הבטחתי ל
אלה לי לה אז אני מקיימת:
לפני שנה וחצי בערך קיבלנו מאלה חולדון זכר צעיר וחביב, לבן עם עיניים אדומות, חיפושית מיד קראה לו תות ואהבה אותו מאוד. במשך זמן רב הסתובבה איתו בתיק קטן לכל מקום שהלכה אבל הזמן חלף, תות גדל, הגיע הקיץ וזה נראה לי כבר עינוי בשבילו. למה שיצור חי ירצה להיות בתוך תיק? למה שיצור שאמור להיות בימים בתוך מחילה ובלילות לחפש אוכל ירצה בכלל לצאת מהמחילה שלו ולהסתובב? תות העדיף להיות במחילה שלו ולא מיהר להכנס לתיק יותר ואני וויתרתי לו. כך בילה זמן רב בכלוב שלו. לאט לאט נהפך רכושני יותר ויותר כלפי כל פיסת ג'יפה שאגר לעצמו ולנקות לו את הכלוב היה גם עינוי במחינתו. שלושה ימים אחרי כל ניקוי הוא היה בדיכאון, לא אכל ולא שתה. אומלל. כל הזמן הזה נאבקנו בין הרצון לשחרר אותו בפינת החי שלנו כי אני ממש לא יכולה לראות חיות בכלוב לבין החשש שזה יהיה גזר דין מוות בשבילו. בסוף נכנעתי, אחרי נסיון לנקות את הכלוב שלו כי מכת זבובים פרצה בגללו שכמעט ונכשל החלטתי שאפילו מוות עדיף. בנינו בפינת החי פינה מגודרת בה יוכל להשתחרר בהדרגה ובשלווה ושם הנחנו את הכלוב שלו פתוח. לקח לו שלושה שבועות לעזוב את הכלוב, בהתחלה הוא לא יצא בכלל אבל אחר כך היה יוצא לגיחות קצרות, כולו מפוחד ונכנס מהר לכלוב. יום אחד ראינו אותו כבר מחוץ לשטח המגודר (היה מגודר בעיקר נגד ילדים) מתרוצץ בצינורות הפלסטיק ששמנו לקביות. אחר כך לא ראינו אותו יותר.
חשבנו שאולי יצא מפינת החי לכיוון הקומפוסט, גן העדן של החולדות ונטרף על ידי חתול או שהתנשמת ראתה את הלבן לבן הזה מתרוצץ והביאה אותו, סעודה של אחוז שומנים גבוה, לגוזלים שבקן. טוב, לפחות היו לו כמה שבועות שמחים בחופש, חשבנו.
בוקר אחד, הלכתי לרוקן את הסיר של הקומפוסט והנה, אני לא הוזה, תות מציץ מתוך אחד הצינורות בפינת החי. כולי התרגשות קראתי לחיפושית לבוא ולראות את תות החי. הייתי בטוחה שכשנחזור הוא כבר לא יהיה שם מרוב צעקות אבל זה חיכה לנו, נכנסנו הוא התחיל להתרוצץ בין רגלנו בשמחה גדולה כאילו יצא למסע ושב כדי להגיד שלום. כמו שאנחנו שמחנו לראותו הוא שמח לראותנו.
מאז כל כמה ימים רואים אותו, הוא בא לבקר ויוצא מפינת החי כרצונו. אתמול כשנכנסנו בבוקר להחליף מים לברווזה הוא היה שם. שוב מאוד שמח שנפגשו דרכנו. הוא חיכה שנחלק אוכל והתחיל לקחת מעט מעט לכיוון המחילה של הארנבים. חיפושית צחקה שאולי גרישה האוגרת גרה איתו שם למטה (שיחררנו אותה מזמן ומאז נעלמו עקבותיה) ויש להם גורים חולדוגרים קטנים סורים עם זנב של חולדה. כך שעה ארוכה ישבנו שם והתבוננו בו נכנס ויוצא מהמחילה, אוסף אוכל, מקלות ועלים ומכין לעצמו קן בתוך המחילה.
במבי התרוצץ סביבו, מביא לו אוכל ומלטף, חיפושית צוחקת באושר.
מפתיע, הקביות, הארנבים והברווזה כולם רואים אותנו יומיום ואין להם כל קשר ממשי לקיומיינו, הם בכלל לא מודעים אלינו ובעיקר מפחדים מאיתנו ואילו החולדון הלבן והשמן הזה חבר אמיתי, שמח לראותנו, ובוטח בנו. באמת יצור נבון ביותר. הכי הפתיע אותנו שהוא שורד, עכבר מעבדה שדורות על דורות חי לו מבויית בכלובים פתאום מוצא את עצמו חופשי ויודע היטב מה לעשות עם זה. מקסים.