סוציאליזציה בחינוך ביתי

אנונימי

ראו גם: כימיה בין משפחות, חברים בחינוך ביתי, חינוך ביתי.

שמתי לב שבדרך כלל הנושא הראשון שאנשים מעלים כשהם שומעים לראשונה על חינוך ביתי הוא הסוציאליזציה: איך הילד ילמד להסתדר בחברה? איך הוא ירכוש את הכישורים החברתיים הנחוצים לו על מנת לחיות במסגרות חברתיות שונות בעתיד? איך הוא ירכוש חברים?

על אף שברור לי (גם בראש וגם בבטן) שלא רק שזהו אינו נושא בעייתי בחינוך ביתי – אלא אף במצב טוב יותר מאשר האלטרנטיבה – לא הצלחתי עדיין לנסח תשובה פשוטה וברורה (הסבר מעלית (ראו מילון מונחים)) בנושא. אעשה כאן ניסיון ראשוני להסביר למה זה כך לדעתי, אבל אשמח אם מישהו יוכל להציע הצעות לפישוט התשובה (ואולי החמצתי משהו חשוב?).

חברה הטרוגנית – החברה שבה אנו חיים כמבוגרים אינה חברה הומוגנית מבחינת גיל. למעשה היא הטרוגנית לא רק מבחינת הגיל הכרונולוגי, אלא אף מבחינת הגיל הרגשי, ההתפתחות הקוגניטיבית, המקצוע, תחומי העניין, ועוד. אני מוצא עצמי הרבה פעמים במצבים חברתיים בהם בן שיחי הרבה יותר חכם או מנוסה ממני, יותר בוגר ממני, יותר טיפש ממני, יותר חזק או יותר חלש ממני, ממעיט בערכי או תולה בי ציפיות שאין סיכוי שאוכל לממש, חבר טוב או ידיד נפש או חבר רחוק או סתם נודניק... ההכנה שלי לרוב מצבים האלה (כישורי הסוציאליזציה שלי) לא באה מהאינטראקציה עם 30 בני גילי ומבוגר אחד בפוזיציה סמכותית (קרי: ביה"ס), אלא מהתנסויות רבות דומות בחברה הטרוגנית – בשכונה, בטיולים עם חברים של המשפחה, וכשהתבגרתי – באוניברסיטה, בעבודה ובמילואים.

פסיכולוגית – לפחות על פי עקרון הרצף (האם מישהו מכיר טקסטים מקצועיים יותר מתחום הפסיכולוגיה של ההתפתחות שמתייחסים לנושא?) השהות עם ההורים והמגע העקיף דרכם – או הישיר על ידי הילד עצמו – באנשים ובילדים אחרים שהינם חלק מהמסגרת החברתית של המשפחה מועילים להתפתחות כישורי סוציאליזציה טובים אצל הילד.

האלטרנטיבה גרועה – לא ברור בכלל שהאלטרנטיבה של בית הספר טובה כל כך: אלימות, סמים, רמת רלוונטיות נמוכה של יעדי ושיטות המסגרת הבית ספרית לחיי הילד בעתיד כפי שהם מצטיירים בעיני, וכיו"ב. בנוסף לכך, לא ברור לי שהסוציאליזציה עם המורים עדיפה על הסוציאליזציה עם ההורים...

(דרך אגב, האם מישהו מכיר מחקרים בנושא השוואת כישורי הסוציאליזציה בין ילדים שהתחנכו בבית לבין ילדים שהלכו לבית הספר? אני בטוח שנערכו כאלה מחקרים.)}

אין לי הסבר מעלית ממשי, אבל יש משהו שכשאני אומרת אותו לאנשים הם בדרך כלל עוברים מהשלב של "מה עם חברה? הם לא יהיו בודדים/חריגים/מוזרים?" לשלב של "אני לא הייתי יכול/ה לעשות את זה".
אני אומרת: "להיות בודדים/חריגים/מוזרים אפשר גם בבית הספר." כמעט תמיד אני רואה על בני שיחי את המבט הזה שאומר שהם יודעים בדיוק על מה אני מדברת. כמו שמישהו כתב פעם: "אין בדידות נוראה יותר מזו של ילד דחוי באמצע חצר מלאה ילדים משחקים."}

ענת_* · שליחה על ידי ענת_* » 26 יוני 2001, 02:56

דווקא יופי של הסברים, ואין לי להוסיף עליהם שום דבר "מחקרי". אבל מה שאני רואה סביבי מספק לגמרי ולא מותיר צורך בתוצאות מחקרים כלשהם. אני מכירה לפחות חמישה עשר ילדי חינוך ביתי בגילאים שונים, ולכולם אחלה כישורים חברתיים... שטחי ככל שזה ישמע, זה פשוט נכון, וכל מי שסקרן לבדוק את הענין מוזמן לבקר במפגשי הקבוצה שלנו בראש פינה.

יש מלכודת שאני בלי משים נופלת אליה שוב ושוב, והיא ההשוואה בין ילדי בית לילדי גן, מתוך מן קיבעון מוזר על ההנחה שגן הוא המשך טבעי ללידה, זחילה ועמידה, וכל בחירה שלא בו צריכה להיבחן בהשוואה אליו. כשבתי עוברת בוקר משעמם בבית, אני חושבת בצער "וואו ילדים בגן עכשיו מבלים בשיעור ריתמיקה.." אני בתהליכי גמילה מתמשכים מהצורך בהשוואה המתישה והמיותרת הזו, ובכל זאת משהו מחזיר אותי אליה כל הזמן. הערה של שכנה, מבט נוגה של בתי אל עבר גדר גן הילדים בישוב, ספר בספריה שמתקיל אותנו פתאם עם איזה גן עליז ..... ואז מהר החיילים הלבנים של צבא ההשוואות נעמדים לצדי ומכריזים: "אף ילד גן לא זוכה לשיחות ארוכות ארוכות על השטיח בשעה תשע בבוקר. ואין הרבה ילדי גן שיש להם נכונות לשיחה ומשחק עם מבוגר מתוך בטחון מלא שיקשיבו להם עד הסוף, ויניחו להם לנוע, בגוף ובמחשבה, בלי להציק להם באמצע." (לעומת זאת אני מזהה אצל חבריה של בתי שכן הולכים לגן, מין מחוות גוף, אמנם דקה ומרומזת, שבאה לא פעם כתגובה לפניה שלי אליהם כ"מבוגרת", וכל כולה (של מחוות הגוף הזו) אומרת משהו מאד ברור: "אל תנג'סי. לא רוצה!!". הם קלטו די מהר שהאדם הגבוה ההוא שם מלמעלה שמסתובב ביניהם ומפריע צפוי להשמיע בעיקר דברים מעצבנים, ולמשמע הפניה שלו הם קודם כל קצת מתכווצים ומסרבים. מה שבטוח.)

תצטרכו לסלוח לי שסטיתי מהנושא... אבל מה בעצם לא הנושא? כשניגשים לדבר על חינוך ביתי אפשר בעצם לדבר על הכל, והמון המון המון. זה אנחנו, הילדים שלנו, החיות שלנו, האוכל שלנו והמוסיקה, החברים, הקשיים, הלבטים...מה לא? }

תודה לך, ענת, על ששמת את הדברים בצורה כל כך פשוטה ונכונה. אני מתחברת לדבריך מילה במילה. הזכרתי זאת גם בדף על התפתחות הילד בחינוך הביתי ואיני רוצה לחזור על עצמי רק רציתי לחזק את דבריך.}

"טקסטים מקצועיים"
וויניקוט היה הפסיכולוג שיצר את המושג - "האם הטובה דייה". בכל אחד מספריו ניתן למצוא התיחסות לחשיבות המכרעת של האם בתיווך בין הילד לעולם.
בספרו של מרדכי סגל, מהוגי החינוך הקיבוצי וממקימי סמינר הקיבוצים - "מסות בחינוך", ניתן למצוא התיחסות למעלות הקיימות בחברה רב גילית. ובכלל מי שמחפש עוד תמיכה בדרך החינוך הביתי, מוזמן לקרוא את הספר הנ"ל ולהחליף בכל פעם את "בית הילדים" ב - "בית המשפחה". וכך הוא אומר: "אך מהו הקסם הרב של המשפחה, אם לא ההרמוניה המופלאה הזו של חיי גילים שונים בצוותא." }

שליחה על ידי יפעת* » 28 יוני 2001, 04:05

מאחר וביתי כבר עברה גיל 4 , אפשר לשוחח על כל דבר בצורה רחבה יותר
ההקשר הרחב נותן לה להרגשתי כלים להתמודד עם שאלות במציאות, כמו ילדים שבגן וילדים שבחינוך ביתי
ילדים דתיים וילדים חילוניים, ילדים כושים וילדים בהירים.
ילדים שבגן או חינוך ביתי, הפך להיות הגדרה שמאפשרת לנו לתכנן תוכניות
אם הילד בגן נדע שאפשר לפגוש אותו רק אחר הצהריים
כמו שאם הוא דתי אז לא נלך אליו בשישי
גם הרעיון לכנס משפחות חינוך ביתי עלה בהקשר לשיחה כזו של לראות בעיניים עוד ילדי חינוך ביתי, רק לדעת שהם שם.
אני חושבת שיצרתי אצלה תמונה די מעוותת שיש בערך 50% ילדים בגן והשאר בחינוך ביתי.
מאחר ויש בשכונה גן של אמא של חברה שלה אז אנחנו יכולות ללכת לפעמים כך שהיא יודעת מה זה
ותמיד נקרע לבה מרחמים על כל אותם ילדים שהם בלי אמא כל יום כל כך הרבה שעות.}

לענת במפגשים בראש פינה אם אינני טועה רוב הילדים בגיל גן.
לאורנה - חברה רב גילית במשפחה הינו בתנאי שהמשפחה הינה מרובת ילדים.

אין החינוך מהבית מחליף התנסות חיצונית. לדעתי ניתן באמצעים שונים ליצור סביבה המאפשרת אינטגרציות חברתיות והמאפשרת התנסות חברתית לילדים אשר אינם מגיעים למסגרת חברתית.}

שלום רני,
אני חושבת שחינוך ביתי לא מחייב בידוד מהחברה. לפחות אצלנו זה לא ככה. זה לא כל כך ענין של "ליצור סביבה" - זה יותר ענין של להתחבר לסביבה הקיימת. להתחבר גם למשפחות חינוך ביתי אחרות, גם לאנשים שגרים בשכנות (לאו דווקא ילדים באותו גיל - גם נוער, זקנים, ובכלל), להתחבר לבעלי מקצוע שבאים איתם במגע (וזה יכול להיות נורא מענין לדבר איתם או לראות מה הם עושים), להתחבר לחיות שבסביבה (כלבים, חתולים, ציפורים, חיפושיות, פרפרים), ובכלל לכל מיני דברים שבדרך כלל אנחנו יותר מדי ממהרים מכדי להקדיש להם זמן. הסביבה שמאפשרת התנסות חברתית כבר קיימת - היא מסביבנו. כל מה שצריך זה לצאת ולהתנסות.

(ואגב, במפגשים בראש פינה יש ילדים מגיל 0 עד 8+.)

"שאלת החברה" המוצגת כאן נתפשת כשאלה מהותית.
כביכול באה להצדיק מערכות קיימות ולנגח תפישה שונה ממערכות אלה.
האדם, בן האנוש, הינו יצור חברתי, חי בחברה, זקוק לחברה ואינו בר קיום בלעדיה.
קיימים גם המתבדלים מהחברה, מהקהילה, הם מעטים מאוד. לא אלה החיים בשולי החברה לכאורה, אלא אלה המתבדלים לחלוטין מהחברה, מהקולקטיב האנושי.
כלל זה מהווה אבן יסוד בחיי האדם, בכל מקום: במזרח, במערב, בשבטי אינדיאנים וברחוב ראשי בניו יורק.

השאיפה להיות חלק מ... השאיפה להיות כמו ... חשובים להשבחת יכולת החיקוי והשינון.
אלה בהכרח נדרשים להיות שם ולנבוט בד בבד עם התפתחות הילד.
שכן הילד מחקה אותנו, מתוך החיקוי הילד יושב, מדבר, משחק, צוחק, עומד, הולך, רץ...
כאן טמונה האמת הגדולה של החינוך: המחנך מהווה מופת אפילו אם אינו "מתנהג למופת".
המחנך הטבעי לילד, ההורה - אמו או אביו, בהכרח אם כן מהווה מקור הסמכות היחידי התקף.
עם זאת כאשר הוא גדל הרי הוא מחקה גם את אחיו וסביבתו הקרובה.

שאלת החברה איננה שאלה כלל. הצורך החברתי איננו ניתן למדידה כמותית. אין רמת "חברתיות" נכונה, מספקת, עדיפה. השאלה הכמותית לא רלוונטית ושאלת איכות הכשרים החברתיים בהשוואה לכל דרך אחרת אינה במקום.
יש מי שצריך מגע ומפגש עם רבים, שזקוק לחבר'ה.
יש מי שמסתפקת בחבר אחד או חברה אחת.
יש מי שמחפש קרבה ארוכת טווח.
יש מי שאינו זקוק לחברה באופן אינטנסיבי.
ויש אפילו כאלה שאוהבים (אני לוחש כי זו ממש שערוריה) להיות לבד.
הערכת הכשרים החברתיים של ילדי חינוך כזה או אחר נובעת מהצורך להווכח ש"השיטה עובדת".
ובכן, על מנת לחסוך התלבטויות רבות, הבה ונזכור כי השופט, הגוף המחלק ציונים ניתן לומר, הוא נציג השיטה הקיימת. שיטה שבבירור אינה משביעת רצון מבחינת ה"כשרים החברתיים" של בוגריה.
כך, לשם האבסורד וההומור של החיים, השיטה שבוחנת האם דרך החינוך החופשי, הביתי, העצמאי, המשפחתי עובדת מבחינת "כשרים חברתיים" אינה מצליחה (לשיטתה) לתקן את הנזקים האדירים שהיא מייצרת מבחינת אותם "כשרים חברתיים" מדוברים.
ועדיין, מכיוון שחדשנות לעולם מעוררת חשדנות, עלינו לעמוד ברף ציפיות גבוה מהנדרש מהמערכות הקיימות.
לפיכך, נניח את דעת השואל את שאלת ההזדמנויות החברתיות הנפרשות בפני ילדי החינוך הביתי בכך שנצטט ילד אחד חכם אשר לאחר שעזב את בית הספר הגדיר:
בבית ספר יש חברה.
בבית יש חברים.
לשאלת החברה החד גילית. זהו אמצעי יעיל לשמר את החיקוי והשינון לנצח. אחד מיסודות האילוף של מערכת שעבר זמנה. מזה זמן רב.
החברה הרב גילית מפגישה זקנים וילדים, הורים והורים, ילדים וילדים, החיים הופכים אז ל"פסטיבל חברתי".

בקיצור: "ומה עם חברה?" היא שאלה שמעידה על השואל, במקרים רבים עניתי בשאלה: "איך היו חיי החברה שלך בילדותך? טובים", לעתים נדירות שמעתי, "לי היו חיי חברה מופלאים, הכל היה טוב, היו לי מלא חוויות חברתיות במסגרת ביה"ס או במסגרות אחרות". בדרך כלל לאחר חשיבה קצרה, הנושא זכה להתייחסות חדשה. עלתה ההבנה ששאלה זו אינה רלוונטית לשיטת חינוך כזו או אחרת אלא זו שאלה אינדיבידואלית אשר כל אדם מוצא לה את תשובותיו שלו.
שוב מתוך עניין הדוגמא האישית, היחסים החברתיים והאחדות שאנחנו כמבוגרים מפגינים בד בבד עם ההתבדלות, הייחודיות, והנבדלות שלנו יהיו מנחי הכשרים החברתיים של ילדינו, בכל מקרה. }

לצפריר שוב שלום רב.
אני עצמי מגיל 11 למעשה עבדתי (למרות שהמשיכו לרשום אותי כנוכח בביה"ס עוד מספר שנים, אולי למען קבלת תקציב או מתוך דאגה כנה לגורלי). כיום בגיל 30 אני בהחלט יכול לראות את הקושי שהיה לי להשתלב בחברה לאחר ניתוק ממושך. וחינוך מהבית הוא בהחלט ניתוק מההוויה. עצם הקמת הפורום הזה מעיד להערכתי על צורך ליצור הוויה (תחושת שייכות) משותפת לכלל ההורים אשר אינם שולחים את ילדיהם לביה"ס, ותוך כדי כך גם לילדיהם, ואני מברך על יוזמה נפלאה זו !!!

את הניתוק מבית הספר אני עצמי יזמתי. ולגבי עצמי אני בהחלט רואה את היתרונות שבאי הגיעי לביה"ס.

ובעניין בנותי: ילדה אחת ממש נלחמת על המשך ההליכה לביה"ס, ואילו השניה איננה סובלת את ביה"ס. אני מזדהה עם שתיהן. טרם הגענו לכלל החלטה.

אגב, כנראה שיש הבדל גדול בין ההסתגלות של ילדים שלמדו קודם לכן בבית הספר ויצאו משם לחינוך ביתי, לבין ילדים שמראש התחילו בחינוך ביתי. מהנסיון הפרטי והמצומצם שלנו: לילד שהתחיל מראש בחינוך ביתי או יצא מוקדם (נניח בגיל גן), אין לא את הבעיות של ניתוק מהחֵברה, ולא את הבעיות של השגת חֵברה חדשה.}

שליחה על ידי ליסה* » 11 יולי 2001, 14:24

רן - לא מתוך נסיון אישי, אלא מתוך קריאה ומחשבה, נראה לי שאי-הליכה לביה"ס גורם אכן ניתוק מחווית ביה"ס, אך לא מהחברה. נהפוך הוא - כשלא הולכים לביה"ס, יש יותר הזדמנויות להתחבר לסביבה ולחברה -- אם רוצים. אפשר לטייל, לבקר, להתנדב, לעבוד, להיות שוליה, להשתתף בחוגים למיניהם, וכו' וכו'. אם הכוונה להשתייכות לקבוצת גיל כגילך, אז אם זה חשוב, יש מגיל 9 את הצופים ותנועות נוער אחרות, או חוגים שנמשכים תקופות ארוכות, אף שנים (ריקוד, קארטה וכדומה) לפי העניין.

אני חושבת שהורים זקוקים לתמיכה בהחלטה יוצאת-דופן בחברה שלנו לחנך את ילדיהם בבית. לדעת שאחרים גם עושים ומצליחים, וגם שאחרים מתמודדים עם קשיים והתלבטויות. אולי גם רוצים לדעת שהם משתייכים לקבוצה כלשהי בכדי להרגיש שהם לא לגמרי לבד, גם הם וגם ילדיהם. אגב שתי הבנות שלך - אולי שכל אחת תעשה מה שהיא רוצה? כרגע נראה שאצלנו יש אפשרות שבן אחד ילך לביה"ס הדמוקרטי, ואחד ימשיך בקונבנציונלי. אני לא כ"כ רוצה לפצל את עצמי - או לקפח - אני יודעת שרוב אם לא כל מאמציי ילכו לטובת הדמוקרטי החדש והתואם יותר את השקפותיי.

רני שלום,
איני מתווכח לגבי העניין החברתי, הרי זה עניין כל כך אישי.
עם זאת, איני יכול לקבל קביעה כגון: "חינוך מהבית הוא בהחלט ניתוק מההוויה",
מאיזו הוויה? מהווית ביה"ס? מהוויה "נכונה"?
מלבד זאת, לפי דבריך הניתוק שלך מביה"ס גרם לך להתנתק מחברה,
אצלנו ארבעת הגדולים היו במסגרות, שלושה היו בביה"ס (ובי"ס נוח יחסית, מעט תלמידים בכיתה וכד'..) ואחת בוגרת גן חובה.
מאז שחזרו הביתה לא נראה שינוי משמעותי בצורכיהם בחברה.
אלו שהינם יותר "חברתיים" הוסיפו להיות כאלו וניתן לקבוע כי ידעו למצוא את הפתרונות החברתיים בעצמם בכל מקום בו חיינו. ואלו שהינם יותר מופנמים נשארו כאלה.
רועי,
באשר לעניין ההסתגלות של ילדים שהיו במסגרות חיצוניות לעומת אלו שגדלים רק במסגרת הביתית.
לפחות אצלנו, אין הבדל משמעותי, מלבד עניין אחד,
אותם ילדים שלא זכו לחווית המסגרת החיצונית, עומדים על דעתם יותר מאחיהם שהיו במסגרות חיצוניות,
כפי הנראה הדיכוי שבא מסמכות חיצונית כוחנית (בעידוד של ההורים - בעצם שיתוף הפעולה עם המערכת),
מותיר משקעים לאורך שנים. כך על כל פנים נראה לי מהנסיון הפרטי שלנו.

לצפריר שלום רב
היתי כמה פעמים בחו"ל ומעולם לא חשתי בנוח בארץ שאיננה ישראל אולם תמיד חשתי בנוח בחברת אנשים מישראל ואם לא מישראל אז מתחום עיסוקי.
לשאלה מדוע יכולות להיות תשובות רבות
בוודאי שישנה הוויה משותפת לקבוצות של אנשים או מהצבא או מביה"ס ובעיני אין דבר כזה הוויה נכונה או הוויה לא נכונה.
ולגבי ילד מופנם או ילד חברותי, כנ"ל לגבי עמידה על הדעה - גם בבית נוצרות סטיגמות
וגם בבית נוצרים משקעים אשר לעיתים קשה לתקנם.
להתראות וכל טוב רני}

בעניין ההסתגלות של ילדים ממסגרת למסגרת:

_העובדה היא, ש"עושי הצרות" מצליחים נהדר בסדברי-ואלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ותמיד אם הוריהם תומכים בהם. הסיבה היא פשוטה יחסית: עצם העובדה שהם עושים-צרות מעידה על כך שהם לא ויתרו על המאבק. (...) נכון, האנרגיה שלהם מופנית לעיתים לפעילויות של הרס-עצמי; אולם אותה אנרגיה, ברגע שהיא משתחררת מהמלחמה נגד עולם מדכא, היא יכולה להיות מופנית במהירות לבניית עולמם הפנימי, ואפילו לבניית חברה טובה יותר. (...)

אבוי, לתלמידים מהסוג של בעלי הציונים הגבוהים יש זמנים קשים יותר. (...) ילדים אלה, לא "עושי הצרות", הם הקורבנות האמיתיים של החברה. אחרי שנים של התאמה לסמכות החיצונית, הם איבדו מגע עם עצמם. הניצוץ נעלם מעיניהם והצחוק נעלם מנשמותיהם. הם אינם הורסים, אך גם לבנות אינם יודעים. עבורם, החופש הוא מפחיד. אין איש שיאמר להם מה לעשות.

ה"ריפוי" הוא קשה, וממושך. זה לא תמיד עובד. לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שיעמום. (...) אנחנו אומרים להם שכאשר השיעמום הופך בלתי נסבל, הם יקומו, מתוך יאוש מוחלט, ליצור את המסגרת שלהם. זה קורה, במוקדם או במאוחר, אולם איזה מחיר על ה"ילדים הטובים" המסכנים האלה לשלם עבור הכנעתם הקודמת!_

קטע מהפרק "ילדים טובים" ו"עושי צרות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, דניאל גרינברג}

(דוד, קיצצתי את הקטע. בבקשה נסה להמנע מלשים באתר חומר עם זכויות יוצרים, מלבד ציטוטים קצרים. תודה! --יונת.)

העברתי לדף חדש את הדיון בנושא חינוך במדינה דמוקרטית.

העברתי לדף חדש את הדיון בנושא עצמאות של ילדים.}

צפריר, אהבתי את "בבית ספר יש חברה. בבית יש חברים." הילד הזה צריך להיות קופירייטר.

רועי, צפריר, תלוי באיזה סוג בית-ספר!!

רועי, העברת לדף חדש את החומר שהיה פה וקראת לו חינוך במדינה דמוקרטית -- ובכך הוצאת אותו מהקשרו.
אכן, אפשר לקרוא לו גם חינוך במדינה דמוקרטית, אבל הדיון נובע מהסוציאליזציה.

סוציאליזציה- חיברות; תהליך עיצובו החברתי של האדם. בו לומד הוא להתנהג עפ"י הנורמות הנהוגות בחברה.

כמובן שההחיברות במדינה דמוקרטית שונה מהחיברות במדינה טוטליטרית.}

אני מבין שהדיון שם קשור לחיברות, אבל הוא בכל זאת בנושא קצת שונה מנושא הדף הזה (ולוּ רק בגלל שדף זה עוסק בחינוך ביתי ואילו הדיון שם נכון לכל צורה של חינוך ילדים), ולכן מגיע לו דף משל עצמו. בכל מקרה השארתי כאן קישור אליו (זה תהליך עריכה שנקרא פירוק לגורמים). אם יש לך רעיון טוב יותר לשם של הדף חינוך במדינה דמוקרטית אז אתה מוזמן להציע.

ראשית לכל, התנצלות!!! לא קראתי את כל מה שנכתב כאן, ואני מניח שאם אקרא אגלה שכבר תפסו לי את כל התובנות, ולכן חברים, ברגל גסה אומר את שלי ואם חזרתי על דבריו של פלוני או אמיתותיו של אלמוני, כי אז בלי הליכה לבית ספר אחד ובלי להתרועע במתכונת המקובלת, יצרנו חברה!!!
ילדי הולכים לבית ספר. החל מהראשון לספטמבר 2001 יהיו לי 3 נציגים במערכת. לכל המתלבטים אני מבטיח שני דברים:

הם לא יותר חברתיים מאף ילד הפוסח על בית הספר מעשה יום ביומו.
הם חברתיים באותן נקודות אשר בהן האינדיוידואל האנושי מחפש לעצמו מעגלי השתייכות.

מעגלי ההשתייכות הנם דרך לפלח את האוכלוסיה לקבוצות משנה בעלות עניין ו\או אנטרס משותף.
בקוריאה תתחולל התרגשות גדולה אם יסתבר לך שפלוני שנוסע אתך ברכבת למד אתך באותו מוסד אקדמי, ולא ממש חשוב אם הוא למד מיתולוגיה סינית ואתה מה לעשות בחרת דוקא בחוג לגידולי שדה. העיקר שלמדתם באותו מוסד ובאנגלית זה נשמע: He is two years my senior/junior. צריך לראות כדי להאמין.
אנחנו, הישראלים פוגשים מישהו שישן באותו מבנה ב"מחנה 80", וברוסיה פוגשים חבר בתא תאום בתנועת ההתנגדות לקומוניזם לשעבר מעיר רחוקה 4000 ק"מ.
לכן אנא מכם אל תטרחו לדאוג בעניין זה, ילדיכם כבני אנוש זקוקים לחברה וידעו היכן למצוא אותה.
יחד עם זאת הייתי מציע לכולנו להיות ערניים לבעייתיות שבחברת בית הספר, זו חברה שלעיתים היא אלימה, לעיתים היא נוהגת ב"קודים מאפיונריים", ובמקרים מסויימים היא סתם חבורה של ילדים אשר אולי לא ממש יוכלו לתרום לילדיכם לא אינטלקטואלית ולא חברתית.
לסיכום כאשר אני חש צורך "להגן" על הרעיון ודרך החיים של Homeschooling ישנם כמה ארגומנטים. אולם דומני שאת החברתי, שהוא אכן אחד ממעוררי העניין המרכזיים, קל לי מאוד לסתור.

שלום לכולכם,
הדיון מרתק ונפלא אבל יש לי כמה שאלות שאין לי עליהן עדיין תשובה ואשמח לשמוע את דעתכם בשאלות שמטרידות אותי

1) החינוך הביתי נראה לי מתאים יותר למשפחות מסויימות ופחות לאחרות. אני מאמינה שהמורים האמיתיים לילדים שלנו הם אנחנו בלבד. אם אני אהיה רגועה, עליזה, זורמת, חברותית, סובלנית, קשובה וכו' רוב הסיכויים שגם הילד שלי יהיה כזה, לא בגלל הגנטיקה אלא בגלל שהילד מחקה התנהגויות. אם אני אהיה גזענית, מיזנטרופית ומתעללת בחתולים אני לא אתפלא אם גם הילד שלי יהיה כזה.אם אין לי הרבה חברים עם ילדים והילד שלי לא יפגש עם ילדים אחרים, אז למרות כל הדיבורים היפים שלי הוא עדיין ישאר נטול חברים. אין מה לעשות, מי שרוצה שהילד שלו יהיה חברותי חייב גם הוא להיות כזה. לכן הפתרון של חינוך ביתי לא נראה לי מתאים לכולם. או לפחות, לצערי לא לי.

2) אני רוצה שהילד שלי יבחר לעצמו את תחומי העניין שלו ואת הנושאים שהוא רוצה לחקור ולהתעמק בהם. לא לכל הנושאים האלו אני יכולה לתת לו תשובות ולא תמיד אני פנויה לחפש את התשובות ברגע שהוא רוצה אותן. לאחר מס' שעות כשאני כבר יכולה לבדוק ולחפש תשובה לשאלותיו לפעמים זה כבר מאוחר מידי והוא כבר עסוק בנושא אחר. הבעיה היום היא קטנה יותר כי איתי בן שנתיים וחצי בלבד ושאלותיו עדיין פשוטות יחסית. אך בעתיד לא תהיה לי יכולת לספק לו מידע במתמטיקה/פיזיקה/גיאומטריה וכו'.אין לי אפילו מושג איך לגשת לנושאים האלו. אני משערת שאם אאלץ להתמודד עם השאלות האלו כשיגיעו אפנה אותו לאפיקי אינפורמציה חלופיים ולא אוכל להשתתף איתו בלמידה בנושאים אלו. כך שגם מבחינת תכנים אני עלולה להשפיע על הכיוונים שיעניינו אותו בעתיד. הזמינות של המידע עבורו תגדל ברגע שהוא יוכל לקרוא. זה נכון, אבל האוריינטציה בבית תשפיע עליו ללא ספק.

לסיום, דוד רובנר בציטוטיו הזכיר לי גם קטעים מ"הדרמה של הילד המחונן" בנוגע ל"ילדים טובים" ו"ילדים רעים" וכמו ששרה גם ריקי גל "ילדים רעים עושים חיים משוגעים" הרי שהנזק לטובים ולרעים הוא נזק משמעותי לכל אורך החיים והוא יכול להגרם בבית באותה מידה שהוא יכול להגרם בביה"ס. ילד שהולך לביה"ס אך מקבל תמיכה מתאימה בבית יכול "לצאת לחיים" עם הערכה עצמית גבוהה יותר וכישורים טובים יותר חברתית או בכל תחום אחר מאשר ילד שנשאר בבית שבו לא השכילו לטפח אותו באופן מתאים. ושוב, גם כאן דרושה מידה רבה של הערכה עצמית של ההורים לעמצם כדי להשאיר ילד בבית. זה לא קל אחרי 12 שנה של דיכוי.

שבת שלום וכל טוב

אורית, אפשר להפגש עם משפחות אחרות שמחנכות בבית -- יש סיכויים טובים שילדך ימצא שם חברים בגילים שונים שגם זמינים רוב היום.

לגבי הנקודה השניה: אין ילד שלא מושפע מהאוריינטציה בבית. מה רע בזה? אז מה אם לא תתני "שוויון הזדמנויות" לכל תחומי הדעת -- האם עלולה לקום מפלגת הגיאומטריה ולהפגין נגד ההפליה?

אפשר להפגיש את הילד עם ילדים אחרים שיכולים לעזור לו בתחומי דעת שאת מרגישה שאת לא יכולה לספק, או עם מבוגרים אחרים. כשהוא יגדל אפשר ליצור קשר עם מורה פרטי, או עם פרופסור מאיזו אוניברסיטה או מכללה סמוכה -- הרבה פעמים הם מוכנים לקחת תחת חסותם ילד שמעוניין באמת ובתמים בהכוונתם ובחוכמתם (תארי לך איזה עונש זה בשבילם ללמד סטודנטים שלא מעוניינים באמת בידע שלהם אלא סתם בציון בבחינה). וכמובן יש ספרים, ואינטרנט, וחוגי נוער, וקייטנות לנוער שוחר מדע, או נוער שוחר אומנות...

אה, ולגבי הסיום של הערתך: אפשר לגרום לילד נזק בכל מקום. אבל הסיכוי שתדעי לטפח אותו פחות מבית הספר הוא אפסי. הם לא מכירים אותו, לא מכירים את הרקע המשפחתי שלו, ואיזה סיכוי יש למורים שלו להצליח להתקרב למידת האמפתיה שלך כלפיו (שלא לדבר על זה שהם צריכים לתת את דעתם לעוד 40 ילדים אחרים). איזו הערכה עצמית נדרשת מההורים? שהם יותר מתאימים בתור הורים לילד שלהם מאשר המורה בכיתה בבית הספר?

אבל למה לדאוג לכל זה כשהילד בן שנתיים וחצי? במילא הוא לא צפוי לשאול אותך מחר בבוקר מה הטמפרטורה של כוכב ניוטרון... תני לחיים לזרום והפתרונות והבטחון העצמי שלך בדרכך כבר יגיעו מעצמם.

היי אורית, אני לא מעיזה להחליט עכשיו מה יהיה בעוד כמה שנים, בית ספר וכל זה, אבל אני בטוחה,שלמרות שלבתי יש אמא ממש נבערת בהמון תחומים חשובים ומעניינים, לה עצמה לא תהיה בעיה ללמוד הכל, גם אם (ובמיוחד אם) לא תלך לבית ספר. האמצעים לעשות זאת כבר יגיעו אלינו כשנזדקק להם,והם פזורים מסביב בשפע.הבעיה היחידה שלי היא התמודדות עם הדרישה שלה להצטרף למה שכולם עושים.כבר עכשיו אני מוצאת את עצמי משתנה בהתאם אליה.אבל בכל הקשור לדעת ולמידה,יש כל כך הרבה אנשים חכמים וטובים שאפשר ללמוד מהם, בלי לדרוך שניה בבית ספר.אני מרגישה שבסופו של דבר מי שלימדו אותי באמת היו אנשים שהיו מלאים באהבה למה שעשו, וזה הקרין עלי חומר מעשיר ומעצב,וגם, אנשים שקרן מהם אור של חיבה אל התעניינותי במשהו, ומסר ללא מילים :"את עושה את זה נהדר".לצערי לא הייתי מספיק תחת אורם של אנשים כאלה, כי הייתי יותר מדי שעות ושנים במקום אליו הם ממעטים להגיע - בית ספר.לא מוזר שמכל השנים והשעות נותר זיכרון של מורה אחת בלבד, שעד היום נעים לי לשמוע את קולה מהדהד בזכרוני?, לעומת זאת, מה רבו המורים בביה"ס שלי לפחות (ואני יודעת שגם שלכם),שהיה להם כל כך קשה ומפחיד ומביך מול כל הילדים האלה, שלא היתה להם הרבה ברירה אלא להשקיע את רוב האנרגיה בלהחליש את תלמידיהם,(על ידי העלבה,למשל)כדי שהכל יהיה קצת יותר פשוט...?

כתבתי ב- אמץ חולם:

"אמץ חולם" (ולא לוחם!!)
האם מישהו מעונין להגיב על ענין ה"אימוץ" שאני תוהה לגביו? למען הסר ספק, אני לא היחידה שמוטרדת מזה - זה הנושא המטריד ב-הא הידיעה את כל חברותי שיש להן ילדים בגיל של בני (סביב השנתיים וחצי) והן איתם בבית, ועולה שוב ושוב בכל שיחה שלנו."

אף אחד לא הגיב על זה. ובעיני זה ענין ממש חשוב.

אחרי שהעתון הגיע למנויים, התקשרה מישהי שאני מכירה ו"הזכירה לי" שיש לה בת בגיל 3 וחצי. כנראה שלא הבהרתי את עצמי: יותר טוב מכלום, אבל אני מדברת על הפרשי גילאים גדולים יותר (בני בן 2 וחצי).
נראה לי, שבגיל זה אמנם יש מקום למפגשים עם בני גילו, ואם מתמידים לאורך זמן אכן נוצרת דינמיקה וכו', אבל הדינמיקה עם ילדים גדולים יותר - 5, 7 ,10 - יותר נוחה וטובה מלכתחילה. איכשהוא מתיישב לי טוב עם האינטואיציה. לא זוכרת איפה כתוב על ה"ציפיות המולדות" - בטח בעקרון הרצף - אבל זה נושא שנראה לי מאד נכון, שהחומרה של הילדים מכוונת לכל מיני דברים. בינהם, הגיוני שלמידה חברתית היא אחד הנושאים שהם הכי מכוונים אליהם - מתוקף היותנו חיה חברתית שהגיעה עד הלום בזכות החברתיות והשפה. לילד בן 2 יש הרבה יותר מה ללמוד כשהוא מול מישהו שיודע הרבה יותר ממנו (בן 10 למשל) מאשר מול "טירון" כמוהו (בן 2 אחר). וככל שהם גדלים, וכבר רכשו קצת מיומנויות תקשורת משל עצמם, יכולים יותר ויותר לתקשר עם בני גילם.
קשה להם עם רגשות עזים, קשה להם לדחות סיפוקים, וכו', ונכון שבגן ילדים מצוי יאלפו אותם להתאפק ולחכות בתור ולשחק "ביחד" במקום לחטוף וכו', אבל זה נראה לי פתרון מלאכותי וכואב משהו.
דוגמא פצפונת: היינו בבית של חברה שיש לה ילדה באותו גיל (2 וחצי). זה היה המפגש השני בינהם, ובני ניסה להתקרב ע"י מחוות נתינה: הושיט לה איזה חפץ ואמר "קחי". היא מסיבותיה שלה רצתה להפגין עצמאות או טריטוריאליות או סתם לא בא לה עליו באותו רגע, זרקה את החפץ לרצפה וצעקה "לא רוצה". בני כמובן נעלב. האם זה אסון קולוסאלי שיפגע לעד בנפשו הרכה? כנראה שלא. האם מתחשק לי שיישהה בעיקר בחברת בני גילו (בגן למשל) שם יחטוף זפטות כאלה על ימין ועל שמאל עד שיגדל עור פיל? לא. וילד בן 10 או 5 יגיב בצורה כזו לעתים רחוקות בהרבה.
במה שכתבתי בעתון כתבתי שיש לדעתי מין נורמה בלתי מדוברת שהורה יפגיש את ילדיו (הגדולים יותר, גילאי 9 נאמר) רק עם ילדים באותו גיל ומעלה, כי קטנים ממנו לא יענינו אותו ולא "יקדמו" אותו.
דיברתי עם חדווה כמה ימים אחרי ששלחתי אליהם את הקטע ואחד הדברים שהיא אמרה היה שלדעתה זה לא נכון (שהורים רוציים רק את אותו גיל ומעלה). האמנם? או שאולי זו אחת הסיבות שאף אחד לא הגיב?

צפריר כתב : (מזמן, רק היום נכנסתי לכאן לראשונה): האדם, בן האנוש, הינו יצור חברתי, חי בחברה, זקוק לחברה ואינו בר קיום בלעדיה. אני מסכימה בהחלט. ועוד : שעיקר הלמידה - מחיקוי של הסביבה הקרובה.
היינו, בבית ספר, חיקוי של אוכלוסיה שרובה המון בני גילך (שרובם, למרבה הצער, לא בדיוק מופת לבגרות ואיטיליגנציה רגשית) ורק מיעוטה אנשים מבוגרים יותר - מורים, שגם לגביהם נכון המשפט הקודם...

ועוד כתב צפריר, שכל אחד זקוק לכמות ורמה אחרת. אמת, אבל, כל עוד מדובר בילד בריא נפשית, הוא יהיה זקוק במידה כלשהי.
ועלה כאן הנושא של השפעת הבית מול השפעת בית הספר. נסיוני האישי: הורי הם מהדור שמעריך ונותן עדיפות לבעלי סמכות, כולל מסגרות. כישורי החברתיים היו עלובים להחריד. בלשון מדעית יותר, האינטיליגנציה הרגשית שלי היתה נמוכה ביותר. את גיל ההתבגרות שלי התחלתי רק בצבא, ותאמינו לי קשה להיות בפיגור פאזה לעומת כולם. טעויות שכולם עושים בגיל 6 לא מתקבלות בעין יפה במיוחד כשאתה בן 20 או 25.
מי אחראי? אחרי הגנים (סגול תחת ה-ג), כנראה שקודם כל הורי, שלא השכילו לתת לי וללמד אותי את מה שהייתי צריכה; אבל כנראה גם בית הספר, שהרי, עובדה, גם שם לא למדתי את חוקי החיברות. לא רק שלא הועיל, להיפך: הצרוף של אינטליגנציה רגשית נמוכה ובית ספר מצוי היה קטלני. פשוט סבלתי 12 שנה. ומה שהכי גרוע בעיני - פיתחתי גישה לחיים של "לחכות עד יעבור זעם, עוד מעט יתחילו החיים האמיתיים". ועדיין עד היום לא נפטרתי ממנה לחלוטין.

לכן כשאני שומעת מישהו מסנגר על בית ספר מכוון כשרים חברתיים - אני אישית חוטפת צמרמורת. אולי יש בתי ספר מופלאים, אולי יש כאלה בהם מלמדים תכניות מיוחדות לאינטיליגנציה רגשית, אולי כשהילד בא מבית שהוא כל כך נורא - אולי אז בית הספר תורם ולא מזיק.
ולענין הלמידה של תחומי ענין - אני חושבת שזה ענין של להחדיר ליקום המחשבות של הילד את הידיעה העקרונית ש"יש המון דברים ויש איפה לחפש ולהיתקל ואז ללמוד אם רוצים", ולהראות לו את התחלת הדרך. ברגע שמתחילים זה כבר מתגלגל ככדור שלג (קצת כמו ההתפתחות של האתר הזה).

אביה - יש לנו חברה שמסיבות אלו ואחרות יש לה ולבן זוגה רק ילד אחד (בן 4) ולא יהיו להם עוד.
הם דווקא מאוד מעוניינים להפגיש אותו עם ילדים קטנים ממנו כדי שילמד להתנהג עם ילדים קטנים ממנו, וישחק איתם. הם מעודדים משחק עם מור (3) וגם עם ילדים קטנים יותר ובעיקר עם בנות (דווקא כאן אין בעיה, כי הילד דון-ז'ואן אמיתי), כי הם חושבים שזה מוסיף לו. גם אני חושבת שזה חשוב לא לפגוש רק ילדים מאותו הגיל. לכן החברים של הילדים לא חייבים להסתכם בחברים מהגן, אפשר מכל קשת הגילאים.

משהו שמתרוצץ לי בראש בקשר לחינוך ביתי, ואני צריכה שתפריכו אותו (-;
כהורים, אנחנו נורא קשובים לילדים שלנו. וזה נהדר, אבל במקום מסוים זה גם חוסם. כמו ש-נאוה פרנס ענתה בפורום אחר למישהי - הילדה שלך כל הזמן בסביבה שמבינה אותה גם בלי מילים, אז היא לא נזקקת לדיבור. לכל אחד מאיתנו יש את הנקודות שבהן הוא מגונן על הילדים שלו - ומה שמתאים ונחוץ בהתחלה, הופך לחסימה בהמשך. אולי דווקא יציאה מהמסגרת הביתית, והצורך שלך להבהיר את עצמך, ולהסתדר, בלי העזרה של אבאמא, מאפשרות לך להתגבר על קשיים ונקודות חלשות, ובעצם לפרוח...

כרמית יקירתי.
ילד שאינו הולך למיסגרת חינוכית אינו "כלוא"בביתו רק עם הוריו. הוא ניפגש עם שכנים\חברים
או אפילו עם סבא וסבתא. ותאמיני לי שאז הוא מוצא את הדרכים לתקשר ולהסביר את עצמו, כי כל אחד הרי רוצה להיות מובן וכולנו "יצורים חברתיים", כמו שכבר נאמר פה, וכך כל ילד לומד בזמנו ומתי שמתאים לו סוציאליזציה מהי. אי אפשר להיתחמק מזה...

בסוף השבוע התארחה אצלי חברה, גם היא חד הורית עם בתה בת ה- 3.5. הקטנה, נמצאת כעת בשלב של להרביץ וגם נוהגת לקחת דברים שהיא רוצה - ללא רשות. נו, נו, אני חושבת שיהונתן היה קדוש !!
הוא ספג מכות ובכה וצרח עליה לא לגעת, והיא נגעה. מה אומר לכם? לא היה פיקניק סוף השבוע הזה אבל... 4 שנים בתוך המערכת לא לימדו אותו להתמודד עם ההתנהגות שלו עצמו. 4 שנים בתוך המערכת לא נתנו לו רבע מהשעור שהיה היום. כשהם עמדו ליסוע, יהונתן ביקש שישארו עוד

לדעתי, מפגש של יהונתן עם ילדים שונים, בגילאים שונים, בטריטוריות שונות יעצב את אישיותו החברתית אלף אלפי מונים.
הסוציאליזציה העיקרית שיהונתן למד במערכת היא זו של אלימות. לדעתי, החוויה שעבר עם הקטנטונת הנ"ל יכולה להיות טריגר למפנה בבחירת תגובותיו - אמן כן יהי רצון!!!!

אני יודעת שילד בחינוך הביתי פוגש גם אנשים אחרים, אבל באופן טבעי, רוב הזמן הוא פוגש אותם בנוכחות הוריו (לפחות בגילאים הצעירים יותר) - ואז אנחנו מגינים עליו. אם אני יודעת שלבן שלי קשה להתרגל לסביבה זרה - אני אגונן עליו. אז נכון, שבהתחלה, זה ללא ספק הדבר הנכון ביותר לעשות, והוא זקוק להגנה הזו, אבל קשה לזהות את הנקודה שבה ההגנה מיותרת - ומאד סביר שאני אמשיך להגן עליו, גם כשהוא כבר מסוגל להתמודד בעצמו.
בנוסף לכך, לכולנו יש את הנקודות החלשות שלנו בהורות. אם זה משפטים שמחלחלים אלינו מהורינו (אפילו בניגוד לרצוננו), הגנת יתר או נקודות אחרות. לא מדובר על התעללות או הזנחה, אבל הרי אף אחד מאיתנו, גם ההורה האוהב ביותר, לא מושלם. אני חושבת שבחשיפה למסגרות שונות - יש יתרון (בהנחה שהמסגרות הן טובות ומתאימות- ויש גם כאלה. במקרה שלא מוצאים מסגרת טובה - בטוח עדיף בית טוב).

ויתרון אישי (עתידי) שאני רואה למסגרת - יש לי תאומים. אני רוצה לאפשר לכל אחד מהם לבנות את חייו בלי תלות בשני. במסגרת משפחתית, הם רוב הזמן ביחד (מפרידים לפעמים, אבל זה שולי) - וכבר היום (בני שנתיים ורבע) יש דברים שקשה לאחד/ת והוא מבקש עזרה מהשני/ה - ובעצם לא מפתח את המיומנות, אלא נסמך על אחיו (בניגוד לעזרה ממבוגר - שהצורך בעצמאות יגבר עליה בשלב כלשהו). במסגרת חיצונית אני אוכל להפריד ביניהם, ולאפשר להם מקום שבו הם הם עצמם, ולא "אח של..." כל הזמן. וזמן ביחד - יהיה להם בכל מקרה.

אני מקווה שהשאלות האלו לא יתקבלו כהתקפה. אני באמת מתענינת - ולא פוסלת, רק רוצה ללמוד...

היי כרמית,
לדעתי הבחירה בחינוך ביתי או בחירה בחינוך בית ספרי , כמו כל בחירה בכל תחום בחיים, תלויה בהמון גורמים. יש אנשים שידעו מאז ומעולם שילדיהם יהיו בבית. אני למשל, השארתי את זה כאופציה אחרונה. גם עכשיו, עם כל התועלת, עם כל כמה שזה נראה לי הכי הכי, אני לא מתחייבת לכל החיים.
בכל החלטה שאדם לוקח, יש המון גורמים שנלקחים בחשבון. החלטה שאנחנו לוקחים ברגע נתון מתאימה למי שאנחנו בתוך הנסיבות הקיימות באותו רגע נתון.
הסוד הוא, לדעתי, לחדש את ההחלטות בכל רגע. הסוד הוא, לא להתקע בהחלטה רק כי החלטנו אותה וסיפרנו אותה לחצי עולם ו... מה הם יגידו אם אחליט עכשיו אחרת?
אז אני מחליטה על עכשיו, ובעוד 5 דקות אני יכולה להחליט אחרת ומחר אני יכולה להחליט על דרך שלישית - וזה לא מעיד על חוסר יציבות

אלא על דינמיות וזרימה
כרגע, נראה לך נכון להכניסם למסגרת כי זו הדרך היחידה לאפשר לילד לפתח עצמאות. מחר אולי תגלי דרך אחרת והיתרון העיקרי שאת מוצאת במסגרת יתפוגג לו. זה קרה לי עם נושא דף זה, החיסרון הבולט ביותר שראיתי בחינוך ביתי היה הקטע החברתי, הניתוק של יהונתן מחבריו לשכבה. היום אני מבינה את מגבלות החברתיות בחינוך בית ספרי, מעולם לא ראיתי זאת קודם.
אנשים "מתקיפים" אותי כל הזמן ושואלים על דברים שנראים להם חסרונות. אני בוחנת את הדברים אחד אחד ומגלה שמה שנראה לאחרים כחיסרון הוא יתרון גדול שלא ראיתי קודם.
ההחלטה שלך, אחלה!! ואולי בעוד שנתיים עדיין תהיה נכונה, ואולי היא תשתנה - שמרי על ראש פתוח ויותר מזה, על לב פתוח. ובהצלחה, בכל מקום ובכל מקרה,

אני מוצאת שהאנשים שהכי מתנגדים, הם האנשים הטובים ביותר לראיה מפוקחת של ה"בעד".
ובכלל, אני חושבת שאת אמיצה לומר בקול רם, במובלעת זו של חינוך ביתי שאת חושבת שיש משהו טוב בבית הספר

חחחחחחח חחחחח

בלי קשר להחלטותי האישיות, יש לך את תמיכתי כי בכל רגע את עושה את ההחלטות החכמות ביותר והמתאימות ביותר בכל מה שקשור לחיים בכלל ולילדייך בפרט
נאוה

נאוה - כתבת:
אנשים "מתקיפים" אותי כל הזמן ושואלים על דברים שנראים להם חסרונות. אני בוחנת את הדברים אחד אחד ומגלה שמה שנראה לאחרים כחיסרון הוא יתרון גדול שלא ראיתי קודם.
זה בדיוק מה שאני רוצה - להצליח לראות את הדברים מזווית אחרת.... בחלק מהתחומים כבר הצלחתי - ועדיין יש שאלות פתוחות...

אני לא זקוקה לתמיכה בהחלטה שלי לשלוח את הילדים שלי למסגרת חיצונית (עוד לא בית ספר...) - הפעוטון הנוכחי שלהם (עוד שבועיים למנייאק )-: ) הוא אחד הדברים הטובים ביותר שהם, ואני, זכינו בו, לדעתי (ובתור קיבוצניקית - אפילו לא בחרתי בו...) - אבל אני מודעת לנדירות של מקום כזה... אני מקווה שאוכל להגיד את זה גם על הגנון המתקרב בצעדי ענק... אבל אני כן פתוחה לשמוע על דרכים אחרות, ולבחון דרכים שונות. לא בטוח שאוכל ליישם, ועדיין, רוצה לגבש לעצמי דעה.

אני הייתי שמחה אם כל אותם מתקיפים היו בוחרים לשאול ולהתעניין, ולהעלות שאלות לדיון במקום אמירות כמו: "את הורסת את הילד"_ או _"את קוברת את הילד" כהקדמה פותחת לכל משפט. הייתי שמחה אילו לא הייתי צריכה לסנן את מה שעוזר
אבל... את זה אני צריכה לסדר ביני לביני
כי אם מתקיפים אותי, זה אומר שאני עדיין במגננה או עדיין מאמינה שהעולם נגדי

כרמית, כתבת קשה לזהות את הנקודה שבה ההגנה מיותרת. שאלת מיליונר: סדרי את האנשים הבאים לפי הסדר של כמה הם מוכשרים לזהות את הנקודה הזאת:

גננת
מנהל/ת מערכת החינוך שאחראי לנהלים שקובעים עד כמה ההורים רשאים להיות עם הילדים בתוך המערכת הזאת
אמא
הילדים עצמם

כתבת גם יש לי תאומים. אני רוצה לאפשר לכל אחד מהם לבנות את חייו בלי תלות בשני. כאן יש בחירה ערכית, שאולי שווה לבחון אותה. האם תלות בקרובים זה דבר שצריך לצמצם? האם אי-תלות זה דבר שצריך לעודד? גם על חשבון שיתוף פעולה והרמוניה?

פשוט סבלתי 12 שנה. ומה שהכי גרוע בעיני - פיתחתי גישה לחיים של "לחכות עד יעבור זעם, עוד מעט יתחילו החיים האמיתיים". ועדיין עד היום לא נפטרתי ממנה לחלוטין.
אביה, הרשיתי לעצמי להוציא את המשפט הזה שלך ולהעמיד אותו לבד.התרגשתי לקרוא אותו כי פתאם לתחושת ה"עוד מעט זה יתחיל" התוקעת כל כך הרבה אנשים,עולה הסבר אפשרי מאותה כפייה של שתים עשרה שנים במקום שחייבים ללכת אליו, ולהתאפק עם כל מה שבאמת רוצים לעשות...תודה שהעלית את זה.
(זה מזכיר לי שפעם היה מישהו שהיה מפיץ סטיקרים כמו:
" החיים התחילו! " או: " אפשר להפסיק לסבול! " (באותיות הקטנות היה חתום: "מחשבות ומעשים טובים בע"מ "- מישהו מכיר?)

יונת, דווקא בגלל שהאנשים החיצוניים לא תמיד יודעים לזהות את הרגישויות שלנו, הם מאפשרים לנו להתמודד איתן - זו בדיוק היתה טענתי.
בגיל הרך, אני מצפה מגננת להיות יותר קשובה (והנסיון מראה שזה אפשרי, גם אם נדיר) או שבאמת כדאי להשאר עם אמא. בהמשך, עדין אבאמא קימים כדי לתמוך, וכדי להרגיש מתי חוסר הרגישות "עובר את הגבול", ועדיין, במשך כמה שעות ביום, אתה נדרש להתמודד עם הדברים לפי מי שאתה היום, ולא לפי מי שהיית פעם.
מהסיבה הזאת, אני לא מתכוונת לספר לגננת החדשה, את כל קורותינו, לפחות לא בהתחלה. אני כן מתכונת לספר לה דברים שנראים לי רלוונטיים היום, כדי שהיא לא תתחיל לגמרי מאפס (ואני רק מקווה שהיא תרצה גם להקשיב באמת...)

נראה שמתנהלות כאן שתי שיחות במקביל, ואני תוהה אם אין מקום להפריד את סוגית הסוציאליזציה לשניים, עפ"י גיל. איפשהוא הגיל הרך בקצה האחד ובי"ס - בייחוד תיכון - בקצה השני. נכון שנקודת החלוקה תהיה מלאכותית כי במציאות יש רצף, אבל כשמסתכלים על הקצוות נראה לי שבכ"ז יש הבדל. בשמת כתבה ב ילדים שרוצים ללכת לגן משהו על ההבדל העקרוני בין גן (שנראה לה שיש בו גם יתרונות) לבין בי"ס (שמבחינתה הוא לאו מוחלט).
נראה לי שהשאלות בשני הקצוות האלה הן שונות.
למשל, בגיל הרך נכנס מאד הנושא של להבין ילד שעדיין לא מתקשר היטב, רגישות לצרכים שלו וכיו"ב דברים שהורה עדיף בהם בהרבה על פני רוב הגננות. וייתכן שהסוציאליזציה יכולה (אמורה?) לחכות קצת. (רק אתמול איימו עלי שאני חייבת לשלוח את הבן שלי - 2.7 - לגן כי אחרת הוא ייצא - שימו לב - סוציומט. מילה שנראית לי ממש לא בהקשרה לגבי פעוט בגיל הזה).

אביה, לדעתי ההבדל בין שתי קבוצות הגיל הוא היכולת ליזום.
בגיל הגן, הילד לא "הולך לבד" לחברים - הוא תלוי בהוריו. ולכן, מבחינה חברתית הגן מאפשר לילד חשיפה להרבה ילדים, חשיפה לעשייה עם ילדים אחרים וכדומה
בביה"ס ובתיכון הילד הולך ונעשה עצמאי ויכול להרחיב את מעגל חבריו באופן עצמאי באמצעות כלים רבים ממשיים ווירטואליים, הוא הולך ונעשה נייד עד שבגיל מסוים הוא יכול גם ליסוע לחו"ל בגפו.
ותרגעי, בענייני התבטאויות של אנשים, אמרו לי שאני קוברת אותו

אנשים נעשים מאוד יצירתיים בניסיון להצדיק לעצמם את הליכתם אחרי ה"נורמות"

כרמית,
כהורה לילדי החינוך "המוסדי" (עמית כתה ה', גל כתה ד', רתם כתה א' ועפר עוד בציצי) אני יכול לבשר לך כי כאשר היו ילדינו צריכים להתמודד עם סוגיות סבוכות יותר בגן או ביה"ס, הם הזעיקו את אמאבא. ואין לי ספק כי ילד בריא בנפשו ובעל בטחון עצמי הוא זה היודע שיש "על מי לסמוך".
אני יכול להוסיף ולומר לך כי היכולת של הילד להתמודד עם בעיות וקונפליקטים, נובעת מידיעתו כי יש מי שייתן לו גיבוי, וכמובן ממבנה הנפש אשר אתה נולד.
לנו בין 3 הילדים המתבטאים בעברית (עפר יודעת רק את שפת החיות לעת עתה), יש מגוון רחב של יכולות, יכולות הנובעות מכשר ביטוי, יכולות הנובעות מבטחון עצמי וכמובן יכולות הנובעות מ"אינטילגנציה רגשית"(מושג אשר היכרותי אתו היא משמיעה והבנתי אותו אינטואיטיבית ולכן אני מקווה שלא נשאתיו לשוא).
אספר לך סיפור אשר יבהיר את שנאמר:
אחר צהריים אחד תוך כדי פעולה בתנועת הנוער, לקח ילד אחד את אופניה של עמית השתולל אתם והשליכם כשסיים. עמית שבה הביתה, צלצלה אל אמו של הילד ו"הודיעה" לה שזו התנהגות לא מקובלת, ושלהבא תתבע המשפחה לשאת בכל הוצאות התקונים אם יתקלקלו האפניים.
אם היית אומרת לי שגל יעשה מעשה זהה, הייתי מודיע לך שישנן תרופות נגד בלבול ואם תרצי כל פסיכיאטר יכול לרשום אותן... גל אינו מסוגל לכך וזאת למרות זהות האטמוספירה בה גדלו ילדינו.
מוסר ההשכל כרמית, הוא כי אכן אמאבא הנו גורם מכריע בעיצוב הילד נפשו ויכולותיו. לכן גם אם שלחת את ילדך לביה"ס או לגן, ראי עצמך כאחראית 100% על כל מה שקורה איתו. השאירי מעט ככל האפשר לגננת ו/או למורה, ומכאן סמכי על ילדך, הוא יידע איך להשתמש בעזרתך וכמובן איך לוותר עליה.
בהצלחה
רן

רן - לא הבנתי איך הסיפור שלך מתקשר לדברי.
דרך אגב - כל הכבוד לעמית על האסרטיביות! ולגבי ההבדל בין ילדים שגדלים בסביבה דומה - בתור אמא לתאומים (תאומי אחווה (=לא זהים) אבל סביבה דומה, וגנטיקה דומה מעצם היותם אחים) אפילו בגילם הצעיר (כמעט שנתיים וחצי) , אני יכולה להרצות על ההבדלים (-;

כרמית,
הסיפור קשור לצורך של ילדינו באשר הם לקבל את תמיכתנו הבלתי מסוייגת בכל דבר ועניין (אגב גם אם הם לא במאה אחוז צודקים). אני מתייחס אל תפקידי ביו השאר כנמל בית אשר בו מרגישים מוגנים גם אם לפעמים עליי להעתיק את נמל הבית אל בין כתלי ביה"ס. אני משוכנע כי למרות אפייה המיוחד של עמית היא לא היתה נוהגת כפי שנהגה אלמלא ידעה שאמאבא (אגב אני מאוד אוהב את הביטוי) יעמדו מאחוריה ללא סייג, נכון סיפור זה במקרה אינו קשור במישרין אל ביה"ס אולם אם תרצי... יש המון דוגמאות נוספות.

(סוציאליזציה בגיל הרך): (רועי, בתור היפראקטיבי רב פעלים אתה מוזמן בהחלט לפרק לגורמים את הדף. לי ייקח עוד זמן להתפנות לכך).
לא מזמן שמעתי בפינת משחקים איזו אמא, שתינוקה בן החצי שנה רמש שם, נואמת על "איך היא מזחילה אותו כל יום חצי שעה לפחות כי אחרת הוא לא יילך". נכון שהיא ספציפית היתה קצת "לא בסדר בראש" (תיצפתתי עליה) אבל סך הכל אלה דברים ששומעים לא מעט - נהיתה מין נורמה כזאת שצריך להריץ ולקדם את הילד. "לשבת עם הילד על.... - פזלים, חרוזים, קוביות" וכו'. לי נראה שהבן שלי, כילד בריא עם התפתחות תקינה, יפתח מתישהוא את כל היכולות הטבעיות (התאמת צורות, השחלה, מוטוריקה עדינה, תאום יד עין וכל שאר הירקות), ומה זה משנה לעזאזל באיזה גיל בדיוק.
יש חרוזים בבית, מעולם לא "ישבתי איתו להשחיל", ובכ"ז יום אחד הוא בא וביקש ממני שרוך כדי להשחיל ובא להראות לי את המחרוזת שעשה.
ואני תוהה, אולי זה גם דינם של כישורי הסוציאליזציה? היום קשים לו המגעים עם בני גילו (2 וחצי - מריבות על צעצועים וטריטוריה, קושי לדחות סיפוקים וכו'), אופציה אחת זה להניח לו עד שהכישורים הנפשיים שלו יבשילו קצת יותר, ובינתיים להפגיש אותו עם בוגרים ממנו (שגם ייתנו לו דוגמא וגם "ירגיזו" אותו פחות), אופציה שניה - להעביר אותו טירונות. בעיני, גן , היינו שהייה אינטנסיבית בחברת בני גילו, משפיע בעיקר ע"י אילוף.
בעלי הנסיון עם גנים - האמנם? או שאני טועה?

אביה, מדבריך משתמע שאת מאמינה שגן אכן תורם לסוציאליזציה, ולו רק ע"י אילוף.

זו שאלה שאני מתלבטת בה (לגבי נושאים שונים בהתפתחות) - ולצורך הענין אני מקצינה (אני מציגה מצב היפוטטי, לאו דווקא חינוך ביתי).

האם ילד שכל הזמן נמצא לבד, או עם מבוגרים, עד גיל עשר, נניח, ומבשיל רגשית, אבל לא מתרגל תקשורת בין שווים (מה לעשות, מבוגרים הם חטיבה נפרדת בעיני הילד, בניגוד לאחים גדולים, למשל), ידע (או ילמד במהירות) לתקשר עם אחרים בצורה יעילה?

אני חושבת שיש יתרון בעובדה שילד, מגיל מאד צעיר, מודע לעובדה שהוא לא יחידי בעולם, שיש עוד אנשים, ומתרגל תקשורת איתם. אני מאמינה, שחשוב שיהיה תיווך מוצלח של מבוגרים בתקשורת הזאת (לא מאמינה ב"לתת להם לריב לבד" כשמדובר בילדים קטנים).

ואם לחזור למציאות - הילדים שלי מרגע היווצרותם ברחם, בעצם, נמצאים בחברה, ומגיל שלושה חודשים בבית תינוקות ואח"כ פעוטון. אני לא אשקר - יש מריבות ותוקפנות (הם כמעט בני שנתיים וחצי), יש תסכולים וכעסים, אבל הם לא העיקר (גם מבחינת משך הזמן, וגם מבחינת החשיבות - גם מבחינת הילדים). יש גם הרבה תקשורת חיובית ואמפטיה - הרגעת ילד אחר שבוכה, בקשת סליחה (ביוזמתם!!!) ונשיקה אחרי שהכאיבו, בקשה של חפץ רצוי (במקום חטיפה, לפעמים), ויתור על חפץ כי מישהו אחר רוצה אותו (בדרך כלל כשהם "מסיימים", ולא מתוך ביטול רצונותיהם), המתנה בתור, ועוד ועוד ועוד גילויים של תקשורת מוצלחת.
אתמול, לראשונה, ילדה מהפעוטון הזמינה אותם לביתה (מיוזמתה) - ושלושתם שמחו והתרגשו מאד. הם משחקים י-ח-ד (אפילו שבספרים כתוב שבגילם עוד לא עושים את זה, ואני לא מדברת רק על ילדיי, אלא על כל ילדי הפעוטון).

האם זה בזכות היותם בפעוטון ולא בבית? לא יודעת. ברור גם שלא כל פעוטון תורם להתפתחות החברתית, ולצערי, רבים מהם מזיקים (לנו היה מזל גדול ומטפלת נהדרת).

לדעתי הגן לא רק שלא תורם לסוציאליזציה, אלא הוא גם מזיק.

מתחת לגיל 4, לפחות, הגן מזיק, לדעתי, כי מה שיש בו הוא סיר לחץ של ילדים קטנים שצריכים ורוצים בעצם רק את אמא, שחסרים תשומת לב, שמלאים חוסר בטחון עצמי והרגשה של דחויים, לא רצויים, לא אהובים, וכולם צריכים להתחלק במספר פצפון של גננות בשטח קטן מדי (אין מרחב מחייה ואין מרחב נשימה) עם יותר מדי ילדים כמוהם.

התוצאה? אלימות, תיסכול, עלבון, בכי, הזנחה (אוי כמה ילדים ראיתי שהולכים עם אף נוזל ואפילו לא מבקשים שינגבו להם! הם רגילים להסתובב ככה ימים שלמים), הצקה לאחרים, "קורבן" נצחי, ועוד.

אביה, אני לגמרי מסכימה איתך: אינטליגנציה רגשית לומדים בבית (או לא לומדים). מי שבא למערכת עם מטען נחות, נדפק בגדול. כמה שייכנס אליה יותר מאוחר, כך ייפגע פחות. מי שבא למערכת עם מטען טוב - נפגע בצורות אחרות... כמה שייכנס אליה יותר מאוחר, כך ייפגע פחות. ולדעתי הכי טוב: לא להיכנס למערכת בכלל.

הבעיה: גם אמא עם ילד אחד לבד בבית לא טוב. גם זה מנוגד לתיכנות האבולוציוני שלנו.

כמו כן, לדעתי מסוכן להפגיש בני פחות משלוש-שלוש וחצי עם בני גילם. טליה תמיד העדיפה חברת גדולים ממנה בכמה שנים, והיתה אינטראקציה מצויינת (היא גם מאוד ורבלית).

טליה התחילה להתעניין באמת בילדים אחרים רק בגיל שלוש וחצי (ושמעתי אותו הדבר מאמהות של ילדים בגן שלה, ילדים שהולכים לגן ליום שלם כבר מגיל חצי שנה!).

בגיל 4, טליה נראית לי בשלה, בטוחה בעצמה, יודעת מה היא רוצה, ודי מוגנת מפני הדברים השליליים שיש בגן.

בכל זאת אני רוצה שתבלה שם כמה שפחות שעות, ואני מקפידה להגיד את דעתי על כל מיני דברים ("הגננת אמרה לא לבנות מגדל גבוה כי היא מפחדת שהקוביות ייפלו לכם. אבל אני חושבת שזה לא נורא: מנסים והמגדל נופל, עד שלומדים איך הכי כדאי לבנות"), כדי שטליה תקבל תמיד עוד נקודת מבט, ותמשיך להיות ספקנית לגבי דיעות נחרצות.

אני מבינה שטליה מאוד רוצה להיות עם הרבה ילדים ולשחק איתם ולאכול איתם (ציטוט מדבריה), אבל אני עדיין מפחדת מהתוצאות של הקשבה ליותר מדי "אלון, שב יפה. יונתן! אם לא תפסיק להפריע לא תוכל יותר לשיר איתנו אף שיר!".

בשמת - אבל זה לא חייב להיות ככה! מה שאת מתארת הוא באמת נורא, ואני יודעת שיש גם מקומות כאלה, אבל יש גם מקומות אחרים. בהמשך השבוע, אני אצרף פה את הברכה שכתבתי למסיבת הסיום למטפלות שלנו (האירוע עוד לא היה, אז מוקדם מדי לחשוף את הברכה).

אני לא מנסה לשכנע אתכם שהדרך שלכם לא נכונה, אבל גם דרכים אחרות, הן לא בהכרח אכזריות או נוראיות.
ולגבי הגילאים - ניצוץ ראשון של תקשורת ראינו כבר בגיל שבועיים (!) כשהתאומים נפגשו לראשונה אחרי כמעט שבועיים בנפרד (מסיבות רפואיות), יש לנו תמונות שמתעדות את זה. אבל נניח שזה בגלל שהם תאומים.

מעבר לכך, כבר בגיל חצי שנה בערך ראו נסיונות ראשוניים של תקשורת בין הילדים בני אותו גיל בבית התינוקות - כולל קשר של "חָברות" ומאז זה ממשיך ונעשה מורכב יותר ויותר, והאינטרקציה מצוינת, למרות שהמרחק לגיל שלוש הוא עדיין רב. נכון שצריך מבוגר בסביבה, כדי לעזור כשהעניינים מסתבכים, אבל גם גדולים יותר רבים לפעמים....

יונת : גן תורם לסוציאליזציה ולו רק ע"י אילוף : זה בדיוק הענין, ההבדל בין על פני השטח לבין העומק, או במימד אחר - בין הטווח הקצר לארוך. על פני השטח, טכנית, נראה ש(לפחות לגבי חלק מהילדים בחלק מהגנים) מושגות התוצאות הרצויות, הילדים נראים מחוברתים: לומדים לחכות בתור, לשחק "ביחד" (אלק, כשאני ראיתי ילדי גן מציעים "ביחד" זה היה כשחשקו מאד בחפץ שבידי מישהו אחר. מעולם לא הציעו "ביחד" כשהחפץ היה מלכתחילה בידם), לא להכות. השאלה אם לא מכים מתוך אמפטיה והזדהות לזולת או מתוך למידה כואבת שתמיד יש מישהו יותר חזק ממך אז עדיף לא להתחיל עם מכות. ולחכות עד היום שבו יהיו יותר חזקים, או לא ישגיחו בהם, ויוכלו להכות ולצאת בלי עונש. ושאלה אם לא גוררים תיסכולים או רגשי אשמה או משהו למשך שנים אח"כ. אלה בדיוק החששות שלי לגבי אילוף לעומת הפנמה מתוך חיקוי ("הכאה לא נמצאת ברפרטואר שלי משום שלא הכו אותי").

כרמית, כתבת: האם ילד שכל הזמן נמצא לבד, או עם מבוגרים, עד גיל עשר (...) ידע (או ילמד במהירות) לתקשר עם אחרים בצורה יעילה?
קשה לדעת - אני אישית לא יודעת על אף ילד שגדל ככה, גם לא בחינוך ביתי. אבל שמעתי על מישהו שגדל ככה לפני כמה מאות שנים. קראו לו אייזק ניוטון (והוא סבל מהרבה בעיות רגשיות ככל הנראה, אבל היו לו מספיק סיבות אחרות לפתח נוירוזות מלבד הבדידות).

אני מצטערת אם אני חוזרת על דברי, אבל פשוט נראה לי שהתפיסה של חלק מכם את החינוך המוסדי, רחוקה מאד ממה שאני מכירה וקצת שטנית (ואולי אני מכירה את היוצא מן הכלל, לא יודעת, ועדיין הוא מתקיים - עם ילדים רגילים לגמרי, במערכת חינוך ממוסדת).

כשאני מדברת על משחק ביחד, אני מדברת על משחק כמו מסירות בכדור - בתי הציעה אותו למרות שהכדור שלה, והיה בידייה (בפעם הראשונה אני שידלתי אותה, במקביל לאישור זכותה לסרב ובעלותה על הכדור), אני מדברת על משחק דרמתי - שהוא בכלל לא סביב חפצים - ורוב המשחק, כרגע, הוא "טיפול" בילד אחר.

לגבי מכות - אני לא חושבת שהילדים שלי הגיעו למסקנה שמסוכן/כואב מדי לתת מכות, וודאי שלא נענשו (אם כי הובהר להם, במילים, שזו דרך לא מקובלת, והוצעה להם דרך חליפית). הם לומדים (עדיין בתהליך) שזה כואב לאחר, ושיותר יעיל ונעים לבקש את החפץ הרצוי.

באופן מפתיע, כשילד מבקש "תן לי", הילד האחר נענה יותר בקלות מאשר כשמבוגר מבקש עבור הילד. לפעמים הם נותנים מיד, לפעמים הם אומרים שעוד לא סיימו - וכשמסיימים, נותנים את החפץ לילד שחיכה - בלי שום תזכורת (לפעמים זמן רב אחרי הבקשה).

לגבי ילד שגדל בבדידות - זו בהחלט שאלה היפוטטית (מזל! נראה לי די נורא לגדול בבדידות כזו, אפילו אם התשובה לשאלה אם היכולות התקשורתיות יתפתחו בצורה טובה היא חיובית). לגבי הדוגמא - אני לא מכירה את חייו של ניוטון (רק כמה חוקים ומסקנות שהגיע אליהן), אבל לפי התאור שלך, יונת, לא הייתי מאחלת לילד/ה שלי חיים כאלו - הגאונות לא מחפה, לדעתי, על הסבל האישי (אבל גם לא בטוח שזה קשור לשאלה, כפי שציינת).

כרמית כתבת: האם ילד שכל הזמן נמצא לבד, או עם מבוגרים, עד גיל עשר, נניח, ומבשיל רגשית, אבל לא מתרגל תקשורת בין שווים (מה לעשות, מבוגרים הם חטיבה נפרדת בעיני הילד, בניגוד לאחים גדולים, למשל), ידע (או ילמד במהירות) לתקשר עם אחרים בצורה יעילה?
שמתי לב שמה שבעיקר היקשה על בתי עם כניסתה לגן (שאנחנו כבר יוצאים ממנו),הוא אי היכולת לתקשר בין שווים ,התקשורת אליה היא בעצם רגילה.לא הייתי מודעת לזה,עד שראיתי אותה בחוג הפעלה בתנועה מצטרפת אל המדריכה במאמציה להסביר את מהלכי המשחק,ובמבוכתה הגדולה בגן מול הגננת והסייעת שפנו אליה באופן זר לה לגמרי, וגם הקפידו כל הזמן להדגיש באזני הילדים "הוא בוגר" , "היא צעירה" "היא ותיקה" ,"אתה חדש" , "כל הצעירים באים אלי,הותיקים במקום"וכולי.
אני מנסה לחשוב על ילדי חינוך ביתי אחרים שאני מכירה ,ואחד מהדברים המשותפים להם,הוא האופן בו מתייחסים אליהם בקבוצת המשפחה והחברים:בכבוד.כשווים אל שווים.גם כשאומרים להם "לא",טורחים להסביר למה,ואם הם לא מבינים לגמרי הם ימחו ויתווכחו ,ובדרך כלל יזכו להקשבה הולמת ולא לסתימת פה או הסחת דעת.(אני כמובן מכלילה נורא,וכמובן שה"שוויון" הוא בכל זאת בעירבון מוגבל,אבל עדיין קיים יותר בחינוך ביתי מאשר בגן.כך מנסיוני הקצר אמנם,ודרך אגב אני שמחה בשבילך ומקנאה קצת שאת מכירה מסגרות חינוכיות אחרות לגמרי וטובות הרבה יותר.)

ענת

הבטחתי ולכן אקיים... (-;
אני מצרפת קישור לברכה שכתבתי למטפלות בפעוטון שלנו (בהשמטת פרטים מזהים).
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/tapuz ... 247969.doc

עכשיו אני מתחילה לגלות איך עובד "גן רגיל" וענת - אני מאד מקווה שאני לא אצטרף אלייך בקרוב, בעיקר בגלל שאין לנו כל כך דרך לתת לילדים משהו אחר...

אביה שאלה על מפגש בין גילאים שונים והרבה התייחסו לנושא התועלת של גן/בית ספר ליכולת של הילדים ללמוד להסתדר עם אחרים. אני רוצה לחבר את הנושאים מנסיוני האישי. קודם כל בתוך המשפחה- יש לנו גילאים שונים, מעשר ועד 17 (אם כי הבכור מעדיף את חברת עצמו על חברתנו- גנים של אמא, למעשה) ויש תמיד התחברויות לטווח קצר בכל הוריאציות האפשריות. הכי כיף כמובן זה לתפוש את כל הארבעה עסוקים ביחד באיזו המצאה חדשה- זה לא קורה הרבה,אבל יותר בגלל הבדלי האופי ולא בגלל הבדלי הגיל. מאחר ואנחנו מצפים בקרוב לבן חמישי, אני מוצאת את עצמי בוחנת את היחס שלהם לתינוקות ביותר תשומת לב אם כי די ברור לי איך כל אחד מהם יבנה לו מערכת יחסים עם השותף החדש, ושוב- בהתאם לאופיים ולא לגילם. במשפחה הרחבה יותר יש בעיקר ילדים צעירים יותר, ואין מפגש משפחתי שלא נוצרות בו התחברויות של גדולים/קטנים מסוגים שונים. תמיד יש גם את הילד שיעדיף לשבת עם המבוגרים ולהיות חלק מהשיחה שלהם, או סתם להתפנק קצת על אמאבא, כמו שיש את זה שיעדיף לשבת לבד בצד עם ספר... ויש לנו דוגמאות מכל הסוגים- החל בילד שתמיד העדיף להיות לבד- עם ספר או מחשב או משחק לגו והדחיפה שלנו ושל בית הספר ל"חיברות" רק הביאה אותו להתפרצויות אלימות. כשלמדנו להניח לו, וכשהוא חש בעצמו את הצורך להתחבר לבני גילו, זה קרה- ובגדול! אז נכון שהבשלות החברתית שלו באה לידי ביטוי רק בגיל 16. אז מה? (האיש שלי טוען שאם הוא לא היה מנדנד לי, הייתי עד היום יושבת בחדרי בבית הורי וקוראת ספרים...) למדנו, כולנו, בדרך הקשה- שיש דברים שאי אפשר לדחוף ולכפות. הם יקרו מעצמם, בזמנם. או שלא- וגם זה בסדר.

שני ילדים אחרים שלי הם צרכני חברה כפייתיים- מכל סוג כמעט. לפעמים אני מרגישה צער בשבילם שהדחף החברתי גובר על העדפה איכותית, אבל גם במצב הזה יש לנו, ההורים, אפשרות לכוון אותם ולהציע דרך נוספת לבחון את הקשרים החברתיים. אנחנו משתדלים לא לקבוע עמדות נחרצות מדי כדי לא לעורר התנגדות, ובדרך כלל הילדים בעצמם מנתקים קשרים לא טובים. אנחנו משמשים בעצם "משקפיים" לילדינו.
הכי מעניין הילד שצוות בית הספר קבע שהוא "מתבודד" ואבחון מקיף שנעשה לו הראה באופן נחרץ שהילד זקוק לטיפול כדי לשרוד את ילדותו. אנחנו הכרנו אותו כילד אוהב חברה אם כי בררן, בעל קשרים מצויינים עם בוגרים ומבוגרים, וטענו שפשוט אין לו עם מי לדבר. למרבה המזל של כולנו, כבר היינו אז עם רגל אחת בחוץ. התוצאה המיידית של מעבר לחינוך ביתי היתה ניתוק מוחלט שלו מבני גילו- הוא היה ממהר להכנס הביתה כשנאספו ילדים בחוץ והסכים ללכת רק אל השכנים הקרובים (שילדיהם מבוגרים ממנו או צעירים בשנים אחדות). זה לקח לו יותר מחצי שנה להתאושש מהטראומה של המפגש עם בני גילו. היום, אחרי יותר משנתיים, הוא משתתף בפעילויות רבות עם ילדים, גם בגילו. הוא חזר להיות פתוח, חברותי ושמח כמו שהכרנו אותו- גם מחוץ לבית. ועדיין- הוא מעדיף ילדים בוגרים יותר, כמו גם מבוגרים.

היום יש לנו שני ילדים בבית ואחד הדברים החשובים שהם קיבלו מהמצב החדש הוא היכולת לבלות זמן רב אחד עם השני בשיחה, במשחק, בהמצאות שונות ומשונות. התהליכים החברתיים בבית הספר אינם מאפשרים למידה כזו של מערכות יחסים. בדרך כלל.

ויש לנו עוד הסתכלות על חברת ילדים הומוגנית מדי שגורמת לנו עצב רב. בשלש השנים האחרונות ארחנו בשבתות ובחופשות ילד שהוצא מביתו ועבר לפנימיה. ראינו את התהליך שהוא עובר (וזה לא רק ההרחקה מהמשפחה), בהסתגלות לחברה שהיא די חד-גילאית, עם הדרישות, המניפולציות, ההתיחסות אל הבוגר והמבוגר כאל מי שנמצא ממול ולא ליד, הכורח לשרוד בתוך קבוצה שהיא כולה כמוך. בחודשים האחרונים המשפחה שלו מנסה לשמחתנו לבנות את עצמה מחדש. אני אומרת לשמחתנו משתי סיבות- האחת, שהשיקום יועיל להם ולו- גם אם יש דברים שכבר מאוחר לתקן. והשניה- שאני מרגישה שמה שנהיה ממנו כל כך מנוגד למה שנהיה מהילדים שלנו, שזה יותר משיעור חשוב בשבילם- זה כבר מפריע ומקלקל. נכון שזו דוגמא קיצונית מאד אבל אולי דוקא הקיצוניות יכולה להצביע על המגמה, על הכוון של מפגש אינטנסיבי מדי עם חברה שלא מספקת גיוון חברתי ואנושי.

לאה, תודה על מה שכתבת. מענין ומאלף, ואפילו.... אפשר עוד?! אם יש לך סבלנות - לפרט עוד ולתת דוגמאות (אני המוח שלי עובד על דוגמאות מה לעשות) - אשמח מאד.
ואת יכולה למחוק הערה זו אחרי שתקראי (פשוט אין לך דף אישי אז נאלצתי להוסיף כאן)
אביה.

שלום לכולם
בשמת כתבה שאמא אם ילד אחד לבד זה לא טוב (אני משערת שהתכוונת בחינוך ביתי).
אני אמא עם ילד אחד לבד.כשהחלטתי להשאיר את הילד בבית אחת ההתלבטויות שלי היתה
בדיוק זה,הילד יהיה 24 שעות איתי האם זה לא יזיק יותר משיועיל?אין לו אחים לשחק,לריב
רק איתי,והוא ילד שהיה בחברת ילדים מגיל שנתיים.
באופן אישי החלטתי לקחת את הצ'אנס הזה ,מתוך הבנה שהמערכת תזיק לבני יותר ,ומיתר הסיבות שהוזכרו כאן בדפים אחרים שמביאים הורים לחינוך ביתי.
אנחנו רק חודשיים בבית ואינני יכולה לומר שהכל ורוד וזוהר אבל אני מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון,מבחינה חברתית אין לי תשובה כרגע,לילד משקעים רבים בתחומים שונים שיקח זמן עד שישתחרר מהם,ומכיוון שאני מכירה את בני שהוא ילד מאוד חברותי מאז שנולד,ודווקא המסגרת גרמה לו להיות יותר חשדן,וחסר אמון , אני מאמינה שהאהבה שלי תגביר אצלו את האמון בי ובאנשים אחרים,והזמן הוא המרפא לכול.
תמיד נעים לי לקרוא סיפורים של משפחות שהוציאו ילדים מהמסגרת וחווים הצלחה זה נותן לי כוח להמשיך למרות הקשיים ולמרות המצב השונה שלנו .

לא יודעת איפה בשמת כתבה זאת אבל...
בתור אימא עם ילד אחד...

יש יתרונות וחסרונות לכל דבר
חד הוריות, מתוך אילוצי פרנסה בעיקר, לא נוטות להחליט על חינוך ביתי כאופציה ראשונה
כיון שמה שמניע אותנו, או מוביל אותנו להחלטה זה נזקים מהמערכת והצורך לשקם,
אני מוצאת שדווקא החד הוריות כאן היא יתרון
אימא -ילד 1:1 מאפשר לתת לילד את כל תשומת הלב האפשרית
מאפשר לנו להכין תשתית נהדרת שמאפשרת לילד חופש פעולה - ללא תחרות
בהיותם ילדים לבדם בבית, ילדי החד הוריות נאלצים להיות יצירתיים חברתית ולכן, אחה"צ יש להם את כל האפשרויות להתחכך בילדים אחרים, להלחם, להתחרות, לשתף פעולה, להתחלק
וזאת, מבלי לאבד את המקום המיוחד והמוגן אצל אימא
יותר מזה,
האימא החד הורית, היא גם מוקד נהדר לעימותים ולשיחרור כעסים.
גם אם הילד נמצא בקטע של "היא לא אוהבת אותי"
לא יכול להתקיים הקטע של: היא אוהבת אותו יותר"
אז גם אם הריב מאוד מקצין.... הביטחון באהבת האם לא נשבר
ואין אבא שיכעס גם או שיהווה מפלט מהעימות
איכשהו, ילדי החד הוריות לומדים להישרד חברתית
דווקא מתוך הבידוד לכאורה

ואיילת, אני גם מאמינה שהזמן ואהבתנו, והנכונות שלנו לעשות את הצעד המטורף הזה של חינוך ביתי, יביאו מזור לכאב שלהם וביטחון ושמחה אל ליבם וכך, אושר אל בין קירות ביתינו

הערה: זה לא אומר שצריך להיות משפחה חד הורית-חד ילדית לשם כך

אלא שהיותנו כאלו, נותנת לנו כילים אחרים למימוש השאיפות שלנו לגבי המשפחה בכלל ולגבי הילדים בפרט

הדף הזה קולע בול , להתלבטויות שלי כרגע , אז תודה לכותבים . אני אחזור לקרוא יותר בפירוט .

אני מרגישה חשש שמא אנחנו לא המודל החינוכי הכי טוב שאפשר לתת לילד, שנינו הורים לקויי שמיעה, דבר שמנתק אותנו מעט מ"מדורת השבט" הישראלית, והקשר שלנו במקרים רבים, עם הורים אחרים לילדים באיזורנו הוא דווקא עם הורים של הבנות בגנים שלהן. התקשורת בינינו בבית לא אופיינית לכל בית, יש קושי בהבנה ותרגומים רבים של הילדות את עצמן ואותן, ויש חשש שלי מהיכולת להיות עמן 24 שעות ללא איוורור בהיותן תובעניות למדי בגילאי 3 ו- ארבע וחצי.
האם אין לכם חששות שאולי המודל שלכם הוא בעל מגבלות שעלול לפגוע בהן? לפעמים דווקא הקבעונות שלנו על הילדים שהם "כאלה" ולא "כאלה", לא תמיד במודעות, עשויות להגביל אותם, בעוד בחוץ יש להן אופציות נוספות להתבטא.

פתאום אני מגלה ששאלתי המון שאלות מעורבבות, אשמח לכל התיחסות לשאלות, הנושא מאד טרי עבורי, ואני רק בתחילת המחקר שלו. בתודה!!

תמר, אולי יעניין אותך לקרוא את ההודעה של שרה ק מה-20.04.2004 בדף הילד לא רוצה ללכת לגן. התלבטות דומה.

תמר , ברוכה הבאה

אני מרגישה שלקות השמיעה היא לקות שיש לה שם והיא ניכרת, לעומת לקוייות אחרות שקיימות בכל בית, ולהן פנים אחרות, והן חסרות שמות. תמיד נזיק איכשהוא, כי אנחנו מוגבלים, אם לא באזניים אז במקומות אחרים.
ראיתי שאת מחפשת קבוצה בירושליים. אולי תנסי את טליה שילוח ? תוכלי לברר את הטלפון אצל רני וחדוה כשר, גם באי מייל, ולברר אצלם על עוד אנשי חינוך ביתי בירושליים.
המון בהצלחה וכשאראה עוד שאלות שלך שאוכל לענות עליהן אשמח לעשות זאת.

האם הקמת קבוצה שלומדים בחינוך ביתי ונפגשים בשביל לשחק ולדבר לא יספיק?ומה אם תהליך ההתבגרות? ואם ילד הלומד בחינוך ביתי ורוצה ללמוד בבית ספר יתנו לו?

האם הקמת קבוצה שלומדים בחינוך ביתי ונפגשים בשביל לשחק ולדבר לא יספיק?
למה לא?

ילד הלומד בחינוך ביתי ורוצה ללמוד בבית ספר יתנו לו?
מי - ההורים או בית הספר?
בית הספר - אני משערת שחיבים לקבל אותו.
ההורים - זה משתנה ממשפחה למשפחה, ובהתאם לגיל.

הרבה לפני מה שטוב בבית ספר מבחינת החומר הלימודי בכיתה, חשובים הדברים שהילדים זוכים ללמוד בהפסקה בקפיטריה ובדשא. חשוב שהילד יפתח חוסן רגשי בחברה בת גילו עמה קל לו להזדהה מכיוון שהחברה ההומוגנית הזו נמצאת באותה שלבי התפתחות כמוהו. עם חברה זו קל לו יותר להזדהה, הוא זוכה לקחת החלטות ולומד להסתדר בלי ההורים. מכל הדברים האלו יהיה לו קל להסתדר בעתיד מבחינות סוציאליות. הוא ידע עם אילו טיפוסים הוא מסתדר עם מי לא כדאי לא להתעסק, מתי הוא מקבל מה שהוא רוצה ומתי הוא לא מקבל מה שהוא רוצה - ממגוון בני גילו - בני אדם שאינם מסתכלים עליו ממקום שהם "כבר יודעים מה עובר עליו" אלא חווים בערך את אותם הדברים שהוא חווה.
חשוב שיזכה לראות ילדים מכל מיני סוגים. שידע איך רואים את מקומו בעולם בני אדם כנים וישרים כמו ילדים שהרבה פעמים אכזריים בכנותם.
אני מאמין שאם אתם רוצים שהילד שלכם יחיה בסופו של דבר חיים שגרתיים (משפחה, עבודה, תחביבים) חשוב ממש עניין הכישורים הסוציאליים.
זה שבתי ספר באופן כללי דפוקים לדעתי לדוגמא מבחינת זה שהם יוצרים אווירה של "כל אחד צריך לדאוג לעצמו", זה סיפור אחר, אבל לא מאמין שלחנך ילדים בבית זה פתרון נכון.
בכלל אתם יודעים שכשמונעים מאיתנו משהו אנחנו הכי בעולם רוצים לעשות את הדבר, אז במקום להרחיק מהילדים עניינים כמו אלימות - לתת להם לראות במו עינייהם - ואז להסביר, על פני להסביר ללא שיראו.
על כל פנים, אנשים שלא אוהבים בתי ספר בטח לא אוהבים את מבנה החברה היום בכלליות (ככה אני בערך) אז נראה לי שחוץ מלמצוא דרך אלטרנטיבית לחינוך הילדים, יש למצוא דרך אלטרנטיבית לחיות את החיים.

מצטיירת לי גם תמונה שילדי חינוך ביתי יוצאים "חכמים" כאלה.
אני אישית מעדיף שהילדים (העתידיים) שלי
יצאו למסיבות טראנס עם מלא חברים וירקדו כל הלילה מאשר שינגנו בכינור (ואין לי משהו ספציפי נגד כינור).
שילכו לים אפילו אם אין להם קרם שיזוף או מגבת.
שיצאו בערב בלי מעיל.
והכל למרות שאמא ואבא דואגים.

נראה לי שכל שנה צריכים להעניק פרס לקבוצת ילדים שנתנה לילדים אחרים להעתיק מהם במבחן. פרס על שותפות איכפתיות וחברות.

כל הכבוד על הנאיביות.
לי אישית הביס לא היווה שום הכנה לחיים, לא גרם לי להיות חברותית, אלא להפך...

...מצטרפת לפלוני, באמת, כל הכבוד לנאיביות של אלון. מתוך נסיוני האישי; בכל שנותיי ביסודי, סבלתי אלימות פיזית ומנטלית קשה מצד "מחנה האופוזיציה", לעולם לא אדע מדוע "הם" כינו אותי מלכת הכיתה ומדוע היכו אותי בדרך הביתה ומדוע כל יום, לאורך כל היום הייתי צריכה לתמרן ולארגן דרכי מילוט, בכדי שלא ירביצו לי .
החרימו אותי בכל שני וחמישי ואני זוכרת היטב את חינחוניי לקרימינלים של הכיתה, בכדי להבטיח לעצמי בטחון אישי.
אחלה חוסן ריגשי, הא?!
אמנם, הייתי חביבת המורים ( לא הייתי גאון), פעילה בכל וועדות הכיתה, מועצת התלמידים וכ'ו וכו' ומפליא שבכל פעם מחדש על אף, שנבחרתי ע"י התלמידים בכיתתי זה לא שינה דבר בעניין האלימות של רובם כלפיי.
אז למדתי עם מי להתחבר? חה, חה!!! איזה אינטרס שירתה החיברות הזאת?? דבר אלמנטרי כל כך כבטחון אישי!
אל אלוהים, אם אפשר היה להחזיר את הגלגל אחורה.

אל אלוהים, אם אפשר היה להחזיר את הגלגל אחורה.

לצערנו, אי אפשר להחזירו אחורה, אבל אפשר להשתמש בו כקרש קפיצה לתיקון ההווה והעתיד. איני יודעת אם יש לך ילדים אבל אם יש או לכשיהיו, תוכלי לתקן הרבה מהחוויות הקשות של ילדותך דרך האמהות שתיצרי עימם

יצאו למסיבות טראנס עם מלא חברים
דבר קטן שמשך לי את העין.
אני לא הכרתי אף ילד (או אדם בכלל) שהיו לו מלא חברים. יש לפעמים בלבול בין כלל החברה שהילד מסתובב בה (מה שמכונה "החבר'ה") לבין החברים שלו.

חשוב שהילד יפתח חוסן רגשי
הבטוי הזה הזכיר לי את הניב הצה"לי מה שלא הורג - מחשל. מנסיון (גם בבית הספר, וגם בצבא) מה שלא הורג יכול לפצוע.

אני מאמין שאם אתם רוצים שהילד שלכם יחיה בסופו של דבר חיים שגרתיים (משפחה, עבודה, תחביבים) חשוב ממש עניין הכישורים הסוציאליים.
אני רחוקה שנות אור מלהיות הטיפוס המתבודד, ולא רואה שום פגם בכישורים החברתיים שלי.
אבל אני לא רואה שום קשר בין זה לבין בי"ס.
אין לי אף חבר/ה מתקופת הבי"ס שלי. גם כשהלכתי למקום ההוא (ובתיכון זה לא ממש קרה הרבה <תודה לך אבא>),
לא היו לי שם חברים. גם לא חיפשתי אותם שם. מצאתי את החברים שלי במקומות אחרים, מצאתי חברים שהיה לי טוב איתם.
חסכתי לעצמי הרבה סבל כשבגיל 14 הבנתי שאלו שנמצאים איתי בבי"ס הם לא החברים שלי ואני לא רוצה שיהיו.
כישורים סוציאליים לא נרכשים בבי"ס. הם ברוב המקרים רק נהרסים שם.

ולמה בעצם לדעתך חינוך ביתי מונע מהורים לאפשר לילדים ללכת לים בלי מגבת / לרקוד במסיבת טראנס / לצאת בלי מעיל בערב?
מאיפה מגיע הקישור הזה בין הדברים?

אני מאמין שאם אתם רוצים שהילד שלכם יחיה בסופו של דבר חיים שגרתיים (משפחה, עבודה, תחביבים)
מה ז"א חיים שגרתיים? שגרה של אחד היא שגרה של אחר?
אני רוצה שהילדים שלי יגדלו להיות מה שהם. שגרתי או לא שגרתי.

ואני לא סבלתי בבי"ס. אני פשוט השתעממתי ולא מצאתי את ההגיון.

_ולמה בעצם לדעתך חינוך ביתי מונע מהורים לאפשר לילדים ללכת לים בלי מגבת / לרקוד במסיבת טראנס / לצאת בלי מעיל בערב?
מאיפה מגיע הקישור הזה בין הדברים?_
הבנתי הבנתי!
זו הטעות הקלאסית, שאם הילדים בבית, זה כי אמא רוצה אותם ליד הסינור שלה, דואגת לנגב אותם ביציאה מהמים, ומקפידה על מעיל בערב.

נראה לי שכל שנה צריכים להעניק פרס לקבוצת ילדים שנתנה לילדים אחרים להעתיק מהם במבחן. פרס על שותפות איכפתיות וחברות.
.... באמת? אני לא בטוחה שלתת להעתיק זה אקט של איכפתיות. ממה שזכור לי, מי שנותן להעתיק אלה החנונים של הכיתה, שסובלים הצקות ולעג, ושאין להם דרך אחרת להרגיש מוערכים או נאהבים בתוך הכיתה (למען הסר ספק, אני הייתי ביניהם).

"אין בדידות נוראה יותר מזו של ילד דחוי באמצע חצר מלאה ילדים משחקים." תיאור מוכר עד כאב רק שאני נהגתי לשבת בצד, מאוד בצד בתוך השיחים של הגדר חיה... ובדיוק משם אני נכנסתי לדף הזה. בחרנו להתחיל את חייה של ביתנו בכוונה לחינוך ביתי. מה יקרה בסוף זה תלוי בשני גורמים-כל עוד זה מתאים לנו (ז"א לי כי אני זו שאיתה רוב הזמן) וכמובן לה.
גם אני וגם בן זוגי ממש לא טיפוסים סוציאליים. אין לנו חברים. יש לנו מכרים אבל לא יותר מזה. מודה, הייתי רוצה כמה חברים אבל מוצאת שאני ממש לא מצליחה לגרום לזה לקרות. בשנה האחרונה ניסיתי למצוא אמהות נוספות עם ילדים בבית סתם כדי שתהיה לי חברה וגם לקטנה ואולי להתחיל משהו להמשך, כל הנסיונות עלו בתוהו. אני לא מצליחה להתגבר על הקושי שלי בלהתמודד עם אנשים ואילו ביתי פיתחה כל מני גינונים שדי מקשים על השהות שלנו עם ילדים אחרים. גם בגלל ההתנהגות שלה וגם בגלל הקושי שלי מצאנו את עצמנו שוב ושוב נדחקות. נראה שגם אלו שכן ניסו להחבר אלינו גילו שהרבה יותר קל להיות עם אנשים אחרים, כאלו שאין סביבם פלונטר וקשיים חברתיים. אני רק אתן דוגמא קטנה ל"גינון" של הקטנה שלי כדי לשים דברים בפרופורציות: אז היא ביקשה להתנדנד בנדנדה כשילדה שהיא מאוד מחבבת מתנדנדת לידה, יש שתי נדנדות, הקטנה שלי מעדיפה תמיד את השמאלית ומבקשת שחברתה תתנדנד בימנית. כל עוד ילדים אחרים ישבו שם היא יללה וכעסה כי הם לא החברה שלה ואז כשהחברה שלה הגיע לגינה היא התישבה דווקא בנדנדה השמאלית. הקטנה שלי התחילה לצרוח כי היא רצתה להתנדנד אבל סרבה לשבת בימנית כשהסברתי לה שעכשיו X מתנדנדת בשמאלית ואחר כך הן יחליפו הצרחות רק התחזקו עד שהאמא של X נאלצה להעביר אותה לימנית. החברה דוקא קיבלה את רוע הגזרה באופן נעים אבל אני הרגשתי שלאמא נמאס כבר מזמן מהמצב הזה שמעמיד אותה כל הזמן במקום של התמודדות לא קלה והיתה מעדיפה לשהות בחברה פחות מאתגרת. חיים פשוטים יותר.
זהו, בינתיים אנחנו שוב מוצאות את עצמנו לבד. אפילו לגן השעשועים כבר בקושי הולכות כי באמת שילדים אחרים לא צריכים לוותר לה כל הזמן ואני לא רוצה לגרום לה לצער.
החשש שלי הוא באמת ברמה החברתית, אם היא לא רואה אותנו מתקשרים חברתית עם הסביבה איך תקבל קישורים שכאלה בעצמה? האם בגלל שאנחנו מה שאני מכנה "אנטי-סוציאלים" נגזר גם עליה להיות כזו? האם זה "פגם" גנטי תורשתי?
כל עת שאני חושבת על המשך החינוך הביתי אני מרגישה ביטחון אדיר עם היכולת שלי לתת לה את הפריבילגיה הזו ואומרת לעצמי שחברים היא כבר תפגוש בחוגים/תנועת נוער/או איפה שהיא תבחר להיות אחר הצהריים. אבל יחד עם זה נזכרת בבחור אחד שהכרתי בנעורי שגדל בחברה מאוד מאוד מצומצמת וכשפגשתי אותו במחנה קיץ של בני נוער הוא כל כך התקשה להתמודד עם כמות החברה שהיתה(שהיתה לא גדולה יתר על המידה וכולם היו סוג של מוזרים חברתית) שאחרי שלושה ימי מחנה פרש ונסע חזרה הביתה. יודעת כמה צער הצעד הזה הסב לו אבל יודעת גם שאי היכולת שלו להתמודד היתה גדולה יותר.

ועדייין נדמה שבחינוך הביתי הילדים גדלים בסביבה מעט סטרילית ואיך לאמר- לא מאתגרת מבחינה חברתית. כל הזמן רץ לי בראש תיאור של אמא כאן שהתחילה בחינוך הביתי איך הילדים יושבים ובוהים וכמעט לא עושים כלום (במשך חודשים ואף יותר מכך) וכולן כאן מאוד התלהבו איך הילדים "מתנקים", בזמן שלצופה מהצד ברור שהילדים מתנוונים בהעדר כל גירוי חיצוני.

אז אני לא אומרת שהצד השני- לשלוח לבית ספר עם מאות תלמידים, לחץ ואלימות הוא הפתרון. אבל מסגרת מגוננת כמו בית ספר פתוח או דמוקרטי, או מסגרת חלקית כלשהי (אבל לא חוג כי חוג אינו מסגרת חברתית) יכולה בהחלט לתת המון לילדי החינוך הביתי.

מסגרת מגוננת כמו בית ספר פתוח או דמוקרטי,
האלימות במסגרות אלו אינה פחותה מאשר במסגרות הרגילות, ולפעמים אף עולה עליהן.

שהילדים מתנוונים בהעדר כל גירוי חיצוני.
לא מאמינה בדבר כזה. וסליחה שאין לי זמן וכוח להרחיב.

ילדת טבע, האם יש איזשהם מפגשי חינוך ביתי בסביבתכן?

ייתכן שילדתך לא רגילה להיות עם ילדים אחרים, וזה גם עניין של גיל. לפעמים ילדים עושים עניין גדול בסביבות גיל שנתיים ואחר כך זה עובר.

עוד נקודה היא התחושה שלך כשהיא מתחילה לצרוח: האם את נלחצת מזה? מרגישה לא נעים? מרגישה חסרת אונים? לא יודעת מה לעשות? רוצה שזה ייפסק או ייעלם? כי מהתיאור שלך נשמע לי שחלק ממה שכתבתי מתאים.
אלה רגשות שאת משדרת לה, ולמרבה הצער, מנסיונן של אמהות אחרות, הרגשות האלה שלנו גורמים להתחזקות של ההתנהגות הזאת אצל הילדים.
אולי תעשי ניסוי, ובפעם הבאה שתהיה סצינה כזאת בגן השעשועים, את תבואי מוכנה מראש לסצינה, ותבואי מוכנה מראש להיות לגמרי רגועה ולהבין שזה לא קשור אלייך, זה סתם קטע של גיל והיא עוברת עכשיו איזו "פאזה" כזאת, זה תיכף יעבור, ובעיקר: לשדר לה ואפשר גם להגיד לה במילים "זה ממש בסדר בשבילך להתנדנד גם בנדנדה הזאת וגם בנדנדה הזאת, ואני סומכת עלייך שתהיי בסדר" או "אני סומכת עלייך שיש לך סבלנות לחכות". אפשר גם פשוט לגלות אמפתיה: "כן, קשה לך לחכות לנדנדה שאת אוהבת. תיכף היא תתפנה. תיכף יהיה התור שלך". בלי לבקש מאף אחד לזוז. פשוט לסמוך על זה שבהדרגה היא תלמד לחכות.
מותר לה לצרוח, ומותר לך להישאר רגועה, לחבק או להחזיק על הידיים, לעשות סיבוב בגינה לראות מתקנים אחרים בלי לדבר (כשהם צורחים הם לא שומעים), ולחזור בלב על המנטרה "זה יעבור, ותיכף תוכלי להתנדנד". בלי להכריח אף ילד אחר להחליף נדנדה, וכך לא תרגישי לא נעים.

אפשר גם להגיד פה ושם: "הנדנדה לא שלנו, היא של כל הילדים, ומותר לכל הילדים להתנדנד בכל נדנדה שהם רוצים. גם לך"
"תראי, גם הילדה הזאת אוהבת את הנדנדה שאת אוהבת! איזה יופי! שתיכן אוהבות אותה נדנדה! את חושבת שגם היא אוהבת XXX כמוך?" (במקום XXX את יכולה להזכיר משהו נוסף שהיא אוהבת, יכול להיות בובת טלטביז או גלידת וניל או כל מה שיעלה על דעתך, ויגרום לה לחשוב על הילדה האחרת שמתנדנדת לא כאויב אלא כמישהו דומה לה).

עוד פטנט זה להתחיל ממצב שהיא מתנדנדת ראשונה ואז באה ילדה אחרת ורוצה להתנדנד, ואת אומרת: "בואי נרד, עכשיו תור הילדה בנדנדה הזאת". אפשר אפילו לתאם מראש עם האמא של הילדה החברה שתלמדו אותן תורות, על ידי נידנודים בתורות מאוד קצרים, מספיק שיקלטו את המושג "עכשיו תורה, עכשיו תורך".

בכל אופן, במצבים שבהם גן השעשועים הופך להיות זירת קרבות כמו בבית קרב על צעצועים - עדיף להיפגש עם ילדים במקום פחות טעון, שאין לגביו מריבות.

עכשיו אנחנו בבית. וזה טוב. אחרי ניסיון להיות במסגרת פתוחה.
תמיד הטריד אותי הנושא החברתי, הרגשתי מאוד מחוייבת מעצם אמהותי, לספק את החברה לבנות.
הגדולה מתעוררת: אמא כבר אפשר להזמין חברים?
ואני לא רוצה. רק רוצה את השקט שלי, עם הבנות שלי. עשיתי כברת דרך, וכעת אני מרגישה לשחרר.
הגדולה שלי בת חמש וחצי: אמא משעמם לי, כבר שיחקתי בכל המשחקים. אני מקשיבה ומתבוננת, היא תוך כדי מוציאה חוברת צביעה ומעסיקה את עצמה.
הצעירה שלי בת שלוש וחצי משחקת שעות. לא להפריע.
הגדולה כבר הבינה את הלחץ הזה אצלי לספק לה... ומתוך הריקוד הישן הזה שלנו שעליו צמחה, ניגשת אלי בכל פעם שלא יודעת מה עכשיו...
להבדיל מפעם אני לא מתפזרת נהנית להיות בבית לבד. לא רוצה להרגיש אשמה יותר.
חורף בחוץ. לא מתאים לי להזמין את ילדי הגן (שהן כבר לא חלק ממנו), לא רואה עצמי ממשיכה לגור כאן, ולא מחוברת חברתית כרגע.
וזה בסדר.
אז מתנוונים מול הטלוויזיה, אני רוב הזמן כאן באתר, הבנות שלי מגלות עולמות של עצמאות מתוך הבית, והכל פשוט נפלא.
עדיין הקולות הישנים מהדהדים חלושות, שאני אמא מזניחה, שאני מבודדת את הילדות, שיש להן עוד צרכים...
ואני חושבת שזה נכון במובן מסויים. יותר מזניח היה לנסות להשאיר אותן בגן. הן נהנו באופן כללי, אבל זה היה לי קשה. לא טבעי.
פעם אחת הבכורה רצתה להשאר לצהרון. הסכמתי. הגעתי בשעה שלוש במקום בארבע וחצי, וראיתי אותה יושבת בצד, עייפה, שקטה....
הייתי נסערת. נגשתי אליה בכזו אהבה, בכאלה רגשי אשם.
האחראי על הצהרון אמר: היא בדיוק קבלה מכה, שמנו לה פלסטר והכל בסדר...
ואחר כך הוא אמר לי: התגובה שלך היתה מוגזמת, מה קרה, תני לה להתמודד...
טוב, היו שם המון סימנים להזנחה יותר קשה מבחינתי.

הי אמא מתגבשת, שיהיה לכן מסע מרתק ומיוחד ובעיקר נעים יחד.
מזמינה אותך לקרוא בדפים שמתארים התחלות כמו של מ י ב- "התחלנו בחינוך ביתי" או אצלנו ב"בלוג אני בחינוך הביתי" ולגבי הסוגיה החברתית, אני מזדהה מאד.

בהצלחה

ילדת טבע,

את שואלת שני סוגי שאלות :
כאלו ששיכות ל הווה שלך ושל ביתך, וכאלו ששיכות ל עתיד של ביתך.

השאלות הרלוונטיות הן השאלות שעוסקות בהווה. אין לאף אחד שליטה על העתיד, וגם שהייה בבית ספר יכולה לייצר אנשים א-סוציאלים (מתארת לעצמי שאת ואביה של בתך בקרתם בבית-ספר).
לעומת זאת, ב הווה, את יכולה לחתור לככך ששתיכן תרגישו יותר טוב - כאן ועכשיו. וזאת הדרך שתוביל אתכן בטוב אל העתיד.

אבחנה בין דאגה לעתיד לבין שאלות רלוונטיות לימים אלה יכולה להיות צעד ראשון בדרך זו.

עברה כמעט שנה, החיפשית כבר בת שנתיים וחצי. המצב בדיוק כשהיה מלבד העובדה שהיא כבר יודעת להסביר יותר במילים מה מפריע לה. מגיעים לגן שעשועים ואם יש ילדים היא אומרת "הוא/היא מפריע לי" אם יש ילד על הנדנדה השניה היא לפעמים מחכה יפה שיסיים ורק אז מוכנה להתנדנד ולפעמים אומרת "אני לא אוהבת ילדים, צריך ללכת הביתה!" תלוי במצב הרוח שלה. יש רק ילדה אחת שהיא מוכנה לשחק איתה והיא כבר לא גרה באיזורנו וקשה לנו להפגש איתה בשל חוסר סינכרון בין שעות הפנאי והניידות. כשיש מפגש משפחתי עם כל ילדי המשפחה היא מעדיפה לשחק לבד עם עצמה ולהתרחק כמה שיותר מהאחרים, אם מישהו מהילדים מנסה להתקרב אליה היא מצווה עליו: "לך מכאן!" ובדרך כלל הם בורחים בחוסר נעימות. עושה רושם שאין לה כלל כישורים חברתיים ושגם אין לה רצון בכאלה. מכיוון שאני מכירה בתכונה הזו שלה ויודעת שהיא היתה קיימת בה מלידה אני מכילה ומקבלת אבל מדי פעם צצים בי ספקות, בעיקר נוכח הביקורת שאנחנו סופגים מהחמים (בצד שלי של המשפחה שותקים או יותר נכון "סובלים בשקט") שהרי ברור שהיא לא חברותית מכיוון שהיא לא בגן מגיל חצי שנה. השאלה שלי כלפי עצמי כל הזמן היא האם אני עושה נכון בכך שאני מקבלת את חוסר הרצון שלה בחברת ילדים ומכילה את הקושי שלה או שמא אני חוטאת לה ועדיף היה, כמו שאומרים לי לעשות, לדחוף אותה ולזמן לה יותר ויותר חיכוחים ומפגשים (אנחנו לא הולכות למפגשי חינוך ביתי בגלל זה, למשל) שתתחשל... תחושת הבטן שלי היא שאם ניתן לה עכשיו את הביטחון ואת הזמן שלה להבשיל בסופו של דבר אם זה יהיה חשוב לה היא תמצא חברים כמו גדולה אבל מצד שני ומה אם לא? איך תוכל להתקיים בחברה ללא כישורים חברתיים מינימליים? האם להתחבר עם ילדים זה משקף כישורים חברתיים? עם מבוגרים אין לה כל בעיה. הילדה מנומסת, אמפטית, יודעת לפתח שיחה ולתקשר היטב. המון תהיות ושאלות...
כיום יש לה אח שאוטוטו יהיה בן חודשיים. היא כל הזמן טורחת לציין שכשהוא יגדל היא תשחק איתו ולא צריכה ילדים אחרים (כבר היום עסוקה בו רוב היום, גם זה ציפיתי שיעבור אחרי שבוע גג, כמה עניין יש בתינוק קטן שלא עושה כלום? כנראה שהמון).

ילדת טבע, לי הילדה שלך נשמעת מדהימה ומתוקה! וגם נראה לי שהתחושת בטן שלך טובה ואני הייתי מקשיבה לעצמך. (כלומר אני מחזקת אותך

)
כתבת ש
עם מבוגרים אין לה כל בעיה.
אבל מעניין אותי לדעת אם היא אוהבת להיות עם מבוגרים ,כלומר נהנת מחברת מבוגרים(לא ההורים)? כי הבן שלי למשל מגיל מאד צעיר מאד אוהב מבוגרים-לפעמים אפילו מעדיף את האמא על הילד....נראה שיותר קל לו עם מבוגרים. (הוא גם לא בגן. בן 4.5)
אני לפעמים קצת מובכת כי הנשים רוצות לדבר ושהילדים ילכו לשחק ואילו הוא לפעמים מעדיף לדבר עם החברות שלי ולא לשחק עם הילדים....

עושה רושם שאין לה כלל כישורים חברתיים ושגם אין לה רצון בכאלה
ככה היה גם אצלנו [הקטן].
אני לא ויתרתי על מפגשים - כי לי היה צורך בהם וגם לגדולה.

עם אחותו הוא הסתדר מעולה.
עם ילדים אחרים פחות.. או שהוא פשוט התעלם מהם.
גם חברים שבאו אלינו הביתה בקביעות.
עם זאת ראיתי שמפגשים של אחד על אחד יותר קלים לו לעיכול ובעיקר כשהם אצלנו בבית.

הגדולןה לעומת זאת לא הסתדרה עם בני גילה - עם מבוגרים ממנה ותינוקות הסתדרה מעולה.
עם בני גילה לא ידעה כיצד לתקשר.
וגם איתה מפגשים של אחד על אחד בעיקר אצלנו בבית עם המון תיווך עזרו והיום אין שום בעיה.
אבל איתה היה לי ברור שיש לה בעיה - שהיא פשוט לא יודעת איך לתקשר איתם וחוששת מהם ולכן לא ויתרתי.
לא הכרחתי אבל כן דאגתי להזדמנויות ובתוך המפגש הייתי מאד נוכחת ותיווכתי המון ולאט לאט היא למדה להסתדר לבד ועזרתי הפכה ליותר ויותר מיותרת.

לי כן היה חשוב שיהיו לה כשרים חברתיים.
או יותר נכון היה לי חשוב שהיא תבחר בהתבודדות לא מתוך חוסר יכולת להסתדר בחברה אלא כי באמת זה מה שהיא מעדיפה
ומצד שני היה לי חשוב שכשהיא בסיטואציה חברתית זה לא יפחיד אותה ויגרום לה לפחדים וחוסר יכולת לתקשורת ולכן אני כן התעקשתי [עם שניהם]
הגדולה עדיין מעדיפה מפגשים של אחד על אחד ומספיק לה מפגש עם חברה אחת בשבוע הקטן יותר אוהב חברה.
אבל לשניהם אין בעיה היום לתקשר עם בני גילם וסיטואציות חברתיות לא מפחידות אותם או מרתיעות אותם כמו בעבר.
עכשיו אני באמת מרגישה שזה רק תלוי בהם - קודם הרגשתי שזה לא לגמרי בחירה אלא חוסר יכולת להתמודד.

מקווה שהייתי מובנת...

אני שמתי לב לכמה דברים.

יש ילדים בחינוך ביתי שלא כל כך חברותיים בדיוק כמו ילדים שלא בחינוך ביתי.
יש ילדים שרק לקראת גיל שלוש מתפתח בהם רצון לחברה.
ברוב הפעמים החברתיות של הילדים היא שיקוף של ההורים או של הרצון הפנימי והאמיתי שלהם...

שהרי ברור שהיא לא חברותית מכיוון שהיא לא בגן מגיל חצי שנה.
באמת ברור לך?! נניח שאמרת את זה סתם. (-;
לי בכלל לא ברור הקשר בין שני הדברים.

עושה רושם שאין לה כלל כישורים חברתיים ושגם אין לה רצון בכאלה.
את מתארת ילדה שמנסה להימנע ממפגשים קרובים עם ילדים אחרים. היא רק בת שנתיים וחצי, ואני חושבת שהיא צריכה פשוט עוד זמן כדי לרצות לשחק עם ילדים אחרים. הבת שלך נורא נורא צעירה, ואנחנו רגילים לחשוב שילדים בני שנה וחצי כבר משחקים בגן עם ילדים אחרים, ואז בגיל שנתיים וחצי אנחנו חושבים שמשהו לא בסדר... .אני מתחברת לתחושת הבטן שלך.
תחושת הבטן שלי היא שאם ניתן לה עכשיו את הביטחון ואת הזמן שלה להבשיל בסופו של דבר אם זה יהיה חשוב לה היא תמצא חברים כמו גדולה.

גם לי יש שני ילדים, וההעדפה שלהם למפגשים חברתיים היא שונה מאוד. ובמפגש עצמו, לכל אחד יש העדפה שונה לגבי כמה ילדים, באיזו עוצמה, כמה במהלך המפגש וכו'. גם ההעדפות שלי ושלך הן שונות, אני בטוחה.

לא כדאי להלחיץ אותה, תני לה את הזמן. אני חושבת שכדאי לזמן לה מפגשים עם עוד ילדים בסיטואציות שונות, מדי פעם (למשל - ללכת למפגשים של חינוך ביתי פעם בחודש ולא כל שבוע) - כדי שתוכל לצפות ביחסים בין ילדים ובין אנשים ולקחת מזה מה שהיא רוצה כשהיא תהיה מוכנה. כלומר להצטרף כשיהיה לה מתאים.
מקווה שאני מובנת בשעת לילה מאוחרת זו.