סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

הלכתי לתלות כביסה.

בדרך אני חושבת על כך שבעצם כשגרתי בבית של ההורים לא הייתי עושה כמעט מלאכות בית.
(אמנם מדי פעם הייתי שוטפת כלים - וזו מלאכה שכאשר כבר הייתי עושה אותה הייתי די נהנית ממנה - אבל בזה זה די הסתכם).
גם כשחשבתי על 'לעשות משהו בבית' הרגשתי ממש חוסר אנרגיה לזה, ותמיד כשהייתי מנסה להבין מדוע - הייתי מרגישה שיש בתוכי משהו שאומר שזה בזבוז זמן. שאני יכולה לעשות דברים הרבה יותר 'חשובים' בזמן הזה.

אז נכון שדברים 'חשובים' לא עשיתי הרבה בעצם.
אבל רציתי לעשות. ותמיד פינטזתי לעשות. והתחושה הייתה שאם 'אבזבז ת'זמן' על מלאכות הבית - אז גם לא אצליח להגיע לדברים החשובים.
אז למרות שלא הרגשתי נוח עם זה שאני לא עושה - לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות. זה ממש היה לי קשה אנרגטית. סבל.

ובטיול אני שמה לב שאני עושה הרבה במלאכות בית. (אולי לא כז-ה הרבה ביחס לשאר הזמן, אבל זה די הרבה בשבילי).
לשטוף כלים, לטאטא, לתלות כביסה, לקפל כביסה...
ולהפתעתי, בטיול זה לרוב לא מרגיש לי בזבוז זמן.
כאילו, ברור לי שזה חלק מהטיול וחלק מהחוויה.
ושבטיול אני בעצם חווה את הרגע, אז מה זה משנה מה יש באותו רגע, העיקר שאני חווה אותו.
ושבטיול הזה בעצם אני לא ממהרת לשום מקום, ואין לי בדיוק לאן להגיע, אז מה אכפת לי אם אני מבלה את הזמן בקיפול כביסה או בהכנת מקרמה?

המטלות 'הרוחניות' שציפו לי, כמו אינן מצפות לי כעת. כרגע ירד מעל שכמי נטל הציפייה הזו מעצמי.
ובעצם, קיפול כביסה כרגע מרגיש חשוב באותה המידה.

ובכלל, קשה לתאר את החוויה של 'לא ממהרת לשום מקום'.

אני זוכרת ביום שבו הלכתי לאורי יורמן, זה היה יום שישי בבוקר, והייתי צריכה להגיע מהתחנה המרכזית. (זה קרוב ברגל).
מכיוון שהייתי עם תיקים כבדים, התנהלתי לי מאוד לאיטי. ובעצם זה היה די נעים להתהלך בעצלתיים בשמש החמימה של בוקר יום שישי. לספוג בעיניים מראות שונים, אנשים, חנויות. סתם כך, ללכת לי לאיטי לאיטי.......

ואז פתאום הבנתי שאני פשוט חיה. ואין לי לאן למהר.
החיים לא תובעים ממני דבר.

עצרתי לפוש על איזו אבן, וניגשו אליי שתי בְּנות 'עדי יהו-ה'.
מכיוון שרוחי הייתה טובה עליי, פצחתי עמן בשיחה, ולמרות שלא הצליחו לענות לי שום תשובה ברורה על שאלותיי המאוד פשוטות, אפילו הסכמתי לקבל מהן את העלון שידעתי שכנראה לא אקרא (חבל על הנייר

).
(האמת, מרוב עונג פנימי, הרגשתי פתוחה, עד שכמעט חשבתי שבאמת אקרא את העלון בסופו של דבר. אבל, בדיעבד, יש גבול לכל תעלול

).

התחושה הייתה מאוד מרחבית כזאת, עצלתיימית. ניחותא.

בהקשר לנ"ל, בא לי לכתוב משהו שאני פוחדת לכתוב.
משהו שנשמע קיצוני.
משהו שאנשים לא אוהבים לשמוע.

אני רוצה לא לעבוד !

לא לעבוד בכלל !
לא להצטרך לעבוד עוד אי פעם בחיים !

אני רוצה לחיות בלי לעבוד.
אני מאמינה בחיים ללא עבודה.

האמת, אני הייתי רוצה שכולנו נחיה בלי לעבוד למחייתנו.
אני מאמינה שזה אפשרי.
אם רק היינו מצמצמים בעולם הזה את כל הצריכה המיותרת, אז באמת היינו יכולים לפחות לעבוד הרב-ה פחות.
(אני מתכוונת לעבודה לשם פרנסה כמובן).

זה קשה להגיד, כי התפיסה הרגילה היא ש- חייבים לעבוד! ו- מה, את רוצה לחיות על חשבון אחרים?
אז נכון שאני לא יודעת איך אני רוצה לעשות את זה.
אבל אני רק יודעת שאני רוצה פשוט לחיות. לחיות. פשוט.
בלי להיות חייבת להתפרנס.

אם אני כבר רוצה 'לחיות על חשבון מישהו' - זה על חשבון היקום.
שהוא ישלח לי את מקורות פרנסתי.
בין שזה מאנשים. בין שזה מהטבע. מה שלא יהיה....

ואני הייתי רוצה, שלו פעם אעסוק במשהו במלוא הלהט - פשוט משום שהוא מעניין ומושך אותי (שזאת אני מקווה ומאמינה שיקרה), ולו אכן יקרה שארוויח כסף מתחום תשוקתי הזה - שיהיה זה המשך טבעי של העניין.
ולא מתוך צורך להתפרנס. ולא מתוך הרעיון ש'צריך לעבוד'.
אם כבר, שהכסף יבוא כהמשך טבעי של התשוקה, ולא מתוך מעשה מאולץ שנועד מלכתחילה לשם כסף.

כי אפשר לחיות בלי לעבוד !
אפשר ורצוי לחיות מבלי שהמושג 'עבודה' יהיה חלק מהחיים. (יש משהו שמזכיר את הנושא בספר עקרון הרצף).

(שוב, זה מאוד מאוד קשה לי להעלות את המחשבות האלו על הכתב, כי אני יודעת שהן עלולות לעורר הרבה התנגדות, ושאני עלולה לחטוף ריקושטים.
בכל מקרה, אם יש מה להגיד בעניין - אתם יודעים איפה. רמז: בדף הבית.

)

אני סובבת עם המחשבה הזאת כבר זמן רב.
אך, לו רק האמנתי במוחלט שכך באמת טוב, וכך באמת נכון לי, ולכך באמת אנכי ראויה - היה לי קל יותר לומר זאת בפה מלא:

לא רוצה לעבוד !

אני חושבת שלשם כך צריך שני גורמים חשובים:

לחיות מתוך תפיסת שפע.
לחיות בפשטות.

ה'לחיות מתוך תפיסת שפע' זה להאמין שהיקום יכול לתת לי את זה מכל כיוון ומכל מקור, ואין דווקא מקור אחד ספציפי שזה יכול להגיע ממנו.
ושדברים יכולים להגיע לחיי לאו דווקא בצורת כסף, אלא בצורה הישירה של הדבר שאני צריכה.

וה'לחיות בפשטות' זה מצריך ממני להשיל כל דבר שאינו חיוני. להשיל להשיל להשיל.
ותמיד כשנדמה שאין יותר מה להשיל - אפשר לגלות שיש.

לצערי, אני עדיין מרגישה צורך בהרבה פריטים קטנים, שהם מעין 'קביים' עבורי.
שאפילו לאחר שחרור משמעותי של המון דברים מחיי, עדיין נשארו ה'קביים' האלה - שאני מרגישה תלויה בהם, ולא יודעת איך אסתדר בלעדיהם.
זה גם אומר לשאת אותם איתי על הגב (זה תרתי משמע, אבל בטיול הפן הפיזי של זה מוחש יותר) - וגם להזדקק לכסף עבורם.
ומשתי הסיבות החשובות האלה, הייתי רוצה לחדול מהזדקק להם.
(בא לי לכתוב על 'הקביים' האלה יותר בפירוט, אבל מאוחר יותר.)

בכל מקרה, כרגע אני חיה על די מעט כסף. אבל אני מאמינה שאני יכולה לצמצם את הצרכים הכספיים שלי יותר, כאשר אלמד לחיות ללא ה'קביים'.

***********

בכלל, בנוסף לתפיסה של 'לא לעבוד',
יש לי תפיסה ושאיפה, פנטזיה וחזון של 'לחיות בלי כסף'.

כן, אני לא יודעת בדיוק איך מיישמים את זה.
אבל אני יודעת שכל משהו שמלווה אותי הרבה שנים בכמיהת הלב - ראוי לו שאחפש דרכים להגשימו.

ובנוסף לחלום הנדודים, יש לי חלום לחיות בלי כלום, לחיות בלי חפצים, לחיות בלי ניירת, לחיות בלי כסף.
איך עושים זאת? אמאל'ה !

יש לי חלום לחיות בלי כסף.
לא בגלל שאין לי כסף. ולא בגלל שאני לא יכולה שיהיה לי כסף. אלא מתוך עיקרון.

בפנטזיה, אפילו לקבץ נדבות - אבל לא בכסף. נגיד באוכל.
לא להסכים להשתמש בכסף בכלל, ולא משנה לְמה.

שֶמה שאני מקבלת מהיקום ישירות, בלי כסף - טוב. ומה שלא - אז לא.

בהקשר ליכולת לוותר על דברים שנראים הכי חשובים בעולם, יש גם הוויתור על הצורך ב'בית'.
אולי קודם כל הוויתור על האמונה בצורך הזה.
לכך קיבלתי השראה מהדף מסע לפשטות.

***********

בשנים האחרונות עבדתי. אמנם די מעט, אבל בשבילי זה היה די הרבה.
וניסיתי לעבוד על התפיסה של שפע - כדי שאוכל להרוויח יותר כסף ממעט עבודה.

אני ממש ממש מאמינה שזה אפשרי.
לו הייתי מאפשרת לעצמי....

רק שאני הבנתי שאני כנראה קצת טירפדתי את האפשרות לזה, בגלל ש-משהו בתוכי לא רוצה כסף !

ולא בגלל שאני חושבת שכסף זה רע. בכלל לא.
ממש למדתי לקבל את השימוש של כסף בעולם, ואת הזכות של אנשים להרוויח כסף על דברים שהם עושים. (פעם היה לי מאוד קשה עם זה, במיוחד בתחום הרוחני).

היום אני ממש לא חושבת שיש משהו לא רוחני בכסף. להפך.

אבל לי יש איזו תשוקה ללמוד להסתדר בלי כסף.
אולי רק לתקופה בחיים ולא לתמיד, אולי תקופה בחיים אלמד לחיות בכלל בלי כסף, ואח"כ תקופה אחרת אלמד לייצר לי שפע עצום בכסף ובשאר התחומים -
אבל כרגע אני מרגישה כמיהה לקבל את השפע מהיקום דרך צינורות אחרים.

אני רוצה ללמוד לסמוך על היקום.
לראות איך הוא שולח לי את מה שאני צריכה גם כשאין לי כסף.
לא לסמוך על הכסף !

אני רוצה ללמוד לחיות כמו נוודית. כמו הומלסית. ללמוד להעז לבקש דברים מאנשים.
אולי לקבץ שאריות אוכל ממסעדות.
לא אכפת לי להתנסות אפילו בחיפוש בפחי זבל.
אני רוצה לחיות בחופש מוחלט מהסוג הזה.

בחופש מכסף. ובחופש מהגאווה.

ואלה דברים שאולי אתה יכול להעז לעשות רק אם באמת אין לך כסף.
כי אחרת אין הצדקה לחיות בצורה כזו.

אז אני מרגישה שאני באיזשהו מקום כנראה מנסה להביא את עצמי אל המינימום, כדי שלכאורה 'לא תהיה לי ברירה' - ואוכל סוף סוף לחיות כפי שאני חולמת.

זה הדבר הקשה:
לחיות בפשטות - אבל לא מתוך תחושת חוסר. מתוך תחושת שפע.*
לחיות בתחושת שפע - אבל לא מתוך בזבזנות.*

האיזון העדין הזה.
("כל העולם כולו גשר צר מאוד" - שאם נוטה לצד הזה יכול ליפול לתהום, ואם נוטה לצד הזה יכול ליפול לתהום, ואיך להישאר על הגשר ולהגיע בשלום....)

שזה שאני למשל חיה עכשיו כמעט בלי כסף, זה לא אומר ש'אין לי' וש'אני מסכנה'.
כן לראות את השפע, וכן לזמן את השפע.
אבל להבין שזה לא חייב להיות דרך 'הצינורות המקובלים', ולא חייב להיות דרך כסף.
ושזה גם לא חייב להיות בזבזני, או פוגעני לסביבה.
ועדיין - אני יכולה שיסופק לי כל צורכי.
ואני יכולה לקבל שפע גדול.

שפע גדול מאוד !

אהלן סוסה - אני מאד מזדהה עם מה שכתבת על כסף ועבודה - והרווחה האמיתית הנובעת מחיים ללא תלות באלה. נשיקות!

_אני רוצה לא לעבוד !
לא לעבוד בכלל !
לא להצטרך לעבוד עוד אי פעם בחיים !_

כן. התחושה הזאת מוכרת לי.
השלב הבא שגיליתי אצלי הוא: להרשות לזה. אני נחה מתחושת חובה מעייפת שבאה מבחוץ ומקצרת את נשימתי.
אחר כך: לייצר קיום מעשייה שמגשימה אותי. שמנשימה אותי. (עדיין בתהליך)
בתור אחת שהפרנסה והבטחון הארצי חשובים לה, וכמו כן עיסוק משמעותי מוץ לבית והילד.

אני מתרשמת שעוצמותייך תמצאנה את דרכן ליצירה שלך המשמעותית, שתניב גם אוכל, דלק, מים, בגדים, טלפון, ............................

רק רוצא לומר תודה.
קורא אותך מפרו, מקוה שאת נהנית אצלנו. זה מאוד עוזר לי לדעת שיש לילדת טבע מישהי מבוגר לדבר איתה (למרות שהחיפושית יכולה לנהל שיחות שלמות). מישהי שבעצם היותה מקלה על העשייה של הפעולות היום יומיות (מיקלחת

)
תודה שבאת, מקוה שתישארי.

קראתי עכשיו את רוב הבלוג בקריאה רצופה.
מרתק המסע שלך.
את מאד מוזמנת אלינו, לכמה זמן שיתאים לכולם כאן.

שליחה על ידי מי_מה* » 08 מרץ 2008, 22:05

כמו שאני, עייפה אחרי יום של תענוגות (היינו בים), ישבתי עכשיו לקרוא ה-מ-ו-ן דברים שעוד לא קראתי אצלך. הקטע הראשון שקראתי היה על המפגש עם אחותך. זה קצת צבט לי באשמה כי גם אני לא הייתי ישירה איתך (לא משנה כל התירוצים שהיו לי ללמה כן הייתי 'בסדר') אז אני מנצלת את ההזדמנות להגיד לך שאני מצטערת אם פגעתי בך ושבאמת הכי טוב זה להגיד ישר.

שבוע טוב לך יקרה.

שליחה על ידי אילה* » 08 מרץ 2008, 23:31

אהבתי את הפנקס הקטן-קטון שלך.
ושמחה שנזדמן לי להכירך במעט, וכאן, אמשיך לקרוא אותך, עד כמה שתאפשרי.
תודה וחיבוק
והמשך מסע מהנה

שליחה על ידי קורא* » 09 מרץ 2008, 01:13

מה שכתבת על להתנתק מהכסף, לקבל שפע ממקורות אחרים: זה עקרון שקיים גם אצל היוגים, נזירי זן, בודהיסטים. אצל חלקם יש שלב כזה, בתהליך החניכה שלהם, שהם צריכים לצאת לדרך נדודים כאשר כל רכושם הוא הגלימה, מקל הליכה וקערת אוכל. ובאמצעות הקערה הם מקבצים אוכל. לא כסף. ומכיוון שזו מסורת מקובלת, הציבור משתף פעולה. דרך צלחה...

תודה על התגובות שלכם, על הפרגונים, על הרעיונות ועל ההזמנות.

אני מאד מזדהה עם מה שכתבת על כסף ועבודה - והרווחה האמיתית הנובעת מחיים ללא תלות באלה.
אופק, אפשר לומר שאתה עצמך משמש לי השראה, ובעניין זה אתה במידה מסוימת החזון שעומד לנגד עיניי.
וגם ה-Peace Pilgrim.

קורא אותך מפרו, מקוה שאת נהנית אצלנו.
פלוני אלמונית, אני בהחלט נהנית אצלכם ! מאוד.
ומקווה שאכן אני עונה גם על הצרכים.
תודה על מה שכתבת לי.

אצל חלקם יש שלב כזה, בתהליך החניכה שלהם, שהם צריכים לצאת לדרך נדודים כאשר כל רכושם הוא הגלימה, מקל הליכה וקערת אוכל.
כן, זה סוג של חלום שיש לי, חלק משאר סוגי חלומות הנדודים.

דפים שנפתחו לאחרונה שאולי עשויים לעניין אותי בהמשך:

אירוח מטיילים ברחבי העולם
דרכים למצוא מקום לישון בחוץ לארץ

אתרים מעניינים שהופיעו בדפים אלה:

אתר אירוח ישראלי
אתר אירוח בינלאומי

שליחה על ידי אילה* » 11 מרץ 2008, 10:29

הי מירב,
רציתי להציע לך לחלק את הדף העמוס הזה לחלקים לפי תאריכים. כמו תיקי משנה. כדי שהוא לא יהיה כבד כל כך (באורך...)
ואני בטוחה שאת מקור השראה להרבה הרבה אחרים.

בס"ד
אולי זה יפתור את הבעיה בעריכות, זה לוקח המון זמן לערוך פה.

רציתי להציע לך לחלק את הדף העמוס הזה לחלקים
אכן, גם אני חשבתי לחלק אותו: מתחילת המסע שלי - להעביר לדף חדש.
אבל, עדיין לא הבשלתי עם הרעיון.
(בכל אופן, רעיון לשם כבר יש לי)

שוב לא כתבתי כבר איזה שבוע.

אני נמצאת עכשיו לבד אצל ת' בעוספיה. (כן, שוב חזרתי לפה קצת....)
ת' היה צריך לנסוע דחוף להורים שלו באיזה עניין. לא בטוח שיחזור היום.

הרגשה מוזרה להיות פה לבד.
קצת נחמד. קצת עצוב.

אני תוהה אם להישאר פה או ללכת.

אחרי ילדת טבע התלבטתי לאן ללכת. פתאום הרגשתי מתגעגעת. אז באתי לפה שוב.
איזו מין תחנת מעבר.

כבר כמעט שבוע כל יום טיול. טיול קצר, טיול ארוך.
פתאום הרגליים עובדות עובדות. איזה כיף.
כל-כך לא מורגל אצלי, אבל מוחש כצורך אמיתי.

לנשום את הטבע. להיות בו. לשטוף את העיניים. לתת לגוף לזוז.
להריח פרחים. לטעום פרחים. ועלים. וגבעולים.
ללמוד...

אני כמו פעוט שרק מתחיל להכיר את העולם. אני שותה כל מראה חדש וכל מידע חדש בצמא.

כמה לא נכון שדווקא בשנות החיים הראשונות התינוק לומד הכי הרבה.
אני כל-כך תינוקת עכשיו.
הרבה יותר משהייתי אי פעם.

ולמרות שהרגליים כואבות, ועל אחת כמה וכמה כף הרגל אשר שברתי לפני חודשים מספר,
וגם הגב לפעמים מתלונן (אבל הוא תמיד די 'קוטר'

) -
על אף כל זאת מרגיש לי כ"כ טוב בגוף.
יום אחד אני חוזרת בערב מן הטיול כשכל גופי דואב וכל עצמותיי אומרות שירה - ולמחרת הגוף מרגיש טוב יותר משהרגיש קודם לכן.

נראה לי שנהייתי מכורה לטיולים !

יש רגעים שאני הולכת, ואני מרגישה שכבר הרגליים כואבות ואני בקושי מרגישה אותן, ובכל זאת אני מרגישה שאני יכולה ללכת וללכת וללכת בלי סוף.
הגוף לא רוצה להפסיק.

אולי זה פיצוי על חסך של שנים.
נכון שאי אפשר להשלים הכול בבת אחת, אבל זה כל-כך טוב. וכשיש הזדמנות - אז זה הזמן.

המזל - שת' מכיר מאוד את המסלולים באיזור, וגם היה נווט בצבא, אז אני מרגישה נורא נוח ובטוח ללכת איתו.
לבד זה בטח היה אחרת. לא בטוח שבכלל הייתי זזה לבד.

בחדרה למשל, מאוד נהניתי. וגם למדתי המון המון. על חינוך ביתי, ועל בלי חיתולים, ועל צמחים, ועל סבלנות אין-קץ, ובכלל, על גישה לחיים.
אני ממש שמחה על כל שפע הדברים הנהדרים שלמדתי וחוויתי שם.
וגם היו לנו כמה טיולים קטנים בסביבה עם הילדה והתינוק - אל השוק, אל השדות. טיולים חביבים ונעימים מאוד.

ובכל זאת הרגשתי געגועים למידת התנועה שהייתי בה קודם.
הטיולים האלה שהולכים בהם הרבה הרבה. לאו דווקא מסלול קשה, עדיף שלא, אבל הרגליים הולכות, הריאות נושמות, והדם זורם.
ת' ווידע אותי אל האפשרות הזאת, והצורך בזה התחזק.

תמיד ידעתי שאני צמאה לטבע. תמיד ידעתי שאני צמאה לתנועה.
אך יש לי באופיי איזו עצלות ומידה של פחדים - וכיו"ב סיבות ש'תקעו' אותי.
ועכשיו אני רואה שכשיש חבְרה, ויש דירבון, ויש הזדמנות, וכל התנאים נוחים לכך - אני מאוד מאוד רוצה לזוז.
ואני כ"כ הייתי רוצה להמשיך עוד ועוד לטייל. עוד ועוד ללכת. לא רוצה להפסיק !

פתאום יש לי הרגשה שכל יום שלא יוצאים בו לטיול בטבע - הוא יום מבוזבז.
בא לי לטייל מעכשיו כל ימי חיי.

היום היינו אמורים ללכת לטיול ארוך ויפה.
ופתאום היה צריך ללכת אל הוריו.

והנה, יום כזה יפה בחוץ. אבל לי אין מוטיבציה לקום וללכת לבד.
אמנם אני לא מכירה את המסלולים באזור, אז לא הייתי חושבת לצאת לבד ליערות.
אבל אפילו טיול קטן כאן בסביבה, בסמטאות העיר....
רק כדי לספוג קצת שמש, קצת אוויר...
היום חולף ואני עדיין בבית.

אני מקווה שלפחות יותר מאוחר אצא קצת.

עשינו קצת סיורים נחמדים ברחובות עוספיה.
העיר הזאת ממש יפה.
האמת, בהרבה חלקים היא מזכירה לי את הודו.
מין בתים כאלה קצתם זנוחים וקצתם מצועצעים, פשטות כזאת, איזורים שקרובים למזבלה משדרים יותר עליבות (שזה ממש מזכיר...

), ילדים משחקים כדורגל ברחוב, עיזים לוחכות עשב בצידי הרחוב, ריח של עשן מדורות...
וגם חלק מהבתים בפנים. בית שהייתי בו - כ"כ פשוט ועלוב, קירות חשופים, ספה ישנה, ועם זאת - אנשים לבביים, ילדים חמודים צוחקים ומסתודדים ביניהם...
יש לי פלאשבקים מהודו. ממש עושה לי געגועים.

***********

וטיול אחד מקסים מקסים שעשינו:
לקחנו טרמפ לדליית-אל-כרמל, ומשם הלכנו כל הדרך ברגל אל כרם-מהר"ל.
איזו דרך מדהימה !
כל החלק הראשון שלה, בירידה מן ההר - רואים את הים רחב ונוצץ מרחוק, וסביבנו המון המון ירוק, אחווים ירוקים פרושים מכל עבר (אחווים, זה הרבים של אחו, כן?), ושיחים צהובים עם ריח מדהים (קידה שעירה?) מצדי הדרך.
ואח"כ, כשכבר לא ראינו את הים - עוד נמשכה הדרך בין המון המון ירוק, ועוד מן הצהוב-הצהוב הזה, וצמחי מרווה, וכל מיני לבנים וסגלגלים למיניהם. (אני כבר לא זוכרת, וגם הרבה לא מכירה).
הרחתי וטעמתי הרבה. (וגם ירקתי הרבה

)

השביל רחב רחב, וכמעט רק אנחנו פוסעים בו.

בהתקרבנו לכרם-מהר"ל נגלים לעינינו גם שדות ארטישוק, ואח"כ מטעים מרהיבים של עצי שקד.
בכרם מהר"ל נחנו סופסוף (אחרי כ-4 וחצי שעות הליכה) על חלקת דשא.
ואז מצאתי פרחי שום (כך נדמה לי) לבנים, יפהפיים, וגם טעימים. ולקחתי כמה עמדי. (באותו ערב הם העשירו את הסלט שלי לאין-ערוך).

כשיצאנו מכרם מהר"ל בדיוק הייתה השמש בשקיעתה.
תפסנו טרמפ לכביש 4, ואח"כ כבר ירד הערב, והיה ממש קשה לתפוס טרמפ. מאות מכוניות, ואף אחד לא עצר ! (הבוז להם !)
בסופו של דבר הלכנו ברגל עוד ק"מ לצומת אורן (בקושי כבר דרכתי על הרגליים), וגם שם חיכינו הרבה לטרמפ. וקרוב לעוספיה - שוב מחכים לטרמפ. כבר לילה וממש ממש קר, ומתים מרעב. אוף.
היה חושך, ובמזל בסוף ראו אותנו ולקחו.
זהו. הגענו הביתה. הסוף היה קצת מעצבן, אבל לא מצטערת על אף רגע בטיול הזה. הכול היה שווה שווה שווה !

אה, שכחתי לומר, ולהשוויץ (בעיקר לעצמי) שהלכנו באותו יום בערך 15 ק"מ.

בס"ד
אה, שכחתי לומר, ולהשוויץ (בעיקר לעצמי) שהלכנו באותו יום בערך 15 ק"מ.
הלללווווווווואי אלללללללללי

בסוף כן יצאתי היום החוצה. הרגשתי ממש צורך לצאת קצת. זה כבר היה אחה"צ מאוחר, אבל היה אביך וחם, ולא כ"כ נעים.
על כל פנים, מכיוון שהכול סביב היה מכוסה אובך, השמש נראתה מתוך ערפל האבק כמו ירח עגול וגדול ובוהק. משהו יפהפה.

טוב, לא ממש עשיתי טיול. החלטתי ללכת לסופר. לפחות זה.

אני מודה שיש לי קושי לפסוע במסלולים חדשים, ואני נוטה לפסוע שוב ושוב במסלולים מוכרים.
למה?
לא ברור. אולי אני פוחדת שאלך לאיבוד. אולי אני פוחדת שאגיע רחוק מדי, ואז כבר לא יהיה לי כוח לחזור. כאן למשל, כל הסמטאות והכבישים הם עליות וירידות, אז גם לא בא לי להתחיל לרדת ולמצוא את עצמי מול עלייה גדולה. לא יודעת...

הייתי רוצה למצוא מה העניין. למצוא את הדרך לשנות את זה.
הרי מה כבר הכי גרוע שיכול לקרות? בכל זאת זה לא כמו ללכת לאיבוד ביער. כאן עיר, בני אדם, רחובות.... מה כבר יקרה אם אתעה קצת?

לא יודעת.

כבר הרבה שנים ששמתי לב שאני נוטה לצאת מנקודת מוצא קבועה, לגיחות בד"כ קבועות ומוכרות, ולחזור לאותה נקודת מוצא. גם אם עליי לעשות גיחה למקום חדש, אני אנטה לחזור ממנו חזרה לנקודת המוצא כמה שיותר מהר, ולא לבדוק עוד מסלולים.
ואני גם בד"כ נוטה ללכת רק אם יש לי איזו מטרה מוגדרת (למשל, עכשיו, לסופר. או בעבר לעבודה וכד'). אני יכולה מאוד ליהנות בדרך הלוך ובדרך חזור, אך אתקשה להביא את עצמי לשיטוט ללא מטרה במקומות לא מוכרים.

אז הלכתי לסופר וחזרתי. גם טוב.

אני חייבת לציין שאני רואה סביבי כאן הרבה אנשים חביבים ומאירי פנים. זה ממש נעים.
אני שוב מודה בדעות הקדומות שהיו לי. נעים לגלות שהן שטויות. ואפילו ההפך הגמור....

אני פתאום שמה לב שכשהתגלגל לידי עיתון הכתוב ערבית, אני מרגישה רגש חיובי וחמים. זאת לעומת העבר עד כה, שלרוב מול עיתון בערבית היה עלול לעלות בי רגש קשה.

***********

בטיול לכרם מהר"ל עברנו קודם בדליית אל-כרמל. זה היה ביום שבת. אני לא יודעת איך זה בכל השבוע, אבל הרגיש לי כ"כ נעים. הלכנו בדרך הקרובה לשוק. הרחוב כ"כ רחב ופתוח - לשמיים, אל הנוף. והנוף ממש מדהים. הבתים כאלה קטנים ונעימים. היה נעים גם לעבור דרך השוק. למרות שזה היה אמור להיות רק מעבָר אל המסלול שלנו - מאוד מאוד נהניתי.

אמנם באנשי דליית אל כרמל לא יצא לי כ"כ לפגוש, אבל המקום השרה עליי אווירה נעימה.

אתמול עשינו רק טיול קטן, דרך רחובות עוספיה, אל שביל העובר ביער, וחזרה.
לפני היציאה ליער, השמש הייתה בפאתי השמיים, והשמיים היו 'מרוחים' בעננים לבנים דקים ועדינים כמשיכות מכחול נפלאות. ואז מעל עץ הזית, ראינו ענן הסמוך לשמש, והשמש בוהקת בו בכעין פיסת קשת.
לא הייתה זו קשת היוצאת בזמן הגשם. זה היה משהו אחר שעדיין לא ראינו. צבעי הקשת הבהיקו מן הענן עצמו. (ממש "את קשתי נתתי בענן" פשוטו כמשמעו).
זה היה כה יפה שעמדנו שם עת ארוכה ובהינו.

ת' היה משוכנע שזה בטח אומר משהו. אבל מה, מי יידע?

זה לא קשור עכשיו, אבל אני לא רוצה לשכוח:
שכשהייתי בחדרה יצאנו עם הקטנטונת לטיול לשדה, וראינו צרעה בונה קן על גבעול של חרצית.
וראינו גם מקור-החסידה.
וראינו גם לשון-הפר.
וליקטנו קצת ילקוט-רועים.
וליקטנו עלי חוביזה, ופירות חוביזה (אכלתי בלי סוף), וחרציות.
ופה ושם עברנו בסבך של גדילנים ואני לקחתי את הקטנה על הידיים.
ועברנו דרך מכוורות דבורים (ואני הייתי מאוד אמיצה).
וישבנו בשדה וראינו רכבות.
ואח"כ יצאנו חזרה.
ובדרך נגעתי ב'צמר-גפן' של הרדוף, ואמרו לי שאסור.
ואח"כ חזרנו הביתה.

כשיצאנו מהשדה של הרכבות, ראינו פתאום עכבר מת. הקטנטונת פרצה בבכי קורע לב וממאן להינחם שלא ראיתי כמותו עדיין אצל ילדים. בכי שנראה לי של הנשמה בכלל. בכי ממחוזות אחרים. לא יכולתי שלא להזיל דמעות בעצמי מול התגלות כאב כ"כ חותכת של נשמה 'ילדותית' רגישה כזו.
זה הותיר בי רושם עז.
אמא חיבקה וניחמה והסבירה שזה רק הגוף שלו, והנשמה ממשיכה הלאה...
עד שהבכי הלך ושכך. עד שחזרה שמחת החיים.
כמה אהבה בגוף אחד קטן.

כשהלכנו בחדרה לשוק, והקטן היה במנשא על אמא, אז איש אחד נגע בזרועה כדי שתסוב אליו כי רצה לחייך אל התינוק (או ללטף?).
אני חשבתי שבטח היו כאלה, במיוחד מפה, שהיו רוגזים על דבר כזה. איך שאנשים 'נדחפים', ושולחים ידיים אל תינוקות לא להם.

אני תמיד חשבתי שזה דווקא דבר מקסים (כמובן, כשזה בלי 'להתנפל'...).
וילדת טבע אמרה שזה מאוד יפה בעיניה. והיא חושבת שבמיוחד האנשים הפשוטים מביאים ברכה.
אני מצאתי זאת מחשבה יפה מאוד. ומרגשת.

***********

היה לנו גם טיול אחד בשבת, לשדה קרוב לבית. ובדרך אספתי תפוז סיני. אבל אח"כ בשדה היתושים אכלו אותנו בכל פה, ונאלצנו 'לברוח' מהרה. גם אז לקחתי הקטנה על הידיים. זה אולי קשה קצת אבל נהדר. ובחזרה מצאנו כמה פסיפלורות.
(אני צריכה להתחיל לכתוב בדף מה ליקטנו היום

)

אני מאוד מאוד התרשמתי מהגישה שלה אל הילדים, האהבה בלי סוף, השלווה, הרוך, החמימות, הכבוד, ההקשבה והסבלנות-אין-קץ. (וגם ה'קוליות' בענייני 'לכלוך', צבע ובלגאן...)
אמרתי לה שאני מקנאה באהבה שהקטנה מקבלת.
אם הייתי רוצה לבחור לי איך תהיה אמא שלי - כך הייתי רוצה !

כבר ביום השני שהייתי שם, הקטנה אמרה לי בקול קטן ומתוק 'אני אוהבת אותך'. ואח"כ במהלך הימים עוד כמה פעמים. או נשיקות פתאומיות וממיסות.

אני חושבת על זה, וגם חשבתי כמה פעמים בעבר, איך בתור מבוגרים אנו שוקלים כ"כ הרבה לפני שמעזים לומר את המשפט 'אני אוהב/ת אותך'.
לא רק שפוחדים שזה לא יתקבל, אלא יש גם הרצון 'לדעת בדיוק', ו'להיות אמיתי עם עצמי', ו'לא לחיות באשליה' או 'לא להשלות' וכד'.
כלומר, לא רוצים להגיד 'סתם'. רק אם זה אמיתי.
ולפעמים שומרים את זה ושומרים את זה. עד שיבוא 'הבן אדם הנכון'.

אבל ! אני חושבת שזו סתם קמצנות.
כמו שילד, ברגע שאפילו טיפונת נקשר למישהו, כבר באופן טבעי אומר 'אני אוהב אותך', והוא לא עוצר לבדוק אם זה אמיתי, ואם זה יעמוד במבחן הזמן גם מחר.
ברגע שהרגש הזה ממלא אותו - הוא מבטא אותו.

אז ככה גם אני רוצה להיות. ככה אני מאמינה שטוב להיות.
כאשר אני מרגישה בי את הרגש עולה על גדותיו, וגם אם רק עכשיו הכרנו, אני רוצה לבטא אותו בצורה הכי פשוטה וטבעית: 'אני אוהבת אותך'.

זה כ"כ הרבה פעמים עולה לי כשאני עם מישהו.
וההגיון עוצר זאת, כי 'עדיין לא הזמן'. וכי 'זה מוזר'. וכי 'הוא עלול להיבהל'.

אבל זה הרי כ"כ טבעי !

למה חייבים לראות בזה הבטחה? אולי אפשר פשוט לראות בזה 'היות ברגע'?
ולו ירבו הרגעים האלה, כי אז נדע...

איך שגלשתי פתאום לחזור ולספר מה שהיה בחדרה, למרות שכבר שבוע שעזבתי שם.
פתאום עלו לי כל מיני דברים שרציתי לזכור. טיולים, פרטים קטנים.

ככל שאני מתעדת, אני מרגישה רצון יותר ויותר לא לשכוח שום פרט.
זה דומה למה שכתבתי לא מזמן על הצורך לצלם שהיה לי בעבר, ושוויתרתי עליו, כי היה חזק עליי.

הרי אי אפשר לתעד הכול !
ואני כ"כ רוצה לשמור, ולא לאבד.

*************

גם כשהייתי בשבת האחרונה בטיול הנפלא עם ת' לכרם מהר"ל, היו כ"כ הרבה מראות מדהימים בדרך שרציתי לזכור ולנצור.
היו רגעים שאמרתי 'חבל שאין לי מצלמה'. אבל ידעתי שלו הייתה, הייתי מתמכרת אליה.
אז, ברגעים היפפיים הללו, חשבתי: 'אוי, אני חייבת לזכור את היופי הזה. אני חייבת לחרות בלבי את המראה הזה'.

כאילו, מה הטעם במראה מופלא כזה, אם יישכח בן רגע?

ואז אני מבינה שאין שום טעם בכך, כי אין יכולת לזכור. וגם אם אזכור דבר - יהיה זה העתק דהוי של הדבר האמיתי.
ומה אם כן התכלית של כל היופי הזה?

אלא אם כן, פשוט להיות ברגע בכל מאודו, כי אין דבר אחר !
פשוט למצות את ההנאה עד הסוף בתוך-בתוך-בתוך הרגע, כי אי אפשר לקחת את זה הלאה.
לסחוט את לשדו של הרגע, את לשד ההנאה.
ובכל רגע יש לי הזדמנות לזה מחדש.
וזהו.
אין דבר אחר.

נראה לי שבאמת עברתי מתה מורפוזה.
אני נזכרת איך בתחילת הבלוג המון העסיק אותי מה חושבים ואם כותבים ואם אוהבים ואם ימשיכו לקרוא.
ומָבחינה בכך שכבר מזה זמן אין זה מעסיק אותי במיוחד.

אני יודעת שאני כותבת דברים מדהימים.
ועל אף ששואלת עצמי לפעמים איך יקראו כ"כ הרבה, ואם יש טעם בטרחה, יש בי יותר ביטחון שמי שקורא - הוא זה הצריך לקרוא. ושאל מי שזה צריך להגיע - זה יגיע.

ושיש טעם בבלוג הזה, ויהי מה !

<המחכימון: ללא חולמים - לעולם לא תהא מנוחה לעולם>

ושיש טעם בבלוג הזה, ויהי מה !
וכמובן, אם זה לא היה ברור, קודם כל בשביל עצמי.

*************

יחד עם זה, מאוד שמחתי לגלות כבר כך וכך פעמים שדברים שכתבתי עשו נפלאות לאנשים.
אפילו תוך כדי טיול היו מי שסיפרו לי שדבר זה וזה שכתבתי השפיע עליהם מאוד, ועשה אצלם שינוי.
זה מבורך בעיניי.
זה גורם לי לחוש יותר מבעבר שיש טעם בהווייתי, שיש לי מה לתרום. ולא רק שיש לי - זה נעשֶה.

(וכשאני חושבת על כך, המילה 'נעשֶה' מאוד מתאימה לכאן. כי לא רק שרציתי להגיד שיש לי מה לתרום, ושאני סוף סוף מרגישה שאני אכן תורמת.
אלא שזה גם כמו 'נעשֶה' מעצמו. לא מתוך מאמץ. אלא פשוט מתוך הווייתי.
וזה המקום שאני רוצה להיות בו).

*************

מה שמצחיק, שלא מזמן חשבתי על כל הדברים היפים שכתבתי כאן, ואמרתי לעצמי: 'אני באמת חייבת לפרסם את זה יום אחד. הרי מה הטעם בדברים האלה אם אינם מגיעים לַעולם?'
ופתאום הבנתי - שזה בעצם מה שאני עושה !
אני מביאה את הדברים האלה אל העולם !
הרי זו המהות של הבלוג.
ואני אפילו לא שמתי לב שאני כבר עושה את זה !

כ"כ הייתי רגילה לתחושה של 'יש לי הרבה מה לתרום ויש לי הרבה מה להגיד, אבל אני עדיין לא מוכנה ואולי יום אחד זה יקרה' - שלא שמתי לב שזה כבר קורה.
נס !

מקסימה אחת

כיף לקרוא!

נראה לי שבאמת עברתי מתה מורפוזה
כן, זה ממש מרגיש שקורים לך דברים נפלאים

כיף לקרוא!

שליחה על ידי מי_מה* » 18 מרץ 2008, 22:37

כיף לקרוא!

כיף לקרוא!

בן עמי, לא ממש הבנתי את הודעתך האחרונה...

כן, אבל לא הבנתי את בקשתך... לא הבנתי אם את המבקשת או מישהו אחר, ומה בדיוק הבעייה שיש להתפלל שתיפתר.

בן עמי, מחזקת אתכם ושולחת לכם כוחות.

מקסימה אחת
כיף לקרוא

אני מודה לכולכן על האהבה והמחמאות.

******************

ביום האחרון אצל ת' עשינו טיול מגניב נוסף. יצאנו ישר מהבית שלו בעוספיה ברגל אל הנחל, עברנו בנחל נץ והמשכנו בנחל אורן. הגענו אל הכביש ותפסנו טרמפ לבית אורן. משם הלכנו עוד ברגל עד חיפה ובתוך חיפה. בערך 4 ש' סה"כ. ומתברר ששוב הלכנו משהו כמו 15 ק"מ !

בחישוב שעשינו נראה שבכל הטיולים שעשינו יחד, הלכנו איזה 80-90 ק"מ. זה מדהים בשבילי !

על כל פנים, למחרת הטיול האחרון השרירים שלי היו מה זה תפוסים. מזל שסוף סוף יכולתי לנוח.

ת' הביא אותי לכפר יהושע ביום שלישי בלילה, ועכשיו אני כאן. (היום כבר יום שישי).

*************

לפעמים לוקח לי זמן להתרגל למקום חדש, או שסתם שינויי אנרגיה בתוכי - אבל אתמול ושלשום הייתי במין תחושת מועקה וקצת דכדוך.
כשהתחושות האלו מגיעות הן צובעות הכול בצבעים עגמומיים.
ואז פתאום עולות לי שאלות כמו מה הטעם במסע הזה בעצם, ובחיים בכלל, לאן אני הולכת, מה המשמעות של כל זה. מה יהיה אחר כך...
עולים פחדים.

אפילו ההכנות לפורים בבית העם נראו לי מייגעות משהו וחסרות תוחלת.
(טוב, אני אפפם לא במיוחד אוהבת מסיבות וחגיגות והצטעצעויות ו'שמחות לכאורה', וכל מיני קישוטים מיותרים שממילא אח"כ הולכים לפח, או מתמחזרים דהויים לשנה הבאה.
כדברי השיר: 'וככל שפחות שמחים, כך יותר חוגגים...'
אבל מובן ששמחות פשוטות ואמיתיות שעולות מתוך עצמן אני תמיד מקבלת בברכה).

על כל פנים, ביומיים האחרונים הרגשתי שפופה משהו. וגם לא היה לי את מי במיוחד לשתף.
זה גם לא הכי נוח 'לנחות' על מארחים חדשים עם רגשות מורכבים.
וגם אין רצוני שיחשבו שיש קשר לשהותי פה.
בסה"כ, מלבד ריח הפָּרות המז-ווי-ע שנידף מהרפתות שבסביבה (אולי בסוף אתרגל אליו, מי יודע) - די נעים פה.
נראה לי שאלו שינויי אנרגיה בתוכי, שלא ממש ברורים לי כיווני הרוח שלהם, ואיך זה קורה. ועליי פשוט לעבור את זה.

מה שכן, היום הסתמנה התאוששות מהירה.

והמשך יבוא...

ארגְנו כאן סיור ליקוט, והזמינו אותי להצטרף ללא תשלום. מאוד מאוד שמחתי להזדמנות, כי לאחרונה התחיל הנושא לעניין אותי במיוחד. והודיתי בלבי על הנדיבות.
אלא שהתברר שבתום הסיור יש ארוחה אצל משפחה בדווית - ארוחה שעולה כסף, וזה הייתי צריכה כן לשלם למשפחה הבדווית, ש-מה לעשות, לא ממש מעניין אותה שאני נוודית שלא קונה ארוחות.

אני לא יכולה להרשות לעצמי להוציא כספים על ארוחות כרגע.
הבעיה הייתה שאי אפשר לבוא בלי להצטרף לארוחה. הבדווים לא יבינו ת'קונספט. 'לכי תביני ראש של בדווי'.

אז בצער רב וביגון קודר נשארתי בבית.

האמת, סת---ם, 'בצער לא רב וביגון לא קודר' כי בסוף נהניתי למדי.

רק היה חבל לי שפספסתי הזדמנות ללמוד על צמחי בר למאכל, כי יש לי בתוכנית מתישהו לגור בטבע, ואני יודעת שאצטרך ללמוד להסתדר עם אוכל בטבע וכד'.
מה לעשות. כנראה שזה לא היה אמור להיות היום.

אז מה עשיתי?
קמתי לי מאוחר. והתנהלתי בעצלתיים.
היה היום יום חם למדי, ועם זאת אהבתי את חומו. (על אף שלרוב איני אוהבת ימים חמים).
היה חום חזק ונעים כזה, לא לח כ"כ.

יצאתי לי בגפי לסיור במשק.
הלכתי סביב סביב בשדות. ומסביבי עלה ריח מהביל של צמחיה מעורב בחמימות האוויר.
לפני שסיימתי את ההקפה, באמצע השדה פתאום מצאתי עץ סוכך כזה, שאפשר להיכנס תחתיו וליהנות מן הקרירות.
צמרת העץ תוחמת סביב סביב כמו סוכה נעימה, שפה ושם חודרות אליה קרני אור.
ותחת העץ הסוכך יש עץ קטן יותר שענפיו היוצאים ישירות מן האדמה שימשו לי כמשענת מושלמת.
ישבתי שם והבטתי במשחקי האור והצל תחת העץ, וממרחק ניבט לי כל המשק.
חם, קריר, שָקט, זבובים, אורצל, מחשבות...
זוהי פינה כ"כ מזמינה. אפילו רומנטית. מקום לשקוט בו. להגות בו. למדוט בו. מקום שאפשר בו להשקיף על העולם ובה בעת להיעלם בו.
יכולתי לשבת כך שעות, אבל רגליי צמאו להליכה.

אז בסופו של דבר קמתי והמשכתי. יצאתי מהמשק וטיילתי בכפר סביב סביב.
נכון שאמרתי שקשה לי לפעמים סתם לטייל במקומות חדשים, אבל הנה טיילתי...
נהניתי מהחום עד שלב מסוים שכבר נהיה טו-מאץ'.
אם מותר לי להתלונן, אז אין ברחובות הכפר הזה כמעט אף טיפת צל לרפואה !
הבתים והחצרות ממש מושקעים, אבל הכפר עצמו לא ממש מושקע. חבל.

על כל פנים הייתה הדרך יפה לי. בחצרות הבתים יש הרבה פרחים יפהפיים, עצי פרי וצמחייה שוקקת.
באיזשהו שלב של הדרך נגלה לעיניי עץ מ-ד-ה-י-ם. אולי הכי יפה שראיתי.
הוא נראה כצומח לרוחב במקום לגובה, והמון המון שלוחות לו מן הגזע אל האדמה. כאילו שהוא צומח מאינספור נקודות.
המראה יפהפה. כמו עיר מבוכים כזאת. עץ שהוא עיר שלמה...

וכמובן, שבתוך ה'עיר' הזאת גם רבו משחקי האור והצל והפליגו ביופיים.
גם תחתיו נכנסתי. וכי יכולתי אחרת?

אני כ"כ אוהבת עצים. הכי בעולם ! ובפרט, גזעי עצים. שלכל אחד אופי משלו.
אבל זה היה הכי הכי...

ואח"כ חזרתי והתקנתי לי ארוחה שברובה סלט ירקות נהדר (אורגני !)

.
ובסוף עוד הביאו לי 'משלוח מנות' מהמטעמים הבדווים.
ומה עוד אפשר לבקש טוב מזה?

פגשתי לפני יומיים בחור צעיר שעובד כאן במשק, ומצא חן בעיניי.
לא שאני יכולה לדעת בדיוק מי הוא ומה הוא, אבל בחור צעיר, נראה טוב, אולי פנוי (?) - זה כבר מדליק את הסקרנות.
במצבים רגילים אני נוטה להירתע מלהכיר בחורים נאים במיוחד. כנראה שיש בי עדיין איזה חוסר ביטחון מסוים.
אולי החשש שהם גאוותנים. אולי שלא ירצו אותי כיוון שהם 'מחזיקים מעצמם'. או שאני לא מספיק 'חתיכה' בשבילם. או החשש שגם אם נהיה ביחד - בחורות אחרות יתחילו איתם הרבה. וכיו"ב מחשבות ודמיונות בלתי מקדמים בעליל.
הבחנתי בכך שרוב השנים אני נוטה יותר להימשך לאנשים שנראים 'סביר' ולא ממש טוב, כנראה מהסיבות האלו.

אבל הפעם שאלתי את עצמי על מה ולמה?
למה לא מגיע לי בעצם בחור שנראה 'טוב'?
לא שאני מחפשת במיוחד מישהו שנראה טוב, אבל אין שום סיבה שאמַנע מלהכיר כאלה.
אולי אותו בן אדם שנראה מאוד טוב הוא גם בן אדם מקסים ומדהים, ולמה עליי למנוע מעצמי את האפשרות להכיר אותו.
ולמה שאחשוב שאני 'שווה פחות' או 'לא ראויה מספיק'?

אז החלטתי שהפעם לא אפריע לעצמי בכך.
לפני יומיים פטפטנו קצת פטפוט היכרות. אתמול עברתי שם ושוב החלפנו כמה מילים דרך החלון של בית המלאכה שעובד בו.
היום לפני שיצאתי לשיטוט שלי החלטתי להיכנס ממש פנימה. כאילו בנונשלנטיות.
התברר שבדיוק היה צריך עזרה בחיתוך איזה קרש, והסכמתי להתלכלך בחפץ לב.

לא שהחזון הזה של מה שהוא בונה הכי מדבר אליי בעולם, אבל לא אכפת היה לי לתת צ'אנס לעניין.
היה נראה שהוא מקדם את בואי בברכה. אז זה היה נראה כניסיון לא מופרך.

לפני יומיים סיפרתי לו על מסעותיי. והפעם סיפרתי לו שנשארתי היום לבד כי כולם נסעו.
לא רציתי להפריע כי היה מאוד עסוק, אך לפני שהלכתי אמרתי: 'אם אתה עושה הפסקה, אתה מוזמן לבקר אותי'.

טוב, זה בעצם היה אמור להיות הניסיון להתחיל איתו.
אבל מהמבע שלו כשאמרתי את זה הבנתי שאין לו כוונה לבוא לבקר אותי.

ובכל זאת ממש לא הצטערתי.
גם, כי סוף סוף הרשיתי לעצמי להתחיל עם מישהו 'יפה'.
גם,כי אני חושבת שכל הכבוד לי על התעוזה, ועל זה שאני לא מפחדת לנסות דברים.
וגם, כי שמתי לב שבניגוד להרבה פעמים שהתחלתי עם בחורים, בכלל לא התרגשתי כשאמרתי את זה, ולא שקלתי את דבריי אלף פעמים קודם. זה יצא לי ממש בקלות.

אז שלא יבוא, מה'כפת לי.

(נדמה לי גם שהתעדנתי. פעם הייתי יכולה ממש להגיד משפט כמו 'אפשר להתחיל אתך?' אבל נראה לי שמה שאמרתי הפעם בצורה מרומזת זה הרבה יותר נוח לשני הצדדים.)

זה עשה לי חשק לספר על חלום שחלמתי הלילה.

חלמתי על בחורה צעירה ועדינה שאני התחלתי איתה.
היינו באיזה מקום עם אנשים ואני התחלתי איתה.
חיבקתי אותה, והיא נעתרה לנשיקותיי. ונישקתי אותה המון בשפתיים.
היא הייתה מתוקה כזאת. שברירית.

מצד אחד, ידעתי שזה לא הצד שאני אוהבת להיות בו - הצד המחזר. הגברי. מצד שני - היא מצאה חן בעיניי, והיא הייתה ה'שברירית' מבין שתינו, וכל מהותה כאילו ביקשה חיזור ושכנוע. אז מצאתי עצמי במקום המחזר, וקיבלתי את זה.

היא מאוד פחדה מבן זוגה, שלא נכח שם, והתברר לי שהוא אלים ומטיל עליה מורא. ופחדה שיגלה מה שקורה בינינו.
אני שכנעתי אותה לעבור לפינה אחרת נסתרת יותר. וכשהגיעו אנשים שוב עברנו.

ממש הרגשתי כמו גבר המחזר אחרי בחורה.
ב'עדינדיניות' שלה היה משהו שקצת דחה אותי. מצד שני, היה משהו מרגש בגילוי הצד הגברי שבי.
קצת חששתי שאפגע בה. כי לא ידעתי אם אחרי ש'אכבוש' אותה עדיין ארגיש שאני רוצה בה, או שזה רק ריגוש זמני.
ולא רציתי לפגוע בה.
היה נראה לי שהיא מספיק פגועה עם הבן זוג הזה שלה.
ידעתי שהיא רוצה אהבה.
הרגשתי שיש לי אהבה להציע, אבל בגלל שמשהו בשבריריות הזו דחה אותי, פחדתי שאחרי שכן נתקרב, יתגבר בי הגועל.

אני, במציאות, אוהבת להיות 'קטנה' ו'שברירית' כאשה מול גבר. אוהבת להיות במקום הזה המחוזר. במקום שמותר לו להיות לא בטוח. שהגבר סוחף איתו.
אוהבת להיות במקום המטופל, העטוף.
אבל קשה לי כשאנשים אחרים בוחרים להיות במקום הזה. זה מגעיל אותי. במיוחד אם מדובר בבני הזוג שלי, שהם אמורים להיות ה'חזקים' ה'מטפלים' וה'יודעים', ומרגיז אותי אם הם בוחרים את המקום הקטן שבו אני אמורה לטפל בהם. או הפאסיבי, שבו הם מצפים ממני להיות אקטיבית וכד'.

לכן, בחלום, הייתי ברגשות מעורבים.
גם נדחית, וגם נמשכת. גם כועסת על התפקיד שקיבלתי, וגם נהנית לגלות שאני יודעת למלא אותו היטב.
ולמרות שלא היה אכפת לי להמשיך לשחק את המשחק ולראות לאן זה יוביל, פחדתי שבסופו של דבר לא אוכל להמשיך וזה יפגע בה.
אבל מצד שני, אולי כן יהיה משהו יפה.
רציתי להמשיך.

היא מאוד התמסרה לחיבוקים שלי.
נראה שהיא ממש צמאה שאשכנע אותה להיות איתי, למרות שכל הזמן הביעה חששות, ולא נפתחה בקלות.
היא נראתה יפה ועדינה כזו, יותר נמוכה ורזה ממני. קצת ילדה.

באיזשהו שלב שאלתי אותה: 'אפשר להפשיט אותך?'
היא אמרה 'כן, אבל רק קצת'.
(מזכיר לי אותי עם בנים

)

אז הפשטתי את חולצתה. בהתחלה היה נראה שאין לה בכלל ציצים. רק פטמות. כמו לילדות. וזה היה חסר לי.
אבל אחרי שהתחלתי ללטף לה את החזה, כן התמלאו בידיי שני ציצים קטנים.
וזה היה כ"כ נעים. כ"כ כ"כ נעים...
לא יכולתי להפסיק. והיא ממש התמסרה לזה.

באיזשהו שלב בהמשך היינו בין אנשים. היא עדיין הייתה בלי חולצה נדמה לי. (איך יכול להיות?)
ומתישהו יצא ששלחתי לה יד לתוך המכנסיים, והיא לא ממש התנגדה.
פתאום הרגשתי במכנסיים איבר מין של גבר.
טיפה הופתעתי אבל לא ממש.
הבנתי פתאום שאולי היא עושה שינוי מין מגבר לאישה, אבל לא סיימה את התהליך.
וזה לא הפריע לי.

לחששותיה עניתי שדווקא זה הכי טוב ככה:
גם לחוות את ההיות עם אישה !
וגם איבר מין גברי !

שני הדברים הכי טובים במכה אחת. מה יכול להיות יותר טוב מזה?

בלי מבוכה המשכתי למשמש מתחת למכנסיים את איבר המין העדין עד שהתקשה. (אופס ! אני מתחילה להישמע כמו פורנו !)

קמתי מהחלום עם תחושה מתוקה אבל גם לא ברורה.
התחושה האמביוולנטית שלי כלפי הבחורה וכלפי הסיטואציה נשארה.

תוך כדי שתיארתי את החלום, שמתי לב שבכל מקום שאני כותבת 'היא' אני מרגישה שאני כותבת על עצמי. הרי אומרים שחלומות הם הרבה פעמים השלכות.
אבל אני מה זה גרועה בלפרש לעצמי חלומות של עצמי.

(אם למישהו יבוא לפרש....

)

אני נהנית לפעמים לגלות שיש בי צדדים גבריים. שאני יכולה להתנהג ממש כמו 'גבר'.
ויחד עם זה חוששת לאבד את המקום שלי כאישה.

**********

חברה שהיא דו מינית, ותקופה בחייה הייתה 'גבר' - התלבשה כגבר ודיברה בלשון זכר, הציעה לי פעם שזה יכול ללמד אותי הרבה על עצמי אם איזו תקופה אדבר רק בלשון זכר.
הייתי רוצה לנסות את זה.
אבל לא בשלו התנאים.

*************

והמעניין, שבדיוק היום התקשר אליי ידיד שלי שאוהב לדבר על עצמו בלשון נקבה, ושאני אפנה אליו כך.
הוא לגמרי סטרייט, אבל מאוד מזדהה עם המקום הנקבי.

בעבר זה קצת הביך אותי, אבל היום זה יצא לי טבעי.
הוא מרשה זאת לעצמו רק עם אנשים שמרגיש ממש נוח איתם.

שמתי לב שכך אני פתאום שוכחת שהוא גבר.

וזה נותן לי לשים לב יותר איך אנחנו רגילים לחלק את העולם ל'נשים' ו'גברים'. ודברים כאלה פתאום מטשטשים את החלוקה הזו וקצת מבלבלים. וזה דווקא טוב

הפסקתי כי הלכתי לארוחת ערב. עשינו כאן קודם ארוחת ליל שבת. באו אנשים מהמשק. אכלנו שקשוקה. היה נחמד.
התחלתי להרגיש כאן יותר נינוח.

**************

נזכרתי שרציתי לכתוב על עוד חלום קטן שהיה לי בלילה.
שהייתי באיזה בניין כזה שמזכיר לי את הבניין שהיה בו פעם כנס על חינוך ביתי של באופן.
וכשעברתי במסדרון חלפה על פניי מישהי שידעתי שהיא מבאופן, ופעם ראיתי אותה באמת במציאות, אבל נראתה שונה לגמרי מבמציאות. הרבה יותר צעירה ורזה, ועם קרחת.

בעבר הייתה בינינו התכתבות במייל שבו טענה שאינה מחבבת אותי (כנראה בעקבות דברים שלא אהבה שכתבתי באתר, על אף שלא היה לי שום שיג ושיח ישיר איתה).
ולמרות שאני חיה עם הידיעה הזו, היא עדיין עד היום אינה נוחה לי.
איני אוהבת חוסר הרמוניה וצרימות עם אנשים. בפרט שאיני רואה שום סיבה מוצדקת.
במקרים כאלה אני תמיד חושבת שזה רק משום שאותם אנשים אינם מכירים אותי באמת. אחרת לא היו חושבים כך.

אז בחלום ראיתי אותה לרגע כשעברתי במסדרון, ועמדה להיבלע באיזו דלת.
אני ידעתי שוודאי אינה רוצה להסיח איתי, אז עמדתי להמשיך. ואז שמעתי אותה קוראת לי.
ניגשתי אליה, והיא אמרה משהו כמו: 'מה שהיה אז זה כבר לא רלוונטי'.
כלומר, הבנתי שהיא כבר לא חושבת מה שחשבה עליי אז. היא רוצה להגיד שהיא חזרה בה.
מאוד התרגשתי ושמחתי. זה היה ממש תיקון בשבילי.
ואז שאלתי אותה אם אפשר לחבק אותה, והתחבקנו.

החלום הזה עשה לי הרגשה מאוד טובה.
ומאוד הצטערתי לגלות שזה היה רק חלום.

בעקבות זאת חשבתי לכתוב לה אימייל. (קשה לי להאמין שהיא קוראת אותי).
אבל אני לא יודעת מה אכתוב.
סה"כ לא עשיתי לה אז שום דבר ישיר שפגע בה. היא סתם לא חיבבה אותי מתוך דמותי שהשתקפה לה מהאתר. אז מה אכתוב? לחזר אחר אהבתה?
הלא אוכל להיראות נלעגת.

ובכל זאת, אני לא אוהבת את המצב הזה. אין שום סיבה שיהיה כך.
כרגע זה מרגיש לי כאילו האתר בשבילי הוא מין ים של חמאה, ובו כמה איים קשים. (יש עוד מס' נשים באתר מאז, שהתחושות דומות איתן. - לשמחתי לא רבּות).
אני רוצה שכל האיים האלה יחזרו ויינמסו אל תוך ים החמאה.
כשאני נכנסת לאתר אני רוצה להרגיש שאני נכנסת לתוך ים של חמאה שלי, ולא לחשוש להיתקל באיים הקשים. בפרט שאין כל הצדקה בעיניי לקיומם.
אני רוצה לתת גם להם אהבה, ולא לחשוש לתת להם אהבה.
שיינמסו אליי, כפי שאני מוכנה להינמס אליהם.
גם אני אינני רוצה לחוש רגשות קשים כלפי אף אחד. וזה קשה יותר לחבב מישהו שאני יודעת שאינו מחבב אותי.
והייתי רוצה להמס את הגושים הקשים האלה, להתיך את עצמי יחד איתם אל הים הזה.
אני אוהבת את האתר הזה. אני רוצה להרגיש פה אהובה. ובבית.

אולי אעז ואכתוב דבר מה אל הנשים הרלוונטיות. ראה נראה.

שליחה על ידי מי_מה* » 21 מרץ 2008, 23:02

שכל הכבוד לי על התעוזה, ועל זה שאני לא מפחדת לנסות דברים.
באמת כל הכבוד!
<מתפעלת>

תודה, מימה.

************

הפציע לנגד עיניי פתאום ספר שירה של אדמיאל קוסמן.
אני כבר שנים כמעט שלא קראתי שירה. בעבר הייתי פריקית של שירה - גם קוראת גם כותבת.
מזה זמן רב גם לא נכתב לי.

שירים הראשונים בתחילת הספר דיברו מאוד אל ליבי. אחר כך פחות.
בא לי לצטט מהם. אולי אעשה זאת מאוחר יותר.

******************

מן ההשראה נכתבו לי פתאום שירים.
כך היה גם בעבר: קוראת ספר שירה, ופתאום נשפכים ממני שירים כמעיינות.

אז אולי יש לפעמים השפעה של הסגנון.
אבל השיר כולו שלי.

ואולי לא שלי.
של בורא ההשראה

אני מעתיקה כמה מן השירים שנכתבו לי היום:

שבעה שירי (שערי) מוות

***

אם אמות היום מה אכפת לי
ואם אמות מחר מה אכפת לי
הולכת אני בַּנדודים
ובדרך אוספים אותי ילדים |
כמו צעצועים או שברֵי
עלים, אצטרובלים
למשחק
הזמן הופכֵני
בידיהם לאבק
כתוש עד דק
עד דק.
עד הסוף. שֶרַק

_

***

המוות נוגע בי באצבעות לוחכות
יש לו טעם מלוח
וריח של שקט
נוגע
ומשאיר בי סימנים של
קצף דק -

הולך ושב |
הולך ושב

ויום אחד בגל גדול
או בשקט בשקט
יאסוף אותי
אליו.

_

***

ולמוות אומַר: כי ממני באת
ואליי תשוב...
אני בוראת המוות הגדולה !
אני חיגרת מתהוללת
באהבת הבשרים
כְּמַפתח לַעולם שטוב כולו |

בְּשָֹרית עד מוות
מה אכפת לי העולם הזה
יומו, לילו
אם בסופו איקץ לי
בזרועות
האלוהים

_

***

כולי אהבה טהורה
ואין בי מתום
כי כולי אהבה טהורה
וביום
אשר יבוא אליי המוות |
אומר לו בואה
שק לי על שפתיי
האינך רואה את הקווים
בשתי כפות ידיי
ואישוניי בעומקים
וכל הנקיקים
אשר בנשמתי -
מעולם הם קיוו רק לך !

עטפני נא באהבה |
וזרע בי זרעך
לעד נשכָּבָה חבוקים
עד יצמח מעפרנו
זרע השחקים

_

***

שער ההשראה
אחריו שכינה שוכנת
וציפור החסד על אזני רוכנת
ולוחשת לי סודות מאחורי השער
(מה יאמר ומה יגיד הבור ובער !)

היא לוחשת לי סודות ניקודי אותיות |
ושברי תהיות
נצנוצי נוצות צבעוניות
של ציפורי היער
(מה תאמר ומה תגיד לך הנער...)

היפתח השער !

_

***

הזהו המוות הכחול?
ילדים ציירוהו על גופי במכחול
בשמיים קראו את שמי
ובעצם אמרו את הכול
צב הים ניסה ולא יכול
חלמתי את השמיים נשפכים עליי
כמו ים כחול
כמו חול חם
כמו חול
נפלתי ונגעתי בַּשְכול |
אבל השמיים אמרו הכול
הם נגעו בשמִי החם והתכול
הם קראו לי בשם שלא יכול
שלא למחול
על עצב דק שנשחק לאבק
על כתפיים ששחו מעול
הם קראו לי בְּשם בשביל הנפתל
המוביל אל על
המוביל אל אלוהי הכול |
ואני נפתרתי ונשזרתי בדברים כולם
אל רחם העולם
ללא שרק ובלי כחל
נשטפתי
וטבעתי
בַּכָּחול

_

***
(שיר שנכתב לי בהשראת החלום שתיארתי לעיל:)

אהובתי שלי לבנת צוואר
אני ממשמשת אותך עד מחר
את עורך צווארייך שדייך
עוד לא מאוחר
הנָך לבנה כַּלבנה רעייתי
הנך לבנה עינייך יונים
בואי ניסתר לנו בנקיקים הקטנים
ונמשיך להתמשמש עד מחר
עד ייגלה לעינינו העור הנמהר
האור נשפך מעורך כחלב
ואת ענוגה כפרח חצב
בואי אלטפך עד אין קץ
ואנק משפתייך המיץ הנוצץ
וחלקת ישבנך אלטף עד הנץ
ובשלוח ידִי אל סדקי ערוותך
אגלה את סודך:
כְּלִי זין רַכּיך ביישני
חפץ אהבה ועסיס רימונים
בין אצבעותיי יגדל יתקשה
אל תיראי אהובתי היפה
בואי,
נעשה אהבה

טוב, השיר האחרון קצת מוזר ובוטה. אבל זה מה שיצא לי.
בעצם, מה אני מתנצלת?
סוף סוף להתפרע...
שקט ! גבירותיי ורבותיי, לא להפריע להתפרעות !

<כשמתחילה ההשראה אני לא ישנה.>
<אולי בגלל זה הפסקתי לכתוב שירים.>
<כמו שהפסקתי לצלם.>

(חלק מהשירים יצאו לי בכתב נטוי כאילו זה ציטוט. אבל זה לא. זה הכתוב המקורי. אין לי כוח עכשיו לנסות לתקן את זה.

)

ואז שאלתי אותה אם אפשר לחבק אותה, והתחבקנו

איזה כיף
בואי חיבוק

מה הכוונה, "שירים שנכתבו לי"? לא הבנתי בדיוק אם אלת כתבת או שמישהו כתב לך. בכל מקרה, נהניתי לקרוא גם את השירים וגם את ההשלמות מהפעם האחרונה שנכנסתי לבלוגך.

"שירים שנכתבו לי"? לא הבנתי בדיוק אם את כתבת או שמישהו כתב לך.
אני כתבתי.
'נכתבו' הכוונה שהם פשוט יצאו לי ככה, בקלות, כאילו מעצמם. (בהשראה?)

בכל מקרה, נהניתי לקרוא

קטקטית, בטח ! בואי !

ועוד

אני שמחה שנהנית מהשירים, שירי. אני מאוד אוהבת את מה שיצא לי, ותהיתי אם יש עוד מי שאוהב את זה...

אתמול היה משבר.
הרגשתי כל-כך אבודה בעולם הגדול.

וואהוו השירים מדהימים!!!!

בס"ד
_"שירים שנכתבו לי"? לא הבנתי בדיוק אם את כתבת או שמישהו כתב לך.
אני כתבתי._
בדיוק מה שרציתי לשאול...
אם את כתבת אותם....
ממתיניםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם להמשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך

חשבתי שזה עשוי לעניין אותך
ההיכל שלנו

אוהו, תודה על הפרגונים !

חשבתי שזה עשוי לעניין אותך
קוסמת, תודה. אכן צדקת במחשבתך !

רשימת דפים שמעניינים אותי לצורך העניין:

מסע לפשטות
רועי באגדות
ההיכל שלנו
מה לעשות במשך שנה היפית בארץ

(לחפש עוד דפים מהסוג הזה...)

שוב חלמתי בלילה האחרון שאני חושקת באישה עם בולבול.
מה הקטע?
מה זה אומר?
אנ'לא יודעת.

מה שכן, למרות שבחלום הקודם בסוף החלום כאילו הבנתי שהיא באמצע שינוי מין, זה לא באמת היה ככה כמו שזה נשמע, כי היא הייתה אישה לכל דבר. אישה לכתחילה.
גם האישה שבחלום האחרון הייתה אישה לכל דבר.

האישה שבחלום האחרון הייתה לכאורה מישהי שאירחה אותי. (לא מישהי מהמציאות אני חושבת, אבל בחלום הייתה אחת המארחות שלי).
חשבתי בחלום על כך שאמרתי שאני לא מתחילה עם בני הזוג של מי שמזמינים אותי. אבל זה לא היה בן הזוג, זו הייתה האישה עצמה.

אל דאגה, בסוף לא קרה בינינו שום דבר.

קראתי כמה חלקים ממה שכתבת (אמצע הלילה, מבטיחה לחזור ולקרוא הכל).
את כותבת מקסים.

אמא של שחר, שימחת אותי בדברייך.

***********

מאז מוצאי שבת כבר הספקתי להיות ב-3 מקומות.
אולי ארחיב על כך בהמשך.

***********

הבוקר קמתי, ומצאתי פתק שפותח במילים: 'בוקר טוב אישה יפה' (יצאו לסידורים וכד').
כשקראתי את ה'בוקר טוב אישה יפה' כ"כ התחמם לי הלב שאוהבים אותי כאן וזה כ"כ הזכיר לי עד כמה אני זקוקה לאהבה, שמשתי הסיבות האלו התחלתי לבכות בכי עמוק ונמרץ.
כמה כמה כמה אני זקוקה לאהבה, אלוהים.
לפעמים אני נזכרת עד כמה דווקא כשפתאום נותנים לי את זה.
והמחוות 'הקטנות' האלה כ"כ חשובות לי !

ושוב חלמתי הלילה על בולבול.
הפעם של גבר למרבה ההפתעה

.

מישהו שהייתי איתו בסדנת טנטרה (כי בדיוק דיברו איתי לאחרונה על סדנאות טנטרה).
בחלום הוא היה מצד אחד מישהו שלא היכרתי, מישהו ש'שידכו' לי בסדנא, ומצד שני ייצג מישהו שכן הכרתי.
ישבנו זה מול זה, והוא אמור היה לעשות לי משהו נעים.
הוא מצץ לי את הפטמה, אבל לא עשה את זה נעים.
הסברתי לו איך לעשות, והוא ניסה אבל זה עדיין לא הרגיש זה. כאילו הוא עשה זאת בלי הרבה רצון.
ואחרי קצת זמן פתאום שמתי לב שהוא מעשן סיגריה ומדבר שם עם מישהו, בזמן שהיה אמור להיות איתי !
אני ניסיתי להכניס את איבר המין שלו אליי, שבחלום זה בעצם היה הרגל שלו (קטע לא ברור

), אבל שמתי לב שהוא בכלל לא משתף פעולה, הוא ממשיך לעשן ולא שם לב אליי.
אז התעצבנתי ואמרתי לו שלא מספיק שחזר לעשן לאחרונה, הוא עוד מעשן בזמן שאנחנו אמורים עכשיו לעשות דברים ביחד. אז מה הוא חושב, שאני אתן לו עכשיו להיכנס אליי?

החלום הזה השאיר לי הרגשה לא טובה.
הוא ממש מייצג את חוסר הסיפוק שלי מחיי האהבה והמין שלי.
יש אנשים שיודעים לזיין אבל לא יודעים לגעת, יש אנשים שיודעים לגעת אבל לא יודעים לזיין. יש אנשים שכן יודעים זה וזה - אבל לא אוהבים להתנשק (איך אפשר בלי זה?!) וכד'...
ומעל כל זה - לעשות את כל זה עם אהבה. אהבה אליי. רצון ותשוקה אמיתית. אליי. וזה כ"כ מעט פגשתי.

אני כמהה כ"כ ל{{}}סקס ממושך של אהבה, ול{{}}ידיים שיודעות לגעת.

עד מתי סוסת פרא תהיה מנודה מארץ האהבה המגע והמין האמיתי?

את כותבת נהדר וגם השירים שלך מדהימים.
בהצלחה.

בס"ד
_קטקטית
איזה כיף
בואי חיבוק_

עמנואל אומר שאני מחפסת פה חיבוקים, אז לכל מי שקוראת- לא לגעת בי, אני ממש לא בקטע...

בס"ד
קטקטית- אולי כדאי להוריד מההבעות באתר את החיבוקים, זה כנראה לא נראה טוב.

את כותבת נהדר וגם השירים שלך מדהימים.

תודה

.

*************

אתמול והיום הייתי ממש ממש אמיצה.
יצאתי לטיול כאן בשדות. (אני עכשיו בכרכור. לא סיפרתי עדיין על ההתפתחויות של הימים האחרונים).
אתמול יצאתי לראשונה אל השדות כאן מחוץ לכרכור.
הקטע איתי, שאני מאוד מאוד רוצה לצאת לטבע, אך יחד עם זאת מלאה פחדים.
למשל, כל דמות נראית לי מרחוק כמו אנס פוטנציאלי. או יותר טוב, כמו ערבי-אנס-ורוצח-פוטנציאלי. ואני ממש ממש מפחדת אם בדרכים השוממות מישהו פתאום עובר.
כמו כן, אתמול למשל יצאתי קצת מאוחר אחה"צ. והפחד - שאלך לאיבוד, וכבר יירד החושך. ובחושך יש תנים וזאבים וחזירי בר וקולות יללה וחרחור. אמאל'ה ! (אמרו לי שזאבים דווקא אין כאן, אבל זה הדימוי שלי).

כשהלכתי אתמול, הלכתי ישר על השביל בשדה. ואז פניתי, תוך כדי שאני מוודאת שאדע כיצד לחזור במקרה הצורך.
ואז בהמשך הדרך מרחוק ראיתי שתי מכוניות עומדות ולידן שניים או שלושה אנשים. וחשבתי לעצמי: טוב, אם יש כמה אנשים אז זה פחות מסוכן.
מצד שני, אולי יש שם כמה ערבים (או לא ערבים) והם ירצו לעשות בי אונס קבוצתי.
אבל אז אני החלטתי שאין מה לעשות, אני חייבת להמשיך ללכת. כי אני ארגיש פארשית אם אני לא אמשיך. כי אי אפשר ככה לחיות כל הזמן, לא לעשות דברים כי יכול לקרות משהו.
אני אמשיך ללכת - ואם יאנסו אותי שיאנסו.
כשהתקרבתי לשם הלב שלי ממש דפק, ותכננתי מה אני אגיד אם הם ינסו משהו. אני אגיד שאמרתי למשפחה בבית לאן אני הולכת. לא, יותר טוב אני אגיד שקבעתי עם חבר שלי כאן, בהמשך השביל. ואם אתם תעשו משהו, תכף הוא יבוא וימצא אתכם.
בסוף עברתי לידם, והם בכלל לא הסתכלו עליי.

כשהמשכתי ללכת התברר שהשביל הזה קצת יותר מטוייל ממה שנראה בהתחלה. וחלפו על פניי עוד איזה שני אנשים. הפעם פחדתי פחות. ושאלתי אותם איך כדאי ללכת. והסבירו לי איך אפשר לעשות סיבוב ולחזור לכרכור מכיוון אחר. וכך המשכתי.
האמת, הדרך הייתה יפה מאוד, אבל יכולתי ליהנות יותר לולא הלכתי ממש מהר, כי פחדתי שלא אספיק לחזור לפני החושך.

לקראת סוף הסיבוב לא מצאתי את הפנייה שהסבירו לי. כן ידעתי איך לחזור אל הדרך שיצאתי ממנה, אבל רציתי דווקא את השביל הלא מוכר.
ניסיתי ללכת באחד השבילים, אבל היה נראה שהוא מוביל הרחק מן היישוב ולא אליו. והשעה התחילה להתאחר.
חששתי ואמרתי לעצמי אולי אחזור ודי.
אבל אז הרגשתי שאני חייבת לעצמי כן לנסות למצוא את השביל הזה.

כשהייתי קטנה, בכתה א', אבא שלי עבד בחנות במרכז העיר. ופעם אחת אמר לי בואי אליי למחרת ואקנה לך גלידה.
היה צריך להגיע לכביש הראשי של העיר, ואז ללכת עליו וללכת וללכת כמעט עד לתחילתו - ושם הייתה החנות.
הגעתי עד לכביש הראשי, ופגשתי חברה ששאלה לאן אני הולכת וסיפרתי לה. והיא אמרה בהתפעלות 'מה, את לא פוחדת ללכת עד שם? כל-הכבוד...'
היא המשיכה לדרכה, ואני המשכתי ללכת עוד כמה צעדים, ואז נבהלתי.
הדרך פתאום נראתה לי ארוכה ארוכה ומפחידה מפחידה, ולא העזתי להמשיך. סבתי על עקבותיי וחזרתי הביתה.
בערב אבא שלי אמר: 'למה לא באת, רציתי לקנות לך גלידה'. והרגשתי כזאת החמצה !
אז אמרתי אבוא מחר. והוא אמר שמחר עובד במקום אחר. אז אמרתי אבוא מחרתיים ואמר שמחרתיים הוא יוצא למילואים. וזהו.
וכל החיים נשארה לי תחושת ההחמצה הזאת.

אז שמתי לב אתמול, כשחשבתי מתוך פחד לחזור על עקביי, שעולה בי אותה הרגשה של אז.
כמו הפחד הזה שתקף אותי אז פתאום כשהייתי כבר באמצע הדרך, ויכולתי, אם רק הייתי ממשיכה, להגיע אל הגלידה המיוחלת. (הגלידה ש-אבא היה קונה לי !!!)
וכשהרגשתי אתמול את הפחד המוכר הזה מזדחל, אז אמרתי 'לא, אני לא אחזור!' אני לא יכולה להמשיך להיות אותה פחדנית שהייתי אז.
אני לא יכולה להמשיך להחמיץ את החיים.
הייתי ילדה קטנה ומפוחדת, שהעולם נראה לה מקום גדול ועויין.
נכון שיש לזה הצדקה בתור ילדה קטנה. אבל בכל זאת, הייתי הרבה יותר מפוחדת מרוב הילדים שסביבי.

אולי יש לזה שורש אפילו יותר מוקדם.

כשהייתי ממש קטנטונת, אז היה לנו שכן, ילד בגילי, שהלך לאיבוד. כל השכונה סערה בגלל זה. ואני, כנראה קלטתי את סערת הרגשות ואת הפחד המלווה לכך, והבנתי כמה נורא זה ללכת ל-איבוד, ואמרתי: 'אני אף פעם לא אלך לאיבוד בלי אמא!'

ואז שוב, בסוף כתה א' נסענו עם המשפחה וה"חבר'ה" לכמה ימים בצפון. ובאחד הימים עשינו טיול בתל-דן. הילדות האחרות שהלכו איתנו קיפצצו להן ושיחקו תופסת בין העצים, ואני לא הבנתי איך הן מעזות לרגע להעלם מן העין מאחורי העצים במה שנראה לי כמו ג'ונגל עצום ונורא. העולם אז נראה לי כ"כ ענק ומפחיד, שגם חורשה תמימה נראתה לי כמו ג'ונגל.
ואז, במשך כמה חודשים אח"כ לא יכולתי להירדם בלילות במחשבה על 'הג'ונגל הנורא', ו'מה היה קורה אם הייתי הולכת לאיבוד'. כל לילה ניקרה במוחי המחשבה מה היה קורה אם הייתי הולכת לאיבוד.
כך זה נמשך בערך חצי שנה, עד שלילה אחד הוריי שמעו אותי בוכה, וסוף סוף שאלו אותי לפשר הדבר וניחמו אותי. ואז זה נפסק.

והאמת, שמאז אמנם גדלתי, והעולם כבר נראה לי אחרת, אבל עדיין קיים האלמנט של 'העולם כמקום גדול ועויין'. האלמנט של הפחד ללכת לאיבוד. ותחושה של החמצת החיים מתוך הפחד הזה לצאת אל העולם.

ולכן, ברגעים כאלה כמו אתמול, אני ממש מרגישה שאני חייבת לעצמי לא להשתפן וכן להעז וללכת.

ולכן בכל זאת החלטתי לחפש את השביל.
אבל כיוון שכבר היה קרוב לשקיעה, החלטתי שאם תוך כך וכך זמן לא אמצא את השביל – אז אתחיל לחזור.
תוך כדי הליכה אספתי כמה אבנים בכיס – למקרה שיבואו תנים

.
אבל בסוף באמת לא מצאתי את השביל, ונאלצתי לחזור.

ובכל זאת, הייתי מאוד גאה בעצמי. ממש.
אני חושבת שאני בן אדם ממש ממש אמיץ !

ואז היום שוב יצאתי לטיול.
החלטתי בכל זאת לחפש את השביל שלא מצאתי אתמול. איזשהו שביל שאמור היה לעשות עיקוף מסביב ולחזור אל כרכור מכיוון אחר.
אז בדרך ראיתי בחור צעיר ושאלתי אותו איך הולכים. והוא הסביר לי.
היה לו מבטא ערבי, אבל הוא נראה נחמד, אז הרגשתי בסדר.
אבל כשהמשכתי קצת ללכת, ראיתי אותו נוסע באוטו עם עוד ערבי, והם עצרו לדבר עם אחד נוסף שישב בצד הדרך.
אז פתאום התחילו לעלות לי מחשבות: עכשיו הוא יודע לאן אני הולכת, והוא יודע שאני אהיה שם לבד, והם אולי מתכננים עכשיו לנסוע אחריי עם המכונית ולאנוס אותי.
איזה פחדים, אוף !

אז המשכתי ללכת, והדרך הייתה יפה יפה, ואמרתי לעצמי, טוב, אם הולכים היום לאנוס ולרצוח אותי, אז לפחות אני יכולה ליהנות מכל דקה עד אז.

והמשכתי ללכת על השביל כמו שהוא אמר לי. אבל כשהגעתי להצטלבות, לא היו שם עצי אבוקדו כפי שהיו אמורים להיות לפי התיאור. אז בכל זאת לקחתי ימינה.
והמשכתי ללכת עוד ועוד, בתקווה לגלות מאיפה זה חוזר לכרכור, אבל השביל המשיך הלאה והלאה, והיה נראה שהוא בכלל לא מתכוון לחזור.
בדרך הזו באמת לא עברה נפש חיה.
אבל אז כשהייתי כבר הרחק הרחק בדרך, פתאום ראיתי רחוק מאחוריי מכונית מתקרבת. ואז נבהלתי. חשבתי שמצד אחד אני יכולה לעצור ולשאול אותם על הדרך. אבל מצד שני פתאום תקף אותי פחד שזה הערבים ההם, ושהנה הם באים. אז נכנסתי מהר לשדה בין השיבלים והתחבאתי וחיכיתי שהמכונית תעבור.
אני יודעת שזה נשמע ממש מפגר, אבל זה מה שהיה.

ואח"כ יצאתי והמשכתי ללכת ובא מולי אופנוע. משום מה האופנוע נראה לי פחות מפחיד, אז עצרתי אותם ושאלתי על הדרך.
והתברר שאני בכלל בדרך לכפר קרע (ככה כותבים את זה?). אין לי מושג אם זה כפר ידידותי או לא, אבל מזל בכל זאת שלא הגעתי לשם.
ושמשמאלי גבעת עדה.

אז הבנתי שאני כבר לא אמצא כנראה את השביל שחיפשתי והחלטתי לחזור וללכת לכיוון גבעת עדה.

בסוף טיפסתי על גבעה קרובה יפה יפה.
ובכלל, מרוב שתיארתי את הפחדים שלי, שכחתי לספר שהדרך הייתה מדהימה, בין שדות שיבולים שנראים אינסופיים, ירוקים ירוקים, שהרוח מעבירה בהם גלים.
ובאופק גבעות עם עצים. דרך מקסימה.
אני טיפסתי על הגבעה היפה יפה שבראשה יש שורה של עצים, וממש רציתי לשבת קצת תחתיהם, אבל כבר הייתי צריכה להתחיל לחזור.

ובסוף חזרתי לאט לאט. חלק מהדרך הלכתי יחפה, כי רציתי להרגיל את הרגליים שלי.
וממש לפני השקיעה הגעתי חזרה.

הדרך הייתה ממש מדהימה ביופיה. ולולא כל הפחדים, אז הייתי נהנית לגמרי.
אבל גם ככה אני גאה בעצמי על כל ה'אמיצויות' שלי, אז זה מוסיף לי לתחושת ההנאה והסיפוק.

הלוואי שהייתי יודעת לצאת לטבע בלי שום חששות. לצאת לטבע ולבטוח. זו השאיפה שלי.

ואז אני חושבת שיום אחד אני אהיה 'אשת טבע' אמיתית. נגיד כמו אופק.
ואנשים יגידו 'אה, זה לא חוכמה. זה בטבע שלך. לא כל אחד יכול להיות כמוך'.
ואז אני אגיד 'אז תקראו מה שכתבתי כשרק התחלתי ותראו'.

אתמול יצא שהלכתי שעה וחצי בהליכה מהירה, והיום הלכתי יותר משעתיים בהליכה מתונה.
אז סה"כ שוב הלכתי די הרבה קילומטרים, ואני מאוד שמחה על עצמי.

רק שאני חוזרת עם כאבי רגליים חזקים. במיוחד הרגל ששברתי.
ואני חושבת שאני דווקא רוצה ללכת כדי לאמן אותן. אבל כמובן, לא יותר מדי.

בכלל, יום אחד אני הייתי רוצה לכתוב 'שיר הלל לכפות הרגליים'. כי הן כאלה מדהימות.
וכמעט אף פעם לא חושבים על מידת החשיבות שלהן, ועל כל העצמות הקטנות והשרירים שיש בהן, ועל הייחודיות של שיווי המשקל של הגוף על רגליים כאלה קטנות, ועל כמה הקטנות האלו צריכות לסחוב, ועל כל העבודה שהן עושות.

במיוחד אחרי ששברתי למדתי יותר להעריך.
שמתי לב איך כל תנועה קטנה גורמת לי כאב. ושמתי לב כמה תנועות קטנות אפשריות יש בכפות הרגליים.
ואפילו כשתנועות מסוימות הן כבר יכלו לעשות בקלות, עדיין היו תנועות שכאב להן לעשות. טווח התנועות האפשריות הוא כ"כ רחב !
ואיך הן חיוניות למשל להתמתחות בבוקר מתוך שינה ! לזה שמתי לב רק כשהייתי מתמתחת מתוך שינה ופתאום היה תוקף אותי כאב חד.
הן פשוט כאלו חיוניות. כל תנועה בהן. כל שריר, וכל עצם.

אני נורא רוצה לאמן אותן, להיות יכולות ללכת היטב, ולקפוץ ולרוץ, ולהיות בריאות וחיוניות.

אני חושבת שהליכה יחפה היא עדיפה, אבל זה כ"כ קשה לי. נראה לי שלוקח לי לפחות פי 5 זמן הליכה כך. אולי אפילו פי 10. (על אבנים)

מה שכן, הזכרתי את זה כבר, ברור לי שהליכה אפילו לא יחפים אבל בדרך שאינה סלולה, כמו בטבע - לקפץ מסלע לסלע, או לפחות דרך עפר זרועת אבנים - זה הרבה יותר טוב לגב ולרגליים.
אני נוטה לסבול מהגב והרגליים, ושמתי לב שבהליכה בטבע, אפילו ארוכה, אני הרבה פחות סובלת מאשר הליכה קצרה יותר על כביש.

סתם, הגיגים על הליכה...

אוי איזו דרך מקסימה
אני מכירה את הגבעה הזאת
איזה כיף לך
את עוד פה מחר? הלוואי שיהיה לי קצת זמן, אוכל לקחת אותך לטיול

אתמול כשהלכתי, ומיהרתי לחזור לפני השקיעה, חשבתי שהלוואי שהייתי יכולה פשוט ללכת, ולדעת להסתדר בטבע, בלי שהייתי צריכה למהר לחזור.
שהייתי יודעת להסתדר בכל מקום שהייתי מגיעה אליו.
נגיד שהייתי הולכת עם אוהל קטן עליי, או אולי אפילו רק שק שינה, או אפילו זה לא, ולא היה משנה לי איפה הייתי נוחתת - הייתי יכולה להישאר לישון שם.

שהייתי רוצה שכל העולם יהיה בית שלי. ולא יהיה צריך למהר לחזור לאיזה בית ספציפי.
שאדע איך לישון בטבע, איך לאכול ולשתות בטבע, איך לחיות בטבע.

ואז, תמיד, כל מקום שאגיע אליו יהיה לי בסדר.

יש אנשים שיודעים את זה. מעטים.
ואני?

ממש מדהים מה שכתבת הערב. אני עם דמעות בעיניים. את אישה אמיצה ונפלאה.

אולי מתישהו ארכז רשימה של הדברים שאני פוחדת מהם ביציאה לטבע.

בינתיים, מה שכתבתי - אנסים ומחבלים.
וחיות בלילה - תנים, חזירי בר, זאבים...
וכמו כן, מזיקים כמו עקרבים ונחשים.
וגם, להיפגש עם כלבים עצבניים...

כל זה לא כולל את הפחד מרעב ומצמא, והפחד מקור, והפחד נגיד לשבור רגל כשאני באמצע שומקום לבד.... וכאלה...

אוף !

כל הכבוד!! את באמת אמיצה. אני חושבת שאת יכולה לעשות בתחום הזה שינויים גדולים בזמן קצר, אם תמשיכי ככה... ובאמת טוב שאת מתעדת את השינוי. זה יקנה לך אמינות ביום בו תלמדי אנשים אחרים לתת אמון בעולם, לבטוח באנשים, ולצאת לדרך בלי פחד D-:.
אגב, את גם מאד יפה. דמיינתי אותך אחרת.
שיהיה לך סופ"ש נהדר.

יעלי, עניתי לך בדף שלך. באסה שלא ידעתי שאת גרה בכרכור. מחר אני נוסעת אל שירי.
(למי שלא יודע - שירי בן דב ילדה אתמול, קולולו ! ואני נוסעת מחר להיות איתה...)
אז נצטרך לחכות לפעם הבאה.
ואני בטוח רוצה לחזור לכאן ממילא.

************

קיזי, תודה ! ריגשת אותי.

אופס, והנה גם עיפרון כתבה לי.
תודה מותק, תודה !
הלואי שמה שאת אומרת יתגשם באמת.
ותודה גם על המחמאה, כמה נעים לשמוע.

(עוד לא סיפרתי שהייתי אצלך

)