נקרא לזה אקספרמנט בנתיים

הבלוג ההוא נגמר והגיע לסופו התבקש. עכשיו אני כאן (בנתיים).
סוף סוף התחלה חדשה.
לרגע חשבתי לקרוא לבלוג שלי דף חדש, אלא שאז נזכרתי בפורמט של האתר וחשבתי שעדיף ללכת על השם שאמא דבש רמזה כשם המתבקש "נקרא לזה אקספרמנט בנתיים"

בבית כולם ישנים עדיין. יום ראשון של החופש הגדול. מכונת הכביסה פועלת ברקע ומשמיעה קולות מדאיגים. התרנגולות מסתובבות בחוץ.

עוד מעט חיי הולכים להשתנות.
קוראת את המשפט הזה ומתהפכת לי הבטן.

מהמציאות פה בכפר הקטן והפסטורלי למרגלות הרי הפירנאיים לירושלים. ירושלים שחיכיתי בקוצר רוח לגיל שמונה עשרה בשביל לעזוב אותה. ירושלים ששנאתי. ירושלים שקצת אהבתי. ירושלים הורגת אותי. חוזרת לירושלים.

חיינו פה בדיוק ארבע שנים (הגענו ביולי). "ארבע שנים של חרא" (שיצר קומפוסט משובח). לא היה קל אבל אני לא מתחרטת על רגע.
מרגישה חזקה וצלולה כפי שמעולם לא הרגשתי.

משאירה פה סימן בנתיים

אני כל כך מבינה את כל זה, בקשר לירושלים. ירושלמים סרוטים לעד, כאילו נקודת ההתייחסות תמיד תהיה ירושלים - אהבה, שנאה, געגוע.
אנחנו עכשיו נוסעים לירושלים כי אני לא יכולה יותר להתגעגע ככה. מה זה!

בהצלחה לימונדה, הצלחה גדולה גדולה. אני נורא שמחה שתמשיכי לכתוב.

איזה בלוג? סקרנית מאוד. לא עקבתי אבל אני במצב דומה- ירושלמית, חיה בפורטוגל בטבע פראי, החלטנו לחזור (ספטמבר). וגם לי יש פה בלוג (בדרך הביתה בלוג חיפוש) אבל לא כ"כ מעודכן מאז ההריון ועוד יותר מאז הלידה (5 שבועות). בכל אופן שיהיה בהצלחה!

משאירה לך חיבוק גדול.
זה ברור לי כשמש שאת חזקה וצלולה.
וברור שזה השלב הבא בהתפתחותך ושגם מה"פסולת" שהוא עשוי להפריש יווצר קומפוסט משובח.
מאחלת לך ולעצמי את ידיעת אמנות יצירת הקומפוסט בשלל מצבי החיים.

שמחה שפתחת בלוג חדש, אולי עכשיו אצליח לעקוב. ואם אתם חוזרים אולי יצא לנו פעם לכתוב יחד איפשהו. @}

שמחה לקרוא אותך למונייד ומחכה לבאות.

http://www.youtube.com/watch?v=ECUWocayxXA

הי אפרת, נתקלתי בבלוג שלך כשכמעט קראתי לבלוג שלי באותו שם ממש...
מצחיק שאנחנו מוצאות את עצמינו במקומות דומים. כנראה שכל השבילים מובילים לירושלים (-: מזל טוב על הלידה ובהצלחה!
כתבתי פה בשנתיים האחרונות בעיקר בבלוג סוף סוף התחלה שהגיע לקיצו עם המעבר שלנו לארץ הקיץ.

גבירצי, בקרוב יתאגן לו מפגש קיצי על גג ירושלמי...ראי הוזהרת! (איך את עם נהיגה לירושלים?)
ריש גלית, בכיף!
נטיקה מוסרת לך חיבוק גדול
עננים- אין לי מילים. שיר מזעזע בעליל (-;

עוד בוקר שמתחיל עם ציוצי ציפורים קולניים, תרנגולות משוטטות ללא מטרה, כלב שהלך לעיניניו וילדים שישנים מאוחר.
עוד מעט אקום למציאות אחרת. שמש בוהקת, מכוניות צופרות, אוטובוסים ועיר שכנראה אי אפשר לברוח ממנה.
באורח פלא, מרגע לקיחת ההחלטה הכל באמת מסתדר לו במין תיאום מושלם. יש דירה שמחכה לנו (שהיא הרבה יותר שווה משתי הדירות שהפסדתי!). יש בית ספר ויש אפילו כרטיסי טיסה.
נפרדת לאט לאט מהמציאות שהיתה חיי בארבע שנים האחרונות. לא מתחרטת על כלום.

כנראה שעדיין יש lGdSYPh5]ניסים BI[/po]

http://www.youtube.com/watch?v=rzy2wZSg5ZM למונייד - הכל טוב. שמחה לשמוע שהדברים מסתדרים בתואם מושלם.

חיבוק לדרך.

ערב שישי אחרי ארוחת ערב ברמלה
רעש, אורות, נכדים, והמעגל של דן שילון.
אני יושבת באמצע הסלון כל המסביב לא מפריע לי לפתוח את ההכרות עם הבלוג החדש שלך.
תתחדשי.
באמת שהצלילות נוכחת כל כך.

זה מעורר כזו השתאות, תהליך החיים והבחירות,
איך אנחנו הופכים והופכים והופכים ברעיון ומבועתים להחליט
ומבועתים לא להחליט
ואז, כמו ביחס הפוך לעומס ההתלבטות,
גלימס קטן, שבריר שנייה, דילוג שקוף,
וזהו,
עברנו לצד השני. קבענו עובדה.
המציאות החדשה קורית.

לי אין שום קשר לירושלים.
תכלס רוב חיי תיעבתי אותה וכל ביקור שם תקע לי שעון חול בגרון יאללה מתי חוזרים לתל אביב.
בשנים האחרונות אני נהנת להעביר שם כמה שעות אחת לכמה חודשים.
אי אפשר להישאר אדישים לעיר הזאת.

חיבוק למונייד הוונדרוומן

איזה כיף! כל הזמן תהיתי מה קורה אתך והנה את כאן מספרת, והסיפור מרגש ומשמח.

גבירצי, בקרוב יתאגן לו מפגש קיצי על גג ירושלמי...ראי הוזהרת! (איך את עם נהיגה לירושלים?)
הו מותק מותק!
ראי עצמך מוזהרת חזרה: אני קרועה, מתה על ירושלים, מאוהבת בה כמעט בכל מצב אבל לירושלים אין כל סיכוי בעולם כולו שאנהג, וזה כנראה סופי בהחלט,
כך שאלא אם כן אחות חומלת זו או אחרת תאסוף אותי או שאצליח להגיע בתחבורה ציבורית, המפגש הזה יתקיים בלעדיי, וזה ממש עצוב, כי גם גג, גם ירושלים וגם דייט איתכן זה באמת חלום ורוד )-:

תכלס רוב חיי תיעבתי אותה וכל ביקור שם תקע לי שעון חול בגרון יאללה מתי חוזרים לתל אביב
מעניין, לי יש בדיוק את העניין הזה עם תל אביב.
בכל ביקוריי בירושלים תמיד מרגיש לי שחבל שאין לי פה איזה חדר משלי לעלות אליו ולחיות בו קצת בעיר הזאת, למשמש אותה קצת יותר לעומק...

גמני משאירה סימן.
בעצם שניים

(לא מצליחה לכתוב...)

בניו יורק עכשיו,
מחר בסן פרנסיסקו,
ובאוגוסט אני רוצה להיות אתכם בירושלים.
הפעם באמת.?

אינטו
אין לך דף יותר?
ואפשר לארגן לי כבר מג׳יקסטיק שאוכל גם להיות בסאן פרנסיסקו תוך שנייה?

למונייד, בהצלחה במעבר.
גם אני כמעט פספסתי את הבלוג שלך. ורק בגלל שאני בקושי נכנסת לבאופן.
ולמה תשאלי?
כי אני עוזבת ממש בימים אלו את - הרי ירושלים האהובים, והעיר האהובה לכיוון מישור החוף...

מי היה מאמין.
מאחלת לך שהכל ימשיך בתואם מושלם!

כבר כמעט שבוע שאנחנו בלי מחשב או טלפון. היתה פה סופת קיץ מאד דרמאטית לפני כמה ימים ומאז אנחנו מנותקים. בניו יורק יצא לי כבר לראות סופות קיץ מרשימות, אבל בחיים לא ראיתי משהו כזה בדיוק. בעיצומה של הסופה היה נדמה לי לרגע שיש מצב שהבית מתעופף לו בשמים. ^{קללת הקוסם מארץ עוץ טייק טו}.
בזמן הסופה נשבו רוחות מאד חזקות מהמזרח ומפלים של מים נפלו מהשמים, ולוו ברעמים, ברקים ואפילו ירד גם ברד. לפני זה היה מזג אויר שרבי ואביך. בזמן הסופה נשרפה לי "הקופסא השחורה" (כמה סימלי) של ה- wifi (פה אומרים we-fee במבטא צרפתי עדין ומזמן כבר שכחתי שבארץ ובאמריקה אומרים Y-Fay ) ורב הסיכויים שזה לא יסתדר עד שנטוס ביום שני (!), עכשיו כבר סוף שבוע והסיכוי שהחבילה תגיע בזמן הקרוב הוא קלוש. כנראה שככה זה ואני צריכה להתנתק דווקא עכשיו. אז הנה אני מנותקת מהעולם החיצון- רק אני הילדים, האיש, הכלב והתרנגולות.
עוד מנזקי הסופה- עץ ענקי נפל שר על גינת הירק והרס את שורות השעועית העתיקה מהזן הנדיר שהבחור עמל עליה הכי הרבה.

(כותבת אוף ליין. דווקא עכשיו כשאין לי אפשרות לכתוב ממש מתחשק לי...)
עוד מעט יש סשן מדיטציה עם מיטריה. זוכרות? הוא כאן. מיטריה בכבודו ובעצמו. הוא פה לשבועיים. הוא מעביר שיעור בבוקר ואחד בערב . אתמול היתי בסשן ערב של היום הראשון. בסוף השיעור כשכולם היו גבוה על ענן המדיטציה ולאט לאט פקחו עיניים ראיתי את הצללית הלבנה של מיטריה ניגשת אלי ואז הוא נתן לי בדיסקרטיות משהו ליד. בהתחלה פחדתי להסתכל והמשכתי לעצום עיניים אבל אז מששתי בסקרנות את המתנה והרגשתי שזאת סוכריה. זה היה הסוג העתיק עם ערימה של גלוקוזה דביקה ומגעילה באמצע בטעם ארטיק לימון, שנמס בשמש ההודית ואז בכיס של השרוואל הלבן של מיטריה. סוכריה מהסוג שאיזה זקן היה מחלק לי פעם בבית כנסת. בכל זאת הצלחתי לרשום לעצמי שמיטריה חילק מתנה רק לי ולעוד אישה (על כסא גלגלים). האגו שלי מיד ניתר והתחיל לעשות פליק פלאקים לאחור ואז לפני שהלכתי הוא אסף אותי לחיקו לחיבוק ארוך. חיבוק רוחני. רק שאני לא הצלחתי שלא לשים לב שיש לו גוף של נער רזה, שיער ארוך, פנים יפות כל כך וריח של פאצ'ולי וזיעה. בדרך הביתה בעודי מוצצת את הסוכריה המבחילה (כאילו שזה היה פיסה מגופו של ישו הצלוב) התחלתי לפנטז מה היתי עושה לסאדו המסכן והמואר הזה. מלכלכת אותו על גלימותיו הלבנות במחשבות הזימה שלי...
לפעמים יש לי הרגשה שיש לי נשמה של נהג משאית חרמן

ממשיכה לכתוב מאוחר יותר- הנה חזרתי מהסשן השני. היום עבדנו על הצ'אקרות שלנו. כיוונו אותן כמו כלי נגינה. וכל הזמן הזה ליוו אותי מחשבות הזימה על מיטריה. חוץ מזה שהיה חם כל כך והאיר על פרוז'קטור וטיפות של זיעה זלגו לי וניסיתי לא לחשוב על הפרוז'קוטור והתפללתי שמיטריה יכבה אותו וחצי שעה לתוך המדיטציה הוא כיבה את הפרוזקטור.

ימים אחרונים. היום יום הולדת שבע לצעיר המתוק.
הילדים מבלים את כל זמנם עם אבא.
עוד מעט ומסתיימת פה תקופה.

יושבת פה בבית הקפה כותבת.
הקופסא הגיעה הבוקר ואני צריכה לאסוף אותה מחנות הפרחים.

לפעמים יש לי הרגשה שיש לי נשמה של נהג משאית חרמן
D-:
קטע מאוד יפה. ממש מעביר את התחושת הסוריאליסטית של לפני שינוי גדול. נראה שהמציאות התגייסה לשקף את זה גם היא, סופת קיץ ומאסטר הודי, חרמנות ומדיטציות..

שהדרך תעבור בקלות ובשלום.
לא יודעת אם תתחברי אבל אני מוצאת שתפילת הדרך היהודית היא באמת פשוט תפילת דרך מצויינת, שמכסה ממש את כל החששות והאפשרויות (חלק מהן לא מעודכנות, נדמה לי שמוזכרות שם למשל חיות טרף. מצד שני- אף פעם אי אפשר לדעת..).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נסיעה טובה למונייד. וחיבוקים.

נשמע שאין זה בלתי אפשרי שמיטריה בעצמו אינו רק סאדו נזירי ועוד פנים לו...
אבל אולי זו רק הקריאה שלי המתווכת דרך כתיבתך הנגועה ב נשמה של נהג משאית חרמן_

מה שבטוח - תענוג לקרוא אותך
והצהוב - ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב - כאן ועכשיו
ככה לכבודך, בין ה'כבר לא' לבין ה'עוד לא' ובטח שבתוך המדיטציה
דרך צלחה יקרה
קוראת שקטה בדרך כלל

קטע מאוד יפה. ממש מעביר את התחושת הסוריאליסטית של לפני שינוי גדול. נראה שהמציאות התגייסה לשקף את זה גם היא, סופת קיץ ומאסטר הודי, חרמנות ומדיטציות..

מה שבאתי להגיד.
חייכתי מלא.
חוץ מהקטע עם השעועית

למונייד איזה מרגש מיי גוד

מצטטת את הגבירה החכמה (לקח לי הרבה זמן למצוא את זה p-: )
_בסוף הסדנא, ממש לפני שהתפזרנו כל אחד לדרכו, קיימנו שיחת סיכום וניסינו לעבור בראשי פרקים על כל הנושאים שעסקנו בהם.
וממש לקראת סיום, דיבר המורה על מונח "השיבה הביתה". הוא התכוון לשיבה לבית הפנימי, למסע חזרה הביתה אל הלב. והמליץ לתרגל מדיטציות תוך התמקדות בלב.
הוא דיבר על היכולת לנשום ולהרחיב את הלב בכל פעם שאנחנו חשים חוסר חיבור או מנותקים, או זרים. והמליץ בכל לילה לפני השינה, במקום להעביר את דקות העירות האחרונות במחשבות על היום שהיה או היום שיבוא, פשוט להניח יד על הלב, לנשום לתוכו, ולחזור הביתה. להרגיש בבית.
אז אתמול כשככה התחלתי להרגיש איך קסם הסדנא הולך לאט לאט ומיטשטש ע"י החיים, או אם תרצו, משכך הכאבים שהיוותה הסדנא הזו הולך ומתפוגג ואני עומדת שוב, מול אותם החיים, אותם הבעיות, ראיתי בפייסבוק את הפרופיל של המורה ושל עוד כמה ממשתתפי הסדנא, וכתבתי לו הודעה קצרה בה אני אומרת שמילות החכמה שלו הולכות איתי ושאני מודה לו על הנדיבות והרגישות.
המורה שנמצא עדיין בארץ, ראה שאני אונליין ופנה אלי בצ'אט של האתר, להודות לי על ההודעה. ואחרי כמה משפטי סמול טוק על החיים, על הוראת היוגה ועל כניעה נפרדנו לשלום.
have a safe journey home , איחלתי לו.
you too הוא אמר, you too ......"_
@}

שיעור מדיטציה מספר שלוש
היום לקראת השעה שבע כבר הרגשתי שזה חזק ממני ושגם היום אני חייבת להיות שם. הבית שבו מתקיימת הסדנא ( retreat? )נמצא במרחק עשר דקות נסיעה מהבית שלי ויש אולי לפחות עשר דרכים שונות להגיע. כל פעם אני מגיעה בדרך אחרת. שביל אחר. מחנה את האוטו. מורידה נעליים. אוספת את עצמי. נכנסת לחדר הנעים. מחפשת כרית פנויה לשבת עליה. יושבת. עוצמת עיניים. שקט. מזכירה לעצמי ש- nothing is happening. נושמת. אחרי העשר דקות הראשונות של שקט ומוסיקה רכה מיטריה אמר (אני מאוהבת בשם שלו. בעיקר מבחינה מטאפורית. סופות. טורנדו ו...מיטריה לנוח רגע ולהתחבא מהסערה) איפה הייתי? אה..אז מיטריה אמר שבדקות הראשונות בחדר, כשהוא ישב עם הקבוצה, הוא הרגיש אנרגיה מאד חזקה של לב והוא הלך עם הלב שלו והחליט לא לעשות את השיעור המתוכנן אלא להיות עם הלב ולעשות מדיטציה לפתיחת הלב. הוא נתן דימוי של הלב כשושנה עדינה שנפתחת. הוא אמר להרגיש את החום והזרמים החשמליים שעוברים לידיים. הרגשתי את הידיים שלי נמסות להן והלב נפתח. שיעור מדהים. בסוף השיעור ניגשתי אליו להיפרד ממנו. סיפרתי לו שאני חוזרת ביום שני הביתה...לירושלים ואז הוא אמר...
have a safe journey home ואני השבתי you too..you too וחשבתי עליך הגבירה, באהבה גדולה ולב פתוח

ומשאירה גם שיר

אתמול הצחקת אותי כל כך על הבוקר והבוקר ריגשת אותי בכתיבה העדינה שלך (זוכרת כשקראתי את הקטע ההוא של הגבירה ועד כמה זה נגע בי אז).

שליחה על ידי נובה* » 21 יולי 2013, 07:46

כל כך מתרגשת מהבלוג החדש...
וממה שקורה איתך שנשמע כמו סיפור של מישהו שהייתי רוצה לראות אותו על מסך קולנוע גדול... הצבעים של מיטריה והגן ירק עם העץ שנפל, והבעל והבן שבע שחוגג יומולדת ואותך על כרית מדיטציה עוד רגע נוקשת בשתי נעליים אדומות ונוחתת בארץ ירושלים...
כל כך טוב לשמוע שוב

למונייד למונייד
האין אלה ימי הלב הפתוח או מה?
ואיזה מקסים החיבור לדבריה של הגבירציק.

לפני כמה חודשים חברה קרובה הכירה לי את קלפי המאסטרים. תקשיבו, הדיוק שלהם זה משהו אדיר.
ברגעי בלבול וקושיה, אני מעלה את השאלה שיש לי בלב, שולפת קלף, ועף לי המח.
שלשום הייתי במצב כזה. בא לי המאסטר משה רבינו שהוא ללא ספק אחת הדמויות האהובות עלי בתולדות היקום.
משה אמר לי- וודאי שאת יודעת מה את רוצה, ותעשי את זה. הוציאי עצמך מעמדת ההמתנה, בכוחך לקבוע את המצב.
איזה איש.
אתמול התבוננתי בעצה הזו, וזיהיתי שאני לא מספיק יודעת מה אני רוצה, אז איך אעשה את זה?
ובכן, אמרתי לי, תפתחי את הלב.
עשיתי מדיטציה, ואחכ ישבתי וציירתי מנדלה רק בצבעים ירוקים, הצבע של צ'אקרת הלב (לרקורד ייאמר שציור זה ממני והלאה, לאחרונה התחלתי לשחק עם מנדלות וזה טוב),
ונפתח, מה זה נפתח הלב.
ברכות והתנמסות וכזאת תחושת בטחון שעלצתי.
וקמתי והרגשתי שאני יכולה.

אני מאוהבת בשם שלו. בעיקר מבחינה מטאפורית. סופות. טורנדו ו...מיטריה לנוח רגע ולהתחבא מהסערה
חופשי.
איזו חווית מעבר הביתה מדוייקת.

שיר הנושא

הוואא...!!
מה מתחולל כאן.... (-:
החיים שלך תמיד נשמעים סרט, והאמת שזה לא מקרי שאת עוברת לירושלים, כי אחד הדברים שבגללם אני מכורה אל העיר הזאת היא תחושת הסרט החזקה שאני תמיד מרגישה בה: החרדים, הערבים, האנטלקטואלים הירושלמים, המוכרים בשוק - כולם נראים לי תמיד דמויות בסרט (סרט שאני אוהבת).

אני הגעתי אז אל הסדנה ההיא בתקופה קשה ומתסכלת שקדמה אך בחודש לפרידה מבנזוגי האחרון אחרי עשור של חיים משותפים, שבאתי עם צורך עמוק להיות מובחנת, נראית, אהובה, להרגיש את הלב נחדר ומפרפר.
בזמן מדיטציה ארוכה ועמוקה כנראה שאנשים רגישים מרגישים את זה, כי בערב הראשון לסדנה (שהתקימה לאורך שלושה ימים עם לינה במקום), בסוף המדיטציה המסכמת את היום הראשון, מבין אולי 60 אנשים שנכחו בחדר ואולי איזה 40 שישבו לפני, הוא פקח את העיניים, מבטו עדיין מצועף וחייך ובעוד העיניים הולכות ומתפקסות קלטתי שהוא מחייך אלי (מה, עד כדי כך הצורך הזה שלי זועק?? חשבתי אז) ואולי גדולתו בכך שכל אחד בחדר חשב שהוא מחייך אליו...
למרות שהרגשתי מצוין את החיוך נופל עלי (אחרי מדיטציה הכל כל כך חשוף), אינסטינקט המבט לאחור לבדוק אם מתכוונים למישהו אחר עדיין פעל ורק אחרי שהרבה מורות ליוגה חטובות, צעירות וחברותיות מאוווד ניגשו לשאול שאלות ולהגיד תודה, רק אז סימנה לי האצבע שלו להתקרב. ומכיוון שאחרי מדיטציה של שעה, מילים הן פורמט כל כך לא זמין, הגעתי עד אליו (עם עיניים מבריקות ושות'), הוא הושיט ידיים, אני הושטתי את שלי והחזקנו ידיים דקה או שתיים, מחייכים בעיניים ובלב (בצד מחכה עוד תור קטן של מתרגלים שרצו לגשת ולהודות).
have a safe journey home ואני השבתי you too..you too וחשבתי עליך הגבירה, באהבה גדולה ולב פתוח
אני לא מאמינה! (-:
אני לא מאמינה שכך בדיוק הוא אמר, ושכך בדיוק ענית... לאחרונה הכל נראה לי כל כך כתוב בכוכבים.... באופן פטאתי שלא הולם את התדמית הקולית שטיפחתי לי במאמץ כה רב במשך שנים (-:
הרי בכל פעם שכתבת כאן על מיטריה (באמת איזה שם נפלא), אני שבתי לקרוא את הקטע הזה שכתבתי אחרי הסדנה.
לחיי ההודים יפי התואר, החכמים וארוכי השיער. (-:

תודה לימונדה יפה ויקרה שחשבתי עלי ברגע הזה בלב פתוח, אני ממש מרגישה אותו עכשיו.
אני לא מאמינה שבקרוב אני אוכל לכתוב לך: "תרתיחי מים, אני באה" ובאמת לעשות את זה.

גדול ומסע מוצלח ובטוח מותקס.

שלפתי קלף עכשיו
ומי יצא?
Maitraya

לא נכון!!! מה זה אומר?! 0-:

לא נכון!!! מה זה אומר?!
בספר הראשון ((נו, איזה?) נרמז שחלק מהשרביט של האגריד מוסתרת במטריה.
איזה חסד מופלא זה לשהות במחיצת מישהו שמעודד אותך לפתוח את הלב. א' כבר לא היה פה המון זמן ואני כותבת את זה מהראש. אותו ראש שאוהב להתייחס בהומור שזולג אפילו לציניות...

מזל טוב לצעיר המתוק

, הוא והאפרוח כמעט באותו גיל.. (נשברתי והתחלנו את הארי פוטר לפני יומולדת 7. עכשיו אנחנו בספר השני).
כרגיל תענוג לקרוא אותך!

ברגע זה, היתרון הענק של י"ם בעיני, הוא שאין שם את התיקנים הענקים האימתניים.
(השארתי חלון פתוח, ראיתי אחד רץ בסלון ועד שהגעתי חזרה עם מיכל הרעל , הוא נעלם. אז סתם השפרצתי לכל עבר ועכשיו נעולה בחדר עם אפרוח ישן..
וזה אחרי שאמש "באופן טבעי" הטבעתי אחד למוות בתוך שלולית של הרעל הזה. סססססאמ*)

מזדהה. גם אני חזרתי לירושלים אחרי שנים של "שדות זרים". ואחרי שעזבתי לפני שנים בטריקת דלת ועם מטענים קשים. לא קל...

http://m959.photobucket.com/albumview/a ... .html?o=27

זה הלינק לקלף
ומבירור עם מקצועניות
זה בעצם בודהה.

רגע- את בארץ?

למונייד מקווה שההתאקלמות עוברת בקלות ובנעימים

ומרעננת כמו קרטיב לימון באמצע יולי ישראלי

וואוווו.
(הייתי חייבת לשחרר את הקריאה הזאת לנוכח האקספרמנט שהתחיל וכה מוצלח עד עתה)

(לא יודעת איך לכתוב בקטן אז אכתוב בסוגריים לסמן את הכוונה - מאז שנפתחו אצלי המחסומים הדתיים שמשום מה מגדרים את המין בחומת הפרדה בטונית ומסוגרת, גם ממני יצא גלגול של נהג משאית חרמן...לא יודעת איך מנהלים אותו עדיין לרצונותיי העתידיים יותר...)

ורק עכשיו הבנתי סופית שאתם יוצאים למסע לירושלים.
שמעתי עכשיו בריפיט את open up your heart ששבע שתפה כאן.
מברכת אותך בלב פתוח ולב שהוא בית לקראת השינוי והמעבר.
שתנחתו ברכות של נוצה ונוכחות של אריה.

^{פייי, העליה הצרפתית מה זה סנובית, אפשר לחשוב שנחתת במדבר לפני 2000 שנה. גם ישראל מחוברת לרשת, יו קנאו.}
שתנחתו ברכות של נוצה ונוכחות של אריה.
התגעגעתי

ברקע קולות מואזין, מוסיקה ערבית, יריות, זיקוקים וחארקות של מכוניות שנסעות בראייסים במעלה רחוב הגיחון.
אבו תור
ירושלים 2013
האקספרמנט מתחיל...
מפחיד וקיצוני אבל הכל שווה את רגעי החסד עם אמא שלי הפיה עם התלתלים הלבנים.
והילדים המתוקים
היום הקטן קילל אותי: "אמא את ממש מטופשת"

אתמול בלילה עברתי על לוח ההופעות של יקירנו.
לא יכולתי שלא לחשוב בשביל מה 4-5 הופעות ב UK ו 3 באוסטרליה? למה שלא יבוא אלינו שוב?!
תארי לך, כולנו יחד בהופעה של הכהן הגדול...

אח"כ ראיתי את זה ונזכרתי בהתייחסות שלנו ל "i'd love to speak to leonard" . המשפט שממנו התחיל הכל.
^{אם אין סבלנות, אפשר לדלג ישר לקטע הכי מרגש, שמתחיל ב 5:36}

ברקע קולות מואזין, מוסיקה ערבית, יריות, זיקוקים וחארקות של מכוניות שנסעות בראייסים במעלה רחוב הגיחון.
בקונטרסט חד לציוצי הציפורים בחלקת גן העדן בכפר.
מרחבא חביבתי, לחיי האקספרמנט, ולחייך.

_ברקע קולות מואזין, מוסיקה ערבית, יריות, זיקוקים וחארקות של מכוניות שנסעות בראייסים במעלה רחוב הגיחון.
אבו תור
ירושלים 2013
האקספרמנט מתחיל..._
בהצלחה ובהנאה. אני בדיוק מתחילה להיפרד ברצינות מהאקספרימנט שלך!

^{עוד שבוע בדיוק}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יואו- גם אני גרתי פעם בגיחון. זה הרגיש תמיד כמו לחיות על התפר בין שני עולמות...

בין שני העולמות הלב שלי נקרע. קולות מבריכת הסולטן מזכירים לי נשכחות. הילדים ישנים. אני ערה.

כשאין מילים יש שירים בומרנג

אוי למון. כ"כ מבינה. חכי עם מילים כמו בומרנג. נקרא לזה אקספרמנט בנתיים.
אולי תקפצו לביקור מולדת (הא הא)- בחגים? (יש לכם הנחת מיילג'?)
חיבוק גדול

כשיש שניים (עולמות) יש סדק יש פתח, יש בריאה... למה? למי? לא יודעת
שולחת חיבוק ללב הקרוע. אולי הוא רק מתרחב?

אמא דבש- אכן אנחנו שם בחגים...מדלגים בין עולמות וצוברים מינוסים בבנק ופלוסים בחיים (-:
שלום נובה @} תודה על המילים המחזקות כשיש שניים (עולמות) יש סדק יש פתח, יש בריאה... או כמו שאמר המשורר "there is a crack in everything- thats where the light gets in"

ימים עמוסים באקספרמנט הזה בנתיים אבל אני עדיין מרגישה חזקה, שלמה ושמחה על ההחלטה.
מאז שהגחנו לעולם הזה פה עוד לא היה לי זמן בלי הילדים...בעצם זה לא מדויק השעות האלה של הבוקר המוקדם ושעות הלילה המאוחרות הפכו לזמן שלי עם עצמי.
הרבה דברים הסתדרו בתיאום מושלם, במיוחד הדירה הזאת שטופת האור, אני קמה ומתענגת על משחקי האור שמגיח מבעד לענפי העץ בחלון המטבח ויוצאת עם הקפה למרפסת שפונה לנוף שעדיין מצליח לעצור לי את הנשימה (בימים צלולים אפשר כמעט לראות את ים המלח, או מה שנשאר ממנו ולנסות להתעלם מחומת ההפרדה הדרקונית) .
עוד מעט מתחיל בית ספר ובנתיים לי ולילדים יש הרגל חדש- ללכת בשעות הערב לרכב על אופניים בחצר בית הספר (או כפי שהם מכנים אותו "הגן החדש") אני לוקחת את זה כסימן טוב... (כרגע אני אוספת רק סימנים טובים (-: מין סינון סלקטיבי מודע)

הי לימונדה,
אני יוצאת מתוך מעגל הקוראות האנונימיות והמעריצות שלך, ירושלים קטנה ובסוף כולם מכירים את כולם, אז בטח עוד ניתקל אחת בשניה באיזה סמטה ירושלמית.
הייתי כותבת לך מדריך לירושלמית החוזרת אבל כל כך מורכב פה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל....אז כנראה שתגלי הכל לבד.
אז המון הצלחה לך ולילדים,
איימי

הי איימי, שמחה שהגחת מהאפלה ומי יודע אולי עוד יפגשו דרכינו @}

ועכשיו קריאה במגפון לחברותי משכבר הדפים "כנופיית אחיות החמלה"? מישהי עדיין שם? מה המצב? איך הולך? מה שלומכן?
התגעגעתי

ומה עם ה דייט השני אצלי על הגג?
מישהי???

ומה איתי? אני בטוב... באמת. עשיתי צעד הזוי ובנתיים הכל בתיאום מושלם.
אם אתעלם לרגע מהצהוב שממסמן לי ש: אופטימיות היא פסימיות בהווה, פסימיות היא אופטימיות בהווה. ומה עכשיו?
עכשיו טוב...

לימונדה... אני גם אחרי מעבר...
גם אצלי זה צעד הזוי ובינתיים הכל בתואם מושלם

טוב, וגם קשה לעיכול...

הילדים התחילו מסגרות אתמול?
תמשיכי לעדכן

שלום יקרה! טוב לשמוע ממך.
מסוקרנת לשמוע עוד.... מתגעגעת למילים שלך, לתיאורים שלך.

אני עצמי נמצאת כל ראשון בירושלים, מסיימת לימודים ב 19 ואז אשמח ביותר למפגש. ראשון הבא זה היום האחרון לפני שאנחנו יוצאים לחופשה של חודש וחצי. אם יתגבש משהו אבוא בשמחה גם אם לא בראשון. כל סיבה להגיע לעיר הזאת היא הזדמנות מבחינתי.

הי קן...ככה את נוטשת את הקן הירושלמי? לאן עזבת? איך התאקלמת?
אצלינו בנתיים ממש בסדר. הילדים מתאקלמים יפה. יום ראשון בבית ספר ה...פילוסופי. כולם לבושים בלבן... חוץ מהבכור שהתעקש באותו בוקר להיות לבוש מכף רגל ועד ראש בשחור. סניקרס שחורות. מכנסיים שחורים. חולצה שחורה. קסקט שחור ואני לתומי חשבתי שהתלבושת הלבנה זה רק לכיתה אלף ואז כשנכנסתי בשערי בית הספר וראיתי 400 ילדים לבושים לבן לרגע אמרתי לבכור: "ואוו יש הרבה ילדים בכיתה אלף"...ומיד אחר כך כשהבנתי שאנחנו לו בקו חטפתי התקף חרדה שאני אמא גרועה ושאלתי את הבכור אם לרוץ הביתה להביא לו משהו לבן, או אולי לקפוץ לאיזה קניון לקנות והוא ענה לי בקוליות שיא: "אמא..זה בסדר. זה לא משנה לי"
הצעיר המרדן כהרגלו מתמרד. היום המורה צילמה להם ציור של רימון והוא ביקש לצייר את "הרימון שלו" והיא לא הסכימה והוא אמר לי: "אמא, חשבתי שזה בית ספר לאומנות..אני לא רוצה לעשות "קולוריאז' " (המילה הצרפתית נהגת עם אינטונאציה מעוצבנת. "קולריאז' " למי שלא הבינה זה לצבוע בקווים)

הי עדינה, ביום ראשון הבחור מגיע לשבוע.
אבל חודש וחצי זה הרבה זמן. יאללה...בואי ניפגש!!

קרעת אותי עם הסיפור על הלבוש של הבכור....
האמא הזאת היא אני!!!!
אף פעם לא קוראת עד הסוף את המיילים מבית הספר (אם בכלל) ואז שוכחת דברים או לא מכינה את הילדים כמו שצריך... ואז מרגישה אמא הכי גרועה.
רק שאצלי הילדים מתפדחים ומתבאסים בדרך כלל.
"למה את תמיד.....!"

בקיצור סיפורים כגון אלה תמיד מנחמים אותי.

אבל חודש וחצי זה הרבה זמן. יאללה...בואי ניפגש!!
אז יאללה בוא ננסה לתאם משהו.

אה..אני סתומה...החודש וחצי זה החופשה מהלימודם בירושלים... בכל מקרה- בואי ניפגש!!!! (בצהוב כתוב ש: אפשר להזמין הזדמנויות )

ועוד מהגיגי הבי"ס הפילוסופי....
הבכור אמר לי שכל בוקר הם מתפללים ומודים לשמש ולכוכבים ובלה בלה בלה...אבל שהוא כבר אמר למורה שהוא לא מתפלל כי "אני לא דתי" (-:

זה בעצם חודש ואחרי זה אנחנו נוסעים לפארק הירדן. זאת החופשה השנתית שלנו מזה 10 שנים עם חברה מבאופן טבעי/חינוך ביתי/או סתם כל מי שרוצה.
כמה זמן הבחור יהיה בארץ? זה בטח מאד מרגש, במיוחד לבנים.

הבחור מגיע לשבוע... ובסוכות אנחנו נוסעים לצרפת לשבועיים.
חופשה בפארק הירדן זה נשמע מאד מאיים (-: כולם לבושים בלבן?

זה מאד לא מאיים וכולם לבושים בעירום

גם אני מגיחה ולוקחת את התפקיד הרשמי של ירושלמית לשעבר (שתמיד מרגישה ירושלמית גם בהווה) כדי לברך אותך על בואך לעיר.
קשה לי לדמיין אותך כדמות אמיתית שאשכרה חיה ופועמת כרגע בירושלים ולא באיזה חגיגה בכפר צרפתי.
מברוכ וברוכה הבאה @}

אה... לימונדה... אכן, עזבתי את הקן (החם) של אזור ירושלים, מושב מקסים מוקף הרים, עצים, מעיינות
לעבר - הפרדס של חנה (מי זו חנה לעזא...?) כשאני מנסה לעכל את כל מה שהשתנה ועוד ישתנה, אני חושבת לפרוש לכמה שנים עד שאעכל את זה סופית...
(אבל זו התגובה הרגילה שלי לשינוי. גם זה יעבור

)

שלי התחילה כיתה א' בית ספר "פילוסופי" גם... אכן, בלבן - ושירי תפילה והודייה ליוצר ובורא האוכל...
והיא שמחה ומאושרת. והמעבר אצלה נקלט טוב.
(מה שאומר אגב, שאם הייתי נשארת שם, היינו נפגשות בבית הספר...חחח...)

מה שמשאיר (לשמחתי) רק אותי ואת הכלב שלי בסוג של הלם מהמעבר (למרות שאני יזמתי אותו ורציתי בו. ועדיין רוצה)

הי לימונדה, לא מכירה אותך או את המשפחה, רק נכנסתי לפה ב-מ-ק-ר-ה, וישר עיניי נפלו על חויות הילדים מבית הספר הפילוסופי.

גם אנחנו חשבנו שהפילוסופי הוא אומנותי, כמו שהוא נחזה להיות, אבל זה ממש לא כך. מדובר באומנות כפי שהם עצמם תופסים אותה (אומנות "אמדוקס-לית"/ "קומברס-לית"), לא אומנות במובן של ביקורתיות, יצירתיות והכל אפשרי.
החויות כל כך הזכירו לי את הבן שלי, היצירתי והאומנותי באמת, מהנשמה, (לא ללבוש לבן, לצייר את מה שהוא רוצה, מורים שלא מסכימים ללא-משנה-מה), שנשלף משם שנה וחצי לאחר שהוכנס לשם, היישר לבית ספר דמוקרטי מבולגן ופרוע. שנה וחצי מאוחר מדי.

אני מצטערת שנפלתי עלייך ככה בצורה אגרסיבית, אבל הבן שלי כל כך נכווה מבית ספר פילוסופי שכזה, שאני מרגישה צורך להציל את מי שרק ניתן. אני חייבת לסייג ולומר שיותר מהכל תלוי מי המחנך של הילד, והרכב הכיתה וההורים. אבל כשזה לא עובד זה לא עובד.

תודה פלונית,
אני בנתיים עדיין צוברת רשמים אבל אכן יש איזו נוקשות וחוקיות "מלמעלה" שאני ממש ממש לא מתחברת אליה. אתמול ביציאה מהכיתה הילדים עומדים כמו חיילים קטנים בטור מחכים לטקס לחיצת היד למורה. יש כאלה שלא רוצים- והיא בשלה לא מוותרת. ראיתי ילד שנתן לה יד שמאל והיא התעקשה איתו שיתן לה את היד השניה. והוא אמר לה "לא רוצה" ואני חשבתי לעצמי "מה זה זה"?!". וגם הטקס של כיתה אלף היה קצת מופרך לטעמי...כיתה שלמה של הורים ותלמידים מבוהלים יושבים במעגל בשקט כל ילד עם פרח והמורה מסמנת להם עם העיניים מתי לקום ולגשת להניח את הפרח במרכז החדר והילדים המרוגשים עוד רגע מתעלפים והכל רציני כל כך...כמעט חטפתי התקף צחוק...
המורה של הבכור ניראת לי חמה ומצוינת אבל המורה של הצעיר נוקשה ויבשושית כמו קרקר בלי מלח. מקוה שהיא תתרכך לה...
מצד שני כבר למדתי בחיים ששום דבר לא מושלם- זוגיות, מסגרות לימודיות...החיים.... לכל דבר יתרונות וחסרונות ודברים גם כל הזמן משתנים.
מבחינתי כרגע הכי חשוב לי שהם יהיו עם ילדים רגועים (לא צועקים או אלימים) וישהיו להם הרבה חברים ושהם יהיו שמחים.
בנתיים זה מתממש במהירות שיא. הצעיר הזמין לפה אתמול חבר והם השתוללו ולבכור אני אף פעם לא דואגת הוא מין טיפוס זורם ומיוחד שכולם תמיד מחפשים לשהות בקירבתו. חוץ מזה שיש לו כח על- הוא צייר בחסד ומגיל שנה בערך יש לו עט, עיפרון, צבע ביד. ביום ראשון חיפשתי אותו בחצר וכשלא מצאתי הלכתי לכיתה וראיתי אותו יושב ומצייר ומסביבו חמישה ילדים מהופנטים.

קן- ככה התפספסנו לנו...מאחלת לך התאקלמות מעולה בפרדס ואולי ביום מן הימים ניפגש לנו לכוס קפה או משו.

פתאום אני מרגישה שיצאתי מהאנונימיות שהתכרבלתי בה ונפרדתי מדמות פיקטיבית מההרים וירדתי לעם ומי יודע אם יש עוד הורים בפילוסופי שיצליבו נתונים. ומצד שני- who cares?
^{כנראה שאני כי אתמול היה לי חשק לכתוב פה חלום הזוי שהיה לי ופתאום חזרתי בי}...

הי הי,
אני כאן קוראת את קורותייך.
האקספרמנט נשמע מבטיח בנתיים.

התעוררתי ל זה

התעוררתי לזה
מאחיות של חמלה לאחים לנשק? מה שהמדינה הזו עושה לאנשים

איזו שמחה לראות אותך משמיעה פה קול. @}

שנה שעברה דפקתי את הראש בקיר בנסיון להכניס את אפרוחי לפילוסופי שסירבו בייקיות אדוקה להתגמש ולהכניס אותה לא'- לשיטתם לפני הזמן.
גם האפרוח, שמאד אוהבת לצייר, לא סובלת שאומרים לה מה לצייר. כך שאולי יצא לטובה.
ממה שלמדתי בהרצאות המבוא - יכולה לנחם אותך שיש תחום אחד, בו לפתע מתגלה גמישות לא אופיינית מפתיעה. (רמז:לפחות יהיה לך חם ברגליים בחורף.)
גם לי הדוגמטיות הורידה מהם. (ולא לשכוח את המייל המעליב בו ביקשו שאפסיק להטריד אותם.

אין לך מושג אילו כוחות נפש נדרשו ממני בשבילי להתגייס ולהפעיל קצת לחץ).
אך לצורך השוואה-
האפרוח בבי"ס של המערכת. בתור שכזה הוא באמת משביע רצון. עם הרבה "חוגים" ולא רק שעות ליבה, ויחסית מאד אכפתי. לא פחות חשוב- הוא במרחק 5 דקות הליכה מהבית.
ועדיין -
החל מ 7:55 מנהלת ביה"ס (שחוצמזה דוקא נחמדה), עומדת בשער ונוזפת במאחרים. בהורים לא, אך עדיין מרגישים לא נעים. אמנם אני כבר לא מאחרת כמו פעם, אך הרבה אנו מגיעות על הקשקש ובפעמים שאיחרנו, כבר קרה שבדרך שיננתי לעצמי מנטרה בלב: "אני גדולה והיא לא יכולה לעשות לי כלום". (גם גיליתי שעדיף לאחר במספיק זמן כך שתנטוש את השער ותלך לכעוס על הילדים ששלחה לחכות מחוץ לחדרה

).

המורה של הצעיר נוקשה ויבשושית כמו קרקר בלי מלח. מקוה שהיא תתרכך לה...
תישארי עם יד על הדופק. בעיר שלי קיבלתי הרבה המלצות על הפילוסופי, כולל מפי בוגרים, אך צויין שעקב אכילס הוא המורות של הכיתות הצעירות וכבר קרה שבאמצע שנה החליפו מורה, בלחץ ההורים.
(גמני התאהבתי בדמוקרטי רק שהוא במרחק לא הגיוני מבחינתי.

). הצהוב סוגר פינה באומרו שאין מה לדאוג כי הדאגה לא תחסר.

מקוה שבקרוב מאד, פנים שרוטות ושיר בלב יחליפו את היקיצה מחלומות הזויים.
מתגעגעת!!

אז הבחור פה אני מבינה...

סתם מפציעה זמנית להגיד שנה טובה

http://www.youtube.com/watch?v=cqP0uCEqd2s
בדיוק נזכרתי בטיזר שלך לפני שנה שהישיק אלף ספינות של סיפורי הכהן הגדול

כל כך הרבה פעמים חזרתי לפה והתחלתי לכתוב כמה משפטים בדף הזה. כותבת ומוחקת.
אז ככה..בעצם באתי להיפרד מהמקום הזה שהיה לי לבית בשלוש שנים האחרונות.
רציתי להגיד שלום ותודה על המילים, השירים והפרחים @} @} @}
its meant the world to me

הבלוג ההוא היה לי כמו מסע עמוק בנבכי נשמתי.
קיבלתי מהמקום הזה כל כך הרבה שאין לי מילים.
בעצם רק מילה אחת תודה

הבלוג ההוא הגיע לסופו המתבקש כשנסגר הפרק הזה בחיי.
הבלוג הזה מרגיש חשוף מדי.
במעבר מהבלוג ההוא לזה הפכתי לדמות אמיתית ולא ללימונדה רומנטית שחיה אי שם במעמקי צרפת, למרגלות הפיראנים, בכפר שכוח אל שבוכה בלילה לכוכבים ולעוד כמה נשים מנצנצות באפלה.
המעבר מהסרט הצרפתי עם הדובדבנים, הילדים, הבחור והתרנגולות למציאות הישראלית עם השמש היוקדת הפך לחד מדי בשבילי אנונימית שכמותי...
רק המחשבה שאולי מישהי מהעולם האמיתי שבו אני חיה תצליב נתונים (נגיד אחת האמהות מבית הספר הפילוסופי או המורה 0-: ) מעבירה בי צמרמורות.

לסיום כמה מילים אחרונות לחברות האהובות שלי מהדף (לא אעלה שמות בדויים- אבל אתן כבר יודעות מי אתן):
"i think that this is the begining of a beautiful friendship"
אני מקוה שיצא לנו להיפגש הרבה בשנה הקרובה ושהחברות הוירטואלית תהפוך לאמיתית. אני מזמן כבר מרגישה חברת נפש של כל אחת מכן.
אני מאחלת לכולנו שזה לא יהיה סוף אלא התחלה

שלכן באהבה,
לימונדה
.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מבינה אותך ועדיין תחסרי לי. מקווה שתפציעי שוב (אולי בניק אחר).
^נטע

ובכל זאת אני מאד רוצה להמשיך לכתוב בבלוג ההוא עם הסיפור שלא סופר...
נפרדת ב שיר

וואהו למונייד אהובה שלי
הבוקר לשם שינוי א׳ התעורר לפני ויצא עם בובי והתעוררתי לבית חדש שכבר כמעט לגמרי מסודר, רק אני לבד.
זה בא לי כל כך טוב בתקופה העמוסה הזאת, ורק עכשיו גיליתי שנכתבו פה בדף הזה מלא דברים מאז אוגוסט!
ובדיוק כשקלטתי כ מ ה התגעגעתי למילים שלך, את כותבת שאת עוזבת פה..
יודעת מה, תכלס, גם אני מזמן מזמן לא כתבתי בדף שלי, ומבחינתי, חברת נפש שלי, אם המציאות מחליפה את הוירטואליה, העסקה מקובלת עלי.
חיבוק ענק וגעגוע אמיתי ושניפגש בקרוב מאוד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שנה טובה אישה מדהימה, האמת שאת צריכה לצאת ״מהקופסה״ וללכת לעולם הרחב והגדול. בהצלחה בהמשך דרכך!

אם תתגעגעי לקצת תרנגולות תמיד מוזמנת לבקר

(עם כל הניספחים כמובן, יש מספיק מקום

) לא גג אבל בכל זאת