשעים באמת חוץ מאיזכור של הצעיף שסרגתי לו והכד שנתתי לו והעובדה שהוא עדיין ישן לבד בלילה (ובאופן פסיכי אני שמחה על זה גם עכשיו)
כבר הייתי בטוחה שאני זורקת אבל הנה אני מעבירה לערימה של הלשמור.
(אם יש ספק אין ספק).

[חפרפרת*]

מכתבים מהמשפחה מספרים לי שכתבתי להם מכתבים של 24 ושל שלושים עמודים
לא סתם קיבלתי הרבה מכתבים בתגובה
גם כתבתי המון

אני אומרת את זה כדי להאיר את הנקודה הזו -
אני נתתי,
ואז קיבלתי
קיבלתי
ונתתי

מה אני נותנת ומקבלת היום?

[חפרפרת*]

כרטיס אוטובוס,
לא ברור מאיפה לאיפה, (כלומר, בדרום אמריקה, אבל היעד לא ברור) אבל זורק אותי מייד לאוטובוסים שם, לטלטולים, לאוכלוסיה המקומית שמסביבי, עם התרנגולות והכובעים, נסיעות ארוכות ארוכות, ימים שלמים. חיים של נסיעה.
אני שומרת.

[חפרפרת*]

אני קוראת מכתב שלם ואומרת,
אה, הנה מכתב שאפשר לוותר עליו,

ואז מגיעה איזו שורת מחץ בסוף, שמזכירה לי משהו חשוב
ואני שומרת את המכתב

ספציפית המכתב האחרון זה מחברה שאני זוכרת אותה אך שכחתי איך הכרנו, וכבר כמה זמן תוך כדי החפירה אני שואלת את עצמי, אז מאיפה בעצם התחיל הקשר שלנו, ובמכתב הזה, במשפטים האחרונים היא מתייחסת לזה, אז נזכרתי

[חפרפרת*]

משחק חי - צומח - דומם
ששיחקתי עם מטייל שפגשתי במטוס חזרה לארץ
זה היה סיום הטיול
והיינו שני המוצ'ילרים הישראלים היחידים במטוס
כמובן שהתחברנו מייד, למרות שלא הכרנו בכלל
שנינו היינו בהלם של החזרה לארץ, והעברנו את הטיסה בשתיית אלכוהול (היה חינם)
בשיחות הזויות ובמשחקים מטופשים
העברנו כמה שעות של סיור באמסטרדם (חניית ביניים), קפאנו מקור (זה היה אמצע החורף והטמפרטורה היתה מתחת לאפס)
הודיתי לאלוהים על שלא עשיתי את הנסיעה הזאת לבד
לא נפגשנו מאז אפילו פעם אחת, אולי דיברנו בטלפון, אבל לא יותר מפעם אחת, ויש לי תמונה שלו שההורים שלי צילמו אותנו בבן גוריון
וכשאני רואה אותה (לא כרגע - אני זוכרת אותה מהאלבום), אני זוכרת היטב את רגע הנחיתה בארץ, כמה מפחיד זה היה
ולמרות שנפגשנו רק לבערך יממה של טיסה, ולא היה שום דבר מלבד אחוות מטיילים שטיולם הסתיים
יש לי מקום חם בלב כלפיו

מה היה כל כך מפחיד בלחזור-
לחזור לתבניות מוכרות אחרי שפרצתי אותן, בעיקר
להיות נתונה להשפעות שלא עושות לי טוב
אז עוד לא חשבתי על אחריות

[חפרפרת*]

ציור שציירתי של בקתה שהתגוררתי בה באחד המלונות -נדמה לי וילקבמבה, שם לקחתי את הסן-פדרו
קראתי לה "הארמון"
ציור (בעצם רישום) יפה
שומרת.

שני דפים עם ציורים אחרים שציירתי וגם אחרים ציירו, זורקת.

[חפרפרת*]

יומן שכתבתי שם.
הרבה שטויות חסרות עניין שאני תולשת.
הרבה דפים משמעותיים שאני שומרת. תיאור די מפורט של חוויית הסמים, שאני שומרת כמובן.

[חפרפרת*]

דבר מאוד משמעותי מהטיול, והבנתי את זה גם שם וגם כתבתי על זה, זה היצירתיות שהיתה לי שם
בציור ובכתיבה
דברים שלא קיימים עכשיו
אולי עכשיו היצירתיות שלי הולכת לפסים אחרים (עבודה)

[חפרפרת*]

והנה בתחתית הקופסא כל המכתבים המדוברים שכתבתי למשפחה שלי, יומן הטיול למעשה, שנכתב במכתבים
זה כבר מסודר כיומן, מחוץ למעטפות, פשוט ערימת דפים, מקובצים בקבוצות, ממחברות שונות ובעטים שונים.
מתישהו אני אקרא אותם ואולי גם אכרוך. ואולי גם אערוך.
לא היום.
שומרת.

[לי_אורה*]

גרסתי בעבודה חלק גדול מן הניירות
ניתן היה לזרוק את הניירות למתקן למחזור נייר.
זה היה מועיל יותר מבחינה אקולוגית ואולי גם מבחינה סמלית: לראות שאפשר למחזר את הזבל הישן וליצור ממנו משהו חדש ונקי ושמיש.

[חפרפרת*]

ניתן היה לזרוק את הניירות למתקן למחזור
אני יודעת, ושקלתי את זה. אני ממחזרת הכל, פחות או יותר. כל נייר אחר הולך למתקן למיחזור. אבל פה היה לא כל כך הרבה נייר, והרבה מאוד מטען רגשי, שהייתי צריכה לראות אותו פיזית ניגרס. האופציה השניה היתה שריפה...
כשאני זורקת למתקן למיחזור, אני אף פעם לא יודעת אם זה לא ייפול ויעוף בזמן ששופכים מהמיכל למשאית, ובזמן ששופכים מהמשאית למפעל, ופעם גם ונדליסטים פתחו אצלנו מתקן כזה, והרבה ניירות התעופפו... נכון שזה לא קורה הרבה, אבל במקרה של המכתבים והיומנים והדברים שכתבתי לעצמי בעבר, לא הרגשתי שרוצה לקחת את הסיכון.
וגם, אני חושבת שגם הנייר הגרוס הולך בסופו של דבר למיחזור.

[חפרפרת*]

סיימתי עם הקופסא ההיא, והגעתי לקופסא נוספת
המכתבים שכתבו לי לארה"ב כשעבדתי שם אחרי הצבא

בתחתית הקופסא נמצאים היומנים שלי מאותה תקופה
גם לשם עוד נגיע

אני מרגישה יותר ויותר את הקשר לפסח
בעור חמץ
מה שאיננו נחוץ לי ורלוונטי, הוא החמץ, ואותו "מבערת",
מה שעדיין עושה לי טוב, הוא כן חשוב ומשמעותי, ואותו שומרת

[חפרפרת*]

שכחתי שהאקס (הראשון) כתב לי לארה"ב,
הופתעתי עכשיו (אתמול בלילה) כשמצאתי את המכתב (ויש עוד, אני רואה)
קראתי אותו ובפעם הראשונה שקרעתי מכתב מתוך המכתבים האלה
הוא הרגיז אותי כל כך בסתמיות שלו


המרגיעון - כולנו זקוקים לחסד

[חפרפרת*]

עוד ועוד מכתבים. האמת לארה"ב אלה בעיקר מכתבים מהמשפחה. שומרת את כולם. עוד לא היו לי הרבה חברים. היו קצת, מהתיכון. מעט מאוד מהצבא. את אלה של החברים, שומרת חלק. מהאקס אני שומרת אחד (מופתעת לגלות כמה הוא כתב לי לשם. אחרי שנפרדנו).

ברושורים של הופעות, מוזיאונים, סיורים, פסטיבלים, נסיעות, שהייתי בהם בארה"ב. מתפתה לשמור חלק, ומשתדלת שזה יהיה כמה שפחות. הם מזכירים לי דברים, שכיף לזכור. אבל הם לא הדבר עצמו, אלא רק הפניה לזיכרון.
ואולי כל הדברים האלה, כל הארגזים האלה הם לא הדבר עצמו אלא הזמנה לזיכרון?
לא. מכתב, הוא מכתב. הוא היה מכתב גם אז.
ברושור, הוא זיכרון לחוויה שהיתה לי במוזיאון, או בטיול.

[חפרפרת*]

מפת הרכבת התחתית של ניו-יורק,
איזה דבר מיתולוגי.
הסתובבה איתי כל הזמן.
כל הזמן הן התבלו, ולקחתי חדשות בדוכנים ברכבת התחתית, חינם אין כסף.
כמה הסתובבתי שם. כמה התפעלתי מהיעילות, מאריג החיים העירוני המורכב, שמתבטא בקווים הצבעוניים המתפצלים ומשתלבים במפה.
שומרת

[חפרפרת*]

תזכורת לעצמי - הייתי במוזיאון השואה. אפשר לזרוק את הברושור.
ראיתי את "משפחת אדמס". בחיי שאני לא זוכרת.
המוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית בוושינגטון. לא זוכרת שהייתי שם.
הטיול ההזוי למערת הנטיפים המדהימה. אני זוכרת את הטיול ההזוי (בקושי), אני לא זוכרת את המערה.
מוזיאון האוניברסיטה בפילדלפיה. אני נזכרת בעקבות הברושור. נזכרת שיש באלבום גם תמונות משם.
לוח זמנים של האוטובוס לשכונה. כנראה שנסעתי גם באוטובוסים ולא רק בסאבווי.



יש עוד דברים שאני זורקת, כמו למשל הברושור של מוזיאון הטבע, אבל את זה אני זוכרת שהייתי שם.
הייתי במחזמר "טומי"
מפה של סנטרל פארק.
מוזיאון החלל (זיכרון קלוש)
כרטיס עם מספר חשבון הבנק שהיה לי שם.

הרבה גלויות, אפילו לא יפות במיוחד.

[חפרפרת*]

עטיפת מתנה קטנה, אדומה לבנה, מודבקת עדיין, ונראה שיש משהו בתוכה.
מה, מתנה מלפני כל כך הרבה זמן?
אני פותחת ומגלה בפנים - קונדום!

אהההה, זה ממצעד האהבה שהיה בפילדלפיה, היו שם כמה נזירות שקראו לאהבה בטוחה וחילקו קונדומים.

[לא זוכרת שלקחתי...בטח שיכנעו אותי, כמו שהחב"דניקיות משכנעות לקחת נרות שבת]

לצערי, תוקף הקונדום פג ב 1995.

והמרגיעון - הכל בתואם מושלם

[חפרפרת*]

מצורף לקונדום ברכת
"happy holidays from the sisters of responsibility"

ובפנים כתוב ששימוש בקונדום הוא אקט של כבוד עצמי, ועוד כמה דברים.
חמודות הנזירות האלה

[גוונים*]

קוראת אותך@}

[אהבת_עולם*]

_אהההה, זה ממצעד האהבה שהיה בפילדלפיה, היו שם כמה נזירות שקראו לאהבה בטוחה וחילקו קונדומים.
[לא זוכרת שלקחתי...בטח שיכנעו אותי, כמו שהחב"דניקיות משכנעות לקחת נרות שבת]_

[דיצה*]

איזה דף מעניין, תודה על השיתוף

את מזכירה לי את המגרות עם המזכרות שממתינות לי בסבלנות כבר.. הרבה שנים, שאועיל בטובי לשחרר קצת, לאט לאט לאט

[חפרפרת*]

בזמן האחרון התמודדתי עם המון

פילמים

שלא ידעתי אם לשמור או לזרוק, סה"כ את התמונות יש לי.
התחלתי, להסתכל עליהם ולנחש ממה הם, אני רוצה להגיד לכם שהמסך הבהיר של באופן טבעי והמסך הלבן של גוגל הם אידיאליים כדי לראות עליהם פילמים
מה שיכולתי לזרוק מייד בלי רגשות היקשרות - הטיול השנתי בכיתה ז', מחנה של הצופים, ועוד - זרקתי מייד
זרקתי גם פילמים מארה"ב (לא את כולם) ומשוויץ (כיתה ח')
כל מה שהיה לי שמץ של ספק, שמרתי

אפילו שלא זרקתי הרבה אני מרגישה שזה היה ניקוי
עצם זה שזורקים משהו, עצם הבחירה

[חפרפרת*]

ואז הגיע הרגע שהרגשתי שזהו, צריך להתחיל לסגור
סיימתי שלוש קופסאות קרטון, אחת גדולה ושתיים קטנות יותר, והבנתי שמה שאני עושה עכשיו זה אינטגרציה של כל החלקים האלה מהעבר שלי חזרה אל עצמי
כל הדברים שמופרדים, שהיו אי-שם, במחסן, עמוק, מודחקים, בתוך קופסא שכתוב עליה "לא לפתוח", חלק זרקתי, ומה ששמרתי - זהו, עכשיו הוא איתי, בבית שלי, שייך למה שאני עכשיו, חלק ממה שאני עכשיו.
זו הרגשה טובה.

אז הלכתי וקניתי קופסא יפה, הכי גדולה שמצאתי, קופסת קרטון צבעונית עם דוגמא שאני אוהבת, במטרה להכניס לשם את הדברים משלושת הקופסאות, שהתרוקנו בערך בחצי כל אחת (זו יותר וזו פחות).
זו עכשיו קופסת הזכרונות. קופסא אחת, במקום שלוש, קופסא יפה, במקום ארגזי קרטון מעפנים.
הכנסתי לשם עכשיו את כל הניירות המכתבים המחברות היומנים הפילמים הפתקים המזכרות, והיא מלאה עד אפס מקום, ועוד מעט אמצא לה מקום בארון

[חפרפרת*]

אבל זה לא הכל, יש עוד שני ארגזים עם ספרים וכל מיני דברים אחרים, דברים שהם לא ניירות.

גם בשביל זה הדף הזה.

תגידו,
מה עושים עם אוסף האגורות שלי?? יש לכם רעיון??

ומה עושים עם אוסף הבולים??

גם מזה עוד נצטרך להיגמל.

[חפרפרת*]

סלי כביסה שחבר קיבוצניק נתן לי פעם.

אני מעבירה לציוד הטיולים שלי. בוודאי ישמש פעם. אולי אפילו בקרוב.

[חפרפרת*]

קופסת התמונות שלי.
קופסא יפה, לפני כמה שנים עשיתי בה סדר, אני שומרת אותה כרגע ככה כמו שהיא. יש בה תמונות מכל תקופת התיכון, הצבא והאוניברסיטה, שלא נכנסו לאלבומים מעולם (אולי זה הזמן??).
את התמונות של הטיולים שמתי באלבומים, אבל מה שבין לבין, לא.

כנראה שזה הזמן. לא מייד, אבל מתישהו אקנה אלבום כזה עם המון כיסים ואעביר לשם את כל התמונות.

[חפרפרת*]

קישוט קיר קטן מאוקראינה.
אני לא רואה שום מקום בבית שיכול לארח אותו, אני לא רואה איפה הוא יהיה יפה, אבל הוא יפה בפני עצמו וקשה לי לשחרר אותו.

משחררת. מוסרת.

[חפרפרת*]

ספרים.
שמה על המדף. אין אפילו אחד שאני לא רוצה.

[חפרפרת*]

עוד קופסא עם עוד מכתבים.
קופסא קטנה, עם מכתבים צפופים, מתקופת האוניברסיטה השניה וצפונה.

הוצאתי כמה לקרוא. ונראה לי שאני פשוט אשמור את כל הקופסא. הם קרובים יותר להווה.

[חפרפרת*]

זהו, הגענו לארגז האחרון, לפני ספיחים קטנים (תמונה, קישוט, מגהץ ישן של סבתא)

מחזיק של קטורת, ספלים משוכללים (נפתחים) מאוקראינה, קישוט קיר מדרום אמריקה, צלחת עץ קטנה דקורטיבית מאוקראינה - הולכים למסירה

[חפרפרת*]

מטפחות משי לשיער, שקניתי בארה"ב לפני המון המון שנים, השתמשתי בהן תקופה ואז הפסקתי, ולא היה לי לב לזרוק.

גם עכשיו אין לי לב לזרוק. אני זורקת (מוסרת) שתיים, את הפחות יפות. זורקת אחת שהבד שלה כבר נפרם מרוב קשירות ופתיחות.
וחמש, שבדקתי עכשיו שוב על עצמי, אני שומרת. הולכת לכבס אותן, בכל זאת ישבו איזה עשר שנים בארגז. מעניין אם אשתמש בהן
(המטרה - להשתמש עד שיתבלו... ואז יהיה אפשר לזרוק).

יש כאן חצאית מבד מאוד מאוד יפה, החצאית כבר לא יכולה לשמש, אבל את הבד לא הייתי מסוגלת לזרוק. אז גזרתי עכשיו את החצאית לבד - זו חצאית מלבנית בדיוק כך שיוצאת חתיכת בד מלבנית בדיוק בגזירה אחת.
חשבתי לשמור. זה בד כל כך יפה! בטח אמצא לזה שימוש...
האיש אמר, לזרוק.

וזה עזר לי לשחרר. וגם זה שיש לי חברה שיש לה מה לעשות עם בדים יפים. אני אמסור את זה לה.

[חפרפרת*]

זה ממש קטע עם הבד הזה,
פתאום ברגע ממשהו שממש לא יכולתי לוותר עליו זה הפך למשהו שהוא כבר לא שלי (למרות שהוא עוד כאן בבית) ולא רלוונטי לחיי
ברגע!

[חפרפרת*]

טוב,
יש כאן יומן.
יותר נכון, מחברת. בדפים הראשונים שלה יש קצת חומר מהלימודים באוניברסיטה - מעניין ורלוונטי -
ובדפים האחרונים - זה מחברת של ארבע מקצועות - יש יומן שכתבתי בבית ההורים. זו מחברת שהיתה אצל ההורים ובכל פעם שהייתי שם והייתי נזקקת לכתוב, הייתי כותבת בה.
כך שעל פני דפים לא רבים, יש כרונולוגיה של הרבה שנים. מעניין.

אחרי כמה רגעים של אובדן עצות, סה"כ יש כאן גם המון דפים שעוד אפשר להשתמש בהם, המחברת עוד טובה, ומה עושים עם ההתחלה, ומה עושים עם הסוף,

אני לוקחת את הדפים הראשונים מוציאה אותם מעבירה לאחד הקלסרים של הלימודים

אני לוקחת את הדפים האחרונים מוציאה אותם, שמה בשקית ניילון ומעבירה לשקית של היומנים (סיפור בפני עצמו),

ואת המחברת אני מעבירה לשימוש - אני כבר יודעת למה זה ישמש (לעבודה. עוד מעט תיגמר המחברת הקודמת).

[חפרפרת*]

זה נשמע פשוט, כל מה שאני כותבת כאן, אבל הדברים האלה - היומן הזה למשל - היה מוקש רציני שחששתי לדרוך עליו.
וזה שאני מפרקת אותו, ובלי נפגעים, זה סוג של נס עבורי.

עכשיו, בואו נשאל אם זה באמת בלי נפגעים.
היו לי כמה תגובות פסיכיות השבוע.
היו לי כמה רעיונות פסיכיים, שקשורים לדברים שעשיתי בעבר, ופתאום אני חושבת, למה לא לעשות אותם שוב.

[חפרפרת*]

רגע של ייאוש,
זה לעולם לא ייגמר

[חפרפרת*]

פירקתי עכשיו תיק קטן ובו ציוד טיולים מסוגים שונים
את כפפות האופניים ועוד כמה ברגים שקשורים לאופניים ומחזירי אור - שמתי, ובכן, בקופסא (החדשה) של ציוד האופניים
את הפלסטרים ופדי הגזה שמתי בעזרה הראשונה (החדשה)
את משקפי השמש השבורים שחשבתי שפעם אתקן - זרקתי
את מברשות השניים הישנות, שרוכים (שימושי מאוד, שרוכים) - זרקתי

ועוד כמה דברים כאלה וכאלה וכאלה שחלק אני שומרת במקום רלוונטי וחלק אני מוסרת וחלק זורקת

מה שכן מצאתי חגורת כסף וזה טוב כי אני חושבת ששלי אבדה לי.

[חפרפרת*]

עוד פתקים מחניכות
מאלה מהודו
שפופרת דבק
להב ישן של סכין גילוח
שדכן (מהדק)
סכין גילוח חד פעמי

[חפרפרת*]

זה נראה אולי סתמי ומיותר,
אבל בלי הדף הזה אני לא בטוחה שהייתי יכולה לעשות את התהליך הזה
הכתיבה באמת עוזרת

לתאר, לשמור משהו, זיכרון שיישאר, לעשות את זה עם תמיכה (וירטואלית ומדומיינת)

[חפרפרת*]

קלטות וידאו של תוכניות אהובות שהקלטתי
החבובות, החרצופים, ועוד קצת
בינתיים אני שומרת ואחר כך נראה (אולי נעביר לדיסקים??)
כמו שאמרתי,
זה לא הולך להיגמר...

[חפרפרת*]

בעסה, כתבתי עכשיו ונמחק
ננסה לשחזר

חומר לימודים מהתיכון -

מחברות וגם מבחנים בספרות, מחשבת ישראל, אזרחות, וקצת אנגלית - זה מה ששרד את המיונים שכבר עשיתי פה ושם במהלך השנים

וגם עכשיו אני הולכת לשמור אותם, כי באנה, זה חומר ממש ממש מעניין, והמורות היו טובות, וכשאני עוברת על המחברות האלה זה הדבר היחיד שמעורר בי איזשהו חשק להיות מורה, מה שכבר בטח לא אהיה, אבל אם, אם אי פעם בכל זאת אתגלגל לשם, אז המחברות האלה יהיו לי השראה כי ככה מורות טובות מלמדות

רק כמה דפים באנגלית הצלחתי לזרוק

[חפרפרת*]

אוסף השטרות והמטבעות, גם מהארץ וגם מארצות אחרות
חשבתי שאפטר ממנו אבל האיש התלהב אז זה נשאר כאן