השפלה במסווה של עזרה
--סיטואציה ראשונה--
מנחה במעגל הגדול : מי רוצה לשתף בבעיה?
משתתף : אני
וכאן הוא מספר על קשיים עם אשתו, "יש לי בעיה.. אישתי היא טריפוליאנית.."
המנחה מתיחס לבעיה, שואל שאלות , ומנתח את המצב הזוגי.
אחרי שברור לשואל ולכולם שהבעיה היא עמוקה יותר , ולא נובעת מפערי העדות דווקא,
הוא מסיים את העבודה עם המשתתף במשפט סיכום - שהוא בעצם חזרה נלעגת על המשפט הפותח
"יש לי בעיה... אישתי היא טריפוליאנית"
צחוק בקהל
--סיטואציה שניה--
מנחה במעגל הגדול : מי רוצה לשתף בבעיה ?
משתתף :אני,
כאן הוא משתף בתחושה אישית מאד שלו, שהוא גם נבוך בה,
הוא מספר שלפעמים הוא מרגיש.. משוגע,
סיפור החיים שלו מורכב, ובהרבה סיטואציות הוא מרגיש שיש לו אחוזים של שיגעון
הוא מרגיש שזה חלק בלתי נפרד ממנו ומלווה אותו בחיים.
גם כאן המנחה מתיחס, מכיל, מקשיב, ומכוון.
ונעשית עבודה מאד עמוקה ויפה מול הקהל.
כשהמשתתף מדבר, הקהל שם לב שיש לו סוג של "טיק" בפה ,
שקוטע את הדיבור הרציף שלו, "אני מרגיש... טצצ .. לפעמים משוגע , וזה מלווה אותי .. טצצ"
גם המנחה שם לב, ואחרי השאלות וההבנה היפה לנפש המשתתף, הוא שואל : מה זה הטצצצ הזה , זה גם קשור??
שתיקה בקהל, המשתתף שותק, נבוך.
"הממ.. כן , גם "
התפעלות בקהל ,
"איזו אליפות..."
--סיטואציה שלישית--
שוב, זה מתחיל כשהמנחה במעגל הגדול שואל מי מעונין לשתף , ומשתתף מהקהל מספר על מקום אישי שהוא הגיע אליו, ונעזר מאד בשיחות עם התומך (האישי)
זו היתה עבודה שהם עשו יחד, והוא הרגיש שהם בכיוון הנכון ומתקדמים מאד ,אם כי יש להם עוד עבודה.
המנחה מציע לעשות סימולציה - התומך והנתמך (ששניהם משתתפים בסדנא) יציגו מול כולם את מה שהם עושים בחדר התומך , והמנחה יכוון.
הם מתחילים לדבר ולדמות את הפגישה האישית, כשהם מגיעים לנקודה, המנחה קוטע את התומך : שניה , שניה, אם לא אכפת לך ....
אתם בכלל לא בכיוון!! זה ממש לא זה, זה פשוט מאד , ענין של אגואיסטיות ולקחנות! הנתמך צריך לצאת מהאגואיסטיות שלו וזה הכל !
כך נגמרת הסיטואציה,
חצי שנה אחרי שהנתמך יצא משקוף, נפל לו האסימון , והוא הבין שלא, אין פה אגואיסטיות ולקחנות, הוא והתומך עבדו יפה מאד ובכיוון הנכון.
הממ.. כן , אולי היתה פה אגואיסטיות ולקחנות מכיוון אחר...
פרשנות שלי :
חלק בלתי נפרד מהענין והתאוצה שהסדנאות צוברות הוא בגלל הדרמה , והאקשן שמלווה כל סיפור.
כל ניתוח מדויק שנעשה בפומבי - מותיר את המשתתפים פעורי פה, והמומים מול עוצמותיו של המנחה וכשרונותיו.
ויש לו כשרונות מדהימים , ויכולת עמוקה מאד להבין , להכיל ולקרוא את הנפש, ולדעתי - הוא משתמש בה לכל מה שהוא חושב שנכון:
כדי לפתוח את המקומות העמוקים ביותר בנפש, לרתק את הקהל ולהוכיח את יכולותיו מול כולם .
המשתתף מן הסתם, יוצא לעיתים פגוע (אבל יודע שזה מקום אישי שלו! לעולם לא הבעיה במי שפגע, אם הוא מרגיש פגוע, הוא צריך להיות חזק יותר!)
ולעיתים מבולבל - כי המנחה "עלה" על הבעיה שלו ואיתר אותה , אבל איך הוא ממשיך מכאן?
ושאר המשתתפים - נותרים הלומים, מוקסמים מפריצות הדרך שקורות מול עיניהם
הם לא מרגישים בהשפלה ובטח לא יודעים לקרוא לה בשם וזה משתי סיבות :
- הערך הכי חשוב בסדנת שקוף הוא התקדמות בכל מחיר , בלי התחשבות בקצב, ובמקרים הנ"ל - בלי לראות באמת את המשתתפים שמוכנים לשתף מליבם.
- אין אף פעם פגיעות בסדנת שקוף, אם מישהו נפגע זוהי החוויה שלו ועליו לעבוד עליה אם הוא מרגיש שמשהו בהתנהגות התומך , או בשיטה לא נכון כי התוצאות אצלו לא טובות -
קח אחריות התומכים לעולם לא יקחו אחריות, אבל תמיד הם יבקשו מן הנתמכים לקחת אחריות על מה שקרה ועל מה שהם מרגישים. ולנהוג בבגרות.
אפשר. אפשר לרפא ולההתקדם גם 