סוד האור ומסתורין הים

[אנונימי]

הועבר מהדף של נ ע מ ה:

[ידי_אור*]

היום קמתי לי לבוקר חדש. השעה היתה קצת מאוחרת (8:00 בערך) כשגיליתי שהשעון שלי לא צלצל זינקתי מהמיטה ובתוך הסיר לחץ הזה של הבוקר ניסיתי לחשוב בהגיון מה אני עושה קודם...
35 ילדים מחכים לי בגן ואני עדיין בבית... הילדה הגדולה שלי כבר פיספסה את ההסעה והילדה הקטנה שלי לא רוצה ללכת לגן, כרגיל. באופן חצי אוטומטי אני מנסה להכניס את העדשה לעין ואז פתאום נזכרת שעדיף שאצלצל קודם כל לגן כדי להודיע שאני מאחרת... לשמחתי הרבה לא שובצתי השבוע כאילו במקרה(איני מאמינה במקריות)לגננת סבב היתה איזושהיא אי הבנה ומאותו הרגע בו קיבלתי את ההודעה שאיני עובדת היום, תחושת ההקלה השתלטה עליי וכל הקצב המטורף של הבוקר, הפך למעיין שלוה מהולה בשמחה שהיקום מחבק אותי. אך איזה בוקר נפלא ...
הכנו לנו ארוחת בוקר חגיגית ומפנקת שכל החושים רוקדים סביבה ונהננו מכל רגע של הביחד בנותיי במקביל הכינו לי ארוחת מלכים במטבחם המיניטורי והיה לנו יום פשוט, נעים ושמח...
כאילו לא במקרה.. בדיוק היום החלטתי לנסות את השבוע הראשון שלי עם ביתי בחינוך הביתי...
איזה עונג, פתאום הרגשתי את עצמי, את העוצמות שבי, את השייכות, הנוחות והנכונות במקום הטבעי שלי, בבית שלי, עם בנותיי המדהימות עם התחושה המוכרת הזאת של הרצון שלי להיות כאן כל כולי למעני, למענן...
תודה.

[נ_ע_מ_ה*]

_ידי אור יקרה

מתרגשת לקרוא אותך
מתרגשת שאת כותבת לי פה,בבלוג שלי
מתרגשת לחוש את ההתרגשות שלך מבעד למילים
מתרגשת מהמחשבה שיש לי חלק בתהליך שלכם, בדרך לחינוך הביתי.

[ידי_אור*]

בוקר יום שני.
הימים כל כך מלאים...הריקוד הזה...היחד...האמת בהתגלמותה...אני הרי מרגישה את זה בכל גופי, זה לא באמת חדש לי...זה כל כך מוכר...החיבור הזה, הראשוני, החייתי, הפרימיטיבי, כן, אני כאן כל כולי שמחה ואוהבת, שלמה ומתרגשת - איזה יום נפלא. אפילו מזג האויר מחייך.
עכשיו אני יודעת שזהו מקומי. מצאתי אותו, הוא תמיד היה כאן רק שלא היה לי נוח לראותו... איזה חיים מדהימים לעיתים עלינו לעשות סיבוב שלם כדי להבחין שהנה כל מה שחיפשתי נמצא לרגליי...

[ידי_אור*]

תודה תודה תודה ליקום ששלח לי אותך
ותודה שהיום אני יודעת מה אני רוצה...

[לוטם_מרווני*]

_תודה תודה תודה ליקום ששלח לי אותך
ותודה שהיום אני יודעת מה אני רוצה..._
תודה ידי אור על השיתוף. מתרגשת לקרוא איך נכנסת ככה לבלוג של נעמה ומצאת את המקום בו את פורחת וצומחת וחיה.

[ידי_אור*]

זכרון ילדות:
אני זוכרת את חורשת האשלים הזאת שהיתה שם מאחורי ביתי.
מיד כשהייתי חוזרת מביה"ס הייתי זורקת את התיק הגדול והכבד שלי ורצה לחורשה לדבר עם איזה עץ, לחבק אותו או למצוץ את עלעליו.
ואו, התחושה הזאת, החופש, ריח עשן המדורה, פריחת המדבר, השייכות לטבע, המרחבים, ההרים איפה כל זה
איפה הילדה הזאת שהיתה מכורה לתחושת החופש הזה, הפתוח, הרחב, איפה היום האומץ להתחבר לטבע, לרוץ יחפה בחולות, לשכב על הגב בשמש ולהתפעל מהשמיים התכולים האינסופיים. איפה המראות הללו, איפה הריחות, מליחות העלים וציוצי ציפורים, מזמן לא היתה לי חויית חושים ססגונית כזאת...
אני מתגעגעת לחופש הזה שנלקח ממני מהיום בו הפכתי לאם. למה לא סיפרו לי על כך...?

[לוטם_מרווני*]

תחדשי על דף בלוג, ידי אור. אני מחכה להמשך@}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מעניין. בדיוק כתבתי על זה היום בדף שלי אופטימיות קוסמית..

[טבעונית_פרחונית*]

איזה שם דף מקסים @}
ההורות היא גם הזדמנות לחזור לשם
גמני מחכה להמשך

[נ_ע_מ_ה*]

..."אני מתגעגעת לחופש הזה שנלקח ממני מהיום בו הפכתי לאם"

נסי את המשפט החדש הזה:

"אני נרגשת לחוות את החופש שאני נותנת לעצמי ולבנותיי היום כאם בחינוך ביתי "


אם יש מילה אחת שאני יכולה לבטא באמצעותה את מהות החינוך הביתי עבורי, הרי היא "חופש"

חופש להיות מי שאני,מה שאני רוצה להיות
חופש לחיות ע"פ דרכי,לסלול אותה כל יום וכל רגע מחדש
חופש לפרוץ גבולות אל המרחב הפתוח,לטבע סביבי,לטבע שלי
חופש מכבלי ה"מציאות"(כפי שזו שמצטיירת בעיני שאר העולם...)
חופש מתפיסות שבי שכבלתי עצמי אליהן משך שנים
חופש לזרום עם ריתמוס הבריאה,עם מה שהעולם מזמן לי,באופן,בזמן ובמקום שההווה מביא אלי
חופש לגדול עם ילדיי,ללמוד איתם ומהם
חופש לילדה הפנימית שבי לחוות מחדש את רגעי התמימות והפשטות
חופש ליצור,לעצב,לבנות את חיי וחיי משפחתי בשמחה ואהבה
חופש לבחור בכל אלו
חופש להיות

[ידי_אור*]

נעמה, תודה לך! נעמת לי מאוד...
אני מרגישה את זה וזה נפלא ואני עוד רק בראשית דרכי...
ההתרגשות, ההתלהבות והתשוקה מלגעת באמת הזאת היא זו שנותנת לי משמעות וכח, סוף סוף היה לי האומץ להתחבר אליה...אני לא באמת מאמינה שאין לי את החופש בתוך האימהות, אבל לעיתים צץ לו איזה געגוע לימים ההם, לקלילות שבתמימות...האימהות בשבילי היא הרבה יותר רחבה ומורכבת...
אחרי שעשיתי את הצעד הזה ובחרתי לקחת אחריות ולא להשתייך יותר לעדריות הזאת, אני מרגישה הרבה יותר מלאה ושלוה.
תודה.

[ידי_אור*]

היום אחה"צ נפגשתי עם חברה.
הילדים שלנו היו יחד באותו הגן...עד לפני שבוע...
דיברנו קצת על הגישה החינוכית של הגננת, על סדר היום, על הפערים בתפיסות העולם שלנו כאימהות ועל ההחלטה הדי מהירה שלי להוציא את אור מהגן...
תוך כדי השיח, ראשי החל להסתחרר, הרגשתי שענן של ערפל כיסה את פניי ושאני מוצפת מעוצמת הבילבול...

אולי עשיתי טעות, אולי בחרתי להחזיר אותה הביתה רק כדי לשרת את הצרכים הנרקסיסטים שלי...
ואולי רק אלוהים יודע...

אני הולכת לנשום.

[נ_ע_מ_ה*]

אולי

אולי ההחלטה שהתקבלה נועדה באמת לשרת את הצרכים שלך.ומה בכך?האין את אדם שראוי שצרכיו ייענו?
אולי בתך בחרה בך כאמא משום שזה בדיוק מה שהיא צריכה?
אולי הנשמות שלכן חברו יחדיו משום שרק כך תוכלו לגלות,יחד, את סוד האור?
אולי רק יחד תוכלו לעשות את התיקון הבין דורי ששתיכן זקוקות לו כדי לגדול?
אולי זו טעות ואולי לא.
אולי יש סיבה טובה גם לטעויות שאנחנו בוחרים לעשות.אחרי הכל-הן חלק מהמסע שאנחנו אמורים לעבור. גם בתך!

ו... לא,אני לא חושבת שעשית טעות.
טעות לא יכולה להרגיש את האמת כפי שאת חשת אותה בימים האחרונים
הבלבול שלך טבעי ולגיטימי. תני לו מקום.גם הוא חלק בלתי נפרד מהמסע שלך.


לא רק אלוהים יודע. גם בתוכך שוכנת חלק מהנשמה הגדולה של אלוהים. גם היא=את, יכולות לדעת.
הרגשות עוזרות לנו להתחבר לנשמה . אם תמשיכי להיות קשובה לתחושות שעולות בך-תדעי גם את
השתדלי להמנע מלחפש תשובות אצל אחרים או במפגש עמם. כל התשובות שאת צריכה לקבל-נמצאות בתוכך,קרוב קרוב.רק את יכולה להרגיש אותם,ולדעת.

[ידי_אור*]

נעמה, תודה לך על ההארות והחיזוקים.
אני יודעת שהספק מבורך אבל אני בכל זאת מרגישה שאני מונעת ממנה את החיכוך וההתמודדות האמיתית עם המציאות. הרי אנו צומחים מתוך הקושי ואיך נדע את עצמינו אם לא נבוא במגע עם החברה?. אורי ילדה מאוד חברותית ...

• ומה עם חרדת הנטישה שלה?

היא פשוט מזדנבת אחרי לכל מקום וזה רק הולך ומחמיר...

במלחמה הפנימית שלי אין מנצחים

נראה מה יביא המחר...

[נ_ע_מ_ה*]

החיים עם ילדינו מזמנים לנו את השיעורים הכי חשובים שעלינו ללמוד,איתם ומהם,עבורם ועבורנו.
התבונני בצורך שלך להיות קרובה לבתך (מה שאת מכנה "צרכים נרקסיסטיים") ומתוך המראה הזו תוכלי להבין אולי יותר את הצורך של בתך להיות קרובה אלייך.
ברגע שלך יהיה יותר ברור מהו המקום שלך ביחסים בניכן- הדברים יתבהרו גם לה וגם היא תוכל יותר להרפות

[ידי_אור*]

נעמה, תודה על השיקוף.

אני רוצה להרפות.

בימים אלה אני חווה את הפיצול שלי בעוצמה שקשה לי להכיל ,בדיוק כמו
שהפנמתי בילדותי את הדמויות של הוריי... לא היתה שם אחדות... זה נתפס אצלי בחוויה כטוב או כרע ובין שתי הקצוות הללו נוצר הקרע בתוכי.

אוף, נמאס לי אני מתישה את עצמי...

הקולות שבראש אומרים לי לתת לבילבול הזה מקום...פשוט להיות.

[מבינה*]

[ידי_אור*]

יום שבת, יום הטיול המשפחתי שלנו...
היום נסענו לקניון שחורת, היה מקסים ! הילדים כרגיל רצו להם בנחל, עדיין שואלים איך זה שיש נחלים ללא מים... ככה זה במדבר הצחיח, היבש, לא יורד גשם...
בן זוגי הכין חומוס/פול מעשה ידיו היה מעולה. (האוכל תמיד מוסיף לאוירה...)
אבל אני שונאת את החזרה והידיעה שבעוד שעות ספורות יתחיל לו שבוע חדש...
אני רוצה להשאר בטבע, לא רוצה שהשמש תשקע, רוצה לתפוס עוד קרן שמש אחת, אחרונה, לא רוצה לחזור הביתה.

מוזר, בכל יום שישי אני מרגישה כועסת.
כל דבר מכעיס אותי אני ממש שונאת את ההכנות האלה לקראת השבת.
לרוב, אנחנו אוכלים בבית וזה ממש מעורר בי רגשות לא נעימים השישי הזה, האינטימיות שבארוחה, הרגעים השקטים, הריקים...
רק אתמול נזכרתי שנולדתי ביום שישי... ואז הבנתי הכל...

[לוטם_מרווני*]

[ידי_אור*]

יום המשפחה היום. בילדותי כשעוד היה זה "יום האם" היינו עושים לאמא שלי הפתעה, יום פינוק, היינו מסדרים יפה יפה את הבית, מתרגשים יותר ממנה, ובמעט הכסף שחסכנו בקופת החיסכון של בנק הפועלים(הבית הירוק של דן חסכן זוכרים?...), היינו קונים לה מתנה. אמא שלי קשה במתנות. לא יודעת לקבל. אני זוכרת שאני ואחותי קנינו לה תמונה יפיפיה ואחרי כמה זמן היא היתה תלויה אצל השכנה בסלון זה היה פשוט מעליב!
אוי, א מ ה ו ת !
מעניין מה יהיה עם בנותיי כשתגדלנה...
אני מתה מפחד...
לשאת את כל האשמה הזאת ועוד בידיעה שעשיתי כמיטב יכולתי כאם...
אני מרגישה שאני הרבה יותר מ"אם טובה דיה" (עפ"י דברי ויניקוט...)
מה מחכה לי ??
הרי גם אני עברתי תקופה כזו עם הוריי והשלכתי עליהם את כל עולמי...
עד שאבי נהרג...(לפני 3 שנים)...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

קוראת אותך@}
מאוד אוהבת את השם הקסום שבחרת לדף...

[ידי_אור*]

יום המשפחה עבר בשלום... (אוי, זה נשמע איום...)
זה משפט של אמא שלי...

פתחנו את הבוקר בכוס הפוך על חוף הים(אני ואישי) דווקא היה נחמד...
אח"כ הלכנו לאכול סושי.
אחה"צ הלכתי לחוג יוגה עם אורי וכשחזרנו האיש שלי הכין לנו ארוחת ערב חגיגית
לכבוד יום המשפחה...
ארוחת ערב חגיגית, אפשר לומר אבל האוירה לא היתה חגיגית כלל.
אני חזרתי קצת כועסת והתחשק לי לעשות כלום.
וכשאני כועסת, בכלל לא נעים להיות לידי...

רק עכשיו, בזמן שאני כותבת, אני מבינה למה המשפחתיות הזאת מעוררת בי את מה שהיא מעוררת...

תודה.

[מישהיא*]

מה המשפחתיות מעוררת בך?

[ידי_אור*]

משפחה היא רחם.
היא המקום המוגן, הבטוח.

כשיסודות הבית אינם איתנים ויציבים, מתחילים לצוץ סדקים בקירותיו ובבוא הזמן-
הרס וחורבן...

[משי_עדין_וחזק*]

נוגעים בי המשפטים האחרונים!
בא לי לבכות:.

_משפחה היא רחם.
היא המקום המוגן, הבטוח.
כשיסודות הבית אינם איתנים ויציבים, מתחילים לצוץ סדקים בקירותיו ובבוא הזמן-
הרס וחורבן..._

מתעסקת בזה לאחרונה לגבי הבית שאני יוצרת לבן שלי...

[נ_ע_מ_ה*]

באופן כללי, העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך היא לא להקשיב לעצות!

ועכשיו,אחרי שהזהרתי אותך,אני מרגישה קצת יותר נוח לתת לך אחת (מהסוג שעדיף לקרוא ואז למחוק,לבדוק אם מתחבר לך ואז לשכוח ולהתעלם...)

כתבת :"כשיסודות הבית אינם איתנים ויציבים, מתחילים לצוץ סדקים בקירותיו ובבוא הזמן-הרס וחורבן"
נשמה יקרה,מה גורם לך להשאר בבית כזה שעשוי כל רגע להפיל עלייך חורבן? צאי משם כל עוד נפשך בך!!!
כבר עשית את הצעד הטכני של לצאת מבית ההורים,כבר הקמת לך בית משלך ובנית תא משפחתי חדש ומדהים ,אז למה את מתעקשת לחפור ביסודות הרעועים ההם,מפעם? יש לך אפשרות לחיות בהווה ,ליצור את מציאות חייך בעצמך,לפלס עבורך ועבור בנותייך את הדרך שלכם,להשקיע במה שכינית "רחם",מקום בטוח ומוגן,
את רוב התסביכים שיש לנו מהעבר אי אפשר באמת לפתור. אפשר להיות מודעים להם,להתבונן בהם מדי פעם ולבחון איך הם משפיעים על הבחירות שלנו,אבל אם הם מציפים אותך (כפי שאני חווה אותך,מהצד)- הניחי להם,שילכו לחפש את החברים שלהם במקום אחר. הנבירה בתוך עצמך חשובה וקיומית,אבל "עצמך" הזה איננו עוד הילדה שהוריה גרמו לה להרגיש קטנה וחסרת בטחון. ה"עצמך" הזה,כמו שאני למדתי להכיר אותך,בחייך בהווה,הם אשה מדהימה ,חמה,סקרנית ויצירתית שמתרגשת לגלות את העולם החדש שנגלה לפניה. חמודה: למה שלא תתמסרי למה שעושה לך טוב? למה להכנס לחורבות מהעבר כשיש לך בית ומשפחה בהווה שאת יכולה לחוש בהם את הבטחון שאת מתעקשת לחפש שם

החזירי לי את הספר הסגול (משפחה כן בוחרים/אמיתי רגב(?) כי נראה לי שהוא משפיע עלייך יותר מדי...
או,לחילופין,השתמשי בתובנות שקיבלת ממנו כדי לחזק את יסודות הבית שלך-זה שאת בונה כעת,בהווה,ולא זה הרעוע מהעבר.

זה לא קל,אני יודעת,אבל שווה את המאמץ,בוודאי יותר מאשר להמשיך לדדות בבוץ הטובעני (והתובעני...)של משקעי העבר.


קבלי חיבוק (וירטואלי...אבל עם כל הלב. או שתואילי לצעוד שני צעדים עד לפתח ביתי ואז תקבלי אחד אמיתי)

[ידי_אור*]

נעמה.
אני מרגישה שההתבוננות שלי על העבר, היום, היא מזוית אחרת...
אני מרגישה הרבה יותר בוגרת, הרבה יותר בשלה וחזקה כדי לאפשר לדברים לקרות.
אין לי שליטה על ההצפה הזאת ואני גם לא רוצה בה.
אני מרגישה שזה בסדר שזה קורה.

אני מקווה להתמקד בכאן ובעכשיו אבל העבר והשורשים שלי הם חלק בלתי נפרד ממני ולכן יש להם תמיד מקום בעולמי האוהב.

תודה לך אהובה.

[סוסת_פרא*]

קוראת אותך.

וגם אני אהבתי את שם הדף, וגם את הכינוי שלך.

[ידי_אור*]

הייתי רוצה להיות עץ.
ששיער ראשי בשמיים יגע
ואצבעות רגליי ישתרשו באדמה

כשעבדתי בגן האנטרופוסופי, היה ילד אחד רגיש וחכם נורא שאמר לי: "הי, את יודעת שאת עפיפון???"... חייכתי ואמרתי לו - נכון...עם צביטה קטנה בלב.., כשחזרנו לגן אחרי הפסח, הוא החל לטפס עליי, הושיט לי את שתי ידיו הקטנות וביקש שאחזיק בו חזק ואז אמר: "יו, את ממש עץ..."
איזה רגע מרגש זה היה, התפעלתי כל כך מצורת הבעתו הגאונית, הפשוטה...

ילדים של החיים...

הכל הם רואים, הכל הם שומעים, הכל הם מריחים, החושים ערים לכל, הערוצים פתוחים, כל הידע זמין...

אני מתגעגעת...

אני הולכת להסניף את הריח המתוק של הילדות שלי...

חלומות מתוקים.

[ידי_אור*]

אורי: "אמא, את שמנה?" (בת 4.5)
אני: "מה את חושבת?"
שתיקה
אני:"לפעמים אני מרגישה שמנה ולפעמים רזה"
אורי: "אמא, פילה היא שמנה?"
אני: "כן..."
אורי:"ופילפילון הוא שמן?"
אני:"שמנמן..."
אורי:"אז את פילפילון..."

[ידי_אור*]

המחכימון:"קושי אינו בהכרח סבל"
זה מדהים איך הכל קורה כאילו במקרה...רק כאילו...(בדיוק עמדתי לכתוב על כך...)
חיים שלמים (34 שנים) אני חיה בידיעה שהחיים הם סבל...
הזמנתי קשיים, סבל, רחמים עצמיים, מסכנות...
הרבה קשיים. אומנם לא מודעים אבל כך חשבתי שעליי לחיות...

נדמה לי שהתעוררתי רק כאשר נזרק עליי סלע משמיים, ואבי נהרג בפתאומיות, כה צעיר היה במותו (לפני כ-3 שנים) החלטתי לטפל בעצמי, הרגשתי שליבי קטן מלהכיל את עוצמת הכאב הגדול וביקשתי שינוי, הכל צף וגעש... כאן נפגשו הבכי התהומי והצחוק הנצחי, המועקה והשיחרור, האור והחושך, נזרקתי מכאן לשם כמו כדור פינג פונג ענקי.....זה היה כואב.....
החלטתי להרשם ללימודי פסיכותראפיה הוליסטית ואחרי 3 שנים עזבתי. אני עדיין מתלבטת אם כדאי לי להמשיך - זה מסלול חמש שנתי.
גם עכשיו אני כאן ושם, רגע אחד אני בחינוך ביתי, רגע אחד אני עם עצמי, עובדת, לא עובדת, מהרהרת, מתמכרת, מחפשת,מתלבטת, זוללת, אבל הרבה הרבה יותר חזקה
בא לי לבכות אז אני הולכת...

[ידי_אור*]

חזרתי.
המחכימון שוב איתי:"אם יצאת מכליך, אל תשכח לשוב..."
בדיוק בשבילי !

מי יכול לעזור לי למצוא את סוד האור?
אולי זה החושך שמסתתר לו שם ? אולי מכשפה או שדון משוגע?
נזכרתי בשיר של פורטיס - "מי מסתתר מאחורי המסכה, חתול, מפלצת או ילדה יפה..."
את יודעת אופטימית, כמה הייתי רוצה להיות כמוך ולהצליח לראות רק את חצי הכוס המלאה.

הרי יש לי כאן באר שלמה של אור וידי אור שיכולות לרפא לו רק את עצמי לרפא ידעתי...

אני בוחרת להיות שמחה איזה מזל שיש לי אותה...

מעברים וצירים ושיעורים וטלטלות וחיבוקים ונשיקות וקשקושים ושטויות

[ידי_אור*]

לפני כמה לילות
דיברתי עם איש אחד
שהיה לי חכם נורא.
דיברנו הרבה
על אהבות
ואכזבות
וחתולים.
אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת
מעריצה
בחתולים
וקצת גם
בי,
זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו,
או מאיזה גובה יזרקו אותם
תמיד הם ינחתו על הרגלים,
יחייכו חיוך חתולי
אדיש ומתנשא
וימשיכו ללכת
כאילו כלום לא קרה
ואף אחד לא נפל
ובטח לא הם.
כשאמרתי את זה לאיש
שהיה לי חכם נורא,
הוא שתק רגע
ואחר כך, ענה
שזה בכלל לא ככה
אלא אחרת לגמרי,
שבעצם, הם נופלים על הגב
ונשברים כל פעם מחדש
לרסיסים
אבל הם חתולים
ויודעים
שזה חלק מהתדמית שלהם,
ושכולם מצפים,
שהם יפלו תמיד על הרגלים
אז הם לא מראים לאף אחד
שזה בכלל לא ככה באמת.

האיש הזה לא ראה את הפנים שלי
בלילה ההוא, כשאמר את המילים האלו
וטוב שלא ראה.
כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח,
שהוא היה מוריד ת'עיניים
ורואה ת'רסיסים שלי על הרצפה...


לילה טוב

[ידי_אור*]

מאת - ורד מוסנזון

המחכימון רודף אחרי במשפטים ששוה לחלוק - "מילים טובות מסלקות עננים שחורים".


יהיה טוב.

[ידי_אור*]

שמי ידי אור...
יש לי שתי בנות מקסימות - קרן אור בת 4.5 ושירת הים בת רבע לשמונה.
יש לי שלוש חתולות - מילקי, מייפל וקצפת
אני בריאה, אני שמחה, ואני אוהבת ילדים, חתולים ואנשים...
אני גם קצת אוהבת את עצמי.
אני אוהבת לרקוד, לשיר, לצחוק, לבכות, לנגן בגיטרה, ליפול, לקום, לצייר, לאכול, לישון,לטייל, לרבוץ ולתת מקום, אבל הרבה מקום, לילדה שבי.

[ידי_אור*]

אני צומחת לאיטי, בין קוצי המדבר כמעט שלא נזהרת כשאני נדקרת...
רוב הזמן אני מתלבטת, רוב הזמן בספק
כמו שתי נשים, אחת עצובה, אחת צוהלת
נפשי מורכבת.

[אמאל'ה*]

ידי אור היקרה, קוראת אותך מכפר האורנים הרחוק. כותבת כל כך יפה, לא ידעתי...

[ידי_אור*]

כפר האורנים, מוכר לי...

האם זאת את אמאל'ה ?

[ידי_אור*]

בא לבקר אותנו חבר חדש...
אני אומרת לבן זוגי:"איזה חמוד הוא?!"
ביתי הקטנה: "הוא לא חמוד, הוא חמדמוד"...

[ידי_אור*]

קטע מטורף:

בזמן שאנחנו נמצאים בחדר העבודה/משחקים בביתנו, כל המשפחה, ואני יושבת אל מול מסך המחשב וקוראת כתבה מעניינת, (כשאני מרוכזת איני שומעת מאומה, אני כל כולי בתוך הדבר...)מאחורי גבי יושב לו בן זוגי וגוזר לבכורתי ת'שיער.
מאוחר יותר הבנתי שהיא ביקשה ממנו שיגזור לה קצוות...
לפתע אני שומעת אותה בוכה עמוקות, טוב, את בכי אני תמיד שומעת...אני מסובבת את ראשי ורואה שהאיש גזר לה את כל השיער וממש עקום כאילו שישבה לפניו בובה והוא משתעשע להנאתו בשערותיה.
היא בוכה והוא מצחקק לו...ממש כמו ילדון.
ואני, עם הפתיל הקצר שלי צועקת וזועקת הוי, אלוהים, אני כאן, למה לא ביקשת עזרה.?..אבל היא ביקשה רק קצוות...מה עשית?!
שתבינו, השיער שלה הגיע עד הישבן...ובשניה הפך לקרה...
ועוד שיערה היה יבש. מי גוזר שיער כשהוא יבש?

[ידי_אור*]

אנחת רווחה.

איך את מרגישה?
מחר, כשאלך לבית הספר אשים כובע.

אני מנסה לשקף לה את הפגיעות ואז היא אומרת: טוב, מחר אני אראה מה יגידו..? מחפשת אישורים כמוני...
ואז היא נרגעת ומחפשת יתרונות:

[ידי_אור*]

"אמא תראי איך השיער שלי חלק.."
"וואי, זה ממש נוח..."

ועיניי דומעות.

התגובה שלי היתה קשה, לי, לו ולה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מרגש לקרוא את מה שכתבת על העץ...
לי היתה פעם חוייה דומה.
ישבתי על מרפסת בית עץ על הר, מוקפת עצים, מפלים, וטבע מטורף בלבד.
ישבתי בשקט וקינאתי בפשטות ובשקט שלהם
אל מול סערות הנפש שלי...

[אמאל'ה*]

זו אני. נוגעת לא נוגעת. מצחיק איך שהנקודות בחיים שלנו משיקות להן כאילו יש להן חיים משל עצמן. לפעמים ברגעים קשים (אובדן הורה), ולרוב בדברים טובים (הבנות שלנו, באופן טבעי, חלק מן הבחירות שלנו והצחוקים המוטרפים).
אוהבת אותך

[אמאל'ה*]

מיסתורין הים שלך יפיפיה גם אם תהיה לה קרחת...

[ידי_אור*]

אמאל'ה
איזה כיף לי שאת כאן...
מרגישה אותך כל כך קרובה...
הדמעות זולגות מעצמן...
אני אוהבת אותך באופן מאוד מיוחד.
את מיוחדת לי.
ואיזה כיף שאני יכולה לכתוב לך את כל הדברים שקשה לי לומר...

[ידי_אור*]

תודה לך על השיתוף קוסמת יקרה, ותודה לך שאת כאן איתי..

מקנא אני ברוח על חירותה
מקנא אני במדבר המצוה עלי שתיקה
מקנא אני באוצרות הים ובמעמקיו
מקנא אני באש הלוחשת עכשיו...

[ידי_אור*]

"אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך"

אני מאוד אוהבת את המשפט הזה.

[אמאל'ה*]

מרגישה אותך. מרגישה את המורכבויות והקשיים לצד, היופי והקסם הגלומים בך. כל כך הרבה יופי ועושר, אך הם כל כך שקטים שאת אינך מודעת לקיומם...
הרעישו, למדו את ידי אור שהיא כולה אור...
את מעוררת בי השראה. אוהבת

[ידי_אור*]

תודה לך יקרה ריגשת אותי עד מאוד...

אני מרגישה שאני בדו שיח עם הנשמה שלך..
משהו אחר יוצא משם...
עוצמה של רכות,
וחכמה,
ובגרות.
תמיד הם היו מנת חלקך, אבל עכשיו אני חווה אותן בעוצמה רבה יותר, ברורה יותר ועמוקה.

איזה כיף שיש לי אותך כאן ושם..

[משי_עדין_וחזק*]

הזמנת אותי לשתף ועבר זמן. זרמו מים בפלגי חיינו, ותודה בכל זאת.
פשוט טוב לקרוא אותך.

_מקנא אני ברוח על חירותה
מקנא אני במדבר המצוה עלי שתיקה
מקנא אני באוצרות הים ובמעמקיו
מקנא אני באש הלוחשת עכשיו..._
של מי המילים האלה?
חודרות מהלב. שלך?

[משי_עדין_וחזק*]

ברשותך,
הדפסתי לי אותן
כתבתי למטה ידי אור.
משהו בהן נוגע בי.

אתמול עלית בהרהורי,
דמית למיים כסופים של אור הירח.
אחת מנסיכותיה של אבלון.

[נ_ע_מ_ה*]

מקנא אני ברוח...

מקנאה אני בך,על היכולת להוציא מנפשך פנימה מילים כל כך נוגעות. לא הכרתי את האיכויות הפיוטיות האלו בך .עד כה. אני עסוקה מדי בחיים,בלעשות,בלהיות,בלהרגיש. איכשהוא,לאחרונה,לא מצליחה לדלות מתוכי התבטאויות התואמות את הלך רוחי. שמחה עבורך שמצאת כאן באתר דלת פתוחה ומזמינה לכתוב ולשתף בהגיגייך.דלת שמאחוריה הרבה נשמות טובות. שמחה בשמחתך,שמחה שאת מאפשרת לה להבזיק ניצוצות של אור לחייך,ולו רק קמצוץ. מקווה עבורך שתמשיכי לתת לניצוצות האלו מקום יותר ויותר גדול

יאללה,ביי
יש בי משהו שמחכה לצאת לאוויר העולם (ואלו לא מילים...)
כבר לא נותן לי לשבת בנוח על הכסא מול המחשב

[לוונדר_סגול*]

תודה על הפירגונים (ועל הבהצלחה )

[ידי_אור*]

נעימה ועדינה כמשי :
תודה על ההרהורים...מאוד מרגשים...האי האגדי...המלך ארתור...השולחן העגול...
הזכרת לי ספר ילדים מקסים שאני מאוד אוהבת: "מתנות יום ההולדת"/פול סטיוארט וכריס רידל
ארנב וקיפוד חוגגים לעצמם יום הולדת. קיפוד מוצא את המתנה המושלמת לארנב - בקבוק של אור ירח...

תודה לך משי.
נעים לי שאת באה לבקר...

[ידי_אור*]

סוף סוף הוצאתי את מכונת התפירה החדשה שלי שקיבלתי ליום ההולדת.
כבר חודש אני דוחה זאת..
תפרתי לבנותיי תחפושות לפורים. חתולים. הפעם היה לי ממש קל ופשוט. ועוד שתיהן בחרו את אותה התחפושת...
איזה כיף היה. כמה זה ממלא אותי ואותן. כמה הן גאות ושמחות למדוד, להתרגש, לשמוח...פורים קטן שמח...

[ידי_אור*]

איזה מדהים זה שכל אדם שאני פוגשת "מוציא ממני חלק אחר שבי" יש אנשים שרק הומור וצחוק מבורך מתגלגל מתוכי,
יש אנשים שאני מרגישה לידם מכווצת כאילו שום דבר לא רוצה לצאת החוצה...יש כאלה שאני בעיקר שם בשביל להקשיב להם, אחרים רק בשביל להיות נוכחת, לאהוב, לחבק ויש כאלה כמו בן הזוג שלי שמוציא ממני כל כך הרבה זעם...

[ידי_אור*]

שוב אני בסערת נפש.
אברי גופי מאיימים להתפרק.
בבקשה, אני מנסה לאסוף את עצמי, לאחד.
אני רוצה להיות אחד.
אחד עם עצמי,
אחד עם האלוהות,,
אחד עם היקום וכל מה שבו
אחד אתכם,
כל גופי רועד אני מרגישה את פעימות ליבי
ובחוץ שומעת את פעימות ליבו של העולם
אחדות
שלמות
קבלה
אהבה

[מתמודדת*]

מחקתי את הדף שלי ובאתי לומר לך תודה על התמיכה והליווי.

[אמאל'ה*]

חזרנו מהצפון. היה כיף. לא יכולתי שלא להיזכר בחופשה הקסומה שהייתה לנו שם וכמה צחקנו. ואז ניזכרתי בכל הטיולים המדהימים שהיו לנו יחד, כימיה מושלמת, כל אחד עם נשמה תואמת .

[פלוני_אלמונית*]

חלמתי.
אני בביתי.
סביבי אנשים מוכרים. חלקם קרובים יותר חלקם פחות..
אני בהריון, לפני לידה, ידי מונחות על בטני הקטנה, ואין אני מבינה למה אינה גודלת..
אני מצתחקקת עם סובביי על כך שיתכן כי עוברי יוולד מת או שיהיה פג..
אין לי מושג למה תחושותיי מבשרות אדישות מחד ואכזבה מאידך.
איני חרדה כלל כאילו תהליך ההשלמה כבר נעשה. וזה בסדר. מרגישה בסדר עם מצפוני.

בבוקר קמתי קצת הפוכה.
שאלתי, איך ייתכן שהרגשתי נינוחה עם ידיעה כל כך קשה?
והיא ענתה לי: שחרור..


איזה יום נפלא היה לי.
כל מה שביקשתי ממנו הוא נענה לי בחיוב.
כזה מתוק האלוהים הזה לפעמים..
איזה מזל שיש לי אותו..
תודה!

[ידי_אור*]

הגבר שלי.
הו הגבר שלי.
הכי מיוחד בעולם...

והאשה שבי.
הו, האשה שבי,
מעוררת השראה לכולם...

השפיות שבי,
הו, כן, השפיות שבי
מוציאה אותי מהדעת

האלוהים שלי,
כן, האלוהים שלי
מתבונן ומקשיב בלי לגעת...

[ידי_אור*]

ארוחת ערב משפחתית אינטימית :

קרן-אור:"אמא, את יודעת איך נראה המלאך שלי"?
הוא לובש מכנסיים וורודים, חולצה וורודה ונעליים ורודות,
יש לו עיניים כחולות ושיער קצר בלונדיני(נוגעת בקוקו שלה..) וקוראים לו אור...

תיאור מדוייק שלה ! - איזה מדהים אה?

מלאך משתנה.
פעם קראו לו יחיעם.
ועכשיו הוא "אור".

ואז היא שואלת: "אמא, אלוהים הוא שקוף או לבן?"...

[ידי_אור*]

הגדולה:
"אמא המלאכית שלי לבושה בשמלת כלה לבנה, השיער שלה ג'ינג'י, יש לה קצת נמשים על הפנים וכתר פרחים על הראש..."

[ידי_אור*]

שוב הקטנה שלי: "אמא, את יודעת למה אין לי יותר כינים? בגלל שאת ואבא מתייחסים אליי..."
איזה תובנות של ילדה בת 4.5...?? אה?

[נ_ע_מ_ה*]

(-:

[אירוס_כחול*]

נעים ,
מרגש,
מדויק,
יפה,
עצוב,
אמיתי,
שייך,
אחר,
תודה

[ידי_אור*]

_תודה אירוס כחול, תודה לך שאת כאן איתי.

תודה למי שכאן איתי.
במחשבות,
ברגשות,
בהרהורים,
בתשוקות,
בקשיים,
במורכבויות,
בהתלהבות,
בכיסופים,
בשתיקות,
במועקות,
בפחדים,
במנגינות..._

[ידי_אור*]

שקט בחוץ.
רועש בפנים.
רק אני והבלוג שלי ערים...
עוברים מסע משותף...
משתעשעים בין כל היש
נגמלים מכל האין
מתפתלים, ונשברים,
נופלים, וקמים
צומחים ונובלים
נשארנו שלמים.

[אהבה_טהורה*]

@}

[ידי_אור*]

פרץ של יצירתיות...
היום קמתי פשוטה.
אנרגיה של התחדשות.
דילגתי לי להנאתי, קלעתי צמותיים והרגשתי שמחה ואוהבת.
לא שמחה ואוהבת כמו בימים ההם...
משהו אחר יצא מתוכי...לא יצאתי מגדרי, לא שקעתי במחשבות שוא, פשוט הייתי נוכחת כאן ועכשיו.
ללא דאגות ללא היסוסים, ללא.
קרן האור שלי הלכה לגן בשמחה. פעמיים בשבוע אני שולחת אותה לגן. וכל התחושות של אי הנוחות מול הגננת כבר אינם... היא הפסיקה לשאול שאלות. פשוט קיבלה את העובדה שכך בחרתי...
כשחזרנו הביתה היא ביקשה לפזר ת'שיער ואמרה לי: " אמא, אני מופתעה, כי אני אוהבת..." (התכוונה למופתעת כמובן..) ועצמי אמר לי, איזה מדהים.
איך כשכל האי סדר בתוכי, מתחיל לקבל מקום ולגיטימציה, הכל הופך להרבה יותר פשוט...
איך הדברים המורכבים ביותר משילים את קליפתם הקשה, המחוספסת ובתוך הגרעין מתגלית הפשטות, הרכות והאור האינסופי שעוטף אותנו,
כמה קשה החשיפה וכמה מקודשת היא..

רגעי חסד.

[ידי_אור*]

שתי בנותיי יוצאות להן מהחדר בבגדי גוף מאובזרות במיני בדים נוצצים וחלקי תחפושות...
"אמא, (פונה אליי הקטנה) אנחנו פיות פשוטות, בלי כנפיים..."

כמה רציתי לעוף כשהייתי ילדה. היו לי שנים שלמות שבהן חלמתי לילה לילה איך אני עפה מעל הים וההרים...
איזה יפה שם הכל מלמעלה...איזו תחושה...בלי לגעת, בלי להתקרב, בלי אינטימיות, בלי התחברות, בלי אני...
כל כולי מרחפת בעולמות הגבוהים, אבל כשנפלתי משם, הנפילה היתה קשה וכואבת לא יכולתי לקום...ממש התרסקתי...
היום אני מבקשת לחזור לאדמה, להתחבר לשורשים, הנפילות מכאן כבר אינן כואבות כמו משם, כשאני נופלת אני יכולה גם לקום...איני מתרסקת עוד.

גם העצים קרובים לאלוהים.

תודה.

[ידי_אור*]

הכנתי לי תמצית של פרחי באך. ימים קשים עוברים עליי. ימים של כאב ראש המאיים להתפוצץ.. אני מרגישה בעיקר את הפנים, את המרכז, הלסתות כואבות לי אני מרגישה עייפה ומותשת.
איש לא בא לבקר, איש לא שואל ואני לא אומרת מילה.רק אני והוא. כותבת לו כמעט הכל. הפעם הגזמתי. כשישבתי מול הערכה של התמציות, התחשק לי לשתות את כולן...אני מבקשת ריפוי.
נמאס לי מהמסכות. אני רוצה להרגיש להרגיש להרגיש.
מה בסך הכל ביקשתי?
הכנסתי לתוך הבקבוקון שלי אולי 8 תמציות רק כדי שאוכל סוף סוף לחוות.
יש לי חברה אחת שהשיעור שלי איתה זה למצוא את הגבולות שלי. היא כל הזמן פורצת אותן, מנסה, באגרסיביות, כאילו אני כלום...מה קורה לי? למה הדמעות לא מפסיקות?
חשבתי שזה נגמר. שלא מחכים לי עוד מי יודע מה שיעורים..
אז אני אומרת, די לשליטה. די לאינטלקטואליזציה, די לחיפוש אחר הגבולות. די.פשוט די.

[ידי_אור*]

צוללת להנאתי.
במעמקי אוקינוס השלוה
חוזרת לרחם, לאמא אדמה
אדוות קלות מלטפות לי את הפנים
אילו היית יודע איך אני נראית מבפנים

גופי קל כנוצה, אך נפשי לאה, מכורה
בוא אליי רק חבק אותי, תתמסר לתשוקה.
ואז קרן שמש תבוא, תמלא את ליבי הקטן
ניצוצות של תקוה בקלות מוזרה ימלאו את שובי מחדש...

רק תבוא...

[?*]

יש לי חברה אחת...
שבוחרת להיות לך לחברה,למרות שגם היא עוברת שיעורים לא פשוטים מולך.
רגישות. מנה גדושה של רגישות לא היתה מזיקה לנו,שתינו...
וסבלנות להכיל את השוני.

אהבה
פה הכל מתחיל ונגמר.
לאהבה כח להתגבר על כל המשוכות.
טוק טוק,אהבה,את שם?

אני פה...

[ידי_אור*]

קולומביה. 1993
אנו שישה חבר'ה יוצאים לטראק. נכנסים פנימה אל תוך יערות הגשם.
התברברנו. החשיכה קרבה ולא מצאנו מקום נוח לעשות בו קמפינג.
כבר חשוך לגמריי וקר...יורד גשם.
אני פוחדת. אנחנו על צלע הר.
חסרי אונים..
כל אחד מאיתנו סוחב מוצ'ילה ענקית, שק שינה והגברים שבנינו, כל אחד אוהל...
נכנסים ללחץ. מה קורה? מה עושים?
קר לנו אנחנו קופאים מקור.
איכשהו פותחים אוהל, נכנסים בו כולנו, צפופים, דחוסים וכואבים.
קטע הזוי לגמרי.
לילה שלם בלי שינה. אנחנו ערים. מנסים להקל על מצב הרוח, מנסים לצחוק.
אני עייפה. כולם עייפים. לא זוכרת מה עוד קרה שם...היינו רטובים לגמריי. האוהל החל להתגלגל במורד ההר, יחד איתנו... אנחנו בפנים אולי 7 אולי 9 שעות...סיוט!
השעה05:00 בבוקר קרני אור ראשונות מאירות לנו. אנחנו מחפשים את פתח האוהל. לא מוצאים. רוצים כבר לצאת החוצה סרחון של רטיבות. האוכל, הנעליים, הבגדים, המוצ'ילות, שקי השינה, הכל רטוב. פתח האוהל למעלה.
הראשון יוצא.
כל אחד בתורו.
כל הגוף כואב כואב כואב

[ידי_אור*]

ממשיכים ללכת. מפת סימון השבילים רטובה. הולכים והולכים והולכים...לאן שרגלינו מוליכות אותנו...
מרחוק נראה איש אחד רוכב על סוס. אנחנו מנסים לסמן לו לעצור. הוא בא אלינו.
אין מקום כזה שכוח אל ..
אלוהים תמיד נמצא כאן ושם ובכל מקום, מלווה אותנו, מקשיב לנו, מתבונן, שומר עלינו, שולח לנו מלאכים. מלאך קולומביאני. מקשקשים איתו בספרדית אילגת. הוא לוקח אותנו איתו. הוא רוכב על הסוס ואנחנו אחריו...
מגיעים לבית קטנטן. אשתו מכינה לנו ארוחת בוקר חגיגית..
ליד הבית חוות סוסים. אנחנו במנוחה. משלימים שעות שינה, מותשים ועייפים מהמסע.
בערב הוא שוחט ארנבות. אני מצטמררת. אח"כ זה יושב לי על הצלחת. אני מנסה להשאר מנומסת ומאופקת.
בא לי להקיא...
בבוקר, יוצאים לדרך. רכובים על סוסים.
פעם ראשונה שלי. אני מתרגשת. מרגישה את הגוף שלי משתוקק כבר לדהור באמת...כמו בסרטים...
הסוסים מגיבים לברקים ולרעמים בבהלה. הם דוהרים מהר יותר ואני בקתרזיס.
אני צועקת בחזקה.
מרגישה את העוצמה שלי. את העוצמה שלו.
איזה מדהים.
המרחבים, החופש, העוצמה.
לא איכפת לי ממזג האויר. לא קר לי. אני כל כולי בתוך הדהירה..
אני האש.
אני החופש.
אני היצירה.
אני העוצמה.
כולי תשוקה.

[ידי_אור*]

אך, איזה פנינים..
אני לומדת כל כך הרבה מהפנינים המבריקות שיוצאות מפיהן הקטנטן והחכם של הבנות שלי...

[ידי_אור*]

המורות הכי טובות שלי. ההשתקפות הכי ברורה שלי.ההתמודדות הכי עמוקה שלי. ההתלהבות הכי גדולה שלי.
והאהבה. הו, האהבה הכי הכי הכי משמעותית שלי.

הבנות שלי.

[נ_ע_מ_ה*]

[אהבה_טהורה*]

@}@}

[ידי_אור*]

תודה לך נעמה, ותודה לך אהבה טהורה שאתן כאן איתי..

[ידי_אור*]

חלמתי. יצאנו קבוצת אנשים לשיט בספינת ענק. המדריך העלה אותנו לסיפון. גובהה היה עצום. נאחזנו בחבלים כדי לא ליפול למים. פחדתי. אבל כשהבטתי למטה מילמלתי לעצמי, טוב, המקסימום שיקרה זה שאפול. כבר נפלתי מגבהים כאלה לתוך המים...היו שם שני אנשים שבנו ת'ספינה. חשבתי לעצמי האם היא נבנתה חזק מספיק? (תוך כדי חלום אני נזכרת שכבר היו לי חלומות דומים לאלה..)
אנחנו בלב ים. צבעו של הים היה כחול, ירוק, תורכיז עמוק. הגלים אינם גבוהים.
מגיעים ליבשה. נכנסים לחדרי טיפולים...
אני רעבה.
מישהי מהבנות מחביאה את ממרח השוקולד. זה מקומם.
בסוף מסתבר שהוא אצלה בתיק.

[נ_ע_מ_ה*]

יש דף _חלומות ומשמעותם

[ידי_אור*]

מחכה לנס.

[אמאל'ה*]

מה קורה, יקירה? הכל בסדר?

[ידי_אור*]

שוב טלפון מהבנק.
מה קורה? שואלת הפקידה, שוב, כמו בכל חודש..אתם בחריגה...אוף, נמאס לי מההשרדות הזאת
איבדתי את האמונה. משהו קורה לי..
אחרי שראיתי את ה"סוד" ניסיתי לשנות דפוסי חשיבה, הכנסתי למודעות שימוש בשפה חיובית, זה עשה לי משהו, ההודיה, נקודות מבט, זוית ראיה..ההתמקדות, מה אני רוצה?
אני בהחלט לוקחת אחריות ומודעת לכך שאני יוצרת את המציאות (משפט נדוש)אבל זה נכון הפחד מקנן בי, מאיים להכשיל אותי, לשלוט..והוא מצליח..
אני רוצה, אני באמת רוצה לצאת מהמקום הזה, מתחושת המסכנות הזאת, להשתחרר, לא לדאוג, להתמודד

• לבד !!!

מתנגן לי השיר של אתי אנקרי: "יש כמוני מליונים..."

תודה אמאל'ה מקווה לטוב.

[משי_עדין_וחזק*]

חלומות...
את כל כך יכולה לנווט את הספינה שלך, בים הצלול, לאט ובבטחה אל המציאות שאת רוצה.
בטוח!!!
המון אהבה

[ידי_אור*]

משי, תודה על החיזוק והחידוד את משרה עלי תחושות רכות ונעימות כמו בד המשי...אני מתה על הזחלים..גידלתי המון.. ואת אפילו מזכירה לי שפעם עבדתי אצל בחורה פינית שלימדה אותי לצייר על גבי משי...
זאת היתה חויה מיוחדת מאוד.
תודה שאת כאן.